ליבר טאוב

 

 

 

נעורים  אבודים

 

 

כתיבה, עריכה ומבנה תמונות: ל. טאוב

 

חלק ראשון

 

חלק שני

 

חלק שלישי

 

חלק רביעי

 

 חלק חמישי

 

גלייביץ

 

אוואקואציה

פנוי ויציאה לדרך

 

 

 

לתוכן העניינים

 

    גלייביץ

 

הנסיעה מבונה למקום החדש ארכה זמן רב. בדרך עברנו כפרים וערים ולא ידענו לאן מובילים אותנו. כשהמכונית נכנסה בסוף למחנה נודע לנו מאסיר שעבר במקום שהגענו למחנה גלייביץ  .Gleiwitz II / Gliwice 

 

 העיר גלייביץ נמצאת בשלזיה בשטח של מזרח גרמניה היום. באותה תקופה גרו בה כמה מאות אלפי תושבים. אחרי מלחמת העולם השניה צורפה גלייביץ לפולין עם חלק גדול של מזרח גרמניה. באותה תקופה שאני מספר היו בגלייביץ ארבע מחנות ריכוז. המחנה שלנו כאמור היה גלייביץ II.

 

 הורידו אותנו במגרש המסדרים והעמידו אותנו בשורה. אמרו לנו שאנו חייבים לחכות למפקד המחנה. פרט לאותו אסיר על יד השער והקצין שקיבל אותנו המחנה נראה ריק. אחרי זמן לא רב הגיע מפקד המחנה. הוא שאל את הנשים כמה שאלות ושלח אותן למחנה הנשים. את המסגרים שבינינו פטר אחרי מילה או שניים, את החשמלאים שאל שאלות מקצועיות בחשמל. כולם היו מומחים לחשמל.

 

 הוכנסנו לבלוק, שבעצם היה רק חלק של בלוק, כי רוב הבלוק היה תפוס על ידי המרפאה. החלק שאליו הוכנסנו היה חדר גדול. קראו למקום זה "אלקטריקר שטובה" (חדר החשמלאים(. אם בבונה היתה לי הפתעה עם המיטות, אז כאן זה היה ממש "ארמון". בחדר המגורים עמדו מיטות בשלוש קומות דומה לבונה. במרכז עמד שולחן, בצדדים ספסלים, באמצע החדר עמד תנור שחימם והיו גם ארונות עם מפתח לכל אחד. בחדר זה גרו היחסנים שבמחנה החשמלאים והמסגרים, אותנו צירפו אליהם. בחרתי לי מיטה בקומה השלישית וזאת אחרי הנסיון המר עם הגניבות בבונה. לא התענינתי בקשר לארון כי בין כך לא היה לי מה לשים בו. הערב הראשון עבר בשיחות. הותיקים רצו לדעת את קורותינו התברר שכולם פרט לבודדים הגיעו למחנה זה ישר מבתיהם. הם שאלו שאלות בלי סוף והלכנו לישון מאוחר. לא היה שם ראש בלוק או משהו כזה, היתה איזה תורנות וזה הכל. בקשר לדיירים הותיקים כולם היו מסוסנוביץ ובנדין והיו כמה בודדים מהונגריה.

 

 רוב הנשים במחנה היו מסוסנוביץ והסביבה הקרובה. במחנה זה נכנס לי בפעם הראשונה שביב של תקווה שאולי אשאר בחיים. עד מחנה זה הייתי בטוח שהסוף עלול לקרות בכל יום. לא חלמתי שעתידי יהיה קשור בסוסנוביץ. את מניה אישתי, ילידת סוסנוביץ, הכרתי הרבה זמן אחרי זה. התחתנו במרץ 1947. הזמן שאני כותב עליו הוא נובמבר 1944.

 

 למחרת בבוקר יצאנו לעבודה. בית החרושת היה מעבר לגדר. היה צריך לעבור רק שער והיינו בבית החרושת. הגעתי עם האחרים לבית המלאכה לחשמל. את רוב האנשים הכרתי כבר בערב לפני זה במגורים. פרט ליהודים היו כמה עובדים גרמנים. חילקו אותנו לעבודות שונות והצמידו אותנו לותיקים. אותי צירפו למהנדס יהודי מהונגריה שמו היה בראון. עליו היה אחראי מהנדס גרמני אבל התברר שמר בראון ניהל בפועל את כל נושא החשמל בבית החרושת.

 

  מר בראון שאל אותי אותן שאלות שנשאלתי בעבר ועניתי לו אותן תשובות. הוא אמר לי שאין לי מה לפחד כי הוא לא יספר לגרמנים אם תהיה לי בעיה בידע. לא היה לי אמון באף אחד. הוא לקח אותי למחסן, נתן לי ארגז עם כלים ומנעול תליה. חתמתי שקבלתי, סגרתי את הארגז במנעול וחכיתי למר בראון. הוא חזר עם כלים נוספים ואמר לי לבוא איתו. הלכנו בשבילי בית החרושת עד שהגענו לבנין שהיה באמצע בניתו. השלד היה גמור. נכנסנו פנימה. הוא ניגש איתי לפיר שהוכן עבור מעלית והסביר לי מה עלי לעשות. וכן הוסיף והסביר שהיות ואין להשיג בשוק חלק גדול מהחלקים הנחוצים להרכבה ותפעול המעלית הוא חייב לייצר אותם בעצמו. הוא השאיר אותי לבד בכדי שאקדם הנחת קו התשתית בין הקומות.

 

  ראיתי מספר פעמים איך אחי ועוזריו עובדים, אבל אף פעם בחיי לא החזקתי פטיש או מברג ביד. בין הדברים שמר בראון נתן לי היו מוטות עץ עגולים בקוטר של סנטימטר ומסורית יד. לא ידעתי לשם מה זה אף פעם לא ראיתי שחשמלאים משתמשים בדבר כזה. אבל היות והקירות היו מבטון גלוי חשבתי שכנראה הם צריכים לשמש כדיבלים. עד כמה שהיה ידוע לי בפולין עבדו עם ספירלות או חתיכות עץ מחוזקות עם גבס. אחרי שמצאתי מקדחים באותו עובי הבנתי שזה באמת כך. את העבודה לא עשיתי כנדרש. או שהחור יצא רחב מדי והדיבל נפל החוצה או שהמקדח בכלל לא קדח (בזמנים ההם לא היו בנימצא מקדחי "וידיא" שחודרים בטון מזוין או פלדה(. יצאתי לכוון אולמות הבנין, בכדי לשאול את הותיקים שעבדו באחד האולמות איך עושים זאת. כשחזרתי לא מצאתי את הפטיש.

 

 לפנות ערב כשמר בראון חזר לראות מה עשיתי במשך היום סיפרתי לו על הפטיש, הוא אמר "איך יכולת להשאיר הכל וללכת". עניתי שלא עלה בדעתי שבבית חרושת גרמני מישהו גונב. בקשר לטיב וכמות העבודה שעשיתי אמרתי "שאצלנו לא עבדנו בשיטה זו אלא רק בשיטת חיזוק עם גבס, ולכן הלכתי לבקש הדרכה". הוא לא הגיב והלך. למחרת הביא לי פטיש אחר והזהיר אותי לשמור על הכלים. באותו בוקר חיברתי את המנורה המטלטלת שקבלתי לצורך העבודה מסביב למסגרות הקונסטרוקציה שבפיר המעלית במחשבה שבצורה זו יקשה לגנוב אותה במקרה ואצטרך ללכת לאיזשהו מקום. טעיתי. כשהלכתי לארוחת הצהרים לקחתי הכל פרט למנורה כי הייתי בטוח שאף אחד לא יוכל לגנוב אותה. כשחזרתי לא מצאתי אותה. גם במקרה זה ויתר לי מר בראון.

 

 אחרי יומיים של עבודה מר בראון ראה שעבודתי לא מספיק מקצועית. התגוננתי שבעצם הייתי עוזר לחשמלאי, זה הרגיז אותו והוא טען שלא היה קורה לי דבר אילו הייתי אומר לו את האמת. הוא הזכיר לי שאמר לי זאת בהתחלה. סיפרתי לו את קורות חיי ושלמדתי במחנות שאסור להאמין לאף אחד ושהשקרים שלי לא אישיים. זה הרגיע אותו. בחדר המגורים המיטה שלי עמדה על יד מיטתו והוא גם ישן בקומה העליונה. בערב הוא פנה אלי והסביר לי שאני בחור צעיר, המלחמה תסתיים בקרוב ובכדי להתקיים צריך מקצוע. הוא מוכן ללמד אותי תאוריה בערבים בחדר המגורים ולעזור לי בבית החרושת במשך היום.

