We Remember Israel Which I Love...
Yoram Tahar Lev : Prize of Israel
|
Founding the State of Israel was like the Creation of the World for Me...
מתוך ראיון עם זאב שטרנהל ע"י ארי שביט, "הארץ" 7.3.2008
From an interview with Ze'ev Sternhell English: http://www.haaretz.com/hasen/spages/961668.html
מתי התחלת לחשוב על ישראל?
|
|
ירון לונדון
כמו פרידה מאבא
מלוחמי תש"ח הגיעו שניים לראשות הממשלה, כמותם לא יהיו עוד. שניהם ילידי הארץ, בניהם של חלוצים מאנשי העלייה השלישית, בני דמותו של אליק העולה מן הים. נצורי רגשות היו, אנשי מעשה דלי מילים, תכסיסנים מעולים אך פשוטי הגות, בודדים כדרכם של מנהיגים מלידה. אכזריים היו, נמרצים ובריאי גוף, כל עוד לא בגד בהם גופם, מותאמים למשימות דורם. כך רצו בהם הוריהם שבאו מן הגולה כרי להזדקף מתחת לחופת השמיים הבהירים: "יהודים חדשים".
שניהם הועידו את עצמם לחקלאות וכיתתו את מחרשותיהם לחרבות. שניהם אנשי מלחמה מנעוריהם, מצביאים למודי מלחמות. חוויותיהם המעצבות - דם ואש ותמרות עשן. כל ימיו התאבל יצחק רבין על חבריו ופקודיו, פורצי הדרך לירושלים, שנהרגו מפני שלא נמצא להם די נשק, ונקברו בחיפזון, בלילה, באדמה הסלעית, בידי חבריהם שיצאו לקרב עם שחר ולמחרת נטמנו גם הם.
המראות האלה גרמו שיהיה סומר כדורבן, מוכן תמיד. כל ימיו זכר אריאל שרון והזכיר את קרב לטרון, שבו נפצע אנושות, כמעט גווע משתת רם ומצמא, וחולץ בידי חבר אמיץ שנשאו על שכמו. הפצע בבשר בטנו וירכיו היה מזכרת תמיד, והערבים שהציקו לאיכרי כפרו היו הערבים שבהם הרג לאלפים.
המשורר חיים גורי כתב על שכמותם (ואולי לא עליהם כתב, אלא שאני רואה אותם בשורותיו): הנשרים אינם יודעים את הלאות. עופות ממושכים וחזקים. אינם קלים להתיידד. אינם גרים על הגגות. אינם קרואים, משוחדים, ללקוט בכיכרות שטופות יונים, לנוח רעודים על כתף. הנשרים אינם יודעים את הלאות. הם מקיצים להתרומם. אחר זמן רב, שבים להתרומם, נעים לאט, שחורים, על פצע השמיים. ושם איתי עודם עפים הנשרים.
שניהם נעצרו בעיצומו של מה שתיארו הם עצמם כמאבקם האחרון, מתנתם האחרונה לעמם: שלום עם הערבים וגבולות ברורים ומוכרים.שניהם הבינו במאוחר את מה שלא הבינו במהלך רוב שנותיהם לא כל מה שאינו מושג בכוח הזרוע, יושג ביתר כוח. בינת הזקנים גברה על יהירותם של עולי הימים.
נסיבות מותו של יצחק רבין השפיעו על אופייה של הפרידה ממנו. הפשע שנעשה בו הפך אותו למעין קדוש חילוני שנעקר על מזבחה של דת השלום. פולחני הנרות ושירת היחדיו ביטאו את הרגשות המעין דתיים שאחזו ברבים ובעיקר באנשים צעירים. בעת מותו כבר לא היה איש צעיר, אבל נתפס על-ירי המקוננים כ"יפה הבלורית והתואר", שנפל בקרב אשר אינו אלא המשכם של קרבות מלחמת השחרור.
נרצח "חבר". נפל "אח". לא אב. השאלות שניסרו אז היו "מה היה לנו שכזאת עוללנו לעצמנו", "איך נוכל לחיות יחד, המסיתים ואנשי מחנה השלום?", "האם עוד אחים אנחנו?"
אופי הפרידה מאריאל שרון שונה לגמרי, מפני שדרכו אינה אחרת מן הדרך המחורבנת שבה מסתלקים כולנו. המקוללים מתעמעמים, ובני המזל כבים בבת-אחת. שתת הדם הראשון במוחו ניבא את מה שיבוא עליו, וכל אדם מפוקח הבין כי מלאך המוות כבר אורב לו ומשחיז את חרמשו.
הפרידה ממנו היא כפרידה מאב: צפויה, אבל תמיד מבהילה ומעציבה. במקרה זה היא היתה מבהילה שבעתיים, מפני ששבועות אחדים לפני הסתלקותו מהבימה הציבורית פתח במהלך פוליטי נועז, שלא הספיק להשלים. הכבשים, שבהם אהב לסובב עצמו בתצלומים מחוותו ("הלוחם עובד האדמה"), הם אנחנו.
