נִצוֹלֶת שואה
אימייל שרשרת 28.8.2005
בראשית אוקטובר 1941, פקדו, שליטי גטו קובנה, על תושבי "הגטו הקטן" להתפנות ל"גטו הגדול".
על גשר העץ, שחיבר בין שני חלקי הגטו, עמדו אנשי גסטאפו ופורעים ליטאים, והמטירו מכות על העוברים על פניהם.
הייתי ילדה רגילה בת 5, כזאת שבוכה כשכואב, אבל אמא שלי אחזה בידי בחוזקה וסיננה, בין שיניים חשוקות מכאב: "רותי, רק אל תבכי לי עכשיו".
כשההורים שלי הכינו אותי ליציאה מהגטו, אל המסתור, אצל חסידים ליטאים, אמא שלי שיננה באזני וחזרה: "אף אחד לא אוהב ילדות בוכיות".
כשהגענו לארץ, קבוצות ילדים עצובים, שוב חינכו אותנו לא לבכות.
ומאז אנחנו לא בוכים. חיים ביניכם כואבים וגאים - לא בוכים.
שלא להכביד עליכם. שלא לגרום לכם צער. שלא יאמרו בגויים...
המשפחה היהודית מגוש קטיף, שענדה, על חזות ילדיה, מגן דוד כתום, זכר לזה הצהוב, שאולצנו לשאת, ולימדה אותם, בכל אופן לא מנעה מהם, לצרוח ולילל בהרמת ידיים - שברה את לבי. לא מצער, אלא מכעס ובושה. הם, בקנאותם קצרת הרואי, שמו ללעג גם את קרבנות השואה וגם את ניצולי השואה. גם אותי, גם את אמא שלי.
יש, בין ניצולי השואה, שבוחרים לוותר על תואר הכבוד, המפוקפק הזה,ומעדיפים להיקרא: שרידים. אני, שמרגישה מבוזה ומנוצלת, בוחרת לי בתואר חדש:
אני - "נִצוֹלֶת שואה".
רות אלפרן בן-דוד, טבעון.
Last updated August 28th, 2005