 

  לא נתתי לו תשובה כי פחדתי שהוא ילשין עלי. אמרתי לו שאשקול זאת, בינתיים עברו עוד יומיים. בסוף אמרתי לו, "טוב שאתה חי עם תקווה שעוד מעט תהיה חפשי. דעתי היא אחרת. לפי הרגשתי לאף אחד מאיתנו אין סיכוי להשאר בחיים". תשובתו היתה שהוא יותר מבוגר ויש לו יותר נסיון ושהוא משוכנע שנצא מזה. עניתי לו, שעם כל הכבוד, זה לא ענין של נסיון. אני יותר מציאותי ממנו. אני מוכן ללמוד איך להשיג לחם, תפוח אדמה, או כל דבר מאכל. אבל לשבור את הראש בדבר שלא אזדקק לו לא כדאי לי להתאמץ. למחרת הוא אמר לי לרוקן את ארגז הכלים שלי ולהעביר את כלי העבודה לארגז שלו. לא הבנתי לשם מה. עשיתי כדבריו. לא רציתי להרגיזו בשאלות. אחרי שרוקנתי את הארגז הוא אמר לי לקחת אותו ולבוא איתו.

 

  הלכנו לכוון שלא הכרתי. כשהיינו קרובים לבנין שהיה שונה מאחרים הוא אמר לי, "אנחנו נמצאים על יד בנין המטבח וחדר האוכל של הצוות הגרמני. נכנס פנימה, אני אדבר עם הממונה ובאותו מעמד אגיד לך לרדת ולתקן משהו, למטה נמצאים כל דברי האוכל שביקשת להשיג, תמלא את הארגז במהירות. נכנסנו. מישהו קיבל אותו בכבוד רב. בראון אמר לו שבאנו לתקן משהו. ירדתי למטה בחדר הראשון ראיתי קולורבי, מלאתי הארגז סגרתי והלכתי לראות מה יש בהמשך. כשראיתי תפוחי אדמה חזרתי שפכתי מהר הקולורבי ומלאתי הארגז עם תפוחי אדמה. הייתי ממשיך לחפש הלאה אבל פחדתי שהזמן שלי עבר ועליתי למעלה.

 

  כשרציתי לתת לו את חלקו הוא סירב ואמר שהכל עבורי. הוא המשיך, "לימדתי אותך להשיג אוכל, את חלקי בעיסקה עשיתי עכשיו תורך. בערב מתחילים ללמוד." לא הייתי מוכן ללמוד. זרקתי לו שהוא לא יודע מה זה לחיות באושוויץ, שהוא "ירוק", כי עד לפני כמה חדשים הוא היה בבית בזמן שאנחנו סבלנו כל כך הרבה, כאילו שהוא היה אשם. לבסוף נשבר לו. אחרי כמה ימים קרא לי מנהל העבודה והעביר אותי לקבוצה שהרכיבה אינסטלציה באולמות אותו בנין.

 

כל בוקר אחרי שהעמדנו את הסולם במקום שהיינו צריכים לעבוד, עזבו כולם את המקום, הממונה הגרמני ואחריו כל היתר. נשארתי לבד. באולם עמד תנור (עשוי מרשת ברזל והיה מלא עם פחם קוקס. קוקס דולק הרבה זמן ומוציא הרבה חום). רוב היום עמדתי על יד "התנור" והתחממתי. הותיקים כנראה בכלל לא באו לעבוד רק לעשות ביזנס בשותפות עם הממונה הגרמני. הייתי אמור להיות הכיסוי שלהם. ביקשו ממני שבמידה ומישהו יבוא לביקורת עלי להגיד שהם יצאו לפני כמה דקות ומיד יחזרו. על פי רוב היה בא המהנדס הגרמני לביקורת (סיפור הכיסוי שלי הניח את דעתו).

 

בחוץ היה קר ובגלל הקור היה קשה לנשום. כשהייתי צריך ללכת לאיזה שהוא מקום הייתי נכנס לאחד הבנינים של בית החרושת בקרבת מקום, עובר דרכו לבנין השני, השלישי וכך הלאה, עד שהייתי מגיע למחוז חפצי. עשיתי את זה כל יום בהפסקת ארוחת הצהרים או כשהייתי צריך משהו מבית המלאכה. בבנינים היה חם מאוד כי דלקו בהם מאות להבות קטנות. לא סיפרתי עד עכשיו שהחומר שהיו מייצרים בבית חרושת היה פיח. כן פיח. (לפני המלחמה בפלוצק היו מספרים בדיחה על יהודי שלא היתה לו פרנסה והוא היה עושה רושם שיש לו עסקים גדולים, אמרו עליו "עושה עסקים עם פיח". כמובן פיח אחרי שנשרף מוציאים מהתנור וזורקים). את הפיח בבית חרושת זה ייצרו על ידי ערבוב חמרי דלק שונים עם שמן. בזמן דליקתם הוציאו הרבה עשן ופיח. עם פיח זה היו משתמשים לייצור סוללות, צמיגים ועוד שמושים לצורך המאמץ המלחמתי.

 

  אחרי שהתאקלמתי הייתי בא כל בוקר לבית החרושת נכנס למחלקת האריזה, לוקח שק ניר (את הפיח היו אורזים בתוך שקי ניר גדולים), מקפל לאורך מוריד את שתי הפינות העליונות ולובש כמו גופיה. את החלק התחתון הכנסתי למכנסיים ולבשתי את החולצה מעל. לא היה לי נוח בגלל הקשיות של השק, אבל זה לא הטריד אותי כי השק לא העביר קור (גם במחנה זה לא לבשנו בגדים תחתונים). כל ערב לפני שהיינו חוזרים למחנה, הייתי מוריד את השק וזורק לפח זבל גדול. נזהרתי שלא יראו אותי.  עשיתי זאת כל זמן שהייתי במחנה גלייביץ.

 

  אילו היו תופסים אותי הייתי מקבל לפחות 25 מלקות על הישבן, עם ספירה, בנוכחות כל המחנה. עבור "פשעים" פחות חמורים קבלו 25 מלקות. למזלי לא תפסו אותי. היה בינינו חשמלאי ממוצא יווני. הוא היה אחד מהשישה שהגיעו איתנו מבונה. הבחור הזה סבל מהקור, ביוון הוא לא היה רגיל לקור כזה. יעצתי לו לעשות כמוני וללבוש שק ניר מתחת לחולצה והמכנסיים. זה לא עזר לו. תוך כמה ימים הוא הפסיק לתפקד, אצבעות הידיים קפאו לו והוא הפסיק להרגיש אותם. אותו דבר קרה לאצבעות הרגלים. רופא בדק אותו אך היה מאוחר מדי, הכניסו אותו למרפאה. הוא לא החזיק מעמד ונפטר.

 

  רוב האנשים עבדו בייצור הפיח, זה הפך אותם "לשחורים". גם האוברולים הכחולים נהפכו לשחורים. כל אחד מהם קיבל כל שבוע חתיכת סבון טואלטי, כי רק בסבון הזה אפשר היה להוריד הפיח. הגרמנים היו שומרים על הנקיון ודבר זה נתן לאסירים מקור פרנסה. במקלחות הייתה משחת סבון ללא הגבלה. האנשים לא התחשבו שממשחת הסבון מקבלים שריטות ופצעים (במשחה היו גרגרים קטנים חדים). האנשים היו מתרחצים במשחה ואת הסבון מחליפים ללחם. אם זיכרוני לא מטעני היו מקבלים עבור חתיכת סבון, לחם שלם. הנשים היו משאירות לעצמן חתיכת סבון לרחיצת הפנים בלבד ואת היתר היו מחליפות ללחם.

 

  סבון תמורת לחם היו נותנים לגרמנים שעבדו בבית החרושת. זו היתה עזרה משמעותית מאוד. אסירים שלא עבדו בפיח לא קיבלו סבון, פרט למר בראון שקיבל אותו באמתלה שלעיתים קרובות הוא עובד בפיח. אני לא יודע מדוע דאגו הגרמנים שכולם יהיו נקיים במחנה. האם בגלל הסדר הגרמני או כדי לטרטר אותנו. בדקו נקיון מתחת לציפורניים, במידה ומצאו קצת ליכלוך "המתרגם"[1] מיד נכנס לפעולה. ומתי עשו זאת? אחרי המסדר, כשהיינו כבר קפואים ובקושי יכולנו להזיז את הרגליים. כל ערב אנשים שונים קבלו מלקות והיינו חייבים לעמוד ולהסתכל.

 

 פעם כשעברתי במחלקת עירבוב הדלק שמעתי קול נשי קורא בשמי, ליבק. עשיתי את עצמי כלא שומע והמשכתי בדרכי ראיתי דמות שחורה מתקרבת ורק העיניים נראו. התברר שזו לוניה. אמרתי לה, "את יודעת שאסור לגבר לדבר עם אישה מה את רוצה ממני?" היא ענתה לי "אתה חשמלאי כאן, נכון? גש לשולחני תפרק המנורה ונוכל לשוחח." עשיתי כדבריה. היא שאלה אותי על בעלה ועל ברוך. לא היה לי מה לספר לה. אמרתי לה שבעלה נפטר ברכבת בדרך לאושוויץ ושברוך, כפי שהיא כבר יודעת, נמצא בבונה. "בקשר לבעלי אין כבר מה לעשות, אני רק מקווה שברוך הוציא לו מהשיניים את היהלומים." (אלוקים, על מה אישה זו חושבת עכשיו) "תראה, בעוד כמה ימים ברוך יהיה כאן." בסוף השיחה היא שאלה אותי ממה אני מתפרנס. הכוונה, האם יש לי איזה תוספת לאוכל שאנו מקבלים. כששמעה שאין לי, אמרה לי לבוא למחרת והיא תחשוב על משהו. למחרת אמרה לי, אתה יודע לסרוג, הידיים שלך שוות זהב, תוכל לעבוד בסריגה ולהיות שבע תמיד. גש אחרי העבודה לראש בלוק 5, תגיד שריטה שלחה אותך בקשר לסריגה, ובהמשך אני לא צריכה לדאוג לך.

