ליבר טאוב

 

 

 

נעורים  אבודים

 

 

כתיבה, עריכה ומבנה תמונות: ל. טאוב

 

חלק ראשון

 

חלק שני

 

חלק שלישי

 

מחנה עבודה  סטאראכוביצה

 

נעלים

מחנה עבודה בסטאראכוביצה - המשך

 

 

 

 

לתוכן העניינים

   

מחנה עבודה  סטאראכוביצה

 

    ב- 16  אוקטובר 1942 בשעות הבוקר, כל היהודים הצטוו להתייצב בשוק. התברר שבאותו בוקר התחיל חיסול הגטו. זו הייתה גם "מתנת" יום הולדת התשע עשרה שלי שקבלתי מהגרמנים, יימח שמם. יצאנו החוצה ומצאנו כבר יותר מחצי שטח השוק מלא באנשים. האנשים עמדו בחמישיות, גם אנחנו הצטרפנו אליהם, מזג האוויר היה יפה וכך עמדנו לאורך ולרוחב שטח השוק.

 

    תוך חצי שעה שטח השוק היה מלא אדם. במעברים הסתובבו חיילים מיחידות שונות, בעיקר שוצפוליצי   Schutzpolizei וגסטאפו Gestapo. אנחנו היינו ארבעה: אימי חנה, אחותי בלה, אחי הרשעק ואנוכי.

 

    העמידה נמשכה כמעט כל היום, קראו לכל מיני אנשים בשמות או הכריזו מפעם לפעם שאנשים שעובדים במקומות עבודה מסוימים יצאו מהשורות. כל הזמן הייתה תנועה החוצה לכוון הגרמנים.

 

    זה המקום לציין שלפני חיסול הגטו שמענו שיש מסחר בחיי אדם, הכוונה אנשים שלמו כסף בכדי שיתקבלו לכל מיני מקומות עבודה אמיתיים או פיקטיביים ובצורה זו ינצלו מהחיסול, האנשים שקראו להם בשמות השתייכו לקבוצות אלה. ההבטחה שניתנה לנו בארבייטס אמט  Arbeitsamt (משרד-תעסוקה), שמשפחות שמישהו מהם עובד בבתי חרושת השייכים לממשל הגרמני ינצלו, לא קוימה.

 

    לפני חיסול הגטו מפקד השוצפוליצי (משטרה) אמר לאחי שביום החיסול הוא יהיה במקום וידאג למשפחתו. במחנה נודע לנו שהוא אחראי על מקום העבודה החדש במנסרה שהוקמה ביום החיסול. יתכן שהוא התכוון לזה, הבעיה הייתה שכל אדם בעיר, היה עסוק במחשבה איך להציל את חייו, ואנחנו חשבנו להיפך, איך ללכת כולנו ביחד לדרכינו האחרונה. זאת הייתה הסיבה שאחי לא פנה אליו.

 

    כשהקריאות התגברו, אמי נשקה לי במצח, דחפה אותי מהשורה החוצה ואמרה "אתה עוד צעיר וצריך לחיות". מחוץ לשורה כבר לא יכולתי לעשות כלום, כי הגרמנים דחפו אותי הלאה. כך הגעתי לשטח בו אספו את האנשים ושם צורפתי לשורה של אנשים שעבדו בבתי החרושת "הרמן גרינג וורקה".

 

 


אחותי בלה טאוב נספתה בטרבלינקה
My sister Bela Taub  perished in Treblinka


אימי חנה טאוב לבית אדלר נספתה בטרבלינקה
Mother Chana Taub ne'e Adler  perished in Treblinka

 

 

    זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי ואת אחותי בחיים.

 

    מפעם לפעם כשהתאספו מספר אנשים מסוים הובילו אותם למחנה. כך הגיעה תורנו. לא ידענו לאן מובילים אותנו. אחרי הליכה של כשעה ראיתי שמובילים אותנו למטווח. כמובן שגם הדרך וגם המקום היו מוכרים לי. כשהגענו נתנו לנו להסתובב חפשי בשטח על יד קיר הבטון שלידו היו עושים מסדרים לחיילים. אף אחד לא דאג לנו לאוכל או לשתיה.

 

    לפנות ערב הגיע אחי הרשעק. לא הספקתי להיות איתו הרבה זמן כי מיד קראו לי להתייצב. אחי הספיק לספר לי שאחרי שעזבתי, עבר בין השורות מפקד הגסטפו וכשראה אותו אמר "אתה, החשמלאי שלי עוד נמצא כאן? צא". אחי השיב שהוא רוצה ללכת עם אמו ואחותו, אז הוציא מפקד הגסטפו האקדח ואמר לו, "או שאתה יוצא, או שאני יורה בך". היות ואחי ראה שהוא מתכוון לכך ברצינות, הוא יצא מהשורה בכדי למנוע שייהרג לעיני אימי וכך הגיע למטווח.

 

    התייצבתי במקום שהכריזו עליו ושם עמדו כבר יהודים שעבדו בבית החרושת לייצור שמוט. אחרי שספרו אותנו, העמידו אותנו בחמישיות ויצאנו בלווית אוקראינים לדרך. האוקראינים הביאו אותנו לבית החרושת ומיד התחלנו בעבודה. לכל מכונה שהאדם אשר הפעיל אותה לא הגיע, בחרו באדם אחר. כשהתברר להם שהאדם שהיה מערבב חומר גלם היה חסר, שאלו מי מאיתנו מכיר את העבודה? יצאתי ואמרתי שהעבודה מוכרת לי כי לפעמים הייתי עוזר לו. נתנו לי את מקוצצת, רשימת ההזמנות ושלושה אנשים עם מריצות לעזרה ואמרו לי להתחיל בעבודה.

 

    כתבתי כבר שבמשך הזמן הכרתי את כל העבודות בבית החרושת, עבודה זו הייתה הכי חשובה והיה צריך לבצע אותה באחריות כי ערבוב חומרי הגלם קבע את טיב השמוט1). נוסף לזאת זו הייתה עבודה פיזית קלה (זאת הייתה הסיבה העיקרית שרציתי בה).

 

    האמת, הכרתי את העבודה רק מראייה. היא התנהלה בצורה פרימיטיבית ביותר. לכל סוג של חומר גלם הייתה המחיצה שלו, הייתי צריך להורות לעוזרי מאיזה מחיצה כמה מריצות להביא לי ולפרוס על הרצפה. אני הייתי עם האת המקוצצת מיישר את תכולת כל מריצה ששפכו אחת על השנייה. אחרי "שהשולחן" (כך קראו למקום בו מערבבים החומר) היה מוכן, הייתי קורא לעוזרי שיערבבו את החומר. בעצם הערבוב היה דומה לערבוב בטון שעושים בידיים. אותם האנשים היו לוקחים את החומר המעורבב למכונת העירבול. עבדתי כך כל הלילה ולמחרת היום כי לא היו להם אנשים להחלפה.

