ליבר טאוב

 

 

 

נעורים  אבודים

 

 

כתיבה, עריכה ומבנה תמונות: ל. טאוב

 

חלק ראשון

 

חלק שני

 

חלק שלישי

 

חלק רביעי

 

 

אושוויץ – בירקנאו

 

נעלים - 2

אושוויץ – בירקנאו - המשך

 

בונה

 

 

 

אושוויץ - בירקנאו

 

לתוכן העניינים

 

   

מקרא

B I - מחנות נשים
B II - מחנות עבודה
B III - מחנות בבניה
A - מחנה קרנטינה (הסגר)
B - מחנה משפחתי
C - מחנה נשים
D - מחנה עבודה גברים (בלוקים 25, 35 מסומנים). בבלוק 35 הייתה המרפאה.
E - מחנה הצוענים (בלוק 23 מסומן)
F - מחנה בית חולים (במחנה זה דר' מנגלה היה עושה ניסויים בבני אדם).
KII - KV - ארבעה מתקני הקמטורים.
1. שער המחנה.
2. בור לשריפת גופות אדם. הבור היה מגודר עם צמחיה מסביב.
3. משרדים ומחסן כלי עבודה של "ענטלדה קומנדו".
4. מקום העבודה של "ענטלדה קומנדו".
5. צריפי מגורים של הס"ס.
6. פח אשפה של הס"ס.
7. תעלות ביוב מסביב המחנה.


ליבר טאוב: מפת אושוויץ, שורטטה מהזיכרון

 

 

 

השם והמקום הזה מכניסים אותי לחרדה עמוקה, אני פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה. פחד אימים תופס אותי וכולי רועד, רק המחשבה שעלי להמשיך בסיפור חיי ולהיכנס לאותו גיהינום עלי אדמות שנקרא אושוויץ.

 

אני יושב בחדר בו נמצאים הדברים הרגילים ריהוט, תמונות, עציצים אבל אני לא רואה אותם ממש, לפני עולים ונראים פסי הרכבת, גדרות התיל המחושמלות, הצריפים, בניני הקרמטוריום עם ארובותיהם המעשנות בעשן שחור. וריח גופות שרופות עולה באפי. הטרנספורטים נוסעים בכוון אחד בלבד לקרמטוריום. טרנספורטים... איזו מילה לא מציאותית. הן מדובר בבני אדם גברים נשים וטף, כשכל אחד הוא עולם ומלואו.

 

בתקופה שהיינו בבירקנאו, בית החרושת למוות פעל יום ולילה ללא הפסקה. מאות אלפים של בני אדם נשרפו בתקופה זו. (לא היינו שם הרבה זמן). אני לא תופס, האם זה נכון? האם אני חולם חלום בלהות, איך אפשר לתאר את הדבר הנורא הזה, מדובר במאות אלפי בני אדם, אנשים חיים הולכים לכוון בלתי ידוע... מההולכים לקרמטוריום נשאר רק עשן שחור וריח נוראי. אני כותב... מפסיק... נעצר... מנסה להמשיך... כך מספר פעמים, קשה לי לכתוב. איך ממשיכים? מצד שני יש בתוכי לחץ עצום להמשיך, לספר, לכתוב. אני מרגיש שזה מתפרץ מתוכי.

 

ימים רבים לא כתבתי, בסוף החלטתי שאמשיך ויהיה מה. אספר את קורותיי ואת כל הזכור לי מחיי וסביבתי, מאותם ימים נוראים.

 

אין לי כוונה, זה לא בכוחי לפתור או להעריך את הטרגדיה שעברה על העם היהודי במקום הנורא הנקרא אושוויץ.

 

באושוויץ היו שני מחנות השמדה. אחד בתוך העיר הפולנית אושווינצים Oświęcim שהגרמנים קראו לה אושוויץ Auschwitz. השני בכפר הפולני בשם בזזינקה Brzezinka שמקומו היה קילומטרים בודדים מאושוויץ הגרמנים קראו לו בירקנאו Birkenau. כשאנשים אומרים אושוויץ הכוונה היא בדרך כלל לבירקנאו.

 

הגענו לבירקנאו בחצות (לפני ראש השנה, אמצע אוגוסט 1944). כשהאיר הבוקר פתחו את דלתות הקרונות אנשים לבושים בבגדי פסים וציוו עלינו לרדת. ירדנו מהקרונות לרציף וראינו משני צידי הרכבת גדרות תיל מחוברות למבודדי חשמל ומאחוריהם ניצבו צריפים רבים. אחרי שהסתדרנו בחמישיות הובילו אותנו אנשי ס"ס למעבר בצד ימין.

 

לימים בהיותי ותיק בבירקנאו למדתי שמעבר זה חצץ בין מחנה הנשים  C ומחנה העבודה לגברים .D עלי לציין שלא עברנו כלל סלקציה. אמנם עמדו שם קבוצת קציני ס"ס. מאוחר יותר הכרתי אחד מהם בתור ד"ר מנגלה, אבל הם רק עמדו ודיברו ביניהם. מאוחר יותר שמענו שהקצין האחראי שהוביל את הטרנספורט שלנו לאושוויץ הביא איתו תעודה בה היה כתוב שכולנו ללא יוצא מהכלל מומחים לתעשיית הנשק מכל הסוגים. זאת היתה הסיבה שלא נעשתה לנו סלקציה בבואנו וכולנו הגענו למחנות.

 

אחרי שעברנו במעבר בין שני המחנות פנינו שמאלה וראינו לפנינו את הארובות של הקרמטוריום. אמרתי לעצמי "ליבר, זהו זה". אבל כאמור תמיד יש הפתעות. הגענו לשטח הקרמטוריום, שם הכניסו אותנו לצריף. הצריף היה כל כך גדול שכל אנשי המחנה שלנו הקודם, כולל נשים, נכנסו בו. לפתע נסגר שער הצריף מאחורינו וכך נשארנו כמה שעות ללא ידיעה מה יהיה גורלנו. כמובן שכל אחד דמיין דבר מה אחר. היו גם ויכוחים (איך אפשר אחרת בין יהודים), דבר שעזר להעברת הזמן. כפי שהשער נסגר פתאום כך הוא גם נפתח פתאום, אמרו לנו לחצות את המגרש ולהיכנס לבנין ממול.

 

שם הפרידו בין הנשים לגברים וכוונו אותנו הלאה. נכנסנו לאולם. באולם היו אסירות לבושות בגדי פסים, הן אמרו לנו להתפשט. בהתחלה הדבר נראה מוזר ואף אחד לא זז. הן פנו אלינו שנית, "אתם מחכים שהגרמנים יצוו עליכם להתפשט עם מכות?" כל אחד נצטווה לשים את בגדיו בחבילה כולל הנעלים. בתחילה התפשטו בודדים, לאט לאט התפשטו כל האחרים. נגשתי למישהי מהנשים ואמרתי לה שהייתי רוצה לקחת איתי את הנעלים, כי אני בטוח שלא אמצא נעלים אחרות לפי מידתי, בהתחלה היא אמרה לי, אין דבר כזה שלא תמצא כאן נעלים, אבל אחרי הסבר נוסף אמרה "קח אותם איתך ותחזיק אותם ביד, אחר כך נראה".

 

השלב הבא היה גילוח השערות מהראש, את זה עשו בעזרת מכונות של ספרים, זה היה בסדר, גילוח מסביב לאבר המין היה מביך מאוד ונעשה בעזרת סכיני גילוח על יבש וללא קצף. הנשים אמרו שהן מאומנות בזה אבל התוצאה היתה שכולנו שתתנו דם.

 

במעבר בין אולם לאולם היתה בריכה קטנה מלאה בליזול דרכה היינו צריכים לעבור. לפני הבריכה עמדו אסירות עם מברשות טבולות בליזול ומרחו לנו ליזול בכל המקומות שהיו לנו בהם שערות. אחרי זה הורו לנו לעבור דרך הבריכה (הייתי חייב לטבול גם את הנעליים). מכאן אמרו לנו להיכנס למקלחות.

 

דבר ראשון בדקתי את התקרה וחיפשתי פתח לגז. כשלא מצאתי הסתכלתי למעלה וראיתי טושים, (ראשי מקלחות( מכמה מהם טפטפו מים, אז ידעתי שאלו מקלחות אמיתיות ולא תאי הגז. תוך כמה דקות התחילו לזרום מים, הורו לנו להתרחץ מהר כי האחרים מחכים. על הסבון שקיבלנו היה כתובR.I.F   (ריף) יותר מאוחר נודע לנו שהסבון עשוי משומן של יהודים. (ראשי תיבות של ריף בגרמנית הם "שומן יהודי נקי").

 

הותיקים סיפרו לנו כי בתחתית התנורים בקרמטוריום, ישנם חריצים שדרכם נוזל השומן מהגופות בזמן שריפתם. הגרמנים הורו לאסוף אותו מלמטה ויצרו ממנו את הסבון. אינני יודע האם הפרטים מדויקים, אבל זה מה שסיפרו שם. אחרי כמה דקות אמרו לנו לצאת בלי להתחשב אם גמרנו לשטוף את הסבון מעלינו או לא. יצאנו מהמקלחת ונכנסנו לאולם, חילקו לנו בגדי פסים: חולצה ומכנסיים. על תחתונים לא שמענו באושוויץ. בקשר למידות אמרו לנו להתחלף בינינו.

 

יצאנו החוצה לאותו מגרש שעברנו בו קודם והסתכלנו אחד על השני. התקשינו להכיר את עצמנו. התחלנו בהחלפת בגדים, שיתאימו פחות או יותר למידותינו. לקח לנו זמן להתרגל לפרצופים החדשים. כשהנשים יצאו מהאולם נודע לנו שאותן שירתו גברים. לגרמנים היתה כוונה אחת להשפיל אותנו היהודים כמה שיותר.

 

אחרי שכולם יצאו הגיעו אסירים ותיקים ושאלו אותנו מי היו בעלי תפקידים כגון: קאפו1), ראשי בלוקים, או "פרומיננטים"2) אחרים בסטאראכוביצה והתנהגו בברוטאליות נגד אסירים. אחרי שאיתרו אותם, הותיקים הראו להם את נחת זרועם והרביצו להם ללא רחמים. ביניהם היה אותו אחד מהיודנרט שאחותי ואני סרגנו עבורו את סוודר האנגורה שהצילה את חייו.

 

לאחר מכן הפרידו סופית בין נשים וגברים. העמידו אותנו בחמישיות בשתי קבוצות ולקחו אותנו למחנות.

 

הגברים יצאו אחרי הנשים. הובילו אותנו באותה דרך שבה באנו. כעבור עשר דקות בערך כשהגענו קרוב למעבר שעברנו בבוקר. עצרו והכניסו אותנו דרך שער גדול למחנה. מול השער היתה בריכה שחיה. בריכות כאלו היו גם במחנות אחרים בבירקנאו, לא ראיתי אף פעם שמישהו השתמש בבריכות. משני הצדדים של הבריכה ניצבו לאורך צריפים גדולים שהתברר אחרי זה שהם צריפי המטבח. בהמשך לבריכה היה רחוב ומשני צדדיו צריפי מגורים. המשכנו כמעט עד סוף הרחוב ואמרו לנו להתרכז במגרש שגובל עם הבלוקים האחרונים מצד שמאל (לצריפים קראו בבירקנאו "בלוקים"(Block .

 

בין כל שני בלוקים היה מגרש ריק שבו היו נערכים יום יום המסדר והספירה היומית (אפל  Appell). כשהגענו אמרו לנו לעמוד ולחכות במגרש. אחרי זמן לא רב הגיעו אסירים ותיקים מהמשרד והורו לנו לעמוד בטור ארוך. הם הביאו איתם עטים מיוחדים לקעקוע והטביעו על זרוע יד שמאל בצד הפנימי מספר. אני קבלתי מספר 19729A- אחי שעמד אחרי, קיבל את המספר הבא A-19730. אחרי פעולה זו הורשנו להיכנס לבלוק. מספר הבלוק היה 23.

 

בכניסה לבלוק היה המקום בו היו מחלקים לחם. מצד ימין היו הקיטון של ראש הבלוק "הבלוק אלטסטה"(Blockältester) (3 וחדר משרתי הבלוק "השטובנדינסט"Stubendienst) (4). בחלק העיקרי במרכז היה תנור לאורך כל הבלוק. תנור זה אף פעם לא דלק גובהו היה כמו של כסא כך שהיה אפשר לשבת עליו עם הרגלים על הרצפה בשני הצדדים, בכל צד של התנור עמדו דרגשים לרוחב בנויים שלוש קומות בכל קומה מקום לעשרה איש. בסוף הבלוק היה שער אחורי דומה לשער הראשי שפנה לאחורי הבלוק בקרבת הגדר המחושמלת.

 

הורו לנו לתפוס מקומות. אחי בחר מקומות בקומה האמצעית שם נשארנו עד עזיבת המחנה. יותר מאוחר אחרי "שהתאקלמנו" נודע לנו שאנחנו נמצאים במחנה הצוענים מחנה .E כשיצאנו החוצה ראינו שכל צד ימין של המחנה מאוכלס על ידי משפחות שלימות של צוענים יותר מ-עשרים אלף נפש.