 

 מחנה הנשים גבל במחנה הגברים. הגדר היתה גדר תיל רגילה לא מחושמלת, השער לא היה נעול. מה שמנע מגברים להכנס למחנה הנשים ולהפך היה מגדל שמירה שעליו שמר איש ס"ס. להרבה גברים במחנה היו מאהבות שנקראו "בנות דודות". חשמלאי המחנה גר איתנו. בתוך החדר שלנו היה המפסק הראשי למחנה הנשים, (הצריף שלנו עמד על יד הגדר של מחנה הנשים). לפי סיכום מראש אלו שרצו להכנס למחנה הנשים עמדו בקרבת השער ולפי סימן קבוע מישהו מאיתנו היה מוריד את המפסק ובאותו רגע נעשה חושך בתוך מחנה הנשים ומסביב לגדר. הגברים היו עוברים בריצה למחנה הנשים. באותו זמן במחנה הגברים התחילו לחפש בצעקות את חשמלאי המחנה, על פי רוב גם הוא היה באותו זמן במחנה הנשים, אנחנו היינו מחברים את המפסק ונעשה שקט. אחרי חצי שעה הסיפור היה חוזר על עצמו וכולם היו חוזרים. לא זכור לי בזמני שהגרמנים תפסו מישהו.

 

 בעקבות שיחתי עם לוניה ניגשתי אחרי העבודה לבלוק 5 ובקשתי לראות את ראש הבלוק (הבלוק היה מלא עם ילדים שלא ראיתי אותם לפני זה במחנה). אחרי כמה דקות ניגש אלי אדם ושאל על רצוני, אמרתי לו שריטה שלחה אותי. בלי לשאול שאלה נוספת הוא הוביל אותי לקיטון שלו, פעם ראשונה "זכיתי" להיות בקיטון של ראש בלוק. היה זה חדרון קטן, עם מיטה, שולחן קטן, שתי כסאות וארון צר. הוא הושיב אותי על יד השולחן ואמר לי "תנוח קצת, תאכל ונדבר. אם ריטה שלחה אותך אתה אורחי". ה"שטובנדינסט" הניח על השולחן, לחם, חבילת מרגרינה, נקניק, צנצנת ריבה קנקן קפה וסוכר. הסתכלתי על השולחן והתחלתי לבכות. לא הבינו מה קרה לי, ספרתי להם שכבר שלוש שנים לא ישבתי ליד שולחן ועוד שולחן שערוכים עליו לחם, חבילת מרגרינה, נקניק, ריבה בצנצנת, קנקן עם קפה, סוכר, כל זה הזכיר לי את הבית.

 

 הרגשתי כאב נורא ולא הייתי מסוגל לאכול דבר. ראש הבלוק הרגיע אותי.  אכלתי והוא שאל אותי למטרת בואי. אמרתי לו שאני סרגן וריטה הציעה שאסרוג לו כפפות כי אצבעותיו קפואות. הוא לא הבין ושאל אותי איפה "הבת דודה" שאמורה לסרוג לו את הכפפות. עניתי לו שאני הסרגן. לא סיפרתי לו שעוד אף פעם לא סרגתי כפפות והאמת שלא היה לי מושג איך סורגים כפפות. כמו כן לא היו לי מסרגות. ביקשתי צמר הוא נתן לי סוודר עשוי ביד ואמר לי לעשות את הכפפות מהצמר של הסוודר. וכן שעלי לבוא כל ערב לקיטונו ולעבוד אצלו. פרמתי את הסוודר לקחתי חלק מהצמר והלכתי לישון.

 

למחרת נכנסתי למסגריה חפשתי חוטי נרוסטה מתאימים. חתכתי לי חמישה חוטים השחזתי הקצוות על אבן משחזת וייצרתי 5 מסרגות. חזרתי לעבודה ועל יד תנור הקוקס התחלתי לתכנן כפפות לחמש אצבעות כפי שהוא ביקש. בכל שלב הייתי צריך למדוד לבדוק (ולהמציא את הגלגל) אבל התקדמתי. את המסרגות ייצרתי במינימום אורך, את הצמר החזקתי בכיס ואם מישהו היה מופיע הכל נכנס לכיס. בערבים הייתי נכנס לקיטון של ראש הבלוק, (כל פעם זה התחיל עם ארוחת ערב כבר התרגלתי לזה) וממשיך לסרוג. תוך כמה ימים גמרתי לסרוג את הכפפות ומסרתי לו אותן. הוא רצה לשלם לי עבור העבודה אבל טענתי שהוא מעליב אותי, הוא קיבל אותי כמו אבא ופיתח בי רגשות, איך יכולתי לקבל תשלום? הדבר נודע ללוניה וקבלתי ממנה מנה.

 

  ערב אחד כשיצאתי מהבלוק שלו לכוון הבלוק שלי, אחרי שגמרתי לסרוג, נתקלתי באדם שהציג את עצמו כקאפו של המטבח. הוא עצר אותי ואמר לי שבא לעשות איתי עיסקה. הסתכלתי עליו ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. קאפו, ועוד מהמטבח בא לעשות איתי עיסקה. האם אני חולם? הוא הסביר לי שהוא בא אלי בכדי לקנות ממני את לוניה. הוא מוכן לשלם לי מחיר שיסדר אותי לכל החיים. שאלתי אותו לפשר הדבר, והוא ענה שהוא שמע שלוניה היא ה-"בת דודה" שלי והוא רוצה לקנות אותה ממני. אמרתי לו שאני לא מוכר בחורות אם היא מסכימה שיקח אותה חינם אין כסף. כשסיפרתי ללוניה היא צחקה ואמרה "טיפש, למה לא עשית את העיסקה, זה דוקא היה יכול להיות מענין".

 

 אני חייב לציין שראש הבלוק שעשיתי עבורו את הכפפות, היה בן אדם, שלא נמצא כמוהו במחנות. מאותו ערב שמסרתי לו את הכפפות הייתי מוצא צלחת עם מרק סמיך על מיטתי (מי שלא היה במחנות לא יכול להבין מה זה מרק סמיך במחנה, מי זכה פעם לנס כזה). כך עד עזיבתנו את גלייביץ.

 

 הכפפות שסרגתי לראש הבלוק קיבלו פרסומת ומאותו יום באו להציע לי כל מיני עבודות סריגה. בחרתי רק את אלו ששילמו טוב עבורן. עבור זוג כפפות הייתי לוקח שני ככרות לחם. העבודה האחרונה שקיבלתי על עצמי היו זוג גרביים עבור מפקדת מחנה הנשים. היא הבטיחה שיעבירו אותי למחסן הבגדים עבור סריגת הגרביים. בהמשך הייתי שומר במקום אנשים שהיתה להם תורנות לילה ומקבל עבור זה תשלום. ממילא הייתי יושב וסורג בחדר המגורים בלילה בכדי להספיק בעבודה. לוניה צדקה, לא הייתי רעב כל זמן שסרגתי.

 

 כפי שכתבתי קודם החורף היה קר מאוד. שלג הצטבר וסוליות העץ שלי נרקבו מהגשם, השלג ומהעליה על סולם וירידה ממנו ללא הרף. הגומי בתחתית והעור מסביב לא עזרו והסוליות מהעץ התפרקו. לא ראיתי סנדלרים בגלייביץ. שאלתי את הממונה הגרמני שלי בעבודה על סנדלר. הוא טען שהוא לא מכיר כזה. החלטתי לחפש נגר. היתה נגריה קטנה בבית החרושת ועבד שם נגר גרמני מבוגר. את מוטות העץ שהיינו מכניסים לבטון במקום דיבלים היינו מזמינים אצלו. בתחילה הוא טען שבחיים שלו הוא לא עשה סוליות ואין לו מושג איך עושים זאת. הבטחתי לו סבון טואלטי וזה ריכך אותו. בנוסף היו לו כנראה גם רגשות אשם, על מה שהעם הגרמני עושה לנו. הוא טען שמה שאני מספר על אושוויץ לא היה ולא נברא אבל הוא הודה שהגרמנים לא כל כך נחמדים אלינו. עבורי זה היה רמז שהמלחמה עומדת להגמר. בקיצור הוא ניסה ואחרי שקילקל כמה חתיכות עץ הצליח לייצר לי זוג סוליות ולחבר אליהם את החלק העליון שעשו לי בבירקנאו.