 

    כל הזמן הזה מרגע עזיבתנו את הבית ועד לפנות ערב של היום השני לא בא אוכל לפינו. לפנות ערב הביאו אדם שיחליף אותי, ואת האחרים שעבדו אתי 24 שעות ללא הפסקה. אספו אותנו ושוב אוקראינים הובילו אותנו הפעם למחנה. פחדתי שנהיה חייבים לעשות את כל הדרך הארוכה למטווח, אבל התברר שבנו מחנה נוסף לא כל כך רחוק ממקום העבודה, בערך מרחק של קילומטר. למחנה זה קראו מאיובקה.

 

    הוכנסתי עם עוד אנשים לאחד הצריפים. בכניסה עמד הממונה על הצריף והוא אמר לנו לתפוס מקומות בדרגשים ושהמקום שכל אחד יבחר ישמש אותו דרך קבע. היו אלו דרגשים בשלוש קומות, מחוזקים מסביב לקירות הצריף ודרגש נוסף כפול עמד באמצע. הם היו מחולקים עם לוחות עץ כל חלק ל10- אנשים, על הדרגשים היה מפוזר קש. בחרתי לי מקום בקומה העליונה.

 

    היינו עיפים ורעבים. אמרו לנו שאפשר לקבל אוכל והלכנו למטבח, לא הספקנו לגמור א ת האוכל ונפלנו על הדרגשים כמו מתים. אחרי שהצלחתי להירדם התעוררתי בבהלה - אני לא בטוח האם בגלל קולות הבכי פה ושם או בגלל היומיים האחרונים. הרגשתי נורא, לבד מחוץ לבית, פעם ראשונה בחיים במחנה סגור, גדר תיל מסביב, ללא קרובים. לא ידעתי מה יהיה עם אחי הרשעק, לאן ישלחו אותו? הוא לא עבד קודם בבית החרושת.

 

    בקשר לאימי ואחותי שערתי מה יקרה או כבר קרה להן, אבל קיוויתי שאולי בכל זאת העבירו אותן לאיזשהו מחנה עבודה. היה כמובן נוח לחשוב ככה. כי אילולא המחשבה שהן נמצאות באיזשהו מקום אפשר היה רק להשתגע. הלילה הראשון עבר איכשהו, כי העיפות בסוף הרדימה אותי.

 

    למחרת כשאספו אותנו ליציאה לעבודה פגשתי נשים שיצאו לשק"מ הגרמני לעבוד בסריגת דברי צמר. אמרתי לעצמי שהן מצאו מקום במחנה העבודה תמורת כסף אך אחותי למרות הידע שלה איננה. בימים הבאים פגשתי כל מיני גברים ונשים שהגיעו לכל מיני תפקידים תמורת תשלום. המיוחסים שבהם בכלל לא יצאו לעבודה ולא עשו כלום. האחרים עבדו במטבח או בכל מיני מקומות בתוך המחנה. ניהול המחנה היה בידי אנשי היודנרט מוויערזבניק  Wierzbnik.

 

    בבוקר בהגיענו לשער המחנה חיכו אוקראינים לשם הובלת האנשים לבתי החרושת. יצאנו לדרך כשמשני הצדדים ומאחורינו צעדו האוקראינים עם נשק דרוך. כך בעצם עד סוף המלחמה, לא יצאתי לבד מגבולות המחנות או מבתי החרושת, תמיד עם ליווי.

 

    בהגיענו לבית החרושת הלכתי למקום עבודתי מהיום הקודם והתברר שמקום זה היה תפוס על ידי מישהו אחר. מנהל העבודה היה בחור צעיר שלפני החיסול היה "חברי" כך הוא היה אומר וכך חשבתי, כי עבדנו יד ביד באקספדיציה. טעותי התבררה מיד כשנגשתי אליו ודרשתי את מקומי מאתמול, הוא הוציא מאיזה מקום שוט, לא שמתי לב מאיפה, והוריד עלי כמה מכות, "אתה תגיד לי למי לתת איזה סוג של עבודה? אני הקובע כאן, אם יש לך כסף אז אפשר לדבר. אני מקווה שלטובתך תשכח שראית אותי אי פעם".

 

    יותר מאוחר נודע לי שהאדם שהחליף אותי שילם לו סכום נכבד. לי בתוספת למכות נתן את העבודה הכי קשה במפעל, לעבוד על יד המערבל.

 

    את התערובת הביאו שלושה אנשים עם מריצות משולחן התערובת, שפכו אותה על הרצפה בתוך מחיצה קטנה שהייתה על יד המכונה. את כל הכמות הזו היה עלי להעלות לפתח המערבל ולזרוק פנימה עם את, לגובה של יותר משני מטר, במקביל היה צריך לתת למים לזרום בכמות נכונה, בכדי שיצא טיט סמיך מהפתח התחתון לפי סוג התערובת. הייתי כל כך ממורמר, שלא שמתי לב שהמכונה התאמצה והחגורה נפלה. כי כמות המים הייתה קטנה מדי.

 

    לפי ההוראות פניתי לרצען, הוא היה בחור טוב וכנראה לא היה אנטישמי, הוא הסביר לי באותה ההזדמנות את תכונות המכונה ונתן לי חומר למריחה על החגורה מבפנים ("קליפורניה"2)) בכדי למנוע מהחגורה לפול.

 

    כאן המקום להסביר שבית חרושת זה היה ישן מאוד והיה עובד בשיטת הטרנסמיסיה3). זאת אומרת היה מנוע אחד גדול ממדים שעמד בחדר מכונות. על מנוע זה הייתה חגורה ברוחב של כמעט מטר, גלגל הנגדי של אותה החגורה היה מורכב על ציר שעבר לאורך כל בית החרושת. קרוב לגלגל הנגדי היה גלגל נוסף שהחגורה שהייתה עליו הגיעה לקומה השנייה ושם סיבבה ציר שני לאורך הקומה השנייה. כך שמנוע גדול בודד הפעיל את כל בית החרושת. כל מכונה במפעל זה הייתה עומדת מול, מעל, או מתחת לאותם צירים, שהיו מחוברים עליה בעזרת חגורה. כל החגורות היו עשויות עור.

 

    המכונה שלי הייתה גם מחוברת לציר בקומת הקרקע. המרירות והכעס עברו על גדותיהם ולא היה אכפת לי מה יקרה. מרחתי את החגורה בחומר נגד החלקה עם קצת עודף וסגרתי קצת את המים. מספר דקות אחרי שהמכונה התאמצה, החגורה נשרפה בחלקה והמכונה נעצרה. איזו שלווה תפסה אותי. מנהלי העבודה טענו שחיבלתי במכונה בכוונה ושימסרו אותי לגרמנים. הרצען טען שאני חדש ושאין לי עוד תחושה שנלמדת עם הזמן. לפי דעתו אני לא אשם. קיבלו את דעתו ואיימו עלי, במקרה וזה יקרה עוד פעם אני לא אצא מזה כל כך בזול. בינתיים נחתי, עד שהביאו עור חדש להשלמת החגורה והרצען תיקן אותה.