 

לפנות ערב גירשו את כולנו החוצה ואמרו לנו לחזור לחלוקת הלחם. כשחזרנו עמד שולחן במעבר, עליו ערימת רבעי לחם ומסביבו משרתי הבלוק שחילקו לכל אחד חתיכת לחם. הלחם היה שחור ודביק ועליו שמו קצת ריבה. כששאלנו מדוע הרבעים כל כך קטנים בזמן שלחם שלם בהרבה גדול יותר מארבע רבעים הסבירו לנו שמשרתי הבלוק גונבים שתי פרוסות מאמצע הלחם. נכנסנו פנימה לאולם וכל אחד נעמד על יד הדרגש שלו ובלע את הלחם תוך שניות. אחרי כמה דקות התחיל הרעב להציק לנו.

 

התעניינו מתי נקבל אוכל. הסבירו לנו שבמחנה זה מחלקים אוכל שלוש פעמים ביום. בבוקר משהו שקראו לזה קפה או תה, בצהרים מרק דליל, ובערב לחם וריבה. רק בימי ראשון נתנו חתיכת נקניק. למחרת בבוקר קבלנו משקה כאילו תה, בצהריים קבלנו מרק דליל ללא טעם. החלטנו בערב אחי ואני לשמור חלק מהלחם שקבלנו ליותר מאוחר כדי שהרעב לא יציק לנו כל כך.

 

לא נראה לי שמי שלא סבל חרפת רעב, התנסה במרדף אחרי פירורי לחם, יוכל להבין מה זה פירור אחד של לחם. החבאנו חתיכת לחם קטנה עמוק בכיס, אכלנו פירור אחד וחשבנו מה מזיק לאכול פירור קטנטן, חתיכת הלחם נשארת, עוד פירור ועוד פירור וכך אכלנו את כל חתיכת הלחם בהונאה עצמית. אם מישהו הצליח להחזיק מעמד ולהשאיר חלק מהמנה ללילה בכוח רצון עצמי לא ישוער ותוך כדי שהרעב כרסם בו, היו מומחים לגניבת לחם, שידעו לסלק שאריות אוכל. המצב היה גרוע לא עשינו שום דבר, לא תעסוקה, לא עבודה ולא מסדרים. חוסר המעש החמיר את המצב והעמיק את המחשבות על הרעב.

 

יום אחרי שהגענו למחנה הגיע שכן מפלוצק (אני לא זוכר את שמו). הוא היה הנכד של אשה שהיינו שמים את הטשולנט (החמין) בשבתות במאפיה אצלה. הוא דיבר איתנו מעבר לגדר המחושמלת והבטיח להביא לנו מזון בתנאי שכל הפלוצקאים יתחלקו בו. אחרי זמן מה הוא הביא אוכל וזרק מעל לגדר. האנשים התנפלו על האוכל וכל אחד מהם השאיר לעצמו את מה שחטף. אחי ואני לא התנפלנו ונשארנו ללא אוכל. הפלוצקאי היה נראה טוב מאוד, מלא בגופו ואפשר היה לראות שלא חסר לו כלום. הוא היה הרבה זמן בבירקנאו. אמרו שעבר ניסוים רפואיים אצל ד"ר מנגלה. אולי בגלל זה היה לו גוף כל כך מלא. אינני יודע על זה פרטים. האדם הזה נשאר בחיים ופגשתי אותו בגרמניה באזכרה ליהודי פלוצק אחרי המלחמה.

 

בערבים היו מכריזים על עוצר וסוגרים אותנו בבלוקים. זה היה סימן שמשהו מתרחש בחוץ, ואסור לנו לראות.

 

באחד הערבים סגרו אותנו בבלוקים בעוצר ושמענו רעש של מכוניות משא שנכנסו לתוך המחנה. את הרעש שלהם שמענו שעות, המכוניות נסעו פנימה והחוצה, במקביל לזה שמענו צעקות וקללות מכוון הצריפים של הצוענים, אחרי כמה שעות נעשה שקט. הבנו מה קרה, אבל היה קשה להאמין, לצוענים היתה אזרחות גרמנית הם דברו גרמנית וחיו דורות על דורות בגרמניה, ממש כמו היהודים הגרמנים...

 

למחרת בבוקר המחנה היה ריק. עברתי לצד השני של הרחוב נכנסתי לבלוקים שלהם. מה שנשאר זה חלקים של צעצועים שהיו שייכים לילדים. סיגריות כמובן לא חילקו בבירקנאו. אנשים שעישנו הסתובבו כמו מטורפים גם אני הייתי ביניהם. בין שאריות החפצים של הצוענים מצאתי על הרצפה כריכת ספר. כשמצאתי את הכריכה החלטתי לעשן סיגריות מתוצרת עצמית. אספתי את העלים של מה שקראו תה, יבשתי אותם על משהו מחוץ לבלוק, זמן כידוע לא היה חסר לנו.

 

הייתי מקלף מהקרטון שכבת ניר כמה שיותר דקה, כמה שרק הצלחתי, באורך שאפשר היה לגלגל עם זה סיגריה, מכניס בה קצת מהעלים המיובשים מגלגל את זה ומעשן. מאיפה לקחתי גפרורים או אש אני לא זוכר.

 

 בחוץ הרגשנו ריח חריף של בשר חרוך לא היה צריך להסתכל לכוון המשרפות כי העשן הסמיך שיצא מהארובות כיסה את כל השטח.

 

ימים ספורים אחרי זה העבירו אותנו למחנה השכן  D שהיה מחנה העבודה בבירקנאו. מחנה עבודה D היה דומה למחנה הצוענים מבחינת מבנה המחנה. העמידו אותנו ליד בלוק 25, שמיקומו היה בערך באותו מרחק מהשער כמו הבלוק במחנה הצוענים. לפני שהרשו לנו להיכנס פנימה העמידו אותנו על מגרש המסדרים וראש הבלוק יצא לקראתנו.

 

קודם כל הוא נאם לפנינו והסביר מה אסור לעשות במחנה ובבלוק. אחרי הנאום הוא למד אותנו איך להוריד כובע בפני גרמני ותרגילי סדר בכדי שנדע איך להתנהג כשאנו יוצאים לעבודה. תרגילי סדר אלו הפילו כמה חללים, אנשים פשוט נפלו והתעלפו. הדבר הזה לקח שעות. בסוף הוא התעייף קרא למזכיר הבלוק (Schreiber) ואמר לו להמשיך במקום שהוא הפסיק. כדאי לציין שבאושוויץ האסירים לבשו על החולצה מצד שמאל חתיכת בד ועליה היה מספר האסיר וסימון שלפי צבעו אפשר לדעת הסיבה שאדם זה הגיע לאושוויץ. לראש הבלוק שלנו היה משולש בצבע ירוק(5, סימן להיותו רוצח. מספרו היה בעל שלוש ספרות, זה אומר שהוא היה מותיקי אושוויץ.

 

למזכיר הבלוק היה משולש בצבע אדום שפירושו היה אסיר פוליטי. סימן שנשלח לאושוויץ בגלל התנגדותו לגרמנים. כשהמזכיר ראה שראש הבלוק מתרחק מהבלוק, הוא הוציא פופילרוס (קופסת סיגריות) מהכיס, בחר לו סיגריה הכניס אותה לפה והדליק אותה, כל זה הוא עשה באיטיות רבה ואמר: "קודם כל אסביר לכם מה אסור לעשות כאן". דבר ראשון אסור לעשן והוציא כמות גדולה של עשן מהפה. כך הוא עבר על כל הלאווים שראש הבלוק הסביר שאסור. בסוף הוא אמר בפאתוס "גם לחיות אסור אבל על אפם וחמתם נחיה ונמשיך לחיות אחריהם". צריך רק להיזהר לא להיתפס זאת כל התורה על רגל אחת.

 

אחר ההסבר הזה הוא הוסיף ואמר: "הישמרו מראש הבלוק הוא רוצח, אני נמצא כאן במשרתי כי שנינו מוורשה וכנראה יש לו סנטימנטים לעיר הולדתנו. עכשיו אתם יכולים להיכנס לבלוק ותבחרו לכם מקומות על הדרגשים".

 

במחנה זה בכל בלוק היה רופא, תפקידו היה לשמור על הניקיון ולטפל בחולים. הרופא עשה בקורת כינים ("לויז קונטרולה") בדיקה זו נעשתה על הבגדים, ואוי ואבוי היה לאדם שנמצאה אצלו כינה. אפילו כינה בודדת. צריך לציין כאן שהכינים שסבלנו מהם עד שהגענו לבירקנאו נעלמו אחרי שחוטאנו במקלחת. הרופא היה בודק במקביל למשרתי הבלוק שהבלוק והדרגשים יהיו נקיים. אם מישהו הרגיש לא טוב היה חייב להודיע על מחלתו והרופא היה מגיע ומחליט מה לעשות איתו. במידה והרופא שלח אותו לבלוק החולים (הקה-בה Kranken Block) בדרך כלל הוא לא היה חוזר...

 

למחרת כשעוד היה חושך בבלוק, השטובנדינסטים העירו אותנו והבלוק הפך להיות כמרקחה. כולם רצו לכל הצדדים, לא ידענו למה. התברר שיום העבודה מתחיל, צריך להיות מוכנים מהר ככל שאפשר. מול הבלוק שלנו היו שני בלוקים: בלוק אחד היה מיועד לרחצה ושני לשירותים (האסירים קראו למקום "המחראה"). בכל מקום היה תור כי אלפי אנשים התרוצצו ביחד. אחרי שהסתדרנו פחות או יותר יצאנו לעבודה. כל העבודות היו מחוץ למחנה, את אחי ואותי לקחו לעבודות עפר, לא רחוק משער המחנה לכוון המשרפות. השתתפנו בבניית מחנות חדשים .BIII חפרנו אדמה והערמנו לערימות. העבודה לא היתה קשה, כשגרמני לא היה בשטח עבדנו לאט.

 

אני זוכר את היום הראשון במחנה העבודה, ראיתי שלכולם יש כלי אוכל ולנו אין )במחנה הצוענים חילקו לנו כלי אוכל בתור לפני חלוקת האוכל והיינו צריכים רק להחזירם נקיים). שאלתי אסיר שעמד לפני בתור, איפה מחלקים כלי אוכל ? התשובה שקיבלתי היתה, צריך "אורגניזירין" (צריך לארגן). "מה הכוונה", שאלתי והוא ענה "אתה מפולניה?", " כן עניתי ", "אז אין לך בעיה עוד היום יהיה לך כלי אוכל". הוא התכוון שהפולנים יודעים להסתדר. כוונתו "באורגניזירין" היתה לגנוב, לסחוב, לקחת, להשיג בכל דרך שהיא. אחרי כמה דקות היו לי ולאחי כלי אוכל.

 

במקום העבודה היינו מקבלים מרק בצהרים. לא רחוק מאיתנו עבדו נשים אצלם השמירה היתה יותר רצינית, לגברים אסור היה להתקרב אליהן. אחרי שגמרנו לאכול, אשה אחת עשתה לי סימנים עם היד והראתה לי משהו על האדמה. אחרי שהתרחקה, התקרבתי וראיתי מיכל של מרק, פתחתי אותו והוא היה חצי מלא. אחי ואני התחלקנו בו ואכלנו כל אחד מנה די גדולה. שאלתי למה הנשים לא אוכלות ומשאירות לנו אוכל? הן אפילו לא מכירות אותנו. התשובה שקבלתי היתה שבמטבח של הנשים, שמים בתוך המרק חומר לעצירת הוסת ויש נשים שמוכנות לרעוב העיקר לא לאכול את המרק הזה.

 

כאמור בנו בלוק שלם לשירותים, או כפי שקראו לזה בלוק "המחראה". במציאות בסוף כל בלוק לצד האחורי הכינו שטח שהיה אמור לשמש לשירותים, אבל לא השלימו אותם. הבניה בעצם הושלמה רק לא הרכיבו את האינסטלציה. כך שהיתה מחיצה בין החלק הקדמי והפנימי. בלילה אסור היה להיות מחוץ לבלוק, כך שאי אפשר היה ללכת לבלוק השירותים, היות ובלתי אפשרי היה להחזיק לילה שלם כ- 1000 איש בבלוק ללא שירותים, העמידו פחים באותו שטח פנימי שהיה אמור לשמש לשירותים.

