ליבר טאוב

 

 

 

נעורים  אבודים

 

 

 

L. Taub

 

 

LOST YOUTH

 

 

כתיבה, עריכה ומבנה תמונות: ל. טאוב

 

 

לזכר

אמי חנה מבית אדלר, אבי טוביה

אחותי ואחיי-בלה, יצחק, ושלמה,

סבי ר' בער טאוב וכל שאר משפחתי

שנספו בשואה

 

לזכר

הורי אשתי מניה

אמה חנה מבית ווילוגה, אביה אברהם גולדברג,

 אחיותיה רוזקה, הלה  וכל שאר משפחתה

שנספו בשואה

 

 

 

 

תוכן העניינים

 

הקדמה

 

אוגוסט 1939 לפני מלחמת העולם השנייה

 

גומבין

 לגומבין – וחזרה

 

הכיבוש

 

545 ימי עבודת כפיה בפלוצק

 

עבודות שביצעתי ביחידות גרמניות שונות

 

שדה תעופה

בינוי מטווח

אפסנאות חיל האוויר

קריית הארכיבישוף

ארכיבישוף ד"ר נובובייסקי

הסמינריום של הכמרים

 

אחי הרשעק (צבי)

 

הרב הגאון רבי זישה פלוצקר זצ"ל

 

גטו

 לקראת הגטו ועד לגירוש

 

הגירוש

 

וויערזבניק  -  סטאראכוביצה

 

סריגה

 

מות הסב, האב והדוד

 

מחנה עבודה סטאראכוביצה

 

נעלים

מחנה עבודה בסטאראכוביצה – המשך

 

אושוויץ – בירקנאו

 

נעלים - 2

אושוויץ – בירקנאו - המשך

 

 

בונה

 

גלייביץ

 

אוואקואציה

פנוי ויציאה לדרך – צעדת המוות

 

שיחרור

 

הדרך לפלוצק

 

בפלוצק - 1945

 

 

לתוכן העניינים

הקדמה

 

   בסוף שנת 1989 השתתפתי בטיול מאורגן למזרח הרחוק. בשורה לפני באוטובוס ישב זוג צעיר. תוך כדי שיחה ספרה לי האשה (שמה שרה, כבת 40). שהיא דור שני לשואה, ומוצאה של אמה, מסוסנוביץ עיר הולדתה של אשתי. היא ספרה לי שאמה היתה לוקחת אותה לכל האזכרות והפגישות של יוצאי השואה, כך שנושא זה שוכן עמוק בלבה. כשספרתי שגם אני פליט השואה היא התענינה האם כתבתי את מה שעבר עלי בשנים אלו, כשעניתי בשלילה ואמרתי שאני לא רוצה להחיות את העבר, ניסתה להשפיע עלי וטענה שיש חובה מוסרית על כל אחד מאיתנו לספר ולתעד את העבר הנאצי. כי אנו שעברנו את השואה לא נחיה לנצח וחייבים להשאיר אחרינו כמה שיותר פרטים על החיות הנאציות. בסוף הטיול כשנפרדנו הבטחתי לה שאני אכתוב, אבל, שאעשה את זה, אחרי שאצא לפנסיה.

 

   כשחזרתי לעבודה אחרי הטיול היה מבצע לרכישת מחשבי פי.סי. רכשתי מחשב והתישבתי מולו בכדי לבדוק את בקיאותי בכתיבה. מבלי ששמתי לב האותיות התחברו למילים והתברר שאני כותב על התחלת מלחמת העולם השניה. כך כתבתי את הדפים שבהמשך להקדמה זו. ישבתי אותו ערב עד למחרת בארבע לפנות בוקר וכך ערב ערב משעה חמש אחרי הצהרים ועד שלוש ארבע לפנות בוקר, כאילו נכנס בי אמוק. אחרי זמן, נדמה לי שאחרי כשלושה שבועות של כתיבה כשלא הייתי בטוח בתאריך של אירוע מסוים נזכרתי, שמיד אחרי המלחמה במרץ 1945 כשהגעתי לעיר הולדתי פלוצק, כתבתי ראשי פרקים ותאריכים על קורותי במלחמה ארורה זו. הייתי בטוח שנירות אלו חייבים להיות במקום כלשהו. מצאתי את הרישומים האלו והשוואתי למה שכתבתי עכשיו, התברר שכתיבתי עכשיו כולל התאריכים מתאימים בדיוק לרישומים משנת 1945 ולא הייתי צריך לשנות פרט אחד אפילו. בהמשך בדקתי את עצמי מפעם לפעם והתוצאה היתה דומה. דבר זה מפליא אותי כי אני בדרך כלל לא זוכר שמות ותאריכים.

 

   עלי לציין שכל הזכרונות והמחשבות כתובים, לא לפי גילי ביום כתיבתם, אלא כל פרט נכתב לפי גילי באותו זמן שהדבר קרה במציאות. בזמן הכתיבה מחשבותי ואפילו גופי לא היו כאן אלא באותו מקום שבאותו רגע כתבתי עליו. כל פרק שכתבתי הדפסתי וחברתי לפרק הקודם לבסוף כשגמרתי לכתוב החבאתי הכל וזאת עד היום בו התפרצה מחלתה של אשתי מניה.

 

   מחלתה זו של אשתי שהיא תוצאת השואה דורשת טיפול מסור, מתמשך ובלתי נפסק יום ולילה. אמנם המשכתי לעבוד אחרי גיל פרישה (היה נראה כאילו מקום עבודתי היה מוכן שאמשיך עד אין סוף) אבל הפסקתי לעבוד.

תוך כדי הטיפול באשתי הרגשתי צורך נפשי לברוח לפעמים לאותו מקום שממנו הגענו, אני ומחלת אשתי.

 

   הוצאתי את הדפים הכתובים והתחלתי לקרא אותם וראיתי שצריך לסגננם. בעבודה זו עזרה לי שכנתי לשעבר וחברתי חפצי-בה בן-נון. כאן אני מוצא לנכון להודות לה על עזרה זו.

 

   קרובים שלי שקראו דפים אלו העירו לי שכתיבתי כתובה בצורה עובדתית ויבשה כמעט ללא הבעת רגשות. היום אני מניח שהסיבה לכך נובעת מהחוויות שעברתי בנעורי ובגללם אבדתי את היכולת להביע רגשות חיצונים ובכתובים. כעת אני מסוגל לשכתב את הכתוב מחדש.

 

   הנני מקדיש זכרונות אלו לנכדי רותם, הדס ואור, ששואלים מדי פעם על תקופת השואה. הדס אפילו בקשה אותי פעם להרצות לפני כיתתה ביום השואה וכמובן שעשיתי זאת. אני מאחל להם שלא יחוו מאורעות קשים כלשהם בחייהם.

 

מרץ 1995

 

 

לתוכן העניינים

 

אוגוסט 1939

לפני - והתחלת מלחמת עולם השניה

 

   באוגוסט 1939 התחלנו להריח ריח מלחמה. העתונים היו מלאים סיפורים על מה שקורה בגרמניה. הצבא הפולני התחיל בגיוס המילואים. לקראת סוף חודש אוגוסט דרשה גרמניה של היטלר לספח את דנציג (עיר הנמל של פולניה על ים הבלטי). בטענה שדנציג שייכת להם.

 

   בשנת 1938 כבשה גרמניה את חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה, פולניה הצטרפה לחגיגה וכבשה שטח מעבר לנהר האלזה שבצ'כוסלובקיה.

 

   גרמניה גרשה יהודים בעלי אזרחות פולנית לעיר זבונשין על הגבול הפולני - גרמני. משפחות אחדות מהמגורשים שהיו להם קרובי משפחה בפלוצק הגיעו מזבונשין לפלוצק. זכור לי שפעם עברתי את החצר של פרשקר ברחוב שרוקה 9. בחצר שיחקו ילדים יהודים מקומיים ומגורשים מגרמניה. המגורשים קיללו בגרמנית "פרפלוכטה יודה" יהודי מקולל את הילדים המקומיים. אני חושב שהילדים שבאו מגרמניה חזרו על מה שהם שמעו מהגרמנים בגרמניה וזה מאוד צרם לאוזני.

 

   (המילה שרוקה בתרגום לעברית היא  "רחב", רחוב שרוקה היה מאוד רחב. מספר חדשים לפני המלחמה הוחלף שם הרחוב משרוקה לקוייטקה, על שם יהודי פולני שהיה גיבור מלחמה במלחמת העולם הראשונה, על הבית בו נולד הוצב לוח זיכרון על שמו.(

 

   גרמניה דרשה את דנציג, פולניה סירבה בידיעה ובטחון שיש לה הסכם עם בריטניה וצרפת שבמקרה של התקפה גרמנית הן תבואנה לעזרתה. היהודים התחילו לחשוש, למדה אותם ההיסטוריה הארוכה שסכסוך בין עמים גורם בסופו של דבר נזק ליהודים. ובמקרה זה הסכסוך היה עם היטלר. איצ'ה (יצחק) אחי היה מגויס, לאחר מכן גם אני קבלתי מכתב רשמי מהרשויות ובו הורו לי להתיצב בכתובת מסוימת ברחוב שרוקה בכדי לשרת בהגנה המרחבית,( כך קראו להג"א).

