We Remember Israel Which I Love...

A Message in English

A Greeting in Hebrew


 

Yoram Tahar Lev : Prize of Israel

Xu Xin:  A Renewed Beginning

Israel at War Summer 2006 


הקמת המדינה היתה כמו בריאת העולם בשבילי...

Founding the State of Israel was like the Creation of the World for Me...

 

מתוך ראיון עם זאב שטרנהל ע"י ארי שביט, "הארץ" 7.3.2008

 

From an interview with Ze'ev Sternhell

English: http://www.haaretz.com/hasen/spages/961668.html

 

 

מתי התחלת לחשוב על ישראל?


"לפני המלחמה, בפולין, המשפחה היתה ציונית. ודודה שטיפלה בי בצרפת היתה פעילה בקרן הקיימת. היו כרזות, היתה פעילות, שמעתי דברים. וכנער באוויניון הייתי קורא שלושה עיתונים ביום ובאמצעות העיתונים עקבתי אחרי ההתרחשויות בארץ ישראל. ואז באה ההכרזה על הקמת המדינה במאי 1948. בני הדור שלך לא יכולים להבין את ההתרגשות שתקפה אותנו. סך הכל ארבע שנים אחרי שהצבא האדום שיחרר אותנו, שש שנים אחרי שהנאצים חיסלו את הגטו. והמעבר מהאימה הזאת, מחוסר האונים הזה, למדינה יהודית שמנצחת במלחמה.

"אני, כנער בן 13, חששתי מאוד שהערבים ישחטו את היהודים. זה נראה כאילו יש רק 60 אלף יהודים ומסביב הערבים הם מיליונים. ואז העובדה שהצבא של היהודים נלחם וניצח והמדינה קמה - בשבילי זה היה משהו מעבר לכל דמיון. עצם העובדה שהיהודים האלה שהלכו לגטאות, שצדו אותם ברחובות, שהרגו בהם ושחטו אותם, קמים עכשיו ומקימים להם מדינה. באמת ראיתי את זה כנס. זה היה אירוע היסטורי שיש לו ממד כמעט מטפיזי. ופתאום יש יהודים שהם מיניסטרים, יהודים שהם קצינים, ודרכון, מדים, דגל. ועכשיו ליהודים יש מה שיש לגויים. עכשיו היהודים הם כמו הגויים. הם לא תלויים בגויים. הם יכולים לדאוג לעצמם. הקמת המדינה היתה כמו בריאת העולם בשבילי. בכל חיי לא היה אירוע מרגש מזה. הוא הביא אותי למעין התעלות".

מה שאתה אומר הוא שההתרגשות מהקמת המדינה נבעה בין היתר מכך ששם, בגטו, לא היתה רק קטסטרופה נוראה. היה שם אירוע משפיל.

"משפיל זו לא מלה. היה בגטו משהו שהוא הרבה מעבר לזה. זה היה הפיכת היהודי לגרגר חול. לכלום. למישהו שחייו לא שווים כלום באופן מוחלט. זה היה הדבר הנורא בשנים ההן. הילד שרואה שלוקחים ממנו את אמו ואחותו. הילד שרואה את היהודים מוכים כבהמות ומובלים לסופם. ופתאום כעת, בארץ ישראל, היהודים נלחמים כמו שצריך. נלחמים ומנצחים. ורואים אותם בתמונות ורואים אותם ביומני הקולנוע: צעירים וחזקים עם רובים על הכתף. והנה הם בני אדם כמו כל בני האדם הם מסוגלים להילחם על חירותם כמו שהאיטלקים מ'הלב' של דה אמיצ'יס נלחמו על חירותם. הם לא יצורים שאפשר להרוג אותם או לשעבד אותם או לצוד אותם. כבר אי אפשר לנהוג בהם כבהמות".

אתה אומר דבר קשה. אתה אומר: בעולם הקודם, השואתי, היהודים איבדו צלם אנוש ורק בהקמת המדינה צלם האנוש שב אליהם.

"זה אפילו לא היה אובדן צלם אנוש. כי אף פעם לא היה שם צלם אנוש. היהודי היה שם כלום. כלום-כלום-כלום. היהודים היו אבק אדם. הם היו אנשים שירו בהם כמו שלא יורים בכלבים או בחתולים. זאת אומרת הם היו אפס, הם היו פחות מבעל חיים. כלפי בעל חיים אתה יכול לחוש רחמים. כלפי יהודים לא חשו רחמים. היהודי היה תת-אנושי.