 

בפעם הראשונה שהייתי צריך להשתמש במקום זה קבלתי הלם, אם עוד היה אפשר לקבל הלם ממשהו באושוויץ. למשהו כזה לא ציפיתי. ובכן אני עובר את הבלוק לשטח השירותים, יוצא מהשקט המוחלט בבלוק בו האנשים ישנים או שוכבים בשקט על דרגשיהם ונכנס להמולה. נא לא לשכוח שמדובר באמצע הלילה. לתדהמתי בשטח הקדמי עמד מין שולחן, מסביב לו ישבו כל מיני "פרומיננטים" כולל ראש הבלוק ביניהם ותיקים מהבלוק שלנו, כמו למשל סנדלר יהודי, שבוי מלחמה רוסי שהיה משהו בסנדלרייה, ראש השרתים וכמה אנשים שלא הכרתי שלא השתייכו לבלוק שלנו. כנראה ראשי בלוקים או קאפו. הם שחקו בקלפים ועל השולחן היתה ערימה של אלפי דולרים ושטרות אחרים, יהלומים ודברי ערך. כשנכנסתי צעקו אלי המשרתים "גמור מהר ותסתלק". יותר מאוחר התברר לי שזו היתה תעסוקתם כמעט כל לילה פרט ללילות שהיו אקציות או שהסתובבו קציני הס"ס.

 

מגרש המסדרים בין הבלוקים 12-11 היה סגור בקיר בגובה הבלוק. אפשר היה להגיע אליו רק דרך אחד הבלוקים, גרו שם אנשי "הזונדרקומנדו"6). אנשים אלו יצאו לעבודה כל יום בבוקר לקרמטוריום וחזרו בלילה או לפי משמרות. הם עבדו בחדרי הגז והעבירו גוויות מחדרי הגז לקרמטוריום. והגרמנים דאגו שלא יהיה קשר בינם לבין יתר האסירים.

 

בזמן היותנו בבירקנאו גמרו לבנות עבורם מגורים על יד בניני הקרמטוריום והעבירו אותם לשם. העבודה שעבדנו בה היתה קרובה לקרמטוריום. מספר ימים אחרי שעבדתי שם התחלתי להסתובב בשטח כשיכולתי והתקרבתי. ראיתי מאחורי שיחים בור גדול פתוח עם שכבת בולי עץ בתחתית, ערימות גדולות של בולי עץ היו מונחות מחוץ לבור בשלושה צדדים. הסבירו לי כשמגיעים טרנספורטים גדולים וארבעת בניני הקרמטוריום מלאים עבודה ולא מספיקים לשרוף מהר את הגוויות, שמים בבור זה שכבת גוויות ושכבת עצים. כך מספר שכבות ושורפים אותם בצורה זו. כל אותו זמן היו מגיעים טרנספורטים והעשן לא פסק.

 

זו היתה התקופה שהגיעו טרנספורטים מהונגריה. קצת מאוחר יותר הגיעו גם יהודי לודז' Łódż בעצם הלודז'אים נכנסו לבלוקים שלנו במחנה הצוענים אחרי שעברנו למחנה העבודה D.

 

ערב יום כיפור לפנות ערב נכנס ראש הבלוק ואמר "מחר יום כיפור שלכם אז אתם צריכים לכפר על עונותיכם ואני אעזור לכם בזה". "כולכם החוצה ומיד". הוא התחיל בתרגילי סדר והמשיך במכות. כמה מהאנשים קבלו מכות כאלו שלא היו מסוגלים לחזור בכוחות עצמם לבלוק והיה צריך להכניסם ולהניחם על הדרגשים. בצד עמדו כמה ראשי בלוקים שהוא כנראה הזמין בכדי להראות להם איך הוא שולט בנו ביד רמה. זה נמשך עד שהיה חושך מוחלט. אז הוא פנה אלינו ואמר "אם יש ביניכם כאלו שרוצים לצום הם יכולים להתחיל, כי כידוע אסור לכם לאכול". היו באמת כאלו ששמרו להם חתיכת לחם לסעודה מפסקת. מאיפה הוא ידע שלמחרת יום כיפור מה מותר ומה אסור איני יודע.

 

הימים היו דומים אחד לשני פרט "לזוטות" כגון תליות שהיינו חייבים להשתתף בהם ולהסתכל. מסדרים כל יום אחרי העבודה. היו ימים שהיינו עומדים שעות רבות וזאת היות וכל יום מספר האסירים היה חייב להתאים, במידה והיתה טעות אפילו של אדם אחד בספירה היינו עומדים עד שמצאו את הטעות. מדובר ב-20-30 אלף אסירים. בכל בלוק היו כל יום מספר מתים, את הגוויות היו שמים על האדמה בסוף השורה וכך היו סופרים אותן ביחד איתנו. רק אחרי שהספירה התאימה, באו עם עגלות ואספו את המתים. את העגלות היו סוחבים בני אדם במקום סוסים.

 

בדרך כלל החשבון לא התאים הם עשו זאת בכוונה בכדי להחזיק אותנו הרבה זמן במסדר. הברכיים הציקו לי מאוד. במסדרים אלו היו מפעם לפעם לוקחים אנשים לכל מיני עבודות מסביב לבלוק או למקומות עבודה שעל פי רוב היו מסוכנים. כמעט תמיד היו פונים אלי ("לנגר") "ארוך" בוא לכאן או בוא לשם. בכדי להפסיק להיות הקרבן התמידי, המצאתי לי שיטה לעמוד בשורה האחרונה לכופף הברכיים ולהתיישר עם האחרים על ידי או קצת נמוך יותר והדבר הצליח, רק כשהמסדר לקח הרבה זמן היו לי כאבים נוראים בעיקר בברכיים.

 

פעם הגיע מאחורי אדם לבוש בחליפה מהודרת תפורה לפי מידה ושאל על חברי ברוך לניענטר. כששמעתי את השם אמרתי לו שברוך חבר שלי ושאלתי אותו לשם מה הוא צריך אותו. הוא ענה לי שאחותו לוניה שלחה אותו וביקשה שיכניס את ברוך לקומנדו שלו, )"קנדה"). הוא הציג את עצמו כ-"האובר-קאפו" (קאפו - ראשי), של "קנדה"7) . עניתי לו שלצערי ברוך נשלח למחנה בונה (Buna Monowitz). לכל קומנדו באושוויץ שכמות אנשיו היה עד 100 איש היה קאפו Kapo. כשהיו יותר אנשים למשל, כמה מאות איש, על כל 100 היה קאפו, ועל כולם היה אובר-קאפו. "קנדה" היה קומנדו הטוב ביותר שבכלל היה באושוויץ. תפקידם היה לפרק את המטלטלים מקרונות הרכבת אחרי שהאנשים מהטרנספורטים היו יורדים מהם. כידוע האנשים היו מחביאים את חפצי הערך שלהם בבגדיהם וחפציהם. פרט לזה היו נשארים בקרונות דברי אוכל רבים.

 

יום אחד החליפו לאחי ולי את מקום העבודה. למקום החדש קראו "הלזרט". (בית החולים). לאנשי הס"ס לא היה כנראה בסביבה בית חולים, אז בנו צריפים לבית חולים. כשאנחנו התחלנו לעבוד שם, הצריפים היו כבר מוכנים ואנחנו עבדנו שם ביישור הקרקע ובנית מדרכות גישה. פעם עבדתי עם אדם שהציג את עצמו בתור יהודי מהולנד מהעיר אפלדורן ((Apeldoorn.

 

באפלדורן היתה לי בת דודה פולה, הבת של דודי הרז'ה טאוב. ולכן התעניינתי בקורותיו. תוך כדי השיחות שניהלנו הוא סיפר לי סיפור מעניין. הוא היה לפי דבריו מרגל אנגלי. מה שהיה מעניין בסיפור שלו זה שבין יתר הידיעות שהם העבירו לאנגליה בתור מרגלים הם הודיעו על מה שקורה ליהודים באירופה. תשובת האנגלים היתה "תעזבו אותנו עם היהודים, אם הגרמנים יתפטרו מהיהודים, זה כלל לא מפריע לנו ונהיה אסירי תודה לגרמנים. אנחנו מעוניינים במקומות אסטרטגים של הגרמנים". נא לא לשכוח שסיפור זה סופר לי בשנת 1944!

 

הסיפור שלו נגמר בזה שתפסו אותו בתור מרגל ובדרך כשהשומרים התחלפו הוא טען שהוא יהודי ובצורה זו הוא הגיע לאושוויץ ולא הוצא להורג בתור מרגל. דבר זה הצליח לו כי בטרנספורט שלו היו הרבה יהודים. אותו יהודי הגיע למסקנה שאם יישאר בחיים ויהיה אי פעם חפשי, יותר הוא לא ירשם ולא יודיע שהוא יהודי, מכוון שליהודים אין מה לעשות בעולם הזה ותמיד יעשו להם בעיות. לא ידוע לי אם אותו אדם נשאר בחיים ואם כן מה איתו.

 

באותו מקום עבודה עברתי טראומה. כל יום אחרי ארוחת הצהריים בחרו בשני אנשים שיחזירו את מיכלי האוכל למטבח. פעם בחרו בי ובעוד אחד. הגענו למטבח הורדנו את המיכלים מהעגלה, ראינו שם מיכלים חצי מלאים עם מרק. התחבאנו בצד, הכנו את כלי האוכל אני יצאתי בריצה ראשון לכוון המיכל, ברגע שהגעתי למיכל עוד לפני שהספקתי להכניס את כלי האוכל, תפסו אותי שניים ואמרו לי למה לך מרק קר משארית במיכל, כנס פנימה למטבח ותקבל מרק חם וטרי. נכנסתי איתם, מה יכולתי לעשות, הבנתי שמרק כבר לא אקבל שם.

 

מול הדלת היתה בריכת מים גדולה, אני חושב שניקו שם את מיכלי המרק הריקים ואולי גם את הקולרבי. ברגע שנכנסנו תפסו אותי שניים נוספים והרימו אותי, שניים החזיקו ברגלים ושניים בידיים וזרקו אותי לבריכה. הריח בפנים היה נורא. כשכבר הצלחתי להרים את הראש, היו דוחפים אותו חזרה מתחת המים. כמה שהחזקתי את הפה סגור לא הצלחתי להימנע משתית מים מטונפים.

 

אחרי שהמשחק נמאס להם, או אולי נכנס מישהו שפחדו ממנו, נתנו לי הוראה לצאת משם. אני לא מבין איך לא טבעתי או נחנקתי. כשנתנו לי לצאת לא הייתי מסוגל ללכת. הייתי גמור. עזרו לי לצאת וזרקו אותי החוצה. בחוץ נפלתי על הארץ והקאתי כמויות מים מהפה ומהאף. בחוץ היה קר מאוד והבגדים היו רטובים לגמרי. חברי הקים אותי וסחב אותי מאחורי הבלוק, עזר לי להתפשט וסחט את בגדי. לא היתה לי ברירה והייתי חייב ללבוש אותם שוב רטובים ולחזור מהר לעבודה. כנראה שעובדי המטבח העמידו מיכלים חצי מלאים וחיכו להזדמנות להשתעשע.

 

לתוכן העניינים

 

נעלים  2

אושוויץ - בירקנאו - המשך

 

אמצע הסתיו הקור חדר לעצמות ולי התחילו שוב בעיות עם נעלים. מאז עשו לי את הסוליות מעץ בסטאראכוביצה עברו שנתיים. עיקר עבודתי בסטאראכוביצה היה על קרונות רכבת, בפריקת חלקי ברזל מיני פחם שונים, כמיכלים וכו'. מובן שנעלים אלו ללא טיפול לא החזיקו מעמד. ובכן עד אושוויץ מצאתי תמיד מישהו שיתקן לי אותם בעיקר החלק העליון. הצינורות החתוכים שמרו על הסוליות. אבל החלק העליון התחיל להיקרע ואצבעות רגלי התחילו לפרוץ החוצה. בבירקנאו עברתי איכשהו את מחנה הצוענים, שם לא יצאנו לעבודה והימים היו חמים.

 

במחנה D היו מביאים לבלוק ערימות נעליים בכל יום ראשון. הקנאה אכלה אותי, מי שרצה ניגש חיטט וכשמצא נעליים מתאימות, הוריד את שלו ונעל אחרות בלי לדווח למישהו. רק אני אף פעם לא מצאתי. ניסיתי גם נעלים הולנדיות (אלו נעלים עשויות מעץ מיוחד, ללא תוספת של שום חומר נוסף, הם נראות כמו סירות. בהולנד נועלים אותם איכרים בעבודתם בשדה). גם בין נעלים אלו לא מצאתי מידה מתאימה לכפות רגלי הגדולות.

 

פניתי למזכיר הבלוק וסיפרתי לו על הבעיה שלי. הוא הבטיח להשתדל להשיג לי נעלים לפי מידתי. הוא טען "באים לאושוויץ אנשים מכל אירופה ולא יתכן שלא יהיו נעלים לפי מידתך". חיכיתי שבוע, מצאתי נעלים יותר גדולות אבל לא לפי מידתי. דברתי אתו שנית והוא יעץ לי להישאר יום במחנה והוא ילך איתי להשיג נעלים, בתנאי שאשלם עבור הנעלים בלחם, הסכמתי מיד.