 

 ברוך, אחיה של לוניה הגיע לגלייביץ כעשרה ימים אחרינו. עשו בשבילו טרנספורט מיוחד. הוא סיפר שבאותו ערב שנסעתי נכנס לבלוק קצין ס"ס בדרגה גבוהה ושאל על ברוך. כשקראו לו לראש הבלוק הוא קפא מפחד, מה פתאום בא לבלוק קצין ס"ס לקרוא לו. מנסיון, אף פעם קריאה כזאת לא הסתיימה בטוב. ה"שטובנדינסט" הכירו אותו ובאו לקרוא לו. הקצין שאל אותו על האחיות שלו. הוא ענה לו שהאחיות שלו, כמה שהוא יודע, נמצאות ברוסיה. זה היה כמעט נכון, שתי אחיותיו באמת היו שם. איש הס"ס שאל אותו "ואם יש לך אחות כאן בסביבה, היית רוצה לראות אותה"? כאן הוא התחיל לחשוד. הוא ידע שלוניה צריכה להיות בסביבה. הוא לא ענה. הקצין אמר לו "אין לך מה לפחד דברתי עם אחותך והיא רוצה אותך על ידה" והלך. אפילו ביום הטרנספורט ברוך לא האמין שהוא נוסע למחנה שלוניה נמצאת בו עד שלא ראה אותה. במחנה ברוך ויתר האנשים מטרנספורט זה הסתובבו ללא תעסוקה. עד שעזבנו את המחנה.

 

 ידיעותי בחשמלאות השתפרו מיום ליום, מה שקורה כשאין ברירה. התרגלתי להזיז את  הסולם כשאני עומד עליו עבדתי במקום כולם. מנהל העבודה הגרמני היה שבע רצון מעבודתי. אחר הצהריים אחד הגיע מנהל העבודה הגרמני ואמר לי שיש בעיות בבית המלאכה, הם קיבלו פקודה להעביר כמה חשמלאים למחנה ריכוז "בלכהמר" והמהנדס החליט, לשלוח את הכי חלשים מבחינה מקצועית. הוא עשה בחינות לכל העובדים בבית המלאכה וגם לותיקים. ידעתי מהשמועה שמחנה "בלכהמר" ([2](Blechhammer זה הסוף. קוטלים שם אנשים. מה עושים? בקשתי עזרה ממנהל העבודה, הוא שאל אותי איך אני בתאוריה. עניתי לו בסדר, אבל אם אחרי כל תשובה תבוא שאלה חדשה אז יכולה להיות לי בעיה. השאלה היתה מתי הוא יפסיק לשאול ויסתפק בתשובות שיקבל.

 

 מנהל העבודה הבטיח לי שיכנס לבית המלאכה כמה דקות אחרי כן, וישתדל להוציא אותי מזה. מה יכולתי לעשות, הייתה לי ברירה? סמכתי עליו והלכתי. כשבאתי ראיתי אחד מהותיקים מצייר מעגל חשמלי שלא היה לי מושג מה זה, כפי שחשדתי אחרי שגמר, המהנדס נתן לו לעשות מעגל עוד יותר מסובך. מעגל זה הוא כבר לא הצליח לצייר, הוא החליט להוציא אותו מבית המלאכה. אחריו בא מישהו אחר שצייר כמה מעגלים ונעצר במעגל מסוים ולא ידע לגמור אותו. גם אותו הוא סילק מבית המלאכה. אז בא תורי, המהנדס שאל אותי אם אני יודע לגמור את המעגל, אמרתי לו שיסביר לי איזה מעגל זה צריך להיות, כי לא הקשבתי קודם על איזה מעגל מדובר.

 

 הוא הסביר לי את המעגל שהוא רוצה. אז אמרתי לו אני יודע לחבר המעגל הזה במציאות בשטח אבל לא לצייר. הוא ענה לי תעשה את זה כאילו היית מחבר חוטים בשטח. המשכתי והסברתי לו שאצלנו בעיר מולדתי אם מישהו רצה להיות חשמלאי אז הוא הלך לבעל רישיון ועבד אצלו, שם הוא למד הכל בצורה מעשית וזה מה שאני יודע. אמרתי את זה בכדי שלא יסבך אותי עם שירטוטים בלי סוף. "אז תעשה כפי שאמרתי לך", כך עשיתי. הוא ביקש ממני עוד כמה מעגלים באותה שיטה. בזמן שחיברתי את המעגלים ראיתי מהצד שמנהל העבודה הגרמני שלי מדבר איתו. כנראה ששיכנע אותו, כי אחרי שחברתי את המעגלים הנוספים הוא בדק אותם ואמר לי לחזור לעבודה.

 

 ערב אחד אחרי שחזרנו מבית החרושת למחנה חיכתה לנו עבודה נוספת. הגיע עבור המטבח קרון מלא בקולורבי והיה עלינו לפרוק אותו. הוציאו את כל האסירים החוצה, העמידו אותנו בשתי שורות ואחד העביר לשני במהירות ראשי קולרבי, כך עבדנו כמה שעות. במשך העבודה היה נעלם כל פעם מישהו אחר ואיתו ראשי קולורבי, את הקולורבי החביאו בבלוקים. אני במקום להחביא את הקולורבי בחדר המגורים, הכנסתי אותם לתוך המבנה בבית החרושת שם עבדתי.

 

  הקרון שפרקנו עמד על פסי הרכבת בבית החרושת בקרבת הבנין בו עבדתי. חשבתי מחר אחליט למי לחלק. אחרי שגמרנו לפרק את הקרון נכנסנו למיטה לישון. באמצע הלילה העירו אותנו למסדר. מסדר זה נמשך כמעט עד הבוקר. באותו זמן שאנחנו עמדנו בחוץ אנשי ס"ס נכנסו לבלוקים הפכו את המיטות ומצאו כמויות עצומות של קולורבי. איך הצליחו לאסוף כמות כזו גדולה של קולורבי לא ברור לי. על יד כל בלוק אספו בערימות את הקולורבי, אחרי שגמרו השאירו את כל הבלגן עבורינו, היינו חייבים להכניס את הקולורבי למחסן המטבח ואחרי זה לעשות סדר במגורים. אחרי גמר הסדר לא נשאר זמן לישון והיינו חייבים ללכת לעבודה לבית החרושת.

 

  אני חשבתי שסידרתי אותם והקולורבי שלי בבית החרושת במקום בטוח. למחרת בבוקר התברר שטעיתי. לא היה זכר לקולורבי כנראה מישהו עקב אחרי כשהחבאתי אותם ולא שמתי לב. המקרה הזה קרה כבר בימים האחרונים שלנו במחנה ריכוז גלייביץ. באותם ימים דובר הרבה על העברה. ידענו שהרוסים מתקרבים. לא ידענו באיזה מרחק הם מאיתנו. אמרתי לעצמי יש לי תמיד מזל כזה אחרי שאני מסתדר אני צריך לזוז. כך קרה בבירקנאו, כך בבונה, ואפילו בסטאראכוביצה. לא חלמתי שבעוד זמן לא רב אהיה חפשי.

 

 כמה לילות אחרי המאורע עם הקולורבי העירו אותנו בלילה למסדר. המסדר היה קצר מאוד. נאמר לנו שבעוד שעה אנחנו זזים. מי שלא יתייצב ליציאה יירה במקום, ללא אזהרה. מיד התחילה ההתרוצצות במחנה אנשים רצו למטבח אחרים למחסן הבגדים וכך הלאה. חפשתי ומצאתי את ברוך בתוך המהומה. החלטנו להיות ביחד ולא להפרד יותר. באותו מעמד ראה אותנו ראש הבלוק שסרגתי לו את הכפפות. התברר שהוא הכיר גם את ברוך. הוא לקח אותנו למחסן בבלוק שלו ואמר לנו לקחת לחם כמה שאנחנו רוצים. קשרתי את שני שרוולי המיכנסים והכנסתי ארבע ככרות לחם. הוא הוסיף לכל אחד עוד שתי קופסאות בשר, מרגרינה שהיתה קשה בגלל הקור וצנצנת ריבה. מיד אחרי זה יצאנו לדרך.

 

את הסריגה עם המסרגות השארתי על המיטה. הספקתי לסרוג עבור מפקדת המחנה גרב שלמה וכמעט חצי מהגרב השניה, היא היתה סרוגה עם דוגמה ועם גזרה לפי הרגל.

 

לתוכן העניינים

 

אוואקואציה

פנוי ויציאה לדרך

 

ינואר 1945 הרכבת עמדה שעות... היא נעצרה ביום הקודם בשעות אחרי הצהרים. קור כלבים, גובה השלג היה חצי מטר, הטמפרטורה 20 מעלות צלסיוס מתחת האפס. נסענו בקרונות משא של בהמות. הקרונות היו פתוחים מלמעלה וכולנו קפאנו. קשה היה להזיז רגל או יד מהקור ומהצפיפות. ברוך לניענטר החבר שלי נמצא בקרון הצמוד לשלי. מספר ימים קודם, כשהגענו לפסי הרכבת והיינו אמורים להכנס לתוך קרון סגור, ביקש אותנו ראש בלוק 5 להעמיס חבילות בקרון הראשי ברכבת, איך יכולנו לסרב לו. קבלנו ממנו לפני שעזבנו את גלייביץ שני ככרות לחם מרגרינה ואפילו קופסאות בשר. הקרונות המיועדים לנו התמלאו בינתיים והצטרכנו לחפש מקום בקרונות אחרים שהיו מרוחקים.

