ליבר טאוב

 

 

 

נעורים  אבודים

 

 

כתיבה, עריכה ומבנה תמונות: ל. טאוב

 

חלק ראשון

 

חלק שני

 

וויערזבניק  -  סטאראכוביצה

 

סריגה

 

מות הסב, האב והדוד

 

 

לתוכן העניינים

   

 

וויערזבניק  -  סטאראכוביצה
(Wierzbnik - Starachowice)

 

    הגענו לוויערזבניק - סטאראכוביצה. כשהרכבת נעצרה בתחנה הגיעו אנשים עם שרוולים לבנים ומגן דוד כחול במרכז על זרועותיהם, לא ידענו מי הם, חשבנו שאלו שוטרים יהודים מהיודנרט. יותר מאוחר ראינו שכל היהודים עונדים על זרועותיהם אותם שרוולים. זה היה במקום המגן דוד הצהוב שענדנו על החזה בצד ימין ועל מרכז הגב בפלוצק. "בגנרל גוברנמנט" (כך קראו לשטחים שלא סופחו לרייך הגרמני) היו חייבים ללבוש סרטים לבנים עם מגן דוד כחול על השרוול של יד ימין.

 

    האנשים שבאו להקביל את פנינו היו שייכים לעזרה הסוציאלית והיו כפופים ליודנרט. הם עזרו לנו לרדת מהרכבת והובילו אותנו לאולם קולנוע שמקומו היה ליד תחנת הרכבת. באולם הסבירו לנו שיחלקו אותנו למשפחות יהודיות בעיר. ישבנו וחיכינו, אחרי זמן מה הגיע יהודי ושאל האם אנחנו משפחת טאוב, ובקש אותנו לבוא איתו.

 

    אשתו של סבא התעלפה כבר על המשאית בדרך מפלוצק לדז'אלדובו, כנראה מהמכות ומהעמידה "תליה" במכונית המשא. בדז'אלדובו הכניסו אותה לחדר החולים, (היה שם גם משהו כזה), לא ידוע לי איך היא עברה את המעבר למחנה, כפי שסיפרתי קודם, איבדנו אחד את השני וכל אחד היה אחראי לעצמו ועבר את המעבר בעצמו. כשעזבנו את מחנה דז'אלדובו צירפו אותה לרכבת. בהגיענו לוויערזבניק הועברה אשתו של סבא על ידי אנשי העזרה סוציאלית למרפאה או בית חולים, אינני יודע איך לקרוא למקום כי היה זה  גדול מדי למרפאה וקטן מדי לבית חולים. היא החזיקה מעמד כמה ימים ונפטרה.  סבא עם דודה פסה שכרו חדר בדירה לא רחוק מאיתנו.

 

    לויערזבניק הגענו קבוצה של 1000 פלוצקאים. איתנו הגיעו שתי קרונות משא עם מצרכי מזון שהגרמנים צרפו עבורינו עד שנסתדר, (כך אמרו), בקרון האחד היו תפוחי אדמה ובשני היה בשר סוכר אורז לחם ירקות וכל מיני מצרכים אחרים. אנשי היודנרט לקחו את המצרכים שהיו שווים באותו זמן הון והעבירו אותם למקום כלשהו. יתכן שלמטבח לנצרכים, כי לפנינו הגיעו יהודים מלוד'ז, ועבורם הקימו מטבח. האדם שלקח אותנו מתחנת הרכבת ונתן לנו חדר נקרא מר ליפשטיין. הוא הביא אותנו לדירתו. במטבח היתה דלת לחנות שהדלתות שלה היו סגורות מבחוץ. היה בו גם חלון לצד הרחוב. לא היתה בעיה להשתמש בו כחדר. הכניסה מהחצר היתה לתוך המטבח ומשם ימינה לחדרים שלהם ושמאלה לחדר שלנו. מר ליפשטיין היה לפני המלחמה חבר ועד הקהילה היהודית. כשהגענו לוויערזבניק לא היה לליפשטין מעמד רשמי, החתן שלו היה סגן ראש היודנרט, כך שהיתה להם השפעה גדולה בעיר.

 

    כמה ימים אחרי שהגענו לוויערזבניק הודיע לנו מר ליפשטיין שהגרמנים החליטו להעביר אותנו לעיר אחרת. כשחזרנו לוויערזבניק אחרי כמה ימים נודע לנו שבעצם היהודים בעיר לא רצו אותנו ושיחדו את הגרמנים שיוציאו אותנו מהעיר. כאן אולי המקום להסביר שהיהודים בוויערזבניק עוד לא טעמו את טעם המלחמה. החנויות שלהם היו פתוחות, גרמנים לא נראו, רק יום בשבוע, ביום שוק. בסטאראכוביצה היו גרמנים, אבל הם לא הציקו ליהודים (על ס"ס לא שמעו בכלל). מה ששמענו מהם היה  "א פלוצקר ברוך הוט אונז געטראפען" (עלתה עלינו צרה צרורה מפלוצק). שאלו אותנו בכל הזדמנות "איך יתכן שבעיר שלמה לא היה אפילו יהודי עשיר אחד". ספרנו להם איך עברה עלינו השנה וחצי האחרונות עם הנאצים, איך הוציאו אותנו באמצע הלילה מהמיטות  ואיך את המעט שהכנו לעצמנו הם לקחו, הורידו מאתנו אפילו את הבגדים שמצאו חן בעיניהם. ההסבר הזה בכלל לא השפיע עליהם.

 

    בזמן כתיבת שורות אלו אני חושב שהם היו בטוחים שאנחנו פשוט משקרים וממציאים סיפורים בכדי שירחמו עלינו. איך יכלו להאמין לסיפורים שלנו בזמן שאצלם הכל היה כמו לפני המלחמה. בוויערזבניק אנשים דתיים התהלכו בשבתות ברחובות במעילי המשי ואבנטים על המתניים. אפילו את זקניהם לא הצטרכו להוריד כי לא היה מי שיבקש מהם. חטיפת יהודים ברחובות, חיתוך זקנים ופיאות, נשמעו באוזניהם כסיפורי כזב.

 

    בוויערזבניק אנשי משטרה פולנים במדים כחולים היו מסתובבים כמו לפני המלחמה, ז'נדרם גרמני בודד היה מגיע העירה ביום שוק, דהיינו ביום ששי. בסך הכל בסמוך לוויערזבניק בסטאראכוביצה היה משרד של הגסטפו וזה הכל. למחרת בבוקר יצאנו לשוק כפי שהתבקשנו, היו שם עגלות עם סוסים נהוגים על ידי איכרים כל משפחה קיבלה עגלה. נסענו יום שלם עד שהגענו לפנות ערב לבודזנטין .(Bodzentyn) בדרך עברנו את העיר סוכודנויב   (Suchedniow), לשם הועברו בגירוש הראשון, דוד הר'זו, אשתו הינדה, בתם נדז'ה ונכדתם, (בעלה של בת דודתי נדז'ה לא חזר מהמלחמה ולא ידוע לנו מה עלה בגורלו). למה נסעו אתנו סביב ולא ישירות לבודזנטין לא ידוע לי.

 

    בבודזנטין העגלות עצרו על יד בית הכנסת והורו לנו להתארגן בתוך בית הכנסת. אבל אי אפשר היה להיכנס מבלי לדרוך על אנשים. היה בלתי אפשרי למצוא מקום אפילו בכדי לעמוד ובודאי לא יתכן היה להתארגן לשינה. בינתיים נעשה חושך. כל סנטימטר היה תפוס על ידי פלוצקאים שהגיעו עוד מהגירוש הראשון. זאת אומרת פלוצקאים אלו שהו בבית הכנסת הזה לפחות שבועיים בתנאים אל אנושיים. הגרמנים שלחו מדז'אלדובו קבוצות של 1000 יהודים לכל אתר. כגון: לצנסטוכוב, לסוכודניוב, לקלצה, לסטאראכוביצה , לבודזנטין ועוד.

 

    בבודזנטין חיו בסך הכל מספר מאות  יהודים. הם קלטו כבר 1000 יהודים וכעת נוספו עוד כמה מאות מתוך ה - 1000 שהגיעו מוויערזבניק. כאמור כתוספת ל-  1000  שהגיעו לפני זה. היהודים רצו לעזור וחיפשו עבורנו מקום. על מקומות ציבוריים לא היה מה לדבר, כי לא היו כאלה. גודלה של כל העיר בודזנטין היה שוק ורחוב בודד שבהמשכו עמד בית הכנסת ועוד סימטה קטנה. בלית ברירה כל משפחה או חלק ממנה נכנסו לבתים ואיך שהוא עבר הלילה. אין לשכוח שהיה חורף ובחוץ השלג היה גבוה. גם אנחנו עברנו את הלילה על הרצפה בחדר של איזו משפחה באחד הבתים.

 

    הסבא ודודה פסה לא עזבו את וויעזבניק כי סבא השכיר את חדרו לפי שכר חדשי ואף אחד לא ביקש ממנו לעזבו. למחרת בבוקר כשיצאנו לרחוב בכדי לראות איך אפשר להסתדר, פגשנו פלוצקאים שהגיעו ביחד אתנו וכמונו חיפשו דרך להסתדר. ראינו שפרט לסבא, עוד הרבה פלוצקאים לא הגיעו מוויערזבניק, מזה הבנו שהדבר היה תלוי בבעל הבית ולא בגרמנים, אם הוא לא היה מתנגד שנישאר בדירתו אפשר היה להשאר בוויערזבניק. לכן החלטנו הרשעק ואני שאנו חוזרים מיד לוויערזבניק ואם יתאפשר נחזיר את ההורים עם אחותנו.

 

    מר ליפשטיין אמר לנו לפני שעזבנו, שבמקרה ולא נסתדר, החדר שהיינו בו פנוי עבורנו. וכך הרשעק ואני, בשלג עד מעל הברכיים, בדרך לא דרך, הלכנו לכוון וויערזבניק. עקפנו כבישים ודרכים בפחד שמא נתפס, לא היו לנו ניירות זיהוי. כידוע ליהודים אסור היה להיות בדרכים. אחרי תלאות רבות בהליכה בשלג עמוק הגענו לוויערזבניק. סיפרנו למר ליפשטיין שהביאו אותנו לבודזנטין ולא לעיר שביתו גרה בה, סיפרנו מה שקורה בבודזנטין והוא הסכים שנחזיר מיד את ההורים.