"והנה כעת, שנים ספורות מאוחר יותר, היהודי הופך לישות מלאה ושלמה. מיצור פגום היהודי הופך ליצור שלם. והוא פורח. הוא מפגין את התכונות האנושיות של אומץ והקרבה. ובשבילי, בדרום-צרפת, היה בזה משהו מופלא. משהו שאין לי בשבילו הגדרה.
 

                                                                                                                                              

ירון לונדון

 

כמו פרידה מאבא

 

מלוחמי תש"ח הגיעו שניים לראשות הממשלה, כמותם לא יהיו עוד. שניהם ילידי הארץ, בניהם של חלוצים מאנשי העלייה השלישית, בני דמותו של אליק העולה מן הים. נצורי רגשות היו, אנשי מעשה דלי מילים, תכסיסנים מעולים אך פשוטי הגות, בודדים כדרכם של מנהיגים מלידה. אכזריים היו, נמרצים ובריאי גוף, כל עוד לא בגד בהם גופם, מותאמים למשימות דורם. כך רצו בהם הוריהם שבאו מן הגולה כרי להזדקף מתחת לחופת השמיים הבהירים: "יהודים חדשים".

 

שניהם הועידו את עצמם לחקלאות וכיתתו את מחרשותיהם לחרבות. שניהם אנשי מלחמה מנעוריהם, מצביאים למודי מלחמות. חוויותיהם המעצבות - דם ואש ותמרות עשן. כל ימיו התאבל יצחק רבין על חבריו ופקודיו, פורצי הדרך לירושלים, שנהרגו מפני שלא נמצא להם די נשק, ונקברו בחיפזון, בלילה, באדמה הסלעית, בידי חבריהם שיצאו לקרב עם שחר ולמחרת נטמנו גם הם.

 

המראות האלה גרמו שיהיה סומר כדורבן, מוכן תמיד. כל ימיו זכר אריאל שרון והזכיר את קרב לטרון, שבו נפצע אנושות, כמעט גווע משתת רם ומצמא, וחולץ בידי חבר אמיץ שנשאו על שכמו. הפצע בבשר בטנו וירכיו היה מזכרת תמיד, והערבים שהציקו לאיכרי כפרו היו הערבים שבהם הרג לאלפים.

 

המשורר חיים גורי כתב על שכמותם (ואולי לא עליהם כתב, אלא שאני רואה אותם בשורותיו):

הנשרים אינם יודעים את הלאות.

עופות ממושכים וחזקים.

אינם קלים להתיידד.

אינם גרים על הגגות.

אינם קרואים, משוחדים,

ללקוט בכיכרות שטופות יונים,

לנוח רעודים על כתף.

הנשרים אינם יודעים את הלאות.

הם מקיצים להתרומם.

אחר זמן רב, שבים להתרומם,

נעים לאט, שחורים, על פצע השמיים.

ושם איתי עודם עפים הנשרים.

 

שניהם נעצרו בעיצומו של מה שתיארו הם עצמם כמאבקם האחרון, מתנתם האחרונה לעמם: שלום עם הערבים וגבולות ברורים ומוכרים.שניהם הבינו במאוחר את מה שלא הבינו במהלך רוב שנותיהם לא כל מה שאינו מושג בכוח הזרוע, יושג ביתר כוח. בינת הזקנים גברה על יהירותם של עולי הימים.

 

נסיבות מותו של יצחק רבין השפיעו על אופייה של הפרידה ממנו. הפשע שנעשה בו הפך אותו למעין קדוש חילוני שנעקר על מזבחה של דת השלום. פולחני הנרות ושירת היחדיו ביטאו את הרגשות המעין דתיים שאחזו ברבים ובעיקר באנשים צעירים. בעת מותו כבר לא היה איש צעיר, אבל נתפס על-ירי המקוננים כ"יפה הבלורית והתואר", שנפל בקרב אשר אינו אלא המשכם של קרבות מלחמת השחרור.

 

נרצח "חבר". נפל "אח". לא אב. השאלות שניסרו אז היו "מה היה לנו שכזאת עוללנו לעצמנו", "איך נוכל לחיות יחד, המסיתים ואנשי מחנה השלום?", "האם עוד אחים אנחנו?"

