ליבר טאוב

 

 

 

נעורים  אבודים

 

 

 

כתיבה, עריכה ומבנה תמונות: ל. טאוב

 

       חלק ראשון

 

       חלק שני

 

545 ימי עבודת כפיה בפלוצק

 

עבודות שביצעתי ביחידות גרמניות שונות

שדה תעופה

בינוי מטווח

אפסנאות חיל האוויר

קריית הארכיבישוף

ארכיבישוף ד"ר נובובייסקי

הסמינריום של הכמרים

 

אחי הרשעק (צבי)

 

הרב הגאון רבי זישה פלוצקר זצ"ל

 

גטו

 לקראת הגטו ועד לגירוש

 

הגירוש

 

...המשך

 

 

לתוכן העניינים

   

 545 ימי עבודת כפיה בפלוצק

 

עבודות שביצעתי ביחידות גרמניות שונות

 

    מיום כיבוש העיר פלוצק על ידי הגרמנים התחילו השפלות וחטיפת יהודים מהרחוב לעבודות כפיה שונות על ידי כל מיני גורמים נאציים. את היהודים שהגרמנים חטפו ברחוב גררו לעבודות שנמשכו בדרך כלל יום אחד בלבד. היו אמנם מקרים שבדרך הביתה אחרי גמר יום עבודה במקום אחד, תפסו לעבודה אחרת  אבל אלו היו מקרים בודדים.

 

    מבחינה זו לא השתנה הרבה מאז שהוקם מדור התעסוקה פרט לזה שהגרמנים שהיו באים לקחת יהודים לעבודה, יכלו לבחור להם יהודים שהכירו מפעמים קודמות או כאלו "שמצאו חן" בעיניהם. בצורה זו "הצלחתי" לעבוד במקומות מסוימים לפעמים כמה שבועות. כשלא "הצלחתי" הייתי חייב לעבוד זמן מסוים במקומות "פחות טובים", כפי שאספר כאן.

אפרט כמה מקומות עבודה כאלה.

 

לתוכן העניינים

 

שדה תעופה

 

    על יד פלוצק היה שדה תעופה צבאי של הצבא הפולני, בו היו מתאמנים טייסים על מטוסים קטנים. (זה מה שהיה להם). לעתים הם היו טסים מעל העיר ומבצעים פעלולים אקרובטים.

 

    בסתיו 1939 התקבלתי לעבודה בשדה תעופה זה. אני לא זוכר איך הגעתי לשם, כי זה היה עוד לפני שהקימו את היודנרט ומדור התעסוקה. תפקידנו היה להתאים את שדה התעופה למטוסים גרמניים על ידי הגדלת המסלולים והרחבתם.על ביצוע העבודה היתה אחראית חברה קבלנית גרמנית במקום היה להם נציג אזרח עם כמה מנהלי עבודה מגרמניה.

 

    היתה זו עבודה קשה, אבל היות והתייחסו אלינו כמו לבני אדם הדבר הקל עלינו מאוד. בסוף כל חודש קיבלנו גם משכורת ביחד עם העובדים האחרים וגם בונוסים. יותר מאוחר בחודש השני או השלישי חילקו גם לנו תלושים לבגדי עבודה ומסיבה זו היו חייבים לפטר אותנו יותר מאוחר, כי התברר שאסור היה להם להעסיק יהודים בתנאים אנושיים אלו.

 

    תודות לעבודה זו לא היו יכולים לחטוף אותנו לעבודות אחרות, כי היו לנו מסמכים שאנו עובדים בשדה התעופה. היינו פטורים מימי עבודה כשהוקם יותר מאוחר מדור התעסוקה. הרווח שלנו היה עבודה עם פחות השפלות ומכות.

 

    העבודה כללה הארכת המסלולים על ידי יישור הקרקע והידוקה. עלי לציין שבאותם זמנים לא היו מכונות וכל העבודה נעשתה בעבודת ידיים. את האדמה הקשה מהמקומות הגבוהים היינו צריכים להוריד בעזרת מקושים ואתים ועם מריצות להעביר למקומות נמוכים. אחרי זה היינו מתחברים ארבעה אנשים במקום סוסים לתוף גדול וכבד, ומהדקים איתו את האדמה.

 

    אני יורד לפרטים בעיקר בגלל הדשא. המטוסים שלהם היו ממריאים ונוחתים על דשא. לא הבנו ולא האמנו כשאמרו לנו שתוך ימים בודדים ישתמשו חלקית בשדה התעופה. שאלנו את עצמנו איך אפשר לשתול דשא כל כך מהר ומתי הוא יגדל?

 

    התברר שאפשר. אחרי יישור הקרקע לקחו אותנו למקומות שהיו מדשאות ולימדו אותנו איך מעבירים שדות דשא ממקום למקום. זה היה משהו שעד אז לא הכרנו ולא היה ידוע בסביבתנו. היינו עובדים בזוגות. חילקו לנו אתים חדים שהיו מחוברים עליהם חוטי ברזל וידיות עץ בקצה. לימדו אותנו איך להכניס את האת לאדמה וכו'.

 

    היינו מכניסים את האת על הצד בשיפוע, אחד היה מחזיק בידית האת ומכוון אותה, השני היה מושך את האת עם חוט הברזל בידית. כך היינו חותכים הדשא עם האדמה לאורך, במרחק כל 30 ס"מ אחת מהשנייה. אחרי זה היינו עושים אותו דבר ברוחב. בצורה זו היינו מכינים ריבועים בגודל של   30  על 30 ס"מ. השלב הבא היה להוציא ריבועים אלו שלמים. את זה עשינו בצורה כזו .האחד היה מחזיק האת כשהאת היתה ברוחב והקצה נוגע קצת באדמה מתחת לגובה הדשא בהתחלת ריבוע, השני היה מושך האת בעזרת הידית הקשורה לאת בחוט הברזל. אחרי תרגולים לא רבים הצלחנו להוציא קוביות דשא שלמות עם אדמה בגודל של 30 ס"מ. על 30 ס"מ. ובגובה של כ- 10 ס"מ.

 

    כך היינו מוציאים ריבועים בכמויות גדולות. את ריבועי הדשא היינו מעמיסים על מכוניות משא ומעבירים לשדה התעופה, שם היינו מניחים אותם אחד על יד השני וממלאים את המסלול. אחרי זה היינו חוזרים לתוף ומהדקים הדשא כפי שהדקנו קודם לכן את האדמה. כשהדשא היה מסודר והדוק היינו משקים אותו. אחרי יום היו נוחתים עליו מטוסים.

 

    בשנים האחרונות מוכרים בארץ דשא מוכן, לא ידוע לי איך מיצרים הדשא בארץ אבל כשראיתי דשא זה נזכרתי כמה קשה עבדנו בעבודת ידיים בכדי להשיג אותה תוצאה. כשהתחילו השלגים בדצמבר, היינו מישרים השלג מהדקים אותו וזה הספיק. את זה היינו עושים בדרך כלל פעם ביום, לפי כמות השלגים שירדה.

 

    כשהלכנו עם תלושי הבגדים לחנות לקבל בגדי עבודה, חשדו בנו שגנבנו התלושים. אחרי שהסברנו שקבלנו אותם בעבודה לקחו אותם בלי הסבר. למחרת כשבאנו לעבודה פיטר אותנו נציג הקבלן הוא הסביר שהוא לא ידע שהפקודות אוסרות עליו להעסיק יהודים בשדה התעופה.

 

לתוכן העניינים

 

בינוי מטווח

 

    בניגוד מוחלט לעבודה בשדה תעופה, העבודה בבנוי מטווח עבור גדודי ה-אס אס, היתה כבר מלווה במכות רצח. לא היה יום שלא החזרנו העירה פצועים במצבי פגיעה שונים.