 

    לפני שעזבנו, מר ליפשטיין חשב שנגיע לעיר שאת שמה איני זוכר, מקום שגרה בו בתו הנשואה. הוא נתן לנו מכתב לבתו. כשהגענו לבודזנטין וידענו שלבתו לא נגיע, פתחנו את המעטפה וקראנו את המכתב כי היה חשוב לנו מה הוא חושב עלינו. במכתב היה כתוב "היות ותצטרכו בין כך לקבל משפחה מהטרנספורט, קחו משפחה זו כי היא לא תקשה עליכם, להיפך תיהנו ממנה". אז הבנו למה הוא בחר בנו, מה שחשוב היה שהוא הרשה לנו לחזור.

 

    הודענו להורים והחזרנו אותם בעגלה חזרה. כל הסיפור הזה מחזק את הסברה שלא הגרמנים החליטו להעביר אותנו, אלא היהודים רצו להתפטר מאיתנו. היהודים "שכחו" לצרף את שני קרונות המיצרכים שהגרמנים צרפו עבורנו עד שנסתדר. היו אנשים שאמרו שזאת היתה הסיבה העיקרית לגירושינו.

 

    על בודזנטין אין לי מה לספר, כי הייתי שם בסך הכל יום אחד והורי שהו שם מספר ימים בודדים. ידוע לי שמאות פלוצקאים מתו מקור ורעב עוד לפני החיסול )האקציה). החיסול בבודזנטין היה בספטמבר 1942. אחרי המלחמה לא יצא לי לפגוש אפילו פלוצקאי אחד שהיה בין אלו שפונו מבודזנטין.

 

    יום לפני הגירוש הגיע מבודזנטין לוויערזבניק חברי הטוב דוד בלומרט. ניסינו לעצור בעדו מלחזור לבודזנטין והצענו לו להשאר איתנו כי שמענו שבעוד מספר שעות יהיה חיסול, דוד בשום אופן לא הסכים להשאר וחזר לבודזנטין. שמענו שהוא ומשפחתו גורשו למחנה המוות טרבלינקה.

 

    בערך באותו זמן הגיעה לוויערזבניק בלקה וורשויאק, בתה של שכנתנו איטלה וורשויאק. היא הועברה בזמנו מדז'לדובו עם קבוצת פלוצקאים לצנסטוכובה. היא ספרה לנו על מה שחשדנו מזמן והתקשנו להאמין, על הפתרון הסופי. זאת אומרת שבמקום למחנות עבודה כפי שהגרמנים אומרים, שולחים את האנשים למחנות חיסול לשריפה. היא באה כדי להשיג ניירות "אריות" (הכוונה לתעודות המעידות שהאדם הוא פולני). אחרי מספר ימים עזבה. היא הצליחה להשיג את הניירות, בעזרתם היא הצליחה להגיע לעבוד לגרמניה בתור פולניה. היא ציפתה ששם לא יכירו אותה, וכך היה. את המלחמה היא עברה באוסטריה.

 

   ברחוב שחיבר את וויערזבניק עם סטאראכוביצה היה ממוקם  ה- "ארבייטסאמט"  Arbeitsamt  (משרד התעסוקה) ,  לשם היינו הולכים בכדי לקבל עבודה. אבי קיבל יום עבודה בודד במשך שנה שלימה עד לפטירתו. (הלוואי ולא הייתי מתאמץ שיקבל יום עבודה זה). עבדנו אבי ואני ביחד, היה זה יום גשום, במקום העבודה היה בוץ עמוק ושקענו בבוץ כמעט עד הברכיים. אבי היה ללא כיסוי מתאים על גופו (את מעיל הפרווה לקחו ממנו בדז'אלדובו) והוא התקשה מאוד להחזיק מעמד. זכור לי שפרט לקשיים בבוץ, אבי הרגיש מושפל מאוד מסוג העבודה שעליו לבצע (כרתנו וסחבנו עצים כבדים בבוץ ואבי הרי היה סוחר כל ימיו).

 

    הרשעק חיפש עבודה במקצועו אבל כמעט ולא עבד. רק אחרי מספר חודשים כשהכירו אותו, היודנרט עשה איתו הסכם דומה כמו שעשו אתו במדור התעסוקה בפלוצק, היה עליו לבצע עבודות חשמל בגסטפו ובשוצפוליצי   Schutzpolizei (משטרת המגןחלק מהגסטפו)  היה הבדל אחד, שבוויערזבניק היודנרט היה משלם לו.

 

    סמוך לקראת העברתנו למחנה העבודה, הרשעק קיבל עבודה די גדולה בבניין. פולני אחד עשה אתו חוזה על ביצוע עבודות החשמל בבניין גדול שהוא בנה. הרשעק המשיך לעבוד שם בהיותו במחנה העבודה לפי סידור של הפולני עם מפקדת המחנה. כנראה לפולני היו קשרים טובים במיוחד עם הגרמנים. היו נותנים להרשעק ללכת מבית החרושת לבניין ללא ליווי ומשם למחנה, כמובן אחרי שגמר את המשמרת שלו בבית החרושת.

 

    כשלא היתה לי עבודה לפני שנכנסנו למחנה, הרשעק היה מסדר לי עבודה בבנין זה. עבודות אלה היו מאוד קשות אבל הפולני היה משלם הרבה מעל למחירון. באותה תקופה עבור כל סוגי העבודות שהיינו מקבלים דרך משרד התעסוקה, היינו מקבלים שכר זעום. עבור יום עבודה שלם היינו יכולים לקנות כיכר לחם אחת בקושי. מזה היתה צריכה להתקיים כל המשפחה, כי אני הייתי רוב הזמן המפרנס היחיד במשפחה.

 

    אימי היתה מבשלת בדרך כלל איזה מרק דליל ומתוך בושה שאנשים לא ידעו מה מצבנו היתה מעמידה על הכיריים עוד שני סירים מכוסים עם מים. אני זוכר שאפילו בעלת הבית גברת ליפשטיין שהמטבח (הכוונה לכיריים שבפולין היה בנוי על שטח די גדול עם מקומות בישול רבים) היה שלה, חשבה שאמי מבשלת צהריים עם שתיים שלוש מנות כפי שמקובל.

 

    פעם קיבלתי עבודה בשטח בית חולים בסטאראכוביצה. היינו חופרים תעלה לשם הכנסת צינורות ביוב. עבדתי בתוך תעלה חמש קומות מתחת  מפני האדמה. בזמנים ההם )שנת 1941) היו חופרים תעלות בידיים (הידיים הכי זולות כמובן היו ידיים יהודיות). השיטה היתה, מתחילים לחפור מלמעלה וכשהיו מגיעים לגובה קצה הידיים ואי אפשר היה לזרוק את האדמה החוצה, היינו מרכיבים לוח עץ בחצי רוחב התעלה ועל ידי זה יוצרים קומה, שופכים את האדמה על הלוח, מהלוח עם את, אדם אחר, היה שופך את האדמה החוצה. וכך היו מוסיפים קומה אחר קומה לעומק. לוח אחד מצד אחד של התעלה והשני מצד הנגדי עד שהיינו מגיעים לשיפוע הנכון.

 

    הכי קשה היה למטה, כי ראשית היה צריך לשחרר את האדמה על ידי חפירה באת במקרה הטוב, או לשחרר אותה במקוש (היו גם סלעים). את העבודה למטה היה עושה אדם אחד. אחרי ששיחרר את האדמה היה חייב לשפוך את האדמה למעלה עם את, כפי שתואר, לקומה מעליו. על העומק היו מחליטים המהנדסים לפי השיפוע הרצוי לצינורות הביוב. אני הגעתי למטה בתור עונש, על עבודתי הבלתי מספקת, כעת צעקו עלי חברי היהודים שלא הייתי מסוגל להעביר מספיק אדמה לקומות העליונות ואלו שהיו למעלה קיבלו מכות.

 

    כשנגמר לי האוויר והרגשתי חסר אונים שמעתי קול מלמעלה ביידיש "בחור איך קוראים לך?". עניתי "טאוב". אז באה השאלה השנייה "האם אתה מקומי או פליט?" עניתי "פליט", מאיזה עיר אתה?" פלוצק" איך קוראים לאבא שלך?" עניתי "טוביה", "והסבא שלך?" "בער" .

 

    פתאום הוא קפץ למטה ואומר "שב ילד בצד ותנוח", מאותו רגע הוא עבד כמו מכונה, חפר אדמה או לחליפין שבר סלעים שפך על המדף שהוא עמד עליו קודם, קפץ למעלה, שפך לקומה יותר גבוהה חזר למטה, שיחרר אדמה או סלעים במקוש, שפך למעלה וכך כל היום. לי לא נתן לעשות דבר.

 

    אחרי ששפך הרבה אדמה ומילא את המדף שמעלינו, אמר לי "אני ממשפחת הדומבים מפלוצק, סבא שלך היה מהיהודים המכובדים ביותר בעיר ועזר לכל הנזקקים וגם לנו. אני לא אתן לנכד שלו לעבוד עבודה כל כך קשה ולא ארשה שיקבל מכות! אל תדאג, את היומית שלך כבר עשית, את היתר תשאיר לי".

 

    אותו יום לא החזקתי יותר כלי עבודה ביד, פרט לסוף היום כשהחזרתי כלים למחסן. כשהגעתי הביתה שאלתי על משפחת "דומב", התברר שכל הגברים במשפחת דומב היו סבלים בעירנו. דומב זה שם של עץ חזק במיוחד וזה היה כינוי של המשפחה. שם המשפחה האמיתי שלהם היה שמיגה. הגברים במשפחה זו היו מאוד חזקים.

 

    אני זוכר מקרה לפני המלחמה, אחד ממשפחה זו התערב שירים 3 שקים עם סוכר (300 ק"ג) ועל זה גם את האדם שהתערב איתו. שמו לו שק סוכר על כתף ימין שק שני על כתף שמאל, שלישי על הראש ועל השק השלישי במרכז התישב האדם, שהתערב. הוא עמד ישר, הסתובב ולא מיהר בכלל, בסוף כשכולם ראו את כוחו ביקש שיורידו ממנו השקים. האדם שעזר לי היה אחד ממשפחה זו דרך אגב, עבור יום עבודה של 10 - 9 שעות הרווחנו שווי של לחם כמו במקומות האחרים. אחרי מספר ימים גם עבודה זו נגמרה וגם הפרנסה הדלה.