 

אופי הפרידה מאריאל שרון שונה לגמרי, מפני שדרכו אינה אחרת מן הדרך המחורבנת שבה מסתלקים כולנו. המקוללים מתעמעמים, ובני המזל כבים בבת-אחת. שתת הדם הראשון במוחו ניבא את מה שיבוא עליו, וכל אדם מפוקח הבין כי מלאך המוות כבר אורב לו ומשחיז את חרמשו.

 

הפרידה ממנו היא כפרידה מאב: צפויה, אבל תמיד מבהילה ומעציבה. במקרה זה היא היתה מבהילה שבעתיים, מפני ששבועות אחדים לפני הסתלקותו מהבימה הציבורית פתח במהלך פוליטי נועז, שלא הספיק להשלים. הכבשים, שבהם אהב לסובב עצמו בתצלומים מחוותו ("הלוחם עובד האדמה"), הם אנחנו.

 

אבל התחושה הזאת, תחושתו של הצאן הנותר ללא רועה, תחלוף מהר. מנגנוני ההתאוששות של החברה הדמוקרטית יעשו את שלהם, ועד מהרה נחוש כי המנהיג החדש, יהיה אשר יהיה, יושב בכורסת ראש הממשלה כימים ימימה. לא אלמן ישראל.

 

האם הנחיל לנו שרון תפיסת עולם ייחודית לו, צוואה פוליטית והלכות עשה ולא תעשה שאנחנו מכנים "מורשת"? אני חושב שמורשתו תשתלב בזו של יצחק רבין, אשר היה מפקדו, בן דורו, יריבו וידידו. תפיסת עולמם, שעוצבה  בימים אדומים של פרעות ודמים, טמונה בתוך הגנטיקה הישראלית ומונחלת גם למי שצמחו בעירן אחר. וכמו רבין ושרון יאמצו גם הקברניטים יורשיהם את הפשרה הטריטוריאלית כבסיס למדיניותה של ישראל, ועימה את ההתעצמות הצבאית, הספקנות והזהירות.  

 

 

יוסי בנאי איננו 1932-2006

 

 

השיר האחרון

 

תרנגול כפרות

בסתיו תמיד בסתיו בשקט ודממה

יוצאים זיכרונותיי על גב ענן קטן

והם שטים להם מעל האדמה

כדי להתבשם מכל נופי הזמן

 

וכמו תמיד בסתיו אני נפרד בצער

מקיץ שעכשיו רואים את קצה סופו

ובין עלים צמאים אני עומד כמו נער

ממתין בסקרנות לחורף שיבוא

 

בסתיו תמיד בסתיו חוזרים אלי קולות

שעם הזמן חלפו אבדו כבר ואינם

והם נושאים איתם זמירות חג ותפילות

והם נושאים איתם עולם שנעלם

 

אבל עמוק בלב נפשי תמיד חוזרת

אל דוכנים של שוק וממתקי סוכר

רומנסות רחוקות שאריות מסורת

וערמונים של אש בטעם חורף קר

 

אני זוכר תרנגול כפרות

ציפור קטנה על גג

מלאכים מטיילים על קירות

מפה לבנה בכל חג

 

בסתיו תמיד בסתיו אבי חוזר בשקט

מארץ הדממה כולו מאיר פנים

והוא מביט אלי ונשמתו שותקת

ושוב עושה דרכו אל קץ כל הימים

 

 

ענן כחול הלב ורוח בו נושבת

מכל עלה צמא קוראים אלי רוחות

אני רואה אחים ומשפחה אוהבת

ועיר ילדות קטנה כולה שק של אנחות

 

חיים חפר: בקשה אחרונה

                                                                                                                                              

But He Dared...

 

Did you hear what the monster from Tehran said about wiping Israel off the map? Just like that.  It is all the blame of the  European community with its weakness and hypocrisy, ruled by economical interests and Russia, that snake of a state, which gave him the missile, and technology for dirty oil money,  which stopped the process of taking him to the Security Council (as if it would change something anyway).

They said then "Hitler will not dare"  - but he dared...

Too awful to see history repeats itself and is not just a  story in a fiction book... it is our life and our little paradise, Gan Eden, which we have here in this beloved Land of ours, which is  on stake.

They never learn?????