 

    כך עברו מספר ימים. העבודה התנהלה במשמרות, כל משמרת 8 שעות. אחרי מספר ימים התחלתי להרגיש דקירות, או יותר נכון מעין מציצות בכל הגוף. כשחזרתי למחנה התפשטתי לראות מה יש לי ונעשה לי שחור בעיניים, כל החולצה והמכנסיים היו מלאים כינים. אני מסתכל מסביב ואני רואה על כל הדרגשים יושבים אנשים, כולם מחזיקים חלקי לבוש בידיהם ובין שני ציפורני הבוהן מועכים הכינים.

 

    עליתי לדרגש שלי שהיה כאמור בקומה שלישית וגם אני התמסרתי לפעולה זו. כל יום במשך שעות היינו עסוקים בזה כמו בפולחן, עד שהיה נראה שאין יותר כינים, ולמחרת הצטברו עוד יותר כינים. עבודת "קודש" זו נהפכה חלק בלתי נפרד מחיינו כל זמן שהיינו במחנה העבודה.

 

    אחרי זמן מה החליטו לזרוק את התבן ולנקות את הדרגשים משום שחשבו שמשם מגיעים הכינים, אבל זה לא עזר. פעם בכל מספר שבועות, בימי ראשון, היו לוקחים אותנו לבית המרחץ העירוני, הורו לנו להוריד את כל הבגדים, הכניסו אותם לחיטוי, לחום גבוה מאוד ולאדים ובאותו זמן אנחנו היינו מתרחצים. יום או יומיים היינו ללא כינים ואחרי זה הכל חזר. בקיצור הכינים אכלו אותנו חיים.

 

    יותר מאוחר מישהו הביא תרופה, דהיינו מין חגורה מיוחדת. זו הייתה חגורה עשויה מבד מצמר טהור, היו טובלים אותה בכספית מעורבת בביצה, אחרי שהבד היה מתייבש היו לובשים אותה על הצוואר כמו שרשרת פלא ופלא זה אכן עזר. מי שלבש אותה לא היו עליו יותר כינים, זה החזיק כמה שבועות ואז היה צריך לחזור על הטבילה, בעצם לסדר חגורה חדשה.  הייתה רק בעיה אחת של מחירה ובודדים יכלו להרשות את זה לעצמם. לי לא הייתה חגורה כזו, כי היא הייתה יקרה ולא היה לי את הכסף, כך שהייתי חייב להמשיך בעבודת "הקודש".

 

    עברו מספר שבועות. עם אחי עוד לא הספקתי ליצור קשר למרות שהיו אנשים במחנה שלנו שעבדו בבית החרושת בו הוא עבד. בפרקים קודמים כתבתי איך השגנו עבודה ופרנסה בגטו, גם במחסני התבואה וגם, מאוחר יותר, בסריגה. כל הדברים האלה צריך לקחת בפרופורציה הנכונה, במקרה הטוב היה אוכל לשם קיום ובמקרה הרע רעב טוטלי. שבעים אף פעם לא היינו.

 

    במחנה המצב לא היה שונה. קיבלנו שתי ארוחות ביום, בבוקר לחם עם חתיכת מרגרינה או כף ריבה. בימי ראשון קבלנו חתיכת נקניק בצהרים או בערב (תלוי באיזה משמרת עבדתי), המרק היה מימי. היה יתרון במחנה, שלא היה צריך לדאוג לאוכל כי ארוחות אלו קיבלנו בכל מקרה וזה היה בטוח. בגטו לא היה ביטחון גם בכך.

 

    כפי שכתבתי כבר, במחנה היו אנשים עם כסף וכך התחיל מסחר בלחם. בדרך מבית החרושת למחנה היו סוחרים פולנים משאירים שקים עם לחם בצד הדרך. הסוחר היהודי שהיה בינינו היה חוטף את השק ועד שהאוקראינים היו תופסים מה קורה, הלחם כבר היה מחולק בין האסירים. הללו כשהיו מעבירים את הלחם למחנה, היו מסתירים את הלחם מתחת לבגדיהם.

 

    עבור העברת הלחם למחנה היו מקבלים פרוסת לחם. את התשלום הזה היו נותנים לאסירים בכל מקרה בין אם הצליחו להכניס לחם למחנה ובין שלא הצליחו והאוקראינים לקחו אותו בשער. את זה עשו בכדי שאסירים יהיו מוכנים לעשות זאת גם בפעמים הבאות. היו מקרים שהצליחו להכניס את כל ככרות הלחם והיו ימים שרק חלק. במחנה הסוחרים היו מוכרים את הכיכרות לסוחרי משנה שהיו מחלקים את הכיכר לששה חלקים ומוכרים למי שהיה לו כסף. את ההזמנות וההתחשבנות בין הסוחרים הפולנים והיהודים, היו עושים בבית החרושת.

 

    פעם פנה אלי אדם דתי שלא הכרתי והציע לי עסקה: הוא יממן סכום של כיכר לחם, ואני אמכור אותו ונתחלק ברווח. הוא אמר לי שהיה אדם מכובד בעירו ולא נאה לו לעמוד במחנה ולסחור בלחם. קיבלתי את ההצעה בשמחה. בניתי לי מעין שולחן מארגז, כך שיהיה לי היכן להניח את  הלחם, ואחרי שחילקתי אותו לששה חלקים התחלתי במכירה. זה החזיק מעמד שבוע. כל יום שנינו אכלנו, כל אחד שישית הלחם ותמיד היה כסף לקנית כיכר חדש. היו אפילו ימים שמכרתי שניים ועד שלושה ככרות לחם.

 

    יום אחד בא אלי אותו יהודי בטענות שהעסק לא עסק ושהוא הפסיד אצלי כסף, ולכן הוא רוצה את שארית הכסף שנשאר ולפרק את השותפות. מייד החזרתי לו את הכסף, ואחרי כן הסברתי לו שזה לא נכון. שאלתי אותו, "כל יום אתה אוכל לחם", הוא ענה לי "כן", "אני לא מבקש ממך כסף לקנית כיכר אחרת" הוא שוב ענה "כן", אז שאלתי אותו "אז איך זה מסתדר עם טענותיך?" "כפי שאתה מסביר את זה, נראה שאתה צודק", הוא אמר באדישות. אחרי מספר ימים סיפרו לי בסוד שאדם זה השתגע וזאת על רקע מיני. הביאו לו זונה וזה קצת הרגיע אותו אבל אחרי מספר ימים הוא שוב התחיל להשתולל.