 

    ככה עבר הזמן. יום אחד נודע לי שחברי הקרוב ברוך לניענטר השיג "עבודה נדירה" ממש "מיכרה זהב." נסיתי לשכנע אותו שיכניס גם אותי לעבודה אבל הוא טען שהוא מפחד מיתר העובדים, הם החליטו ביניהם לא להגדיל את מספר היהודים כדי לא לקלקל לעצמם.

 

    אחרי שיכנוע, הוא הסכים ותיכננו איך אגיע לעבודה בלי שהאחרים יחשדו שהוא מעורב בזה. הוא ניגש איתי לחצר בכדי להראות לי את המקום ההסעה שלהם. החלטנו על פינה בו אני אתחבא, כשהם יהיו כבר על המשאית, אני אתקרב למנהל ואציע את עצמי. זה באמת הצליח והגעתי איתם לעבודה.

 

   המקום שהגענו אליו היה שטח של בית חרושת לנשק בתקופת הפולנים. קראו לו, "זקלדי סטאראכוביצקה" (מפעלי סטאראכוביצה). בבניינים אלו עבדו על מכונות לעיבוד שבבי. הגרמנים פירקו את המכונות והמקום שימש להם כמחסן תבואות. העבודה שלנו היתה: לפרק תבואה מקרונות רכבת, לאכסן אותה במחסנים, להעמיס אותה למכוניות משא או לחלק ולהעמיס לצרכנים, הכל לפי הצורך. ניהול העבודה נעשה על ידי חברה ששילמה לא רע ובנוסף לזה גם נתנה לנו אפשרות לקנות כל יום ק"ג ביצים שבורות במחיר מצחיק, זאת עם תעודה מתאימה שחילקו לנו. כמו כן, כל יום בהפסקת הצהריים, כל אחד מאיתנו קיבל שתי ביצים לאכילה במקום, כי הם טענו שאנחנו עובדים באבק וצריכים לשמור על הריאות. חברה זו היתה שייכת לפולנים שהיו בעלים של סופרמרקטים.

 

   ברצוני לספר על הסחיבות שעזרו לי ולמשפחתי להתקיים. הסחיבות התחילו אצלי מהיום הראשון, ידעתי מברוך איך ומה. היה ברשותי אוברול כחול שקיבלתי מאחי שלמה מווילנה. בערב לפני התחלת העבודה, בזמן שעוד לא הייתי בטוח שאתקבל, כבר פרמתי הכיסים מלמטה והארכתי אותם, הוספתי כיסים נוספים בצורה כזו שלא יראו וירגישו, כמו כן קניתי לי תיק קשוח כביכול לסנדביצ'ים. הייתי ממלא את הכיסים והתיק עם שיפון ולוקח הביתה. בשער לא היה חיפוש, שמרו שם אנשי "הוור מאכט", (הצבא הגרמני רגיל). אחרי זמן לא רב, כמו שאומרים "עם האוכל בא התאבון", התחלתי לפרק מפסיקי זרם משורינים מהקירות.

 

    מפסק כזה היה שווה בעיר פי שניים מקילוגרם שיפון ותפס מקום של רבע ק"ג. כל זה היה כל כך פשוט, כל יום היתה באה המשאית, אוספת אותנו כ-20 מטר לפני השער ומחזירה אותנו העירה מבלי לעצור.

 

   עבדנו שם 5 יהודים ופולני אחד, כמובן פרט לממונים עלינו. מהתקופה שהתחלתי לעבוד במחסנים אלו הפסקנו בבית לרעוב וחיינו התחילו להיות סבירים, אם אפשר לקרוא לחיים בעיר זרה במצבנו כפליטים סבירים. אבי היה אומר כל בוקר "תפסיק עם הסחיבות", "הן יש לנו ברוך השם מספיק בכדי להחזיק אותנו בחיים ממה שאתה מרוויח ביושר, יתפסו אותך והסוף יהיה מר". צחקתי, כי זה היה כל כך פשוט.

 

    כל יום הייתי הולך בזמן הפסקת הצהריים לבניין אחר ובודק מה עוד אפשר לסחוב. פעם אחת מצאתי חדר סגור ומוסווה. פרצתי פנימה דרך חלון שהיה מכוסה עם לוחות עץ ומצאתי ערימת חיטה. בכל המחסנים לא היה זכר לחיטה, עבדנו כל הזמן עם שעורה ושיפון. בלי לספר לאף אחד לקחתי שני שקים ריקים, מלאתי אותם עם חיטה והחבאתי בחוץ. סיפרתי רק לברוך בכדי להתחלק איתו. מאותו יום לקחנו חיטה במקום שיפון שהיה יותר כבד וגם המחיר של ק"ג חיטה היה יותר גבוה משיפון. בצורה זו, הכפלנו את  ההכנסה.

 

    ערב אחד, כשמכונית המשא הגיעה לשער עצרו אותה, אמרו לנו לרדת, הכניסו אותנו לחדר גדול והתחילו בחיפוש. היו אלה אוקראינים שהחליפו באותו יום את אנשי הצבא הסדיר (הוורמאכט). אנחנו לא ידענו ולא שמנו לב לשינוי בשער כי היינו עסוקים בעבודה שהיתה מרוחקת מהשער. אני חושב שלא היתה שום הלשנה, לפי שהכרתי יותר מאוחר את האוקראינים הם לא היו צריכים הלשנה לשם חיפוש, במיוחד אצל יהודים.

 

    כל בגד שהיה בו סימן של תבואה הורידו מאיתנו, נשארתי בגטקס כי האוברול היה מלא בחיטה, ברוך נשאר ערום, כי הוא סגר את הגטקס למטה עם חבל ומילא אותם עם חיטה. לקחו לי גם את המעיל העליון כי בכיסים היו 4 מפסיקי זרם משורינים. כפי שציינתי היינו חמישה יהודים ובחור פולני אחד.  כמות תבואה שאספו מאיתנו היתה מעל ל-100 ק"ג, כך אמרו. אחרי החיפוש הם העמידו אותנו עם הפנים לקיר והידיים למעלה. היה טלפון, שמענו איך שהם מצלצלים לגסטפו. שמענו גם את השיחה, היא נשמעה בערך ככה, "יש לכם אוטו גדול, עצרנו בנדיטים בקנה מידה גדול ותצטרכו לטפל בהם".

 

    מיד אחרי השיחה הזאת הוכינו קשות. גם הבחור הפולני הוכה, כי היו בטוחים שהוא יהודי. אני זוכר פתאום אפילה, הרגשת הקלה כאילו נעשיתי עיוור, שמעתי קולות כאילו מרחוק, קור, רטיבות, הרגשתי שאני שוכב בשלולית מים. זה קרה מספר פעמים, התעלפתי באמצע המכות. כשראו שהמכות לא עוזרות כי הפסקנו לצעוק ונהפכנו אדישים, עשו הפסקה והתיישבו לאכול מסביב לשולחן גדול שעמד שם.

 

    פתאום אחד מהם נתן פקודה בצעקה, "לשיר יהודים". כולנו היינו כואבים, מי היה יכול לשיר, ושוב מטר של מכות, "לשיר אמרנו". בינינו היה אדם מבוגר בעל משפחה, שגר באותו בניין עם שלושת הצעירים, בעצם גם ברוך היה השכן שלהם (בצורה זו הוא גם הגיע לעבודה זו( האדם המבוגר התחיל לשיר, בהתחלה חשבנו שהשתגע, אחרי זמן מה התחלנו להבין את המילים. "חברים ידוע לכם מי נמצא בדרך לכאן, יש לנו הזדמנות להתאים גירסה משותפת לפני החקירה. בואו נעשה את זה בשירה."

 

    התחלנו לשיר וכל אחד הציע גירסה משלו, החלטנו שכולנו נספר אותו סיפור, אספנו את התבואה מתוך הדשא בשעת הפסקת הצהרים, לא ראינו בזה משהו רע כי הגרעינים בין כך היו נרקבים בתוך הדשא. הם התחילו לצעוק שהשירים לא מוצאים חן בעיניהם, הם רוצים שירים סנטימנטליים כפי שהיהודים יודעים לשיר. אחרי שהיתה לנו מטרה לשירה לא היתה לנו בעיה להחליף מנגינה ולהמשיך להתייעץ, כמובן שהאוקראינים והבחור הפולני שבינינו לא הבינו כלום. יותר מאוחר הגיעו מהגסטפו. חשבנו שיגמרו אותנו עם מכות מחדש, אבל היתה לנו הפתעה, דיברו כמה דקות עם האוקראינים והורו לנו לעלות על הרכב אחרי שהורו לאוקראינים לבוא למחרת בבוקר ולהביא את התבואה.

 

    נסענו לבית הסוהר העירוני בסטאראכוביצה. כשהגענו היה כבר חושך. היות "ובגנרל גוברנמנט" היה מינהל עצמאי לפולנים, כל אנשי בית הסוהר היו שוטרים פולנים כחולים. בזמן שרשמו אותנו בספר בית הסוהר, גמרו את משמרתם קבוצת שוטרים, בינהם היה שוטר שגר בבית על ידינו, אמנם הייתי נכנס כל יום לחצר שלו לשאוב מיים מהבאר, אבל לא ידעתי אם הוא שם לב אלי.

 

    כשיצא, נתן לי סימן עם העין, לא הייתי בטוח שהתכוון אלי, יותר מאוחר התברר שכל הישועה באה ממנו. אחרי הרישום הכניסו אותנו לתא. התא היה חדר בגודל של כ-3 X 5  מטר, דלקה נורה במרכז החדר מחוברת לתקרה שבקושי האירה משהו.

 

    רגלינו נתקעו בגופות אדם. רק אחרי מספר דקות, כשהתרגלנו לאור, ראינו ששוכבים שם בני אדם בשתי שורות על רצפת בטון גלויה ללא מזרונים, כולם על הצד, עם רגליים מכווצות אחד בתוך השני. היינו כאמור ששה אנשים וכל התא היה מלא. השוטרים דחפו אותנו פנימה וסגרו את הדלת. ניסינו למצוא מקום, אבל אפילו לעמוד לא היה מקום. כשהתחלנו לזוז, התחילו צעקות וקללות, הם עוד לא ידעו שאנחנו יהודים.