 

 הרכבת היתה ארוכה מאוד. את "אוצר האוכל" שמנו עוד בגלייביץ בתוך החולצות ובשרוולים של המכנסיים שחיזקנו בחבל שלא יפלו. כשעלינו על הקרון היה חסר אצלי רבע מהאוכל כי אכלתי אותו ביומיים שהיינו בדרך. עברנו מקרון לקרון והתחננו שיתנו לנו לעלות, אבל האסירים בקרונות לא הרשו לנו וכך רצנו לאורך הרכבת. אנשי הס"ס כבר הכינו את הרובים לירי ובדיוק באותו זמן נתנו לי לעלות לקרון. לברוך במקביל הרשו לעלות לקרון הסמוך. עליתי, העליה היתה מאוד קשה כי קרונות אלו היו כאמור קרונות של בהמות והדלתות היו סגורות כך שהיה עלי לעלות ולהכנס מלמעלה. היה נורא צפוף וזאת היתה הסיבה שלא רצו לתת לנו לעלות.

 

  אני לא יודע איך, אך כשהגעתי לרצפת הקרון לא היה אצלי זכר ללחם וליתר מצרכי המזון שהיו איתי. מיד אחרי זה רצו לזרוק אותי חזרה על האדמה. באותו רגע התחילו יריות. התחננתי על חיי, אמרתי והתחננתי "את האוכל לקחתם, אבל על תזרקו אותי למות". התברר לי אחרי זה, שנכנסתי לקרון שהיו בו רוצחים מאושוויץ דבר זה העידו המשולשים על חולצותיהם. אחרי דחיפות והתחננויות אחד מהם שהיה כנראה המנהיג נתן הוראה לעזוב אותי וכך נשארתי. התברר שהם כבר היו יותר משבוע על הרכבת ללא אוכל. הדבר היחיד שקיבלו היה קולורבי וגם זה בצימצום.

 

   כשעזבנו את מחנה הריכוז גלייביץ, עוד היה חושך בחוץ. הלכנו בחמישיות, משני הצדדים ומאחורינו הלכו אנשי ס"ס עם רובים מוכנים לירי. התקרבנו העירה והמשכנו לצעוד הרבה זמן. העיר גלייביץ היא עיר מחוז גדולה. מאות אנשים רצו לכוון אמצעי התחבורה. תוך כדי הליכה ברחובות העיר בחורות נפרדו מחלק של אנשי הס"ס שליוו אותנו.

 

 עברנו את העיר והמשכנו בכביש. לא ידענו לאן אנו הולכים ידענו רק שהגרמנים בורחים מהרוסים ולוקחים אותנו איתם. כך הלכנו כל היום בלי לעצור ובלי שמישהו דאג לשתיה חמה או משהו. לא נתנו לאנשים לעשות את צרכיהם. יריות נשמעו כל הזמן. ירו באנשים שנשארו מאחור, או שניסו לצאת מהשורה או לעשות את צרכיהם. כשהתחיל להחשיך כוונו אותנו לחווה שהיתה בדרך, השאירו אותנו חופשיים בסביבת האסם והשרותים שהיו בקרבת מקום. לכוון הבנינים של החווה או מחוצה לה לא נתנו לגשת. נכנסנו לאסם בכדי לחפש מקום לשים את הראש ולנוח. בתוך האסם היה רק תבן וקש וכולו היה קפוא.

 

 העייפות היתה כנראה יותר חזקה מהכפור. נשכבנו על התבן הקפוא ואפילו נרדמנו. כל הלבוש שלנו היה חולצה ומכנסיים מכותנה ובמקרה שלי נעליים עם סוליות עץ וחלק עליון מברזנט שגם קפא. למזלינו, לברוך ולי היה אוכל בשפע ויכולנו לאכול לשובע, מה שלא היה לאחרים. לפנות בוקר ציוו עלינו לצאת מהאסם. לא יכולנו לקום ובקושי התחלנו להזיז לאט לאט את האברים. קמנו והתמתחנו. עשרות אנשים נשארו שוכבים קפואים מהקור. היות ואנשי הס"ס לא היו בטוחים אם הם חיים או מתים, ירו בכולם.

 

   כשהתחלנו ללכת ירו בכל המאחרים. כך המשכנו ללכת עוד יום. לא חילקו אוכל או שתיה. בסוף היום הגענו לפרבר של עיר או עיירה קטנה. הובילו אותנו לבנין של תאטרון חובבים או משהו דומה לזה ונשארנו שם כל הלילה. כל אחד שם את הראש איפה שהיה פנוי, הרבה מקום לא היה. הצלחתי לישון כל הלילה וקמתי רק כשהעירו אותנו. המקום היה הרבה יותר טוב מהקודם. לא היתה רוח וקרח כי המקום היה סגור.

 

 כשהתעוררתי לפנות בוקר שוב הייתי כאילו משותק ובאותה צורה כמו ביום הקודם. חזרתי לעצמי. ברוך ואני אכלנו די צרכינו והמשכנו בדרך. אנשים אמרו שאנחנו בפרבר של גלייביץ. זה לא נראה לי כי לא יתכן שאחרי יומיים של הליכה מאומצת )שלפי האורינטציה שלי הרחיקה אותנו מגלייביץ, דוקא החזירה אותנו לשם). גם בבוקר נשמעו יריות ושוב נשארו רבים מאחורינו .אחרי הליכה של חצי יום או יותר הגענו לפסי רכבת שהיו באמצע השדה. במרחק מה מהמקום שהגענו אליו עמדו קרונות על הפסים ואמרו לנו להכנס לתוך הקרונות מהר. לא ראינו קטר וגם לא את סוף הקרונות. באותו רגע ראה אותנו ראש הבלוק שסרגתי לו את הכפפות וביקש שנעזור לו להעמיס חבילות לתוך הקרון הראשון. כמובן שלא יכולנו לסרב לו, פרט לזה לא חשבנו שזה עלול לעשות לנו בעיות. דבר זה לקח הרבה זמן כי הוא לא היה היחיד, גם אחרים העמיסו חבילות ובגלל זה לא הספקנו להכנס לקרונות שלנו. הם התמלאו ונסגרו כך הגענו לסוף הרכבת לקרונות פתוחים שעליהם סיפרתי קודם.

 

   הרכבת עמדה שעות, פתאום נשמעה פקודה לרדת. חפשתי את ברוך, הוא עשה אותו דבר ושוב היינו ביחד. למטה ראיתי שהרכבת לא כל כך ארוכה כפי שהיא נראתה לפני כן. לקטר היה כנראה קשה לסחוב רכבת כל כך ארוכה והם פחדו שלא יספיקו לברוח אז ניתקו אותנו וברחו. אנשי הס"ס לא השאירו לנו הרבה זמן למחשבות כי מיד באה פקודה, לרוץ למרכז השדה בחמישיות. היינו אלפי אנשים כי בתוך הקרונות היו אסירים מכל המחנות, גם מסביבת אושוויץ. רצנו אחרי אלו שרצו כבר לפנינו, היריות המשיכו כל הזמן ללא הפסק. מצד ימין שלג מצד שמאל שלג ובמקום שרצנו היה בוץ עמוק מהרגליים של הרצים. חלק נופלים ומיד יורים בהם חמישה חמישה בשורה וכך רצים ורצים.

 

   פתאום מעדתי הרגשתי שמישהו גרם לכך. לא ידעתי איך ולמה, למזלי ברוך תפס אותי ולא נפלתי. כשזה קרה פעם שניה שמתי לב שהשרוך של הנעל השמאלית השתחרר והאנשים בקרבתי דורכים עליו. ידעתי שאני חייב לטפל בזה מיד כי אין אפשרות אחרת, הנעל יכולה ליפול לי ובלי נעל בקור ובשלג אני גמור. נפילה זה אומר כדור בראש ומיד. אמרתי לברוך בוא נחליף מקומות עם אנשים, נכנס לאמצע השורה אתה תעמוד מאחורי ותשמור שאנשים לא ידרכו עלי ואני באותו זמן אחזק את השרוך. ניסיתם פעם להשחיל שרוך עם אצבעות קפואות? לא הצלחתי, אפילו להחזיק את השרוך בין האצבעות לא הצלחתי. וברוך צועק אלי מהר מהר. לקחתי שלג לידיים שפשפתי את שתי הידיים עם השלג ואחרי שהתחממו קצת, נסיתי שוב הפעם וזה הצליח.

 

   כשגמרתי, התרוממתי והתיישרתי. זה בכלל לא היה קל, אני מסתובב לכוון ברוך בכדי לתאם את המשך הריצה ובאותו רגע מופיע בין הרצים אחי הרשעק. בגלייביץ כשהתחלנו בהליכה חשבתי האם עוד אתראה איתו אי פעם? והנס קרה, במקום לרוץ שניים רצנו שלושה. קבלנו כח מחדש, לא החלפנו בינינו אפילו מילה אחת והמשכנו לרוץ.