 

   המפקד שהתייצבתי בפניו היה יהודי ששרת בעבר כקצין בצבא הפולני. הוא קיבל אותי בידידות, כמפקד בהגנה המרחבית הראה לי על המפה שהיתה תלויה על הקיר את השטח שבאחריותו ומנה אותי לתפקיד רץ בהג"א והורה לי להתיצב במקרה ויכריזו על מלחמה. בתקופה זו היתה אנדרלמוסיה בעיר, הרבה צעירים נקראו לצבא ואני למרות היותי נער בן 16. גם הייתי חייב להתיצב  )נולדתי ב- 16.10.1923(.

 

   הרבה חיילים הסתובבו ברחובות בקבוצות. ממחלקת האספקה של הצבא באו לחנותו של אבי וקנו (לקחו) את כל המגפיים שהיו בחנות, (צריך לציין שקנית המגפיים אצל יהודי על ידי הצבא היה דבר מאוד לא רגיל בפולניה). הם קבעו את הסכום ושילמו (בשטרות כסף חדשים), אבי התרגז מאוד, אך בדיעבד הודות לכסף זה היה לנו כסף מזומן, בתחילת המלחמה אשר התחילה כמה ימים אחרי זה. לרוב האנשים היו בעיות מזומנים כי הבנקים היו סגורים.

 

   מצב היהודים בפולניה עד המלחמה לא היה בכי טוב. בפולניה היתה מפלגה אן-דקית שפעלה במיוחד נגד יהודים. המפלגה שלחה גברתנים "פיקטניקים" שעמדו לפני חנויות יהודיות ולא נתנו לפולנים להכנס ולקנות. הממשל כמובן ראה ועצם את העיניים.

 

   אצלנו בעיר היו קסרקטינים ובהם חנו באופן קבוע שתי יחידות של הצבא הפולני. גדוד קוולריה (רוכבי סוסים) וגדוד תותחני שדה. הקסרקטינים של גדוד תותחני השדה חנו על יד בית החולים הממשלתי, הכניסה היתה ממש ליד מגדל המים. גדוד הקוולריה חנה בקסרקטינים בצפון העיר, (בשתי הקסרקטינים יצא לי יותר מאוחר לעבוד עבור הגרמנים. אבל למה להקדים את המאוחר.(

 

   הצבא הפולני (גם בזמנים רגילים) לא קנה דבר אצל יהודים. אני נזכר במקרה שקרה כשנתיים לפני כן. הצבא הפולני היה צריך כובעים, מחלקת האספקה של הצבא נתנה לפולני היחיד בעיר שהיתה לו חנות כובעים הזמנה גדולה לייצור כובעים. יש לדעת שלייצר כובעים של הצבא הפולני היה מאוד קשה בגלל המרובע בחלק העליון שהיה קשוח ומיוצב בצורה גיאומטרית במרכז המצחייה. הפולני, לא ידע את המקצוע ופנה ליהודי, אבא של חבר שלי שהיה כובען. הם קבעו תנאי שותפות והתחילו בייצור הכובעים. בין היהודי והפולני היה הסכם שייצור הכובעים לא יתבצע בבית המלאכה של היהודי. (בכדי למנוע ממחלקת האספקה לדעת שאת הכובעים מייצר יהודי).

 

   כל הייצור נעשה בדירה הפרטית של היהודי. לשם כך נבנה בית מלאכה בתוך הדירה. אני זוכר שכל הדירה היתה מלאה בבדים שונים, כובעים ושאריות בד. אנחנו הילדים עזרנו במרץ, בעיקר בהכנסת הברזלים שהחזיקו את ארבע קצוות הכובע. אני מספר את הסיפור הזה בכדי להסביר שליהודים לא היו קשרי מסחר עם הצבא הפולני.

 

   באותם ימים עשו תרגילים בהגנה המרחבית ויצאה פקודה לחפור תעלות נגד הפצצות ולאחר מכן תעלות נגד טנקים. שמו ברזלים מפסי רכבת ועמודי טלפון בולטים בתוך הכבישים, בכדי למנוע מעבר לטנקים. בכדי להטעות את הגרמנים העמידו ברחובות שונים פלטות עץ ובמרכזם מחוזקים חלקים מעמודי טלפון, שכוונו לשמיים כאילו שאלו תותחים כבדים. כל זאת עשינו עד הלילה בין 31 לאוגוסט ל 1 לספטמבר.

 

   המלחמה פרצה כתוצאה של ההסכם המפורסם בין ריבנטרוף ומולוטוב, שרי החוץ של גרמניה ורוסיה, שנחתם במוסקבה. הם חתמו על הסכם אי התקפה ביניהם. יותר מאוחר, באוקטובר, אחרי שפולין נכבשה, אנשים התחילו לברוח לרוסיה. החוזרים ספרו שבהסכם היה סעיף סודי על חלוקת פולניה בין גרמניה ורוסיה.

 

   ב1- לספטמבר לפנות בוקר בין השעות 4 ל5- התעוררנו מהשינה לשמע התפוצצויות מאוד חזקות. התלבשנו מהר. אני רצתי למרפסת וראיתי אש ועשן שחור מיתמר בצד המערבי דרומי של העיר. מיהרתי להתייצב בהגנה המרחבית. בדרך ראיתי מטוסים שחורים בשמיים, אורות המטוסים הבהבו מעלינו, הטיסים לא עמעמו את האורות כי הם ידעו בוודאות שאין לפולנים יכולת תגובה. היו אצלנו בעיר עשרות חללים והרבה מאוד פצועים.

 

   מלחמת העולם השנייה בפלוצק התחילה לפני שגרמניה של היטלר הכריזה מלחמה על פולניה. עיקר הפגיעות היו בשכונת עוני פולנית, בהן גרו הרבה משפחות בצריפים ארוכים (רובם מחוסרי עבודה). למקום קראו "צ'רני דבור" בתרגום חפשי "האחוזה השחורה". וכאמור אלה היו הקרבנות הראשונים של המלחמה ואולי היחידים בעיר. ב- 12 בצהריים שמענו ברדיו את היטלר, ימח שמו, מכריז מלחמה על פולניה. זה היה ביום שישי ב-1 לספטמבר 1939. באותו יום שלחו אותי מהג"א לסביבת הסמינריון של הכמרים לעבוד בחפירת תעלות.

 

   בסביבת העיר פלוצק גרו הרבה גרמנים שנקראו "פולקס - דויטשה" (גרמנים שגרו בפולניה), הם גרו בעיר ובכמה מושבות מסביב לה. בעיר היתה להם כנסיה גרמנית אוונגלית על הגבעה לא רחוק מגן פלוריאנסקי הגן הגדול ביותר בעיר. בפלוצק גר גרמני בשם שולץ, היתה לו מכולת סיטונאית גדולה והוא היה גם המפקד של מכבי האש בעיר.

  

אני זוכר שמספר חדשים לפני המלחמה בנה "פולקס-דויטש" קיוסק בפינת הרחובות גרודסקה-טומסקה ליד בית המרקחת שבפינה, לקיוסק קראו "פינגווין". בקיוסק הזה ייצרו ומכרו גלידה. (זאת היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמכרו בפלוצק גלידה על מקל מיוצרת במכונה אוטומטית ולא עבודת יד).

  

   בערב הראשון של המלחמה התחילו בפלוצק לספר סיפורים על מרגלים. באותו ערב אנשים שמעו רעש מתוך הקיוסק ודמות אדם נראתה בתוכו. מיד התחילו לפרסם בכל העיר שיש מרגל גרמני בקיוסק המפעיל תחנת שידור ומכוון את המטוסים ליעדים צבאיים להפצצות. אחרי שכמעט עשו לו לינץ' התברר שבתוך הקיוסק היתה מכונה לייצור גלידה והוא פשוט בא בכדי לשמור שהגלידה לא תתקלקל. היו שאמרו שהוא באמת היה מרגל. כל פעם נולדו סיפורים על מרגלים. קבלנו הוראה לא להרים ממתקים מהמדרכות כי הגרמנים מפזרים ממתקים מורעלים.

 

   כשהיינו ילדים נהנינו לרוץ אחרי הצבא בימי חג לאומיים, בעיקר אחרי הקוולריה. הסוסים ועליהם התופים היו מקושטים ותזמורת שלימה של כלי נשיפה ליוותה אותם. היה תענוג להסתכל עליהם. למחרת בבוקר הפציצו את הקסרקטינים, סופר שנהרגו שניים עשרה חיילים.

 

   אני נזכר בשתי אפיזודות באותו יום שבת. כשהתחילו ההפצצות ביום שישי, התחלתי להתרוצץ בין הג"א והחפירות. החלפתי את הבגדים שלי מקפוטה וכובע, (מעיל שלובשים במאה שערים וכובע עגול מבד צמר שחור, ישר בחלק העליון עם מצחייה קצרה עטופה באותו בד שחור) שלבשתי מאז הבר-מצוה, לבגדים רגילים.

