40 Years after Yom Kippur War
 (10 Tishrei 5774) 6.10.2013

 

40 שנה למלחמת יום כיפור

 

מאימייל לקבוצת ניר 14.09.2013

 

העיתונים והטלוויזיה עוסקים כבר זה זמן מה במלחמת יום-כיפור. שוב ושוב דשים ומעלים עוד חומרים מזעזעים על המחדל ההוא שנגע בנו ישירות, אנו דור המלחמה ההיא...

 

שוב ושוב מתפרסמות תמונות, אותן תמונות...

 

מחשבותי נודדות אל יונתן ראובני, יפה התואר והנפש, המצפוניסט שכמה חודשים לפני-כן התלונן באחת הפגישות על "אתם לא תאמינו איזה פשעים מבצע אריק שרון בעזה"...

 

גם על זלמן קיימוביץ שחזר מאירופה ישר את השאול ההוא... והבעל של אריאלה ינוביץ... ועוד ועוד ועוד, בני דורנו שהצילו את המדינה הזו, וזו לא סתם מליצה...

 

מביאה פה את סיפור חייהם של השלושה כפי שהונצחו באתר משרד הביטחון "ניזכור"

http://www.izkor.gov.il/

 

שוב קראתי ושולחת בדמעות חמות...

 

 

סמל

יונתן ראובני

בן זיוה ומאיר

נפל י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973)

בן 22 בנופלו

מקום מנוחתו בית העלמין קבוץ עברון

יונתן, בן זיוה ומאיר, נולד ביום כ"ט בשבט תשי"א (5.2.1951) בקיבוץ עברון ולמד בבית-הספר היסודי והתיכון "אשרת". הוא היה תלמיד מוכשר, נמרץ וצמא-דעת, ולמד בעיקר מתוך לימוד עצמי. הוא אהב את כל הקשור בטבע, נהג להתבונן בחיי הצפורים והתעניין בבעלי-חיים, ובגידול פרחים. מנעוריו היה חבר בתנועת "השומר הצעיר", וכן היה חובב ספורט והרבה לשחות בים, לטייל ולסייר במרחבי הארץ. ברבות הימים החל להתעניין במוסיקה ובעיקר במוסיקה קלאסית ואף למד לנגן בקלרנית. תמיד הרבה לקרוא ספרים ושקד להגדיל את אוסף-הספרים שלו. יונתן היה עליז, שובב, איש שיחה ער ומעניין, שריכז סביבו שומעים וידידים רבים. מטבעו היה חברותי, אהוד על מכריו ואהוב על נערות שעמן ידע ליצור קשר הדוק ולשמור עליו. תמיד מוכן היה לעזור לזולת, והיה רציני בגישתו לחיים, אך יחד עם זאת אהב לפעמים לעשות מעשה קונדס. להוריו היה בן נאמן ומסור ואהב להיות בבית בחברת הוריו, שהקדיש להם שעות רבות.

יונתן גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1969 והתנדב לחיל-השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למקצועות-הטנק נשלח לקורס מפקדי-טנקים, ומשסיים שם והוצב ליחידת שריון ברמת הגולן, הוטל עליו תפקיד מש"ק טנק והוענקה לו דרגת סמל. הוא היה חייל טוב ומפקד מוכשר ואהוב על כל פקודיו. מפקדיו אמרו עליו, כי "מילא את כל המשימות שהוטלו עליו באומץ, בכישרון ובהקרבה". אמנם לא אהב את חיי-הצבא ואת הצבאיות בכלל, אבל היה ממושמע ואחראי במילוי תפקידיו. כלפי פקודיו נהג יחס אנושי, לא התנשא עליהם מתוקף הדרגה אלא ניסה תמיד להסביר ולשכנע. לפיכך זכה להערכתם ולחיבתם של חיילי היחידה ומפקדיה.

במלחמת יום-הכיפורים השתתף יונתן בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת-הגולן. ביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973) פונה צוותו לעורף לאחר שהטנק שלו נפגע במהלך הקרבות הקשים. לצוות העייף ניתנה מנוחה קצרה, אך כשהגיעה בקשה לשני מתנדבים, שיחזרו אל החזית כדי לאייש טנקים - התנדב יונתן לחזור לשדה הקרב. בדרכו בחזרה בנגמ"ש אל הקרב נפצע בהפגזה ומת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בעברון.

השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתבי תנחומים להורים השכולים סיפרו מוריו: "משיחה קצרה עמו התברר שלפנינו לא נער משתובב ופורק משמעת ועול-לימודים, אלא איש צעיר התוהה על שאלות היסוד של החיים ורוצה תשובות על בעיות שעוררו גדולי ההוגים;" "התרשמתי מהתבגרותו, מאופן שיחתו, מביטחונו האישי;" חברו כתב עליו: "בתחילה הצטייר בעיני כדמות שובבה, תוססת ומתסיסה, אבל ככל שהתהדקו הקשרים למדתי להבחין שמתחת לאותה דמות נמצא אדם רגיש, חושב, משכיל ומבין".