 

    הדלת נפתחה ושוב נכנס קצין, נתן צעקה והאסירים התכווצו עוד יותר והשאירו לנו קצת מקום על יד דלי בקצה התא. הדלי היה מכוסה עם חתיכת דיקט אבל הסירחון היה ללא נשוא. לא עבר הרבה זמן עד שהתברר לי לשם מה קיים הדלי, דיירי התא עשו בו את צרכיהם. בלית ברירה נשכבנו שלושה מכל צד באותה צורה כמו האחרים, בצורה אחרת בלתי אפשרי היה להסתדר במקום הצר הזה. וכל זאת עם גוף כואב מהמכות. מפעם לפעם מישהו דרך עלינו בדרך לדלי או ממנו. איכשהו עבר הלילה הארוך, הארוך מאוד.

 

    כפי שכתבתי קודם, לבעל הבית שלנו מר ליפשטיין היתה השפעה בעיר. השוטר, עוד לפני שהלך לביתו נכנס למר ליפשטיין וסיפר לו מה קרה לנו. היה מאוחר ובבית כבר דאגו לי אף פעם לא חזרתי כל כך מאוחר מהעבודה. כשמר ליפשטיין נכנס הבינו שקרה משהו, ואכן הוא סיפר להם מה שקרה. מיד הודיעו להורים של ברוך ודרכם ליתר ההורים והמשפחות. בביתנו היתה כמות די גדולה של תבואה, מיד לקחו את התבואה והעבירו אותה לתחנת קמח. תחנת הקמח היתה שייכת ליהודי שאבי היה משחק אתו קלפים.

 

    לאותו יהודי היינו מוכרים התבואה. בהמשך ניקו את הבית מכל דבר שהיה קשור לעבודה. מספר דקות אחרי שיצאו עם התבואה וניקו את הבית, באו אכן מהמשטרה לעשות חיפוש. לא קשה לתאר, מה היה קורה למשפחתי ולי אילו היו מוצאים תבואה בבית.

 

   בבוקר שלמחרת כשהאור נראה מחלון הסורג הקטן שמקומו היה בקירבת התקרה, התחילו השאלות מחברינו לתא, מה עשינו ולמה אנחנו בפנים? אחרי מספר שאלות ידעו שאנחנו יהודים והתחילו לקלל אותנו להמציא כל מיני צרות שקרו להם בגללנו, זה התחיל בזה שהרגנו את ישו ועד לאשמתנו במלחמה הזאת. את ההאשמה האחרונה שמעו כמובן מהגרמנים.

 

     קודם כל התחילו לדחוף אותנו על הדלי ואחרי זה לתת לנו מכות. הפולני שהיה איתנו דיבר איתם ושיכנע אותם שכולנו נמצאים באותה סירה ולא כדאי לריב. איכשהו זה השפיע עליהם והפסיקו להציק לנו. הם אמרו לנו בין כך תיפלו בחקירה לידי הגסטפו אז לא נוסיף להציק לכם יותר.

 

    כל יום בבוקר היו עושים ספירה, מרוב אנשים בתא ובגלל גודלו הקטן, היה צריך לעמוד בשתי שורות מסביב לתא. בהמשך הימים, למדנו כל מיני שירי אסירים בבית סוהר ושמענו את הסיפור של כל אחד מהם, על פי רוב היו אלו גנבים קטנים. כמובן שאנחנו לא ידענו דבר ממה שקורה בחוץ.

 

    למחרת הביאו לי סנדביצ'ים עשויים מלחם טרי עם קציצות בשר ואמרו לי שאחותי הביאה אותם. לא הבנתי מאיפה לקחו הורי כסף ללוקסוס כזה. אמנם תודות לעבודה שלי מצבנו השתפר מבחינת אוכל, אבל לחם טרי עם בשר?  זה היה כמובן מהכסף שקיבלו עבור התבואה. גיסו של ברוך (בעלה של אחותו לוניה( היה רופא שיניים וריפא בין היתר כל מיני פונקציונרים. כשנודע ללוניה על המאסר, היא דאגה שבעלה יתקשר מיד עם התובע הכללי שהיה בין המטופלים שלו.

 

    בבית הסוהר היה מקובל שכל יום לוקחים קבוצת אסירים לפי דרישת התובע ומביאים אותם לגסטפו לחקירה. האסירים ספרו לנו שהחקירה היתה מלווה במכות וסוגים שונים של התעללות. את התוצאות ראינו, כי לחקירה הלכו האסירים בכוחות עצמם, חזרה היו מכניסים אותם, והם היו נופלים כמו שקי קמח עם סימנים ממכות בכל חלקי גופם. (אלה היו כאמור גנבים קטנים פולנים). כל יום היו מודיעים לנו להיות מוכנים לחקירה, פחדנו מאוד. יום אחרי יום עבר ולא לקחו אותנו. לא הבנו מה קורה.

 

   בוקר אחד אחרי ההשכמה, הורו לכל האסירים בבית הסוהר להתפשט ערומים, לאסוף את הבגדים לחבילות ולעמוד בתור על יד הדלתות. הסיבה כך אמרו לנו, לוקחים את כל הבגדים לחיטוי. יותר מאוחר כשהיינו ערומים אמרו לנו שהגיעו מהתביעה לחקור אותנו.

 

    הוכנסנו אחד אחד לחדר שבו ישב אדם על יד שולחן עם ערימת נירות. כשנכנסתי, הוא אמר לי להיות רגוע וששום דבר לא יקרה לי. אחרי שמצא את הנירות הקשורות בי, התחיל לשאול שאלות. שאלה ראשונה היתה "לשם מה לקחת את התבואה" התחלתי לענות לו כמו שסיכמנו בשירה ועל זה שאנחנו פליטים, אבל הוא הפסיק אותי ואמר "עד כמה שידוע לי יש לך יונים בבית ואספת את התבואה עבורם, מתוך הדשא". "נכון" עניתי. אחרי זה באה שאלה על מפסיקי החשמל, איפה מצאת את המפסיקים? ולשם מה לקחת אותם? כבר הבנתי את כוון החקירה ועניתי, מצאתי אותם בערימת זבל בחוץ ורציתי לפרקם בכדי ללמוד איך הם פועלים כי מקצוע חשמלאות מענין אותי מאוד. זו היתה בערך תמצית החקירה.

 

    מצבי היה מסובך מכולם בגלל מפסיקי הזרם. החוק הגרמני קבע מיתה עבור גניבת ציוד השייך לממשל הגרמני. מפסיקי הזרם היו שייכים לממשל הגרמני כי היו חלק מהבניינים. כל מה שקרה איתנו לא היה מקרי.  התובע הכללי קבע את פעולת החיטוי אחרי שנקבע תאריך לחקירה שלנו בכדי שלא נצטרך להגיע לחקירה בגסטפו ועל ידי כך לחסוך מאיתנו מכות ועינויים. שכחתי לציין שגם לבחור הפולני היתה פרוטקציה, אחותו עבדה בגסטפו. לא ידוע לי מה היא עשתה שם, אך עובדה שמפקד הגסטפו ביקר אותנו ובנוכחות כל התא התעניין בבחור הזה.

 

    מספר ימים אחרי החקירה שוחררנו על תנאי עד המשפט. למשפט זה "לא היה מזל". הוא נידחה כל פעם לתאריך אחר על ידי התובע הכללי. ידענו מראש למתי ידחה המשפט. כשנודע לנו התאריך הסופי בו אמור להתקיים המשפט, החלטנו בבית שאני לא אתייצב למשפט בכדי לא להסתכן, מצבי היה חמור בגלל המפסיקים. בכדי שלא ימצאו אותי עברנו לדירה במקום מרוחק מהדירה הקודמת. כל החמישה הלכו למשפט.

 

    אחי הרשעק הלך בכדי לשמוע  את מהלך המשפט. ספרו לי שאחרי הנאום של הקטגור לא היה לסנגור מה לעשות. כי הקטגור הציג אותנו בתור ילדים שלא הבינו מה הם עושים וכך הלאה, טען שאין לשלוח אותנו לכלא כי הכלא יקלקל את מידותינו הטובות. ביקש פסק דין שירתיע אותנו וכך היה. פסק הדין היה קנס כספי מגוחך, אני, שנשפטתי שלא בפני, קיבלתי קנס כספי גבוה יותר וכלא על תנאי.

 

    קייץ 1941. התקבלתי לעבודה במחנה חדש שבנו עבור הצבא הגרמני. מקום העבודה היה בקצה העיר סטאראכוביצה בקירבת בית החרושת לנשק. הפולנים קראו למקום "שטשלניצה" (מטווח). וזאת כי במקום זה היו בודקים את הנשק שהיו מיצרים בבית החרושת. החיילים של אותה יחידה לבשו מדים כחולים למרות שלא היו שייכים לחיל האוויר.

 

    שטח המחנה התחלק לשני מישורים, בחלק התחתון היה קיר בטון, בנוי צמוד להר בגובה של לפחות 30 מטר אורכו כ-100 מטר, לפניו היה מגרש גדול. הגרמנים היו עושים שם מסדרים. היו שם גם מספר מבנים כגון: מטבח, שק"ם, מוסך ועוד. שם היתה הכניסה למחנה. לחלק העליון היה צריך לעלות באין ספור מדרגות. זה היה שטח פתוח שצמחו בו צמחי שדה בין אבנים בגדלים שונים. זה היה המקום בו היינו מתארגנים לעבודה.

 

    עיקר העבודה היתה: לפרק חלקי צריפים מקרונות רכבת, העמסתם על מכוניות משא ופירוקם בשטח. מאוחר יותר עזרנו לחיילים להרכיב צריפי מגורים עבורם, כל זה במישור העליון. היתה זו עבודה מקצועית שמהר מאוד למדתי אותה. היות וידעתי לקרוא תכניות, שיתפו אותי בהתאמה של חלקי הצריף השונים במקומם הנכון, לפי צרכיהם.

 

    היינו דופקים לאדמה גזעים של עצים שהיו מחודדים מצד אחד, מנסרים את הגזעים בחלק העליון לפי פלס, כשהיו עמוק באדמה והם שימשו בתור יסוד לצריפים. היינו מחזקים עליהם קורות בעזרת מסמרים, לאותם קורות היינו מחזקים את הרצפה, לרצפה היינו מתאימים הקירות החיצוניות והפנימיות ועל הקירות את התקרה והגגות. אחרי זה הוספנו חדר עבור מפקד הצריף ושירותים.