 

   בשבת פגשתי את אחד מחברי ואמרתי לו תוך כדי שיחה "מלחמה זו פרצה עבורי כי תודות לה התפטרתי מהבגדים שהיו כל כך שנואים עלי" כן, זה מה שאמרתי, (כמובן שאז עוד לא ידעתי איזה מלחמה זו תהיה, במיוחד עבורנו היהודים). לשנאתי לבגדים הדתיים היתה סיבה. בעירנו ילדים ממשפחות דתיות (כפי שהיתה משפחתנו) היו לובשים בבר-מצוה בגדים שלבשו דתיים.

 

   ביום הבר-מצוה שלי אחרי הצהרים כשיצאתי לטייל עם חברים התנפלו עלינו ילדים פולנים וזרקו עלינו אבנים. החברים שאלו אותי, למה לבשת את הקפוטה? עניתי להם: "לבשתי את הבגדים לכבודם של ההורים והסבא", יתכן ועשיתי שגיאה, הוספתי ואמרתי כי עדיף היה להתנגד מראש ללבישת הבגדים, אבל כך רצו הורי ואני סבלתי ושתקתי.

 

   דוגמה שניה: כשנה לפני המלחמה החלטנו חברי ברוך ואני ללמוד לרכב על אופניים. בבית היה זוג אופניים שהיו שייכים לאחי איצ'ה, הוא לבש בגדים רגילים ולכן יכול היה לרכב על אופנים, אבל לי בבגדי הדתיים אסור היה לרכב על אופניים, כך היה מקובל בעיר שלנו, כשיהודים דתיים היו רואים בחור בבגדים דתיים רוכב על אופניים היו אומרים שהוא ירד מדרך הישר.

 

   ברוך ואני החלטנו ללכת למגרש ללימוד רכיבה על אופניים שמיקומו היה מחוץ לעיר. (היה סביר שאף אחד לא יראה אותנו שם). אבל איך אפשר היה להגיע לשם בבגדים של דתיים? החלטנו לעבור דרך החצר של "הבאזאר" שנקרא "שער הברזל" שחיבר את רחוב שרוקה עם רחוב שנקביצ'ה. נכנסנו לבזר מרחוב שרוקה, בחצר קרוב לשנקביצ'ה היינו מורידים את הקפוטה מחזיקים אותה ביד כאילו זה מעיל. נשארנו במכנסיים וחולצה, הורדנו את הכובע, קפלנו אותו ושמנו אותו בכיס וכך אי אפשר היה לדעת שאנחנו בחורים דתיים.

 

   הגענו למגרש שהיה בנוי כמגרש כדורגל בצורה אליפסית, היו שם עשרות זוגות אופניים מכל הגדלים ומכל הסוגים ושם למדנו לרכב. פעם אחת ברוך ואני החלטנו להתחרות. באמצע התחרות כשפנינו מהצד הארוך לצד הצר של המגרש ברוך עלה עלי עם האופניים שלו והפיל אותי. המגרש היה עשוי מכורכר ואבנים נפצעתי בכמה מקומות ובעיקר בפנים. בעל המגרש ניקה אותי ושלח אותנו הביתה. אבל היתה בעיה רצינית מה להגיד להורים?

 

   כל הדרך התלבטנו ובסוף החלטתי לספר שברחוב טומסקה התנפלו עלי ילדים פולנים וזרקו עלי אבנים. אחרי שסיפרתי לאבי את הסיפור הוא אמר: "כמה פעמים אמרתי לך לא ללכת בסביבה פולנית". היה מובן מאליו שפולנים מתנפלים על יהודים ובמיוחד בלבוש דתי.

 

   הדבר השני שברצוני לספר כאן קשור דווקא לאוכל, באותה שבת בשני לספטמבר, לא היה לנו כמעט מה לאכול לארוחת הצהריים. בשל ההפצצות אימי שכחה להוריד את הדגים והבשר למרתף. (באותו זמן לא היו מקררים ואת האוכל היו שומרים במרתף שבו הטמפרטורה היתה בכמה מעלות יותר קרה מבחוץ). היה חם מאוד וכשאכלנו את ארוחת הצהריים הרגשנו שהדגים והבשר מקולקלים.

 

   ביום השלישי למלחמה ה-שלישי לספטמבר נפוצו שמועות שהגרמנים מתקרבים. התברר שאלו לא היו שמועות שווא. ביום ראשון בשבוע התחילו לברוח מהעיר גברים בעיקר יהודים. השמועה אמרה שאת הגברים היהודים ישלחו לחזית ויעמידום לפני הצבא הפולני בתור בשר תותחים. הבוגרים בבית התיעצו והגיעו למסקנה שבזקנים נשים וילדים לא יגעו אבל דוד נגל, אחי הרשעק ואני (שהייתי נראה מבוגר מגילי,( נעזוב את העיר ונשתדל להגיע לעיר שדליץ לדודתנו.

 

   הגרמנים בודאי לא יגיעו לשם כי אם הצבא הפולני לא יעצור אותם אז האנגלים והצרפתים שהבטיחו עזרה לפולין יעצרו אותם. בסופו של דבר הגרמנים הגיעו גם לשם )את הסיבה מדוע אחי שלמה לא נשלח לדודה, איני יודע.(

 

   זה המקום שברצוני לספר על המשפחה שלי. היינו ההורים שלי, סבא וסבתא, דוד נגל ודודה פסה, אחי הרשעק )צבי), אחי שלמה, אחותי בלה ואנוכי. (אחי איצ'ה (יצחק) היה מגויס). ברחוב השני גר הדוד הרז'ו.(השם העברי שלו היה צבי) והדודה הינדה. הבת נד'זה ובנה הגיעו לדודים מספר ימים לפני כן (את בעלה של נד'זה גייסו). יתר המשפחה היתה מפוזרת בערים אחרות.

 

 

לתוכן העניינים

גומבין

לגומבין - וחזרה

 

   יצאנו בשקט באמצע הלילה מפלוצק. הלכנו לכוון הגשרים על הנהר הוויסלה. השתדלנו שלא יראו אותנו כי פחדנו מהפולנים. זאת הסיבה שיצאנו באמצע הלילה. עברנו את הגשר והגענו לרדזיביה, כפר מהצד השני של הנהר. ברדזיביה החלטנו לא ללכת בכביש הראשי אלא לחפש דרכים צדדיות לגומבין. עיר זאת היתה צריכה להיות התחנה הראשונה לכוון שדליץ, מהר מאוד התברר שההחלטה היתה נבונה, אבל מסיבה אחרת לגמרי.

 

   כל זמן שההליכה היתה בחושך לא קרה כלום, אבל כשרק האיר היום הגיעו מפציצים גרמניים שירדו למטה כמעט עד גובה הכביש וירו עם מכונות ירייה אוטומטיות על ראשי האנשים. הרגשנו שכאילו יורים עלינו כי לא היינו רחוקים מהכביש, התברר שהכביש הראשי היה מלא אדם והיריות כוונו עליהם. בין הבורחים היו גם פולנים, זאת נודע לנו מההמונים שברחו מהכביש והצטרפו אלינו. רצינו להגיע מה שיותר מהר לגומבין ולהמשיך לכוון ורשה ומשם לשדליץ.

 

   הגענו לגומבין. חשבנו לנוח קצת ולהמשיך אבל התבררו שני דברים: א. העיר היתה מלאה בבורחים כמונו, המונים הספיקו להגיע לפנינו לעיר, לא רק מפלוצק אלא גם ממקומות אחרים. ב. הצבא הפולני שמר את כל היציאות מהעיר לא רק בכבישים אלה גם בדרכי עפר, הם השתמשו בדרכים ולא רצו שאזרחים יפריעו להם. אי הסדר בצבא היה כל כך גדול שהחיילים לא ידעו מה לעשות עם עצמם, אי לכך החיילים השתמשו בכל הדרכים בכדי לברוח מלחימה. לא היתה לנו שום אפשרות לעזוב ולהמשיך, כך נתקענו בגומבין.

 

   בהתחלה דוד נגל חיפש מכרים בעיר כדי שנוכל ללון אצלם, אבל התברר שאחרים הקדימו אותנו. אחרי חיפושים רבים מצאנו מקום בבית בודד עם גן פירות מסביב. הבית היה שייך למשפחת איכרים יהודית. גר שם אדם מבוגר עם בתו הרווקה, (די מבוגרת). אחר כך נודע לנו שיש לו בנים מגויסים בצבא. יתכן ודוד נגל שילם להם עבור השהות.

 

   למען ההיסטוריה צריך לציין שקומץ היהודים בגומבין קיבלו את אלפי הפליטים בידיים פתוחות. הגיעו לעיר יותר אנשים מהאוכלוסייה שגרה במקום. הגיעו גם אנשי צבא וכולם מצאו מקומות ללון בהם. המזל היה שהימים היו חמים.

