ליבר טאוב

 

 

 

נעורים  אבודים

 

 

כתיבה, עריכה ומבנה תמונות: ל. טאוב

 

חלק ראשון

 

חלק שני

 

חלק שלישי

 

חלק רביעי

 

 חלק חמישי

 

 חלק שישי

 

שחרור

 

הדרך לפלוצק

 

בפלוצק – 1945

 

 

 

 

לתוכן העניינים

 

 שחרור

 

החיים בבית בכפר התנהלו כמעט ללא בעיות. כללית היינו כמו בני המשפחה. היינו אוכלים יחד איתם ארוחות על יד השולחן. עשינו כל מיני עבודות בית, אבל רק בתוך הבית. גם הם וגם אנחנו פחדנו שמישהו יראה אותנו. היה לנו מזל שהבית עמד מחוץ לכפר והיה סגור מארבע צדדיו בגדר, חלק עם גדר חיה והיתר בנוי מגדר עץ. מתוך הבית היתה ראות טובה החוצה. כל פעם כשזר התקרב לכוון הבית, מיד הכניסו אותנו לאסם. כך עברו הימים. ראינו דרך החלונות, שהרוסים היו בקצה השמאלי של הכפר והגרמנים בצד הימני.,הרוסים כמעט ולא ירדו מהטנקים ולא נכנסו לבתים והגרמנים כן עשו זאת.

 

בוקר אחד שמענו רעש של שרשראות מהכוון שהגרמנים היו שם. גם המקומיים וגם אנחנו חשבנו שהגיעה תגבורת לגרמנים. פחדנו שאם הגרמנים עומדים לתקוף את הרוסים, הדבר ימשך זמן רב. הרעש גדל מרגע לרגע וזה חיזק את המסקנה שהגענו אליה. להפתעתנו המשמחת הרוסים היו אלו שהגיעו מאחורי הגרמנים.

 

הגרמנים ראו את זה והתחילו לירות אחורה. בעלי הבית ירדו למקלט וביקשו גם אותנו לעשות כמוהם. הסברנו להם שעבורנו לא יכול להיות מראה יותר יפה ונחמד מהמראה שאנחנו עומדים לחזות בו עתה. נשארנו בבית. כל אחד מאיתנו השתלט על חלון מצד אחר של הבית והאינפורמציה זרמה על הנעשה בשטח. רצנו מחלון לחלון לפי הפעילות בחוץ. כפי שהסברתי בית זה עמד מחוץ לכפר ואפשר היה לראות מהחלונות מרחק גדול לכל כוון. זו גם היתה הסיבה שיכולנו להסתובב כמעט חפשי.

 

 אחרי זמן מה ראינו את הטנקים הרוסיים מתקרבים. לא הבנו למה הרוסים עמדו כמה ימים מהצד השני ולא זזו. עכשיו הבנו. זו היתה שיטת "קרב המלקחיים" המפורסמת של הרוסים במלחמה זאת. שיטה זו פעלה בצורה כזו: הם היו חודרים לשטח מסוים כמו טריז, נעצרים ומשאירים את הטנקים במקום. בינתיים חודרים טנקים מצד אחר מתקדמים סוגרים ומתחברים עם אלו שחדרו קודם ולוקחים את הגרמנים שבתוך המעגל לשבי. השמחה היתה גדולה כשהקרב נגמר. סיפרנו לבעלי הבית שהכל נגמר ושאפשר לצאת מהמקלט. באותו ערב הנשים בישלו ארוחה חגיגית. קבלנו את המיטות של הבנים שהיו במלחמה וישנו בהם.

 

 למחרת אחרי ארוחת הבוקר הודענו להם שאנחנו עוזבים. הם התחננו בפנינו שנשאר לפחות כמה ימים ונשמור עליהם. הרגשתנו היתה שהחופש יקר מדי וחבל שנבזבז אפילו יום אחד על ישיבה בכפר נידח. ההחלטה שלנו היתה סופית ולא היינו מוכנים להקשיב להם. סיפרנו שנדברנו עם אחרים להיפגש במקום מסוים ולכן אנחנו לא יכולים להישאר ומוכרחים לעזוב כי הם מחכים לנו.

 

  בדרך שאלנו על הכיוון לגלייביץ. זו היתה העיר הגדולה בסביבה. היינו בטוחים שמעיר זאת יהיה לנו קל להמשיך לכוון פלוצק. התחלנו ללכת, במרחק לא גדול מאותו בית נפגשנו עם החיילים הרוסים הראשונים. אנחנו קבלנו אותם בשמחה בתור המשחררים והם קבלו אותנו בחשד. זה התחיל עם שאלות מי אתם ולאן אתם הולכים. אתם בטח מרגלים אם אתם מופיעים מאחורי החזית בזמן הקרבות וכך הלאה. כשהסברנו שאנו יהודים יוצאי המחנות, ביקשו הוכחות. הם טענו שאין יותר יהודים כי הם יודעים שהגרמנים שרפו או הרגו אותם אז איך אנחנו חיים ואם אנחנו יהודים בטח היינו משתפי פעולה עם הגרמנים.

 

  מצבנו היה בכי רע. השמחה עברה וכבר ראינו את עצמנו בסיביר. חשבנו שיאמינו לנו אם נראה להם את המספרים שקועקעו על ידינו באושוויץ. אני לא בטוח שזה עזר, הויכוח נגמר על ידי קצין שהיה בקרבת מקום ושמע את הויכוח. הוא התקרב דיבר איתנו ביידיש ואמר לנו שגם הוא יהודי. הוא שיחרר אותנו ואמר, עברתם הרבה אבל דרככם לא תהיה קלה, כי בכל מקום יהיה כמו כאן. התברר שהוא צדק, כל כמה קילומטרים עברנו אותה חקירה עם אותן טענות. היו מקומות שהלך לנו קל יותר, באחרים קשה יותר, העיקר שהצלחנו להתקדם. הדרך היתה קשה מאוד בעיקר בגלל השלגים והכפור בדרכים, לא היינו רעבים כי קבלנו הרבה אוכל לדרך.

 

  לפנות ערב הגענו לאיזה כפר, נכנסנו לבית הראשון שנתקלנו בו. מצאנו שם אדם מתחבא. היינו בטוחים שהוא יהודי אבל הוא טען שלא. בכל אופן נשארנו שם ללילה ולמחרת המשכנו הלאה. בכל מיני מקומות היו עוד יריות. רוסים נסעו לכל הכוונים, מצד אחד השלג התיז עלינו ומצד שני היה צריך מאוד להיזהר שלא להידרס.

 

 הגענו לפרברי גלייביץ. בכניסה לעיר על הכביש ראינו דבר שלא מתקבל על הדעת )באמצע הכביש שהיה יבש ונקי מרוב תנועה של טנקים שעברו בו ללא הפסק ללא סימן של קרח ושלג). ראינו חייל "מצויר" על הכביש. עמדנו והסתכלנו. כנראה שרשראות של טנק דרסו אותו ומאות טנקים אחרים עברו עליו ללא הפסק. גם באותו זמן שעמדנו שם, עברו כמה טנקים בדהירה עליו. המשכנו, לא רחוק משם עברנו קבוצה די גדולה של חיילים רוסיים שהתארגנו לחניית לילה. אלו לא עצרו אותנו אבל המפקד שלהם בדרגת רב סרן עניין אותנו. לפי מראהו היה נראה יהודי, האמת היא שלא ידענו מה לעשות ולאן ללכת. נתקפנו בפחד.

 

 נגשנו והסברנו לו מי אנחנו ואמרנו לו שמתחיל להחשיך, שומעים יריות ואנחנו ברחוב. אמרנו לו גם ששמענו שבדרך מסתובבים קבוצות של אנשי ס"ס והם יוצאים והורגים את מי שהם פוגשים. הוא אמר לנו, "אני יהודי", ואכן שמעתי על אנשי הס"ס. הוא יעץ לנו שנהיה תמיד בקרבת הצבא הרוסי ואז לא יקרה לנו כלום. לפי עצת אותו רב סרן יהודי הלכנו לכוון בנין מושל העיר שהתברר שלא היה רחוק משם. כשהגענו פגשנו בחוץ מאות אנשים והיו ביניהם גם יהודים.

 

  בכדי שנוכל להיכנס פנימה היה צריך להדחק בכוח. נגשנו לאדם מבוגר ושאלנו מה הפרוצדורה והאם כדאי להדחק? "השתגעתם?" הוא אמר, "אם אתם נכנסים יכניסו אתכם למחנה, יבדקו אתכם ובסוף אם הכל יעבור בשלום תצטרכו לחכות לימות המשיח. האם בשביל זה יצאתם ממחנה ריכוז גרמני בכדי להיכנס למחנה רוסי? לכו התלבשו, קבלו מראה אנושי, אחר כך תעשו מה שאתם רוצים". הוא שאל מאיזה עיר אנחנו, אמרנו לו "מפלוצק". "אנחנו כמעט שכנים, אני מלודז'" הוא אמר. "בואו איתי ואני אמצא לכם מקום לגור בו". הלכנו כמה רחובות ואז הוא נעצר ואמר, "בבית זה אני גר. בואו ננסה בבית הסמוך, ונהיה שכנים".

 

   עלינו במדרגות לקומה השנייה. הוא ניגש לדלת של הדירה, דפק ואחרי מספר דפיקות חזקות נפתחה הדלת שהיתה נעולה בשרשרת. הוא נתן צריחה בפולנית משובשת, הציג את עצמו כאיש הממשל הצבאי והורה לפתוח את הדלת. נכנסנו פנימה. הוא בדק את הדירה וגם אנחנו הסתובבנו בה. הוא אמר לנו "נראה לי שזאת דירה טובה עבורכם". באחד החדרים מצאנו גבר במיטה, או שהגבר ברח מהצבא הגרמני או שהוא באמת חולה. "בשני המקרים לא יעשו לכם בעיות" הוא אמר, תישארו כאן.

 

  בהתחלה הוא נתן הוראה לאשה לפנות את הדירה תוך שעה. האישה התחילה לבכות. מה היא תעשה, בעלה חולה ואין לה לאן ללכת. אז הוא כביכול ויתר לה וציווה עליה למסור לנו את חדר השינה שלהם.  יתר הדירה תהיה חופשית לשרותינו, היא יכולה להישאר עם בעלה באותו חדר בתנאי שהיא תשרת אותנו נאמנה. הוא המשיך לדבר רוסית משובשת ואני הייתי המתורגמן. אנחנו התמקמנו בחדר השינה שהיה החדר הגדול ביותר בדירה. עמדה שם מיטה רחבה מאוד שהספיקה לשלושתנו. נכנסנו למטבח, היא ביקשה שנחכה קצת והיא תכין לנו ארוחת ערב. היא ציינה שזה המזון האחרון שיש לה בבית.

 

  אין כל אפשרות להשיג אוכל כי היא לא יכולה לצאת בגלל מחלת בעלה. גם אם יכלה לצאת בין כך לא היתה אפשרות להשיג אוכל בעיר. היא אמרה שהיא מקווה שהיות ונשלחנו על ידי הממשל הצבאי הרוסי הממשל בטח ידאג לנו למצרכים. לא חשבנו הרבה, אכלנו והלכנו לישון. זה היה יום ארוך עם כל כך הרבה התרחשויות.

 

  אחרי כמה זמן התעוררנו מדפיקות בדלת. בעלת הבית נכנסה מבוהלת לחדרינו בבכי, "תצילו רוסים"! ירדתי מהמיטה והלכתי אחריה לכוון דלת הכניסה. שמעתי דפיקות חזקות וניבול פה ברוסית. הם צעקו שאם לא נפתח את הדלת הם יפרצו וירו בכולנו. נגשתי לדלת ניסיתי לדבר איתם בפולנית רצוצה שהיה נדמה לי שדומה לרוסית, אבל הצעקות "אוטויעראי" (פתח) שכנעו אותי שלא כדאי להתמהמה. פתחתי מעט את הדלת ובאותו רגע קנה "הפפשיאק" (הקלצניקוב של היום) היה מולי, "תפתח או שאני יורה בך". ניסיתי להסביר להם מי אנחנו, אבל דיברתי לקיר.

 

 כשפתחתי את הדלת נכנסו עשרה חיילים עם קצין. תוך רגע הם התפזרו בחדרים. שמעתי את צעקותיה של בעלת הבית. פניתי לקצין ואמרתי לו "אשה זו טורחת עבורנו ואם תעשו לה משהו מחר היא תלך לממשל ויגרשו אותנו". "מי אתם?" הוא שאל. הסברתי לו. הוא בדק את המספרים על ידינו, אסף את כולם והורה להם להיכנס למטבח. הם ביקשו כלי שתייה, משקה היה להם בבקבוקים גדולים שהיו בתוך סלים, הם הקימו גם את אחי ואת ברוך מהמיטה וביקשו שנשתה איתם לרגל השחרור. הם טענו, שהיות וסבלנו כל כך הרבה אנחנו חייבים לשתות איתם לכבוד הניצחון.

 

  במטבח הקטן היה חם מאוד מרוב אנשים. פתחתי את החלון וכשמילאו לי הספל נעמדתי עם הגב לחלון ושפכתי את המשקה החוצה. הם ביקשו לאכול. הסברתי להם שאין לנו כלום. אחרי התייעצות הם החליטו לחפש בית שיש בו אוכל. אני הייתי חייב להתלבש וללוות אותם בתור מתורגמן. מה אפשר היה לעשות, לילה ראשון של חופש, אני יוצא עם עשרה רוסים שתויים לחפש אוכל. אנחנו עוברים ברחוב, אני מסתכל על הבתים כי הקצין הודיע לי שאני המוביל והמתורגמן. אני חייב למצוא בית שיש בו אוכל. לא היה לי מושג איפה נמצא אוכל. חשבתי לעצמי שכדאי לחפש אצל עשירים. ראיתי בית גדול והחלטתי לנסות. אמרתי להם שנראה לי שבבית זה נמצא את מבוקשינו.