 

זה לא היה כל כך פשוט לא ללכת לעבודה. ראשית, אחרי שעת היציאה לעבודה הבלוק היה חייב להיות ריק מאדם, זה היה החוק באושוויץ ובכל המחנות שהייתי. שנית, בחוץ נשארו רק אנשים עם תפקידים מוגדרים במחנה, כגון: ראשי בלוקים, משרתי בלוקים, מזכירים ועובדי המנהלה למיניהם. לאדם רגיל היו שתי אפשרויות, או להיות בעבודה או בערימת המתים. בקלות ידעו להבדיל בינינו וזאת לפי מראה הבגדים. בכל זאת הצלחתי להישאר במחנה. בהתחלה התחבאתי מתחת לדרגשים ובזמן החיפוש של משרתי הבלוק, עברתי בזחילה ממקום למקום וכך לא מצאו אותי.

 

מזכיר הבלוק אחרי שהשתחרר מעיסוקיו, קרא לי ויצאנו להשיג נעלים. קודם כל הוא הוביל אותי לבלוק הסנדלרייה שמיקומה לא היה רחוק מהבלוק שלנו. הוא ניהל משא ומתן עם הקאפו וחזר אלי ואמר יש בעיה, אפילו חודש שלם של לחם לא מספק אותו. יצאנו ועמדנו בחוץ, הוא היה עסוק במחשבות מה עושים. אולי זה המקום להסביר על הנוהל באושוויץ.  אדם במעמדי כפי שהסברתי לא היה יכול בזמן העבודה להימצא במחנה, אבל בחברת אדם לבוש יפה, שהלבוש הוכיח על תפקיד חשוב היה מותר, כי כולם היו משוכנעים שהוא מוביל את האדם או האנשים לעבודה מסוימת. ובכן הוא אמר לי בוא ננסה במקום אחר.

 

הוא הוביל אותי לבלוק קרוב לכניסה למחנה אני חושב שזה היה בלוק 1. היתה בו כניסה דומה לבלוק שלנו. עמד שם שולחן משרדי עם ניירות והיה שם רק אדם אחד עם שרוול של קאפו. המזכיר ניהל איתו משא ומתן ובסופו של דבר הקאפו אמר לי, אני מכניס אותך פנימה, עליך למצוא מהר זוג נעלים, לנעול אותן ולזרוק את שלך לערימה, העיקר תעשה את זה מהר לפני שקצין הס"ס הממונה עלי יגיע.

 

הוא פתח לי השער ומה רואות עיני בלוק ללא מיטות וללא תנור. כל הבלוק לכל אורכו ורוחבו מלא בנעלים. הערימה הגיעה כמעט עד התקרה. התחלתי לחפש. בהתחלה מהר מהר אבל אחרי שראיתי שזה לא כל כך פשוט האטתי. היו שם נעלים מסוגים שונים, נעלי נשים, גברים, ילדים, נעלי סקי, ספורט ומה לא, אלה היו הנעלים שנשארו מכל אלה שנשרפו, כל נעלי יהדות אירופה. אני לא יודע כמה זמן לקח לי החיפוש והמדידות. הקאפו האיץ בי, ואני אמרתי לעצמי אם לא אמצא כאן אני אבוד.

 

פתאום שמעתי רעש. סובבתי ראשי ולמטה עומד קצין ס"ס מחייך ואומר. "מה הבעיה שלך, עוד לא מצאת לך זוג נעלים?". קולו היה כל כך אנושי לכן סיפרתי לו את הבעיה. "אין בעיה מיד נפתור הכל, בוא". אני יורד, מוריד את הכובע כמו שצריך והוא אומר "לא צריך". אני הולך אחריו למשרד, הוא מתיישב לוקח דף ניר וכותב משהו, מכניס למעטפה כותב שם מספר בלוק 35. שלח אותי לבלוק ואמר "תפנה למפקד הבלוק נתתי לו פקודה להתאים לך נעלים לפי מידה". אני לא מאמין למשמע אוזני ולמראה עיני. אני שואל את עצמי, האם דבר כזה יכול לקרות באושוויץ? למצוא מלאך ס"ס.

 

לקחתי את המעטפה ובצעדים מהירים הלכתי לכוון הבלוק. המרחק מבלוק 1 לבלוק 35 היה גדול. כשהגעתי בערך לבלוק שלי 25, היה נדמה לי שקוראים לי. לא שמתי לב והמשכתי, שכחתי מרוב שמחה את מזכיר הבלוק. כשהייתי כבר לפני הכניסה לבלוק 35 שמעתי עוד פעם שקוראים לי. הקול היה יותר חזק. ראיתי שזה המזכיר. הוא התקרב אלי בריצה ועשה לי סימנים ביד לבוא אליו. אמרתי לו "למה אתה לא נותן לי להיכנס אני אמור לקבל נעלים, הן לשם כך בזבזת זמן עבורי". הוא עונה לי "אידיוט, עצור לפני שיהיה מאוחר מדי, אתה לא רואה שאתה נמצא לפני בלוק החולים של המחנה שלנו "הקה–בה K.B.."

 

התברר שקצין הס"ס שלח אותי לקצין ס"ס שהיה ממונה על בלוק החולים של המחנה "הקה-בה) "היה במחנה בירקנאו, מחנה בית חולים בו היה ד"ר מנגלה ואחרים עושים את הניסויים שלהם בבני אדם. סימונו היהF-). הוא משך אותי ביד לכוון מגרש המסדרים על יד הבלוק שעמדנו לפניו. הוציא את המכתב מידי וניסה לפתוח את המעטפה. רציתי לעצור בעדו ואמרתי, "יראו שפתחנו אותה", הוא ענה לי "אל תדאג, אחרי שתקרא מה כתוב שם לא יתחשק לך יותר להיכנס לשם", פתחנו את המעטפה. כך היה כתוב:

 

"ידידי היות ואין בנמצא נעלים עבור האסיר (ההפטלינג)  הזה, נא לקטוע לו את האצבעות מהרגליים כדי שנוכל להתאים לו נעליים".

 

לא ידעתי איך להודות למזכיר. חזרנו לבלוק ואחרי מחשבה הוא אמר לי, "אין ברירה בוא נחזור לבלוק הסנדלרייה, אני אספר לקאפו מה שקרה אולי הוא ישנה את דעתו". חזרנו לסנדלרייה. הוא שוב דיבר עם הקאפו וההוא הסכים לעשות קומפרומיס )פשרה). במקום נעלים חדשות שלימות, הוא יעשה לי רק את החלק העליון מברזנט חדש עם חיזוקים של עור במקומות הכרחיים, זה יעלה לי רק שלוש ככרות לחם. מאיפה אקח שלושה ככרות לחם אמרתי והמזכיר ענה לי "אל תדאג אני כאן אין לך ברירה". חזרנו לבלוק והוא אמר, הצלתי אותך מקטיעת אצבעות רגליך, אילו לא הייתי מצליח לעצור אותך היית נעשה נכה ומה היו עושים אתך אחרי זה, אתה יודע.

 

כמובן שידעתי שללא אצבעות היה זה עניין של ימים במקרה הטוב לקרמטוריום. נעשה תכנון, כל ערב תיתן לי את מנת הלחם שלך, אני אהפוך את זה לכיכרות לחם שלימים ואשלם עבורך. זה אמנם לא ימצא חן בעיני השטובנדינסט אבל זאת הבעיה שלי". אי אפשר לתאר מה הוא התחייב לעשות עבורי, כי הלחם היתה הפרנסה של השטובנדינסט. הם היו חותכים כל לחם לארבעה חלקים במקום לשניים, מוציאים מהאמצע פס לחם באורך ופס לחם ברוחב. את זה הם היו אמורים להפסיד, אבל המזכיר אמר להשאיר את זה לו.

 

למחרת נשארתי עוד יום בבלוק. הצלחתי להישאר באותה צורה כמו ביום לפני זה. באותו ערב קבלתי את הנעליים.אפשר להגיד שהן היו כמו חדשות. החלק העליון היה עשוי מברזנט ובמקומות שהיו חורים לשרוכים היתה תוספת מעור. את הסוליות מסביב חיזקו עם עור, שיחזק גם את העץ בסוליות שלא יתפרק. הסוליה עם התוספת של הצינורות מקרונות הרכבת נשארה. הגומי אמנם היה כבר משופשף אבל נשאר עוד הרבה ממנו. העץ גם לא היה חדש, אבל במצב טוב. נעלים אלו החזיקו מעמד עד עזיבתי את מחנה ריכוז אושוויץ-בירקנאו. עברתי איתם את מחנה בונה (Buna-Monowitz) והמשכתי למחנה גלייוויץ (Gleiwitz / Gliwice) .

 

באותו יום שחיכיתי לנעלים לא נתנו לי כמובן להיכנס לבלוק. מצאתי לי מקום מסתור מאחורי הבלוק על יד גדר התיל, בצד המעבר בין המחנותC-D . גם במחנה היה אסור לבשר ודם כמוני להיות, הן לא הייתי "פרומיננט". זמן קצר אחרי שהתיישבתי ראיתי שקורה משהו במחנה.C  ראשי הבלוק ומשרתי הבלוק התרוצצו בצורה לא רגילה. אחרי זמן לא רב יצאו נשים מכמה בלוקים ונעמדו למסדר. הבנתי שעמידה כזו באמצע היום היא סלקציה וכך אמנם היה.

 

אחרי כמה דקות הגיעו כמה קציני ס"ס, פקדו על הנשים להתפשט ועברו ביניהן. ראיתי את ד"ר מנגלה ובאותו מעמד נזכרתי שהוא היה בין הקצינים שקיבלו אותנו כשהגענו מסטאראכוביצה. אני רוצה לציין שעדיף היה אילו לא הייתי רואה את הסלקציה הזו. אמנים בכל הזמנים ציירו ופסלו את גוף האישה בגלל יופיו. סופרים ומשוררים היו מתארים את יופייה בכתב. מה שאני ראיתי היה איום ונורא. מוזלמניות טיפוסיות, גופות ללא שערות כלל, במקום החזה שתי שקיות מעור, אותו דבר הבטן והישבן רק עור ועצמות. הסלקציה לא לקחה הרבה זמן, כולן נסגרו בבלוק ובלילה הועברו לקרמטוריום.

 

לפנות ערב קבלתי את הנעלים. הן נראו כחדשות. התברר שהרעיון בסטאראכוביצה, לדפוק על הסוליות את גומי הלחץ היה טוב, ותודות לזה היו הנעלים במצב זה. למען האמת אחרי שגמרתי את העסקה התחלתי לחשוש איך אוכל לוותר על הלחם זמן כה רב של 12 יום. נרגעתי מחוסר ברירה, כי איך הייתי מחזיק מעמד בלי נעלים.

 

שיטת ההליכה לעבודה התנהלה בצורה כזו: לכל קומנדו (מקום עבודה) היה מקום ריכוז. האנשים שעבדו באותו קומנדו היו חייבים להגיע בזמן לאותו מקום ריכוז. מקומות ריכוז אלו היו בין המטבחים, מסביב לבריכה ובמגרשי המסדרים של הבלוקים הראשונים הקרובים להתחלת המחנה. יום יום היו חסרים אנשים בקומנדוס מסוימים מסיבות שונות. במקרים כאלו הקאפו היו שולחים את מנהלי העבודה לתפוס אחרים במקומם. כתוצאה מזה הקאפו בקומנדו האחרים שלחו לתפוס אחרים במקומם, לקאפו האחרון היתה בעיה. בשער היה חייבי מספר האנשים להתאים לפי הכמות הרשומה באותו קומנדו. במידה והיה חסר נרשם הדבר על שם הקאפו לשלילה וזה היה חמור מאוד מבחינתו.

 

ערב אחד, כמה ימים אחרי שעשו לי את הנעלים, בא אלי חבר מסטאראכוביצה שעבד בשדה התעופה (היה זה קומנדו של מאות אנשים, נהלו בו רישום מדויק של האנשים שעבדו בו באישור משרד המחנה). וסיפר לי כי באותו יום הוא יצא מהבלוק באיחור קל ואז תפסו אותו והפנו אותו למקום עבודה אחר שהיה "מקור החיים", מקום שאפשר היה להשיג בו אוכל. היות והוא חייב לחזור למחרת לעבודה בשדה התעופה, הוא מוכן למסור לי את כל הפרטים על מקום העבודה הזה אם אבטיח לו שאביא לו לחם בתמורה. הוא פנה אלי כי הוא מאמין ביושר שלי. יושר באושוויץ! בין כך הוא לא יכול לחזור לשם (כמה פרטים במקרה זה דומים למקרה שקרה לי במחסן התבואה עוד בגטו סטאראכוביצה). עניתי לו שאם מה שהוא אומר נכון, אשיג לו לחם ואביא לו.

 

הסיפור שלו נשמע בדיוני. לחם בבירקנאו? לקומנדו שהוא התכוון קראו קומנדו הפירוקים "ענטלדה קומנדו". מקום הריכוז שלהם היה על יד השער בקרבת המטבח. קשה היה להגיע לשם וחלק מהאנשים של אותו קומנדו היו נתפסים כל יום בדרך לקומנדוס אחרים ולכן תמיד חסרו להם אנשים. בכדי להגיע לשם היה צריך לקום מוקדם. הקאפו היה גיבן ממוצא רוסי. פרט לו היו עוד 10 סוחרים שלא עבדו והתעסקו במסחר. החבר שלי חשד שכל הקומנדו הוקם עבור שלמונים, עבדו שם כ-25 איש.