 

    היינו חייבים לבנות גבעות ארוכות עם שיפועים משני הצדדים באורך בין 300 ל- 1000  מטר האחת. את זה עשינו על ידי חפירת אדמה במקום אחד מרוחק מהאתר, העמסה על עגלות משופעות שנסעו על פסים צרים (קוליבות בלע"ז), העברה למקום בניית הגבעות והרמת האדמה לגבהים הרצויים.

 

    כמובן שכל עבודות אלו נעשו בידיים. עבודה אחרת באותו מקום היתה, כריתת עצים ביער ניקוי מענפים חיתוך לאורך הנחוץ והעברתם למקום המיועד למטווח. אחרי זה היינו מסדרים העצים שתי וערב לגובה של עד כ-10 מטר. בזמן הירי הכדורים אמורים היו להיעצר בתוך עצים אלו ולא לעבור לתוך היער. עבודות אלו היו עבודות פרך ממש ובנוסף לזה לא נתנו לנו לנוח. באותו רגע והיה נדמה להם שמישהו נח מיד נחתו עליו מכות עם שוט או על פי רוב עם שני שוטים שבקצותיהם היתה עופרת. היתה הרגשה שמספר אנשי אס אס ששמרו עלינו היה כמו מספר היהודים שעבדו.

 

    הדרך מהיודנרט למקום העבודה היתה מלווה מכות והשפלות והדרך לקחה בין חצי שעה לשעה. היה צריך להגיע מהיודנרט לנהר לעבור גשר העץ שתוקן בינתיים תיקון זמני, לעבור אותו לרדז'יויה שבצד השני של הנהר. משם ועד מקום העבודה היה עוד מרחק לא קטן.

 

    נקודת האור היחידה בעבודה זו נמצאה בסוף פסי הרכבת, שם עמדו ארגזים מלאים עם בקבוקי מים מינראליים ואנשי ה-אס אס הרשו לנו לשתות מהם, בכל סיבוב היינו שותים. ניצלנו שתייה זו בעיקר לשם מנוחה של כמה דקות. לשתיה לא היתה הגבלה, לא לכמות ולא לדחיפות. אנחנו למדנו עם הזמן לנצל את זה.

 

לתוכן העניינים

 

אפסנאות חיל האוויר

 

    עבודה אחרת שעבדתי בה זמן מסוים היתה באפסנאות של חיל האוויר הגרמני. כאן היה ממש "גן עדן". במיוחד בהשוואה לעבודה הקודמת קודם כל לא הרביצו, שנית לא עמדו מעלינו ודרשו שנגמור את העבודה מהר, כמו כן אחרי שהכירו אותנו וראו שלמדנו את העבודה גם לא שמרו עלינו והעיקר, היה מה לאכול.

 

    היינו מפרקים ארגזים, חביות ושקים מקרונות רכבת, מעמיסים על מכוניות משא. מעבירים, מפרקים ומסדרים במחסן לפי הסוגים. זה היה מזון משובח שלא היה בנמצא בחילות אחרים. אבל אין "טוב" ללא רע, המחסן היה ברדז'יויה והיינו צריכים להגיע בכוחות עצמנו ללא ליווי. מכאן נוצרו שתי בעיות:

אחת, פחדנו שיתפסו אותנו בבוקר בדרך לעבודה, לעבודה אחרת. לא רצינו להפסיד את העבודה במקום זה, כי מישהו אחר היה יכול להתקבל במקומנו. כשהגענו למחסן היינו אוכלים במקום כרצוננו ובדרך הביתה כל אחד מאתנו היה "סוחב" משהו עבור המשפחה. על הגשר עמדו חיילים גרמניים ששמרו עליו. בגלל השעמום הם היו עוצרים אנשים בכדי להשתעשע. לפעמים היו מחפשים אצלם או מצווים עליהם לרקוד או כל מעשה שרצו שנעשה שיצחיק אותם באותו זמן. אילו היו מוצאים עלינו מצרכי מזון שגם להם לא היו כאלה, היה זה הסוף לעבודה זו.

 

    אני הייתי "סוחב" דגים מלוחים עבור הסבא שלי שהיה מתאונן שאפילו דגים מלוחים אי אפשר להשיג מאז פרוץ המלחמה.

 

לתוכן העניינים

 

קריית הארכיבישוף

 

    עבודה אחרת שנמשכה די הרבה זמן, אבל לא היתה יום יומית היתה בקרית הארכיבישוף. כשחיכיתי בתורי במדור התעסוקה הייתי כמו כולם מחכה וחושב האם יהיה לי היום מזל ואלקח למקום "טוב"? הכוונה אעבוד בעבודה קלה יחסית וללא מכות. פעם הגיע רב"ט (אוברשרפירר מה-אס אס) ובחר גם בי לעבודה לבניני קריית הארכיבישוף.

 

    עבדנו שם בכל מיני עבודות בית כולל ניקיון ושטיפת רצפות. בפעם השנייה כשראה אותי הרב"ט בחר בי במיוחד. מאז כמעט תמיד יצא לי לעבוד אצלו. כשהוא היה מגיע והיה רואה אותי היה מיד בוחר בי ראשון.

 

    שטח בניני קריית הארכיבישוף כולל הכנסייה והמגדל השתרע על רחוב שלם משני צדדיו. מבנייני בתי המשפט והגינה הציבורית מצד אחד וגני הטום מצד שני. היו שם בנינים וגנים והכל היה שייך לכנסיה הקתולית. הבית הפינתי מצד ימין שימש כארמון הארכיבישוף וביתר הבניינים גרו עוזריו לפי דרגות הכהונה השונים. כל הבניינים פרט לארמון של הארכיבישוף הולאמו על ידי ה-אס אס ושימשו בתי מגורים לאנשי המטה שלהם.

 

    בארמון בלבד השאירו את הארכיבישוף עם משרתיו. שם הרב"ט שהיה לוקח אותנו ממדור התעסוקה היה הובר. מעניין איך אני זוכר את שמו כי בדרך כלל איני זוכר שמות. הוא דיבר פולנית רהוטה יותר טובה משלי ושל האחרים. "כשהתיידדנו" ומצב רוחו היה טוב עליו הוא סיפר לי שהיה לפני המלחמה מרגל גרמני בסביבות למברג בפולניה. הוא צחק על הפולנים הטיפשים שלא תפסו אותו בזמן שפישל די הרבה פעמים. לא זכורים לי הפעולות והתעלולים שסיפר לי עליהם.

 

    למרות שהיה רב"ט לפי דרגתו על השרוול, אבל הדרגה שלו כנראה היתה הרבה יותר גבוהה והוא עדיין שרת את הגסטאפו, נראה לי שתפקידו היה לפקח על קציני ה-אס אס במטה. לחשד זה היתה הצדקה כי הוא היה לוקח אותי, עובר באולמות ובחדרים של קציני המטה מחפש במגירות שבשולחנות, במיטות, מתחת למזרונים, בארונות, בכיסים של הבגדים ובכל מיני מחבואים. אני לפי הוראותיו הייתי עומד מבחוץ ושומר, הייתי אמור להודיע לו אם יופיע מישהו. הוא היה קורא מכתבים שלהם ולוקח ניירות שונים לכיס.

 

    היו מקרים שמצא במקומות מסתור בארמון מכתבים שכללו תמונות של נשים וילדים עם הקדשות מאחוריהם. התברר שמכתבים אלה היו של כמרים בעלי כהונה בכירה. "הממזרים האלו" היה אומר, "אסור להם להתחתן אבל להוליד ילדים בסתר זה בסדר". פרט לחיפושים היה בולש אחרי קצינים מסוימים בעיר והיה לוקח אותי כאילו זה קשור לעבודה. אילו הוא היה באמת רב"ט בוודאי לא היה מרשה לעצמו לעשות את כל הדברים האלה.

