רבי מרדכי גפני

הגיבן הקדוש The Holy Hunchback

 

התפרסם ב"חיים אחרים" יולי 2004

 

שמעתי לראשונה את סיפורו של הגיבן הקרוש בתכנית רדיו שהגשתי בירושלים. האורחות שלי באותה תכנית היו שתי נשים נפלאות, אילנה ודרי, שבמהלך הזמן הפכו להיות אחיותיי. דרי סיפרה לי את הסיפור על אביה, שלמה קרליבך, זמר עם בעל נפש יפה ומורה מואר. כדי לכבד אותה ואותו, אספר את הסיפור כפי שסיפר אותו לה:

 

אחד המורים הגדולים בזמן המודרני היה קלונימוס קלמן, הרבי מפיאסצנה (Piaseczno) היה קלונימוס קלמן, שנרצח בגטו ורשה. הוא אמר שילדים בני חמש ככר זקוקים למורה; הם זקוקים למישהו שיחבר את נשמתם לשמים. על כן הוא הקים ממלכת ילדים. היה לו בית ספר שלמרדו בו אלפי ילדים והוא היה אביהם, אמם וחברם הטוב ביותר. הוא הועבר בידי הנאצים הגרמנים לגטו ורשה ב-1940. שם הוא כתב ספר מופלא בשם "האש הקדושה", המסכם את השיעורים שהעביר בחשכת הגטו. הוא נרצח במחנה המוות טרבלינקה.

 

כשיצא ספרו לאור אחרי שהסתיימה המלחמה, הכה בי יופיו; הוא חדר עמוק ללבי. שאלתי בכל מקום אפשרי: "איפה הילדים האלה? אותם ילדים יקרים ששמעו את השיעורים האלה מדי שבוע? הייתי רוצה מאוד לדבר איתם" נאמר לי שלא שרד מהם איש, אף לא אחד.

 

אבל יום אחד, לפני כמה שנים, הלכתי לאורך רחוב הירקון בתל-אביב, ומולי ראיתי איש גיבן. כל כך כפוף. כל כך שבור. פניו היו יפיפיות, אהל כל צורת גופו הייתה מעוותת. הוא טאטא את הרחובות. היתה לי הרגשה שזהו איש מיוחד, ולכן אמרתי: "שלום עליך."

 

הוא ענה לי בפולנית כבדה. שאלתי אם הוא מפולין. והוא אמר: "כן אני מפיאסצנה." לא האמנתי למשמע אוזני – פיאסצנה! שאלתי אם ראה אי פעם את קלונימוס קלמן הקדוש מכולם, הרבי מפיאסצנה. והוא אמר לי: "מה זאת אומרת ראיתי אותו? הייתי תלמיד בבית הספר שלו מגיל חמש עד גיל אחת-עשרה. כשהייתי בן אחת-עשרה הלכתי לאושוויץ. הייתי כל כך חזק שהם חשבו שאני בן שבע-עשרה. הצליפו בי והכו אותי ובעטו בי, ומעולם לא שבתי לאיתני; לכן אני נראה כך. אין לי אף איש בעולם. אני לגמרי לבד."

 

הוא המשיך לטאטא את הרחוב.

 

אמרתי "ידידי המתוק, אתה יודע, כל חיי חיכיתי לראות אותך, אדם שראה את הרבי מפיאסצנה, אדם שהיה אחד מילדיו. ספר לי בבקשה אחת מתורותיו."

 

הגיבן הביט בי בזעם: "אתה חושב שאתה יכול להיות באושוויץ חמש שנים ועדיין לזכור את התורות שלו?"

 

"כן אני בטוח בכך," אמרתי, "התורות של הרבי – איך אפשר לשכוח אותן?"

 

ואז הוא אמר: "בסדר, חכה." הוא הלך אל הברזייה  לרחוץ את ידיו. הוא סידר את עניבתו, לבש את מקטורנו ואז אמר לי שוב: "אתה באמת רוצה לשמוע את זה?"

 

אני נשבע לך שכן. אני אספר את התורה שלך בכל העולם."