 

    הימים בבית החרושת היו דומים אחד לשני. עברו כבר מספר שבועות וקשר עם אחי טרם הצלחתי ליצור. יום אחד התנפל עלי מנהל העבודה בטענה שאני לא מספיק מהיר בעבודה ונתן לי מכות. מבלי לחשוב על התוצאות, סגרתי קצת את המים. לפני זה מרחתי טוב את  החגורה עם "קליפורניה" והכנסתי כמות רצינית מהתערובת למכונה. המכונה התחילה להתאמץ, נאנחה ופתאום שקט, איזה שקט... כל בית החרושת נדם. התברר שהחגורה המרכזית של המנוע הגדול בחדר המכונות נשרפה.

 

    חלק מהאחראים חיפשו את הרצען שלא היה בבית החרושת באותו רגע וחלק אחר התחיל לחפש את הסיבה. זה לא לקח להם הרבה זמן למצוא שאני האשם כי המכונה שלי הייתה כמובן מלאה בתערובת. היו אמנם אנשים שרצו לעזור לי ואמרו שלא יתכן שמכונה בודדת תגרום לשריפת חגורה במנוע הראשי. במהירות הגיעו למסקנה שהיות ומכונה זו מקומה בדיוק מול המנוע, אז כל ההתנגדות עלתה על החגורה שלה. עברתי מספר שלבים של חקירות ומכות שלקחו שעות.השאלות העיקריות היו על הקשרים שלי עם פרטיזנים ודרשו שאמסור להם ממי קבלתי את ההוראה לחבל במכונה.

 

    התוצאה הייתה שבית החרושת לא פעל יותר מ24- שעות, כי לא יכלו להשיג בקלות עור ברוחב כזה לתיקון החגורה.  בסוף הובילו אותי למחנה עם ליווי אישי.

   

 לאחר מספר ימים שהסתובבתי במחנה, בתו של מר ליפשטיין שהייתה אשת סגן ראש היודנרט לשעבר ובאותו זמן סגן מפקד המחנה, סידרה לי עבודה במטבח. היא כנראה דיברה עם האנשים הנכונים כי כולם התנהגו איתי יפה. הייתי מקלף תפוחי אדמה ועושה כל מיני עבודות שחורות. אכלתי גזר כמה שרק רציתי ויחסית גם מרק.

 


 

מצד שמאל בתו של מר ליפשטיין גברת בירנצוויג עם בתה ואחותה


 

 

 

 

 

 

 

     בהיותי במטבח הכרתי אישה ששמה היה רובינשטיין והיה לה קשר משפחתי למנהל המטבח. אישה זו עבדה בבית החרושת לפגזים, ששם היה אמור לעבוד אחי. כשדיברתי איתה וביקשתי לברר עבורי מידע בקשר לאחי, התברר שהיא עובדת איתו ועוזרת לו בבדיקות טיב של הפגזים. היא מסרה לי שמות של אנשים שעובדים בקרבתם. קשרתי קשר איתם ומצאתי מישהו מהם שהיה מוכן, שאני אתחלף אתו ואלך לבית החרושת, אעבוד אותו יום במקומו והוא יהיה חופשי כל היום במחנה. בצורה זו אוכל לראות את אחי. יכולתי לעשות זאת כי לא הייתי יוצא לעבודה לבית החרושת ובמטבח עבדתי בגלל הפרוטקציה.

 

    הגעתי לבית החרושת עם הקבוצה אבל את אחי לא מצאתי ולא ידעו מה איתו. החלטתי להמשיך למחנה המטווח, לשם כך הצטרכתי לעבוד כל היום בבית החרושת ועם המשמרת להמשיך הלאה. כל אותו יום העברתי פגזים בעגלה ממקום למקום. כמובן הודעתי לאדם שהלכתי במקומו לעבודה דרך האישה, שיישאר עוד יום במחנה. בערב הלכתי עם הקבוצה למחנה במטווח ושם פגשתי את אחי. התברר שהוא לא הרגיש טוב באותו יום והועבר על ידי הרופא לצריף החולים לבדיקות. צריף זה אני בניתי כשעבדתי ביחידה הצבאית, כפי שסיפרתי בפרק קודם.

 

    למחרת חזרתי לבית החרושת ביחד עם אחי, שוב עבדתי כל היום ואחרי המשמרת חזרתי למחנה שלי. באותה הזדמנות נודע לי ממנו, שזמן די ארוך הוא עבד בבנין שבו עבד לפני חיסול הגטו והרוויח כסף טוב. באותה ההזדמנות הוא נתן לי גם קצת כסף. בינתיים הבניין נגמר כך שהזמנים הטובים עבורו נגמרו. כאמור באותו זמן הוא עבד בהשחזת סדקים בתוך פגזים והיה בודק את טיב הפגזים.

 

    כשבררתי מה מצבי אמרו לי שעתיד להיות לי משפט צבאי ומאשימים אותי בחבלה. אחרי מספר ימים באה קבוצת אוקראינים עם רובים דרוכים למטבח ולקחו אותי למכתש. נאמר לי שהיה משפט וקיבלתי פסק דין מוות שיבוצע על ידי כיתת רובאים. בצד של המחנה היה מכתש שאפשר היה להגיע אליו דרך שער שהיה בגדר התיל כנראה למטרה זו. מאחורי הגדר היה סולם ברזל ארוך מחוזק לקיר עד למטה. (כשהיו מוציאים להורג היו יורדים בסולם זה. צמוד לקיר שעליו היה סולם היה קיר ישר וגבוה מאוד, לפניו היו מעמידים את הנידונים למוות.(

 

    אני זוכר ששמעתי פקודה אש ורעש של רובים, כנראה האוקראינים הכינו הרובים ועמדו ללחוץ על ההדק. לא זכור לי מתי קשרו לי את העיניים. אחרי רגע או פחות נשמעה מלמעלה הפקודה "עצור"! זה היה מפקדם של האוקראינים שעצר אותם. מפקדי המחנה היהודיים קראו לי לעלות למעלה ולחזור למטבח בלי להסביר לי מילה. כך המשכתי לעבוד מספר שבועות רק במטבח. היה מקרה שלאחד העובדים הקבועים במטבח הייתה איזו טענה אלי, הוא אמר בכעס "אתה צריך לא להיות כפוי טובה, האם אתה יודע כמה כסף אנשי הנהלת המחנה שילמו עבור חייך?"

 

    אחרי זה נודע לי שבניירת נרשם שההוצאה להורג בוצעה. כך שמבחינת כל המערכות הגרמניות, כולל בית החרושת לשמוט, לא הייתי קיים יותר. אמרו לי גם שהנהלת המחנה מחפשת דרך איך להחזיר אותי לעבודה. אחרי מספר שבועות אמרו לי שסידרו לי עבודה בבית החרושת לפלדה ולמחרת יצאתי לעבודה.