הוריו וקיבוצו הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה מדברי חברים על דמותו וכן דברים שהעלה יונתן על הכתב.

סגן

זלמן קיימוביץ

בן מרים וישראל

נפל י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973)

בן 26 בנופלו

חיל שריון
מקום מנוחתו בית העלמין קיבוץ עברון

 

זלמן-צבי, בן מרים וישראל, נולד ביום י"ט באלול תש"ז (4.9.1947) בקיבוץ עברון. יחד עם קבוצת "רימון" עבר את כל שלבי הגידול במשק - למן הפעוטון ובית-הספר היסודי, ועד לסיום הלימודים בבית-הספר התיכון "אשרת" בקיבוץ. בשעות הפנאי שיחק בכדורגל, עסק בדיג תת-ימי והדריך קבוצות נוער. סיפרה עליו חנוש, בת קבוצת "רימון": "זלמן אף פעם לא ויתר, לא הקל על עצמו, לא סטה למען הנוחיות ולמען הפשרה. כשאמרנו עליו שהוא עקשן, הייתה זו עקשנות של דבקות במטרה. תמיד תמיד דבקות במטרה, בכל דבר שעשה, בכל יום שחי. הייתה לו דרך, שאותה סלל בעצמו ואחרי עקרונותיה מילא בנאמנות. קשה להיות שונה, וביחוד קשה במסגרת חיים משותפת כמו זו של הקיבוץ. אך זלמן היה כזה. היה לו עולם עשיר כל כך, שלא יכול היה להקריב אותו למען הסדר הטוב, למען מה שמקובל על כולם. הוא אהב את הטבע, אהב להתבונן בו ולהתייחד עם עצמו. היה לו גם אוסף של פרפרים. הוא הכיר צמחים, ציפורים; היו לו מקומות סתר בהם היה מתבודד ורק הוא ידע לזהותם.

 

בבית-הספר נחשב לתלמיד המצטיין ביותר. הוא היה בר-סמכא בכל הנוגע למקצועות הריאליים, ואפילו בתחום ההומניסטי היה חזק. מקובל היה לבוא אליו ולבקש הסבר לבעיה שלא הובנה. ואם הפיתרון לא בא בקלות, לא נרתע מעולם לעבור את כל הדרך עד הניצחון. נדמה שוב, כי הדבקות במטרה היא זו שאפיינה את זלמן - בדברים קטנים כבגדולים. לפעמים היינו אומרים עליו 'איזה קשוח הוא'. אבל ה'קשוח' הזה, כשיצא להדריך נערים בנהריה, עשה עבודה נפלאה.

 חניכיו כל כך אהבוהו עד שהפך להם 'כותל' לכל בעיה. קשיחותו התגלתה כתכונה, שהיה משליך אותה על עצמו בלבד. לעולם לא על האחרים".

 

זלמן גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1966 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות עבר קורס למקצועות הטנק, וקורס מפקדי טנקים. מאחר שהצליח יפה בתפקידיו נשלח לקורס קצינים, ואחרי כן השתלם בקורס לקציני שריון. בשנות שירותו הספיק להשתתף במלחמת ששת-הימים, בפעולת כראמה ובפעולה בגשר עבדאללה. באותה תקופה החליט לשנות את שמו מזלמן לצבי. הוא הודיע על כך לחבריו מימים עברו וסיכם את הדברים כעובדה, על אף הפתעתם. בצבא הוכר כצביקה.

 

בראשית אוקטובר 1969, כאשר הגיעה עת שחרורו מהשירות הסדיר התנדב לשירות הקבע לתקופה של חודש אחד ואחר-כך שב לקיבוצו. במשק התחיל לעבוד בענף ציוד-כבד, אך חלומו הגדול היה ללמוד אלקטרוניקה בטכניון בבוא היום. כחודש לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים נטל את חסכונותיו ויצא לטייל בחוץ לארץ. ימים יפים בילה באירופה ואף תיאר אותם במכתבים נלהבים שכתב להוריו. גם חברו שנלווה אליו, סיפר שהטיול היה מוצלח מעל לכל המשוער.

 

כשנודע לצביקה שפרצה המלחמה ביום הכיפורים, עלה על המטוס הראשון שיצא מציריך ללוד והגיע לארץ. הוא לא שב הביתה, אלא נסע מיד דרומה, הצטרף ליחידת שריון והשתתף אתה בקרבות נגד המצרים בחזית סיני. על מהלך קרבות הבלימה מספר חברו מישל: "כאשר התארגנו לתזוזה ביום ראשון, שבוע לאחר תחילת המלחמה, בא צביקה ובלי לדבר הרבה הניח את חפציו בתוך הטנק. הוא הציג את עצמו כמ"מ וביקש לשבת בתא הפיקוד. בינתיים סיפר לנו על הטיול הנפלא שעשה בחוץ-לארץ. הוא קיווה שימשיך אותו לאחר המלחמה. בשעת הקרבות נהג לעמוד כשראשו גלוי. הוא לא פחד". במהלך קרב שהתחולל ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) פגע בו פגז והוא נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ עברון. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "צביקה היה חייל מסור, קצין מצוין וחבר למופת. כל מי שהכירו - אהבו;" כתב מפקדו: "צביקה היה אהוב על כולם בחביבותו הרבה, בכנותו ובביטחונו העצמי. הוא שימש דוגמה ומופת לפקודיו ולחבריו".