 

 נכנסנו לבית, דפקנו בדלת הראשונה וכשפתחו אמר לי הקצין להגיד להם שמחלון דירה זו ירו על חיילים רוסיים. נכנסנו פנימה. היתה שם בחורה צעירה פולניה והיא אמרה להם שהיא בטוחה שמדירה זו לא ירו. יתכן שמהדירה מעל ירו כי גר שם נאצי ידוע, איש מפלגה שהיה האחראי מטעם המפלגה על כל השכונה.

 

 עלינו למעלה ואחרי הרבה דפיקות בדלת פתחו לנו. נכנסנו פנימה והסיפור חזר על עצמו. הרוסים התפזרו בדירה. איזו דירה ואיזה עושר. הרוסים התחילו לסחוב כל מה שניתן. לקחו ציפיות מהארון ומלאו אותם ואמרו לי לעשות כמוהם. מצאתי מעיל עור יפה בצבע כחול לבשתי אותו והוא היה בדיוק לפי מידתי. מלאתי ציפה עם בגדים תחתונים חמים עבור שלושתנו וכך הלכנו מחדר לחדר. בינתיים הרוסים אנסו את הנשים בדירה כשאחד מהם שמר עם נשק דרוך על הגברים.

 

  בחורה צעירה הגיעה ובידה תכשיטים נתנה אותם לקצין וביקשה שישמור עליה מפני החיילים. הקצין לקח את התכשיטים ואמר לי לתרגם לה, שמצידו זה בסדר הוא ישמור עליה מפני החיילים, אבל היא מוצאת חן בעיניו, הוא אנס אותה בעצמו. החיילים אנסו אותה אחריו לפי תור. אני חייב להודות שזה בכלל לא הפריע לי. זו היתה הרגשת נקמה.

 

  יותר מאוחר נכנסתי לחדר ששימש את בעל הדירה כמשרד. עמדה שם קופת פלדה. הקצין שהיה על ידי ציווה לפתוח אותה. לא היו בה חפצי ערך אלא הרבה שטרות כסף גרמני. לקחתי ציפית והתחלתי להכניס בה כסף. הקצין אמר "השתגעת, אין לכסף הזה שום ערך, חפש יהלומים או משהו דומה". לא הייתי בטוח בדבריו של הקצין ולא רציתי שבעל הבית ייהנה מהכסף. פתחתי חלון ופיזרתי את כל הכסף החוצה. מאחורי שטרות הכסף מצאנו תכשיטים. הקצין לקח את כולם והכניס לכיסים. לפי הערכתי שווים היו כמה מיליונים של מרקים גרמנים. בעל הבית קיבל קריזה והתחיל להשתולל. אחרי "טיפול" של הקצין הוא התיישב בפינת החדר והתחיל לבכות.

 

  לאחר זמן כשהיינו בפולניה התברר שהכסף היה כסף עובר לסוחר בגרמניה עוד הרבה זמן. מצאנו כמות גדולה של משקאות חריפים, סיגרים, סיגריות וכו'. לקחנו גם אוכל, שהרי בעצם לשם כך באנו לדירה. כשיצאנו רציתי להתפטר מהרוסים אבל לא הצלחתי והם חזרו איתי לדירה שלנו. אחי לא האמין שעוד יראה אותי בחיים. החיילים התחילו מחדש בשתייה ובאכילה. רק לפנות בוקר התפטרנו מהם.

 

 למחרת בא השכן לראות איך הסתדרנו ושאל "מה שלומנו, איך המיטה" וכו'. בין היתר סיפרנו לו את קורות הלילה. הוא אמר לנו, "למה לי לא קורים דברים כאלו, אני הייתי נהיה עשיר במקומך". הוא התחיל לעבוד עלי שאקח אותו לאותה דירה. ברוך גם רצה להצטרף, אחרי היסוסים לא רבים הלכתי איתם.

 

 כשנכנסנו לדירה אחד מהבנים יצא וחזר עם מישהו מלמטה ושניהם התחילו לאיים עלי שיכניסו אותי לבית הסוהר עבור השוד והאונס שעשינו בלילה. היהודי התחיל שוב עם הרוסית המשובשת שלו וטען שהוא נציג של המושל הצבאי. התחלנו בחיפוש. הוא מצא בכניסה מעיל פרווה יקר ערך לגבר תלוי על מתלה, ולבש אותו מיד. אנחנו הוצאנו עוד קצת בגדים וכמות גדולה של משקאות וסיגרים. התברר שבעל הבית היה סיטונאי של דברים אלו. לקחנו מה שלקחנו והלכנו. בשני המקרים איימנו עליהם שיגיעו לסיביר בגלל היותם נאצים.

 

  באותו יום אחר הצהריים קרה לנו מקרה אחר. רוסי עם פרצוף מונגולי נכנס הביתה (היו לו עיניים מלוכסנות). הוא טען שירו מדירתנו וחיפש נשק. אמרתי לו שיפסיק עם הסיפור והחיפוש כי אנחנו לא גרמנים. כל הזמן היינו בבית ואנו בטוחים שמבית זה לא ירו (אולי מדירת השכן). אחרי שהשתכנע אמר שיפסיק את החיפושים בתנאי שאלווה אותו כמתורגמן. הסכמתי כי לא רציתי לקלקל את חשיבותינו בעיניה של בעלת הבית. היא כבר שינתה את הפזמון והפסיקה לטעון שבגללנו היא לא יכולה להשיג מזון. כשהסכמתי ללוות אותו חשבתי שאמצא מזון גם עבורנו. הלכנו באמצע היום מדירה לדירה עם אותו סיפור על היריות. לא ידעתי מה הוא מחפש.

 

  באחד הדירות הוא הוציא מהארון שתי מגבות פרוטה, חלץ את מגפי הלבד שלו מהרגליים, זרק את הבדים המלוכלכים שהיו מתחתם, עטף את הרגליים עם מגבות הפרוטה ונעל את מגפי הלבד שלו חזרה. בדירה אחרת הוא הוריד מעל ארון במטבח שעון מעורר עם שתי צלחות בחלק העליון מחוץ לשעון, (זה היה שעון מעורר מהסוג הישן). בהמשך הוא מתח את שתי הקפיצים, הוציא מארון הבגדים סרט צבעוני שעטף חבילת לבנים בארון, השחיל דרך טבעת של השעון ותלה אותו על הצוואר. באחד הבתים השעון התחיל פתאום לצלצל. הוא הוריד את השעון מהצוואר הסתכל עליו, התחיל לקלל ברוסית עסיסית ואחרי זה הוסיף, "חשבתי שזה שעון, פתאום מתברר שזה טלפון ועוד ללא חוטים". פתח את החלון וזרק אותו דרך החלון החוצה עם קללה נוספת.

 

 ברחוב אחר הרחתי ריח של לחם טרי. משכתי אותו לאותו כוון ומצאנו שם מאפיה. בקשתי ממנו שיעזור לי להשיג קצת לחם כי אין לנו אוכל בבית. "אין בעיה" הוא אמר, הוריד את כלי הירייה שלו, ניגש למאפיה וצווה לתת לי כמה ככרות לחם. כשבעל המאפיה הגרמני התחיל להסביר שיש להם מעט לחם לחלוקה וזאת רק לפי תלושים, הוא ירה באוויר וביקש שאסביר להם שהירייה הבאה תהיה לכיוונם. כך קבלתי כמה ככרות לחם. בקשתי שירשה לי לקחת אותם הביתה. הוא הרשה לי בתנאי שאחזור אליו בכדי להמשיך "בסיבוב". הבטחתי לו אבל לא חשבתי לחזור. חזרתי לדירה בדרך אחרת. בדקתי שהוא לא עוקב אחרי וסמכתי על זאת שהוא לא יודע איפה הדירה שלנו.

 

  למחרת יצאנו העירה בכדי להתלבש ולראות מה אפשר לעשות בעיר. נכנסנו לכמה חנויות והתלבשנו. לפני החניות הגדולות עמדו חיילים רוסים עם נשק בכדי למנוע ביזה. ניגשתי לרוסי ששמר על החנות, לדבר איתו ותוך כדי דיבור ברוך ואחי היו נכנסים, מודדים ולוקחים מה שהיה נחוץ להם. לאחי ולברוך לא היו בעיות. אני לא כל כך מצאתי דברי לבוש לפי מידתי. התלבשתי עם בגדים קרובים למידתי, ברוך מצא אפילו נעלי סקי נהדרות. גם אחי מצא נעלים נוחות ואני נשארתי בנעלי העץ עם הברזנט בחלק העליון. עברנו הרבה חנויות נעלים ומכולם יצאתי ללא נעלים. תוך כדי החיפוש הגענו לתחנת הרכבת של גלייביץ.

 

 בחוץ על הפסים היו רק גרוטאות ברזל, היתר נשרף. בחזית בנין התחנה עמדו הרבה אנשים. הם באו בכדי לנסוע (או מסיבות אחרות) וראו שכל המסילות הרוסות. תוך כדי עמידה בררנו בקשר למחסני מזון. ונודע לנו שבתחנה זו היה מקום מנוחה לאנשי צבא שהיו במעבר. החלטנו לחפש, אולי נמצא איזה קנטינה צבאית שנשאר בה עוד דבר מה לאכול. נכנסנו לבנין התחנה והתחלנו בחיפושים. בקומת הכניסה לא מצאנו דבר. היו שם רק משרדים. ירדנו לקומה התחתונה, פתחנו דלת אחרי דלת, היו שם מספרה, פרפומריה, סנדלרייה וכו'. כולם היו ריקים אחרי ביזה.

 

  באותו מעמד ניגש אלינו גרמני אחד ואמר "אם אתם מחפשים מזון אני מוכן להוביל אתכם למקום כזה, אבל תבטיחו לי דבר מה לאכול כי למשפחתי אין מה לאכול זה כמה ימים". הבטחנו לו שיקבל מזון מאיתנו במידה ונמצא. הוא הוביל אותנו כמעט לסוף הפרוזדור (התחנה היתה מאוד גדולה). הראה לנו דלת ואמר "זה המקום".

 

  הדלת היתה כבדה מאוד כמו דלת ביטחון. חפשנו ומצאנו כלים לכבוי שריפה. הורנו לשני גרמנים, אחד מהם היה אותו אחד שגילה לנו את המחסן, לפרוץ את הדלת. כשלא הצליחו אמרנו להם לעשות חור במרכזה, בעזרת מקושים וגרזנים. הם הצליחו לעבור שתי שכבות עץ ובידוד בניהם. בינתיים הגיעו גרמנים נוספים ששמעו שפורצים דלת. הם כנראה ידעו מה יש מאחוריה כי לא רצו לעזוב את המקום למרות הצעקות שלנו. כשהפתח היה בגודל שאפשר היה להשתחל דרכו פנימה, סיכמנו בינינו שאני אכנס לראות מה יש שם והם ישמרו בחוץ שלא תהיה התפרצות.

 

  כל הזמן דברנו בפולנית שהיתה נראית להם כרוסית וזה נתן לנו אפשרות פעולה ללא הפרעות. נכנסתי פנימה ומצאתי ערימות לחם צבאי במצב מצוין, עשרות נקניקים יבשים תלויים על מעמד מיוחד. פתחתי את המקרר. היה זה מקרר מסחרי גדול ובפנים היו כל מיני נקניקים רכים, מיני ממרחים והרבה קרטונים עם מרגרינה. הנקניקים והממרחים היו מקולקלים, אבל המרגרינה היתה קשה ובמצב מצוין. מצאתי באחת הפינות רבעי בקר וחזיר במצב טוב. נגשתי לדלת ואמרתי להם שמצאתי מזון לגדוד שלם. השאלה איך מוציאים את זה. הפחד היה שבגלל הרעב הגדול בעיר, יתנפלו עלינו. סיכמנו שאחפש שקים ואז לא תהיה לנו בעיה להסתלק. מצאתי שקים והתחלתי למלאם  במצרכים. לקחתי שק, מלאתי בלחם, נקניקים יבשים, מרגרינה, רבע בקר ורבע חזיר.

 

  כשהייתי עם השקים על יד הדלת, אמרנו לאותו גרמני שיגדיל את הפתח כדי שאפשר יהיה להעביר את השקים המלאים. הבטחנו לו עבור זה נקניק. הוא עשה זאת בהתלהבות רבה. הוצאנו חמישה שקים והשארנו בפנים עוד הרבה מזון. כל אחד מאיתנו לקח שק על הגב, גם הגרמני ואת השק החמישי לקחנו השניים הנוספים. על יד הדלת ניסו לעצור בעדינו, אבל שוב הקללות, כביכול ברוסית, עשו את שלהם.

 

  בזמן העלייה במדרגות כבר לא שמו לב אלינו כי אלו שהיו על יד הדלת נכנסו פנימה. היה שם יותר מזון משהיה באפשרותם להוציא. אנשים במרחק-מה משם לא ידעו מה יש לנו בתוך השקים. בחוץ ראינו גרמני עם אופנים כשעגלה עם שני גלגלים מחוברת אליו. ציווינו עליו לנתק את העגלה מהאופנים. כשהוא ניסה להתנגד צעקנו עליו בפולנית שינתק את העגלה ויסתלק מהר, כי אם הוא יתעקש ניקח ממנו גם את האופנים. כשהוא שמע זאת הוא ניתק את העגלה, התיישב על האופניים ונסע.