 

    במחנה עבודה זה לא היו לנו שמות כפי שנהוג בין אנשים רגילים, גם לא היו לנו מספרים כפי שנהגו במחנות הכפייה הנאצים. פשוט ביציאה מהמחנה ספרו את מספר האנשים, כך גם בכניסה. בגלל זה לא הייתה לי בעיה להגיע לבית החרושת לפגזים, או למחנה במטווח וחזרה. בצורה זו יכלו גם לרשום שחוסלתי ואחרי זה להעביר אותי למקום עבודה אחר בו אף אחד לא הכיר אותי אישית.

 

    בבית החרושת לפלדה צורפתי לעובדי האקספדיציה (משלוח - הגרמנים קראו לאקספדיציה פירוק של קרונות רכבת). בבית חרושת זה לא נתנו ליהודים לעבוד בשום עבודה אחרת. תפקידנו היה לפרוק קרונות רכבת בתוך בית החרושת, כל חומר פורק על יד אותו בניין שהיה בו צורך. הקרונות שהגיעו היו עמוסים עם חומרים כגון: פחם, ברזל ישן, דולומיט, שבבי ברזל, פחם קוקס4). בבית חרושת זה היינו גם מקבלים מרק באמצע המשמרת. היות ואסור היה לנו להיכנס לחדר האוכל הכללי, נתנו לנו חדר בצריף למטרה זו. בחורה יהודייה הייתה מביאה לנו את האוכל מהמטבח ומחלקת אותו בחדר האוכל שלנו בצריף.

 

    היות ולא רציתי לוותר על עבודתי במטבח בקשתי ממנהל העבודה בבית החרושת לעבוד רק משמרות לילה. זאת שאוכל ישר מבית החרושת להמשיך את עבודתי שם. רוב האנשים דווקא לא היו מעוניינים לעבוד בלילה כך שלא הייתה בעיה לסדר זאת. מאותו יום עבדתי כ- 20  שעות ביממה וישנתי רק כארבע שעות.

 

    היות והרבה זמן לא יכולתי להחזיק מעמד בצורה זו, חיפשתי דרך איך לנוח יותר. שיטת העבודה הייתה כך, כשהיינו מגיעים לבית החרושת האחראי שלנו היה הולך למשרד לקבל תכנית העבודה לאותו לילה. הוא היה מחלק לכל שני אנשים קרון רכבת לפירוק, ואמר לנו לפני איזה בנין לחכות. כשהיו מגיעים בלילה יותר קרונות או היו מגיעים עוד קרונות באמצע הלילה, הוא היה עובר בין הקרונות בודק מי מהזוגות מסיים את הקרון שלו. כשהיה רואה שזוג מסוים עומד לפני סיום, היה מעביר אותם לקרון הבא. שמתי לב שהיו מספר אנשים שאף פעם לא מגיעים לעבודה הנוספת והחלטתי לנהוג כמוהם. נדברתי עם השותף שלי, שנתחיל לעבוד על האחראי. הבדיקה שלו על מצב העבודה בקרון הייתה על ידי זה שהיה מסתכל דרך דלת הקרון פנימה. ידענו מתי בערך הוא מגיע לביקורת ואז דאגנו שהקרון יראה מהדלת כאילו שיש בו  עוד הרבה חומר.

 

    אחרי שהמשיך בדרכו היינו גומרים את העבודה במהירות ומסתלקים. אחר כך התברר שהייתה בעיה הוא הכיר את כל מקומות המחבוא. אבל מצאנו גם לזה פתרון, בזמן הפנוי הייתי מסתובב בבית החרושת לחפש מקומות מסתור שהוא לא ימצא אותנו. זמן פנוי היה כמעט כל לילה, זה היה הזמן מהרגע והיינו מגיעים לבית החרושת ועד שהגיעו הקרונות. הקרונות כמעט תמיד היו מאחרים.

 

    למשל, פעם הכנתי לי מקום מנוחה בסככה מלאה עם חציר. הוצאתי חבילה מהאמצע וכיסיתי את המקום שהייתה בו החבילה עם שתי חבילות ברוחב, זה נראה טבעי ובפנים במקום החבילה הייתי ישן. עד שהוא תפש אותי לקח די הרבה זמן. פעם אחרת שמתי קרש ברוחב אולי של  כ- 20   ס"מ. על שתי ערימות לבנים אדומות בגובה של כשלושה מטר. ישנתי במקום זה זמן רב. אבל זה היה גבוה מאוד ומסוכן כי יכולתי ליפול, מקום זה הוא לא מצא לעולם, אבל הפסקתי להשתמש בו, מפחד נפילה תוך כדי שינה. במשך הזמן מצאתי לי עוד מקומות דומים.

 

    יום אחד התעוררתי על דרגש בצריף לא מוכר לי ומסביב על הדרגשים ראיתי אנשים לא מוכרים. לא ידעתי מה קורה איתי. ניסיתי להתרומם אבל כוחי בגד בי, ניסיתי לדבר אבל קולי לא נשמע. נרדמתי חזרה וכך זה קרה מספר פעמים שהתעוררתי ונרדמתי. לא ידעתי איפה אני, מה אני עושה שם וכמה זמן אני נמצא שם.

 

    הדבר נודע לי במקוטע. שמעתי רעש בצריף ואנשים התחילו לזוז. מישהו הגיע אלי ואמר לי משהו, לא הבנתי את המילים אבל כשהתחילו לסחוב אותי הרגשתי שעלי לשתף פעולה ולצאת מהר מהצריף. איכשהו יצאתי איתו החוצה והוא סחב או עזר לי להיסחב מאחורי צריף לא רחוק משם. יותר מאוחר נודע לי שחליתי בטיפוס ולא ידעתי מה נעשה איתי כי הייתי רוב הזמן בעלפון. כשחליתי, אנשים העבירו אותי מהצריף שלי לצריף שפונה במיוחד לחולי הטיפוס.

 

    מגפת הטיפוס הגיעה למחנה שלנו יותר מאוחר מהמחנה במטווח. בכדי למנוע מה שקרה בחדר החולים במטווח כשאלטהוף מפקד המחנות ירה בכל חולי הטיפוס, או כמעט בכל חולי הטיפוס, כפי שסיפרתי לפני מספר פרקים, אז במקום לרכז את כל החולים בחדר החולים החליטו לרמות אותו ופינו צריף קטן ואספו שם את כל החולים. באותו יום אלטהוף היה אמור להגיע למחנה והם לא רצו להסתכן במקרה וירצה להיכנס לאותו צריף, אי לזאת דאגו שלא ימצא בפנים אף חולה.