אבל התחושה הזאת, תחושתו של הצאן הנותר ללא רועה, תחלוף מהר. מנגנוני ההתאוששות של החברה הדמוקרטית יעשו את שלהם, ועד מהרה נחוש כי המנהיג החדש, יהיה אשר יהיה, יושב בכורסת ראש הממשלה כימים ימימה. לא אלמן ישראל.
האם הנחיל לנו שרון תפיסת עולם ייחודית לו, צוואה פוליטית והלכות עשה ולא תעשה שאנחנו מכנים "מורשת"? אני חושב שמורשתו תשתלב בזו של יצחק רבין, אשר היה מפקדו, בן דורו, יריבו וידידו. תפיסת עולמם, שעוצבה בימים אדומים של פרעות ודמים, טמונה בתוך הגנטיקה הישראלית ומונחלת גם למי שצמחו בעירן אחר. וכמו רבין ושרון יאמצו גם הקברניטים יורשיהם את הפשרה הטריטוריאלית כבסיס למדיניותה של ישראל, ועימה את ההתעצמות הצבאית, הספקנות והזהירות.
|
|
יוסי בנאי איננו 1932-2006
השיר האחרון
תרנגול כפרות בסתיו תמיד בסתיו בשקט ודממה יוצאים זיכרונותיי על גב ענן קטן והם שטים להם מעל האדמה כדי להתבשם מכל נופי הזמן
וכמו תמיד בסתיו אני נפרד בצער מקיץ שעכשיו רואים את קצה סופו ובין עלים צמאים אני עומד כמו נער ממתין בסקרנות לחורף שיבוא
בסתיו תמיד בסתיו חוזרים אלי קולות שעם הזמן חלפו אבדו כבר ואינם והם נושאים איתם זמירות חג ותפילות והם נושאים איתם עולם שנעלם
אבל עמוק בלב נפשי תמיד חוזרת אל דוכנים של שוק וממתקי סוכר רומנסות רחוקות שאריות מסורת וערמונים של אש בטעם חורף קר
אני זוכר תרנגול כפרות ציפור קטנה על גג מלאכים מטיילים על קירות מפה לבנה בכל חג
בסתיו תמיד בסתיו אבי חוזר בשקט מארץ הדממה כולו מאיר פנים והוא מביט אלי ונשמתו שותקת ושוב עושה דרכו אל קץ כל הימים
ענן כחול הלב ורוח בו נושבת מכל עלה צמא קוראים אלי רוחות אני רואה אחים ומשפחה אוהבת ועיר ילדות קטנה כולה שק של אנחות
|
|
But He Dared...
Did
you hear what the monster from Tehran said about wiping Israel off the
map? Just like that. It is all the blame of the European community with
its weakness and hypocrisy, ruled by economical interests and Russia, that
snake of a state, which gave him the missile, and technology for dirty oil
money, which stopped the process of taking him to the Security Council
(as if it would change something anyway). Ada Holtzman www.zchor.org |
Farewell Oriana Fallaci: I Find it Shameful
We Remember
40 Years after Yom Kippur War (10 Tishrei 5774) 6.10.2013 40 שנה למלחמת יום כיפור
Habanim Shelo Shavu - Lebanon War 1982-2000
The Flute Which Was Not Shut-Down - Yadin Tenenbaum, 40 Years after Yom
Kipur War
|
|
|
|
|
|
|
|
|
An Award for Terror This week the Hollywood Foreign Press Association awarded the Golden Globe for Best Foreign Film to the Palestinian movie "Paradise Now." The film follows the path taken by two young Palestinians from their decision to become suicide bombers, until the moment they board a Tel Aviv bus crowded with children. "Paradise Now" is a very professional production, created with great care for detail. It is also an extremely dangerous piece of work, not only for Israel and the Middle East, but the whole world. |
|
My son Asaf was almost 17 years old, an eleventh-grader studying computer sciences, when one day after school he boarded a bus in Israel to return home. On the way, a suicide bomber from Hebron, 21 years old and himself a computer sciences student in the Hebron Polytechnic, also boarded the bus and blew himself up. Of the 17 people killed, nine were schoolchildren aged 18 or younger. Asaf was killed on the spot. I went to see "Paradise Now" to try to understand what message it was trying to convey. Was it that the murderer is human and is as deserving of sympathy as his victims? He is not. Was it that he has doubts? He has none. After all, he is so sure of his mission that he is willing to kill himself along with his human targets. |
|
Or maybe, I wondered, the film was trying to give the message that it is the Israelis who are to blame for this horrific act, for the phenomenon of suicide bombing. In that case, are the Israelis also to blame for the similar terrorist attacks on New York City's World Trade Center, the Bali nightclub, the Amman hotels, the shop in Turkey, the restaurant in Morocco the underground stations in London, the trains in Spain and so many others?