Letting him get a nuclear technology, fooling the UN inspectors, mocking  the whole West - who will touch them, after all they only want to exterminate the Jews...
And the only ray of light and only hope is  that president and the People behind him (if they be behind him),  who is in trouble now.  Because as an American soldier, Fred Friendly,  wrote home to his mother, 60 years ago, right after liberation of KL Mauthausen  "For, if there had been no America, we, all of us, might well have carried granite at Mauthausen."

A worried mother, sister, aunt,  your friend in Zion

Ada Holtzman
www.zchor.org

 

Tel Aviv: 100 Years Old

Farewell Oriana Fallaci:  I Find it Shameful

Yitzhak Rabin – 1922 - 1995

We Remember

40 Years after Yom Kippur War  (10 Tishrei 5774) 6.10.2013 40 שנה למלחמת יום כיפור

YIZKOR ! נזכור את כולם  

Habanim Shelo Shavu - Lebanon War 1982-2000

The Flute Which Was Not Shut-Down - Yadin Tenenbaum, 40 Years after Yom Kipur War

Ilan Ramon - 1954 - 2003

 

 

 

 

 

 


Petr Ginz (1928-1944) Moon Landscape, 1942-1944, Pencil on paper, Gift of Otto Ginz, Haifa
copyright © Yad Vashem

 

 

 

An Award for Terror
By Yossi Zur

This week the Hollywood Foreign Press Association awarded the Golden Globe for Best Foreign Film to the Palestinian movie "Paradise Now." The film follows the path taken by two young Palestinians from their decision to become suicide bombers, until the moment they board a Tel Aviv bus crowded with children.

"Paradise Now" is a very professional production, created with great care for detail. It is also an extremely dangerous piece of work, not only for Israel and the Middle East, but the whole world.


Asaf Zur (Blondi) hy"d Murdered by a Palestinian suicide bomber  in Bus 37 in Haifa, while only 17 years old - 5.3.2003

My son Asaf was almost 17 years old, an eleventh-grader studying computer sciences, when one day after school he boarded a bus in Israel to return home. On the way, a suicide bomber from Hebron, 21 years old and himself a computer sciences student in the Hebron Polytechnic, also boarded the bus and blew himself up. Of the 17 people killed, nine were schoolchildren aged 18 or younger. Asaf was killed on the spot.

I went to see "Paradise Now" to try to understand what message it was trying to convey. Was it that the murderer is human and is as deserving of sympathy as his victims? He is not. Was it that he has doubts? He has none. After all, he is so sure of his mission that he is willing to kill himself along with his human targets.

 

Or maybe, I wondered, the film was trying to give the message that it is the Israelis who are to blame for this horrific act, for the phenomenon of suicide bombing. In that case, are the Israelis also to blame for the similar terrorist attacks on New York City's World Trade Center, the Bali nightclub, the Amman hotels, the shop in Turkey, the restaurant in Morocco the underground stations in London, the trains in Spain and so many others?

 

What exactly makes "Paradise Now" worthy of such a prestigious award? Would the entertainment writers who chose to honor this movie have given the same accolades if the film had been been about the young men from Saudi Arabia who moved to the U.S., took flying lessons and then underwent Islamic ritual preparations for their holy mission to crash airplanes into the Twin Towers and the Pentagon? Would they have dared to give such a version of "Paradise Now" a similar award?

 

This movie attempts to deliver the message that suicide bombings are a legitimate tactic for those who feel they've exhausted all other means of resistance. But a suicide-murderer who boards a bus and snuffs out the lives of 15 or 20 innocent people, or who walks into a city carrying a biological, chemical or nuclear weapon and kills 10,000, or even 100,000 people, is that still a legitimate tactic? Where does one draw the line?

 

The world should draw the line at one person. My son was almost 17; he loved surfing, he loved pop music. He is now gone because a suicide bomber decided that blowing himself up on a crowded bus filled with children was somehow a legitimate act.

 

Awarding a movie such as "Paradise Now" only implicates the Hollywood Foreign Press Association in the evil chain of terror that attempts to justify these horrific acts, whether the number of victims is 17 or 17,000.

 


Lior Wisinski, Age 20, by the Sea of Galilee Fell in Battle, Gaza Strip 12.5.2004

Our Reality...