 

  שמנו את השקים על העגלה וביחד עם הגרמני הלכנו לכוון הבית. במרחק של רחוב מהבית שהיה ריק לגמרי החלטנו שזה הזמן להתפטר מהגרמני, כי לא רצינו שהוא ידע איפה אנחנו מתגוררים. פתחנו שלושה שקים מאחד הוצאנו שתי ככרות לחם מהשני נקניק ומהשלישי כמה חבילות מרגרינה, נתנו לו ואמרנו שיסתלק. הוא לקח את המצרכים וברח בריצה. יתכן והוא לא האמין שיקבל בכלל משהו.

 

  לבעלת הבית אמרנו שקיבלנו את המזון בממשל וזה הגדיל את חשיבותינו בעיניה. בעלת הבית עשתה לנו שומן מהחלקים החיצוניים של החזיר. שפכנו אותו לכלי אוכל צבאיים גרמניים, שכמויות מהם היו בכל מיני מקומות. מאותו יום לא היה יותר חוסר במזון. המזון הזה הספיק לנו לא רק בזמן שהותנו בגלייביץ, אנחנו עוד השתמשנו בו עד העיר לוביץ Łowicz. אבל על זה יותר מאוחר.

 

  באחד הימים אחי אמר שיש עוד דבר מה שמחובתנו לעשותו. לחזור לכפר למשפחה ששמרה על חיינו ונתנה לנו בית להיות בו וחילקה איתנו את האוכל. עזבנו אותם למרות שהם ביקשו שנשאר, לפי מה שידוע להם, אנחנו פולנים. עלינו, לשם קידוש השם, להודיע להם שאנחנו יהודים, שהם חייבים לדעת שהצילו יהודים ולא פולנים. עלינו להחזיר להם במעט עבור הכל. השגנו שני זוגות אופניים. אספנו בגדים, מתנות שונות לכל אחד, שתי קופסאות סיגרים ועוד כל מיני דברים ויצאנו לדרך. האם זה היה צעד פיקחי, במבט לאחור מתברר שלא, כי יכולנו לגמור לא טוב. אבל אחי חשב שזה חשוב.

 

  יצאנו לדרך מוקדם מאוד שנוכל עוד להספיק לחזור באותו יום. בדרך על יד אחד הכפרים עצרו אותנו חיילים רוסיים והורו לנו לרדת מהאופניים ולעזור בניקיון הכפר. היו שם ראש הכפר, כומר ואיכרים שעבדו. ניסינו להסביר להם מי אנחנו ואיך יתכן שאנחנו ננקה כפר עבור גרמנים. לאותם חיילים בכלל לא היו חשוב הבירבורים שלנו והתכוונו לטפל בנו כמפרים פקודה. למזלנו תוך כדי ויכוח ראינו מכונית מתקרבת. ידענו שבמכונית כזו נוסעים רק קצינים בדרגות גבוהות. נעמדתי באמצע הכביש ועשיתי סימנים בידיים שתעצור. מהמכונית יצאו קצין בדרגת אלוף וקצינים אחרים כנראה קציני מטה שלו. סיפרנו להם מי אנחנו לאן דרכנו מועדות ועל בקשתם של החיילים הרוסים מאתנו.

 

  בהתחלה הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהשמיים, כיצד העזנו לעצור אותם. אבל אחרי הסבר נוסף, נתנו פקודה לחיילים שאם עוד פעם יתקלו בדומים לנו, שלא רק שלא יטרידו אותם, להפך, שעוד יעזרו. כך ניצלנו מהביזיון לעבוד ביחד עם גרמנים ולנקות את כפרם.

 

  המשכנו בדרך ונתקלנו עוד כמה פעמים במקרים דומים, אבל הצלחנו לצאת מהם בכוחות עצמנו. לכפר הגענו רק לפנות ערב. אי אפשר לתאר את השמחה שהיתה כשהגענו (זה עוד לפני שידעו שהבאנו להם מתנות). אחרי מנוחה קצרה ושתית קפה חילקנו את המתנות, לזקן הוספנו סיגרים, שמנו בקבוק שתייה על השולחן והנשים הכינו ארוחת ערב חגיגית.

 

  בזמן הארוחה החלטנו לבשר להם את סיבת בואנו האמיתית. אמרנו להם שאנחנו יהודים ולא פולנים, כפי שסיפרנו להם לפני זה. הזקן ביקש לענות והוא אמר כך "קודם כל, הייתם בעיני קתולים מוזרים. לא התפללתם ובכלל לא הרגשנו שקתולים נמצאים בביתנו". "שנית", הוא אמר, "איני רואה את ההבדל בין יהודים ופולנים. בבית הסמוך לביתנו היו פולנים אמיתיים. אחרי שהם עזבו, בעלי הבית מצאו שחסרים להם כל מיני דברים. אתם לא רק שלא לקחתם שום דבר, להיפך עוד באתם להודות לנו ועוד הבאתם לנו מתנות כל כך טובות ויפות. שאלוהים יברך אתכם". אחרי הארוחה נשארנו ללון כי היום החשיך. הפעם עלינו בדרגה, קיבלנו כל אחד מיטה לעצמו ועוד את המיטות הכי טובות בבית.

 

  למחרת חזרנו לגלייביץ. החלטנו לחזור בדרך אחרת דרך כפר שגר בו אחד האנשים שהתנהג איתי יפה במחנה הריכוז גלייביץ. אחרי חיפוש לא ארוך מצאנו אותו, הוא שמח שנשארתי בחיים. נפרדנו והמשכנו בדרכנו. משם ללא בעיות מיוחדות חזרנו לגלייביץ. אחי אמר שעבר לילה קשה מאוד ושמאוד דאג שאולי קרה לנו משהו בדרך והצטער ששכנע אותנו לנסוע.

 

  יום אחד התחלתי לשלשל. היו הרבה אנשים ששלשלו אחרי השחרור ואחרי זמן קצר נפטרו. אחי תפס פחד נוראי והחליט שצריך לזוז לכוון הבית. הוא טען כי בגלייביץ אני אוכל אוכל שמן מדי וזאת הסיבה לשלשול. התלבשנו, אספנו קצת בגדים להחלפה, עם אוכל לא היתה לנו בעיה, היינו בטוחים עם מזון לזמן ארוך. הלכנו לבנין המושל להתעניין באיזה אופן הכי טוב לנוע צפונה. פגשנו בחוץ כל מיני אנשים, ביניהם הרבה יהודים.

 

  נודע לנו שהממשל לא נותן לאנשים לעזוב את העיר בכוחות עצמם. הם מארגנים קבוצות מאלו שנמצאים אצלם במחנה ושולחים ליעדים מסוימים. יוצאי פולניה לכוון סוסנוביץ Sosnowiec, צנסטוכוב. יוצאי צ'כוסלובקיה דרומה וכך הלאה. החלטנו שאני אכנס לבד אדבר בשם הקבוצה. אסביר להם שאנו צריכים להגיע לעיר קלצה  ועיר זאת לא נמצאת בדרך שהם מעבירים את הקבוצות שלהם. אולי אצליח להשיג תעודת מעבר. עיקר דאגתנו היתה לא לאבד את כמות האוכל והבגדים שהיה ברשותנו.

 

  נכנסתי פנימה. התקבלתי על ידי קצין והסברתי את מצבנו. הוא הקשיב לי ואמר "אני מבין אותך אבל יש בעיה, אנחנו שולחים אתכם בקבוצות לא בגלל קפריזה שלנו. הסיבה היא הבנדיטים הגרמנים שנמצאים עוד פה ושם. וגם חיילים מהצבא שלנו לא מתנהגים בדרכים כראוי. פרט לכל זה, אם תיסעו איתנו מובטח לכם מזון לכל הדרך, מה שלא יקרה אם תלכו לבד".

 

  אמרתי לו שאם נקבל מסמכים מתאימים אנחנו ניקח על עצמנו את האחריות ונוותר על המזון. לפי בקשתי הוא כתב את היעד שלנו ושברשותנו זוג אופנים עם עגלה מחוברת אליהם, בגדים ומצרכי מזון. עם אישור זה ארזנו את הכל ויצאנו לדרך. הוא החתים את המסמך עם כל החותמות שהיו על השולחן. באותו מעמד לא הבנתי לשם מה, בדרך הבנו יותר.

 

 

לתוכן העניינים

הדרך לפלוצק

 

הדרך לכוון פלוצק לא היתה כל כך פשוטה. הקושי התחיל במשרדי הממשל והמשיך מיד ביציאה מהעיר. הקצין בממשל צדק. הבעיות לא התחילו עם הגרמנים, אלא עם הצבא הרוסי ורק עם הצבא הרוסי. כשהייתי על יד הדלת בממשל, הקצין החזיר אותי וביקש את התעודה בחזרה. חשבתי שהוא מבטל את כל העסקה, אבל טעיתי. הוא לקח את כל החותמות שהיו על השולחן, הוסיף אותן לתעודה ואמר תוך הצטדקות "אתה יודע בצבא הרוסי ישנם אנשים מכל מיני מחוזות גם מאסיה. אם הם לא יראו הרבה חותמות אז התעודה לא שווה בעיניהם בכדי שלא יהיו לכם בעיות החתמתי בהרבה חותמות".

 

  הודיתי לו ונפרדנו. ברצוני לציין שנתתי לו לפני זה כמות סיגרים לשם ריכוך וזה עבד. ארזנו את הבגדים, הבשר, המרגרינה, הנקניקים והשומן שאספנו בגלייביץ, דחפנו אותם לתוך השקים וקשרנו לעגלה. חברנו את העגלה לזוג אופנים שהשגנו ויצאנו מוקדם בבוקר לדרך. התחלתי ברכיבה על האופנים ובעליה האחרים היו עוזרים בדחיפת העגלה. במישור לא היה צורך בעזרה. בצורה זו התקדמנו ללא בעיות עד שהגענו ליציאה מהעיר.

 

  הכביש היה סגור עם חביות וכל אדם היה צריך להציג תעודת מעבר. לא ראינו אנשים ללא תעודות אבל ראינו ערימה גבוהה של בגדים וכל מיני מצרכים שהוחרמו על ידי החיילים. אחרי שאנשים עברו את הביקורת לא נשאר להם דבר, לקחו מהם את הכל. באותו זמן לא ידענו מה טיבה של התעודה שלנו וקצת דאגנו אבל לא היתה ברירה. התקרבנו. כשהגענו התקרבו כמה חיילים, אחד מהם אמר לנו להתרחק ולעזוב את האופנים עם המטען. הכוונה היתה ברורה, להחרים את כל מה שהיה לנו. החייל שבדק את התעודה עצר בעדם ואמר שיש לנו תעודה מיוחדת ושיעזבו אותנו. כך עברנו את הביקורת הראשונה. בהמשך עברנו כמה וכמה ביקורות כאלו ובכולם התעודה הועילה. המשכנו הלאה והגענו לעיר בשם קניגס-הוטה nigshütte . נכנסנו לבית ריק וישנו שם.

 

 למחרת קמנו והמשכנו הלאה. עברנו את העיר בויטין (Bytom   (Beuthen, את עיר המחוז קטוביץ Katowice ולפנות ערב הגענו לסוסנוביץ. הרחובות היו מלאים באנשים שלנו נראו מאוד מאושרים. זה עשה רושם כאילו אין יותר בעיות בעולם ואיש איש שב לנחלתו. לא ידענו לאן לפנות כששאלנו אנשים ברחוב אמרו לנו שיש ברחוב הראשי מקום לאנשים כמונו ושאפשר ללון שם.

 

  בלי לבדוק תחילה מה המקום הזה ומי מנהל אותו נכנסנו. כנראה היינו עייפים מדי, הראש כבר לא עבד. התברר שזה היה מחנה עקורים, כפי שהם קראו לזה ונהלו אותו חיילים רוסים. ברחנו מגלייביץ בכדי לא להיות במחנה רוסי כזה. הסתובבו בחצר הרבה אנשים ללא סיבה נראית לעין. בחוץ התבשל משהו במטבח שדה. הסירחון מסביב היה נורא. כל זה עשה רושם איום. רצינו לצאת חזרה, אבל התברר ששער הכניסה פתוח אבל שער היציאה סגור. אפשר היה לצאת רק לפי תעודות מתאימות. מה עושים? החלטנו שאחי וברוך יישארו לשמור על המטען ואני אלך לראות מה אפשר לעשות.

 

 נכנסתי לתוך הבניין הראשי הסתובבתי בתוכו בכדי לקבל אינפורמציה וכך הגעתי למקום שעמד שם תור של אנשים. שאלתי לשם מה התור הזה ואמרו לי שזה למשרדו של המושל הצבאי של העיר סוסנוביץ והסביבה. האנשים באים אליו עם כל מיני בעיות. אמרתי לעצמי אכנס ואנסה באותו סיפור כמו בגלייביץ, שכוון הנסיעה שלנו לא מתאים לכוון שהם שולחים את הקבוצות שהם מארגנים ואעשה כל מאמץ בכדי להסתלק מהמחנה במהירות האפשרית. נעמדתי בסוף התור אחרי אשה שהתברר שהיתה רוסיה. כשפניתי אליה ורציתי לשאול משהו היא עשתה לי סימן שלא אטריד אותה כאילו למטה מכבודה לדבר איתי.

 

 לתוך המשרד נכנסו שניים שלושה ביחד. לי יצא להיכנס עם אותה אישה פנימה. ישב שם סגן אלוף, האישה פנתה אליו ברוסית והתלוננה על חיילים פולנים שכאילו מטרידים אותה. הסגן-אלוף התרומם ופנה אליה בצעקות "זונה שכמותך, הגרמנים היו טובים עבורך והחיילים המפוארים של הצבא הפולני לא טובים לך, "ולסוביץ שכמותך" (ולסוביץ היה גנרל אוקראיני שבגד עם החיילים שלו ברוסים ועבר לגרמנים) אם את לא נעלמת מעיני מיד אתן פקודה לאסור אותך ונעביר אותך לסיביר כי שם מקומך".