 

   הגרמנים לא נתנו לנו זמן למחשבות, גם לא לחשיבה מה עושים הלאה. התחילו להפציץ את גומבין, זה התחיל כמו בכביש, מכונות ירייה אוטומטיות ואח"כ, הפצצות בפצצות תבערה כאילו היינו יחידות צבא. בכל הפצצה רצנו לגן להסתתר מאחורי העצים. כמעט כל הבתים בעיר היו בנויים מעץ פרט לבתים בודדים במרכז העיר. אם פצצה פגעה פגיעה ישירה בבית מיד כולו עלה באש מבלי כל אפשרות להיחלץ ממנו.

 

   השיטה שלי היתה כזו, הייתי עומד מאחורי עץ מסתכל לשמים ועוקב אחרי המטוסים ומסתובב יחד איתם, בצורה כזאת העץ היה תמיד ביני ובין הפגיעות. (כאן צריך לציין שבאותה תקופה לא היו עוד בנמצא מטוסי סילון, המציאו אותם רק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה). כמובן שזאת לא היתה יכולה להיות הגנה נגד פגיעה ישירה אבל נגד רסיסים היתה ועוד איך היתה, אחרי כל הפצצה מצאתי רסיסים חמים וחדים בתוך העץ שהסתובבתי סביבו ומסביב לו על האדמה.

 

   זכור לי שאנשים איבדו את שפיות דעתם מרוב בהלה. בזמן ההפצצות. לא רחוק "ממקום מגורינו" היה בית בנוי חצי מעץ וחצי מלבנים ולשם נפלה פצצה. מכל דיירי הבית ניצל אדם אחד. הוא הגיע איכשהו החוצה והחזיק דבר מה בידיים ולא רצה לעזוב את זה, התברר שמכל הרכוש בבית הוא הציל זוג תחתונים. מראות כאלה ליוו אותי בימים ההם.

 

   בשוק העיר היו כמה בתים בנויים לבנים אחד מהם היה בן שלוש קומות היחיד בעיר. בבית זה היה מרתף גדול, הג"א הכין אותו בתור מקלט ציבורי. לאותו מרתף היו נכנסים אנשים שהיו בסביבה כל פעם כשהייתה הפצצה. באחד הימים נפלה פצצה בפגיעה ישירה על הבית, כמעט כל האנשים נשארו קבורים מתחת להריסות. אני מציין המקרה כי בתוכו מצאו את מותם גם פלוצקאים, ביניהם הבן של השכנה שלנו איטלה וורשויאק ואשתו שחיינו איתם כמשפחה.

 

   הימים בגומבין עברו עלינו בין הפצצות ובין עמידה בתור ללחם. בחנויות אי אפשר היה להשיג כלום. אסור לשכוח שהיו כל כך הרבה אנשים בעיר והיתה מלחמה. מה שאפשר היה להשיג היו פירות, האיכרים היו מגיעים באיזושהי דרך העירה והביאו פירות. כנראה שהסיבה היתה סוף העונה לפירות ואם הם לא היו מוכרים את הפירות הם היו נרקבים. (היה חם ובזמנים ההם לא היו חדרי קירור). בעלת הבית שלנו היתה מבשלת ריבה מפירות. היא הביאה מאי שם שק עם סוכר למטרה זו.

 

   ימים בודדים אחרי שעזבנו את הבית נכבשה גומבין על ידי הגרמנים. כל המלחמה הזו היתה כפי שהגרמנים קראו לה "בליץ קריג" (מלחמת בזק). אחרי שהתברר לנו שפלוצק לא הופצצה והגרמנים לא עשו בעיות ליהודים החלטנו לחזור הביתה. כמובן שתחבורה לא היתה התחלנו את הדרך חזרה ברגל בהבדל אחד, הפעם הלכנו בכביש הראשי.

 

   הדרך היתה מלאה בגרמנים. מפעם לפעם ראינו גרמנים מובילים שבויים פולנים. בדרך עברו אותנו מכוניות, אופנועים, טנקים, תותחים, ומכוניות מלאים חיילים. אחרי כל כמה מכוניות היה מחובר מטבח שדה למכונית משא, הם היו עוצרים כל פעם בדרך לשתיית קפה, (מבלי שהיו צריכים להטריח את עצמם ולחפש קפה) מספרים בדיחות הם היו מבסוטים מהחיים כאילו אין מלחמה.

 

   התפלאנו שבכלל אין סוסים, היינו רגילים שבצבא הפולני הכל מועמס על סוסים. אפילו התותחנים השתמשו בסוסים לסחיבת התותחים. עלי לציין שבכלל לא התעסקו איתנו ונתנו לנו לעבור. היינו בשבילם אוויר.

 

  הגענו לרדזיביה. כשהתקרבנו לשפת הוויסלה התברר לנו שבכל זאת הופצץ משהו בהעדרנו, היו אלה הגשרים על הנהר. רוחב נהר הוויסלה על יד פלוצק היה כמעט קילומטר וכמובן שללא גשרים אי אפשר היה לעבור אותו. הדייגים מצאו להם פרנסה טובה, הם היו מעבירים בסירות שלהם אנשים לצד השני עבור תשלום. הם סיפרו לנו שהצבא הפולני פיצץ הגשרים לפני שעזב את העיר בכדי לעצור את הגרמנים. הגרמנים מצאו להם כמובן דרכים אלטרנטיביות.

 

   אחד הגשרים שהופצץ היה עשוי עץ והיתה לו היסטוריה עתיקה. השני החדש, נבנה בשנים -1939 1936. סיימו אותו לפני פרוץ המלחמה. בבנייתו השתתפו עשרות אלפים פועלים, זה הביא פרוספריטי (גאות כלכלית) לעיר בשנים האחרונות לפני המלחמה. הפועלים באו מכל מיני מקומות מחוץ לפלוצק והשאירו הרבה כסף בעיר. גשר זה היה עשוי מבטון וברזל וברוחבו היה הרחב ביותר באירופה, כך פורסם בעיתונים. אני זוכר שהיו מדרכות משני הצדדים למעבר לבני אדם וכביש כפול לרכב, היתה גדר ומאחוריה פסי רכבת לשני הכוונים.

 

   בעיר היו עד לבניית הגשר שתי תחנות רכבת, אחת היתה ברדזיביה לכוון קוטנה, לודז, ניתן היה להגיע איתה גם לוורשה דרך קוטנו. התחנה השנייה היתה מחוץ לעיר בצפון, לכוון שרפץ. על ידי בנית הגשר לא היה צריך להיסחב מחוץ לעיר כדי לנסוע ברכבת.

 


מראה כללי של פלוצק. תמונה זו צילמתי מיד אחרי המלחמה.

   אחזור לשפת הנהר ברדזיביה. הסתכלתי על הנהר שהשתרע לפנינו, מהעבר השני נראה המראה הנהדר המוכר כל כך של פלוצק, פני הנהר הרחב וההר שמעליו המגדלים והכנסיות התנשאו כאילו לא קרה דבר.

 

הדוד נגל גמר את העסקה עם דייג שיעביר אותנו לצד השני.    הדייג כמו האחרים לא סיפר לנו מה מחכה לנו שם.

 

גם אם היינו יודעים מה מחכה לנו האם לא היינו חוזרים הביתה?

לפני שהגענו לחוף בצד השני כבר ראינו גרמנים שבודקים כל אחד. לפולנים הרשו ללכת לאן שרצו, את היהודים הובילו בקבוצות לאיזשהו מקום, לא יכולנו לראות מהסירה לאן. התהיה נגמרה מהר, הסירה שלנו הגיעה לחוף. הגרמנים לקחו אותנו על חלק הגשר שנשאר שלם. התקרבנו וראינו מאות יהודים פלוצקאים, כולם חזרו מהצד השני של הנהר כמונו, מגומבין מגוסטינין וממקומות אחרים. שאלנו אותם אם יש אפשרות לברוח, הם הסבירו לנו שהקצה גבוה מדי.

 

   יותר מאוחר הלכתי לבדוק בעצמי את האפשרויות, (בין כך לא היה מה לעשות,) הלכתי כמה מאות מטרים עד שהגעתי למקום בו היה השבר, הוא היה גבוה מאוד מעל פני המים כמעט באמצע הנהר אי אפשר היה להימלט,  לא פלא שלא היו גרמנים בצד זה בכדי לשמור עלינו.

 

   אחרי כמה שעות הגיעה אחותי בלה. לא ידוע לי איך נודע בבית שאנחנו על הגשר, בלה ספרה לנו מה קורא בבית וגם הביאה לנו אוכל, מהבוקר לא בא אוכל לפינו. התברר שלנשים הגרמנים הרשו להסתובב. באותו מעמד נודע לנו מבלה שבנוגע למבוגרים אין מה לעשות ולא ידוע מתי ישחררו אותם, בקשר אלי, משתדלים לשחרר אותי באמתלה שאני עוד ילד. היא אמרה לי להגיד שאני בן 14 בלבד. וכך היה.

 

   זמן מה אחרי שהלכה קראו לי, שאלו אותי בן כמה אני וכשאמרתי בן 14, הקצין צעק עלי "מה אתה עושה פה, עוף הביתה". הגעתי הביתה בערב. את הדוד ואת אחי הרשעק שחררו רק למחרת בערב.