 

    עבדתי שם בניקיון, גינון, וכל מיני עבודות באחזקת מבנים ביחד עם כולם. אבל הוא היה בדרך כלל לוקח אותי לכל מיני מקומות. בדרך כשביקשתי היה קונה עבורי אוכל. פעם כשעברנו בקרבת חנות של פירות מיובאים וביקשתי שיקנה עבורי תפוחי זהב הוא עשה זאת.

 

לתוכן העניינים

 

הארכיבישוף ד"ר נובובייסקי

 

    בארמון כאמור גר אז הארכיבישוף ד"ר נובובייסקי. לבניין שלו לא הרשו לנו להיכנס אפילו לא לגינה. פעם עצרה לפני הארמון מכונית משא, קפצו משם כמה אנשי אס אס והורו לנו לחפש את הארכיבישוף. נכנסנו, מה אני יכול להגיד, מעולם לא ראיתי עושר כזה. שטיחים עבים ששקענו בהם מונחים היו מקיר לקיר עשוים כנראה במיוחד עבורו. השטיחים היו ארוגים כתמונות הקשורות לדת הקתולית. כנ"ל הווילונות על החלונות, בתוך הבדים היו מעובדים צלבים ותמונות של מריה ונשרים. (נשר הוא הסמל הפולני). המעלית על יד הסלון הובילה לקומה שנייה שהיו בה חדרי המגורים של הארכיבישוף. ראיתי כלי פולחן מזהב, קריסטלים ומה לא.

 

    התחלנו לחפש את הארכיבישוף, כה הרבה חדרים מרוהטים וכולם ריקים. לבסוף מצאנו אותו, אדם מבוגר לא גבוה רועד מפחד. ביקשנו אותו כמובן באדיבות להצטרף אלינו והבאנו אותו לקצין האחראי. הקצין שאל אותו מיהו, אז הוא הכריז בחגיגיות בגרמנית רהוטה, "אני ד"ר נובובייסקי הארכיבישוף של פלוצק והסביבה יושב ראש של הפטריארכיה הקתולית בפולין".

 

    הודיעו לו שמעבירים אותו לכנסיה בכפר. אז הוא ביקש שיעבירו את המשרתים שלו. התשובה היתה: "המשרתים שלך סגורים בבית השימוש" ובזה נגמרה השיחה. קיבלנו הוראה לזרוק את "הקקר הזקן" על המשאית. כמובן שהשתדלנו להתנהג איתו בעדינות ובכבוד, בקשנו שיצא איתנו החוצה עזרנו לו לעלות על המשאית ובזה נגמר תפקידנו והם נסעו.

 

    למחרת העמידו אחד מהעוזרים של הארכיבישוף מתחת למרזב באותו בנין, הוא היה חייב לעמוד שם כשמרכז הראש מתחת למרזב, הם הורו לנו להכניס צינור מים למרזב על הגג, לחברו לברז ולפתוח אותו כך שיצאו טיפות מים ללא הפסק. מפעם לפעם שאלו אותו שאלות בקשר לזהב של הכנסייה והוא טען שלא ידוע לו על זהב. אחרי כמה שעות הוא התחיל לצעוק ומיד אחרי זה לצרוח, הם דאגו שהמים יטפטפו כל הזמן על מרכז הראש. נראה היה שהוא השתגע, אבל הם לא שחררו אותו והמשיכו לשפוך מים ולשאול שאלות, אחרי כמה שעות הוא התמוטט ונפל. לקחו אותו משם ולא ידוע לי מה עלה בגורלו.

 

    באביב 1940 גורשו מהעיר כל העוזרים של הארכיבישוף על דרגות הכהונה השונות וכמו כן האינטליגנציה הפולנית, כגון: שופטים, עורכי דין, מורים וכו'. זמן רב לפני זה פיזרו את הכמרים מהסמינריון והורו להם לחזור לביתם.

 

לתוכן העניינים

 

הסמינריון של הכמרים

 

    המקום הגרוע ביותר והידוע ביותר לשמצה היה בשטח של הסמינריון של הכמרים לשעבר, במקום בו גרו חיילי ה-אס אס. אי אפשר לתאר את הסבל והכאב של יהודי פלוצק במקום זה. הם היו אוספים מאות יהודים יום יום ולוקחים אותם לעבודה במקום זה. חלק קטן מהיהודים עבדו בעבודות שונות. ברוב המקרים היה לי "מזל" מספר ימים עבדתי בספריה, היה שם בנין גדול של כמה קומות מלא ספרים. הכמות היתה כל כך גדולה שגם בפרוזדורים ולאורך המדרגות בשיפוע, היו ארונות מלאים עם ספרים. פעם הגיעו לשם מספר אנשים מברלין, מאנשי רוזנברג הידוע לשמצה ובדקו את טיב הספרים. היינו חייבים לעזור למיין אותם, כי הם החליטו להעביר כמה אלפי ספרים לגרמניה. בהמשך הורו לנו להוציא ולהעביר את הספרים שמיינו לתחנת רכבת וזאת עשינו, הורדנו אותם בעדינות למטה העמסנו על מכוניות משא. אחר כך העברנו אותם לרכבת וסידרנו אותם בקרונות בצורה כזו שלא יזוזו בדרך. ספרים אלו היו יקרי ערך ונדירים.

 

    פעם אחרת עבדתי באורווה, פחדתי פחד מוות מהסוסים (לאיזה בחור יהודי ועוד דתי היה קשר לסוסים) אבל פחדתי יותר, "מהחיות" על שתי הרגליים ששמרו עלינו. הפחד מהם היה כל כך גדול שהתגברתי על הפחד מהסוסים והחלפתי תבן מתחת לרגלי הסוסים, ניקיתי אותם במברשת וכו'.

 

    העבודות העיקריות שהייתי עושה שם היו עבודות ניקיון, ניקיתי חדרים ופרוזדורים אין סופיים. הגרוע ביותר עבורי היה להתכופף ולנקות רצפות ושירותים. היו לי כאבים חזקים בגב בגלל הגובה שלי למרות זאת הייתי עושה את זה ימים שלמים.

 

    רוב היהודים היו מוחזקים בחצרות, נותנים להם עבודות בחפירה וסחיבת דברים כבדים ובעיקר מכות. במעמד זה יצא לי להיות מספר פעמים. בעצם העברנו אדמה או כל דבר ממקום למקום, למחרת היינו מעבירים חזרה למקום הקודם. עבודה ללא תועלת רק לשם המכות. עשרות אנשי אס אס היו שומרים גם כשיהודים עבדו הם היו מרביצים בטענה שהיהודים לא עובדים; העיקר להרביץ, הם הרביצו עם שוטים מעור שקצהו היתה עופרת.

 

    לא היה אכפת להם איפה פגעה המכה, העיקר להרביץ. הדם קלח כמים מכל חלקי גופם של האנשים. המסכנים ביותר היו כמובן יהודים חרדיים, שבחיים לא עבדו עבודה פיזית. הגרמנים נהנו להוריד ליהודים המטפחות שהם שמו מסביב לסנטר כאילו יש להם כאבי שיניים, כשזקניהם נשארו גלויים התחילה ההשפלה, קרעו את שערותיהם עם העור. וצעקו "לרמות אנשי אס. אס רציתם, חזירים יהודיים" זה היה קטל.

 

    ההתאכזרות בהמשך היתה בחדר האוכל. הם ידעו שליהודים ועוד חרדיים אסור לאכול טרף, אז פתאום הם נהפכו להיות הומאניים שדואגים לבריאותנו ודאגו שכולם יכנסו לחדר האוכל לארוחת צהריים. שם עמדו שולחנות ל10- איש, 5 אנשים בכל צד. בין כל שני שולחנות עמדו שני אנשי אס אס עם אותם שוטים, כל אחד מהם שמר על חצי שולחן, כך יצא שעל כל 5 יהודים שמר איש אס אס. אם מישהו לא אכל, מיד היה יורד עליו השוט. כמובן שהיהודים החרדיים לא אכלו ומצבם היה הכי גרוע.