 

  חשבתי, אם הקצין מדבר כך עם רוסיה איך אסתדר אני אתו. אחרי שיצאה הוא שאל למבוקשי. אמרתי לו שאנחנו שלושה יהודים שניצלנו מאושוויץ. "נשארנו לבד ואנו רוצים להגיע הביתה כי אולי נשאר מישהו בחיים מהמשפחה. מתברר שמכאן אפשר לצאת רק בקבוצות, שמענו גם, שהקבוצות לא נוסעות לכוון שאנחנו צריכים, כי מכאן הקבוצות נוסעות לכוון צנסטוכובה ואנחנו צריכים להגיע לקלצה Kielce. בקשתי שייתן לנו להמשיך בכוחות עצמנו".

 

  "קודם כל אל תדאג ילד" הוא פנה אלי ביידיש, "יש הרבה יהודים ברוסיה" אמרתי לו "כן אבל אלו לא היהודים שלנו". אז הוא ענה לי "גם היהודים שלכם. גם אני יהודי" הוא אומר לי "ואל תדאג! את הגרוע ביותר כבר עברתם, מעכשיו יהיה טוב". הוא פנה למזכירו ואמר "כתוב בבקשה מכתב לאלוף בנוסח זה, "חבר האלוף, אבקש בדחיפות הוראות מה עלי לעשות עם אנשים שמקום מגוריהם לא מתאים עם הכיוונים שאנחנו שולחים לשם את הקבוצות". כשהמזכיר עזב הוא אמר לי "אסביר לך מה אעשה עד שאקבל תשובה מהאלוף. אוציא לך תעודת מעבר שתעזור לכם בדרככם הביתה". הוא כתב מסמך ושם עליו את כל החותמות שהיו על השולחן, הפעם כבר הבנתי לשם מה. מכתב נוסף הוא כתב לאפסנאות ובו הורה למסור לנו מצרכי מזון לדרך. אחרי זה הוא אמר לי למהר למחסן כי עוד מעט סוגרים אותו.

 

  יצאתי ישר למחסן. כשהגעתי, קצין בדרגת רב סרן עמד על יד המחסן וחייל נעל את הדלת. אמרתי לו לשם מה באתי והוא אמר לי לבוא למחרת. הסברתי לו שאנחנו חייבים לעזוב מיד. תוך כדי דיבור הוצאתי מהכיס שני סיגרים, ושאלתי אותו אם אני יכול להציע לו אחד. הוא קיבל את הסיגר ושאל אם יש לי עוד. הבטחתי לו עוד סיגרים והוא מיד פתח את המחסן והתחיל לאסוף מצרכים. ביקשתי לצאת לרגע כאילו להביא לו סיגרים שבעצם היו לי בכיס. האמת היתה שהלכתי להביא את אחי או את ברוך שיעזרו לי. ברוך בא איתי. לקחנו את המצרכים, הוספתי לו כמה סיגרים והלכנו. כמות המצרכים שקבלנו היתה יותר גדולה ממה שהיינו אמורים לקבל לפי הניר שקבלתי מהסגן-אלוף.

 

 הוספנו את המצרכים לשקים והלכנו לכוון השער. בהציגנו את התעודה השער נפתח לכל רוחבו ויצאנו שוב לרחובות סוסנוביץ. הפעם התענינו האם יש יהודים בעיר. כיוונו אותנו לאיזה רחוב קטן ואמרו לנו ששם נמצא המשרד של הקהילה היהודית. הגענו למקום ומצאנו שם כמה יהודים. התענינו על מקום שנוכל להניח את הראש וסיפרנו להם את הסיפור על המחנה. היה שם אדם שטען שבית זה שהגענו אליו שייך לו. הוא נתן רשות לפתוח את משרדי ועד הקהילה אצלו בבית באופן זמני, זאת עד שיקבלו חזרה את משרדי הקהילה היהודית בסוסנוביץ.

 

 "אם יש ברשותנו מזון עבורו" אמר, "הוא ישכיר לנו חדר". הבטחנו לו כלי מלא בשומן, שהיה באותו זמן יקר המציאות והוא הוביל אותנו למרתף הבית. הוא פתח דלת ואמר אם זה מתאים לכם אתם יכולים לגור פה עד שתחליטו להמשיך בדרך. הסכמנו לעסקה והסתדרנו שם. אחרי יום או יומיים, היהודים קבלו חזרה את חדרי משרד הקהילה היהודית ברחוב מודזיובסקה 5. עזרנו ליהודים להעביר את הרהיטים למשרד הקהילה היהודית.

 

  אחרי כמה ימי מנוחה החלטנו להמשיך לכוון פלוצק. התענינו איך ממשיכים ונודע לנו שיש רכבת לצנסטוכובה, אבל לא מסוסנוביץ רק מבנדין  Będzyn, עיר אחות של סוסנוביץ. ארזנו הכל על העגלה ובאותו אופן כמו שהגענו המשכנו לבנדין. כשהרכבת הגיעה היה לנו מאוד קשה לעלות עליה עם כל השקים, האופנים והעגלה. בסופו של דבר הצלחנו, אבל השקים שלנו וכמובן האופנים עם העגלה הפריעו מאוד לאנשים אחרים. הגענו לצנסטוכובה. ירדנו מהרכבת. שוב חיזקנו את השקים על העגלה ושאלנו על יהודים, קבלנו כתובת והלכנו לשם. מצאנו שם רק בנות והם מאוד שמחו על בואנו. הבנות הכירו את האדם הרביעי שהיה אתנו ביער (הוא אמר לנו בזמנו שהוא מצנסטוכובה.(

 

  הבנות ספרו שהוא בא העירה והתחיל בנסיעות לרגל עסקים. שמחנו מאוד שהוא חי. הבנות ישנו כולן בחדר אחד גדול שעמדו בו מיטות בשתי קומות. הן הציעו לנו מיטות בפינת החדר ואמרו שהם שמחות שלא יהיו לבד כי יש להן בעיות עם חיילים רוסיים שמטרידים אותן בלילות. בלילה באמת התפרצו כמה חיילים רוסים וכמעט הרגו אותנו כשניסינו למנוע מהם לאנוס את הבנות. הצענו להם שתייה ונהיינו חברים. יותר לא הפריעו להן (לקחנו אתנו כמה בקבוקים למטרות כאלה(.

 

  למחרת הלכנו לתחנת הרכבת בכדי להמשיך הלאה. קודם כל פגשנו ברוסים שבכוח ניסו לקחת לנו כל מה שהיה לנו. הם טענו שהתעודה שיש לנו לא שווה כלום והם רצו שניתן להם  את התעודה ביד. הבנו את כוונתם, הם רצו לקחת את התעודה ולא להחזירה ואז יוכלו ללא בעיות לקחת לנו הכל. אחרי מריבה גדולה היתה ידינו על העליונה כי בינתיים התאספו הרבה אנשים בתחנה כולל קצינים רוסיים. התחלנו לצעוק והם הסתלקו.

 

 באותו מעמד החלטנו להתפטר מיד מהאופניים ומהעגלה, כי היינו נראים איתם יוצאי דופן וגם בגלל אי הנוחיות ברכבות. כבר בבנדין ראינו שהרכבות יוצאות מלאות מעל ומעבר לאפשרות הקיבול שלהם. הכנסנו לרכבת את כל הרכוש שלנו שתפש מקום של כמה בני אדם. הרכבות היו דחוסות ומלאות ואנשים עמדו על המדרגות מחוץ לרכבת. כך נסעו באותם זמנים, אז ברור שלא היה מקום בשביל עגלה ואופניים.

 

  לפני העלייה לרכבת מכרנו את האופנים והעגלה. היו הרבה קופצים כך שתוך כמה דקות הם נמכרו. הבעיה היתה איזה סוג כסף לבקש (הכסף הפולני לא היה שווה), בקשנו וקבלנו שתי מטבעות של עשרה רובל בזהב. חזרנו לתחנה, עלינו על רכבת שנסעה צפונה. אפילו לא שאלנו לאן היא נוסעת. עם רכבת זו הגענו עד העיר סקרנביצה Skierniewice. תחנה זו היא צומת דרכים בין צנסטחוב Częstochowa, ווארשה Warszawa ולודז' Łódż. כשהרכבת עצרה בתחנה הודיעו לכל הנוסעים שרכבת זו לא תמשיך הלאה היות וחייבים להעביר רכבות צבאיות. ירדנו כמו כולם ונכנסנו לבית הנתיבות. בררנו אפשרות להמשיך. הדרך היחידה היתה לעלות על רכבת צבאית כשעצרה רכבת כזו (כל הקרונות היו פלטפורמות והם היו ריקים).

 

  עלינו על פלטפורמה כזו ותוך כמה דקות הרכבת זזה. התחיל לרדת גשם שהיה כמו מבול אבנים שנפלו עלינו מהשמיים. התכרבלנו במה שהיה לנו והתפללנו שהגשם יפסק. הגשם לא הפסיק אבל הגענו ללויביץ. ירדנו ונכנסנו לבית הנתיבות בכדי להתייבש קצת, בקושי מצאנו מקום בשביל לעמוד, כל כך הרבה אנשים היו שם.

 

  התברר לנו יותר מאוחר שאנשים תקועים בתחנה זו כבר שבוע ויותר ואין כל אפשרות לעלות לשום רכבת. עברנו את הלילה בתחנת הרכבת ולמחרת בבוקר יצאנו העירה לנסות את מזלנו. בררנו, קודם כל, האם ישנם יהודים בעיר ונודע לנו שיש יהודיה בודדת, והיא גרה בטחנת הקמח. החלטנו לבקר אותה. היתה זו הבת של בעל תחנת הקמח בעיר. היא הספיקה לקבל לרשותה את הטחנה ואת הדירה הצמודה אליה, אבל לחם מזה לא היה כי לאף אחד לא היתה תבואה לטחון.

 

  האישה היתה ממש רעבה ללחם. הוצאנו את המצרכים שלנו שמנו על השולחן ובקשנו שתכין ארוחה. אחרי האוכל היא סיפרה לנו שיש בעיר יהודי שגר עם פולניה שהצילה אותו ושבעיר לא יודעים שהוא יהודי. היא אמרה שכדאי לנו לשוחח איתו אולי הוא יעזור לנו להמשיך בדרכנו וכך עשינו. כשנפגשנו הוא התחיל לחקור אותנו על מה שעבר עלינו מיום השחרור. בקשר לנסיעה לכוון הבית לא היתה לו כל הצעה.

 

  באותו יום חזרו העירה שני גברים, התברר שהם חברים של היהודי. הם היו מהראשונים שחזרו מרוסיה. היות והיו מחוסרי כל הוא סיפר להם על גלייביץ. שלושתם ניסו לספר לנו על המציאות המרה בפולין באותה תקופה. האמת, שהם צדקו, אנחנו מיום השחרור לא הצטרכנו לטרוח הרבה, בכדי להשיג את כל מה שהשגנו בגלייביץ. בפולין הדבר היה בלתי אפשרי ואי אפשר היה להשיג את הדברים האלמנטאריים ביותר, היה רעב אפילו ללחם. הם ניסו לשכנע אותנו שניסע איתם לגלייביץ, נתארגן ונתחלק בכל שווה בשווה.

 

  בהתחלה דחינו אותם בצורה החלטית אבל לאט לאט הם שכנעו אותנו כי בכל זאת צריך משהו בכדי להתחיל להתקיים. מה שהיה לנו, היו רק דברים אישיים של כל אחד מאיתנו. החלטנו שברוך ואני ניסע עם שני הגברים שהגיעו מרוסיה וזאת, כי הם יוכלו בקלות להסתדר עם הרוסים במידה ויהיה צורך בכך, אחי יישאר בעיר לחכות לנו.

 

  יצאנו לדרך. עד קטוביץ Katowice לא היו שום בעיות, בקטוביץ עצרו אותנו הרוסים בפעם הראשונה. המלווים שלנו מכרו להם איזה סיפור והמשכנו הלאה. עד גלייביץ עצרו אותנו עוד מספר פעמים אבל הם הוציאו אותנו מהבעיות בקלות. הגענו לגלייביץ והלכנו לבית של אותה גרמניה שגרנו אצלה בפעם הקודמת. הפגישה התחילה בזה שהיו לה טענות אלינו שכאילו בגללנו היא לא הכינה מצרכים וכעת היא סובלת חרפת רעב עם בעלה החולה. הזכרנו לה שאז היא טענה שבגלל בעלה היא לא יכולה לצאת ולהכין מצרכים. הוספנו ואמרנו שהם אכלו את האוכל שלנו איתנו ועוד השארנו להם מזון כשעזבנו. הבטחנו לה גם הפעם עזרה ותשלום עבור הדיור אצלה. היא התרככה ומסרה לנו את אותו חדר שינה שהיה ברשותנו אז.

 

  יצאנו העירה והתברר שמאז שהותנו זמן קצר קודם לכן, העיר השתנתה לגמרי. החנויות היו אמנם סגורות, אבל לא שמרו עליהן חיילים. כנראה הוציאו מהחנויות את כל הסחורות, כי אף אחד לא ניסה להיכנס. מזון היה אפשר להשיג רק עם נקודות וכו', בקיצור עשו סדר בעיר. ראינו שלא טוב והחלטנו להסתובב ולחפש דירות ריקות ולאסוף מה שניתן. שני היהודים שהיו איתנו מצאו פתרון אחר. שאלו על מגורי החיילים הרוסיים והסתובבו בקרבתם. הם הציעו לחיילים משקה ותמורתו ביקשו בגדים או כל מיני דברים אחרים שאפשר להעביר אותם בקלות.