 

הוא הציע לי לצאת מוקדם במיוחד, להסתובב בין האנשים בסביבת השער והמטבח וזמן קצר לפני היציאה, להתקרב אליהם ומישהו כבר יתפוס אותי (כי לא יתכן שכל ה-25 איש יגיעו.( לעשרת הסוחרים לא היתה בעיה כי הם היו ותיקים. אחרי שאצטרף אליהם עלי להתכונן לשלב הבא, בכניסה לצריף הקומנדו היה חדר אוכל, משרד ומחסן כלי עבודה. דבר ראשון כשיפתחו את מחסן הכלים עלי להשתדל להיות בין הראשונים לקחת את ולרוץ. מקום העבודה הוא מעבר לכביש על יד המגורים של אנשי הס"ס. מה שקורה הוא שיש בין אנשי הס"ס כאלו שרוצים לעזור לנו ומוציאים לנו לחם. הלחם הוא בטיב מעולה, לא דומה כלל ללחם שלנו.

 

האפשריות הן: ראשית - מזל: אפשר למצוא חצאי לחמים, חלקים קטנים, שאריות לחם, כמויות של קליפות שהם היו מורידים מפרוסות לחם. האפשרות השנייה למצוא שאריות של לחם בתוך מיכלי הזבל ארוזים בניר שלא העביר רטיבות. האפשרות השלישית: שאריות לחם לא ארוזות. את השאריות היו זורקים בצורה זו אנשי ס"ס שהעדיפו להשמיד לחם במקום שאנחנו נאכל אותו. האפשרות הרביעית היא הפרס הגדול: לחם שלם למי שהצליח לעזור לאפסנאי שלהם במחסן.

 

רשמתי לי בראש את כל הפרטים ונפרדנו. למען האמת לא האמנתי אפילו בחלקו לסיפור , אבל החלטתי לנסות, מה יש להפסיד. בנוסף לזה אמרתי לעצמי שאולי בעבודה זו אוכל לשלם ביתר קלות את הלחם עבור הנעלים. יהיה לי קל יותר להחזיק מעמד, אם זה יצליח, פתרתי הבעיה. נכנסתי לבלוק וסיפרתי את כל הסיפור לאחי. בהתחלה הוא אמר הכל בלוף, איך זה יכול להיות, אנשי ס"ס עוזרים ליהודים? אפוא אנחנו נמצאים? הוא ניסה לעצור בעדי כי נראה לו שיש סיכון בהרפתקה זו. בסוף השתכנע שכדאי לנסות ואולי באמת אביא לחם למחנה.

 

למחרת בבוקר זה עבד כמו תסריט, כשהתזמורת התחילה לנגן את מנגינות הצעידה, התקרבתי לקומנדו האמור. הכרתי אותם בגלל הקאפו הגיבן ובגלל הכמות הקטנה של האנשים שחלק מהם היו לבושים בבגדי אסירים תפורים לפי מידה. כשהתקרבתי תפסו אותי מיד וצרפו אותי לאנשי הקומנדו. אחרי הליכה של כ-200 מטר הגענו לצריף הקומנדו, הייתי בין הראשונים שלקחו אתים. הסתכלתי לאן קודמי רצים ורצתי אחריהם. יש לי צעדים ארוכים כך שצעד שלי הוא כמעט שני צעדים של האחרים. הגעתי השני. הראשון נכנס לצריף הראשון, אני נכנסתי לשני. בצד הפנימי של הדלת מצאתי קרטון עם כמה פרוסות ושאריות לחם בגדלים שונים. אספתי את הלחם מתחת לחולצה ורצתי למקום העבודה.

 

האנשים שהגיעו לפני למקום העבודה הרחיקו חצץ מפסי רכבת צרים וזרקו לערימה. לקחתי את האת שעזבתי בזמן הריצה כפי שלימד אותי חברי יום לפני כן והתחלתי לעבוד. מפעם לפעם הוצאתי חתיכת לחם מהחולצה ואכלתי. כל הזמן הסתכלתי לכוון הצריפים וחיכיתי לפרס הגדול - -האפסנאי. הוא היה אמור להגיע ולקחת אחד מאיתנו לעזור לו. התכוננתי להיות האחד הזה וכך היה, הגעתי ראשון, דחפתי את העגלה שלו למחסן, עזרתי לו להעמיס עליה את מצרכי המזון ודחפתי אותה לצריף. בתמורה קבלתי לחם שלם. את הלחם התכוונתי למסור לקאפו כמו שחברי אמר לי לעשות.

 

כשחזרתי ראיתי שהקאפו מתקרב אלי עם חגורת עור. עוד בהיותי במרחק די גדול הוא התחיל לקלל אותי ברוסית עסיסית. בצער הוצאתי את הלחם מהחולצה ואמרתי לעצמי העיקר להעביר אותו לצידי. כשהייתי קרוב מאוד אליו, אמרתי בפולנית, "רצתי בכדי להביא את זה עבורך". הוא חגר את החגורה על המכנסיים ואמר "לא ידעתי שאתה כזה חברמן "מלדז'ץ", ברוך הבא חברמן, רק היום הגעת וכבר דואג לי". לפתע התחיל לצעוק "מה אתה עומד, לעבודה!". עשיתי כפי שציוה והלכתי לעבודה. ביום הראשון לעבודה אספתי כמות די גדולה של שאריות וכמה פרוסות לחם. כל היום אכלתי בעיקר קליפות. הצלחתי להביא למחנה שלוש פרוסות לחם. נתתי לאחי ולחבר. היה לי גם מזל גדול שבאותו יום הקומנדו שלנו עבר את השער ללא חיפוש. הימים הבאים לא היו כל כך טובים אבל אי אפשר היה להתאונן.

 

החגיגה נמשכה כשבועיים, אז הגיע לצריפי הס"ס קצין מנוול. הוא נתן פקודה לחסל את הקרטונים שעל יד הדלתות בצריפים ואסר על האפסנאי לקחת עזרה מאיתנו. נשאר רק פח הזבל. הגרמנים שהיו עוזרים לנו קודם היו אורזים את הלחם בניר וזורקים לפח. אחרים זרקו את הלחם ישירות לזבל. אנחנו היינו לוקחים מתוך הזבל. היו גם כאלו שאכלו לחם מטונף. היו מקרים בודדים שאיש ס"ס זה או אחר היה מסתכן, מסתכל מתוך הצריף לצדדים ומסתלק. זה היה סימן שהוא עומד להניח חתיכת לחם על יד הדלת, אז רצנו ולקחנו.

 

הישועה באה גם ממקום אחר. מפעם לפעם היו נעלמים באמצע היום כמה מאנשינו ולא ידעתי לאן. פעם בצהרים בזמן אכילת המרק, ניגש אלי אחד מהותיקים ("הסוחרים"( וביקש אותי שאבוא איתו לצד. הוא שאל אותי אם אני רוצה להרוויח לחם בתוך המחנה? "בודאי" עניתי. הוא הציע לי להישאר בחדר האוכל ואמר לי לא לדאוג בקשר לקאפו. אחרי שכולם הלכו נשארנו בצריף ארבעה איש. הוא הוציא בקבוקי וודקה בגודל של ליטר כל אחד, קשר חבל לבליטה בחלק העליון של צוואר הבקבוק בצורה כזו ששני קצוות החבל בלטו. הוא אמר לי להרים את המכנס וקשר לי את קצות החבל מתחת לשתי הברכיים. אותו דבר עשה לאחרים שנשארו איתי. הוא אמר לנו להוריד את המכנס ולהסתובב בצריף. הוא הסתכל עלינו ואמר "בסדר, זה יצליח". החזיר אותנו לעבודה כמובן ללא הבקבוקים ואמר לנו להופיע חצי שעה לפני שחוזרים למחנה. כך עשינו, הוא קשר לנו את הבקבוקים שנית ואמר לנו להיות רגועים כשנעבור דרך השער.

 

המרחק לשער, כפי שכבר כתבתי, היה אולי 200 מטר, אבל הכאב היה כל כך חזק שחשבתי שהולכים כבר קילומטרים ואין סוף להליכה. בזמן שעברנו את השער שמענו פקודה "אנטלדה קומנדו ימינה!" הבנתי שיהיה חיפוש. מה עושים? החלטתי שברגע ומשחררים את הבקבוקים מהרגלים אני בורח בלי לחשוב שנייה וכך עשיתי. אחרי שהייתי בין ההמון וידעתי שבתוך ההמון לא ימצאו אותי. הסתכלתי לכוון השער, אף אחד לא חיפש אותי, אנשי הס"ס עוד היו עסוקים בחיפוש. הלכתי לבלוק, לא סיפרתי לאחי שום דבר, בשביל מה להדאיג אותו. יותר מאוחר הלכתי לבלוק לאן שאמר לי לבוא בכדי לקבל  את הלחם. הוא אמר לי "אל תדאג לא יעשו לך שום דבר, זה לא פעם ראשונה שהם תופשים וודקה". הוא חתך לי פרוסת לחם ואמר לי "לך לשלום נדבר מחר".

 

למחרת קרא לי אותו "סוחר" באמצע העבודה לצריף. כשבאתי לשם הוא אמר לי "אנחנו נכניס עכשיו באמצע העבודה את הוודקה למחנה". אמרתי לו "איתי גמרת, אני לא עושה את זה יותר". אז הוא הוציא בקבוק וודקה ואמר, "אתה זוכר את השבר הזה בקצה הבקבוק? אתמול הערת לי שבגלל השבר הזה הבקבוק עלול ליפול מרגליך. בקבוק זה היה בין הבקבוקים שאנשי הס"ס החרימו אתמול על יד השער. האם אתה מזהה את השבר?" הסתכלתי על צוואר הבקבוק ואמרתי, "כן אתה צודק". "תודות להערותיך אתמול" הוא המשיך "אני עושה את הפעולה הזו עכשיו וכך לא אפסיד יותר ואת אנשי הס"ס אני אסדר". "אני לא מבין כלום, מה קורה פה?" שאלתי, אז הוא ענה לי, "שמע אנשי הס"ס משחקים אתנו משחק. קודם כל הם מוכרים לי הוודקה, אחרי זה לוקחים אותה בשער ולמחרת מוכרים אותה שנית, ולוקחים מספר פעמים תשלום עבור אותה הוודקה, תודות לך תפסתי אותם".  אנחנו נכניס את הוודקה עכשיו ואל תדאג, לא נגיע בכלל לשער. "פניתי אליך כי מגיע לך עבור תשומת לבך. אתה יודע שאין לי בעיה עם אנשים להעברת הוודקה, חסכת לי הרבה כסף". ראיתי שהוא צודק והסכמתי. הוא חיבר לנו את הבקבוקים. כל אחד מאיתנו לקח איזה כלי עבודה, העמיד אותנו זוגות זוגות והוביל אותנו כאילו לעבודה. הכוון היה המעבר בין המחנות C-D.  נכנסנו למעבר והמשכנו בערך עד לאמצע. כאן הוא אמר לנו לפתוח מכסה של ביוב, כך עשינו ואז כל אחד נכנס פנימה ושיחרר את הבקבוקים מהרגלים ושם אותם בבור.

 

אחרי זה הוא עשה סימנים לתוך המחנה. הגיע מישהו מהצד הפנימי של מחנהD-. הסתכלנו על שתי הכניסות למעבר ושמרנו שמישהו לא יגיע. אחד היה בבור והעביר את הבקבוקים אחד אחרי השני. לאט לאט גלגלנו את הבקבוקים מתחת לגדר פנימה. הגדר כנראה לא היתה מחושמלת בשעות היום. בפנים המחנה היו שני אנשים שלקחו את הבקבוקים. אחרי גמר ההעברה סגרנו את המכסה וחזרנו לעבודה. בערב בשער שוב ציוו אלינו לעצור מצד ימין והתחילו בחיפוש. חפשו וחיפשו בסוף כשלא מצאו כלום שיחררו אותנו. יותר מאוחר נכנסתי לבלוק של ה"סוחר" ושוב קבלתי פרוסת לחם. עשינו את זה עוד מספר פעמים.

 

יום אחד עמדנו וזרקנו חצץ ממקום למקום. בחור אחד הסתכל עלי התקרב ואמר, ליבר, אתה יודע על מה חשבתי? כשייקחו אותי לקרמטוריום אשכב על ידך, יש עליך קצת שומן אז הודות לך אשרף יותר מהר.