What exactly makes "Paradise Now" worthy of such a prestigious award? Would the entertainment writers who chose to honor this movie have given the same accolades if the film had been been about the young men from Saudi Arabia who moved to the U.S., took flying lessons and then underwent Islamic ritual preparations for their holy mission to crash airplanes into the Twin Towers and the Pentagon? Would they have dared to give such a version of "Paradise Now" a similar award?
This movie attempts to deliver the message that suicide bombings are a legitimate tactic for those who feel they've exhausted all other means of resistance. But a suicide-murderer who boards a bus and snuffs out the lives of 15 or 20 innocent people, or who walks into a city carrying a biological, chemical or nuclear weapon and kills 10,000, or even 100,000 people, is that still a legitimate tactic? Where does one draw the line?
The world should draw the line at one person. My son was almost 17; he loved surfing, he loved pop music. He is now gone because a suicide bomber decided that blowing himself up on a crowded bus filled with children was somehow a legitimate act.
Awarding a movie such as "Paradise Now" only implicates the Hollywood Foreign Press Association in the evil chain of terror that attempts to justify these horrific acts, whether the number of victims is 17 or 17,000.
|
||
Lior Wisinski, Age 20, by the Sea of Galilee Fell in Battle, Gaza Strip 12.5.2004
Our Reality...
N.Y. Times: For Muslim Who Says Violence Destroys Islam, Violent Threats
The True Story of Jenin as Told by IDF Brigade Doctor (Hebrew)
Antonio Santori, A Trainer, a Dreamer and a Fighter for Peace
Disengagement - August 2005:
To Our Sons & Daughters (Written By an Anonymous) | False Love | The Shock of Returning Home | Holocaust Survivor | I Apologize
|
ילדה יקרה שלי,
חזרתי מאוחר מהעצרת וקיוויתי להירדם מהר, אך לא יכולתי לעצום עין. המחשבה שאת עומדת במחסומים של ירושלים, רמאללה והגדה ובודקת פלסטינים, יומיום, במשך 12 שעות ומעלה לא מרפה ממני. אני, ששנים כה ארוכות מחיי הקדשתי - בנחישות ובעקשנות, אם בפעילות פוליטית, אם בכל דרך אפשרית אחרת - כדי להגיע להידברות עם שכיינו, לא מאמינה לעצמי שלא הצלחתי לחסוך ממך תפקיד שכזה.
טילפנת ואמרת "אימא, קשה לראות את ההשפלות שוברים הפלסטינים במחסומים, המראות הקשים ומעוררים אסוציאציות של מקום אחר וזמן אחר". איך נגיע ככה לשלום, את שואלת מוטרדת, ובאותה נשימה את מוסיפה: "אני משתדלת להיות אנושית עד כמה שניתן, לומר להם שלום ולהתייחס אליהם כבני אדם שווים לי. היום הגשתי כוס מים לפלסטינית שנזקקה לכך והיא לא הפסיקה לומר לי: את טובה, את טובה".
ילדה יקרה שלי, אני כל כך גאה בך, גאה שאת עומדת במצבים הבלתי אפשריים הללו ומתפקדת מתוך הבנה אנושית שכזו. אל תשכחי ללבוש את אפוד המגן, גם אם, כמו שאמרת, הוא כה כבד עלייך.
אני רוצה שתדעי שבעצרת הגדולה הזו היו המון בני נוער כמוך, מכל תנועות הנוער בארץ, והם חיממו את ליבי. אינני יודעת לומר אם אבדה לנו הדרך, אבל אני יודעת שאתם מוכרחים להצליח להזיז משהו קדימה במקום בו לא הצלחנו אנחנו, כי התקווה היא לא דבר שמוותרים עליו אי פעם. וכמו שאומר השיר שבו הסתיימה העצרת: "תנו לשמש לעלות" ולבוקר חדש להאיר על כולנו.
באהבה גדולה שלך אימא,
ניצה בטשה (סלע) קבוץ עברון
התפרסם בעתון "הקיבוץ" 17.11.2005 גליון 46(983) , וב-"הדף הירוק" 17.11.2005 |
|
To my colleagues in Tokyo
Since March 11th all my thoughts and prayers are with your people. We ourselves suffer from disasters made by men and there is nature which causes so much damage and suffering and show how helpless we are in the end. I hope the nuclear risk will be overcome by this brave and wise people and there be other springs, when the cherry trees will blossom and fill this world with peace and love again…
Shalom from Tel Aviv
|
Ada's Preferred Sites
|
Bermad
(with
Yehuda Bechar 1967)
Last updated December 13th, 2013