 

  התברר שלחיילים הרוסים היו רעיונות והם ידעו איך לקחת מהגרמנים כל מה שעלה על רוחם, עבור משקה תמיד אפשר היה לקבל כל דבר אצלם. מה שלא סיפרתי שלפי הצעתם של השניים לקחנו איתנו עוד מלויביץ (וודקה תוצרת עצמית) "סמוגון" שהיה אפשר לקבל אצל הפולנים בזול. שילמנו לרוסים בוודקה זו. אחרי שהיו לנו כמות דברים שארבעתנו היינו יכולים לקחת על גבינו בלי שנהיה חשודים במסחר החלטנו לחזור.

 

  הדרך חזרה היתה יותר קשה אבל טענו שאנחנו חוזרים ממחנות ריכוז. את מחנות העקורים של הרוסים קידמו בינתיים יותר קרוב לחזית כך שבעצם מבחינה זו כאילו התקרבנו לפולין. בשטח הפולני לא היו בעיות כלל. חזרנו ללויביץ, ושם התחיל ויכוח בין בעלת טחנת הקמח ובינם. היא טענה שהיא שותפה שווה לכל, הם טענו שלא. החלטנו שאין לנו מה לחפש עוד בלויביץ וצריך לזוז.

 

 כעת אני רוצה לחזור למחנה ריכוז גלייביץ. יחד איתנו הגיע לגלייביץ מבונו בחור שהיה במקצועו מסגר. כמה שזכור לי שמו היה שליבקה (היינו כזכור במשלוח ממחנה בונו לגלייביץ שבעה מסגרים ושישה חשמלאים). הוא היה נמוך קומה ואנשים לא היו שמים לב אליו.

 

  כשהגענו אני בחרתי את המיטה העליונה והוא בחר את המיטה מתחתי. עברו כמה ימים ופרט ל"שלום" לא היה בינינו שום קשר. אחרי כשבוע או שבועיים הבחור הזה חלה. תוך כמה ימים התברר שמחלתו רצינית. לא ידוע לי למה השאירו אותו במיטתו ולא העבירו אותו לחדר החולים. יתכן ופחדו שיחסלו אותו. עובדה שהוא שכב שם. באותו זמן עוד לא הייתי עסוק בסריגה, כך שיכולתי להיות איתו ולעזור לו פה ושם.

 

  פעם בהיותי על ידו יצאו לו אנחות כבדות. שאלתי אותו מה מעיק עליו? הוא הסתכל מסביב וכשראה שלא מסתכלים לסביבה שלנו, אמר לי שהוא חייב להתוודות, אבל הוא לא בטוח שמותר לו לעשות זאת ושהוא נורא מפחד. אמרתי לו, "תראה היית בבירקנאו אתה יודע כמוני מה הסיכויים שלנו לחיות (אז הוא אמר לי שיש לו סיפור קשור באנ-קה-וו-דה N.K.V.D. הרוסי. כידוע, יש להם אנשים בכל מקום והוא בטוח שגם במחנה זה. במחשבה שנייה היות והוא כל כך חולה זה בעצם לא משנה לו). הוא התחיל לספר, למען האמת בהתחלה הקשבתי ולא האמנתי למילה אחת.

  

  בהמשך כשהתחיל לספר יותר פרטים אמרתי לעצמי אולי חלק בכל זאת נכון. עד היום לא ברור לי כמה אמת יש בסיפור. אני חוזר עליו כאן כי הוא סופר לי במחנה ובדפים אלו מופיעים סיפורים שנתקלתי בהם במחנות. בנוסף לזה אני מספר כאן על קורותיי בלויביץ וחלק מהסיפור לפי דבריו קרה בלויביץ.

 

  ובכן: בסוף שנת 1939 הוא היה בין אלו שברחו לרוסיה. אשתו נשארה בצנסטוכוב שזה היה מקום המגורים שלהם. ילדים לא היו להם. הוא הגיע ללמברג Lwow שבגליציה. ביחד עם כולם הוא נרשם במקום האיסוף של הבורחים מפולין והלך לנוח. בבוקר למחרת קראו את שמו ולקחו אותו למקום שהוא לא ידע את טיבו. כשהתעניין מה רוצים ממנו לא קיבל תשובה. בהמשך העבירו אותו לתוך רוסיה שם הכניסו אותו לתוך מחנה של הצבא הרוסי. גם במחנה לא קיבל תשובות על שאלותיו. אחרי כמה ימים אמרו לו שהוא אמור לעבור סידרת לימודים, גם הפעם ללא פרטים.

 

  לפי הנושאים שהוא למד, הוא התחיל לחשוד מה הם מתכוונים לעשות איתו. מעניין, שבזמן שסיפר לי הסיפור, הוא כל פעם חזר ושאל את עצמו את השאלה, האם זה בסדר שהוא מספר לי את כל זה. הוא לא חיכה לתשובה ממני והיה ממשיך, בטח יש להם גם כאן אנשים שלהם, אם האנ-קה-וו-דה לא יכולים לעשות לו כלום כי הוא הולך למות בין כך, אבל אותי הם יכולים לחסל.

 

  אמרתי לו שאין לי בעיות עם זה והוא המשיך. הוא למד להשתמש בדיו בלתי נראה, כתב מורס, התמצאות בכלי נשק, סימנים של יחידות שונות של הצבא הגרמני וכו'. אחרי שהם הגיעו למסקנה שהוא מוכן, הוא עבר שיחות עם אנשים שונים ושם לימדו אותו איך להשיג ידיעות שהם מעוניינים בהם, קבעו איתו על דרכי דיווח וכו'.

 

  המקום שלשם נשלח היה לויביץ. הוא ציין במיוחד את הנסיעה חזרה לפולין. הוא עבר אותה ברכבת בצורה רגילה כאילו אין מלחמה. בלויביץ היו מגיעים אליו לקבל נתונים שהוא אסף בדרכים שונות כפי שלימדו אותו. הוא תיאר לפני בפרוטרוט את לויביץ ואת המקום שהוא היה גר. זה היה בשוק בבית מסוים. פעם, הוא המשיך שהודיעו לו לרדת לתא במרתף לפי תאריכים ושעות שקבעו לו ולהשתמש במשדר שנמצא מוסתר שם. הם הסבירו לו איך למצוא אותו ובאיזה מצב להשאיר אותו. מזה הוא הבין שיש לפחות עוד אדם שמשתמש במשדר. כך הוא אסף ידיעות והימים עברו כרגיל. עם אסוף ידיעות לא היו לו בעיות כלל, כי בתור יהודי לקחו אותו לעבודות. הוא רק דאג להגיע למקומות שהוא היה מעוניין בהם. לאיש הקשר הוא היה מוסר מכתבים לאשתו. המכתבים היו עוברים את הדרך לרוסיה ומשם חזרה לפולין לעיר צנסטוכוב במקום בדרך הקצרה מלויביץ לצנסטוכוב. כל הזמן הוא חשב רק על זה האם להפר את ההוראות, לנסוע לצנסטוכוב להתראות עם אשתו ולחזור. אבל הוא פחד מהם נורא.

 

 בשנת 1941, לפני שהגרמנים פלשו לרוסיה, שליבקה קיבל פקודה לחזור לרוסיה. האנ-קה-וו-דה מסרו לו עם הפקודה לוח זמנים ותחנות מעבר, איך להגיע לרוסיה מבלי להיתפס. אחת מתחנות המעבר היתה תחנת הרכבת בצנסטכוב. כשהוא הגיע לתחנת זו היתה בעיה עם לוח הזמנים והיו שעתיים של איחור ליציאת הרכבת. באותו רגע הוא נשבר. יותר לא היה יכול להחזיק מעמד בלי לראות את אשתו. למען האמת לפני יציאתו לתפקיד בפולין הממונים עליו הבטיחו לו שיעבירו את אשתו לרוסיה, אבל לפי דבריו לא הספיקו לעשות זאת.

 

 שעתיים הוא אמר לעצמו זה הרבה זמן והוא יספיק להיות אצלה ולחזור בזמן לרכבת. כאן פלט אנחה עמוקה ואמר, זאת היתה שגיאת חיי. כשהוא הגיע, אשתו לא הבינה כלום ורצתה לדעת הכל, הוא לא היה יכול לספר לה. התחיל ויכוח, הוא לא שם לב שהזמן עבר מהר, בקיצור הוא איחר את הרכבת. "מה אתה אומר" הוא שאל, "אם יתפסו אותי מה יעשו לי?" אמרתי לו "כל כך הרבה אנשים נהרגו במלחמה זו למה אתה חושב שהם יודעים שאתה חי? הם בטח מזמן סגרו את התיק שלך כי היו בטוחים שנהרגת". "אתה תמים" הוא ענה לי, "אתה לא מבין, הם יודעים כל דבר".

 

  סיפרתי את הסיפור הזה כי הייתי בלויביץ. הלכתי לבית שהוא תיאר אותו כל כך במדויק. מצאתי שם את כל הפרטים בדיוק כפי שהוא תיאר אותם. פרט למשדר, המרתף היה פתוח ובאותו תא כמו באחרים היו כל מיני ענטיקות שאנשים נוהגים להוציא מתוך הדירות. מה שלא סיפרתי שהוא המשיך לחיות עד לאוואקואציה (הפינוי) ונשאר על מיטתו כשאנחנו יצאנו מהמחנה. אני בטוח שהגרמנים הרגו אותו כמו את האחרים.

 

 אחזור כעת לסיפורי. כשחזרנו מגלייביץ ללויביץ אנחנו לא רצינו לקחת חלק בריב. אחי טען שההפסקה בלויביץ לא נתנה לנו כלום מבחינת ההגעה לפלוצק, תחנת הרכבת סתומה, כפי שהיתה לפני כן.

 

 חזרנו לתחנת הרכבת. היינו אמורים להצטרף לכל רכבת אפילו לתחנה אחת בלבד. העיקר לעזוב את לויביץ. באותו זמן עברה רכבת צבאית, הכוון היה בסדר אז בלי להתעניין לאן היא נוסעת קפצנו עליה. רכבת זו עצרה בעיר זיכלין Żychlin. ירדנו ממנה והלכנו העירה, שאלנו על יהודים. מצאנו יהודי בודד שהספיק לקבל חזרה בנין שלם שהיה שייך להוריו. בנין זה היה ריק מרהיטים. היות ורהיטים לא היו שם הוא הציע לנו דירה שלמה, ריקה לגמרי מרהיטים.

 

  עשינו לנו מיטות מהדברים שהיו איתנו. אכלנו והלכנו לישון. שאלנו קודם את היהודי על אפשרויות נסיעה לכיוון פלוצק, הוא אמר לנו שלפי מיטב ידיעותיו אין טעם לחפש כלי תחבורה, ואם אנחנו רוצים לגמור עם הנדודים בדרך, כדאי לנו להמשיך ברגל. כפי שידוע לו זה כבר לא כל כך רחוק. עשינו כפי שיעץ לנו. למחרת קמנו מוקדם ויצאנו לכוון גומבין Gąbin שלא היתה כל כך רחוקה משם. זאת אותה עיר שברחנו אליה בהתחלת המלחמה מפלוצק.

 

  הגענו לגומבין בשעות אחרי הצהריים ומעגל אחד נסגר. היות והעיר היתה מוכרת לנו, הלכנו ישר לכוון השוק ושם פגשנו כמה בחורים יהודים צעירים שגרו ביחד. בהמשך הם הזמינו אותנו לדירתם. גם שם לא היו מיטות מיותרות וישנו עוד לילה על הרצפה. הבחורים הזהירו אותנו ששמעו שישנם עוד גרמנים ביערות, ושלא כדאי לנו ללכת לבד. מצד שני אמרו לנו שנדמה להם שיש כבר מישהו בפלוצק. גם הפעם יצאנו מוקדם והלכנו לכוון פלוצק. באותה דרך שהלכנו כבר פעמיים בתחילת המלחמה.

 

  לפני היציאה מהעיר ראינו תור גדול  והתברר שיש שם מאפיה ועוד מעט יחלקו לחם. הלחם שלנו כבר נגמר, פרט לזה שאכלנו השארנו את היתר בלויביץ אצל בעלת הטחנה. אמרנו לעצמנו שאם נקבל לחם ללא תור כדאי לנו לחכות, במידה ולא, נמשיך כי לא ידוע איך תעבור לנו הדרך ומתי אנחנו צפויים להגיע לפלוצק. נגשנו. כשפתחו את הדלת, אני לא יודע איך בעל המאפיה ידע על זהותנו, הוא פנה אלינו ושאל מאיפה הגענו לכאן ולאן פנינו. סיפרנו לו שאנחנו יוצאי אושוויץ וילידי פלוצק ופנינו הביתה. הוא אמר בשם כל הנוכחים, שכבוד גדול להם לארח אותנו וכולם הסכימו לתת לנו לחם ללא תור. הוא גם סירב לקחת תשלום וטען שאנחנו אורחיו.

 

  קבלנו שני ככרות לחם והמשכנו. עד לכפר בשם לונצק Ląck היתה הדרך מצוינת. היתה זו האוטוסטראדה שממשלת פולין בנתה לפני המלחמה עבור הרמטכ"ל שלה רידז' שמיגלי מוורשה הבירה. באותו כפר שהיה בתוך יער עבות, היה ארמון הקייץ שלו. מלונצק הדרך היתה משובשת ותנועת רכב צבאי שנסע ללא הרף הפריעה לנו בהליכה והיינו צריכים להיזהר וכל פעם לפנות הדרך (בעצם כך זה היה בכל פולין.(

 

  בצהריים הגענו לכפר רדזיביה Radziwie שהיה בצד השמאלי של נהר הוויסלה. עד שהשגנו סירה שתעביר אותנו לצד השני (התברר שהגרמנים פוצצו את הגשר שנית). ועד שהגענו העירה היה כבר לפנות ערב. כפי שעשינו בכל מקום, גם כאן שאלנו על יהודים. אמרו לנו שיש יהודי ברחוב גרוצקה ושיש לו אפילו חנות. הלכנו לשם בבית מספר 5, מצאנו את ידידנו דוד ליכטנשטין. הוא מאוד שמח לראות אותנו, כמובן שהזמין אותנו להישאר ללון אצלו. אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון. אמנם, אצלו הדירה היתה מרוהטת, אבל גם שם לא היה על מה לישון ועוד לילה ישנו על הרצפה.