 

    באחד הצריפים גר מפקד, בשם "אונטר אופיציר" קוק (סגן משנה קוק), אני עוד זוכר את פרצופו. הוא הציק לנו תמיד ללא סיבה ובכל מקום שהיינו הוא היה תמיד מופיע,  )אני לא מבין איך ומאיפה). יתכן ותפקידו היה גם לשמור על החיילים שלא יתיידדו אתנו. אבל זה לא עזר לו, רוב החיילים היו מבוגרים וכל המשחק במלחמה לא עניין אותם. בכל אופן כשהתעלל בנו ועברו קצינים בדרגות יותר גבוהות משלו שהיו תמיד טובים אלינו, הם לא התערבו.

 

    הוא היה גם המבצע של עונשים לחיילים, לפעמים ריחמנו עליהם איך שהוא מענה אותם. הוא היה עושה את זה תמיד בשטח התחתון, הם היו חייבים לבצע תרגילי סדר בחגור מלא, כולל נשק, לפי פקודותיו. ראיתי מקרים שחיילים מבוגרים היו מתמוטטים תוך כדי התרגילים.

 

    יום אחד כל הגדוד היה צריך לצאת לתרגיל והם היו בבעיה. היה צריך לגמור את הצריפים  עד לתאריך מסוים ובגלל היציאה לתרגיל לא יכלו לעמוד בתאריך היעד. פתאום נקראתי למפקד הבסיס. לא ידעתי מה הסיבה וחששתי. כשנכנסתי, הוא נתן לי שירטוט וביקש שאסביר לו הפרטים. אחרי שעמדתי בבחינה, קבלתי את התפקיד להיות האחראי לבניה בזמן שהם יהיו בתרגיל.

 

    התברר שהקצין האחראי על הבניה אמר למפקד הבסיס שאני יודע את העבודה לא פחות טוב ממנו ואפשר לסמוך עלי שאמשיך להקים את הצריפים ואעמוד בלוח הזמנים. בזמן שהחיילים יצאו לתרגיל, עמדנו בהתחלת הקמתו של צריף מסוים. תוך מספר ימים גמרנו את הצריף וחיזקנו את נייר הזפת על הגג. כשהיינו גומרים צריף, הגרמנים היו שמים זר פרחים על הגג.

 

    אנחנו החלטנו להשתעשע. לצריפים שבנינו היתה תקרה בכל חדר ומעליה גג דו שיפועי. בתוך התקרה בחדרים, היה מחוזק מכסה בתוך פתח. לא ידוע לי לאיזה צורך. בין התקרה והגג היה שטח ריק לכל אורך הצריף. בקירות בשני צידי הצריף היו מחוזקים אותם מכסים לשם איוורור, אותם היינו מפרקים אחרי חיזוק ניר הזפת. הצריף שסיימנו לבנות לא היה מחולק לחדרים, היה בו רק אולם גדול. אינני יודע לאיזה מטרה. כשסיימנו לעבוד באתר, הצריף עוד לא היה בשימוש. פירקתי את המכסה בתקרה בקצה אחד של האולם, מכסים אלו היו מחוזקים עם מסמרים ארוכים ולא היו נוהגים לפתוח אותם.

 

     העמדתי סולם בקצה השני של הצריף על יד פתח האיוורור והכרזתי על תחרות, מי יהיה הראשון שיעלה בסולם, יכנס לצריף דרך הפתח פנימה, ירוץ על התקרה עד הקצה השני של הצריף, יקפוץ למטה, ירוץ החוצה ויחזור לכניסה.

 

    אחרי המשחקים רצינו לחזק חזרה את המכסה, אבל לא הצלחנו בשל המסמרים שבלטו, זה היה בלתי אפשרי. כפפנו המסמרים ואחד מאתנו עלה מעל התקרה, שם את המכסה במקומו ודפק קצת עליו עד שהיה נראה כאילו הוא סגור. לא חשוב כרגע מי ניצח בהתחרות, מה שחשוב הוא מה שקרה בהמשך.

 

    כשנה לאחר מכן, הגרמנים הכינו שני מחנות עבודה עבור יהודי סטאראכוביצה. אחד מהם היה באותו שטח ובאותם הצריפים שאני השתתפתי בבנייתם. המקום היה קרוב לבית החרושת לנשק. החיילים ביחידה הצבאית שבניתי איתם את המחנה היו תותחנים נגד מטוסים. הגרמנים בנו את המחנה והעמידו תותחים בחלק העליון בכדי למנוע ממטוסים רוסיים לעבור לגרמניה, בזמן ההתקפה שלהם על רוסיה.

 

    היות ובזמן שהגרמנים סגרו אותנו במחנות, הם היו כבר עמוק בתוך רוסיה, המחנה הזה לא היה נחוץ יותר לצבא הגרמני. אחי הרשעק היה אסיר במחנה ההוא. המחנה השני שאני הייתי בו, היה קרוב לבית חרושת ליצור לבני שמוט (בו עבדתי בהתחלה), ובתי חרושת לפלדה ומוצרי מתכת שונים שעבדתי בהם מאוחר יותר.

 

    בשלב מאוחר יותר הגרמנים חיסלו את מחנה העבודה במטווח. את האנשים, כולל אחי, העבירו למחנה שלנו. פעם רציתי לבקר את אחי בבית החרושת. כשהגעתי לבית החרושת לא מצאתי אותו והמשכתי למחנה המטווח. שם התברר שהוא חולה ושוכב בחדר החולים. הלכתי לשם וראיתי שזה אותו צריף שאני הייתי אחראי לבנייתו. (ההסבר איך אפשר היה לעשות ביקורים, בהמשך).

 

    מספר ימים אחרי ההעברה שמעתי במקרה שיחה בין שני אסירים. האחד שהיה ממחנה במטווח סיפר לחברו שהיה במחנה שלי, איך הוא ניצל ממוות עם עוד מספר אנשים כשהיו חולים בטיפוס ושכבו בחדר החולים. היות ואני בניתי צריף זה, היה לי רגש לצריף ובשל כך הקשבתי לסיפור. ובכן הוא עם עוד חולים רבים שהיו חולים במחלת הטיפוס, שכבו בחדר החולים. לפנות ערב אחד נכנס מפקד המחנות אלטהוף הידוע לשימצה, ימח שמו, עבר לאורך הדרגשים וירה בכל החולים ששכבו בקומה התחתונה. מספר הסיפור שכב בקומה השלישית על הדרגש, כששמע את היריות למטה. הוא הרים את ידיו למעלה וביקש עזרה מאלוהים, פתאום הרגיש שהמכסה מתרומם. הוא התרומם והכניס את ראשו מעל לפתח וראה שטח פתוח מעליו. הוא נתן סימן לשכניו לדרגש (על כל דרגש שכבו 10 אנשים). אחד עזר לשני לעבור דרך הפתח וכשכולם עלו פנימה כיסו הפתח עם המכסה.

 

    היריות נמשכו עוד זמן מה ואחרי שנעשה שקט בצריף פתחו את הפתח לאט וכשלא ראו או שמעו משהו זז בצריף, ירדו חזרה ומצאו את כולם מתים שרועים על הדרגשים. לא נשאר אדם חי בצריף. שאלתי אותו על מיקום הפתח והתברר שפתח זה פתחתי אני שנתיים לפני המקרה לשם השעשוע ופתח זה הציל אותם.

 

    אחרי הרכבת הצריפים פיטרו אותנו מהעבודה, כנראה שלא רצו שנראה לשם מה נבנה המחנה. בבואנו לשם פעמים נוספות, ראינו שמרכיבים תותחים נגד מטוסים. לפי הסודיות ועם קצת מחשבה יכולנו לנחש שמכינים מלחמה נגד רוסיה הסוביטית. לא היה בזה הגיון כי היה להם הסכם של אי התקפה עם הרוסים, אבל לך וחפש הגיון אצל גרמנים. היינו הולכים לבקר במחנה, בעיקר בכדי לקבל אוכל ולקנות מצרכים בשק"ם. בזמן שעבדנו שם התידדנו עם המש"ק שהיה ממונה על המטבח והשק"ם. הבעיה היחידה היתה שלא נתפס על ידי אונטר אופיציר קוק. לתוך המחנה היינו נכנסים דרך גדר התיל מצד האחורי. דרך השער לא הרשו לנו להכנס.

 

    לפני מספר שנים כשדודי משה אדלר היה עוד בין החיים, בקרתי אותו בארצות הברית ומצאתי אצלו גלויה. גלויה זו נכתבה בשפה הפולנית על ידי אחותי בלה בסטאראכוביצה- וויערזבניק ב-13 למאי 1941.

 

תרגום:

 

סטאראכוביצה-וויערזבניק  13.5.41

הכי אהובים שלנו.

כפי שאתם רואים אנחנו בסטאראכוביצה. בראשון במרץ יצאנו מהבית שלנו ורק עכשיו אנחנו במקום קבוע. אולי עוד נתראה פעם בחיים ואז נוכל לספר לכם כל מה שעבר עלינו. אנחנו נמצאים כאן במצב מאוד קשה. אין לנו מושג מאיפה יהיה לנו כסף לקנות לחם. הרשעק הוא בעל מקצוע בחסד עליון ולא יכול למצוא עבודה. ליבק עובד בעבודה שחורה ואני עושה סוודרים. מכל זה אי אפשר לקנות כלום. פרט לזה אין לנו מה ללבוש, אפילו לבנים . אין לנו כלום. לכן אני מאוד מבקשת מכם שתשלחו לנו חבילת בגדים ומזון, במידה וזה אפשרי. לחבילות מזון יש לי כתובת של חברה מסוימת שמסדרת דברים אלו.

Continnental Resetlement co. inc. 33 west 44 str., New York U.S.A.

אנחנו מבקשים אתכם שלא תשלחו לנו כסף מסיבות שונות. דברי לבוש מאוד נחוצים לנו. אין לכם מושג כמה אנחנו סובלים. מה נשמע אצלכם? למה אינכם עונים על המכתבים ששלחנו

צד שני חזית המכתב.

אנחנו מבקשים אתכם מאוד להחזיר לנו תשובה מהירה. תכתבו על הכל. כל המשפחה שולחת לכם איחולים לבבים.  

                                                                                                                                                                                           שלכם

                                                                                              בלה

 

   
       

 

 לתוכן העניינים

 

סריגה

 

   אשתו של דוד הרז'ו, דודה הינדה (אמו של טוביה טאוב) ניהלה לפני המלחמה סלון לסריגה בפלוצק. אחותי בלה כשלא היה לה מה לעשות כמו כל בת מבית טוב סרגה לעצמה. כשהיתה צריכה הדרכה הלכה כמובן לדודה הינדה שלימדה אותה סריגה בצורה מסודרת ומקצועית.