 

 אחרי שעבר השוק הראשון מהפגישה המשמחת, אחי הוציא כלי סגור שהיה קשור לו למכנסיים פותח אותו תוך כדי ריצה ומציע לנו אוכל. הוא אמר ששמר את זה לשעה קשה. היו אלה חתיכות קולורבי. אמרנו לו שימשיך לשמור את זה לעצמו כי לא עבר זמן רב מאז שאנו אכלנו לחם ותוספות, "איך זה יתכן" הוא שאל, ונשאר עם השאלה. אחרי שנרגענו מעט התחלנו לתכנן מה עושים?

 

בורחים זה בטוח, אבל איך ומתי. צריך להיות בין הראשונים כדי להימנע מלקבל כדור. מצד שני השמירה בהתחלה יותר כבדה. החלטנו לבדוק את המצב מהמקום שהיינו לכוון אחורה. נשארנו במרכז השורה ולאט התחלנו לפגר ולהשאר במרחק לא גדול מהסוף, בכדי שנוכל לראות בדיוק מה קורה שם. כי בכל זאת הגענו למסקנה שאם תהיה הזדמנות לברוח אז הסיכוי הטוב ביותר יכול רק להיות בסוף. בין הרצים מאחור היו גם אנשי ס"ס ששמרו על אסירים שסחבו מגלשות עם חבילות. נשארנו קרוב למגלשות והיינו מוכנים אפילו לסחוב אותם. שמרנו על קשר בינינו שנוכל לברוח ביחד באם תהיה הזדמנות לכך. כל הזמן הדרך היתה מישורית ולא היה סימן של יער. מרחוק נראו עצים. היה ברור כי אם לברוח אז רק לתוך היער.

 

   לפנות ערב התקרבנו למקום שמצד ימין היה יער ומצד שמאל היה שטח ריק. לפנינו ראיתי שהדרך נכנסת לתוך יער סמיך משני הצדדים. כשהתקרבנו ראינו הרבה אנשי ס"ס עומדים בצד הפתוח עם הרובים מכוונים אלינו. לא הבנו מה קורה, כשראו זאת אנשי הס"ס שהיו מסביבנו גם הם כוונו את הרובים לכוון שלנו. רוב האנשים היו כבר בתוך היער הצפוף. פתאום התחילו יריות מכוון היער שלפנינו, אנשים בקירבתנו התחילו לצעוק שפרטיזנים ורוסים יורים.

 

 האטנו את הריצה וכמעט נעצרנו. אנשי הס"ס על יד המגלשות היססו ויישרו את הרובים, התחלנו לצעוק שפרטיזנים ורוסים יורים. ראינו שהם לא יודעים מה לעשות. הם הפסיקו להאיץ בנו וסימני פחד על פניהם, כנראה לא ידעו מה קורה וחשבו שזה נכון מה שאנחנו צועקים. אחרי כמה דקות היריות התגברו וגם הצעקות שלנו, אף אחד לא ידע מה קורה גם אנשי הס"ס שבקירבתינו. היו כמה מהם שאמרו "קחו את הרובים, עכשיו אתם יכולים להוביל אותנו". אנחנו הסתכלנו אחד על השני וביחד רצנו ימינה ליער שהיה במרחק של כמה מטרים בודדים מאיתנו. שקט מאחורינו, המשכנו להתרחק מה שיותר עמוק ליער בלי להסתכל אחורה. כך רצנו עד שהגענו לצד השני של היער. בינתיים נעשה חשוך לגמרי. מאיפה לקחנו את הכוחות?

 

   אני לא יודע כמה אנשים היינו אבל לא מעטים רצנו בקבוצות של שניים שלושה. שלושתנו רצנו ביחד, קצת יותר מאוחר הצטרף אלינו אדם ונהיינו ארבעה. יצאנו מהיער ועלינו על הכביש והלכנו כאילו לטייל. בדרך עברנו כפר, בתים חנויות, אפילו נכנסנו ארבעתנו למסעדה ובקשנו לשתות. נתנו לנו ללא מילה, ולא ביקשו כסף. סיפרנו את הסיפור על הפרטיזנים וכך המשכנו כמה קילומטרים. בהצטלבות שעל שלט דרכים היה כתוב 40 קילומטר לקראקאו .Krakow הגיעה מכונית משא ועליה אנשי "סער העם" )פולקס שטורם Volks Sturm). המכונית נעצרה ואנשיה כוונו את רוביהם אלינו ומישהו מהם נתן פקודת אש. המפקד שהיה איש צבא עצר בעדם, יצא מתא הנהג ופנה אלינו בשאלה איך הגענו לכאן ולאן אנחנו הולכים. סיפרנו לו את סיפור הפרטיזנים הרוסים. אז הוא ביקש שנעלה על המכונית והם ידאגו לנו. אמרנו לו שאנחנו מקראקאו והחלטנו ללכת לכוון הבית. הוא ניסה עוד פעם להניע אותנו מהליכה בלילה הציע לנו אוכל שתיה ומיטות נוחות, הוא גם הבטיח לקחת אותנו בבוקר לאן שנבקש. הוא שאל באיזה כוון נמצאים הפרטיזנים הראנו לו את הכוון והם נסעו לכוון ההפוך. התיעצנו והחלטנו שהסתובבנו מספיק וכדאי לנו לרדת מהכביש ולחפש מחסה ללילה. לרדת מהכביש היתה בעיה כי השלג היה גבוה אבל איכשהו התקדמנו. לא רחוק משם ראינו בית, היה כבר לילה ממש.

 

   התקרבנו לבית ודפקנו על הדלת. לקח די הרבה זמן עד שפתחו לנו. סיפרנו את הסיפור. הגבר שפתח לנו את הדלת הכניס אותנו פנימה ושאל מה הוא יכול לעשות עבורינו. אמרנו לו שאנחנו מבקשים אפשרות להתרחץ ואוכל . ספרנו לו כמה ימים לא בא אוכל לפינו. הוא נתן הוראה לאשתו להכין מים חמים ולחמם מרק. התרחצנו אחד אחרי השני, אכלנו מרק חם עם כמויות רציניות של לחם כפרי. אז אמרנו לו שאנחנו מאוד עייפים ורוצים לישון. ראינו שיש לו בעיה עם זה. הוא התייעץ עם אישתו, בסוף הוא אמר לנו שהוא מאמין לסיפור שלנו אבל אי אפשר לדעת, אולי הצבא הגרמני הצליח לגרש את הפרטיזנים ואז יחפשו אותנו ואם ימצאו אותנו בביתם זה יהיה סופם. הוא הציע לנו לישון באסם ואשתו תדאג שלא יהיה לנו קר שם.

 

  יצאנו עם אשתו לאסם. היא אמרה לנו לעלות על הסולם למעלה איפה שנמצא החציר. היא הביאה לנו גם שמיכות ואמרה במקרה ונשמע שמתקרבים אנשי צבא שנסתלק וביקשה שנרחם עליהם במקרה ויתפסו אותנו שנגיד שנכנסנו לאסם לבד בלי לבקש ממישהו רשות. הבטחנו לה שכך ננהג ועלינו למעלה. באמצע העליה היא אמרה לנו תזהרו בהליכה כי למעלה נמצאים כבר כמה אנשים כמוכם ועל תדרכו עליהם הם בטח כבר נרדמו. האנשים למעלה שמעו את השיחה שלנו איתה וכשהגענו החלפנו בינינו ידיעות. נשכבנו על החציר ואני נרדמתי מיד. התעוררתי, היה נדמה לי שישנתי רק כמה שניות היה זה האיכר שהעיר אותנו. הוא ביקש שנסלח לו ושאלוהים יהיה בעזרתינו, אבל אנו חייבים לעזוב מיד, ביקש שנרחם עליהם כי לפני כמה דקות היו כאן אנשי ס"ס ושאלו אם ידוע לו על אסירים כמונו. מהשכן שלו הוציאו כמה אסירים ולקחו גם את השכן ואשתו. מה יכולנו לעשות. ירדנו ועזבנו, ביציאה הוא עוד נתן לנו חתיכה גדולה של לחם ואיחל לנו הצלחה.

 

   יצאנו לשביל והתחלנו ללכת. החלטנו ללכת לכוון גבול פולין, זאת אומרת לכיוון החזית. לא ידענו האם ההחלטה נבונה אבל מי ידע מה היה נכון באותו זמן. בינתיים עלה השחר. כל הדרך לא ראינו נפש חיה עד שהגענו לאיזה כפר. אנשים הסתכלו עלינו, שאלנו על הכוון והמשכנו. עברנו בית שעליו התנוסס שלט בית המפלגה הנאצית. המשכנו באותו סיפור על הפרטיזנים. כבר הספקנו ללמוד שכולם פחדו מאד מהפרטיזנים, כי כשרק אמרנו "פרטיזנים" מיד שאלו במה אפשר לעזור לנו. אנחנו ביקשנו בכל מקום לחם. בכפרים הוספנו לסיפור שאנחנו נציגים של קבוצה גדולה ששלחה אותנו לאסוף אוכל ושהם יודעים איפה אנחנו. את זה עשינו בכדי שיפחדו "לטפל" בנו. היה זה הביטחון שלנו שלא יקרה לנו דבר רע. הסיפור הזה מאוד השפיע על כל שומעיו ולא רצו להסתבך איתנו. כך במשך היום עברנו מספר כפרים ואכלנו די בכדי להשתיק את הרעב.