 

  זה היה ה-1 למרץ 1945. באותו יום ארבע שנים לפני כן ב-1 למרץ 1941, גרשו אותנו הגרמנים מהעיר. סגרנו עוד מעגל, אבל איזה מחיר. יצאנו כל המשפחה ביחד עם כל יהודי העיר פלוצק,  חזרנו ומצאנו יהודי בודד ואנחנו שלושה. ביחד ארבע יהודים, שארית הפליטה.

 


אני ואשתי מניה, צולם ימים אחדים אחרי נישואינו.


מימין לשמאל: אני, בתי חנה, אשתי מניה ובני אברהם בבר מצוה של בני.

 


אשתי מניה עם אחיה משה. הוא ואשתי הם היחידים שנותרו ממשפחת גולדברג. התמונה צולמה בשנת 1945 אחרי המלחמה.

 

 

ההורים של אשתי מניה: חנה ז"ל לבית וילוגה ובעלה אברהם גולדברג ז"ל מסוסנוביץ.

   


אחותה של מניה הלה ז"ל.

אחותה של מניה, רוזקה עם בעלה וילדם. כולם ניספו בשואה.

 
   


אחותי בלה, אחי איצ'ה , עם דודה מניה (אחות של אמא) עם בנה יצחק. תמונה זו צולמה מספר ימים לפני פרוץ המלחמה על שפת הויסלה בפלוצק. כולם נספו בשואה.


בני דודי חוה ויצחק טאוב (אני עומד בצד שמאל). תמונה זו צולמה בשנות השלושים בפולין, ביום עלייתם ארצה של חוה ויצחק עם הוריהם.

 

לתוכן העניינים

 

פלוצק -  1945

 

   ...סוף סוף הגענו לפלוצק Płock עיר הולדתנו. כל כך הרבה זמן חלמתי עליה וכשהגעתי לא הרגשתי דבר. לא שמחה ולא עצב. בערב הראשון עם דוד ליכטנשטיין היתה אולי הרגשת התרוממות. אנחנו חיים, התגברנו עליהם. למחרת בבוקר הרגשה של ריקנות.

יצאתי העירה כדי לדאוג למקום מגורים רציתי גם לראות אם העיר השתנתה.

 

  פתחתי את הדלת. לא הספקתי לרדת שלוש המדרגות, הופיע מולי אדם, ביקש סליחה ואמר "שמעתי שיהודים חזרו העירה. אני מעוניין לדעת על בחורה שהיתה באה כל יום להשתזף על שפת הוויסלה. אני יכול לתאר אותה אבל את שמה איני יודע". לבי נדם לשנייה. ידעתי שהיהודייה היחידה בעיר שהיתה פותחת את עונת השיזוף וסוגרת אותה היתה אחותי בלה. אחרי שחזרתי לעצמי, שאלתי אותו מה לו ולאותה בחורה. הוא הסביר לי שבחורה זו מאוד מצאה חן בעיניו ושהוא ניסה להתקרב אליה, אבל היא דחתה אותו. הוא נהג גם לצלם אותה ללא ידיעתה. כעת הוא חשב לתת לה את הצילומים.

 

  הוא הכניס את ידו לכיס מעילו והוציא כמה תמונות. לא טעיתי, התמונות היו של אחותי. אמרתי לו שהיא היתה אחותי ועד כמה שידוע לי היא נספתה בטרבלינקה. הוא השתתף בצערי, שאל אותי האם אני רוצה את התמונות וכשאישרתי, נתן לי אותן והלך. חזרתי לדירה סיפרתי להם את הסיפור עם הבחור והראיתי את התמונות.

 

  דוד ליכטנשטין עבר את המלחמה בעיר פיוטרקובPiotrków Trybunalski   על יד לודז'. אחרי הגירוש בהיותו בגטו הוא החליט לנסות ולהציל את עצמו על ידי ניירות אריות. בין יתר האפשריות הוא היה מחפש מודעות בעיתונים האם יש צורך בשען. הוא ראה מודעה שבעל חנות לדברי זהב ושעונים מפיוטרקוב נפטר ומשפחתו מחפשת אדם שינהל את החנות. היות ובאותה עיר הוא אף פעם לא היה ולא הכירו אותו הוא האמין שלא יזהו אותו, הוא פנה לאותה משפחה והתקבל לעבודה ללא בעיות מיוחדות. כמובן שהוא הכין לעצמו לפני זה ניירות אריות (כך קראו לתעודות של פולנים). באותה עיר ובאותו חנות הוא עבר את ימי המלחמה בלי שמישהו הטריד אותו. הוא חזר העירה מיד אחרי כניסת הצבא הרוסי, קיבל הדירה ברחוב גרודסקה 5 וחנות באותו הבית.

 

  אני חייב להודות שהרשויות הפולניות בפלוצק קבלו אותנו בצורה יפה מאוד.

 

אחי הרשעק ואנוכי במדי אושוויץ. התמונה צולמה מיד אחרי המלחמה.

 

   ...כשהגענו לבית העירייה נעמדנו בתור לפני אשנב ששם טיפלו בקשר לדירות. על יד האשנב עבר פקיד ורשם לפי התור את האנשים שגורשו מהעיר וחיפשו מגורים. היה שם תור ארוך כי גם פולנים חזרו ממקומות שונים. כמה דקות אחרי שהפקיד נכנס למשרד יצא המנהל הוציא אותנו מהתור והזמין אותנו למשרדו. הוא הסביר שבתור יהודים סבלנו מספיק ולא יתכן שעוד נצטרך לעמוד בתור בעיר הולדתנו. (כנראה כששמעו שאנחנו יהודים שחזרנו העירה הודיעו למנהל)

 

  הוא שאל על משפחותינו היכן עברנו את השואה אחרי שיחת הנימוסים נתן לנו כתובת ומפתחות של דירה, בלי שהיינו צריכים לעבור פרוצדורות שונות לפי הנוהל. אותו דבר עם מזון לפי החוק דאז מזון היו מקבלים לפי כרטיס עבודה. מי שלא היה יכול להציג כרטיס כזה זאת אומרת מי שלא עבד לא קיבל מזון. לפי האמרה הרוסית הידועה "מי שלא עובד לא אוכל". הסיבה האמיתית כנראה היתה שגם בפלוצק, מרכז "מחסני התבואה" בפולין, לא היה מספיק מזון. אנחנו קבלנו נקודות למזון ללא תעודות וללא שאלות, אמרו לנו "עבדתם מספיק קשה עבור הגרמנים, כעת כשהגעתם הביתה תנוחו כמה שאתם רוצים, כשתרגישו שאתם מוכנים לעבודה תתחילו לעבוד". כך בעצם נהגו איתנו עד שעזבנו, אחרי כמעט שנה.

 

  לעומת זאת שמענו מיהודים מהעיירות בסביבה ומקומות יותר מרוחקים שיש להם בעיות. זו היתה הסיבה שיהודים שחזרו לעיירות בסביבה עברו לפלוצק. בצורה זו גדלנו במשך הזמן לכמה עשרות בעיר. הרגשתנו היתה נוראית. במקום רחובות מלאים יהודים שהיינו רגילים לראות לפני המלחמה מצאנו רחובות ריקים מיהודים, הלכתי לראות את הבית שבו גרנו, מצאתי שאת הבית שלנו והבתים ברחובות מסביב הרסו.

 

  אנשים אמרו שהיתה זו תוכנית מגירה של העירייה לפני המלחמה לפרק את השכונה אבל ללא הגרמנים הם לא היו מצליחים לעשות זאת, הפולנים ניצלו את ההזדמנות שבעלי הבתים היהודים לא היו והרסו אותם. בית הכנסת הגדול נשאר כמצבה. הוא שימש את הגרמנים כמוסך לרכב כבד ועזרת הנשים כמחסן. זה היה בית כנסת עתיק עם היסטוריה ארוכה עוד מהמאה החמש עשרה. (נודע לי יותר מאוחר כשכבר הייתי בארץ), שאחרי כמה שנים כשבעיר נשארו יהודים בודדים, העירייה קיבלה מהם רשות להרוס גם את בית הכנסת. לא ידוע לי אם זה נכון.

 

   בית הקברות היהודי נהפך לשדה מרעה לפרות שהיו מביאים מחוץ לעיר. פרט לבנין הטהרה לא נשאר ממנו כלום. הימים הראשונים עברו על הכרת העיר מחדש, טיולים בסביבה ומחשבות של נקמה בגרמנים.

   היות והמלחמה היתה בעיצומה, החלטתי שאתנדב לצבא הפולני ואוכל לנקום.

 

 

 

   

בית הטהרה בבית הקברות היהודי בפלוצק. השריד היחיד שנשאר מבית הקברות.

 

  הלכתי ללשכת הגיוס בלי להתייעץ קודם עם אחי או לספר לו על מחשבותיי ואמרתי להם שבאתי להתנדב לצבא. הם מילאו עבורי טפסים ובין יתר הפרוצדורות הורו לי להיכנס לרופא. אני בביטחון עצמי אמרתי להם "לא צריך אני בריא וחבל על הזמן". הקצין כנראה התרשם כל כך ממני כי זה לא היה רגיל ואמר "בסדר, אבל לפחות תעלה על המאזניים שנוכל לרשום את משקלך". מלפני המלחמה ועד לאותו יום לא נשקלתי, כך שלא ידעתי כמה אני שוקל, זה גם בכלל לא הטריד אותי. עליתי על המאזניים והם אמרו לי, עם משקל של 90 קילו אתה רוצה להגיד לנו שאתה חוזר מאושוויץ. איך זה יתכן?

 

  סיפרתי להם בקיצור על התקופה מאז יציאתי מגלייביץ ועד אותו יום, ואמרתי שעברו מאז יותר מחודשיים וזה מספיק זמן בכדי לקבל את המשקל. בסוף החליטו, היות ואני מתנדב, שאבחר לי את היחידה שאני רוצה לשרת בה. בחרתי בטנקים, בגלל קרב הטנקים שראיתי בו לחמו הרוסים נגד הגרמנים. הקרב עשה עלי רושם חזק. קבלתי תעודת גיוס ואמרו לי שתוך זמן לא רב יקראו לי.

 

  כשחזרתי הביתה סיפרתי לאחי ולברוך מה עשיתי. שניהם התנפלו עלי ואמרו, "כנראה השתגעת, אחרי כל מה שעברת בחרת דווקא בצבא ועוד בזמן מלחמה. לא הספיק לך, אתה צריך להסתכן בחזית במלחמה?" אחרי כמה ימים, כשראיתי כל יום את הטירונים, המובלים עם תזמורת למחנה הטירונות, אמרתי לעצמי הם צודקים איזה שטות עשיתי והתחלתי לחשוב איך מתפטרים מהשרות הצבאי. עברו כמה שבועות, לא קראו לי להתייצב.

 

 החלטתי לקחת יוזמה לפני שיקראו לי. קבעתי עם גיסו של ברוך לצאת לכוון גרמניה לעסקים כדי לא להיות בעיר    (כשהגרמנים הגיעו בשנת 1939,  הוא ברח עם אחותו של ברוך לרוסיה כפי שעשו אלפי אנשים). יותר מאוחר גויס לצבא הפולני. הוא חזר לפלוצק במרץ או אפריל 1945 אחרי ששוחרר. באותו זמן בשנת 1945 היה נהוג שחיילים משוחררים מהצבא לא הורידו את המדים. במקרה שלנו היה לזה יתרון. זו גם היתה הסיבה שהצטרפתי אליו לנסיעה לכוון מערב.

 

   נסענו בעקבות הצבא הרוסי ונתקענו בעיר שטרגרט Stargard Szczeciński  עיר השוכנת על שפת נהר האודר Oder מצד מזרח. אחרי שהקימו גשר ביילי[1] על נהר האודר, הצבאות הרוסי והפולני עברו אותו לכוון שצצין Szczecin ואנחנו איתם. הפולנים קיבלו באותו מעמד את ניהול העיר מהרוסים. דבר ראשון שעשו, התחילו בגירוש הגרמנים לכוון החזית  ולמקומות אחרים. את שצצין הוסיפו לרשימת הערים שפולנים יכולים להתיישב בהם ומיד פתחו משרד לחלוקת דירות למתיישבים החדשים.

 

 לשם כך היו קיימים כבר משרדים מיוחדים בכל הערים בפולין. למשרדים קראו "המשרד להתיישבות מחדש בשטחים המשוחררים", כאילו שהשטחים היו שייכים פעם לפולין. דבר זה התאים לי במיוחד. כשחזרתי לפלוצק נכנסתי לסניף של אותו משרד בעירנו ואמרתי "ביקרתי בשצצין ומתברר שיש להם צורך בחשמלאים בחברת החשמל וזה המקצוע שלי. המקום מוצא חן בעיני והייתי מבקש שתכוונו אותי לשם". אמרו לי שאין בעיה ונתנו לי תעודה וניירות שיעזרו לי בהשגת דירה וכו'.

 

  לקחתי את הניירות והלכתי ישר ללשכת הגיוס. הראיתי את התעודות ובקשתי שיעבירו את הניירות הצבאיים שלי לשצצין, במחשבה שבזה התפטרתי מהם. הקצין ביקש מהפקידה את התיק שלי, עבר עליו וציווה להכניסם למעטפה. על ההדבקה שפכו שעווה וחתמו עליה עם חותמת של הצבא. הוא נתן לי את המעטפה ביד ואמר "ראיתי בניירת שאתה מתנדב. יש לי אימון מלא בך שתעביר את המעטפה ללשכת הגיוס בשצצין, הדרך הרגילה כפי שאתה בוודאי יודע לא כל כך בטוחה".