 

   אחרי שלקחו מאחותי את המעיל בזמן הגירוש הראשון בפלוצק, הכינה לעצמה לבוש מצמר ובגירוש השני לבשה את דברי הצמר הסרוגים אחד על השני וכיסתה אותם במעיל גשם. לבושה כך הגיעה לוויערזבניק. פעם כשיצאה לרחוב לבושה בסוודר שסרגה בעצמה נעצרה על ידי שכן מבית סמוך ששאל אותה מאיפוא יש לה סוודר סרוג כל כך יפה? היא ענתה שעשתה אותו בעצמה, השכן הציע לה סכום כסף מכובד בכדי שתסרוג סוודר דומה לאשתו. אחותי הסכימה ומאותה הזמנה התחילה הקריירה שלה בסריגה. כמובן שזה עזר לפרנסת המשפחה.

 

    שכן ספר לשכן וכך תוך זמן קצר יחסית היו לאחותי הרבה לקוחות. אחותי היתה קמה מוקדם בבקר יושבת וסורגת עד אמצע הלילה בכדי להספיק. הלחץ היה כבד. יום אחד הסתכלתי איך היא עובדת ואמרתי לעצמי יש ימים שבהם אין לי מה לעשות,  אני לא משיג עבודה, מדוע שלא אנסה ללמוד לסרוג ולעזור לה?

 

    מבלי לגלות לאף אחד את מחשבותי, לקחתי חוברת לסריגה בשפה הגרמנית שהיתה אצלה לבחירת דוגמאות עבור הלקוחות והתחלתי לעיין בה. באחד הדפים מצאתי הוראות לסריגה. לקחתי שתי מסרגות וצמר שלא היה צורך בו והתחלתי ללמוד לסרוג. אחותי שהבחינה בכך התחילה לצעוק שאפסיק כי לא נאה לבחור לסרוג. עניתי לה שאני רק משחק ושלא תפריע לי. היא קראה לאמי, אבל אני עמדתי על דעתי ושיכנעתי אותם שזה רק כדי להעביר את הזמן, במציאות כבר תיכננתי עבודה בצוותא עם אחותי וניהול עסק.

 

     אחרי מספר ימים שיכנעתי את אחותי ומשפחתי שלא יזיק אם אעזור לה ואף אחד לא צריך לדעת על כך. בהתחלה אחותי התנגדה אבל אחרי כן נתנה לי לסרוג גב לסוודר.  אחרי שראתה שזה יצא לא רע נתנה לי לסרוג שרוולים, בסוף הפכתי להיות שותף לעבודה, כפי שתכננתי, והתחלנו להתחלק בעבודה. אחותי היתה לוקחת מידה ומודדת, אני הייתי סורג וממציא דוגמאות. הייתי מחבר את החלקים ואחותי היתה מגהצת וכך היינו משלימים אחד את השני. זה נמשך עד חיסול הגטו.

 

    בתקופה זו של עבודה בסריגה קרו שני מקרים מעניינים, באחד ניצלו חיי אדם והשני עזר לפרנסת המשפחה.

 

    יום אחד לפנות ערב הגיעה אשה, שהתברר שהיתה אשתו של אחד מחברי היודנרט, עם בקשה. בעלה עם עוד חמישה יהודים יושבים בבית-הסוהר והגרמנים עומדים לתלות אותם. (אינני זוכר את הסיבה  מדוע עמדו לתלותם). היא סיפרה שהם ניסו להשתחרר על ידי נתינת שוחד אך ללא הואיל. בסוף הגיעו לאהובתו של מפקד בגסטפו והאהובה הבטיחה לדאוג לשיחרורם תמורת סוודר לבן מאנגורה סרוג בעבודת יד. אשת חבר היודנרט התענינה בעיר מי יודע לסרוג סוודר כזה ואמרו לה שרק אחותי מסוגלת לסרוג סוודר מאנגורה שיהיה לשביעות רצונה של האהובה. אשתו של איש היודנרט לא קבלה את טענתנו שיש לנו עבודה רבה עבור נשות הגסטפו. "מה זאת אומרת, עומדים לתלות את בעלי ואתם לא מוכנים להציל אותו". היא הבטיחה סכום כסף גדול רק שנסרוג את הסוודר.

 

    מר ליפשטיין שבעלה היה ידידו והכיר גם העצירים האחרים, ביקש שנעזור. השתכנענו ואז התברר שאין לה צמר אנגורה, יצאתי איתה העירה לחפש. אחרי שעות של חיפוש, עלייה וירידה במדרגות בבתים שונים, מצאנו אנגורה תוצרת עצמית, שצורתה היתה נוראית - החוט לא היה אחיד. לקחנו את הצמר ולא ידענו איזה צרות יהיו לנו. הייתה עוד בעיה - לא ידענו את מידות אהובתו של איש הגסטפו. בעיה זו נפתרה אחרי שמישהו הכיר את האשה והביאו אשה עם גוף דומה לשלה. אחותי לקחה מידות ממנה ולפי מידות אלו התחלנו לסרוג. ואז הודיעה האשה שהסוודר חייב להיות מוכן תוך יומיים ולא אכפת לה שום דבר. היא תישאר אצלנו ותשמור שנעבוד יום ולילה. לא היה זמן אפילו לחשוב. התחלנו לסרוג כל אחד חלק, כאשר האשה לא עזבה אותנו ולו לשנייה אחת.

 

    באמצע סריגת החלקים, שמנו לב שהחלק הראשון יוצא מלוכסן, מה עושים? היינו כבר עייפים ומרוגזים. הצעתי לגהץ את החלק, אך אחותי ענתה "מה אתך, שכחת שזה צמר אנגורה", עניתי "לא שכחתי, אין לנו מה להפסיד". וכך היה. לקחנו מסרק עם שיניים דלילות, הרטבנו וישרנו החלק, שמנו עליו בד רטוב וגיהצנו, מיד אחרי זה כשהצמר עוד היה לח, סרקנו אותו וזה הצליח.

 

    בחדר שסרגנו היו ההורים, אחי הרשעק, אחותי, אני והאשה, ביחד שישה איש. לה לא הפריע שהאחרים לא יכלו לישון. היא התישבה מולנו והאיצה בנו להמשיך, לא להרדם. כשהיינו מאיטים הקצב או נרדמים, היתה נותנת לנו דחיפה ביד, "להמשיך" היתה אומרת. עבדנו ללא הפסק יומם וליל עד שגמרנו.

 

    כשהסוודר היה מוכן, תפסה אותו והסתלקה. למחרת נודע לנו ששיחררו את האנשים וממנה לא שמענו יותר. כשהתקשרנו יותר מאוחר ודרשנו תשלום, היא אמרה שהאחרים לא רוצים להשתתף בהוצאה והיא לא יכולה לשלם. לא הודו לנו ולא שלמו לנו עבור עבודתנו.

 

   יותר מאוחר במחנה העבודה פגשתי את בעלה שהצלנו, בתפקיד אחראי בין היתר על מחסן הבגדים. כשחולצתי נקרעה ולא ניתן היה לתקנה פניתי אליו וביקשתי חולצה אחרת, תשובתו היתה "תסתלק". פניתי לאשתו והיא ענתה "מה אני יכולה לעשות"? אמרתי לה "תספרי לו מה עשיתי בשבילו, אפילו לא שילמתם עבור העבודה". דיברתי לקיר, בסופו של דבר היא גירשה אותי.

 

    בשנת 1944, הגענו לבירקנאו אחרי שעברנו את בית המרחץ וכבר לבשנו את בגדי אושוויץ נגשו אלינו הותיקים ושאלו מי היה קאפו או סתם מנווול במחנה העבודה? בין יתר האנשים שהצביעו עליהם הצביעו גם עליו. הוא קיבל מהם מכות כאלו שבחיים שלו לא חלם שאי-פעם זה יקרה לו. אני מודה ומתוודה, עמדתי, הסתכלתי ונהניתי. אמרתי לעצמי זו גם הנקמה שלי.

 

    המקרה השני קרה עם אשה פולניה. איזה הבדל!
כתבתי כבר שהחדר שלנו היה בעצם ביסודו חנות, כך שהחלון היה חלון ראווה במקורו
. ביום היינו יושבים על יד החלון וסורגים, לפנות ערב היינו מנצלים את אור היום עד כמה שרק ניתן ובערבים היינו משתמשים במנורת קרביט. זו היתה מנורה שנתנה אור חזק על ידי עירבוב של קרביט ומים.

 

    הישיבה על יד החלון הוציאה אותנו משיעמום. היינו מרימים הראש מפעם לפעם ורואים מה שנעשה בחוץ. דרך אגב, בנות המקום היו מסתובבות כל הזמן בחוץ, עושות לי עיניים ומתחילות איתי, אבל למי היה זמן וראש לזה. לפתע נעצרה על יד הבית כרכרה וממנה ירדה אישה. אמרתי לאחותי "יש לנו לקוחה חדשה", אחותי ענתה לי "לשם מה לנו לקוחה חדשה, הרי אנחנו לא מספיקים לגמור מה שכבר הוזמן אצלנו". האשה נכנסה והציגה את עצמה בתור אשת ראש העיר סטאראכוביצה. היא סיפרה שבמסיבה ראתה עבודות יד שביצענו והיות ויש לה נשף היא החליטה להופיע עם שמלה מתוצרתנו. אמרנו לה שזה מאוד מחמיא לנו אבל אנו חייבים לדחות את בקשתה בגלל התחייבויות קודמות לנשות הגסטפו.

 

     אחותי פתחה את הארון והראתה לה ארון מלא צמר המיועד להזמנות, כל זה בכדי להפטר ממנה. תשובתה היתה שזה לא יעזור לנו, אנחנו נעשה מאמץ עליון, כי היא חייבת להופיע בשמלה מתוצרתנו. התערבתי בשיחה ואמרתי לה שהיינו יכולים לעבוד גם לתוך הלילה, אבל קר לנו והתפוקה לא גבוהה וגם אין לנו מספיק מזון שנוכל להחזיק מעמד. אם את מוכנה להסתפק בסוודר במקום שמלה אז יהיה לנו יותר קל. היא לא הגיבה, ביקשה סליחה והלכה.

 

    התיישבנו כל המשפחה ודנו בנושא, האם נהגנו כשורה? לפי התגובה שלה לשמות הנשים שהצמר בשבילן הבנו שהיא מיודדת עם כל אנשי הגסטפו והשוץ-פוליצי. כל שם שהזכרנו היא הכירה.