 

אז הוא התחיל: "אני רוצה שתדע שמעולם לא הייתה שבת כמו אותה שבת. רקדנו מאות ואולי אלפי ילדים, והרבי ש שיר ברכה למלאכים הקדושים, ובזמן הארוחה הוא אמר דברי תורה בין המנות. ואחרי כל דבר תורה הוא היה אומר: "ילדים, קינדערלאך, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו, הדבר הגדול ביות בעולם הוא לעשות טוב למישהו."

 

נאנח הגיבן: "אתה יודה, הורי אינם, כל משחתי, כולם מתו. וככה הייתי באושוויץ לבדי ורציתי להתאבד. וברגע האחרון יכולת לשמוע את המורה שלי אומר: "ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר. ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר."

 

הוא הישיר מבט אל עיני: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות באושוויץ בלילה? אנשים שוכבים על הרצפה בוכים, ולאף אחד כבר אין כוח להקשיב יותר לסיפורים שלהם. הייתי הולך מאיש אחד לאחר ושואל: "למה אתה בוכה?" והן היו מספרים לי על ילדיהם, על נשותיהם, אנשים שלא יזכו לראות יותר בחיים האלה. הייתי אוחז בידיהם והוכה איתם. וכך הייתי עובר מאדם לאדם. זה היה נותן לי כוח ליום הבא.

 

"כשהגעתי שוב לקצה גבול היכולת שלי שמעתי את קולו של הרבי שלי. אני רוצה שתדע שאני כאן בתל אביב ואין לי איש בעולם. ירדתי לחוף, חלצתי את נעלי, ועמדתי ליכנס אל תוך הים ולהטביע את עצמי, ולא יכולתי שלא לשמוע את קולו של הרבי שלי אומר: 'ילדים, קינדערלאך, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו.'"

 

הוא התבונן בי שוב לזמן ארוך ואמר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות ברחובות העולם?"

 

והוא המשיך לטאטא את הרחוב.

 

היה זה סוף הקיץ, והייתי צריך לחזור לארצות הברית למשך הסתיו. אבל כשחזרתי לתל אביב והלכתי לרחוב הירקון לחפש את הגיבן הקדוש. לא יכולתי למצוא אותו. שאלתי כמה אנשים והם אמרו לי: "מה אתה לא יודע? הוא הלך לעולמו בתחילת הסתיו."

 

אבל האם לא כולנו גיבנים קדושים בדרך כלשהי? בכולנו העולם הכה קצת ולפעמים הרבה. כולנו שואלים את עצמנו לפעמים מאוחר בלילה "מה כל העניין כאן בעצם? מה אנחנו עושים פה?". התשובה היא שלכל אחד מאיתנו יש קריאה, עבודה מיוחדת שרק הוא יכול לעשות בטאטוא רחובות העולם. אף אחד לא יכול לאמור לנו מהי אותה עבודה. אף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו. לשם עשיית המלאכה הזאת אנו קמים בבוקר. זוהי קריאתה של נשמתנו.

  

____________

רבי מרדכי גפני אימייל rmgafni "at" netvision.net.il

(replace "at" with @ to avoid spam

Rabbi Mordechai Gafni

 The Holy Hunchback

I first heard the story of the holy hunchback on a radio show that I hosted in Jerusalem. Two wonderful women, Elana and Dari, who over time came to be my closest sisters, were my permanent guests on the show. Dari told this story about her father, a beautiful spiritual folk singer and luminescent teacher named Shlomo Carlebach. To honor her and him, I will tell the story as he told it to her.

One of the greatest masters of modern times was Kalonimus Kalman, the Master of Piaseczno, who perished in the Warsaw ghetto. He would say that children at five  years old already need a master: they need somebody to connect their souls to heaven. So he gathered around him a kingdom of children. He had a school with thousands of children, and he was their father, their mother, their best friend. He was moved by the Nazis to the Warsaw ghetto in 1940. There he wrote a most precious book called "The Holy Fire", which recounted the teachings he gave in the dark of the ghetto.  He was killed in the death camp Treblinka.