 

יום אחד לפנות ערב, כרבע שעה לפני שהיינו אמורים לחזור למחנה, חשבתי לעצמי, היה לי יום ללא לחם, כולם נמצאים בצריף לקראת החזרה למחנה, אני עוד ארוץ ואעשה ביקורת בכל המקומות שיש סיכוי למצוא משהו וכך עשיתי. זזתי בשקט מבלי שירגישו ורצתי דרך הכביש הראשי לכוון הצריפים של הס"ס. עברתי על כל הדלתות, בפח הזבל, מצאתי קצת קליפות לחם ארוזות בניר, שמתי כרגיל בתוך החולצה ורצתי חזרה באותה הדרך. דקה לפני שהגעתי לכביש עברו כמה קומנדוס של נשים, עצרתי וחיכיתי עד שיעברו.

 

מיד אחרי שעברו החלטתי לעבור. כשהגעתי לכביש עבר לפני איש ס"ס עם כלב הזאב שלו שליווה את הנשים (את הנשים תמיד ליוו אנשי ס"ס עם כלבים). הוא הסתובב אלי שחרר את החגורה של הכלב ואמר לכלב "בן אדם, תנשוך את הכלב!". הכלב קפץ עלי, הפיל אותי, הריח אותי מכל הצדדים ולא עשה לי כלום. אז הוא התרגז, התקרב והתחיל לצעוק על הכלב והכלב כלום, אז הוא התרגז עוד יותר הפליא בי את מכותיו בידיים ובמגפיים. נפלתי, שכבתי על הכביש, הוא בבעיטות גלגל אותי לתוך התעלה. (דבר זה קרה בקרבת התעלה שעברה כמעט את כל בירקנאו(.

 

שם מצאו אותי חברי מהקומנדו, מעולף. אחרי זה סיפרו לי שכולם כבר עמדו בחמישיות לקראת הצעידה למחנה והקאפו ספר אותם. אז התברר לו שאחד חסר. הם הבינו מה שעשיתי, חפשו ומצאו אותי בתוך התעלה. שני אנשים סחבו אותי כי לא הייתי מסוגל ללכת בכוחות עצמי. זה גרם שאיחרנו להגיע לשער, אבל למזלנו לא היינו אחרונים כך שזה עבר בשלום. אותו דבר היה במסדר היומי על יד הבלוק. מצד אחד החזיק אותי אחי ומצד השני מישהו שתמיד עמד על ידי. למזלי ביום זה המסדר עבר מהר כי הספירות התאימו בספירה הראשונה. לא חשוב מה היה מצבי ואיך הרגשתי אבל למחרת הייתי בעבודה.

 

כמה ימים אחרי מקרה זה (גם זה קרה זמן קצר לפני שהיינו אמורים לחזור למחנה), שמענו פיצוץ ומיד אחרי זה ענן אש ועשן מכוון בניני הקרמטוריום. אחרי כמה דקות התחילו הסירנות לצפצף ואחרי זמן קצר באה פקודה לחזור למחנה. המעבר בשער היה מהיר לא ספרו ולא בדקו אותנו. זמן מה השאירו אותנו להסתובב בין הבלוקים. בזמן זה התרוצצו כל מיני "פרומיננטים" בכביש הראשי, פה ושם גם אנשי ס"ס. התחילו לספר כל מיני סיפורים על מה שקרה אבל היו אלו סתם סיפורים.

 

התברר שלאנשי הזונדרקומנדו נודע שהוחלט להחליף אותם באחרים. לפני זמן לא רב אנשי הזונדרקומנדו באושוויץ הוחלפו, ואת הזונדרקומנדו הותיקים העבירו לבירקנאו ושרפו אותם. אנשי הזונדרקומנדו בבירקנאו הבינו שמחכה להם אותו סוף והתכוננו למרד. הם הכינו ציוד התגוננות וחומרי נפץ. באותו יום בא קצין הס"ס שהיה ממונה עליהם. הם כנראה חשבו שזה הסוף, אז קודם כל זרקו את הקצין לתוך התנור, פוצצו את הקרמטוריום עם חומר הנפץ שהכינו ורצו לכוון הגדר לחופש. באותו ערב עמדנו במסדר שעות ארוכות, כמעט עד הבוקר. קציני ס"ס באו ועברו מבלוק לבלוק סיפרו מה שקרה שברברים שרפו קצין ס"ס חי.

 

למחרת סיפרו שתפסו את כולם. אם זה היה נכון אז היו תולים אותם ואנחנו היינו חייבים לראות את זה. בין האסירים סופר שבכמה מהם ירו והיתר הצליחו להימלט. מה היה סופם איש אינו יודע. דבר אחד היה בטוח שהיו חסרים להם אנשים לזונדרקומנדו כי למחרת במסדר חיפשו אנשים, אני התכופפתי ולא לקחו אותי.

 

בימי ראשון הרבה מקומות עבודה לא היו פעילים, כך שבאותם הימים נשארו במחנה הרבה אנשים. הגרמנים היו מארגנים בימים אלו תחרויות ספורט בין האסירים. לנו לא היה ראש לדברים מסוג זה וניצלנו את היום למנוחה וביקורים בבלוקים אחרים (אם היה את מי לבקר) או סתם הסתובבנו במחנה.

 

פעם באמצע יום ראשון כזה, הכריזו על  עוצר  "בלוק שפרה" (Blocksperre). בהמשך הוציאו אותנו לשטח המסדרים, בלוק אחרי בלוק וצוו להתפשט. ד"ר מנגלה בא, נעמד בפוזה המפורסמת שלו עם היד בתוך המעיל והבוהן בחוץ, האנשים עברו דרכו אחד אחד והוא סימן עם הבוהן שמאלה וימינה. כשהגענו אחי ואני, הוא שלח את אחי לצד אחד ואותי לצד השני. לפי המראה של האנשים שהצטרפתי אליהם הבנתי שבחרו את האנשים בעלי הגוף הטוב ביותר, זאת אומרת שהקבוצה שלי מיועדת לטרנספורט. לא יכולתי להיפרד מאחי כי הוציאו אותנו מיד לאמצע הכביש ואותו ביחד עם הנשארים הכניסו לבלוק. כשהייתה להם כבר הכמות הדרושה, הכניסו אותנו לבלוק ריק והעמידו שמירה מסביב, כדי שלא נוכל לדבר עם האחרים.

 

בתוך הבלוק החזיקו אותנו כמה שעות. לא ידענו מה מחכה לנו אבל ידענו שיוצאים מבירקנאו וזו היתה הרגשה טובה כי החיים בתוך העשן עם ריח הבשר השרוף, בלי להזכיר את הצרות האחרות היו נוראים. הפרידה מאחי היתה קשה כי מהפגישה במחנה מאיובקה בסטאראכוביצה ועד אותו יום בבירקנאו לא נפרדנו. לפנות ערב הוציאו אותנו מהבלוק והובילו אותנו מחוץ למחנה עבודה D לכוון הקרמטוריום. הכניסו אותנו לבנין מסוים ואמרו לנו להתרחץ, לבחור לנו בגדים ועזבו אותנו. כל אחד בחר לו את הבגדים הכי טובים ומתאימים, כי היה לנו זמן ואף אחד לא שמר אלינו.

 

היו כאלו שבמשך הלילה החליפו בגדים מספר פעמים. אני לבשתי מתחת לחולצת הפסים חולצה אזרחית עבה וקיוויתי שלא יעשו חיפוש. בגדים אלו היו מונחים באיזה פרוזדור ארוך. היו שם כמה פרוזדורים ריקים, כאילו ולא ידענו מה נמצא מאחורי הדלתות. הלילה מזמן ירד והיינו לבד. חכינו לאנשי הס"ס שיגידו לנו לאן ללכת או מה לעשות, אבל כאמור לא היתה שם נפש חיה פרט לנו. טיילנו קצת בפרוזדורים הארוכים. בסוף נשברנו וכל אחד עשה לו "מיטה" מבגדים ונרדמנו. מיטת לוקסוס כזו אני חושב לא היתה לי מאז עזיבת הבית בויערזבניק.

 

בבוקר הגיעו אנשי ס"ס ואמרו לנו להסתדר כי יוצאים לדרך. יצאנו משטח הקרמטוריום. הגענו לכביש הראשי בתוך המחנה. עברנו את המחנות, בתי החולים, הצוענים, מחנה  D בהמשך דרך מחנות .A.B.C.  פנינו ימינה, אחרי כמה מאות מטרים עברנו את שער הכניסה המפורסם מתחת לבנין עם פסי הרכבת, שאותו עברנו בהגיענו לבירקנאו. פנינו שמאלה ועלינו על כביש מחוץ למחנה.

 

בדרך עברו איכרים על עגלות עם סוסים, מפעם לפעם איזה גבר או אשה, מכונית צבאית. עולם כמנהגו נוהג כאילו בירקנאו לא קיימת, מרחק של דקות, איך זה יתכן?...

 

הלכנו כך בערך חצי שעה והגענו לעיר אושוויענצים. עברנו את העיר, ברחובות טיילו אנשים, נשים עם ילדים בעגלות, חיים רגילים. כמה זה היה מוזר בעיני, כאילו אין מלחמה אין מחנות ריכוז ואנחנו לא קיימים כלל. ראינו בדרך את החומה של מחנה אושוויץ. חשבנו שלשם מובילים אותנו, אבל עברנו אותה ואת שער המחנה ואחרי כמה דקות עזבנו את העיר והמשכנו. ניסינו להוציא מאנשי הס"ס שהובילו אותנו לאיזה מחנה מתכוננים להביא אותנו אבל לא קבלנו תשובה.

 

לכל דבר יש סוף. הגענו למחנה "בונה" (Buna Monowitz). מחנה זה נבנה בכפר ששמו בפולנית היה מונוביצה Monowice)). עברנו את שער המחנה. הובילו אותנו עד למרחק חצי מחנה בכביש הראשי ומסרו אותנו לאנשי המחנה.

 

לתוכן העניינים

 

 בונה

 

אנשי הס"ס שהביאו אותנו מבירקנאו מסרו אותנו לאנשי המקום ואלו אחרי שספרו ובדקו אותנו, ציוו עלינו להיכנס למקלחת. היינו חייבים להתרחץ פעם נוספת. אחרי המקלחת חילקו אותנו לבלוקים שונים. אני צורפתי לבלוק 34.  מקומו של הבלוק היה ממש על יד הגדר, לא רחוק משער המחנה. פנים הבלוק היה שונה מכל הבלוקים במחנות שהייתי בהם לפני כן. קודם כל במקום דרגשים שהיו במחנות הקודמים, עמדו מיטות. על המיטות היו מזרונים כריות ושמיכות, שמיכה אחת במקום סדין והשנייה לכיסוי, היו שלוש קומות למיטות כמו הדרגשים במחנות הקודמים.

 

ה"שטובנדינסט" הוביל אותי למיטה על יד דלת ואמר לי שהמיטה התחתונה היא שלי. למחרת בבוקר התברר שעבור הלוקסוס הזה צריך לשלם. כל בוקר היה צריך לסדר את המיטה כך שלכל אורך הבלוק כל השמיכות יהיו ישרות, באותו גובה ובאותה זווית. וזה בכלל לא היה קל לעשות. התברר שזאת היתה שיטה להתעללות. השטובנדינסט ואחרי זה ראש הבלוק היו מותחים חוט לאורך הבלוק בכל קומה, בצורה זו בדקו האם כל השמיכות של כל המיטות באותו גובה ובאותה זווית. מפעם לפעם היה מגיע לבלוק קצין הס"ס שהיה ממונה על הבלוקים והיה בודק פעם שלישית. כשהיינו חוזרים בערב מהעבודה, האנשים שהשמיכות במיטתם לא התאימו לאורך גובה ורוחב בהתאם לאורכו ורוחבו של הבלוק קיבלו עונשים. העונשים היו שונים, אי קבלת ארוחת ערב (לחם,( מכות, ותורנויות לילה.

 

כאמור קיבלתי מיטה תחתונה על יד הדלת הצדדית בבלוק. היו לזה יתרונות: יכולתי לצאת מהר מהבלוק, או להיכנס כשהיה צורך בכך במיוחד בחורף כשבחוץ היה קר, הרבה מעלות מתחת לאפס. היינו רצים ערומים ורטובים מהמקלחת, המים שעלינו הפכו לקרח בדרך לצריף ונמסו מתחת לשמיכה. החסרונות  בקרבה לדלת היו שהיה קל לגנוב ממקום זה דברים וזה קרה גם לי. גנבו לי את החולצה שלבשתי בבירקנאו מתחת לחולצת הפסים.

 

למחרת בבוקר אחרי שהגענו לבונה התחלתי לעבוד. מנהל העבודה ראה את החולצה היפה עלי. הוא הבטיח לי עבור החולצה לחם שלם וחולצה רגילה. אחרי הגניבה נשארתי ללא חולצה וללא לחם. מעניין שבזמן המשא ומתן בקשר לחולצה נודע למנהל העבודה שאני מכיר כביכול מישהו במשרד הראשי, אז הוא לא היה מעוניין יותר בעסקה, כי פחד מאותו מכר.