 

לפי חשבוני, התאריך היה כנראה ה - 11 או ה-12 לספטמבר, פלוצק נכבשה ב-9 לספטמבר.

 

שירטוט זה העתקתי מספר:  תולדות פלוצק  קהילה עתיקת יומין בפולין.

לחץ להגדלה

 

לתוכן העניינים

הכיבוש

 

   אחרי שחזרנו הביתה מגומבין החיים התחילו לחזור למסלולם הרגיל. הסתובבו בעיר חיילים גרמניים "מהוורמאכט" (הצבא הסדיר) וגם "שוץ פוליצי", בתרגום חפשי משטרת ביטחון. הם החזירו את הסדר לעיר ואחרי כמה ימים הורו לפתוח החנויות ולהתחיל בחיים כרגיל. מצב זה נמשך שבועיים שלושה עד שגם ורשה נפלה ועם זה בעצם נגמרה המלחמה בין גרמניה ופולניה.

 

   ב1- לאוקטובר 1939 כל פולניה נכבשה. הגרמנים כבשו את פולניה עד לנהרות הבוג והנרב, והיתר נכבש על ידי הרוסים וזה לפי ההסכם הסודי בין הרוסים והגרמנים שנחתם כאמור מספר חדשים קודם לכן. הדבר המטריד ביותר מאותו יום והלאה היו עבודות מפרכות ובזויות שונות שהיינו חייבים לבצע. לא היינו רגילים לעבודות פיזיות, כך שזה היה גם קשה וגם משפיל. עיקר העבודות היו בקסרקטינים של גדודי הקוולריה והתותחנים הפולנים לשעבר.

 

   לגרמנים היתה בעיה, יהודים עם פיאות וזקנים התחבאו וכמעט לא ראו אותם ברחוב, יהודים שהיו לבושים בלבוש רגיל היו נראים כמו פולנים והם לא ידעו להבדיל בין יהודי ופולני. תוך ימים ספורים התברר לגרמנים שדאגתם מיותרת. הפולנים מבלי שהתבקשו לכך, כשראו גרמני במדים או אפילו ללא מדים מסתכל לצדדים, הפנו את תשומת לבו ליהודים בסביבה והתחילו לצעוק "יודע" "יודע" )יהודי יהודי) והצביעו על היהודי שהיה בסביבה (בהרבה מיקרים הגרמני סתם עמד ולא התעניין ביהודים דווקא.(

 

   בימים ההם התחלתי לעבוד בפעם הראשונה בחיי ובצורה הקשה ביותר, אם לא ניקח בחשבון את החפירות שעשיתי ביום שפרצה המלחמה. העבודות שעשיתי באותו זמן היו: סבלות, העברת רהיטים והעמדתם בחדרים, נקיון, מילוי מזרונים בקש, ניקוי שרותים ורצפות בחדרים ופרוזדורים. למדתי גם מאיש השוץ פוליצי לתקן תקרים במכוניות, לפרק גלגלים ממכונות להוציא הפנימיים לתקן התקרים ולהרכיב הכל בחזרה. למי היה אז אוטו? ומי ידע לעשות את זה? עבדתי בסלילת כבישים ומדרכות, בבניין, בהעברת חול ממקום למקום, טעינת פחם וחטיבת עצים.

 

   פעם חייבו אותי עם אדם נוסף להריק בור מלא צואה מתחת לשירותים זה היה על יד בנין שבו השתכנו גרמנים. היה צריך לזרוק הצואה מהבור לתוך מיכלית, שהארגז שלה היה גבוה ואחר כך לנסוע עם המיכלית המלאה מחוץ לעיר להוציא הצואה מהמיכלית ולפזר אותה בשדה. כשאני נזכר בזה נדמה לי גם עכשיו שכולי מסריח.

 

   שכנתנו איטלה וורשויאק היתה אלמנה מאז שאני זוכר אותה. כשנה לפני המלחמה היא התחתנה עם אדם בשם פלטיאל והוא עבר לגור אצלה. הימים הנוראים התקרבו, בתי הכנסת ובתי המדרש היו סגורים (הם נסגרו על ידי הגרמנים). הגרמנים אסרו על יהודים להתפלל, פרט לזה היה מסוכן לצאת מהבתים. פלטיאל החליט שהוא יקח על עצמו אחריות ושנתפלל אצלו. במקרים שהגרמנים תפסו יהודים מתפללים בבתים פרטיים היו מוציאים אותם לרחוב עם הטליתות והשתעשעו על חשבונם, ובעלי הבתים שאצלם התנהלה התפילה נענשו קשות. אצלינו התפילות בכל החגים עברו בשלום.

 

   בינתיים יצאה שמועה שהרוסים לא ישארו על גדות הנארב והבוג, אלא ימשיכו עד לשפת נהר הוויסלה (בתקופה זו אף אחד בעיר לא ידע על ההסכם בינם ובין הגרמנים). היות והעיר פלוצק נמצאת בצד הימני של נהר הוויסלה היה ברור שהרוסים יגיעו העירה וכמובן זאת תהיה הישועה.

 

   נודע לי בסוד שבבתים שונים מאמתים את הנושא בסיאנסים על שולחן ללא מסמרים. נדמה לי שביום בו נודע לי הדבר דובר על 20 יום. הכוונה היתה שבעוד 20 יום הרוסים יגיעו העירה. בהזדמנות זו לימדו אותי גם איך מפעילים שולחן כזה. חפשתי בבית שולחן ומצאתי שולחן שעליו עמד עציץ גדול מתאים למטרה.

 

   באותם ימים היו מתרכזים בערב בכל בית שכנים מהבנין בדירה מסוימת, הם היו דנים על המצב, לצאת מהבית לא ניתן היה. השכנים בבנין שלנו היו מתכנסים אצלנו. הושבתי מספר אנשים בשלושה צידי השולחן וביקשתי לשים הפרקים של כפות הידיים על השולחן. אני התישבתי מולם ודיברתי אל השולחן בקול רם (כך לימדו אותי). כמובן שהשאלה הראשונה היתה מתי הרוסים יגיעו? והתשובה היתה מתקבלת על ידי זה שהשולחן היה מתרומם עם שתי הרגלים של צד הריק ויורד חזרה. זה היה נחשב נקישה אחד או מספר אחד. התשובה על השאלה מתי הרוסים מגיעים היתה 20 דפיקות.

 

   בכל אופן בכל יום המספר קטן ביום, כך קרה אצלנו וכך בכל יתר הבתים שהשתמשו בשולחן. האנשים מסביב לשלחן היו מתחלפים אבל תמיד נשארו אנשים שלא האמינו לשולחן. שאלתי שאלות נוספות "את השלחן" שאפשר היה לבדוק אותם במקום. למשל, פעם באמצע השאלות נכנסה בלקה ווארשויאק, הבת של השכנה. פרט לאימי שהיתה בחדר, אף אחד לא ידע את גילה, וזאת היתה השאלה ששאלתי, כשהשולחן גמר לנקוש, נפלטה צעקה מפיה. היא אמנם אמרה שזה לא נכון, אבל אחרי שכולם הלכו שאלתי את אימי והיא אישרה שזה נכון.

 

   מקרה שני: אצלנו בבית היה גר אדם זר באחד החדרים, שאליו היתה כניסה נפרדת, הוא היה מוכר בשוק פירות וירקות. פעם הוא חזר מהשוק ונכנס ישר לדירה שלנו. הכסף מהפדיון באותו יום היה מפוזר לפי דבריו בכל הכיסים. שאלתי אותו אם הוא יודע כמה כסף יש לו? או לחילופין כמה שטרות של 100 זלוטי יש לו. הוא ענה כי יש לו מושג על הסכום הכללי, על חלוקה לפי שטרות בוודאי שאינו יכול לדעת. אז שאלתי את השולחן כמה שטרות של 100 זלוטי יש אצל האדם הזה? השולחן הקיש מספר פעמים. פינינו את החפצים משולחן גדול והאדם הוציא שטרות מכל הכיסים. עזרנו לו לחלקם לפי שווי השטרות, את שטרות של ה- 100 זלוטי שמנו לחוד ולאחר שהודיע כי אין לא יותר כסף בכיסים, ספרנו את השטרות של 100 זלוטי. הכמות היתה בשטר אחד פחות מהמספר שהשולחן הקיש. ספרנו מספר פעמים וקבלנו אותה תוצאה. ביקשתיו, שיבדוק קמטים או פינות בכיסים שאולי לא הגיע אליהם. אחרי חיפוש נוסף, הוא מצא שטר בודד של 100 זלוטי בכיס הקטן מתחת החגורה.

 

   המשחק עם השולחן נמשך שבועיים ויותר עד ליום שבו הרוסים היו צריכים להגיע. באותו יום היו אנשים שיצאו מחוץ לעיר לקבל אותם, אבל שום דבר לא קרה. בערב של אותו יום, כל שולחן בכל בית, הקיש מספר אחר. בזה נפסק משחק השולחן.