 

    בעבודה לא היו לי בעיות כי כבר התרגלתי לעבודה פיזית. אבל עם האוכל איך אפשר? הן חונכתי שלא כשר זה דבר מגעיל ונורא בלי לדבר על זה שליהודים אסור לאכול בשר טרף. אני זוכר בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר האוכל הגישו מרק עם חתיכות עור חזיר עם שומן, הריח היה נורא הן לא היינו רגילים לזה, ניסיתי לאכול אבל בהכניסי את המרק לפי, הרגשתי שאני מתחיל להקיא.

 

    חיכיתי, עשיתי את עצמי שכרגע הכנסתי הכף לפה וברגע ואיש ה-אס אס היה מרביץ למישהו או מסתכל לכוון אחר הכף חזרה לצלחת עם האוכל והקיא. חיפשתי עזרה הכנסתי מספר פעמים את הכף עם אוכל לפי והחזרתי לצלחת. אדם שישב משמאלי אכל את המרק בתיאבון, ביקשתי אותו להחליף הצלחות ברגע שלא יראו. תשובתו היתה, למה לי להתחלף איתך ולאכול מרק שחלקו כבר היה בפיך כשאני יכול לקבל מרק טרי. התחננתי לפניו והבטחתי לו כסף. אחרי מספר ניסיונות שלי לבלוע שוב יצא לי קיא ועם הכף שמתי אותו חזרה בצלחת, כל פעם הייתי עוקב אחרי עיניו של איש ה-אס אס.

 

    אחרי שהבטחתי לשכן סכום רציני הוא הסכים להתחלף בצלחות. ניצלנו את ההזדמנות כשאיש ה-אס אס הרביץ למישהו והחלפנו בצלחות וכך ניצלתי. יום יום היינו מחזירים איתנו על הידיים מספר גדול של יהודים מכובדים, חרדיים פצועים, כי בכוחות עצמם הם לא היו מסוגלים לזוז. רובם נשארו הרבה זמן במיטותיהם.

 

 

לתוכן העניינים

אחי הרשעק (צבי)

 

אחי הרשעק הוא חשמלאי, בזמנו היה בעל המקצוע הטוב ביותר בעיר. הידע המקצועי הרב עמד לו בבחינות לקבלת רישיון לקבלנות עבודות חשמל בשנות השלושים בוורשה, בזמן שלא היו נותנים ליהודים רישיונות בגלל האנטישמיות הרבה. ליודנרט ולמדור התעסוקה היו בעיות כשהיו שולחים חשמלאים לעבודות "בשוץ פוליצי" ובמיוחד בגסטאפו. כנראה הם לא היו בעלי מקצוע מספיק טובים.  פעם קראו לאחי למדור התעסוקה והציעו לו עסקה, שיהיה פטור מעבודות כפיה אם הוא יתחייב ללכת לכל קריאה ולבצע מה שיבקשו ממנו, הוא כמובן הסכים.

  

     כשהתברר שמעבודות ב-אס אס היו חוזרים פצועים ובכלל לא יודעים בבוקר איך יגמר היום. הרשעק החליט להציל אותי מעבודה באס אס והודיע למדור התעסוקה שאני העוזר שלו ובלעדי הוא לא מסוגל להמשיך. הוא היה בטוח שבלעדיו לא יסתדרו, כי מאז ההסדר איתו לא היו להם בעיות כלל.

 

    אחרי משא ומתן סוכם שכל פעם שאצטרף אליו לעבודה ולא חשוב כמה זמן אהיה עסוק בעבודה זו יחשב לי הדבר בתור יום עבודה. הסידור הזה כמעט הוציא אותי מעבודות כפיה שחורות, עם עבודות אלו התחלתי את הקריירה שלי במקצוע החשמל.

 

לתוכן העניינים

 

הרב הגאון רבי זישה פלוצקר זצ"ל

 

    ברצוני לספר על מה שנקרא אצל יהודים דתיים חסד של אמת. פעם אחת בהיותי במדור התעסוקה, ראיתי שמסתובבים על יד היודנרט יהודים דתיים ואבי ביניהם ודאגה על פניהם. שאלתי את אבי לפשר הדבר ונודע לי שהגרמנים בשיתוף הפולנים עומדים לסלול כביש. כביש זה אמור לעבור מעל לבית קברות יהודי עתיק בו קבור בין היתר גם הגאון זישה פלוצקר זצ"ל.

 

    אני אפילו לא ידעתי שבאותו מקום ברחוב ה-3 למאי היה פעם בית קברות יהודי. היודנרט הצליח בסוף לקבל כמה ימי ארכה. אנשים מחברה קדישא חיפשו קבוצת אנשים כדי להעביר עצמותיהם של הקבורים כמובן שהתנדבתי. אבי שעזר לאנשי החברה קדישא בנושא זה השתדל שאקבל את הטיפול בהוצאת ובהעברת עצמותיו של הגאון הרב זישה פלוצקר.

 

    הגאון זישה פלוצקר היה רב בפלוצק לפני יותר ממאה שנה, הוא היה רב ידוע ולמדנותו ופסיקתו היתה ידועה בכל פולין ומעבר לה. הוא נפטר בשנת 1837. חפרנו את הקבר שלו בשנת 1940, זאת אומרת 103 שנים אחרי פטירתו. התחלנו לחפור מסביב למקום שאמרו לנו שזה הקבר, מצבה לא היתה, אבל הם אמרו שיש להם סימנים. לפי הוראות מאיש החברה קדישא אחרי שהגענו לעומק מסוים, המשכנו לחפור באצבעות הידיים, הגענו לשכבה דקה שנראתה כעץ שרוף, אמרו לנו שזה כנראה הקרש שמעל הגופה, ושעלינו להתיישר לפי שכבה זו, אחרי סנטימטרים בודדים נתקלנו בעצם ניקינו מסביב החברה קדישא הכינה ארון וסידרנו את העצמות כפי שהוצאנו אותן מהאדמה. לא היה חסר אף חלק.

 

    האנשים טענו שלא יתכן שעצמות יחזיקו מעמד מעל מאה שנה באדמה רטובה. המסקנה שהיה נס! ערכנו לגאון לוויה וקברנו העצמות בבית הקברות החדש. ביתר הקברים נמצאו עצמות מפוררות למרות שנקברו הרבה שנים אחרי מות הרב. השתדלו להוציא כל מה שהיה אפשרי. אספנו את העצמות בארגז, ערכנו לוויה בבית הקברות החדש ברחוב הספורט על יד מגרש הכדורגל העירוני וקברנו בקבר אחים משותף.

 

    בפרק זה ספרתי על המקומות העיקריים, שעבדתי בעבודות קבועות. כמובן שלא ספרתי על עשרות מקומות בהם עבדתי רק יום או יומיים

 

לתוכן העניינים

גטו

לקראת הגטו ועד לגירוש

 

    החיים זרמו בקצב אחיד ועם אותם הקשיים עד ל-1 במאי 1940. באותו יום, חג הפועלים הבינלאומי הגיעו מספר אנשי אס אס למדור התעסוקה ודרשו 10 יהודים לעבודה. באו בערך עשרה אנשי אס אס וזה היה מוזר, אך במה שקשור ל-אס אס הפסקנו לחפש הגיון. ההמשך המר נודע רק בערב. התברר שלקחו עשרה יהודים לבית הספר התיכון מאלוכוביאנקה, מקום בו התגוררו אנשי האס אס. כשהגיעו היהודים בבוקר, במקום לתת להם עבודה התחילו בהתעללויות מסוגים שונים והן נמשכו עד הערב. בצורה זו חגגו אנשי האס אס את ה-1 במאי. כידוע הנאצים היו נציונל סוציאליסטים וה-1 במאי היה חג עבורם.