When his book came out after the war was over,  I couldn’t believe its beauty, it so pierced my heart. I asked everyone, “Where are those kids? The precious children who heard these teachings every week? I’d love to speak to them.” And I was told there  nobody survived, nobody.

But one day, a few years ago, I was walking down Yarcon, a street near the beach of Tel Aviv. And here I saw a hunchback. So broken. So broken. His face was beautiful, so handsome, but his whole body was misshapen. He was sweeping the streets. I had a feeling this person was special and so I said, “Shalom, peace unto you.”

He replied to me in the heaviest Polish. I asked if he was from Poland. And he says, “Yes I’m from Piaseczno.” And I couldn’t believe it--Piaseczno! I asked if he had ever seen the holiest Kalonimus Kalmun, Piaseczno’s master. He said to me, “What do you mean, have I seen him? I was a pupil in his school from the age of five until I was eleven. When I was eleven, I went to Auschwitz. I was so strong they thought I was seventeen. I was whipped and hit and kicked and never healed--that is why I look the way I do now. I have nobody in the world. I’m all alone.”  And he kept on sweeping the ground.

I said, “My sweetest friend, do you know, my whole life I’ve been waiting to see you, a person who saw the Master of Piaseczno, a person who was one of his children.. Please, give me one of his teachings.”

The hunchback glared at me.  “Do you think you can be in Auschwitz five years and still remember teachings?”

Yes, I’m sure of it,” I said. “The Master’s teachings--how could you forget them?”

And so he said, “Well, wait.”   He went to the water fountain to wash his hands. He fixed his tie, put on his jacket, and then said to me one more time, “Do you really want to hear it?”

I swear to you, I’ll tell your teaching all over the world.”

 So he began.  “I want you to know that there never was such a Sabbath as this one. We danced, hundreds and maybe thousands of children, and the master was singing a song to greet the holy angels, and at the meal he would teach between every course. And after every teaching this is what the master would said, ‘Children, Kinderlach, der groyseh zach in de velt iz tuen emetzen a’tovah - the greatest thing in the world is to do somebody else a favor. The greatest thing in the world is to do somebody else a favor.’”

The hunchback sighed.  “You know, my parents are gone, my whole family, no one exists anymore. And so I was in Auschwitz and all alone and I wanted to commit suicide. And at the last moment I could hear my master say, “Kinderlach, children…do somebody else a favor. Do somebody a favor.’”

He looked me directly in the eyes.  “Do you know how many favors you can do in Auschwitz at night? People are lying are on the floor crying, and nobody even has any strength to listen to their stories anymore. I would walk from one person to the other and ask, ‘Why are you crying?’ and they would tell me about their children, their wives, people they’d never see in this life again.  I would hold their hands and cry with them. Then I would walk to the next person. And it would give me strength for another day. 

When I was at the end again… I’d hear my Rebbe’s voice. I want you to know I’m here in Tel Aviv and I have no one in the world. And I take off my shoes, go down to the beach, I go up to my nose in the ocean, ready to sink, and I can’t help but hear my Rebbe’s voice saying, ‘The greatest thing in the world is to do somebody else a favor  Remember, my precious children, the greatest thing in the world is to do somebody else a favor.’”

He stared at me again for a long time and said, “You know how many favors you can do on the streets of the world?”

And he kept on sweeping the street.

It was the end of summer and I had to go back to the States for the fall. But when I returned to Tel Aviv, I went searching Yarcon, looking for my holy hunchback. I couldn’t find him.  I asked some people, who told me, “Don’t you know? He left the world early this fall.”

I said to Dari that day on the radio after she told her father’s story, “The holy hunchback cleans the streets of the world by telling everyone, “Do someone else a favor.” That was his vocation; that was his call. But aren’t we all in some sense holy hunchbacks? We have all been beaten up a little bit, sometimes a lot, by the world. We all sometimes ask ourselves late at night, “What is it really about anyway?  What are we doing here?” The answer is that each one of us has a calling, a special vocation only he or she can do in sweeping the streets of the world. No one can tell us what that vocation is. No one but no one can take it away from us. It is to do that vocation that we get up in the morning. That is the calling of our soul.

Last updated December 12th, 2005

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Pesonal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!