 

   כמה ימים אחרי שחזרנו מגומבין התחילו להופיע בחורים, שהשתתפו במלחמה בתור חיילים בצבא הפולני. אחי איצ'ה משום מה לא חזר. כמה ימים אחרי נפילת ורשה מישהו הגיע וסיפר שראו את איצ'ה ברדזיביה כפר מצד השני של נהר הוויסלה. רצתי לכוון הנהר ובאמת אחרי זמן מה איצ'ה הגיע .

 

   דרך אגב, לפני שאיצ'ה חזר סיפרו לנו אנשים שחזרו לפניו, על פעולתו במלחמה. קודם כל, הוא השתתף בהגנת ורשה. ואחרי זה, שפרץ למחסן מצרכים בתוך בית חרושת לשוקולד בבנין שבו חנתה היחידה שלו. (הוא שירת ביחידה רפואית). הוא הוציא מצרכים מהמחסן וחילק ליהודים שונים כי בוורשה היה רעב באותו זמן. כמובן שלאנשים שהכיר עזר מעל ומעבר.

 

   אחרי המלחמה ספרה לי בת דודתי דנקה, שאיצ'ה היה מביא להם הביתה שקים עם סוכר, שוקולדים וכל מיני מצרכים אחרים בזכותו היה להם מה לאכול בזמן ההפצצות על ורשה. אנשים ספרו לנו שאת המצרכים הוא היה מחזיק בתוך התיקים במקום צרכי ריפוי, סיפרו גם כי במיוחד דאג לילדים והיה מחלק שוקולד וסוכריות לילדים ברחובות העיר. הוא שירת במלחמה בתור חובש מבלי שעבר קורס איזשהו. אילו היה מחזיק בתיקים צרכי ריפוי ממילא לא היה יודע איך להשתמש בהם.

 

   אחזור לחזרתו הביתה. התברר שאיצ'ה נפל בשבי כשנודע לו מה מחכה ליהודים בשבי, הוא התחיל לחשוב על דרך לצאת משם. במקרה נודע לו שמשחררים "פולקס-דויטשה". הוא ניגש לקצין האחראי ואמר לו שהוא "פולקס דויטש". הקצין שאל אותו מאיפה הוא, זאת לא היתה בעיה בשבילו כי הוא הכיר את הכפרים עם הגרמנים בסביבה שלנו ונתן שם של כפר כזה.

 

   הקצין הסכים ואמר, "מחר בבוקר כשיבוא הפקיד הוא ימלא הטפסים ונשחרר אותך". אבל אחי פחד שמישהו עוד יכול להכיר אותו לפני זה, אז אמר לקצין שיש לו נסיון בדברים כאלה, כי הוא היה פקיד בצבא הפולני והוא מוכן למלא הטפסים במקום הפקיד. איכשהו זה עבד. הקצין נתן לו הטפסים, איצ'ה מילא אותם והגיע איתם הביתה וכך ניצל. בבית הטפסים עברו מיד ליד וכל אחד בדק אותם. לא היה שום ספק זה היה כתב היד של איצ'ה.

 

אחי איצ'ה (ראשון משמאל) עם קבוצתו רוכבי אופניים במכבי פלוצק.  הוא ניספה בשואה.

 

   בקשר לנסיון בדברים כאלה. ובכן כמה שנים לפני זה כשהוא שירת שרות פעיל בצבא הפולני, היה זמן שאיצ'ה היה מגיע לעתים קרובות לחופשה. כמובן ששמחנו אבל זה לא היה מקובל בצבא הפולני לקבל חופשות לעיתים קרובות. חופשות בצבא הפולני היו מקבלים אחת לכמה חדשים. באחד הפעמים נפל לו ניר מהשרוול, (הקצוות שבשרוולים היו מקופלים במעילים הארוכים, זה היה המקום בו היו החיילים מחזיקים פסים, או כל מיני ניירות אחרים). הרמתי הניר שנפל ופתחתי אותו התברר שזה היה הפס לחופשה וזיהיתי שכתב היד הוא של איצ'ה. כששאלתי אותו איך זה יכול להיות, הן ליהודים לא נותנים לעבוד במשרד, השיב לי שהוא החליף לכמה ימים את הפקיד ולכן, קיבל החופשה.

 

   אחרי חופשה זו לא ראינו אותו הרבה מאוד זמן, יותר מאוחר נודע לנו שהוא עם אחרים גנבו מהמשרד טפסים לחופשה וחילקו אותם כל יום לפי ראות עיניהם. עד שפעם הגיע קצין לבסיס שהיה צריך חיילים, אחרי שעות הפעילות ומספר חיילים כזה לא היה אותו זמן בבסיס, הוא שאל את קצין התורן אם ידוע לו על הוצאת כל כך הרבה פסים באותו יום, כשהקצין התורן שלל זאת נתן הקצין פקודה לקחת את הפסים מהחיילים בזמן שיחזרו לבסיס לשם בדיקה. כשראה אחי איצ'ה שלוקחים הפסים הבין מיד שקרה משהו, הוא בלע את הפס ועבר ללא פס את שער הבסיס, עבור יציאה ללא פס קיבל כמה חדשי ריתוק בבסיס. אלו שמצאו אצלם את הפסים הועמדו לפני משפט צבאי.

 

   בחודש אוקטובר 1939 הגרמנים עצרו עשרה יהודים מכובדים וטענו שהיות שהיהודים לא משתפים פעולה ומחבלים בהוראות הגרמנים על כן הם חייבים לתת לעם הגרמני "קונטריבוציה" (דמי כופר) בסך 1 מיליון זלוטי. זה היה סכום עתק, היהודים העשירים הספיקו לברוח מפלוצק וכן אנשי "ועד הקהילה." (יחד עם "ועד הקהילה" ברח גם הדוד נגל שהיה נציג מטעם "אגודת ישראל") כולם או רובם ברחו לוורשה. כך שהעיר פלוצק נשארה ללא עשירים וללא נציגים.

 

   הגרמנים איימו על העצירים, שאם לא תנתן דמי הכופר תוך כמה ימים ירצחו אותם. אחרי יומיים שיחררו את רובם והורו להם לאסוף את הכסף ולהביאו, אחרת יהרגו אותם ביחד עם העצירים שנשארו בכלא. נעשו מאמצים גדולים להשיג הכסף, אבל זה היה מעבר לכוחה של האוכלוסיה היהודית. בסוף הסכימו הגרמנים להקטין הסכום ולקבל חלק בחפצי ערך. אני זוכר שאמי נתנה גם פולי קפה אמיתי שהגרמנים אהבו.

 

   יום אחד הורו לכל דיירי הבית שבו גרו הסבא והסבתה שלי והדודה פסה, לעזבו תוך כמה שעות. (כאמור בעלה של דודה פסה דוד נגל כבר לא היה בבית כי ברח לוורשה,) וציוו ליהודים להתאימו לבית זונות, כמובן על חשבון היהודים. ("לשימוש עבור החיילים האמיצים", כך אמרו הגרמנים). זה היה בית גדול של ארבע קומות בלוק שלם, שחלש על שלוש רחובות, מסביב לבית היו חנויות. סבא סבתא והדודה נגל עברו לגור אצלנו. יתר היהודים מהבית מצאו להם גם פתרונות דיור אצל משפחתם או אצל ידידים.

 

   כשאנשים ראו שמיום ליום הולך ונעשה רע יותר התחילו לברוח . זה התחיל עם הצעירים ועבר למשפחות שלמות. מכל משפחה נסע מישהו, על פי רוב יותר מנציג אחד. היו כאלה שנסעו ממקום למקום חזרו העירה והמשיכו שוב, מהם בעצם נודע לנו על החלוקה של פולניה בין גרמניה ורוסיה שהוחלט עליו בסעיף הסודי שבהסכם בין ריבנטרופ ומולוטוב עוד באוגוסט. הגבול שקבעו ביניהם עבר לאורך הנהרות הבוג והנארב.

   רוב הבורחים הגיעו אחרי תלאות וקשיים מרובים לשטח שכבשו הרוסים במעבר באחד הנהרות. לפי הערכות ששמעתי ברחו מפלוצק בתקופה זו כ- 2000 יהודים לא כולם הגיעו לרוסיה אלו שלא היגיעו ניספו במקומות לא ידועים.

 

   באחד הימים חטפו את אחי שלמה, כמו במקרים קודמים לעבודה. בערב חזר נכנס לחדרו וסגר אחריו את הדלת, אצלנו בבית לא היה מקובל לסגור דלתות והדבר נראה מוזר בעיני ניסיתי להיכנס אבל הדלת היתה נעולה מבפנים. הסתכלתי דרך חור המנעול וראיתי אותו מחזיק כף יד אחד בשניה ומבט של כאב חזק על פניו ופתאום פרץ בבכי. זה כל כך לא התאים לו שקראתי לאימי.