 

    כל אנשי ה-אס אס שגרו בבניין בית הספר לקחו חלק "בחגיגה." שיא ההתעללויות היה לקראת הערב: לקחו אותם אחד אחד, חתכו בסכיני גילוח מגן דוד על בשרם, גלגלו אותם בתוך חביות כשהמכסים חסרים ומסביב בתוך החביות בלטו מסמרים חדים, שהכינו אותם לפני זה. הבנין היה ישן וחדר המדרגות היה בנוי קצת בעיגול כמו ספירלה עד למטה. עשרת היהודים במצבם, היו חייבים לסחוב בעצמם החביות לקומה השלישית העליונה.

 

    הרוצחים הכניסו אותם לחביות גלגלו ודחפו אותם על המדרגות, בתוך כל חבית אדם, הם התגלגלו ממדרגה למדרגה, מרגע לרגע המהירות עלתה, המסמרים חדרו לגופם לסירוגין כל פעם מצד אחר וחיררו אותם כמו מסננת, כך עד שהגיעו למטה. הגרמנים שהיו בחצר המשיכו לגלגל החביות לאורך ולרוחב החצר. גלגול החביות בחצר היוו על פי רוב את סוף ההתעללויות, כי הקורבנות היו כבר מעולפים כל אחד לפי כוח הסבל שלו .

 

   סוף "המשחק" היה ששפכו מים על הקרבן ולא יכלו להוציאו מעלפונו. אז היו זורקים אותו דרך השער האחורי של חצר בית הספר החוצה. מקומו של השער היה מול גני הטום.

 

    פולנים שעברו במקום ראו שברי אנשים מונחים בתנוחות שונות על המדרכה ודם ניגר מכל חלקי גופם. כנראה שגם עבורם זה היה יותר מדי והם לא יכלו לראות את הזוועה. מהם נודע ליודנרט ומשם יצאו אנשים במהירות ולקחו את הפצועים לבית החולים היהודי שעוד פעל באותו זמן. אנשי היודנרט שידעו שנשלחו "לעבודה" עשרה יהודים המשיכו לחכות בחוץ, עד שהנאצים זרקו את כל עשרת היהודים החוצה. מקבוצת עשרת האנשים נרפאו יחידים אחרי כמה חדשים. היתר הוצאו מבית החולים ביחד עם החולים הכרוניים על ידי הגרמנים, כשהגרמנים סגרו אותו מאוחר יותר.

 

    אחרי המקרה עם עשרת היהודים בבית הספר התיכון מאלוכוביאנקה המצב נעשה גרוע יותר מיום ליום, אנשי ה-אס אס היו מטיילים ברחובות העיר להנאתם, נכנסים לבתים, יורים, גונבים, או סתם שוברים חפצים ואבוי היה לאדם שפגשו בבית ולא הספיק להתחבא בדירה (בכל דירה הוכן מקום להסתתר בו). במקרה הטוב נשאר פצוע, במקרים אחרים מת.

 

    בחודש אוגוסט, ביקשו מהיודנרט שיכינו רשימה של כל הנכים, המוגבלים, המשוגעים, חשוכי המרפא, חולי השחפת וכו". בהמשך סגרו את בית החולים היהודי. סגרו את מושב הזקנים היהודי, שהיה קיים ברחוב דובזינסקה על יד בית הספר העממי היהודי וגם את בית היתומים. את כל הזקנים ממושב הזקנים, 24 איש ואישה, החולים שלא יכלו לעזוב בית החולים בכוחות עצמם ובתוכם גם את אלו מעשרת היהודים מה-1 למאי שעוד היו בבית חולים ואת כל האנשים מהרשימה שהכין היודנרט, שלחו למקום בלתי ידוע.

 

    בחדש אוגוסט הגיעו פועלים פולנים והתחילו להרוס את הבית שמולנו. זה היה בית שהשתרע על שלושה רחובות, דומה לבית שלנו. הוא היה יותר גבוה והיה בו גם בנין פנימי בחצר, גרו בו הרבה מאוד דיירים. אחרי שגמרו להרוס אותו המשיכו לבית על ידו וכך הלאה עד לבית הכנסת הגדול, כולל את בית המדרש הקטן ששימש גם הרבה שנים כישיבה. החזית הגדולה של הבית ממול היתה ברחוב ירוזולימסקי )ירושלים) צד אחד המשיך לרחוב סינגוגלנה (רחוב בית הכנסת) והצד השלישי לרחוב טילנה. כך שרחוב טילנה וסינגוגלנה נהפכו להיות רחוב אחד רחב מאוד. המשיכו להרוס כאמור עד לבית הכנסת הגדול, לא נגעו בו בינתיים והמשיכו להרוס עד רחוב ביאלסקה.

 

    כשחזרנו אחרי המלחמה מצאנו, שהבית שלנו נעלם וכך כל הבתים עד סוף הרחוב. הרחובות ניאצלה וטילנה נהפכו לרחוב רחב מאוד. רק בית הכנסת הגדול נשאר לעמוד בתור עד. בהעדרנו הרסו גם הבתים ברחוב ירוזולימסקי לכל אורך הרחוב בצד הלא זוגי. בצד זה של הרחוב היה בית שהיה שייך לדוד יוסף האח של סבא שבו הוא גר עד הגירוש.

 

כשקבלנו את מפתחות בית הכנסת מצאנו שהגרמנים הפכו אותו למוסך לרכב כבד. הגרמנים בנו בו שערים בצדדים (אפשר לראות בתמונה). ובורות לטיפול ברכב כבד. מעניין שבחזית היפה ובכיפה בפנים לא נגעו. השאירו גם את הציורים היפים בכיפה ובתקרה מסביב לה, לא נגעו גם לרעה בויטרז'ים היפים על החלונות. את הציורים ציר צייר איטלקי מאות שנים קודם לכן. את עזרת הנשים הפכו כנראה למחסן, כי מצאנו בו סירות בגדלים שונים וציוד אחר הקשור לנהר.

 

 

     דרך אגב, בית כנסת זה היה עתיק ומפואר. במשך חיי נסעתי הרבה וראיתי בתי כנסת רבים ושונים, לא זכור לי שראיתי באיזה שהוא מקום בעולם בית כנסת מפואר וגדול כזה. מצאתי בכתובים שבנו אותו בשנת 1576. בארץ שמעתי שעירית פלוצק ביקשה מהיהודים שהיו בעיר רשות להרוס את בית הכנסת כי הוא עומד בין כך ללא שימוש ומפריע לסביבה. הם הבטיחו לבנות במקום זה אנדרטה בבית הקברות לכבוד יהודי פלוצק שנספו. זה קרה כמה מספר שנים אחרי שהרשעק ואנוכי עזבנו את פולין. האישור ניתן להם והפולנים הרסו את בית הכנסת.

 את התמונה העליונה צילמתי אחרי המלחמה. תמונת חזית בית הכנסת צילמתי מתוך ספר.

   

    בסוף ספטמבר 1940 יצאה פקודה שעל כל היהודים לעזוב את דירותיהם ולהתרכז ולגור ברחובות מסוימים בקיצור גטו יהודי. הרחובות שבהם היה מותר ליהודים להתגורר היו: ירוזולימסקי, שרוקה, חצי סינגוגלנה שנשארה, ניאצלה, חלק מרחוב ביאלסקה והסמטאות מסביב. השטח לא הספיק, במיוחד אחרי שהרסו כל כך הרבה בתים בסביבה זו. וגם נוספו כל כך הרבה פליטים יהודים שהגיעו מהערים בסביבה. יותר מאוחר אחרי שתדלנות ואולי שוחד, הרשו לאנשים שגרו ברחוב שנקביצ'ה שהיו להם מעברים מרחוב שרוקה להישאר בבתיהם. אנחנו גרנו כאמור ברחוב ירוזולימסקי כך שלא היינו צריכים לעבור, כמו כן גרו אצלנו הסבא הסבתא ודודה נגל, אז גם לא היינו צריכים להכניס אנשים נוספים.