 

   למחרת הגיעה עגלת איכרים רתומה לארבעה סוסים עם הגבהה של לוחות עץ משני הצדדים ונעצרה על יד ביתנו. העגלה היתה מלאה בנסורת עץ. העגלון פנה אלינו ושאל לאן להוריד את הנסורת. היינו חייבים לבקש ממר ליפשטיין רשות להשתמש במרתף שלו ועבור זה התחלקנו אתו בנסורת. המרתף היה קטן מדי וחילקנו נסורת גם לשכנים.

 

    בנסורת עץ השתמשו בסביבה זו לחימום הבתים, היו להם לצורך זה תנורים מיוחדים. היתה זו עבודה שלימה למלא את התנור עם נסורת. להדק, ועיקר הקושי היה להביא אותו למצב בעירה. אבל התנור חימם טוב, אפשר היה להסתובב בגופיה בלבד. מילוי בנסורת עץ הספיק ליום שלם, אפשר היה להעמיד על התנור קומקום להרתחת מים. אמרנו אחד לשני, עכשיו כשהיא תבוא, נצטרך לקבל עלינו סריגת השמלה. אבל בזה לא הסתיים הענין. יום אחרי זה הגיעה עגלה נוספת רתומה לשני סוסים עם תפוחי אדמה. הצלחנו איכשהו לאכסן גם את תפוחי האדמה. אני רוצה לציין כאן, שנסורת זו הספיקה לכולם עד שעזבנו את הבית.

 

   רק אחרי מספר ימים הגיעה אשת ראש העיר שנית. בחדר היה חם, מצב הרוח היה טוב וברור שקיבלנו את העבודה. הודנו לה עבור טוב ליבה והתחלנו לתכנן את השמלה. פרט לדוגמה דאגנו גם לגיזרה. באותו זמן המודה היתה לעצב את החלק העליון של השרוול יותר רחב, נדמה לי שקראו לזה "בופה". כשגמרנו את השמלה, היא עמדה על כך שנקבל תשלום. כשסירבנו, שמה סכום כסף נאה על השלחן אמרה יפה תודה והלכה. תכננו לה שמלה שגרמה לנו אחרי זה בעיות רבות, כל הנשים ביקשו דוגמאות דומות. את רובן שלחנו כלעומת שבאו כי לא היינו מסוגלים לסרוג לכולם.
תמיד אזכור את ההבדל בין אשת איש היודנרט לבין הפולנייה
.

 

 לתוכן העניינים

 

מות הסב, האב והדוד

 

   בתחילת שנת 1942, נודע לי שבתי החרושת לנשק ונספחיו מקבלים יהודים לעבודה. עד אותה תקופה ליהודים לא היתה כניסה לשם. היו אלו בתי החרושת שבזמן הפולנים קראו להם "זקלדי סטאראכוביצקה" והגרמנים החליפו את השם  ל-"הרמן גרינג וורקה"   (מפעלים של הרמן גרינג).  

 

   בתי החרושת התחלקו לארבעה מיפעלים. באחד: היו מייצרים פגזים מסוגים שונים, בבית החרושת הזה עבדו יותר מאוחר, רוב היהודים שנשארו במחנות. בשני: היה התנור גדול שיצרו את הברזל הבסיסי. בשלישי: קילומטר משם היה בית החרושת לפלדה שם ייצרו פלדה בצורות טכניות שונות, ברזל יציקה בו ייצרו רימונים, פלדה לפגזים וגם עיבוד שבבי שבו ייצרו קני תותחים וחלקים שונים שלא ידענו את טיבם. ברביעי: לא רחוק מבית החרושת לייצור פלדות היה בית חרושת לייצור אבני שמוט.

 

    כשהגעתי למשרד התעסוקה ("ארבייטס אמט") ועליתי במדרגות עצר אותי אוקראיני בעל דרגת רס"ר אמר לי לרדת והתחיל להרביץ לי בשוט עם עופרת בקצהו ללא שום סיבה. אפילו לא האשים אותי בשום עבירה שכביכול עשיתי ושעבור זה מגיע לי מכות. הוא בעט בי עם המגפיים ורק כשנפלתי על הכביש והפסקתי להגיב עזב אותי. לקחו אותי למרפאה, קבלתי טיפול ומשם העבירו אותי הביתה. שכבתי בבית מספר ימים בלי אפשרות לזוז.

 

   אחרי שחזרתי לאיתני חזרתי למשרד התעסוקה ונשלחתי לעבודה לבית החרושת לייצור אבני שמוט. בבית החרושת הזה ייצרו לבני שמוט לבנית תנורים ליציקה ועיבוד פלדות וגופי שמוט בצורות שונות לאותה מטרה. התקבלתי לעבודה באקספדיציה, זאת אומרת בפירוק קרונות רכבת מחוץ לבית החרושת על מכוניות משא ופירוק מהמכוניות המשא על הגג של בית החרושת עליו היינו עולים בשיפוע גדול.

 

    העובדים שבקומה השניה היו לוקחים את החומר לפי הצורך מהגג עם מריצות ומכניסים אותו פנימה לייבוש ושופכים מלמעלה לתוך המכונות שהיו טוחנות את החומר. החומרים שהתעסקנו בהם היו כל סוגי חמר ומיני גרגרים דומים לזיפזיף שהיו כורים ממחצבות. כשעבדנו על הגג יכולנו להתחמם כשהיה קר, היינו נכנסים לתוך בית החרושת ומתחממים על יד התנורים שהטמפרטורה שלהם בפנים היתה מגיעה לאלפי מעלות חום.

 

   במשך הזמן הייתי נכנס מסתובב בכל המחלקות ומסתכל איך העבודות מתבצעות. בצורה זו למדתי גם כל מיני עבודות מקצועיות לייצור שמוט. יותר מאוחר למדתי גם לערבב סוגים שונים של חומרי גלם לביצוע סוגים שונים של אבני שמוט. כך נמשכה העבודה שלי בבית החרושת עד למקרה שקרה ויסופר בהמשך.

 

   בשלב מסוים, אינני זוכר באיזה חודש, הכריזו הגרמנים על השטחים שגרו בהם יהודים בוויערזבניק כגטו. הגטו היה פתוח דומה לגטו בפלוצק. פעם שלחו אותנו לכפר למקום שהיה בו בית חרושת לייצור כלים שונים לשימוש ביתי משמוט. (זה היה בית חרושת דומה לבית חרושת "לפיד" ביפו).

 

    בית החרושת היה שייך לפולני והגרמנים החרימו אותו. על יד בית החרושת בכפר היתה מחצבה שגם היתה שייכת לאותו פולני. ממחצבה זו הוצאנו חומר גלם מסוג מסוים שהיה חסר בבית החרושת שלנו. קניתי באותה הזדמנות בבית החרושת מספר סירים הביתה, שהיו חסרים לאימי. העבודה היתה כמובן קשה מאוד, אבל זו היתה עבודה קבועה והעיקר, הבטיחו לנו שכל מי שיעבוד שם, המשפחה שלו תנצל בזמן חיסול הגטו.

 

    זמן קצר אחרי התחלת עבודתי בבית החרושת לשמוט נפטר סבי מצד אבי שהוזכר כבר בדפים קודמים. סבא שלי מצד אבא זכור לי מילדותי לטובה שמו היה בער טאוב. הסבא מצד אמא נפטר לפני שנולדתי. כמו כן מתו שתי הסבתות. כשנולדתי נקראתי בשם "גודל ליבר". לפי הסיפור, קבלתי את השם אחרי סבתא שהיתה מאוד אהובה במשפחה. כשאימי היתה בהריון איתי נפטרה הסבתא, (אשתו של סבא בער והאמא של אבי) וחשבו שאני אהיה הנכד האחרון ולא ישאר שם אחריה. שמה היה "גולדה ליבה". אצל יהודים כידוע היה נהוג לקרא שם הנולד אחרי נפטר במשפחה.

 

    אחרי המלחמה השארתי את השם "ליבר" ומאז אני לא נקרא בשם השני "גודל". לא כאן המקום לספר כמה סבלתי מהשם המשונה הזה בין ילדים בבית הספר. איך שהורים לא חושבים על ילדיהם כשבוחרים להם שם.

 

    הסבא היה סבא טוב, אהוב על כולנו, תמיד במצב רוח טוב והיה תענוג להיות איתו. פרט לזה שהוא היה בעל חנות ומבוסס מאוד, הוא התעסק בכל מיני דברים חברתיים. הוא היה אחת הדמויות המוכרות בעיר אשר התנדבו והתמסרו לעזור לזולת. הוא היה פעיל בחברות צדקה כגון: "עזרת חולים", "מתן בסתר", "חברת משמורים" ועוד. בנוסף לכל ההתעסקויות החברתיות שלו הוא נתן הלוואות באופן אישי לנצרכים ונזקקים. בעיקר התמסר "ליצירתו" "חברת ביקור חולים", שבה היה גבאי רוב השנים.

 

    לפני המלחמה מצאתי אצלו ספר שבו היה הסיפור על הקמת החברה וקורותיה. זה היה ספר גדול מידות עם עטיפת עור ודפים עבים כתובים באותיות דפוס בכתב רש"י. קראתי בו שסבי שהיה חבר ב"חברה קדישא" והחליט על מרד בחברה. הוא טען שאין צורך בכל כך הרבה חברים בחברה זו ושיותר חשוב לדאוג לאנשים חיים. כוונתו היתה לטפל בחולים במחלות קשות. הוא דיבר לליבם של חברים בחברה ושיכנע אותם לפרק את "חברה קדישא" לשניים. אלו שיצאו ובראשם הסבא אבי והדודים, הקימו את "חברת ביקור חולים".

 

    חברה זו היתה שונה מ"חברת עזרת חולים" שהייתה קיימת בעיר באחריות הקהילה היהודית, בזה שכל תפקידה של האחרונה היה רק לתת תרופות לחולים עניים. החברה החדשה שסבא יסד היתה התנדבותית. לא היתה נותנת עזרה חומרית לעניים פרט למיקרים קיצונים, היא שירתה את כלל ישראל. תפקידה היה לטפל בכל החולים ללא יוצא מהכלל, היות וגם אבי היה חבר בחברה זו אני זוכר את הדברים במדויק.