N.Y. Times: For Muslim Who Says Violence Destroys Islam, Violent Threats

Guy Shachar Web Site 

The True Story of Jenin as Told by IDF  Brigade Doctor (Hebrew)

The Tehran Children

Shalom Meislish z"l

Hanna Taub: a Sculptor

Eyal Bartov - a Photographer

Varda Getzow - an Artist

Antonio Santori, A Trainer, a Dreamer and a Fighter for Peace

מתי גולדברג 1951-2006

"חדשות תיירות" ( 21.9.2006)
 

Disengagement - August 2005:

To Our Sons & Daughters (Written By an Anonymous) | False Love | The Shock of Returning Home | Holocaust Survivor | I Apologize

Ariel Sharon: Peace שלום سلام

The Conceptwizard


ילדתי אל תפסיקי לחלום

 

ילדה יקרה שלי,

   

חזרתי זה עתה מהעצרת המציינת עשור להירצחו של רבין. סלחי לי שלא הגעתי לביקור הורים בשבת ונסעתי לעצרת בתל-אביב. אני יודעת שתביני כמה חשוב היה לי להיות שם עבור עצמי ועבורך. עשר שנים עברו ואני בוהה בחלום ושברו, השלום עדיין איננו כאן ונראה כה רחוק.

חזרתי מאוחר מהעצרת וקיוויתי להירדם מהר, אך לא יכולתי לעצום עין. המחשבה שאת עומדת במחסומים של ירושלים, רמאללה והגדה ובודקת פלסטינים, יומיום,  במשך 12 שעות ומעלה לא מרפה ממני. אני, ששנים כה ארוכות מחיי הקדשתי - בנחישות ובעקשנות, אם בפעילות פוליטית, אם בכל דרך אפשרית אחרת - כדי להגיע להידברות עם שכיינו, לא מאמינה לעצמי שלא הצלחתי לחסוך ממך תפקיד שכזה.

 

טילפנת ואמרת "אימא, קשה לראות את ההשפלות שוברים הפלסטינים במחסומים, המראות הקשים ומעוררים אסוציאציות של מקום אחר וזמן אחר". איך נגיע ככה לשלום, את שואלת מוטרדת, ובאותה נשימה את מוסיפה: "אני משתדלת להיות אנושית עד כמה שניתן, לומר להם שלום ולהתייחס אליהם כבני אדם שווים לי. היום הגשתי כוס מים לפלסטינית שנזקקה לכך והיא לא הפסיקה לומר לי: את טובה, את טובה".

 

ילדה יקרה שלי, אני כל כך גאה בך, גאה שאת עומדת במצבים הבלתי אפשריים הללו ומתפקדת מתוך הבנה אנושית שכזו. אל תשכחי ללבוש את אפוד המגן, גם אם, כמו שאמרת, הוא כה כבד עלייך.

 

אני רוצה שתדעי שבעצרת הגדולה הזו היו המון בני נוער כמוך, מכל תנועות הנוער בארץ, והם חיממו את ליבי. אינני יודעת לומר אם אבדה לנו הדרך, אבל אני יודעת שאתם מוכרחים להצליח להזיז משהו קדימה במקום בו לא הצלחנו אנחנו, כי התקווה היא לא דבר שמוותרים עליו אי פעם. וכמו שאומר השיר שבו הסתיימה העצרת: "תנו לשמש לעלות" ולבוקר חדש להאיר על כולנו.

 

באהבה גדולה שלך אימא,

 

ניצה בטשה (סלע) קבוץ עברון

 

התפרסם בעתון "הקיבוץ"  17.11.2005 גליון 46(983) , וב-"הדף הירוק" 17.11.2005

 

                                                                                                                                                                           

To my colleagues in Tokyo

 

Since March 11th  all my thoughts and prayers are with your people. We ourselves suffer from disasters made by men and there is nature which causes so much damage and suffering and show how helpless we are in the end. I hope the nuclear risk will be overcome by this brave and wise people and there be other springs, when the cherry trees will blossom and fill this world with peace and love again…

 

Shalom from Tel Aviv

 

Ada                                                                                                                            Tel Aviv 25.3.2011

 

Ada's Preferred Sites

 | Bermad (with Yehuda Bechar 1967)

Beesplan 

Shavei Zion

Kibbutzim

The Pipeline of Hatred

IsraeAid

Amcha

Beit Galgalim

Last updated December 13th, 2013

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!