 

בלילה נכנסנו לאסם שעברנו בדרך. עשינו את זה בשקט שהבעלים לא ישימו לב. את הלילה הזה עברנו ללא בעיות. ישנו טוב ואכלנו די צרכינו. היתה חסרה לנו שתיה חמה. למחרת בבוקר המשכנו בהליכה לאותו כוון מיום הקודם. שמענו קולות ירי בעיקר רעש תותחים. לא זכור לי כמה ימים הלכנו. ההליכה היתה טובה בכדי לא לקפוא. במבט אחורה נראה לי שהחוצפה שלנו לא ידעה גבול, כי בדרך בקשנו מעילים עליונים. רצינו לכסות את בגדי הפסים (בכדי שיהיה קשה לזהות אותנו מרחוק), וגם בגלל הקור הרב. כזכור כל הלבוש שלנו היו מכנסיים וחולצה מכותנה. קבלנו את מבוקשינו ובזה מצבינו השתפר בהרבה. זכור לי שלא הפסקנו לאכול, ממש אכלנו ללא הפסקה. הם רק ביקשו שנתרחק, פחדו להתחיל איתנו וגם פחדו מהנאצים. קיבלנו אוכל גם עבור חברים שכביכול היו מאחורינו. לא ברור לי לאן כל האוכל הזה נכנס.

 

   באמצע יום מסוים כשהיינו בקצה של יער ראינו שאנשי "פולקס שטורם" עוצרים אנשים עם בגדי פסים ויורים בהם. מה שלא כתבתי עד עכשיו היה שאנשי ה"פולקס שטורם" היו יותר גרועים אפילו מאנשי הס"ס. אלו היו חברי מפלגה שהיו להם כל מיני תפקידים ובגלל החזית שהיתה הקרובה התגיסו והכריחו אחרים ללכת לחזית. באותו רגע הרגשנו שההתנהגות שלנו היא לא אחראית כלל. כי אם כבר הגענו לזמן שהשיחרור הוא בהשג ידנו, לא צריך להסתכן יותר מדי וליהרג ממש ברגע האחרון. החלטנו שהגיע הזמן להתחבא באיזה מקום ולחכות לשיחרור. רעש ירי התותחים היה כבר כל כך חזק שלא היה ספק שמדובר בימים בודדים.

 

  נכנסנו לעומק היער והסתכלנו כל הזמן לכל הכוונים. גם בכדי לחפש מקום מחבוא וגם להשמר מאנשי ה"פולקס שטורם". פתאום ראינו בקצה היער ממול נקודה שחורה בתוך הלובן של השלג. בין היער שבו היינו ובין הנקודה היה שטח פתוח, כאילו מגרש כדורגל, ומסביב לו יער. הנקודה השחורה היתה בדיוק מולנו, כאילו מעבר למגרש. החלטתי שזה חייב להיות פתח למערה או משהו כזה וזאת כתוצאה מקריאה של ספרי הרפתקאות בעבר. התחלקתי במחשבותי עם האחרים והוחלט שכדאי לבדוק המקום.

 

  נכנסנו לתוך היער ועשינו עיקוף גדול בכדי לא להשאיר סימנים בשלג. זמן כידוע לא היה חסר לנו, הגענו לפתח מאחור התקרבנו והסתכלנו פנימה. אף אחד לא היה מוכן להכנס כי לא ידענו מה יש בפנים. אחי אמר, "אתם רואים שאלוהים נתן לנו מקום מסתור ואתם עומדים וחושבים". הוא השתחל ראשון פנימה וקרא לנו להכנס. השתחלנו פנימה, המקום בפנים היה קטן מאוד, הגובה היה מספיק בקושי בכדי לשבת, ברוחב היה מקום לשני אנשים, היינו ארבע. התיישבנו שניים מול שניים. דנו מה עושים הלאה, החלטנו שבאם נוכל להסתדר איכשהו במקום הזה נשאר. עשינו נסיונות של שכיבה על הצד עם רגליים מכופפות וזה הסתדר. למקום היה יתרון כי היה שם חם יחסית. היינו בתוך האדמה מכוסים שלג והשכיבה הזו צמוד אחד לשני הוסיפה חום. החלטתי לשם הביטחון לסגור את הפתח. יצאתי החוצה נכנסתי לתוך היער שברתי ענף ושמתי אותו על יד הפתח. חזרתי פנימה ומשכתי את הענף לתוך הפתח. תוך זמן לא רב השלג כיסה אותנו. בצורה זו היינו בטוחים לגמרי. אכלנו שוב ומפעם לפעם הסתובבנו ביחד לפי "פקודה". החלטנו שנעביר את הזמן על ידי זה שכל אחד יספר סיפור, כך עבר היום.

 

  בפעם הראשונה מזה זמן רב עברנו לילה ללא חשש. למחרת בבוקר החלטנו שנחנו מספיק ושצריך לצאת ולברר מה המצב. הלכנו באותה דרך שהגענו (מסביב לשטח הפתוח) והגענו לקרבת הכפר. נכנסנו לבית שעמד קצת מחוץ לכפר ועם אותו סיפור בקשנו אוכל עבור עשרים איש. הם טענו שהגרמנים לקחו את הגברים לחזית ואין להם מספיק אוכל. אבל נתנו לנו מספיק עבור ארבעתנו. בקשנו לפחות שתיה חמה עבור היתר ובזה לא היתה בעיה. נתנו לנו כלי עם סגירה שהקפה לא ישפך בדרך. על שאלתם אמרנו להם שיתר האנשים נמצאים ביער. הם טענו שהם פולנים וזאת הסיבה שהם עוזרים לנו. שאלנו על החזית. תשובתם היתה שזה בכלל לא ברור. אמרנו להם שגם אנחנו פולנים והסיבה שהגענו למחנה היתה שלא רצינו לשרת את הגרמנים בעיר הולדתנו.

 

  בבית הזה היו זוג הורים מבוגרים, שתי נשים וילדיהם. חזרנו ללינה למקום שלנו עד למחרת בבוקר. למחרת יצאנו שוב והלכנו לכוון אחר וכאן כמעט נפלנו בפח. שניים מאתנו, ברוך ואני, נכנסנו לבית גדול ומפואר בתוך חצר גדולה והתברר שבעל הבית היה המנהיג של המפלגה הנאציונל סוציאליסטית במחוז. מתחת למעילים לבשנו בגדי אסירים והוא מיד התחיל לצעוק וניגש לטלפון להזמין את ה"פולקס שטורם", שיבואו לקחת אותנו. הוא אמר "אתם פושעים שברחו מבית הסוהר מיד נטפל בכם". התברר שהוא שמע על הבריחות. ראינו שמצבנו רע כי מיד הופיעו כמה גברים צעירים. הרמנו את הקול ואמרנו "אין דבר אתה יכול לצלצל לאן שאתה רוצה אם אינך דואג לאשתך ולילדיך. האם אתה חושב אותנו לטיפשים? האם היינו באים ללא ביטחון? מסביב לבית שלך נמצאים כמה עשרות פרטיזנים ושומרים עלינו, אתה יכול לראות דרך החלון חלק מהם. במידה ויקרה לנו משהו, אז אתה כבר יכול להסתלק מכאן ולהשאיר את כל רכושך כי חייך לא יהיו שווים יותר מקליפת השום". הוא הסתכל החוצה וראה את אחי ואת האדם הרביעי. היה רגע של היסוס, כשראיתי את זה הוספתי שיש לו אפשרות להזמין גדוד ס"ס שיקחו אותנו אם יש היום בכלל לס"ס זמן להתעסק איתנו. עד כמה שידוע לי יש להם בעיות בלעדינו. הוא פנה לגברים שנכנסו ואמר, "אולי אלו באמת לא פושעים ורק אסירים פוליטיים, תביאו להם אוכל ושיסתלקו". וכך היה.  

 

  קבלנו כמות אוכל שבקושי יכולנו לסחוב, לחם, נקניק,מרגרינה ועוד. פחדנו שהם יעקבו אחרינו, לכן חלקנו את האוכל בין ארבעתינו שיהיה יותר קל. סיפרנו להם מה קרה איתנו בפנים והתפזרנו. סיכמנו שכל אחד יגיע למחבוא בדרך עקלקלה אחרת ויבדוק טוב טוב שלא עוקבים אחריו. כשכבר היינו בפנים המחבוא מכוסים, החלטנו שוב, שאנחנו משחקים יותר מדי בחיינו וצריך להפסיק עם זה. יש לנו אוכל להרבה זמן ולא כדאי להסתכן שוב. למחרת לא יכולתי לשכב בשקט בגלל הצפיפות רציתי לצאת אבל לא נתנו לי. כל כך רציתי לדעת מה קורה. אחי טען  "נגיד אפילו שהרוסים כבר הגיעו ואנחנו לא יודעים ושוכבים עוד יום או יומיים אז מה קרה, האם זה לא עדיף במקום שיתפסו אותך". זה כמובן היה נכון, אבל לא יכולתי לשלוט בעצבי. האיש הרביעי, שאת שמו אינני זוכר, התערב בויכוח ואמר: "אני הצטרפתי אליכם, קבלתם אותי כל כך יפה, אתם מתחלקים איתי בכל מה שיש לכם ואני לא עושה כלום. הגיע הזמן שגם אני אתרום משהו. אני יוצא לראות מה קורה בחוץ, ומבטיח לחזור בכל מקרה ולדווח לכם".

