כי אני הראשונה והאחרונה

ואני מושא הסגידה ומושא הבוז

אני הזונה והקדושה

אני הרעיה והבתולה

אני האם והבת

אני זרועותיה של אמי

אני העקרה, וילדי רבים

אני הנשואה בכבוד והרווקה

אני היולדת ואני זו שמעולם לא ילדה

אני הנחמה על כאבי הלידה

אני הרעיה והבעל

והאיש שלי הוא מי שגידל אותי

אני אמו של אבי

אני אחותו של בעלי

והוא בני הדחוי

כבדוני תמיד

כי אני השערורתיית והמופלאה

מזמור לאיזיס (מן המאה השלישית או הרביעית) התגלה בנאג-חמאדי. פאולו קואלו Paulo Coelho, אחת עשרה דקות, 2003

Robert Frost

1874 -  1963

THE ROAD NOT TAKEN

Two roads diverged in a yellow wood

And sorry I could not travel both

And be one traveler, long I stood

And looked down one as far as I could

To where it bent in the undergrowth.

Then  took the other, as just as fair,

And having perhaps the better claim,

Because it was grassy and wanted wear;

Though as for that the passing there

Had worn when really about the same ,

And both that morning equally lay

In leaves no step had trodden black.

Oh, I kept the first for another day!

Yet knowing how way leads on to way,

I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh

Somewhere ages and ages hence:

Two roads diverged in a wood , and I –

I took the one less traveled by,

And that has made all the difference.

מבחן קשה

באחד ממבחני החיים

נדרשתי לענות על כמה שאלות

נשאלתי מהי זהותי

עניתי האדם

נשאלתי מהי לאומיותי

עניתי האדם

נשאלתי מהי אמונתי

עניתי האדם

ולמרבה הפלא

נכשלתי במבחן

ניתנה לי הזדמנות שניה

והפעם

קראתי את השאלות בקפידה

ותשובותיי היו אותן תשובות

ושוב נכשלתי

למרבה הפלא?!

אולי

בגין אי הבנת השאלות

או אולי

נכשלתי בלענות

כיאה לאדם

מאת אמל אבו זידאן, "לעולם לא אשכח"

עלי מוהר ז"ל

השקט שבין המילים

סביבנו כל כך הרבה רעש

באוזן, בעין, נוקב,

רעש, כל כך הרבה רעש,

הראש מסתובב והלב –

הלב עוד נכסף וכמה

אל רגע עמוק ואחר,

הלב את הסוד עוד יודע,

הוא זוכר וזוכר וזוכר,

הוא זוכר את העץ שלחש לו,

הוא זוכר את הים שחייך,

כל פלאי העולם שגילו לו

למה ואיפה ואיך

אמרי אם גם את עוד זוכרת

את השקט שבין המילים,

את הקול והקו והצבע,

את המתח שבין הצלילים

קצר פה כל כך האביב

מילים: דוד גרוסמן, לחן: יהודה פוליקר מרץ 2011

יש רגע קצר בין אדר לניסן

שהטבע צוהל בכל פה

הוא שופע חיים

שיכור ומבושם –

איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז

ניצוצות –

אך עוד רגע ייבול ויצהיב

כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת –

קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב

לחשוב שהוא תכף ידעך

מבטו רק נפקח

אך התחיל ללבלב –

רק ניתן לי ותכף נלקח.

אביב עול-ימים וסוער

וסופו –

כבר כתוב בעלי ניצניו

אבל הוא מסתחרר

כפרפר במעופו

וכמוהו – נצחי בעיניו.

קצר וחטוף ושובר את הלב

לחשוב שהוא תכף ידעך

מבטו רק נפקח

אך התחיל ללבלב –

רק ניתן לי ותכף נלקח.

ואת ואני היודעים

ונורא הדבר שרק הוא לא –

עד כמה קצרים החיים,

החיים הקצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער ומכאיב

קצר פה כל כך

האביב.