 

    השיטה היתה, אדם חלה, (הכוונה לא התקררות או משהו כזה),  במחלה רצינית, לא חשוב אם האיש או האשה היו צעירים או מבוגרים עניים או עשירים, החברה לקחה אותם תחת חסותה ולא עזבו את החולה עד שהבריא או נפטר. הם היו יושבים על יד החולה בביתו או בבית החולים היהודי בתורנות 24 שעות ביממה. מחליפים סדינים, מאכילים, נותנים תרופות, שמים עלוקות, כוסות רוח ורוחצים, בעצם כל דבר שהחולה היה זקוק לו עד שהחלים. במקרה והחולה נפטר, הם עשו את הטהרה ורק אחרי זה היו מעבירים אותו לידי ה"חברה קדישא".

 

    אני זוכר גם את ההסדר הכספי. ידוע שחברות קדישא בגולה היו לוקחות הרבה כסף עבור קבורה מהיורשים של אנשים עשירים. פעם בשנה היו עושים סעודה וקידוש לכל החברים. בפלוצק, בשל הפירוד, "חברה קדישא" התחלקה עם "חברת ביקור חולים" ומכסף זה הייתה "חברת ביקור חולים" גם עוזרת חמרית לחולים במשפחות עניות. כידוע, החברים בחברות מסוג זה בגולה לא היו עושים זאת לפרנסתם, להפך, אנשים היו עוד משלמים כדי שיקבלו אותם לחברה.

 

    ועדה מיוחדת היתה מחליטה האם לקבל מועמד זה או אחר. היו עושים את זה לשם המצווה בלבד. דרך אגב, זכור לי שאבי נדבק פעם מאחד החולים וקיבל פצעים בכל גופו. הרופאים בעיר לא הצליחו לעזור לו והוא היה חייב לנסוע לוורשה לבית חולים "ציסטה" ושם נרפא.

 

    זכורים לי גם לילות שהיו מעירים אותנו בצעקות מהרחוב "ר' טוביה". אבי היה מתלבש ונעלם. זה היה קורה כשמישהו מהתורנים חלה פתאום ולא ידעו מה לעשות, או המחליף לא הגיע וביקשו מאבי להחליפו. על התורניות שלו הוא ידע מראש ולא היה צורך לקרא לו.

 

    הבית שסבא היה גר בו היה שייך לו. הוא מכר אותו בסוף מלחמת עולם הראשונה. כשהייתי ילד הייתי כל פעם פותח מגירה שהיתה מלאה עם שטרות כסף והייתי משחק איתם. על שטרות אלו היו מודפסים סכומים של מיליונים ומיליארדים של מארקים. כשגדלתי סיפרו לי שסבא מכר את הבית בזמן האינפלציה הגדולה, קיבל את רוב הכסף ולמחרת אי אפשר היה לקנות עמו דבר. למזלו לקונה לא היה את כל הכסף והם סיכמו ביניהם שהוא ישאר לגור בדירה עד שיהיה לקונה כסף לשלם לו. בצורה זו הוא נשאר לגור בדירתו עד המלחמה ולא היה חייב לשלם שכר דירה. זו היתה דירה שתפסה כמעט קומה שלימה בבניין. כאמור הגרמנים הוציאו אותו מהבית כשהפכו את הבית לבית זונות.

 

    כל יום לפנות בוקר בקיץ ובחורף  היה סבא שלי נוהג לקום לצאת לטיול לרדת לנהר ולטבול את עצמו. בחורף היה לוקח אתו את אבי. הם היו עושים חור בקרח עם גרזן ונכנסים למיים מתחת לקרח. אחרי הטיול סבא היה נכנס לבית הכנסת להתפלל חוזר הביתה. בדרך היה עובר במאפיה, קונה לחמניות לארוחת בוקר. מכין לו סלט ירקות שותה כוסית ספירט 90 אחוז כוהל ורק אחרי זה אוכל ארוחת בוקר. בזמנים ההם לא היה מקובל שאדם מבוגר ודתי, יילך, יתעמל ויעשה דיאטה.

 

    להלן אביא ספור לאהבת כולנו את סבא. כשהיתה מגיעה לפלוצק נכדתו הבכירה לידה מוורשה שהיתה באותו זמן שאני מזכיר אשת רופא מפורסם למחלות לב, היא הייתה מתיישבת על בירכיו, סורקת לו את הזקן ושרה לו שירים ביידיש, (דרך אגב היה לה קול נהדר).

 

    סבא היה נוהג לעשות סיגריות בעצמו וגם לחלק לכל מיני אנשים. אני ונכדים אחרים היינו עוזרים לו בעבודה זו. הוא היה עושה זאת כי הטעם של סיגריות הקנויות לא מצא חן בעיניו. הוא היה אוהב שבסיגריות יהיו מעורבבים שני סוגי טבק. בתוך הפופילרוס (קופסת הסיגריות) שלו היה מחזיק שני סוגי סיגריות. סוג אחד היה מה שנקרא "מחורקה" ואהבו אותו במיוחד האיכרים. את הסוג השני היינו מייצרים משני סוגים שונים של טבק מעולה. אנחנו היינו כמובן סוחבים לו סיגריות והוא היה עושה את עצמו שהוא לא יודע. את הסיגריות מהפופילרוס הוא  היה גם מציע לאחרים.

 

    בצד אחד היו הסיגריות עם המחורקה, ובצד הנגדי הסיגריות העדינות. האנשים לא ידעו זאת וכשהיה מציע סיגריה לאיכר או לגוי היה מכסה עם האצבעות את הצד של הסיגריות העדינות. כשהיה מציע סיגריה ליהודי היה מכסה את אלו עם המחורקה. האיכרים היו אומרים, "ראו איזה חברמן הוא היהודי הזקן הזה, הוא מעשן סיגריות כמונו". זאת היתה הסיבה שגם הגוים העריכו ואהבו אותו.

 

    שבועיים לפני פורים בשנת 1942 (לפי הקור אני חושב שזה היה בסוף פברואר,( באה אלינו דודה פסה שהיתה גרה עם סבא ואמרה "אבא אמר שכולכם תבואו אליו מיד". אני שהייתי הצעיר ביותר רצתי ראשון. באתי אליו ומצאתי אותו מסתובב בחדר לבוש בגטקס וגופיה עם שרוולים ארוכים. הוא שאל אותי האם כולם באים, כשאישרתי שכולם בדרך, הוא אמר לעצמו "טוב, טוב", ונכנס למיטה. כיסה את עצמו בשמיכה ופיזר את הזקן שהספיק כבר לצמוח, לא לאורך כפי שהיה אבל די יפה, על השמיכה.

 

    כשכולם נכנסו, קרא לאבי וביקש שיתקרב אליו. כשאבי עשה זאת, אמר לו "טוביה תגיד איתי וידוי", אבי ענה לו "אבא מה אתה מדבר, הן אתה נראה ומרגיש טוב". "לא", ענה סבא, זמני הגיע, אני רוצה שתשמעו את דברי האחרונים. כל החיים לא הצטרכתי מאף אחד שום דבר, גם במותי לא אקשה אליכם, יש כאן 50 דולר וזה צריך להספיק לצרכי האחרונים. תגיד איתי וידוי". אחרי הוידוי סבא אמר "שמע ישראל" אבי אמר את המילים אתו, וזהו. אבי בדק אותו אחרי זה, לא היה ספק - סבא נפטר.

 

את הרגע הזה לא אשכח עד יום מותי.

 

    במותו היה סבי בן  82 לערך. למחרת כשהגיעו לבית הקברות לחפור את הקבר עבורו, התברר שאין כמעט אפשרות לעשות זאת, כי האדמה היתה קפואה. הדבר התפרסם מייד בעיר ועשרות פלוצקאים יצאו לבית הקברות, הבעירו אש ועבדו כל אחד בתורו, עד שגמרו לחפור את הקבר. בלוויה השתתפו כל יהודי פלוצק שהיו בוויערזבניק.

 

    בערך באותו זמן שסבא נפטר, אבי חלה וגופו התכסה בפצעים. הרופאים טענו שאין מה לעשות, שכל זה בא מתת-תזונה, קור, ובעיקר איבוד הכבוד מחוסר יכולתו לפרנס המשפחה וכו'. עלי לציין שאבי היה אדם בריא. לא זכור לי אי פעם שחלה לפני זה, פרט למקרה שסיפרתי עליו כשנדבק מחולה.

 

    גופו כוסו בפצעים מוגלתיים והיה צריך לטפל בו מספר פעמים ביום. קיבלתי על עצמי תפקיד זה. דבר כזה לא ראיתי בחיי ועד היום. המוגלה היתה יוצאת מהפצעים החוצה, הגוף כולו היה מלא בפצעים אלו והיה מאוד קשה לנקות. כשגמרתי לאסוף את המוגלה ולנקות, מיד הייתי צריך להתחיל מחדש. כשהייתי דוחף גזה דרך פתח בכדי לאסוף את  מוגלה, מייד הייתי רואה את הקצה בפתח אחר. כאילו היו בגוף תעלות שדרכם עברה המוגלה. למחלה זו היו עליות וירידות, בעיקר ירידות. אבא נפטר ערב פסח.

 

    כדאי לציין שהיו לו כאבים חזקים, במיוחד בזמן הטיפולים, אבל הוא לא היה מוציא הגה מפיו. הלוויתו היתה ערב פסח  שנת התש"ב  (1 אפריל 1942), כחודש ימים אחרי סבא.

 

    מספר ימים אחרי מותו, בחול המועד פסח, נפטר אחיו הרז'ו (צבי). כפי שסיפרו לנו הוא יצא לאסוף עצים לתנור ובדרך חזרה הביתה ניסה לעבור גדר עץ בכדי לקצר את הדרך. נפל ולא קם יותר.

 

    כך נפטרו תוך פחות מחודשיים סבא ושני בניו ז"ל. יהודים דתיים אמרו שהיתה להם זכות גדולה כי לא נפלו לידי הגרמנים, אלא נקברו בקבר ישראל.

 

    אחרי המלחמה בשנת 1945, אחי הרשעק ואני תיכננו לנסוע לקבר אבות. ביום שהיינו אמורים לנסוע, שמענו על הפוגרום בקיילצה. זו היתה התחנה שמשם היינו צריכים להמשיך לוויערזבניק. יותר זה לא עלה לסדר היום, כי אחרי זמן לא רב עזבנו את פולניה.

 

 

 

...המשך

 

לתוכן העניינים

 

בחזרה לדף הבית של ליבר טאוב

 

Contact Liber Taub lieber-t ""at"" 012.net.il  (replace "at" by @ to avoid spam!)

Last Updated March 20th, 2005

 

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!