 

  כשלקחתי את המעטפה פחדתי שישימו לב איך שהיד רועדת לי. חזרתי הביתה ושרפתי הכל בתנור. מאותו יום יכולתי להסתובב חפשי בכל פולניה, כי ברשותי היתה תעודת גיוס לצבא ולא הייתי רשום באף מקום. מפעם לפעם היו עוצרים אזרחים בגילאים שלי ובודקים מה מצבם בקשר לצבא. לא הפריעו בדרכו של מי שהיתה תעודת גיוס  בידו.

 

  אני נזכר במקרה שקרה לנו בעיר שטרגרט שלפני שצצין. נשארנו שם כמה ימים עד שכבשו את שצצין. חייל רוסי עצר אותנו ואמר שהוא מחפש וודקה. היתה לנו כמות וודקה שלקחנו איתנו למקרה שנתקל ברוסים. שאלנו אותו מה הוא מוכן לתת עבור וודקה. הוא הרים את השרוולים, ובשתי ידיו ראינו עשרות שעונים מסוגים שונים.  "תבחרו לכם שעון" אמר. בחרנו בשעון מסוים. "קחו שעון אחר" הוא אמר, "אתם בחרתם בשעון שיש לי רק אחד מסוגו, לא אוכל לוותר עליו למרות שוודקה אני צריך מאד מאד".

 

    באחד הימים סיפר לי ברוך שבזמן שהיה ברור שהגרמנים יחרימו את החנויות מהיהודים, אביו הוציא והסתיר כמעט את כל הבדים מחנותו. כשיצאה הפקודה לעבור לגטו אביו השתדל והשיג דירה בעלית גג וזאת שיהיה לו מקום טוב להסתרת הבדים. ברוך חשב שהוא  היחידי שנשאר חי מכל המשפחה ולכן כדאי לקחת את הבדים. הוא החליט לחלק חלק מהם ליהודים שהגיעו לפלוצק ואין להם מה ללבוש. דבר זה אי אפשר היה לעשות ללא צו בית המשפט. גם היתה אפשרות שיעקלו את הסחורות. החלטנו לדבר עם מר קרוק, יהודי שהיה סגן מפקד הש. ב. הפולני במחוז. התקשרנו למר קרוק וסיפרנו לו על הבדים. כשהוא שמע שברוך מוכן לחלק חלק מהבדים ליהודים בעיר, הוא הבטיח לארגן את הפעולה הזו ולהשתדל שתעבור ללא כל בעיות.

    אבל קודם כל היה צריך לבדוק האם הפולנים שגרים שם לא הוציאו את הבדים לפני זה. היה צריך גם להיזהר כי גרו שם אנשים והם היו יכולים לספר לרשויות. כך שהיה צריך לארגן את כל הפעולה ביום אחד, להכין כלי תחבורה אנשים, ליווי וכו' ולבדוק האם הבדים קיימים בכלל.

    בחרנו מקום לאחסנת הבדים. הכנו עגלה עם סוס ואנשים לעבודה בקרבת מקום. ברוך ואני עלינו לדירה אמרנו לדייר שגרנו פה לפניו ושהחבאנו כמה דברים ואנו רוצים לבדוק אם הם נמצאים במקום. הדייר הגיב "אתם חושדים בי שלקחתי הדברים, אני לא נגעתי בשום דבר ואתם יכולים לקחת מה שאתם רוצים". ידענו שבחדר המדרגות נמצא מר קרוק עם שוטר כך שבמידה ויתנגד להוצאת הבדים נקרא להם לעשות סדר. אבל לא היה צורך בכך.

 


אני וחברי ברוך לניענטר. צולם בפלוצק מיד אחרי המלחמה.

 

  היתה זאת דירת גג. ברוך ניגש למקום בדירה שהיה בו שיפוע של הגג, פתח כמה ברגים בקיר, הסתכל פנימה ואמר לי שאפשר להביא את העגלה. יצאתי החוצה ואמרתי להם להביא את הסוס עם העגלה ושיעלו לקחת את הבדים. היו שם כמויות גדולות של בד. לא תארנו לעצמנו שיש כמות עצומה שכזו. התברר שאביו של ברוך החביא שם כמעט את כל תכולת החנות שלו. העגלה התמלאה והיה צורך לנסוע ולפרק אותה לנסיעות נוספות.

 

  באותו פרק זמן הדייר חזר לעצמו, כאילו התעורר ואמר "אילו הייתי יודע שאני יושב על רכוש כל כך גדול הייתי מתנהג אחרת", אבל כאמור הוא איחר את המועד. במקום היו השוטר ומר קרוק. מר קרוק מיד ענה לו, שהוא החליט לבדוק את עברו כי נראה לו שהוא שיתף פעולה עם הנאצים. כשהוא שמע את המילים האלו הוא השתתק מיד. בקיצור הוצאנו את כל הבדים ועבדנו כמה ימים במיונם. ברוך עמד בהתחייבותו וחילק בדים לכל התושבים היהודיים, את היתר היה מוכר או מחליף לדברים הנחוצים לו.

 


ברוך עם אחותו לוניה. צולם בפלוצק אחרי המלחמה.

 

  אחרי זמן לא רב חזרה גם אחותו לוניה. היא לא היתה כל כך שבעת רצון מהעסקה שאחיה עשה בחלוקת הבדים אבל היה מאוחר מדי. אחרי כמה ימים היא עברה לגור בלודז'. בהיותה בלודז' היא פגשה בטכנאי שיניים שחזר מרוסיה ושרצה לפתוח מעבדה אבל לא היה לו כסף. היא עשתה אתו הסכם, היא תממן לו מעבדה לייצור שיניים תותבות וברוך ילמד אצלו את המקצוע ויקבל חמישים אחוז רווחים מהיום הראשון לשותפות. היא ידעה שאם ברוך לא ירוויח, הוא לא יחזיק מעמד בלימודיו. ברוך עבר ללודז'.

 

באותה תקופה היה נהוג בכל מקום שהיו בו יהודים לשתות כמויות גדולות של וודקה בכדי לשכך קצת את המועקה.

 

 

 

   היינו נוהגים לנסוע לערים אחרות לפחות פעם בשבוע בעיקר ללודז', כי שם היו יחסית הרבה יהודים שהתאספו מכל מיני מקומות. אחרי שברוך עבר ללודז' היתה לי שם גם מיטה קבועה. זה נתן לנו הרגשה יותר טובה. בקשר לשתיה כל כך התרגלנו לזה שאחרי זמן לא רב הייתי מסוגל לשתות ליטר וודקה בבילוי של ערב אחד בלי להיות שיכור.

 

   אחזור לנעלים. פעם הלכתי ברחוב שרוקה ונתקלתי באדם שהיה נדמה לי שהיה אחד הסנדלרים שעבד עבור אבי. עצרתי אותו ושוחחנו. הוא נזכר שהיה עושה מפעם לפעם נעלים עבורי. הוא מאוד שמח לפגוש אותי ושאל על כל המשפחה. שמתי לב שהוא מסתכל על הרגלים שלי בלי להוציא הגה מפיו. באותו זמן נעלתי את הנעלים עם החלק העליון מבד ברזנט שעשו לי בבירקנאו והחלק התחתון מעץ שעשה לי הנגר בגלייביץ.

 

  הוא הזמין אותי שאבוא איתו לביתו, זה היה בשעות לפני הצהריים. כשהגענו אליו הביתה אמר לאשתו מי אני ובקש שתכין עבורי עוד מנה לארוחת צהריים. הוא פנה אלי ואמר "איך אני יכול לראות שבנו של טאוב נועל נעלים כאלו. אני מוכרח לעשות משהו". אמרתי לו שאין לי בעיות בקשר לכסף, העיקר הביצוע. בקיצור אחרי שבוע היו לי זוג נעליים לפי מידתי. אסור לשכוח שזה היה זמן  בו אי אפשר היה להשיג עורות לתפירת נעליים בפולין. כך שזו היתה מחווה מאוד מאוד ידידותית.

 

  אני חושב שזה המקום לסיים את הסיפור הקשור לנעלים. ובכן עד עזיבתי את פולין לא הצלחתי להשיג נעלים נוספות. הסיבה היתה שאי אפשר היה להשיג עורות. הגעתי לגרמניה עם הנעלים של אותו סנדלר. גם בגרמניה לא היו עורות. בהיותי שם, הצלחתי לשכנע חייל אמריקאי להעביר מכתב לדודי בארצות הברית. צירתי דוגמת כף הרגל על ניר טואלט, כתבתי על הניר את מידות ההיקף ושלחתי לדודי. הוספתי שאיני יכול להשיג נעלים כי אין להשיג כאלו ושאני הולך יחף. אחרי זמן קצר יחסית הגיעו שני זוגות נעלים, אחד בצבע שחור והשני בצבע חום.

 

  הרגשתי כמו מלך. קצת אחרי זה הסנדלרים היהודים השיגו עורות וכבר היה אפשר להזמין נעלים אצלם. מאז אני דואג תמיד שיהיו לי מספר זוגות נעלים ברזרבה. בהתחלה היו לי גם בעיות בארץ בעיקר בגלל אימומים[2], אבל אחד הסנדלרים התאים לי אימומים ולפיהם ייצר עבורי נעלים זמן רב. יותר מאוחר הוא פתח חנות לדברי סנדלרות. הוא התקשר אלי ונתן לי את האימומים במתנה ומאז יש לי אימומים הבעיה היא שאני צריך כל פעם לחפש סנדלר חדש. כי מקצוע הסנדלרות הולך ונעלם. גם בזמן כתיבת שורות אלו אין לי סנדלר. הסנדלר האחרון שיצר לי כמה זוגות נעלים איננו יותר.

 

 הימים באותה תקופה עברו ללא דברים מיוחדים. היינו משתדלים ליהנות מהזמן, רצינו להחזיר לעצמנו חלק מהשנים שהלכו לאיבוד. ראינו הרבה סרטים הצגות והיינו נוסעים לכל מיני מקומות בעיקר ללודז' ששם היו חיים יהודיים תוססים. היו פולנים שחשבו שחבל שהיהודים נשארו בחיים. הם היו אומרים, "מי המציא שהגרמנים שרפו את כל היהודים מתברר שכולם חוזרים". באחד הלילות ביצעו בפולין את הפוגרום הראשון (כמה שהיה ידוע לנו) אחרי המלחמה.

 

 זה קרה בעיירה על יד פלוצק בשם ביאלסק Bielsk. גרו שם כעשרה יהודים ולפי הנהוג אז ברוב המקומות כולם גרו באותה דירה. באחד הלילות התפרצו לדירה פולנים עם נשק וירו לכל המיטות. בודדים הספיקו להתחבא מתחת למיטות. היורים פחדו שאם יישארו הרבה זמן יתפסו אותם והם ברחו בלי לבדוק אם יש ניצולים. מהעשרה נשארו שלושה יהודים ללא פגע ובחורה אחת פצועה. הכדורים פגעו ביד וברגל שלה שבלטו מחוץ למיטה. שמה היה נאכה. ידידי משה זילברברג חיזר אחריה ויותר מאוחר התחתנו בגרמניה. אשפזנו אותה בבית חולים בפלוצק. וכמובן דאגנו לכל מחסורה. הארבעה כבר לא חזרו לעירם ונשארו בפלוצק.

  

  המשטרה קבעה שהפושעים היו פרטיזנים מ-א.ק. אחרי המלחמה הפרטיזנים מקבוצת א ק. (כפי שכבר הסברתי במקום אחר היו מקבלים פקודות מלונדון), לא התפרקו והמשיכו לפעול. תפקידם היה לחסל יהודים ואנשי צבא רוסיים. באותה שנה הייתי נוסע די הרבה ברכבת. כשהייתי יושב בקרון ולפי הנוהג המקובל בקבוק הוודקה היה עובר מפה לפה, הייתי יונק מהבקבוק כמוהם. אם מישהו היה חושד בי שאני יהודי השתייה הזו היתה משכנעת אותו שלא, כי יהודי לפי ידיעתם לא שתה וודקה. פרט לזה כנראה המראה שלי היה בסדר.

 

  באותם זמנים שמעתי הרבה פעמים איך מתכננים לזרוק מהרכבת יהודים ורוסים. אני הייתי שומע ושותק. כפי שכבר כתבתי הרכבות היו תמיד מלאות עם נוסעים אפילו על המדרגות מחוץ לרכבת. הם היו מזמינים את הקרבן באמתלה שיש מקום ישיבה בתא שלהם, היו משאירים מקום פנוי על יד הדלת וכשהאדם היה מתקרב לשם היו פותחים הדלת ודוחפים אותו מהרכבת כמובן כשהרכבת היתה נוסעת במהירות המרבית.

 

 באותו זמן התחלתי להתעסק בכספים. הייתי קונה מרקים גרמנים שלא היו שווים בפולין והייתי משלם עבורם גרושים. מעביר אותם ללודז' ומוכר אותם לאנשים שהיו מעבירים אותם לברלין. הרווחים היו גדולים מאוד, הם הסתכמו במאות אחוזים. מנסיעה אחת כזו הייתי חי, משלם את חשבוני השבועי עבור השתייה ועוד נותן סכום כסף רציני לאחי. כשעזבנו את פולין התברר שהוא שמר את הכסף עבורי כי הוא ראה שאני מבזבז את כל הכסף שאני מרוויח.