 

    הגטו נשאר פתוח ללא גדרי תיל, מי שרצה היה יכול לצאת ולחזור. ברור שלפי הפקודות, ליהודים אסור היה להסתובב חפשי מחוץ לגטו. היינו חוזרים מהעבודה ללא ליווי כך שהאנשים היו חופשיים. מבחינתנו הכוונה למשפחה שלנו, על ידי הקמת הגטו לא השתנה כלום, כמובן שרוב היהודים שהיו חייבים להשאיר את דירותיהם עם רוב חפציהם והרהיטים ואת כל מה שרכשו בכל חייהם, סבלו סבל רב.

 

    המצב בגטו היה קשה מבחינת אוכל וחומרי הסקה. אצלנו בעיר היינו מסיקים את התנורים והמטבחים עם פחם. פחם לא היה בנמצא עבור יהודים ואי אפשר היה להשיגו. היה רק מקרה אחד שבו השגתי פחם ועליו אספר.

 

    עבדתי בתחנת הרכבת כשלפתע עבר אדם שנראה כאחד ממנהלי הרכבת לפי לבושו, האדם נעצר והסתכל איך אנחנו עובדים, נגשתי אליו ואמרתי לו "אדוני, אנחנו קופאים מקור בבית ואין לנו פחם". הוא נתן לי כתובת ואמר, "אחרי העבודה בדרך הביתה תכנס אלי ונראה". כשהגעתי היה כבר חושך. ראיתי שהוא מסתכל מסביב, וכשראה שהרחוב ריק מאדם ירד איתי למרתף לקח שק ואמר לי, תמלא אותו כמה שתוכל לסחוב ולך הביתה לשלום, במקרה ויתפסו אותך זכור שיש לי ילדים קטנים בבית, אתה לא מכיר אותי ולא ראית אותי מעולם, תגיד להם שסחבת את הפחם מקרונות רכבת. רציתי לשאול אותו איך אגמול לו אבל הוא נעלם.

 

    יצאתי מהמרתף ללא בעיות, משקל השק לא נראה לי כבד בתחילה, מלאתי אותו בפחם כמה שנכנס השארתי רק מקום שאפשר יהיה לסגור אותו. הסתכלתי מסביב וכשראיתי שהרחוב ריק התחלתי ללכת לכוון הבית, ככל שהלכתי השק הכביד עלי יותר, יכולתי אמנם לזרוק קצת פחם אבל היה לי חבל, כך המשכתי לסחוב השק קצת על הגב וקצת בסחיבה על הכביש. לקח לי יותר משעתיים להגיע הביתה. בדרך כלל הייתי עובר המרחק הזה ברבע שעה. היה לי מזל שלא פגשתי אף אחד בדרך וכך הגעתי הביתה ללא פגע.

 

    אחרי זמן מצאנו דרך להשגת חומר בעירה. הדירה שלנו תפסה חצי גודל מהבניין שגרנו בו. בניין זה כמו הבניין ממול שנהרס, השתרע על פני שלושה רחובות. החזית היתה ברחוב ירוזולימסקי, הצדדים היו בכוון הנגדי, צד אחד ברחוב ניאצלה והשני ברחוב טילנה. גם המרתף שהיה שייך לנו תפס חצי בניין. מצאנו שתקרת המרתף היתה עשויה לוחות עץ באורך של כ-60 ס"מ. מונחות בין קורות עץ עבים. הוצאנו מספר לוחות עץ ממקומם בכדי לראות מה יש מעליהם, כל פעם שהוצאנו לוח, נשפך חומר בידוד עם נסורת וראינו אור דרך חריצים, היתה זאת הרצפה של החנות מעלינו.

 

    מעל למרתף היו חנויות שהיו סגורות לפי פקודת הגרמנים, כך שאף אחד לא היה יכול להפריע לנו. התחלנו לאט לאט לפרק את לוחות העץ, העלנו אותם בחושך הביתה. את הנסורת וחומר הבידוד פיזרנו על רצפת המרתף, שבמקרה ביקורת לא יהיה חשד ולא יתפסו אותנו. בצורה זו יכולנו גם לבשל את תבשילינו וגם להתחמם במשך היום.

 

    גודל המרתף וכמות לוחות העץ היה כל כך גדול שהיו בו לוחות כמעט לזמן בלתי מוגבל. זה היה חורף של 1940-1941. ב1- למרץ 1941 גורשנו מהעיר וכמובן שנשארו עוד הרבה לוחות. בלילה אחרי שהיו נועלים את השער של הבית, אחי הרשעק היה מקצר את השעון החשמל וההגנה הראשית עם חוט חשמלי. לפני זה הוא הכין תנור חשמלי בעוצמה של אלפי ואטים, ועם תנור זה חיממנו את הדירה בערבים הארוכים ובלילות הקרים. לא הגרמנים ולא חברת החשמל ידעו  על כך. לפנות בוקר הוא היה מחזיר המצב לקדמותו. תנור זה היה מתפרק בקלות, וכך כל בוקר היינו מפרקים את התנור ומפזרים את חלקיו במקומות שונים.

 

    מבחינת חיי יום יום בעצם לא השתנה כמעט כלום, היודנרט המשיך לנהל את חיי היהודים כמו שניהל אותם עד לפני הגטו. מדור התעסוקה המשיך לנהל את העבודה וה-אס אס המשיך בהשפלות והתעללויות.

 

    בתחילת חודש דצמבר 1940 התחילו לדבר על גירוש. סיפרו שהיודנרט על ידי שוחד מצליח לדחות את רוע הגזירה. אינני יודע מה האמת בדבר אבל עובדה גירוש לא היה.

 

    ב1- לינואר 1941 בלילה, שמענו דפיקות חזקות הן נשמעו מהבית מולנו מצד רחוב ניאצלה 2. הסתכלנו דרך החלון למטה וראינו אנשים בבגדים אזרחיים דופקים בדלת הכניסה של הבית. באותו זמן היתה הוראה מהגסטאפו לא לפתוח שערים או דלתות חיצוניות בלילה. מסיבה זו השכנים ממול לא פתחו הדלת. אחרי צעקות ודפיקות יותר חזקות ולאחר שהצועקים אמרו שהם אנשי גסטאפו, פתחו להם את  הדלת. הם עלו למעלה בכעס, קפואים בגלל הקור העז באותו לילה, הקור היה הרבה מעלות מתחת לאפס.  כשהם הגיעו למעלה אחד מאנשיהם החליק ונפל קומת מדרגות שלמה ושבר את  רגלו. הם טענו שדיירי הבית היהודים דחפו אותו.

 

    בחורף בפולניה היו משאירים בלילות קרים מאוד ברז מים פתוח בכל דירה לכל הלילה, זאת כי מים זורמים לא קופאים. מים קפואים מייצרים לחץ ומפוצצים הצינורות. מה שקרה היה ברז עם קערה בפרוזדור בקומה העליונה. את הברז הזה השאירו פתוח, מסיבה לא ידועה נסתם הכיור ואז התמלא והמים קפאו, המים המשיכו לנזול מהכיור לרצפה ומשם למדרגות ויצרו שכבת קרח לאורך כל הדרך.

 

    זאת היתה הסיבה לנפילתו של איש הגסטאפו בחדר המדרגות. אבל למי היתה חשובה הסיבה כשאפשר להטיל את האשמה על יהודים. עוד באותו לילה לקחו את כל הגברים מאותו בית, פרט לאלה שברחו דרך הפתח בגג שהיה מיועד ליציאת בעלי מקצוע לשם תיקון הרעפים. איך הם הצליחו לברוח ולהגיע לבית השכן לא מובן כלל, היה חושך, הגג היה משופע ומכוסה קרח ושלג כנראה שהפחד דחף אותם.