 

    אחרי מספר שעות בחוץ החזירו אותנו לצריף. כנראה האוויר בחוץ עזר לי, כי מאותו יום נשארתי כבר רוב הזמן ער. כל יום הייתה מגיעה אלי אישה שהכירה אותי מהמטבח והייתה מביאה לי אוכל שבישלה במיוחד עבורי. נודע לי כמובן יותר מאוחר שעשתה זאת כל זמן מחלתי, אף יותר מזה, היא דאגה במיוחד שאקבל טיפול מסור מהצוות. לא רק שהביאה אוכל גם האכילה אותי עם מרק דליל בעלפוני, בלי שלקחה בחשבון שהיא יכולה להדבק ממני ממחלתי. אני לא זוכר את שמה אבל רואה את דמותה כאילו הייתה כרגע עומדת לפני. בעלה היה או הממונה על המשטרה במחנה או משהו דומה. במקורם הם היו מלודז'. חיפשתי אותם אחרי המלחמה כפי שנהגתי לחפש את כל אלו שבאיזו שהיא צורה עזרו לי, אך לצערי לא מצאתי וגם לא שמעתי עליהם יותר.

 

    על המחנה שלנו שמרו אוקראינים שהיו מתחלפים כל שבוע ביחד עם המפקד שלהם, וזאת כדי שלא יספיקו להתיידד איתנו. בין המפקדים היו טיפוסים שונים, אתייחס לשניים מהם. אחד מהם כשהיה מגיע שבוע התורנות שלו, המחנה היה מתרוקן וכולם היו נעלמים מהשטח ונשארים בצריפים אפילו לא הולכים למטבח לקבל אוכל. הוא היה ממש "קצב" ונהנה מזה. לי כבר הייתה פגישה איתו, זה היה אותו רס"ר שפעם הוריד אותי מהמדרגות של ה"ארבייטס אמט" והראה לי את נחת זרועו.

 

    פעם כשישבתי במטבח וקילפתי תפוחי אדמה נכנס מנהל המטבח מחזיק זוג כפפות סרוגות בידיו וספר לאשתו שכפפות אלו שייכים לאותו רס"ר והוא מבקש שיתקנו אותם. היא בדקה את הכפפות ואמרה שבגלל החורים הגדולים צריך לזרוק אותם. לפי דבריו אותו אוקראיני קיבל כפפות אלו מאמו בפעם האחרונה שראה אותה, אמו נשארה באוקראינה. הוא רוצה לתקן אותן כי רצה שיישאר לו חפץ שמושי למזכרת מאימו.

 

    המנהל סיפר שהאוקראיני הבטיח שבמידה ונעשה את זה, לא רק יפסיק להרביץ הוא גם יעזור לנו ככול יכולתו. מנהל המטבח הספיק כבר להיות בצריף של הנשים הסורגות, בין כל הסורגות הוא לא מצא אחת שיודעת איך לתקן את הכפפות. הוא סיפר גם שהנהלת המחנה הציעה לאוקראיני כפפות חדשות מעור, או כל סוג שיבחר לעצמו אבל הוא רק רצה את הכפפות שאמו סרגה עבורו. שאלתי את המנהל אם הוא בטוח שההבטחה של האוקראיני רצינית, תשובתו הייתה, "מה יש לנו להפסיד". בקשתי שיראה לי את הכפפות. הסתכלתי עליהם וראיתי שני חורים גדולים לא שווים בצורתם בחלק הפנימי של הכפפות, אמרתי לו שאני מוכן לנסות. הנשים שהיו אז במטבח לא הכירו אותי, כי כולם הרימו ראשיהם בתמיהה. "אתה?" כן, אמרתי "תנו לי רק צמר מתאים ומסרגות."

 

    הלכנו לצריף הסורגות וקיבלתי מסרגות, חיפשנו ומצאנו צמר מתאים. תיקנתי את הכפפות. זה לא היה קל, פרט לזה היה הבדל בצבע בין הצמר הישן והחדש, הישנות היו דהויות. לכלכתי את הצמר החדש בחול וכיבסתי, חזרתי על זה מספר פעמים, כשהנשים אמרו שזה בסדר החזיר המנהל את הכפפות לאוקראיני. ואני חייב להודות שהוא קיים את הבטחתו.

 

    לאוקראיני השני קראו "פיורוניה" וזאת כי כל מילה שנייה שלו הייתה "פיורוניה". (פיורוניה, בעברית "רעם", בפולנית משתמשים בה לקללה). הוא היה מסתובב במחנה עם שוט, אבל אף פעם לא ראיתי שהוא השתמש בו. הוא נכנס לצריפים במיוחד לצריפי נשים כאשר אסור היה לו לעשות זאת, היה מרחרח ומסתכל בכל פינה עד שפעם אחד מצא ילד. הוא תפס אותו בידיים והתחיל לעבוד עליו שיגיד לו איפה נמצאים כל הילדים. פחד אחז את כל הנשים במיוחד האמהות בצריף, אבל מה הן יכלו לעשות. כמובן שהילד בגלל הפחד וגם אחרי שקיבל ממנו חתיכת שוקולד סיפר הכל. מסר לו את שמות הילדים ואת מקומות המסתור שלהם.

 

    כל הילדים הוצאו ממחבואם והוא התחיל איתם תרגילי סדר בחצר המחנה. אחרי התרגילים היה מעמיד אותם בשלישיות ומוביל אותם למטבח. צווה עלינו לתת להם אוכל וצעק, "אני מכין לכם צבא יהודי ואתם לא רוצים להאכילם". כך עשה כל יום בשבוע ההוא, ובכל פעם שהיה מגיע לתורנות שלו ועד שנעלם. (ילדים כבר מזמן לא היו קיימים בשביל הגרמנים), הגרמנים לא חשדו שיש עוד ילדים ועוד מתחת לאפם במחנה, הם חשבו שחיסלו את כל הילדים אילו הם היו יודעים שיש ילדים במחנה, אז פרט לזה שהיו מחסלים אותם, גם המבוגרים היו נותנים את הדין.

 

    ילדים אלה לא היו מקבלים אוכל במטבח, האימהות היו מתחלקות איתם עם מזונם הדל ונשים אחרות היו גם עוזרות. אחרי המלחמה הייתי נוסע מפעם לפעם ללודז'. פעם נכנסתי לקהילה היהודית ואת מי פגשתי, ניחשתם את "פיורוניה"... התברר שהוא היה יהודי מחופש לאוקראיני.

 

    במחנה החיים נכנסו למסלולם "הרגיל", אנשים התחילו להתעסק בכל מיני עבודות פרטיות, במה שרק אפשר היה להרוויח. עיקר הפרנסה הייתה לחייטים. הם תפרו בגדים לכל מיני אנשים שיכלו לשלם, הבגדים נתפרו ללא מכונת תפירה, אפילו חליפות נתפרו ביד.