 

האמת היתה שהיה יהודי מפלוצק במשרד, אבל אני לא הכרתי אותו. חשבתי שכדאי לפרסם זאת. על היהודי מפלוצק נודע לי מחברי ברוך לניענטער, אותו ביקרתי בבלוק 51. סיפרתי לברוך שהאובר-קאפו של "קנדה" חיפש אותו בשליחות אחותו לוניה, שסידרה לו עבודה בקומנדו "קנדה". כל הזמן שהייתי במחנה בונה היינו נפגשים אבל תמיד אצלו בבלוק. הוא פחד שאם יעזוב רק פעם אחת את משמרתו בבלוק, מישהו אחר ייקח לו את הפרנסה. הוא היה מרוויח תוספת אוכל בניקוי כלי אוכל וכיבוס הכביסה של ראש הבלוק, במקום ה"שטובנדינסט". הם שילמו לו במרק ובלחם.

 

במיטה מעלי היה ישן בחור שהיה לפני המלחמה לחשן בתיאטרון. הוא היה נעלם בערבים וחוזר באמצע הלילה. ראשי בלוקים היו מזמינים אותו למסיבות שהם היו עושים. הוא ידע לשיר, לספר בדיחות והיה ליצן גדול. באותן מסיבות היו מרשים לו לאכול כמו לאורחים. אם היה נשאר אוכל הם היו מרשים לו לקחת לבלוק. דבר זה עזר גם לי כי הוא היה מבקש ממני לשים לב למיטה שלו ולשמור שלא יגנבו לו דברים. תמורת זאת, כשהיה חוזר בלילה מהמסיבות, היה מעיר אותי ונותן לי מדברי האוכל שהיה מביא. בלילה הראשון הוא הביא לי תפוח עץ גדול. האם מישהו יכול לתאר לעצמו? תפוח עץ במחנה. החלטתי להחביא אותו מתחת לכרית ולאכול אותו למחרת, אבל בבוקר כשקמתי התפוח לא היה. החלטתי שבפעם הבאה אחסל את האוכל בו ברגע ולא אחשוב על העתיד, וכך עשיתי. את הבחור הזה פגשתי אחרי המלחמה ביפו.

 

למחרת יצאתי לעבודה. העבודה שצורפתי אליה היתה רחוקה ממחנה הריכוז והלכנו הרבה זמן ברגל. מנהל עבודה, שגם היה אסיר, בא אתנו. עבדנו שם מספר ימים בעבודות עפר. מנהל עבודה זה רצה לעשות איתי את העסקה הראשונה בבונה. דרך אגב הוא חשד שעשיתי את העסקה עם מישהו אחר ושקיבלתי תשלום יותר טוב עבור החולצה ולא האמין שגנבו אותה ממני. אחרי זה הועברתי לעבודה אחרת שהיתה הרבה יותר רחוקה ממקום העבודה שהייתי עובד עד עתה. אחרי שהגענו למקום העבודה הקודם, המשכנו קצת עד שהיינו מגיעים לפסי רכבת צרים וכל בוקר חיכתה לנו רכבת קרוניות. היינו עולים על קרוניות ונוסעים מספר קילומטרים נוספים, עד שהגענו למקום העבודה החדש. ליוו אותנו שני אנשי ס"ס.

 

עבדנו בבניית גבעות גבוהות עם שיפועים משני הצדדים באורך של מאות מטרים. אמרו לנו שגבעות אלו צריכות לעצור את השופכין והרעלים מבית החרושת הכימי, שלא יזהמו את נהר הוויסלה שעבר בקרבת מקום. מחנה ריכוז בונה נבנה במיוחד בכדי לשרת בית חרושת זה.

 

פעם אחת הצלחתי להגיע לחוף הנהר. נעמדתי שם עם רגשות מעורבים. חשבתי לעצמי אילו הייתי מניח קרש ונשכב עליו הייתי מגיע אחרי כמה מאות קילומטרים לעיר מולדתי. מצד שני, עמדתי ואמרתי לעצמי איזה מין וויסלה זאת? אני מכיר את הנהר שרוחבו היה כמעט קילומטר והפלג הזה יש לו מקסימום עשרה מטר (איזה לוקל פטריוטיזם ועוד במחנה ריכוז). פרט לזה, איזה עיר מולדתי? הן לא נמצא שם אפילו יהודי אחד.

 

במקום עבודה זה היה מנהל עבודה גרמני, אדם מבוגר והוא התנהג איתנו בצורה מאוד יפה וידידותית. אני חייב להודות שגם אנשי הס"ס, שהיו צעירים מאוד לפי גילם והיו צריכים להיות מושפעים מהנאצים ולהתנהג כמוהם אבל במציאות היה להיפך, הם היו טובים אלינו. היו לי איתם שיחות מעניינות. למשל לפעמים, כשהרוח היתה באה לכוון שלנו מאושוויץ בירקנאו, העשן היה מגיע עד למקום העבודה שלנו. הייתי מדבר איתם על זה והם טענו שמה שאני מספר לא מתקבל על הדעת, האם גרמנים יעשו דבר כזה? הם חשבו ששורפים שם גוויות של אנשים מתים בכדי למנוע מחלות. אולי מתים יותר אנשים בפרופורציה ממספר אנשים שמתים בבתים רגילים, אבל זה בגלל מזון לא מזין, "אסור לי לשכוח", הם אמרו שהגרמנים נמצאים במלחמה, אין להם מספיק אוכל גם כאן אוכלים אוכל דל. "אבל להמית אנשים חיים בגז ולשרוף אותם? שלא תבוא מחשבה כזו בכלל לראשי כי זה לא יתכן".

 

ראיתי שהם משוכנעים במה שהם אומרים ושהם באמת לא יודעים מה קורה באושוויץ. לא רציתי גם ללחוץ יותר מדי, אני חייב להודות שהאמנתי להם. בקשר לאוכל הם צדקו, הם היו אוכלים איתנו אותו מרק מימי ולא היו מקבלים אוכל אחר.

 

המקום שעבדנו בו היה קרוב לכפר פולני. פעם אמרתי לאחד מהם (בהתחלה לא התכונתי לזה ברצינות) שהייתי רוצה שהוא ילווה אותי לכפר ואני מקווה שאוכל להשיג קצת אוכל אנושי. בהתחלה הוא דחה אותי על הסף. כשדיברתי איתו פעם שנייה הוא דחה אותי אבל אמר שזה יכול להיות נחמד. הרגשתי שזה לא אותו "לא". אחרי זה ראיתי שהוא מדבר עם החבר שלו. שמרו עלינו כאמור שני אנשי ס"ס, אחרי זה הוא דיבר גם עם מנהל העבודה. יותר מאוחר הוא שאל אותי מאיפוא הביטחון שלי שאשיג אוכל, ראיתי שהם לקחו את זה ברצינות וכבר לא יכולתי לחזור בי. אז עניתי לו "אני לא בטוח אבל אני רוצה לנסות. יש סבירות גבוהה שאצליח". "טוב" הוא ענה לי, "אני רק מקווה שאינך מתכנן בריחה, במידה וכן, אני יורה ללא התרעה".

 

יצאנו לכיוון הכפר. נכנסתי לבית הראשון והאישה שהיתה שם גירשה אותי. כך קרה בבית השני, השלישי וכך הלאה. הבנתי שהן חושדות במשהו. המלווה התחיל להיות עצבני. הוא ראה שאני יוצא מהבתים ללא כלום. בבית שאחריו האישה לא גרשה אותי. שאלתי אותה למה הנשים מגרשות אותי מהבתים. האישה חשבה קצת ואמרה "אתה מסתובב עם איש ס"ס, אז איך אתה רוצה שנקבל אותך". מה שעוד לא הסברתי כאן, שבאותו מעמד הצגתי את עצמי בתור פולני ולא יהודי. ושאני נמצא במחנה מסיבות פוליטיות. הסברתי לה גם שאותו איש ס"ס רעב כמוני והסכים ללוות אותי בתנאי ויקבל חלק מהאוכל שאני אקבל. היא חתכה לי שתי פרוסות לחם כפרי מרחה אותם עם שומן חזיר ונתנה לי. בקשתי, אולי היא יכולה לתת לי גם תפוחי אדמה, היא נכנסה איתי למטבח ואמרה לי קח כמה שאתה רוצה. לקחתי כמה שיכולתי לסחוב, אמרתי תודה ועמדתי לצאת, אז היא אמרה לי "אתה יכול להיכנס לבתים אחרים, תספר להם מה שסיפרת לי וגם מהם תקבל אוכל עבור האחרים".

 

כמובן שכך רציתי לעשות, אבל המלווה נכנס לפאניקה ואמר שאנחנו כבר יותר מדי זמן מחוץ למקום העבודה ובמקרה ותהיה ביקורת ולא ימצאו אותו הוא צפוי למשפט צבאי. הוא ציווה עלי לחזור וכך עשינו. את תפוחי האדמה שמנו בפח ובישלנו על אש בשדה.  התחלקנו עם כל העובדים. את הלחם חלקנו לארבע חלקים, לי למנהל העבודה ולאנשי הס"ס.

 

בכפר זה היו הרבה בתים, כך שהיה לנו לאן ללכת לשנורר אוכל. האיכרים התרגלו לביקורים היום יומיים שלי והתעניינו האם אני יכול להשיג סיגריות. הם אמרו שהם מוכנים עבור סיגריות לתת לי אפילו בשר. סיפרתי את זה למנהל העבודה והוא אמר לי שהוא יעשה משהו בנידון. מה שלא ידעתי עד אותו יום, שבמחנה זה היתה קנטינה עבור האסירים והיה אפשר לקבל שם מצרכים שונים עבור תלושים, כגון ניר טואלט, משחת שיניים, (מי היה במחנה מצחצח שיניים) סיגריות, וכו'. סיפרו, שלפני זה היה במחנה גם בית זונות ועבור תלושים אפשר היה ליהנות משרותיו.

 

תלושים אלו היו מחלקים עבור עבודה טובה. בקיצור, מנהל העבודה הביא תלושים, חילק לכמה אנשים ואת היתר נתן לי. אני החלפתי בקנטינה חלק מהתלושים בסיגריות. את יתר התלושים נתתי לכמה אנשים שיעשו את זה עבורי. כמות התלושים שקבלתי ממנהל העבודה היתה גדולה מדי והיו יכולים לחשוד בי שגנבתי אותם. למחרת הלכנו שוב לכפר. באותו יום הבאתי חזרה ארנבת, לחם, תפוחי אדמה וקצת כסף שהחבאתי בכיס שלא ידעו שיש לי. המלווים כל כך התרגלו לזה, שהיו ימים שהרשו לי ללכת לכפר ללא ליווי. כל הזמן דאגתי שכל העובדים יקבלו משהו מהאוכל בכדי שלא יהיו טענות. בצורה הזו גם היה לי תוספת אוכל כל יום וגם חסכתי כסף, כי ראיתי בבירקנאו שעבור כסף אפשר להשיג כל דבר וידעתי גם מניסיון שכל יום יכול לבוא סוף לדבר ויכולים לבוא ימים גרועים יותר.

 

ערב אחד כשחזרתי מהעבודה פגשתי את אחי. הוא סיפר לי שמאותו יום שעזבתי השתדל לברר לאן לקחו אותי ונודע לו שאני בבונה. מאותו רגע התחיל לעשות כל מאמץ בכדי להגיע לבונה והצליח. אחי גר שלושה בלוקים ממני בבלוק 31 ובכל זאת היתה בעיה להתראות איתו לעתים קרובות. הסיבה היתה שראש הבלוק שלו לא הרשה לאנשים מבלוקים אחרים לבקר בבלוק שלו. אחי היה מגיע מהעבודה יותר מאוחר. הוא עבד בחפירות של תפוחי אדמה. בפולניה היו שומרים את תפוחי האדמה לחורף בתוך חפירות מתחת לפני האדמה שלא יקפאו. העבודה היתה מאוד קשה בשבילו והוא לא היה מסוגל יותר בערב לצאת מהבלוק. כך שבאמצע השבוע כמעט ולא התראינו.

 

לפי מה שכתבתי עד עתה נראה שמחנה ריכוז זה היה גן עדן, אבל לא כך היה במציאות. גם במחנה זה לא היו חסרים התעללויות, מכות וכו'. הזכרתי כבר את הריצה באמצע הלילה רטובים בקור. ללא הודעה מוקדמת היו מעירים אותנו באמצע הלילה בפקודה למהר למקלחת להתרחץ. רצנו ערומים למקלחת, בחוץ היה קור של 10 מעלות מתחת לאפס ויותר. זה עוד לא היה כל כך נורא, העירו אותנו באמצע השינה, קור בחוץ ואנחנו היינו מכורבלים בשמיכות בתוך הבלוק. אבל כאמור את זה אפשר היה עוד לסבול, סוף כל סוף היינו במחנה ריכוז. אבל להתקלח במים ולצאת החוצה מבלי להתנגב, ב-10 מעלות מתחת לאפס, זה היה נורא. טיפות המים שהיו עלינו נהפכו לקרח, המזל של כולנו שהבלוק שלנו עמד ממש על יד המקלחת ומזל נוסף שלי, שמיטתי היתה על יד הדלת וידעתי לרוץ מהר. למחנה זה הגענו כבר בהתחלת החורף הפולני. הניקיון, לא כל כך עניין אותם, כי אפילו לא נתנו לנו סבון וגם לא נתנו לנו מספיק זמן מתחת למקלחת. הספיק להם רק שהגוף יורטב ואז התחילו לצעוק "החוצה!". המים היו קרים כמו קרח. כשחזרנו לבלוק לא תמיד מצאנו את כל הבגדים אבל זה סיפור אחר.