 

    למחרת בבוקר לקחו גם את כל הנשים מהבית. אני זוכר בעיקר אחת מאותה קבוצת נשים שנלקחו. קראו לה מרים דינה, עד גיל מבוגר היתה דינה רווקה. היתה לה חנות נעלים בפינת הרחובות ירוזולימסקי סינגוגלנה. זמן קצר לפני המלחמה התחתנה ובעלה היה אחד מהגברים שהצליח להימלט דרך הגג.

 

    באמצע חודש פברואר 1941 לקחו כמה יהודים מהבית ברחוב ניאצלה 3, ביניהם את הרש ראובן זילברברג, מאוחר יותר כשהיינו בדזא'לדובו שמענו שקבוצה זו עם קבוצה אחרת שאסרו בהמשך הוצאה להורג. את מרים דינה פגשתי בדזא'לדובו במחנה פנימי סגור מאחורי גדר תיל. לא ידענו מה עלה בגורלם עד אחרי המלחמה.

 

    כשחזרנו לפלוצק אחרי המלחמה נודע לנו שכולם הוצאו להורג ביער על יד העיר פלוצק וקברו אותם ביחד בקבר אחים. קבר זה נמצא אחרי המלחמה והממשלה הפולנית עזרה להוציא הגופות ולקבור אותם בבית הקברות היהודי בעיר בצורה מכובדת. השלינו את עצמנו שנושא הגירוש ירד מהפרק, כמעט חודשיים עברו והחיים המשיכו "כרגיל" עם אותן גזרות. האדם יכול להתרגל כנראה לכל מצב.

 

 לתוכן העניינים

הגירוש

 

    בלילה בין ה20- ל21- בפברואר 1941  ב04:00- בבוקר, העירו אותנו על ידי דפיקות חזקות בדלת הכניסה לבית בצעקות "יודן הראוס" (יהודים החוצה). הבנו שמתחיל הגירוש. כל משפחה ידעה שזה עומד לקרות כך שבכל בית היו חבילות אישיות מוכנות לכל אחד, עם דברים חיוניים ביותר וכל אחד הלך לישון כל לילה ובגדיו עליו. הבן של משפחת קירשנבוים שגרה מעלינו, שבר כמה ימים לפני הגירוש רגל, והרגל היתה בגבס, הוא היה ילד נחמד כבן 10. כשיצאנו מהבית ראינו שההורים שלו סחבו אותו. אחד מאנשי ה-אס אס אמר להם שחבל לסחוב אותו, בזמן שבכלי התחבורה שאנחנו ניסע בו לא יהיה נוח מספיק עבורו. הוא פקד עליהם להשאירו והבטיח להעביר את הילד עבורם למקום החדש ואז יהיו שוב יחד. בלית ברירה השאירו אותו, וכמובן לא ראו אותו יותר. את כולנו גרשו לכוון רחוב שרוקה. שם קיבלו אותנו אנשי צבא מחילות שונים כגון: שוץ פוליצי, אס אס, אינזץ קומנדו. את כל הגירוש ניהלו אנשי הגסטאפו.

 

    ברחוב שרוקה קרוב לרחוב ביאלסקה העמידו אותנו בחמישיות באמצע הכביש, אחרי קבוצה שכבר עמדה שם כשהגענו. במשך הלילה הביאו מאות משפחות והעמידו אותם בהמשך לכוון רחוב טומסקה. הם לא בזבזו זמן ומיד התחילו בביזה. מאחותי בלה הורידו את המעיל, מאבי את המגפיים, מרוב האנשים לקחו את החבילות. הלקו אנשים שלא עמדו ישר בחמישיות כפי שצוו. כך עמדנו מאמצע הלילה ועד הצהריים בקור עז ללא מזון ושתייה.

 

    בצהריים הגיעו מכוניות משא והתחילו להעמיס את האנשים, כפי שעמדו בחמישיות בפינת הרחובות ביאלסקה שרוקה. מי שבא ראשון נסע ראשון, סדר מוכרח להיות. דחסו האנשים בעזרת מכות, העמיסו על כל משאית מספר גדול של אנשים ממה שמשאית מסוגלת לקלוט. על גג הנהג היתה מחוזקת מכונת ירייה ושני חיילים שתפעלו אותה. בשני הצדדים בקרבת מושב הנהג היה מקום לחייל בתוך כלוב עשוי מרשת ברזל שיחצוץ בינינו ובינו ושיהיה נוח לחייל להסתובב בתוכו כך שהצפיפות אצלנו לא תיגע בו.

 

    החיילים נשאו נשק. משאית אחרי משאית עזבו את הרחוב. מחזות נוראים התרחשו בזמן הטענת הנאספים, "חיות האדם" )איך אפשר לקרא להם אחרת( בדמות אנשי האס אס, הגסטאפו, שוץ פוליצי והאחרים דחסו את האנשים כאילו היו כרוב, הכו ללא הבחנה, מי שלא יכול היה לטפס על המכונית הוכה מכות רצח. הזקנים והחלשים ספגו על ראשיהם מכות ללא רחמים. היו הרבה קרבנות בזמן הטעינה, כשהגענו למחנה בדז'אלדובו הגיעו הרבה אנשים מתים הם נחנקו בגלל הצפיפות הגדולה במשאיות.

 

    בכל משאית דחסו מאה אנשים ויותר. חלק מהנאצים עמדו עם מצלמות צחקו וצילמו. כשהחשיך הפסיקו את ההעמסה והחזיקו אותנו עוד זמן ממושך בקור העז בלי להגיד מילה, פתאום נעלמו. לא ידענו מה לעשות, מסיבה זו המשכנו לעמוד בלי לזוז. אנשים בודדים שהכפור הכריע אותם )וכנראה הפכו אדישים לתוצאות ,( עברו לכניסות הבתים בקרבת מקום. כשראינו שאף אחד לא מגיב התחלנו גם אנחנו להיכנס לבתים.

 

   אנשי המשטרה היהודיים לא נתנו לצאת מהרחוב ולחזור לבתים, לכן נכנסנו לדירות של אחרים, לבתים שאנשיהם כבר גורשו. המשפחה שלי נכנסה קודם לבית של מלונק הבן ואחרי שלא הסתדרנו כי היו יותר מדי אנשים חצינו את הרחוב ונכנסנו לדירתה של נכה וויגדור הבת של דוד יוסף, אחיו של סבא. הם היו
בין המגורשים ויותר לא פגשנו אותם
.

 

    למחרת בבוקר נתנו לנו לחזור כל אחד לדירה שלו. במשך היום עברו שמועות משמועות שונות. העיקרית היתה שהיות וכמות גדולה של יהודים הוציאו מהעיר אותנו ישאירו כי הם צריכים כוח עבודה. באותו זמן מדור התעסוקה לא פעל והעסיקו אותנו בעיקר בפינוי השלג.

 

    בלילה של ה1- למרץ, חזר על עצמו סיפור הגירוש. יום לפני זה קראו לאנשי חברת קדישא, כשחזרו הם סיפרו שקברו חלק מהאנשים שנלקחו מרחוב ניאצלה בדצמבר. שוב מצאנו את עצמנו ברחוב שרוקה בחמישיות.

 

    גם תורנו הגיע לעלות על המשאית, הלכנו כמובן כולנו ביחד. אחי הרשעק ואני עזרנו לחלק מהמשפחה לעלות, בסוף נשארתי למטה רק אני וסבא. היה לי קשה מאוד להרים אותו, כי סבא היה אדם גבוה רחב וכבד. עשיתי כמיטב יכולתי אבל לא הצלחתי. לא היה לי במה להיעזר כדי להרים אותו למשאית.

 

    פתאום הרגשתי שמישהו כאילו מחבק אותי מסביב לגופי, כאב חד אחז אותי באותו מקום. באותו רגע שמעתי צעקה "אתה זורק את הזקן על המשאית או שאתה מעדיף שאפוצץ לך את הראש". אני לא יודע מאיפה אספתי כוחות כי באותו רגע סבא הגיע למעלה.