המשפחה הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה מדברי חברים על דמותו וקטעים ממכתביו.

 

 

רב טוראי

יעקב זיטומירסקי

בן חנה ויהודה

נפל כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973)

בן 26 בנופלו

חיל שריון

בית העלמין הצבאי קרית שאול

יעקב, בן חנה ויהודה, נולד ביום י"ח בסיון תש"ז (6.6.1947) בקבוץ עמיר שבגליל העליון. משפחותיהם הענפות של הוריו נספו כליל בשואה, ולכן נקרא שמו יעקב - על שם אבי אמו, שנפל מכדור של נאצי בגטו ורשה. גידולו הביא להוריו מעט ניחומים. כשנה לאחר לידתו פרצה מלחמת השחרור, והוא פונה עם שאר ילדי הגליל העליון לחדרה, שהייתה בטוחה יחסית. הוא למד בבית החינוך על שם א"ד גורדון בתל-אביב, והמשיך בבית-הספר התיכון-מקצועי "עמל" בקרית שלום. לשם קבלת תעודת הבגרות למד בבית-הספר התיכון "אנקורי" בתל-אביב. מילדותו ספג ערכים של יושר לבב, של כבוד והבנה לזולת, של הסתפקות במועט וחיי צנעה. הוא התחנך ברוח חלוצית, ברוח ערכיה של ההתיישבות העובדת. למרות שימי ילדותו ונעוריו עברו עליו בעיר הגדולה, נשאר כל חייו קשור לאדמה, למרחבים ולנוף הפתוח. הוא סלד מהרדיפה אחרי תארים אקדמיים והנאות חומריות. אהבת הארץ והעם הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו, והטביעה את רישומה העמוק באורח חייו ובהתנהגותו. ערכים אלה הכתיבו את דרך חייו. דרכו הובילה אל תנועת "השומר הצעיר", ממנה אל הנח"ל ומהנח"ל - לקיבוץ נירים, ישוב ספר מול רצועת עזה. בתנועת "השומר הצעיר" שימש כמדריך בקן הצפון בתל אביב. התבלט והצטיין במסירותו ובאהבתו לחניכיו. ארגן מחנות בנוף המולדת וטיולים בשבילי הארץ.

יעקב גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1966, והתנדב לנח"ל המוצנח. לאחר הטירונות עבר קורסים שונים במסגרת הסבה של חיילי הנח"ל לחיל השריון.

בתום שירותו הצבאי חזר יעקב לקיבוץ נירים. בעבודתו בשדות המשק מצא מרגוע לנפשו, ובחיי השיתוף התגשמו מאווייו. שם נשא לאישה את אראלה, ושם נולדה בתם דגנית.

בנובמבר 1971, בעובדו בשדות המשק, עלה הטרקטור שלו על מוקש, ואך בדרך נס לא נפגע. (על מקרה זה נכתב במוסף השבועי של "מעריב", "ימים ולילות" ביום י"ח בתמוז תשל"ב, 30 ביוני 1972, בעמודים 26-25).

במלחמת יום-הכיפורים השתתף יעקב בקרבות בסיני, כסייר בסיירת השריון. ב- 17 באוקטובר צלח את התעלה עם אוגדתו של האלוף אדן. למחרת, ביום חמישי, שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), בהיתקלו במתחם קומנדו מצרי מחופר היטב במחנות אבו סולטאן, נפגע בכדור צלף, בעומדו חשוף בנגמ"ש, מחפה על חבריו במקלע. (על הקרב הזה מסופר בספר "המחדל" בעמ' 233). בן עשרים ושש היה בנופלו. השאיר אחריו אישה ובת, הורים ואחות. הוטמן בבית-הקברות הארעי בבארי. אחר כך, באוגוסט שנת 1974 הועבר לבית-הקברות בקיבוץ נירים. באפריל הועבר, לפי בקשת הוריו, למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.

בבית החינוך בתל-אביב חרוט שמו בלוח הזיכרון לחללים מתלמידי בית-הספר; בבית- הספר המקצועי על-שם הולץ הוקמה אנדרטה מעשה ידי החניכים לזכר כל הנופלים במערכות ישראל; בקיבוץ נירים הוקם חניון לזכרו בחורשת הזיתים שבמשק.

 

Back to "My Israel"

First posted on Yom Kippur 5774, September 13th, 2013

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Pesonal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!