 

   לבקשת אימי הוא פתח הדלת, כף ידו היתה שרופה בצד הפנימי, חבשנו לו את היד שלמה דיבר לעצמו חזר ואמר "איזה השפלה, איזה השפלה". בסוף סיפר לנו שאנשי "השוץ פוליצי" תפסו אותו לעבודה, במשך היום ביצע עבודות שחורות זה היה מקובל, אך לפנות ערב קצין אחד לקח אותו לנפחיה זרק על האש ידית של דלת כשהידית נהיתה אדומה, הוציא אותה עם צבת והניח אותה בידו של שלמה הוציא אקדח ואמר "אם תזרוק אותה אני יורה בך". מה נשאר לו לעשות? הוא זרק את הידית באוויר ותפוס חזרה מספר פעמים. למזלו עבר שם קצין בדרגה גבוה יותר והפסיק את "המשחק". מקרה זה זעזע את שלמה והוא אמר "יד שרופה מילא, אבל השפלה כזו".

 

   באותו ערב התישבנו לחשוב מה עושים. כשצעירים מהבתים האחרים התחילו לעזוב את העיר אצלנו אף אחד לא חשב על עזיבת המשפחה, היינו משפחה מאוד מלוכדת ורצינו גורל אחד לכולנו. אחרי המקרה עם שלמה השתנה משהו. היינו 4 אחים ואחות. הוחלט: שניים יוצאים ושניים נשארים עם ההורים ועם אחותנו. נשאר להחליט מי עם מי יוצאים, ההחלטה היתה הצעיר ביותר עם המבוגר ביותר זאת אומרת הרשעק ואני איצ'ה ושלמה.

 

   היות ושלמה לא היה מוכן להשאר, הוחלט ששלמה ואיצ'ה נוסעים. התחלנו לאסוף בגדים ומזון שיתאימו לדרך. אחרי זה דובר על כיוון הנסיעה, ההחלטה היתה שקודם כל הם יסעו לוורשה. היות ושלמה היה חבר במרכז הנוער הציוני, הם ישתדלו להגיע לוורשה למרכז ומשם יכוונו אותם לגבול הרומני ומשם לארץ ישראל. באותו זמן לא היה שום כלי תחבורה מקובל שאפשר היה לנסוע איתו ובמיוחד ליהודים. איכרים עשו להם פרנסה והציעו את עגלותיהם שהיו מכוסות עם ברזנטים ורתומות לשני סוסים בתור כלי תחבורה, בלית ברירה יצאו איצ'ה ושלמה בעגלה כזאת.

 

   לא שמענו מהם חודש ואולי יותר עד שיום אחד מישהו הודיע שרשימת שמות תלויה על הקיר מחוץ לבית המשפט המחוזי והשם שלנו מופיע שם ברשימה. הלכתי לשם ונודע לי שזאת רשימה של אנשים שקיבלו מכתבים מחוץ לארץ, נכנסתי וביקשתי המכתב. (מאז פרוץ המלחמה לא פעל משרד הדאר). זה היה מכתב עם בולים ליטאים והשולח היה שלמה אחי. התפלאתי איך הגיע מכתב מליטה בזמן שהם היו אמורים להיות בסביבות רומניה. תוך כדי מחשבה רצתי מהר הביתה, פתחנו את המעטפה ומצאנו מכתבים, מאיצ'ה ממאריאמפול בליטא ומשלמה מווילנה. הם סיפרו שהגיעו לוורשה ושם נציג ממרכז הנוער הציוני שלח אותם לווילנה, בטענה שמווילנה תהיה אפשרות להמשיך לארץ ישראל.

 

   ווילנה היתה חופשית והיתה שייכת באותו זמן לליטא. הליטאים כבשו את ווילנה עם השטחים מסביב לה באותו זמן שהרוסים כבשו השטחים מעבר לנהרות הבוג והנרב. טענת הליטאים היתה דומה לטענות הגרמנים ששטחים אלו שייכים להם מתמיד ושפולין כבשה אותם אחרי מלחמת העולם הראשונה (בכל אופן העיקר מבחינתם, ליטא היא כעת מדינה חופשית).

 

   שלמה נשאר בווילנה מטעם המפלגה אבל איצ'ה היה חייב לעבור למריאמפול ושם התקבל לעבודה בחברת החשמל. שלמה לפי ההוראות שקיבל בוורשה התחיל לארגן קיבוץ של הנוער הציוני והכין אותם להכשרה ארצה. בארץ פגשתי אדם שעבד במשרד הביטחון ותוך כדי שיחה סיפר לי שהוא היה חניך בקיבוץ ששלמה ניהל אותו בווילנה ושהוא נשלח עם אחרים על ידי שלמה אחי ארצה.

 

   בתור ילד הצטרף אחי שלמה כחניך לצעירי השומר הלאומי. בהמשך (נדמה לי) היה פירוק במפלגה או שהיתה חלוקה, שלמה עבר לנוער הציוני.

 

חזית הגמנסיה היהודית בפלוצק. בזמן הכיבוש הנאצי שימש כמטה הגסטפו במחוז.

 

  יותר מאוחר כששלמה למד בבית ספר התיכון היהודי, הנהלת בית הספר מסיבות שהיו ידועות רק להם, נתנה לתנועות הנוער של השומר הצעיר ושל הנוער הציוני שחלק גדול מהם למדו בבית הספר חדרים בקומה השלישית לפעיליות שלהם. אני זוכר את זה כי אני אישית בתור ילד הייתי משתתף בחוגים בתנועה זו בבנין הגימנסיה. כל שנה היו מגיעים לחופשה לסבתא שלהם איטלה ווארשויאק הנכדים מלוד’ז בולק ואחותו טוניה סוכצ'בסקי. אחי שלמה שכבר היה מדריך בתנועה היה מזמין את בולק לפעולות בתנועה. בולק ואני הינו חברים באותו גיל. השתתפנו בפעולות באותו חדר בגימנסיה היו מקרים שהיינו יוצאים משם ביחד עם החניכים לשדות שבצפון העיר ושם היינו מתישבים על הדשא ומקשיבים להרצאות או שרים ביחד.

 

   במשך הזמן שלמה התקדם בתנועה ואחרי גמר לימודיו בגימנסיה, שלחו אותו בהתחלה לסניפים בסביבה ויותר מאוחר לכל מיני מקומות מרוחקים הוא נעדר מהבית תקופות ארוכות. באותו זמן נבחר למרכז התנועה.

 

   פעולתו האחרונה לפני המלחמה היתה בטרוקי על יד ווילנה. שם הוא ניהל כנס של מדריכי התנועה. אני זוכר שהוא חזר הביתה לפלוצק ימים בודדים לפני פרוץ המלחמה אפשר להגיד ברכבת האחרונה, כך שווילנה לא היתה חדשה עבורו. במכתב הבא, איצ'ה צירף תמונה בה הוא נראה עם זקן וכתב "מה שהגרמנים מונעים מכם החלטתי אני לטפח". במקביל למכתבים, שניהם שלחו לנו חבילות מזון בעיקר קופסאות שימורים. אנחנו החלפנו אותם לאוכל טרי כי לא היינו רגילים לשימורים. כמובן שעזרה זו הועילה לנו מאוד.

 

   אחרי הגירוש הקשר איתם לא הופסק להיפך, העזרה שלהם גדלה והם שלחו לנו אפילו בגדים. באותו זמן שלמה התחיל לשלוח את החניכים שלו ארצה וכשנודע לנו בקשנו אותו להצטרף אליהם. תשובתו היתה: "כאן אני יכול לעזור לכם וזה יותר חשוב". כך זה נמשך עד שהרוסים כבשו את ליטא.

 

   מאותו זמן התחלנו לקבל מכתבים מבולבלים, כל פעם כתובת השולח היתה אחרת. הבנו שהוא מתחבא בגלל היותו ציוני. מאיצ'ה הפסקנו לקבל מכתבים לא ידענו מה הסיבה. אחרי זה שלמה כתב שהוא מתכונן לכניסה לפוליטכניקום. הקשר נפסק לגמרי כשהתחילה המלחמה בין גרמניה ורוסיה. יותר נכון להגיד כשגרמניה הפרה את ההסכם הקודם וצעדה לעבר רוסיה.

 

   בתל אביב פגשתי את חיים בזורה חבר של שלמה שהיה באותה סביבה, הוא סיפר לי ששמע, שכשהגרמנים הפציצו את ווילנה, שלמה ברח וכשהיה על הגשר של נהר הוויליקה פגעה פצצה בגשר והוא נספה. (דרך אגב התמונה בדף זה קבלתי מחיים בזורה). מה קרה עם איצ'ה לא ידוע לנו.