 

  המקרה שאני עומד לספר קרה עוד בימים הראשונים שהגענו לעיר. בוקר אחד רכבתי על אופנים ממש מתחת לבנין העירייה. התנגשתי עם רכב צבאי רוסי ונפצעתי. הקצינים שהיו בתוך הרכב הכניסו אותי לתוך הרכב, הובילו אותי לבית החולים והסתלקו. שם קבעו שיש לי שבר ביד שמאל וחתך עמוק ברגל השמאלית. בשכבי במיטה התיידדתי עם בחור פולני בגילי ששכב במיטה על ידי. כשהוא השתחרר הוא ואמו הזמינו אותי לבוא ולבקר בביתם. הם גרו בכפר. היתה שם כנסיה גדולה ומפורסמת לתושבים מכל המחוזות בסביבה. הפולנים היו עולים לרגל לכנסיה  בחג קתולי מסוים. שם המקום סקמפו Skępe.

 

  כשהתעסקתי בהחלפת כספים החלטתי לנסוע לאותו כפר ולקנות את המרקים הגרמנים שעוד היו לאנשים באותה סביבה כמו שהייתי עושה במקומות אחרים. באותה ההזדמנות החלטתי גם לבקר את עיר הולדתה של אימי, ליפנו Lipno, שהיה לא רחוק מאותו כפר. כשהגעתי סיפרתי לידידי לשם מה באתי הוא הודיע לכמה אנשים, גם לאחיו המבוגר על מטרת בואי. הם הבטיחו לאסוף המרקים עבורי וקבעו להיפגש איתי לסגירת העסקה לפנות ערב בבית מרזח בדיוק מול הכניסה לכנסיה.

 

 בפולניה מקובל שכל עסקה גומרים בשתייה. הנוהג הוא שצד אחד מזמין בקבוק, אחרי זה הצד השני מזמין בקבוק לפחות באותו גודל וחוזר חלילה. לבית המרזח הגיעו שלושה אנשים ביניהם אחיו של חברי. גמרנו את העסקה, כל צד לקח את חלקו והתיישבנו מסביב לשולחן.

 

 הם הזמינו חצי ליטר וודקה. אחרי שגמרנו את הבקבוק אני הזמנתי כנהוג חצי ליטר. כשבקבוק זה נגמר הם שוב הזמינו חצי ליטר. שמתי לב ששלושתם מעבירים סימנים אחד לשני. עשיתי את עצמי כלא רואה והמשכתי לשתות. הבנתי שיש להם איזו תכנית עבורי ושעלי להיות ער. חברי נתן לי סימן שאלך אחריו ונכנס לשירותים. הלכתי לשם. הוא ביקש את סליחתי ואמר שהוא קישר בינינו כי אנשים אלו מתעסקים בכספים. לא עלה על דעתו כלל שהכוונה שלהם לא נקייה ושהשלושה רוצים לשכר אותי, לקחת את הכסף שברשותי ולחסל אותי.

 

  הודיתי לו ויעצתי לו שלא ישתה אתנו את כל התורים ושלא ידאג לי כי אין לי בעיה עם שתייה. אחרי שגמרנו את הבקבוק השלישי החלטתי לגמור עם זה. עשיתי את עצמי שאני בגילופין והזמנתי ליטר וודקה. הם הסתכלו אחד על השני עם חיוך על פרצופם. זה לא לקח הרבה זמן ושלושתם השתכרו ונפלו על הרצפה. קמתי שילמתי את חלקי והלכנו. בחוץ הוא עוד פעם ביקש את סליחתי "תראה" הוא אמר, "אני נשאר לגור כאן ואחד מהם הוא אחי, לכן לא כדאי שתלון אצלנו בבית. יש בכפר משפחה יהודית בודדת. כדאי שתישן אצלה ובבוקר תסתלק. בצורה כזאת תחסוך ממני אי נעימויות ומעצמך צרות".

 

  תוך כדי דיבור עברנו על יד הבית של היהודים. נפרדנו ונכנסתי. ביקשתי מהיהודים רשות להישאר אצלם עד הבוקר. הם לא שאלו שאלות ואמרו "בסדר". באמצע הלילה עצרו חיילים רוסיים על יד הבית עם מכונית משא וביקשו לקנות משהו ונשארו עד הבוקר. ביקשתי מהם רשות לנסוע איתם עד העיר שרפץ Sierpc. משרפץ נסעתי הביתה ברכבת. לעיר הולדתה של אמי כבר לא הגעתי.

 

 באמצע הקיץ לפנות ערב ביום חם מאוד יצאתי עם בחורה בשם פלה לשאוף קצת אויר. טיילנו ברחוב שרוקה. תוך כדאי טיול שמנו לב שאשה עם ילד מתקרבת אלינו, מראה עם האצבע לכוון שלנו ואומרת משהו. כשהתקרבנו שמענו איך היא אומרת לילד "אתה רואה, אלו יהודים, אם תראה כאלו תברח". לא הבנו מה זה אומר והלכנו הלאה, אותו דבר קרה בהמשך עם אישה וילד אחרים. אחרי מספר מקרים דומים הלכנו למקום הריכוז שלנו וסיפרנו את הסיפור המוזר. הוחלט לפנות למר קרוק ולשאול על פשר הדבר. הוא הבטיח להגיע אלינו בהקדם. כשהוא הגיע הוא אמר לנו שידוע להם במשרד שמתכוננים למשהו בעיר אבל הוא לא יודע בדיוק מה. אחרי כמה ימים שמענו שמדברים שיהודים תפסו ילד קתולי והרגו אותו בכדי להשתמש בדמו לאפית מצות. אמרנו להם שלסיפור הזה יש כבר זקן. התשובה היתה שזה לא חשוב אם זה לא נכון, החשוב הוא למה אנשים מוכנים להאמין. "פסח עבר" אמרנו, "כך שאין צורך במצות". עכשיו תשובתם היתה שהם עושים את כל המאמצים לתפוס את אותם האנשים שהמציאו את הסיפור וכו'. פנינו רשמית למשטרה ולגורמים אחרים, אך העצה היחידה שקבלנו היתה שלא נהיה בערבים מחוץ לבתים ושנשתדל לא להישאר לבד בבתים וזה הכל. בקשנו נשק להגנה עצמית וקבלנו תשובה שלילית.

 

 הדבר נמשך כשבוע. באותו זמן היתה צריכה להתקיים מסיבת יום הולדת לאחת הנשים. לאותה מסיבה הזמינו את כולנו וגם כמה לקוחות של הבעל ביניהם קציני צבא רוסים. אותה משפחה התגוררה בחצר של פרשקר. כשקרה המקרה עם הילד הם החליטו לבטל את המסיבה. הודיעו לכולנו והעבירו את המסר לקצינים שהוזמנו על ידי קצין מאותה יחידה שבמקרה היה אצל החייט. אחרי כשעה הגיע אחד הקצינים ואמר בקשר למסיבת יום ההולדת אין לבטלה בפקודה. בלית ברירה הוזמנו האורחים חזרה והכינו את המסיבה.

 

  במסיבה הרגישה אחת הבנות כשרקדה עם קצין רוסי שהכיסים שלו כבדים מאוד. היא סיפרה לנו את זה ואמרנו לה וגם לאחרות שיבררו מה קורה. הקצינים סיפרו להן שהגיעו אנשי א.ק. העירה ומתכוננים לעשות פוגרום לשארית הפליטה בפלוצק. לפי דבריהם הש. ב. הפולני יודע את זהותם ולא עושה דבר למנוע בעדם. זאת הסיבה שהרוסים הורו שהמסיבה תתקיים כי עבור אנשי ה-א.ק. היתה אפשרות קלה בכדי לבצע את זממם, כל היהודים נמצאים ביחד. "אבל אל דאגה" אמרו, "הסביבה סגורה בטבעת מאוד צפופה של אנשי הק.ג.ב. הרוסי והם בטוחים שכל רגע יתחיל הציד נגד ה-א.ק".. הסיפור עם הילד התברר. באותה תקופה היתה עליה לרגל לכנסיה בסקמפו, ילד נעלם בדרך וה-א. ק. נצלו את ההזדמנות ורצו לחסל אותנו, ולהאשים את היהודים. היו שאמרו שאנשי ה-א.ק. החביאו את הילד. בסופו של דבר כנראה נודע ל-א.ק. שהאנ.ק.וו.ד. מחכה להם לאמבוש והסתלקו. אחרי כמה ימים גם נמצא הילד.

 

 זה מזכיר לי סיפור מלפני המלחמה. היחסים בין יהודים ופולנים לא היו אידיאליים אבל בהשוואה למקומות אחרים, בפלוצק עוד היה סביר. פעם הגיעו העירה "פיקטניקים"[3] שתנועת האנדקים Endeks[4] שלחה אותם (זו היתה תנועה נגד יהודים). הם נעמדו על יד כל החנויות של היהודים ולא נתנו לפולנים לעשות את קניותיהם. בפלוצק פעלו שני בתי חרושת למכונות חקלאיות שתיהן היו שייכות ליהודים. כשהפיקטניקים הגיעו לחנות של מר מרגולין, שהיה בעליו של אחד מבתי החרושת, נכנס מר מרגולין לבית החרושת נתן הוראה לצלצל לעצירת העבודה והורה לאסוף את כל הפועלים. כשהתאספו כולם, הוא פנה אליהם ואמר להם שהוא סוגר את בית החרושת ומרגע זה כולם מפוטרים. זו היתה הפתעה לכולם והם שאלו לפשר הדבר. הוא הסביר להם שאם הוא לא יכול למכור מה שהפועלים מייצרים אז לשם מה צריך לייצרם, בחוץ עומדים אנשים ולא נותנים לו למכור את התוצרת. כל עובדי בית החרושת יצאו לרחוב, עברו את כל העיר ותוך זמן קצר לא נשאר אפילו "פיקטניק" אחד מכל ה"פיקטניקים". מה שמעניין להוסיף כאן שבשני בתי החרושת,  זה של מרגולין ובזה של מר סרנה, בעליו של בית החרושת השני, לא עבד אפילו יהודי בודד.

 

 אילו לא היו קורים הדברים שסיפרתי כאן יתכן ולא היינו רואים את הסימנים ונשארים בפולין. התרחשויות אלו הכניסו לנו לראש מחשבות ושאלנו את עצמנו איפה אנחנו נמצאים? מה אנחנו עושים פה? ומה העתיד שלנו כאן? מבחינתי היתה זו סיבה מספקת לעזיבתי את פולין.

 

 ההזדמנות באה במקרה. בהתחלת הסיפור הזכרתי את בלקה וורשויאק. את המלחמה היא עברה באוסטריה בתור פולניה. היא חזרה לפלוצק אחרינו. היא לא התענינה בקשר לדירה והיתה גרה זמנית אצלנו. היות ולא מצאה את מקומה בעיר ובת דודתה ביקשה שתעבור לגור אצלה ללודז', היא עברה לשם. פעם היא הודיעה לי שהיא באה לבקר בפלוצק להיות האורחת שלנו.

 

 ירדתי לשפת נהר הוויסלה להקביל את פניה. על שפת הנהר היא אמרה לי שבני אחותה מלודז' בולק וטוניה סוכצבסקי, שכבר הזכרתי בהתחלת סיפור זה, נשארו בחיים ונמצאים בגרמניה בלנדסברג DP (Displaced Persons) Camp Landsberg. היא החליטה לנסוע אליהם אבל מפחדת לעשות את זה לבד. היא שאלה "האם אני מוכן להתלוות אליה?" חשבתי רגע, הסתכלתי על השמיים, הורדתי את ראשי ונתתי מבט על הגלים בנהר ואמרתי "למה לא". אחרי כמה ימים עזבנו את פולין. נסענו ללנדסברג בגרמניה ופגשנו את בני אחותה. הסתובבתי שם כמעט חודש ימים. הגעתי למסקנה שאפשר לחיות בלנדסברג חיים יהודיים מספקים, ללמוד מקצוע ולהתכונן לעזיבת אירופה שמלאה בדם יהודי.

 

 חזרתי לפלוצק אחרי חודש  בכדי לקחת את אחי ולא לחזור יותר.

 

לתוכן העניינים

 


[1] -  גשר ביילי זה גשר שהצבא בונה במקום גשר שפוצץ.

[2] - אימום - דגם כף הרגל עשוי מעץ. הסנדלר בונה על האימום את הנעליים. טאוב מוסיף: אימומים יש לי גם עכשיו היות ואני צריך נעלים מס '50 ואין להשיג את המספר הזה באף מקום בעולם פרט לנעלי ספורט במקרים מסוימים.

 [3] - פיקטניקים -  אלו היו גברים שמפלגות אנטישמיות היו שולחים שיעמדו בכניסה לחניות יהודיות ולא נתנו לפולנים לקנות שם -  ""Pikotnicy   בפולנית

[4]  - בפולין קמה בשנות ה-90 של  המאה ה-19 תנועה לאומית-דמוקרטית שחבריה כונו "אנדקים" ומתחילת דרכה כגוף המרכזי במחנה הלאומי-ימני אימצה את האנטישמיות במצעה. מנהיגה והאידיאולוג שלה היה רומאן דמובסקי שהצטיין כאנטישמי תקיף. כבר ב-1907 הגדיר את היהודים כיסוד אתני הזר למנטאליות הפולנית, אינו מסוגל להתבולל ועלול הדביק את הפולנים בקווי אופיו הזרים והדוחים. אחר כך טענו האנדקים שהיהודים חברו לאויביה ההיסטוריים של פולין (רוסיה, פרוסיה ואוסטריה-הונגריה), נהנו משעבודה ולהם האחריות לגורל האומלל שפקד אותה ( ישראל גוטמן, אנציקלופדיה של השואה, ת"א 1990 כרךI , עמ' 111).

 

 

 

 

 

לתוכן העניינים

 

בחזרה לדף הבית של ליבר טאוב

 

P.R.I.

 

Contact Liber Taub lieber-t ""at"" 012.net.il  (replace "at" by @ to avoid spam!)

Last Updated March 25th, 2005

 

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!