 

בבוקר היינו חייבים לקום מוקדם ללכת למקלחת ושוב להתרחץ במים קרים. הם דאגו שנהיה בריאים ונקיים. היו שם ציורים על הקירות עם כתובות. ציור של אסיר לבוש בבגדים, מרטיב בקושי לעצמו את הפנים באצבעות ומתחת לתמונה נכתב "כך נראה מוזלמן". על יד זה ציור, אסיר חצי ערום רוחץ את חצי גופו מתחת לברז, עם כתבה "כך נראה אסיר בריא". וכך הלאה בואריאציות שונות. היו תולים אנשים ואנחנו היינו חייבים לעמוד ולהסתכל. היו נותנים מכות, עשרים או יותר, בתור עונש והיינו חייבים להיות נוכחים. האדם המוכה היה חייב לספור בקול רם את מספר המכות שקיבל. בגלל הכאב הרב הוא היה מתבלבל בספירה ואז היו מתחילים עם המכות מהתחלה. הם היו קוראים לשוט "המתרגם" בגרמנית "דולמעציער".

 

מחנה ריכוז בונה נבנה במיוחד בכדי לשרת בית חרושת כימי שהיה בקרבת מקום. הוא הופעל על ידי חברת "י.ג. פרבן אינדוסטרי"-  (I.G. Farben Industries)  חברה ידועה בגרמניה עד היום. בקרבת מחנה הריכוז היה גם מחנה עבודה שהיו בו אנשים לא יהודים שנשבו מכל הארצות שנכבשו על ידי הגרמנים והיו עובדי כפיה. הם היו יותר חופשיים ומותר היה להם להסתובב חופשי בחוץ אחרי העבודה, לא שמרו עליהם ממגדלי שמירה. גם הם עבדו בבית חרושת זה. מקומו של בית החרושת היה מול מחנה הריכוז שלנו. היו שם מגרשים גדולים מלאים בפחם מסוגים וגדלים שונים, היו גם ערימות אבקת פחם. סיפרו לי שבמחלקות השונות בבית חרושת זה מייצרים מעל לחמישים מצרכים שונים כולם מפחם. בימי ראשון לא עבדו רשמית אבל היו חוטפים אנשים מהמחנה לעבודות אחזקה שונות. בכמה מיקרים יצא לי לעבוד בימי ראשון בבית חרושת זה. זכור לי שלא נתנו לנו להיכנס לכל המחלקות. אמרו לנו שהסיבה היא הסודיות. לכמה מחלקות שנכנסתי ראיתי בלי סוף צינורות שנוזל עובר דרכם מהמוצרים שהם מיצרים דוגמה בנזין סינטטי, צמיגים, סכרין, מרגרינה וכו'.

 

פעם בזמן המסדר ביום ראשון ראיתי שנציג המשרד ניגש לראש הבלוק שלי ואחרי שדיבר איתו ניגש לראשי בלוק אחרים מהבלוקים השכנים וביניהם הוא גם הגיע לראש הבלוק של אחי. ראש הבלוק שלנו הודיע לנו אחרי המסדר שיש צורך בחשמלאים ומסגרים ואם יש כאלה בבלוק שלנו שיתייצבו מיד. עשיתי חושבים ואמרתי לעצמי אם איש המשרד מחפש חשמלאים בעלי מקצוע אז יש לי הזדמנות להיות שוב עם אחי, אחי בוודאי יודיע שהוא חשמלאי ויחד איתו לא יהיו לי בעיות במקצוע. העיקר להתרחק מה שיותר רחוק מאושוויץ. לאור זאת החלטתי להתייצב ולהודיע שאני חשמלאי.

 

אחרי המסדר התייצבתי אצל ראש הבלוק עם עוד כמה אנשים והוא הורה ל"שטובנדינסט" להוביל אותנו למשרד המחנה. שם כבר עמדו מספר אנשים, אחי הגיע עם אנשים נוספים. ניסינו להתקרב אחד לשני בכדי שנוכל להיכנס ביחד אבל מנעו זאת מאיתנו ואמרו שחייבים להיכנס לפי הבלוקים, סדר חייב להיות. נכנסתי לפני אחי, התברר שבוחנים את האנשים בחינה מקצועית, עד לכניסתי לא בחרו אף אחד. כשהגיע תורי שאלו אותי על ניסיוני המעשי כמובן שעניתי שיש לי כמה שנות ניסיון ובהמשך עשו לי בחינה תיאורטית. (נדמה לי שכתבתי כבר שבגטו בפלוצק הייתי עוזר לאחי, בכדי להינצל מעבודות כפיה במקומות לא נעימים). ניסיון בעבודה לא היה לי אבל בבית, מחוסר תעסוקה, כשלא היה לי מה לעשות ובערבים כשאי אפשר היה לצאת מהבית הייתי לוקח ספרים מקצועיים של אחי וקורא אותם. בצורה זו למדתי קצת תיאוריה בחשמלאות. הודות לכך לא היתה לי בעיה לענות על שאלותיהם. עניתי על כולם. הם גם לא היו מומחים גדולים בחשמלאות. במצב זה הייתי בעיניהם בעל המקצוע הטוב ביותר.

 

שמחתי שאהיה יחד עם אחי כי רוב האנשים נפסלו ואחי נכנס פנימה עם אנשי הבלוק שלו, אבל לרוע מזלנו כל אלו לפניו התקבלו וממש כשהגיע תורו אמרו שלא צריכים יותר חשמלאים. נגשתי לפקידים ואמרתי שאם לא לוקחים את אחי אני רוצה להישאר. שאלו לשמי, אחרי שבדקו ענו לי שהם מצטערים אבל היות ואני הכי טוב, הם לא יכולים לוותר עלי. אמרתי להם שאחי בעל מקצוע הרבה יותר טוב ממני אבל זה לא עזר. כשיצאנו החוצה אמרתי לאחי שיש לי כסף ואני אשתדל דרך הפלוצקאי לסדר שייקחו את שנינו או שישאירו את שנינו. הבחור הפלוצקאי הבטיח לטפל בזה., כשחזר, אמר שהפקידים מבקשים סכום כסף גדול. הסכום היה הרבה יותר גדול ממה שהיה ברשותי. הרגשתי היתה שבאשמתי נפרדנו.

 

בקבוצה שנבחרה היו שישה חשמלאים ושבעה מסגרים. כששחררו אותנו אמרו לנו לא לצאת למחרת לעבודה ולחכות כל אחד בבלוק שלו. למחרת בבוקר הכניסו אותנו לחדר ריק בבנין המשרדים ושם חיכינו לבאות. לא ידענו לאן אנו אמורים לנסוע ואף אחד לא היה מוכן לתת לנו אינפורמציה. בצהריים באו לחדר אנשי ס"ס והובילו אותנו לכוון שער המחנה. מחוץ לשער ראיתי מכונית משא וראשי נשים מציצות החוצה. כשהתקרבנו ראיתי ביניהן את לוניה לניענטער. היא היתה אחת מ-12 נשים שהיו בתוך מכונית המשא. היות וידעתי שהיא נמצאת בבירקנאו הבנתי שהן באות משם.

 

כתבתי כבר שאסור היה לדבר עם נשים, להתקרב היה ממש פשע. עשיתי את עצמי שאני לא מכיר אף אחת ונעמדתי עם היתר בצד, כאן קרה דבר מעניין, באותו רגע שהיא הכירה אותי היא קפצה מתוך האוטו התקרבה אלי, אוטומטית צעדתי אחורה בפחד נוראי, מה יעשו לנו אנשי הס"ס שעמדו שם. פרט להם היה ליווי של נשות ס"ס לנשים היהודיות. כמו כן היו קצינים מהמחנה שלנו. זה לא עזר לי. היא תפסה אותי בשתי ידיה התחילה לנשק אותי ושאלה אם אני יודע איפה ברוך. עניתי לה בשקט שהוא נמצא במחנה בונה ושתעזוב אותי כי עוד יקרה לנו משהו.

 

היא סובבה את הראש לכוון הקצינים, כמה מהם קפצו לדום והקצין בדרגה הגבוהה ביותר שאל "במה אפשר לעזור לך גברתי?". לא יאומן, קצין ס"ס בנוכחות קצינים אחרים וחיילים עומד דום לפני אסירה יהודיה. לוניה ענתה, "יש לי אח ואני שומעת שהוא נמצא כאן במחנה". הקצין הבכיר ביותר שאל אותה "האם את רוצה להיות יחד איתו?", חשבתי שהאישה הזו פשוט השתגעה. היה יום קר וזיעה כיסתה את כל גופי. האם היא לא יודעת מה יקרה כעת? פחדתי שהיא מוציאה גזר דין מות על ברוך. תשובתה היתה "כן, מאוד!". הייתי משוכנע שלוניה השתגעה ושיהרגו את ברוך. היא מסרה את הפרטים של ברוך הקצין רשם ואז פנתה אלי שוב "תגיד באיזה בלוק הוא נמצא?". לא רציתי לענות היא לחצה עלי "תגיד כבר באיזה בלוק הוא", אמרתי שהוא בבלוק 51.

 

יותר מאוחר בזמן הנסיעה במשאית, כשאנשי הס"ס היו עסוקים במזמוזים עם נשות הס"ס שליוו את הנשים, (התייחסו אלינו כאילו היינו חיות בוודאי לא נחשבנו בעיניהם כבני אדם) אמרתי לה "מה עשית איך יכולת למסור את הפרטים של ברוך הן הוצאת עליו פסק דין מות", תשובתה היתה "אל תדאג בעוד כמה ימים נראה אותו". הייתי בטוח שאת ברוך לא נראה יותר לעולם, אבל לא עברו שבועיים והתברר שהיא צדקה. ברוך הגיע לגלייביץ. זה היה המחנה שלשם הביאו אותנו. עשו למענו טרנספורט מיוחד ובזכותו נהנו עוד כמה אנשים. כל אלו שבאו כולל ברוך הסתובבו במחנה ולא היה מה לעשות איתם. זכור לי שהם הסתובבו ללא עבודה עד לפינוי המחנה. למען הסדר הטוב היו נותנים להם לנקות את החצר. כל מה שקרה עם לוניה תמוה בעיני ולא מובן לי. מה שבטוח, אותו קצין ס"ס לא ראה את לוניה לפני זה ולא היה שום קשר ביניהם אחרי זה.

 

_______

1)                      קאפו -    Kapo  מאיטלקית: ראש; משגיח על אסירים עובדים במחנות הריכוז הנאצים.

2)            "פרומיננטים" - האסירים המיוחסים בעלי זכויות-יתר.

3)    "הבלוק אלטסטה"    Block ältester    האסיר המבוגר האחראי על הבלוק, לרוב היה אסיר פלילי.

4)           "שטובנדינסט"   ((Stube-dienst – אסיר שהיה אחראי על ניקיון הבלוק ושירותים אחרים.

5)       צבעי המשולשים באושוויץ:  משולש אדום: אסירים פוליטיים; משולש ירוק:  אסירים פליליים; ורוד:  הומוסקסואלים;  שחור: אסוציאלים – זונות ונשים פרברסיות; סגול: אנשי הכמורה וכת  דורשי-המקרא;  מגן דוד צהוד צהוב: יהודי ובשנה האחרונה משולש אדום ומעליו קו צהוב (מקור: ישראל גוטמן, אנשים ואפר, מרחביה , עמ' 37).

6)       "הזונדרקומנדו"Sonderkommando – "קומנדו מיוחד", קבוצת האסירים שהוכרחה לפנות את הגוויות ולשרפן באושוויץ. תוחלת חיי אסיריה היתה קצרה מאד  והם פעלו בתנאים בלתי-אנושיים. למרות זאת התמרדה קבוצה מביניהם באוקטובר 1944, כנגד כל הסיכויים. האסירים הצליחו לשרוף קרמטוריום III  , להרוג 3 אנשי ס"ס ולהשליך את הקאפו קארל בעודו בחיים  לכבשן הבוער. כל משתתפי המרד נרצחו עד האחרון שבהם (מקור: גדעון גרייף "בכינו בלי דמעות...", 1999).

7)       "קנדה"  - קבוצת אסירים שהועסקה בעבודות כפיה באזור ההרמפה, במיון, איסוף ושילוח לגרמניה של חפצי הנרצחים.

 

 

 

...המשך

 

לתוכן העניינים

 

בחזרה לדף הבית של ליבר טאוב

 

P.R.I.

 

Contact Liber Taub lieber-t ""at"" 012.net.il  (replace "at" by @ to avoid spam!)

Last Updated March 20th, 2005

 

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!