 

  אמרתי לו להזהר והסברתי לו לאן ללכת, שישים לב כי רעש התותחים הפסיק ויתכן שהרוסים נמצאים כאן ואנחנו לא יודעים. בכל מקרה אני מבקש שיחזור, מספיק שיצעק ויגיד לנו מה המצב. הבחור יצא ויותר לא ראינו אותו. חששנו שהגרמנים תפסו אותו והרגשנו אשמים אבל מה אפשר היה לעשות. רציתי לצאת לחפש אותו אבל שניהם לא נתנו לי. בינתיים שוב הגיע הלילה. זה היה לילה שאי אפשר לשכוח אותו. הוא התחיל בזה ששמענו רעש יריות, מרגע לרגע יותר חזק ויותר קרוב. היריות היו מכלים שונים וצילצלו כמו מוסיקה נהדרת. אחרי זה שמענו שרשראות מתקרבות, רעש מחריש אוזניים, הם התקרבו והתקרבו מסביב לנו בסוף ממש מעלינו, הרגשנו שיקברו אותנו חיים, חשבתי בקנאה, אותו אדם שיצא ולא חזר ישאר בחיים ואנחנו כאן נקבר ולא ישאר זכר מאתנו.

 

 איזו מחשבה נוראית לקנא באדם שלא יודעים אם הוא בכלל חי. התפללנו שלא נפצע. היינו בטוחים שיעלו עלינו. לא הבנו באותו מעמד שהיות ואנחנו נמצאים בתוך האדמה אז נדמה לנו שזה ממש מעלינו, אחרי שהשתחררנו ראינו שהם נעצרו קרוב מאוד אלינו פחות מקילומטר. בלילה חשנו שאלו היו המנגינות היפות ביותר ששמענו אי פעם. מצד שני, הלילה היה ארוך מאוד ולא ידענו מה יהיה הסוף. לא עצמנו עיניים אפילו לדקה. אבל כמו לכל דבר גם לזה בא הסוף.

 

   פתאום נעשה שקט מוחלט ודרך השלג בפתח ראינו שהאיר הבוקר. מה זאת אומרת שקט, ממש כאילו לא קיים בעולם שום דבר. עכשיו נוצרה בעיה אחרת, מה נעשה בחוץ האם הרוסים שולטים כאן זאת אומרת האם החזית זזה או הגרמנים ממשיכים לשלוט. אחי טען ובצדק מה זה משנה נחכה ונראה יום יומיים, מי ממהר. לא הייתי מסוגל לשכב ללא ידיעה. רציתי לצאת וטענתי, שיצאתי כל כך הרבה פעמים כשהמצב היה יותר גרוע ולא קרה כלום. אחי התעקש כסלע וטען שאנחנו עוד לא יודעים מה קרה לבחור שעזב אותנו. הוא אמר שבכח הוא ימנע ממני לצאת. שתקתי זמן מה וכאילו השתכנעתי הורדתי מעלי את המעיל כאילו חם לי, דחפתי אותו לכוון הפתח ואחרי שנדמה היה לי שהם לא שמו לב ועבר די זמן אמרתי שאני צריך לעשות את צרכי.

 

 יצאתי, משכתי אחרי את המעיל וכשהייתי בחוץ אמרתי שאני הולך לבית של הפולנים. למען האמת עד היום אני לא יודע אם הם היו באמת פולנים. הבטחתי שמיד אחזור. הצעקות של ברוך ואחי לא עזרו, שמעתי אותם מרחוק כי התרחקתי מהר לכוון היער פנימה בכדי לעשות את הדרך מסביב. נכנסתי לבית שלהם. הם מאוד שמחו לראות אותי ושאלו על האחרים. שאלתי אם הבחור היה אצלם לפני כמה ימים הם ענו לי שלא היה. שאלתי מה נשמע אחרי הקרבות בלילה? תשובתם היתה, "הרוסים כאן". באותו רגע שאמרו זאת, ישבתי ופרמתי את השרוכים של הנעלים. כי היה בכוונתי לייבש קצת את הנעליים שנרטבו בדרך. עזבתי את השרוכים בלי להקשיב להם. לא שמעתי את ההמשך ורצתי ליער לבשר שהרוסים בכפר. הפעם לא רצתי מסביב רק קיצרתי הדרך ורצתי מעל למגרש שחשבנו שהוא מגרש ספורט. באתי לשם וצעקתי פנימה שהרוסים בכפר, הם יצאו מיד ובאותה דרך מעל המגרש הריק גלוים חזרנו לבית. כאן היתה לנו הפתעה, גם הגרמנים היו בכפר. אבל לא היה כבר מה לעשות לא יכולנו לחזור לשם. סיפרנו להם שיתר חברי הקבוצה כששמעו שהרוסים כאן הלכו כל אחד לכוון שמצא לנכון. המשפחה הציעה לנו שנישאר בביתם כי אין גברים בבית. בבית נחכה לשיחרור המלא. אחרי ששתינו קפה חם והתחממנו סיפרנו להם על המקום שבו היינו כל הזמן. אז שמענו סיפור מענין. התברר שהילדים ראו שהמבוגרים בונים מקלטים נגד הפצצות והם החליטו לבנות מקלט עבור הכלב שלהם. אנחנו ארבעה גברים מבוגרים שכבנו במקום שנבנה על ידי ילדים עבור כלב. התברר גם שהמשטח הגדול הפתוח לא היה מגרש כדורגל כמו שחשבנו אלא אגם שקפא בחורף.

 

   אחרי זמן מה באו הילדים וסיפרו שאנשי ה"פולקס שטורם" נמצאים בכפר. הולכים מבית לבית ואוספים גברים ולא חשוב להם באיזה גיל ובאיזה מצב בריאותי הם. אומרים שהם מתכוונים להעביר אותם לחזית. הם לוקחים אפילו ילדים שנראים בכושר. הוחלט למקם אותנו באסם והילד המבוגר ביותר שהיה בערך בן אחד עשרה ישמש כמקשר בינינו. אחרי שהסתדרנו באסם, הילד סיכם איתנו שאם נשמע שהוא שר בתוך האסם זה יהיה סימן שאנחנו יכולים לצאת. במקרה והוא יקרא לנו ללא השיר שלא נזוז. הוא עשה נסיון לשתי האפשרויות ואמר שעברנו את הבחינה. הוא אמר גם שהוא שמע משכנים שהיו מקרים שאנשי ה"פולקס שטורם" רימו תושבים בכפר.

 

 הילדים התנהגו כמו המבוגרים. היו כל הזמן מביאים ידיעות. זה באמת היה כמו שהילד תיאר. שמענו קולות בתוך האסם שהיו קוראים לצאת ולא זזנו. אחרי זה הוא הגיע ושר אז ירדנו ונכנסנו לבית. מאותו יום היינו כמו בני משפחה. ישנו והתחבאנו באסם, הם סידרו לנו מקום נוח וחם. במשך הימים הבאים היינו חייבים להיחבא באסם די הרבה פעמים, כשאנשי ה"פולקס שטורם" היו בסביבה.

 

 


[1]  -  "המתרגם" "Dolmetscher"  היה הכינוי במחנות לשוט עשוי מעור ובקצהו עופרת שבו הילקו כ-20-50 מלקות את האסיר על כל דבר פעוט.

[2]  - מחנה רכוז בלכהמר Blechhammer)) הוקם באפריל 1939 ליד העיר Kozle בפולין, כ-30 ק"מ ממערב לגלייביץ. בתחילה היה מחנה לעבודת כפיה ליהודים שבנו בו מפעל כימי של חברת Oberschlesische Hydriewerke. למחנה הועברו אסירים מכ-15 ארצות ומספרם הגיע לכ-5500 נפש. האסירים חיו בתנאי תברואה קשים ביותר ורעב תמידי. מתו או נרצחו בו כ-1500 אסירים. ב-21 לינואר פונה בצעדת מוות למחנה גרוס רוזן. (מקור: ישראל גוטמן, אנציקלופדית השואה, כרך א', 1990, עמ' 194).


 

  

 

לתוכן העניינים

...המשך

 

לתוכן העניינים

 

בחזרה לדף הבית של ליבר טאוב

 

P.R.I.

 

Contact Liber Taub lieber-t ""at"" 012.net.il  (replace "at" by @ to avoid spam!)

Last Updated March 20th, 2005

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!