הלם השיבה הביתה

מאת יוסי שריד

"הארץ" 18.7.2005

 

ל"אחינו הגיבורים" מגוש קטיף צפויה למרבה הצער לא טראומה אחת כי אם טראומה כפולה. על הראשונה - טראומת ההתנתקות עצמה - כבר נשפכו דמעות ומלים כמים, ואילו על השנייה לא נכתב עדיין.

 

לאחר ההתנתקות תתרגש על המתנתקים טראומת ההיכרות עם המציאות בישראל. עשרות שנים חיו להם על כוכב לכת אחר, שמציע ליושביו תנאים יחסניים ומעוררי קנאה. ההתוודעות מקרוב לחיים בארץ תזעזע את השבים לגבולם. זאת השעה להזהיר מפני "הלם השיבה" כדי לשכך את הזעזוע שאפילו גיבורים עלולים להתערער ממנו.

 

מתנתקים עכשיו, שזמן ארוך מדי היו מנותקים, יגלו עד מהרה, שלרבים בישראל אין עבודה. הם מובטלים. כאנשי הדרום בעצמם הם יבחינו מיד, שדווקא בדרום הארץ שיעורי האבטלה גבוהים במיוחד. גם מי שעובדים למחייתם משתכרים ברובם אל צרור נקוב.

 

לא כאלה פני הדברים בהתנחלויות, שפניהן אינן כפני הדור. שר הפנים, אופיר פינס, מסר באחרונה, ש-60% מהמתנחלים ברצועת עזה סמוכים על שולחן הממשלה. היא זנה ומפרנסת אותם מקופתה, מקופת הציבור, ומובטלים אין בהם כמעט. במקומותיהם החדשים הם ייווכחו לדעת, שמדינתם כבר מזמן אינה מדינת רווחה אלא מדינת-רווח, לא צדק יהלך לפניה אלא צדקה.

 

גם לחקלאים מקרב המפונים מזומנת הפתעה: הם יגלו בהקדם, שעבדים ושפחות המוכנים לנשק את היד בעבור מרק עדשים אינם דרים עוד בשכנותם. פחות ופחות צמיתים פלשתינאים מורשים להיכנס לישראל, ואף המורשים לא תמיד יכולים להגיע. אמנם התאילנדים והסינים והפיליפינים ממלאים את מקומם, אלא שהיום גם הם יקרי המציאות, ולא בכל מקרה יסולאו בשוחד. לא בכדי נהפכה רצועת עזה בשנים האחרונות לאזור המקלט שלהם כי בגוש קטיף אין צורך ברשיונות ובהיתרים ואין חובה לשלם מס גולגולת על עובדים זרים. גם משטרת ההגירה הכירה בגוש כבשטח הפקר.

 

ההפקר וההפקרות השתלטו שם גם על תחומי התכנון והבנייה. חשוב למפונים לדעת, שבישראל עדיין מוכרחים לקבל היתרים כדי לבנות. אפילו מרפסת לא קל כאן לבנות, לא כל שכן יישוב שלם; כאן אין זה מקובל לקום בבוקר ולהקים מאחז על אדמתו הפרטית של השכן, ואם השכן מזעיק את המשטרה, היא באה לפעמים ולא תמיד מתייצבת לימין הגוזלים; כבר קרה שהתייצבה לימין הנגזלים.

 

להורים שבין השבים יסופר במסגרת "המדריך למתפנה", שחינוך ילדיהם יכבד עליהם מעתה: לא עוד חינוך חינם בכל גיל; בעד מעונות יום לתינוקות של בית רבן, לדוגמה, הם ייתבעו לשלם סכום עתק שאינו בהישג ידם של רוב אזרחי המדינה. רק למתי מעט מילדי ישראל מוצע יום חינוך ארוך ראוי לשמו, שבצדו מפעל הזנה. המפונים יתקשו להאמין: במו עיניהם יראו ילדות וילדים רעבים.

 

ארץ ישראל השלמה היא ארץ שיושביה אוכלים אותה, ולעומתה ישראל היא ארץ אוכלת יושביה. המפונים, כאזרחים שווים סוף סוף, לא ילקקו כאן דבש לאורך ימים.

 

הממשלה והכנסת כבר הוכיחו, שאין כוונה חלילה להשליכם לעת התנתקות. הכל מבינים שתהליך הגמילה מהחלב ומהדבש הוא ממושך ומכאיב. את דרכם של המתנחלים הביתה מרפדים איפוא בתפוחים, והיא סוגה בשלמונים. עינו של הציבור אינה צרה: גם הוא מבין, שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה.

 

בתוכניתו לפני שבוע הביא רינו צרור נתון מרעיש: בישראל מפנים בכל יום כ-20 משפחות כי לא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתה. 20 משפחות נזרקות מביתן לרחוב, כ-100 משפחות בשבוע, כ-5,000 בשנה (בניכוי שבתות וחגים וסתם ימי בטלה) - הרבה יותר מכל משפחות גוש קטיף. מי בכלל שמע, מי בכה עליהן, מי התעניין בטראומות שלהן, מי הכין להן פסיכולוגים וקראווילות.

 

מאז יצאו "האחים הגיבורים" לשטחים הארץ שינתה פניה בלא הכר. הם נהפכו ל"מלח הארץ", והיא התכסתה פצעים. זה יהיה מפגש טראומטי לכולם, המפגש הזה בין הפצעים למלח.

 

 

Back to "My Israel"

 

Last updated August 28th, 2005

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!