 

    כשהתחיל "הפרוספריטי" (גאות) הזה, התחילו גם שידוכין. במחנה ספרו על אדם דתי שגר במחנה בבית בודד עם בתו, שכתב מכתב אהבה לבתו של הדיין בוויערזבניק. הוא הציע לה לבוא להתגורר איתו אך היא סירבה (הוא היה אדם עשיר בין אלו ששילמו הרבה כסף בכדי להיות במחנה כמה שזכור לי הוא לא עבד כלל). היו מקרים שבחורים פולנים היו "מתאהבים" בבחורות יהודיות ומוציאים אותן מהמחנה, הנהלת המחנה הייתה עוזרת להם בבגדים וכו'. סופם של רובן לא היה טוב, אם היה להן מזל הן חזרו למחנה, אם לא היה להן מזל הן נמסרו לגרמנים על פי רוב על ידי האמהות של הבחורים הפולנים. בודדות ניצלו ועברו את המלחמה.

 

    כתבתי כבר שעבדתי במטבח המחנה, אחרי לילה של עבודה בבית החרושת, הגמול עבור עבודתי היה אכילת גזר ומרק. פעם הייתה לי אי-הבנה עם הממונה על הקלחות5). האי-הבנה הפכה למריבה ואז אמרתי לו, "אם ההתנהגות שלי לא מוצאת חן בעיניך אז לא צריך" ועזבתי את המטבח, כאילו שבלעדי המטבח לא יתקיים. היום אני לא מבין את ההתנהגות הטיפשית שלי, איך יכולתי לעשות את זה, על מי רציתי לאיים, אני לא זוכר אם הספקתי לאכול באותו יום, מה שזכור לי שנכנסתי לצריף, התיישבתי על הדרגש שלי הרגשתי רעב נוראי עד כדי כאב, אמרתי לעצמי, "מה עשיתי איך יכולתי לדבר אליו כך". מחשבות אלו באו מאוחר מדי, לבקש סליחה בכלל לא עלה על דעתי. מה עושים?

 

    ירדתי מהדרגש, יצאתי מהצריף והרגליים הובילו אותי לצד האחורי של בנין המטבח. מתחת לחלון במחסן היו מונחים תפוחי האדמה וגזר. בזמנו עשיתי פתח שאפשר היה להוציא דרכו ירקות. ספרתי לחברי הטובים ולאלה שרציתי לעזור להם, הם היו באים ולוקחים ירקות.

 

    כשהתכופפתי והכנסתי את היד דרך החור עבר מפקד המשמרת האוקראיני עם כלבו. הכלב תפס אותי ומשך אותי אליו. כשהתקרבתי אמר לי המפקד "תפוחי אדמה רצית לגנוב? אני אלמד אותך לגנוב", עניתי לו שאני עובד במטבח ובאתי לבדוק האם יש חור בקיר, כי נעלמים תפוחי אדמה מהמחסן. הוא הוביל אותי לממונה על האספקה מר אדלר. מר אדלר שאל אותו "למה אתה מוביל אותו" המפקד ענה, "תפסתי אותו גונב תפוחי אדמה". מר אדלר ענה לו "מה איתך לא חסר לו תפוחי אדמה במטבח, הן הוא עובד במטבח" האוקראיני נכנס איתנו למטבח פנימה, מולנו עמד הממונה על הקלחות .הממונה קיבל אותי כאילו לא קרה דבר ואני כבר הייתי בהרגשה שעולמי חרב עלי. מה שאני רוצה לומר שעשיתי שטות גמורה כי שם אך שנייה מבדילה בין "שובע" לרעב מוחלט.

 

 

 

לתוכן העניינים

 

נעלים

מחנה עבודה בסטאראכוביצה - המשך

 

    למשפחתי ולידידי ידוע היה שיש לי כף רגל גדולה ורחבה מאוד. אין לי אף פעם אפשרות להיכנס לחנות ולבחור נעלים. בכל המקומות בהם אני מבקר, גם בחוץ לארץ, אני מבזבז זמן רב על חיפוש נעלים לפי מידתי ועד היום לא הצלחתי.

 

    לפני כשנתיים הייתי חייב לפי הוראות הרופא לטייל כל יום במשך שעה. ההליכה הייתה קשה עלי בגלל כאבים בכפות הרגלים והקרסול. לצערי לא יכולתי למצוא נעלי ספורט לפי מידתי. מספר חדשים אחרי שהתחלתי לצעוד, ועד העובדים במקום עבודתי הפיץ חוזר על אפשרות רכישת נעלי ספורט במחסן מסוים, לא האמנתי שאמצא נעלים במידתי אבל כרגיל ניסיתי. להפתעתי מצאתי זוג שאמנם לחץ לי קצת, אבל הרגל נכנסה פנימה. בעל המחסן נתן לי אפשרות להגדילם, לימד אותי איך לעשות זאת וטען שהיות והעור דק מאוד ומתוצרת מעולה, אין בעיה ועוד הוסיף שבמידה והנעלים לא יתאימו לי אחרי ההגדלה, הוא יקבל אותם חזרה.  זו הייתה הפעם ראשונה בחיי שמצאתי נעלים מוכנות ועוד נעלי ספורט. תענוג כזה לא היה לי אף פעם בחיים. הנעלים הלכו מעצמן, כל צעד הקפיץ אותי לצעד הבא. חזרתי למחסן ובקשתי מהמוכר זוגות נוספים, הוא מצא מספר זוגות, ואני קניתי את כולם.

 

    לאבי הייתה חנות נעלים. בחלומות הגרועים ביותר לא חשבתי שיהיו לי אי פעם בעיות בהזמנת נעלים. בילדותי בבית כשהייתי צריך נעלים, אבי דאג שיעשו נעלים לפי בחירתו. היה נהוג אצלנו שבכל יום ראשון, כשהחנות הייתה סגורה, היו באים התופרים והסנדלרים לקבל הזמנות, כל אחד מהם חתך את העורות המתאימים להזמנה שלו, ובאותה הזדמנות תפרו גם לי.

 

    זכור לי מקרה שאבי רצה להזמין לי מגפיים לחורף עם לבד בפנים כדי שישמר החום, עם סוליות קרפ6) למניעת נפילה בשלג ובכפור. למגפיים היו פסים מוגבהים מלמטה. לא כל סנדלר ידע לעבוד עם קרפ כי קרפ היה חידוש אצלנו. אבי מסר את החלקים העליונים של המגפיים לסנדלר שלא עבד איתו באותו זמן. הסנדלר הבטיח שהמגפיים יהיו מוכנים ולא עמד בהבטחתו. כל פעם מצא תירוץ אחר. אני חושב שזו הייתה הסיבה  שאבי הפסיק לעבוד איתו.

 

    בשבתות בבוקר היינו רגילים לטייל עם שיע טאוב בן דוד של אבא, בתו חוה ובנו יצחק, (שהוא בערך בגילי). אבי מעולם לא טייל עם הילדים בשבת, זה נראה ביטול זמן. באחת השבתות כשהלכנו לטייל התחיל פתאום קור עז והיה לי קר ברגליים.הבן דוד של אבא שאל אותי, "אתה רוצה את המגפיים החדשים שלך"? "בודאי" עניתי, אז הוא אמר לי, "ביום שני הם יהיו מוכנים, אני מבטיח לך" ואכן ביום שני קיבלתי את המגפיים. איך הוא ידע שסנדלר זה אמור היה לעשות לי מגפיים לא ברור לי. איני מבין איך אני זוכר פרטים מוזרים כאלה.