 

   צחוק הגורל, כל אותו זמן כשדיברנו על נושא ההשרדות אחרי המלחמה ,חשבנו, איצ'ה ושלמה ישארו בחיים, כי הם בארץ חפשית. ודווקא הרשעק ואני מתחת המגף ההיטלראי נשארנו בחיים. בת דודתי דנקה סיפרה אחרי המלחמה, שבאותו זמן, שאנחנו ידענו ששלמה מתחבא ואולי מנסה להתקבל לפוליטכניקום בווילנה, הוא היה אצלה בלמברג (Lwow) ונרשם לטכניון. הוא חזר לווילנה לאסוף חפצים ולחזור ולהתחיל ללמוד בלמברג, (ומשום מה לא חזר.(

 

   אחרי ששלמה ואיצ'ה עזבו אותנו, עבדתי פעם בקסרקטין של גדוד התותחנים הפולני לשעבר, כשחנה בו גדוד של האס-אס, התעסקנו שם בעבודות שונות. לקראת גמר יום העבודה מצאו שם הגרמנים צלב גדול עם ישו, הם כתבו עליו "גם ישו היה יהודי". הוציאו אותי מקבוצת היהודים, כנראה בגלל שהייתי הכי גבוה, תלו לי הצלב על הצוואר עם חבל וצוו עלי לעבור כך את העיר. הצלב היה כבד וכמעט הגיע לכביש אבל מה יכולתי לעשות, אמרו לי לא להוריד אותו.

 

   הלכתי לכוון הבית וכשסבבתי את הראש אחורה, ראיתי את אנשי האס על המדרכות משני צידי הדרך. הפולנים כעסו וקללו אותי, הם חשבו שאני עושה צחוק מישו. הם לא ראו את אנשי האס-אס, או לא קשרו אותם אלי. המשכתי ועברתי רחוב אחרי רחוב עד שהגעתי לרחוב שרוקה, כאן ראיתי שהם הסתלקו, המשכתי לשאת הצלב עוד כמה מטר וכשהייתי משוכנע שהם אינם נכנסתי לחצר זרקתי הצלב והסתלקתי.

 

   בהמשך התחילו להגיע העירה המוני פליטים יהודים שגרשו אותם מעיירות הסמוכות לפלוצק, כמו: שרפץ, ריפין, ראצונ'ז, דובזין, ועוד. שמענו שהגיעו כ3000- אנשים. בהתחלה שיכנו אותם בבתי מדרש ואחרי זה בבתי יהודים, בהמשך אנשים אלו חלקו את הכיבוש והדיכוי ביחד עם יהודי פלוצק; כמו גטו, גירוש, וכו".

 

   אני חושב שזה היה בסוף חודש אוקטובר כשהתחילו להחרים  חנויות ועסקים אחרים. הם מינו (נאמנים) "טרויהנדלרס". הנאמנים באו, בקשו המפתחות והורו לעזוב העסקים מבלי לקחת מהעסק כלום, הכאב היה גדול השקעת כל חייך בעסק וכעת החוצה וזהו.

 

   להיות ציני היה לזה יתרון, אבא לא היה חייב ללכת לחנות, נשאר בבית ולא הטרידו אותו בעבודות פרך. זמן מה הצלחנו לעבוד עליהם. אצלנו בבית הדלתות החיצוניות שהובילו לחדר המדרגות היו דומות לדלתות של החנויות מסביב, הסגירה של דלתות אלו היתה מבפנים, כך שאי אפשר היה מבחוץ לראות שאילו דלתות לחדר מדרגות. עד שהגרמנים תפסו את זה לא הטרידו אותנו בחיפושים בדירות, לקיחה לעבודה או הטרדות אחרות.

 

   אחרי החרמת העסקים החליטו כנראה בברלין לספח העיר והסביבה לרייך הגרמני, זאת אומרת שהעיר שלנו היא חלק מגרמניה. פלוצק נמצאת גיאוגרפית לא רחוק מגרמניה המזרחית או כפי שהם קראו לה "אוסט-פרויסן". פרט לזה כפי שכבר כתבתי קודם בעיר ומסביב לה חיו הרבה גרמנים והם טענו שתמיד היינו שייכים לגרמניה. יותר מאוחר אפילו שינו את שם העיר ל- "שטרטרסבורג".

 

   בסוף נובמבר יצאו כמה גזרות חדשות:  הראשונה, חייבים לחבר מגיני דוד צהובים על הבגדים. אחד בגודל של 5 ס"מ בחזית הבגד מצד ימין השני בגודל 10 ס"מ במרכז הגב. הגזרה השניה: כל יהודי צריך להחזיק עליו תעודת זיהוי חדשה עם טביעת אצבע ושכתוב עליה "יודה" יהודי. תעודות אלה יש לקבל בבנין העיריה. אני לא הייתי חייב להחזיק בתעודה כזאת כנראה בגלל שהייתי צעיר. כפי שבדקתי אחרי המלחמה פקודות אלו הקדימו במקומנו את כל המקומות האחרים בפולין.

 

   אחרי כמה ימים בחרו בכמה יהודים ומינו אותם ליודנרט. ליושב ראש מינו את הרוקח ברומברגר, לסגנו מינו את שאטן, שהיה לפני המלחמה שופט כדורגל ופקיד בעיריה. מקום מושבם נקבע במשרדי הקהילה היהודית לשעבר, ברחוב שרוקה 7. על היודנרט היה להקים מיד משטרה יהודית, וכך אמנם עשו, בחרו ב20- שוטרים ובראשה מינו פליט מאחד העירות שבאו לפלוצק. תפקיד המשטרה היה לשמור על הסדר בסביבת היודנרט, להוביל אנשים לעבודה, לדאוג שלא יעמדו מעל לשלושה אנשים ברחוב ביחד וידברו ביניהם, (שכאילו מתכננים מרד.(

 

   אחרי זה הקימו מדור תעסוקה. כל המוסדות האלו מצאו את מקומם מסביב לבנין של בית המדרש הגדול, בניין וחצר של משחטת העופות ובניין של פרשקר בחזית, ברחוב שרוקה 9, בחזית אחת החנויות לשעבר בבית זה, היה גם המשרד של מדור התעסוקה.

 

   נדמה לי שבאותו זמן הפליטים שבאו לפלוצק, עוד שכנו בתוך בית המדרש הגדול ובבית המדרש הקטן ברחוב סינגוגלנה.

 

   עד אז הגרמנים היו חוטפים יהודים ברחובות לעבודה, עם הקמת מדור התעסוקה זה היה אמור להפסק. המציאות היתה קצת שונה. לא היתה התאמה בין כל הגרמנים שהיו צריכים יהודים לעבודה. כך שהיו מקרים שבאו לקחת עובדים ובמדור התעסוקה כבר לא היו אנשים. אז הם יצאו לרחוב וחטפו. כשלא מצאו ברחוב נכנסו לבתים ולקחו מהבתים.

 

   בערך באמצע דצמבר 1939 בשעה 7.00 בבוקר. אספו את כל הגברים מגיל 16 ועד 60. זכור לי שהיה קר נורא, החזיקו אותנו כמעט כל היום ורשמו הפרטים האישיים של כל אחד, התברר אחרי זה שעשו את זה עבור מדור התעסוקה. לא ידוע לי למה אבא שלי לא נכנס לרשימה זו הן הוא היה צעיר בהרבה מגיל 60. לפי התור היינו מגיעים למדור ויוצאים לעבודה. בהתחלה פעם בשבוע, אבל ככל שעבר הזמן, גדלו מספר הימים שהיינו חייבים לעבוד בשבוע. רוב הזמן עבדנו יומיים שלושה בשבוע.

 

   בהתחלת השנה החדשה של שנת 1940 הקימו קואופרטיבים למלאכה, כגון: ספרים, חייטים, סנדלרים וכו". אחראי על הסנדלריה היה השכן שלנו מר קירשנבוים שגר קומה מעלינו. הוא עזר לי יותר מאוחר.

 

   בהתחלת 1940 הגיעו העירה הגסטפו ואחריהם הגיעו גדודי האס-אס. הגסטפו התמקמו בבניין של בית הספר התיכון היהודי. גדודי האס.אס. השתכנו בבניני הסימנריון לכמרים, בבנין התיכון מאלוכוויאנקה ובשטח של גדוד התותחנים. "החיות" על שתי הרגליים התחילו לתפוס יהודים דתיים ולחתוך להם את הפיאות והזקנים לפעמים עם העור במספריים שהיו ברשותם. הכריחו יהודים ללכת ברחוב עם הטליתות והתפילין על הראש והכריכו אותם לרקוד ולשיר.

 

   אבי וסבי קשרו להם מטפחות מסביב לראש והסנטר, כאילו כואבות להם השינים אבל זה לא עזר להרבה זמן. הם הוציאו אנשים מהבתים לעבודות או סתם לשם התעללות. נכנסו לבתים לשם ביזה של בגדים רהיטים וכו". באותם הימים יצאו כל מיני חוקים מיוחדים ליהודים: אסור היה ליהודי ללכת על המדרכה, היינו חייבים ללכת על הכביש בין המכוניות העגלות והסוסים. בפני כל גרמני שעבר ברחוב היינו חייבים להשתחוות ולהוריד הכובע. זו היתה עוד אמתלה למכות הם טענו "לא הורדת את הכובע" או לחילופין "מה אתה מוריד הכובע אתה חבר שלי?"

 

 

המשך

 

בחזרה לדף הבית של ליבר טאוב

 

P.R.I.

 

Contact Liber Taub lieber-t ""at"" 012.net.il  (replace "at" by @ to avoid spam!)

Last Updated March 20th,  2005

 

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!