 

    אנחנו היינו כמעט אחרוני היהודים שעזבו את העיר. באותו יום ה-1 למרץ 1941 פלוצק נשארה רשמית עיר ללא יהודים. הגרמנים התפארו ואמרו סוף סוף העיר פלוצק "יודן ריין" (נקיה מיהודים(.

 

    נסענו בערך כשעתיים. כשעברנו דרך עיירות שונות ראינו ברחובות יהודים מפוחדים, חלק מהם זרקו על המכוניות אוכל, אבל מי היה מסוגל לתפוס? מאז שעלינו על המשאיות הידיים נשארו למטה, היינו כל כך צמודים ולחוצים אחד לשני שלא היינו מסוגלים להרים יד. הנסיעה היתה איומה, בכל סיבוב חשבנו שאנחנו נופלים מהמשאית כי כולנו כגוש אחד נפלנו לצד הנגדי.

 

    הגענו למחנה בדז'אלדובו, מכונית המשא נעצרה על יד פשפש קטן, משני צדדיו עמדו אנשי אס אס כשבידם שוטי עור עם עופרת שהיו מוכרים לנו, אנשי אס אס פתחו את דלת המשאית. בגלל הצפיפות שעמדנו במשאית השתחררנו כמו קפיץ, חצי מהאנשים נפלו למטה אחד על השני.

 

    המכות והצעקות התחילו מיד "שנל שנל" (מהר מהר(. אינני יודע מאיפה היו לגרמנים כל כך הרבה שוטים מסוג זה, גם בפלוצק וגם בדז'אלדובו. לא היה זמן לחשוב או לראות מה קורה. מצאתי את עצמי על יד הכניסה  (פשפש) מעבר צר יחסית, משני הצדדים לפני עמדו אנשי אס אס עם שוטים. הגעתי למעבר הצר, בתוכו עומדים בשתי שורות אותן חיות עם הפנים אחד מול השני, לא נשאר הרבה מקום ביניהם למעבר. מאחוריהם היו גדרי תיל שהיינו חייבים לעבור דרכם. לפני רצו אנשים על הקרח שהמעבר היה מכוסה בו, השוטים עפו למעלה ולמטה על ראשיהם, חלקם הגדול נפל. אני לבד, המשפחה נעלמה בתוך כל האנדרלמוסיה, היתה בליבי רק מחשבה אחת, איך לעבור את המאה וחמישים המטרים במינימום מכות? כל המהלך הזה היה כל כך מהיר, מהנפילה מהמשאית ועד סוף המעבר וכך איבדנו אחד את השני וכל אחד היה אחראי לעצמו.

 

    עשיתי לעצמי הערכת מצב. חיכיתי לרגע שהשוטים היו למטה על מישהו ובאותו רגע המשכתי, נזהרתי גם לא לדרוך או ליפול על מישהו ששוכב, בצורה זו עברתי את המעבר במינימום מכות, עד כמה שניתן היה.

 

    כשעברנו סוף סוף את המעבר, הובלנו לצריף גדול. בכניסה לקחו מאבי את מעיל הפרווה, (מאחותי לקחו את המעיל הטוב בגירוש הראשון). אבי נשאר ללא לבוש חם בקור העז.

 

    הצריף היה צפוף מאוד והסירחון היה נוראי. פגשנו מספר יהודים מהגירוש הראשון שסיפרו לנו דברים איומים על מה שקורה, גיהינום עלי אדמות. למחרת ראיתי דרך גדר תיל את מרים דינה, אבל לא יכולתי לדבר איתה, היו שם גם פלוצקאים אחרים מרחוב ניאצלה.

 

    ההתעללות הגרועה והמביישת ביותר היו "בתי השימוש". הכבוד העצמי נלקח מאתנו לגמרי. מאחורי הצריפים במקום פתוח היו שני בורות. אורך כל בור היה ארבעים מטר בערך. במרכז כל בור בגובה 40 - 60 ס"מ, היו מחוזקים מוטות עץ עגולים. על מוטות אלו היינו חייבים לשבת בכדי לעשות את צרכינו.

 

    בור אחד היה עבור נשים והשני עבור גברים. בהתחלה האנשים התאפקו, חשבו שייגשו לשם בלילה, אבל הגרמנים דאגו שגם בלילה לא נוכל לעשות את צרכינו בצנעה, הם הפעילו רפלקטורים רבי עוצמה כך שהיה אור כל הלילה. אחרי מספר ימים כולם נשברו. גברים ונשים ישבו בשורות בשדה פתוח בקור ועשו את צרכיהם.  הנשים מעל בור אחד והגברים מעל הבור השני. פרט לבושה היה קור אימים. הבורות היו רחבים ולא כל אחד יכול היה להגיע לישיבה על המוט, ולהחזיק את הרגליים על האדמה בשפת הבור, למזלנו מהקבוצה שלנו אף אחד לא נפל פנימה, סיפרו לנו שבקבוצות הקודמות זה קרה. אנשי ה- אס אס עמדו שם יום וליל ושמרו על הסדר.

 

    ביום לפני שהיינו אמורים לעזוב, הכניסו את כולנו לפי תור לחדר, הפשיטו אותנו ועשו חיפוש יסודי ביותר, כל חלק לבוש נבדק בקפדנות חיפשו על ובתוך גופנו ולקחו כל שמצאו. השולחנות התמלאו בכל סוגי המטבעות, בזהב וביהלומים. כשנכנסתי הייתי חייב להוריד הכובע מהראש והחזקתיו ביד, כשהתפשטתי שמתי אותו על אחת השולחנות איפה שריכזו הכסף ואחרי שהתלבשתי לקחתי אותו.

 

    בסטאראכוביצה, מקום שהגענו אליו למחרת, לקח אחי את הכובע והוציא מהמצחייה דולרים שתפר אותם לפני הגירוש ללא ידיעתי, כנראה בזמן שישנתי. אילו הייתי יודע הייתי בוודאי מוסר אותם מתוך פחד. לפנות ערב קראו לכל ראש משפחה וחילקו 20 זלוטי לכל אחד, אבי קיבל 100 זלוטי, הסדר הגרמני עובד.

 

    למחרת בבוקר יצאנו ברכבת נוסעים רגילה, בשבילי זו היתה הנסיעה הראשונה ברכבת. בזמן שלום, הרגשתי בוודאי היתה אחרת בנסיעת בכורה ברכבת. לא ידענו לאן נוסעים, עברנו את ורשה והמשכנו דרומה וכך אחרי נסיעה של חצי יום, הרכבת עצרה, על השלט בתחנה היה כתוב השם "סטאראכוביצה-וויערזבניק". יותר מאוחר נודע לנו שמקום זה שייך למחוז קילצה.

 

    עם גירושם של יהודי פלוצק ב- 1 למרץ 1941 פסקה להתקיים אחת מהקהילות העתיקות ביותר שהיו בפולין. בשנת 1936 חגגו 700 שנה לקהילה היהודית בפלוצק. הידיעה הראשונה על שכונה יהודית בפלוצק מוזכרת במסמך רשמי שהוצא על ידי הבישוף מפלוצק פיוטר ו פולקוזיצה בשנת 1237 הנמצא בארכיב העירוני. במסמך זה מוזכרת באר מים של היהודים. יתכן שיהודים חיו בעיר עוד לפני זה. מכון לחקר תולדות היהודים "אידישער וויסענשאפט אינסטיטוט" (YIVO) (א. וו. א) שמקומו היה בווילנה הוציא ספר עבה כרס על תולדות העיר פלוצק. דבר זה ידוע לי כי אחי הרשעק הביא הביתה העתק של ספר זה.

 

 

...המשך

 

לתוכן העניינים

 

בחזרה לדף הבית של ליבר טאוב

 

Contact Liber Taub lieber-t ""at"" 012.net.il  (replace "at" by @ to avoid spam!)

Last Updated March 25th, 2005

 

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!