 

    כיום יש לי "אימומים"7) לנעליים, גם זה סיפור בפני עצמו. היה לי סנדלר בשם דויטש, מכיר של אחי. הוא היה מווישוגרוד  (Wyszogrod) עיר על נהר הוויסלה בין פלוצק לוורשה. הוא עשה לי במשך שנים די הרבה זוגות נעלים. כשהאדם הזה קיבל פיצוים מגרמניה החליט להפסיק להיות סנדלר. במקום זה הוא פתח חנות לצרכי סנדלרות. שאלתי אותו מה יהיה אתי מי יעשה לי מעתה נעלים, הוא ענה לי שלא שכח אותי והחליט לתת לי במתנה את "האימומים". הבעיה היא שכל פעם שאני צריך נעלים אין לי סנדלר, היות ומקצוע זה מתחיל להעלם מהעולם. כשאני מוצא סנדלר אני מזמין מספר זוגות מפחד שאשאר ללא נעלים. התנהגות כפייתית זו נשארה לי משנות השואה.

 

    כשפרצה המלחמה היו לי מספר זוגות נעלים בבית. בינואר 1941 היה לי צורך דחוף בנעלי עבודה גבוהות, זאת לאור העבודות שהייתי חייב לבצע. נעלים גבוהות לא היו לי אף פעם כי לא היה לי צורך בהם. באותה תקופה לא היו לנו עורות כי מזמן החרימו הכל. כפי שספרתי כבר בהתחלת שנת 1940 היודנרט נתן הוראה לפתיחת מספר בתי מלאכה וביניהם סנדלרייה. אחד המנהלים של הסנדלרייה היה שכן שלנו שכבר הזכרתי מר קירשנבוים. פנינו אליו והוא הבטיח לייצר עבורי נעלי עבודה, היה לי עם זה גם מזל גדול כי למחרת אחרי קבלת הנעלים גרשו אותנו מפלוצק. עם נעלים אלו הגעתי לסטאראכוביצה.

 

    עד היום אני לא מבין איך הנעליים החזיקו מעמד בכל מיני עבודות כולל במים, בבוץ ומקומות לא רגילים בהם דרכתי. נכון, עשיתי בהם כל מיני תיקונים, אבל הנעלים היו במצב טוב. במחנה סטאראכוביצה הסוליות נגמרו ומים התחילו לחדור ולהרטיב לי את הרגלים. עבר זמן והן התבלו לגמרי. מה עושים? לאנשים אחרים לא הייתה בעיה, כי מפעם לפעם היו מחלקים או מחליפים נעלים במחנה לפי המזל. עבורי אף פעם לא נמצא זוג מתאים.

 

    באותו זמן נגמר מלאי הבגדים והנעלים במחסן המחנה והמצב נעשה קריטי. שלחו אנשים עם מכונית משא (לפי הוראות הגרמנים) למחנה המוות סוביבור Sobibor על יד לובלין לשם הבאת בגדים ונעלים. למען האמת אף אחד לא האמין שהם יחזרו אבל עובדה הם חזרו (גם כאן הסדר הגרמני פעל). הם הביאו מכונית משא מלאה בגדים ומגפיים.

 

    אחרי הבאת הבגדים התחיל השגשוג במחנה. זה התחיל בזה שלאחד מהאנשים שקיבל מגפיים נפל העקב, ומהעקב התפזרו על הרצפה יהלומים (בעל המגפיים החביא אותם בעקב, כנראה במחשבה שבזמנים קשים יוכל להיעזר בהם). כשזה נודע, אנשים התחילו לפרק מגפיים ולפרום בגדים ובאמת בחלק גדול מהם מצאו אוצרות. זה לא עזר לי, כי בכל המלאי שהגיע לא היו מגפיים לפי מידתי. אבל הבטיחו לי חלקי מגפיים אם אמצא סנדלר שיעשה לי מהם נעלים.

 

    כל מאמצי ומאמץ חברי למצוא תופר נעלים שיודע לתפור חלק עליון לנעלים עלו בתוהו, אבל מצאנו סנדלר שעבד במקרה בבית החרושת לפלדה במשמרת אחרת. הסנדלר בדק את הנעלים הישנות והגיע למסקנה שאפשר להציל את החלק העליון. בקשר לסוליות, המצב היה יותר גרוע כי כל הסוליות של המגפיים שהגיעו למחנה היו קטנות מדי. הוחלט שיהיה עלי להשיג סוליות מעץ.

 

    חפשנו נגר מחוץ למחנה, כי במחנה לא הייתה נגריה ולא הייתה אפשרות ליצור סוליות מעץ, בגלל חוסר ציוד מתאים. ציוד לא היה אבל רצון טוב היה וכידוע אין דבר העומד בפני הרצון. מצאנו אדם שבמקצועו היה אמן, הוא הבטיח לעשות לי סוליות מעץ (עם אולר) וכך היה. זה לקח הרבה זמן והייתי צריך לעשות הרבה מדידות אבל בסוף "נולדו" סוליות. דאגתי לאמן כל אותו זמן והבאתי לו מרקים, גזר ותפוחי אדמה מהמטבח.

 

    קבענו יום שאני והסנדלר נוכל להיות ביחד. לי לא הייתה בעיה כי עבדתי בלילה, באותו יום לא הגעתי לעבודה למטבח. הסנדלר היה צריך ספור כיסוי וזה סודר. באותו יום הסנדלר פירק את הנעלים, תיקן את החלקים העליונים בחוט ומחט והתאים אותם לסוליות העץ. זה לא היה קל, הן לא היו לנו אימומים. מפעם לפעם הייתי חייב למדוד אותם ורגלי שימשו אותו בתור אימומים. שלמתי לסנדלר בלחם שחסכתי. באותו זמן אכלתי רק גזרים ומרקים והייתי מבשל לי תפוחי אדמה. בימים הראשונים רגלי התכסו בפצעים, עטפתי אותם עם סמרטוטים אבל זה לא עזר הרבה. במשך הזמן הרגלים התרגלו ולאט לאט הפצעים הגלידו.

 

    אחרי מספר ימים התחלתי לדאוג, הסוליות היו עשויות עץ לבן, שלא התאים לסוליות, פחדתי שהעץ ישתפשף או ישבר משבבי המתכת שעבדתי בהם, מה יהיה?

 

    התחלתי לחפש משהו לחזק את הסוליות. לא מצאתי, אך שמתי עין על צינורות הלחץ שהיו מחוברים בין קרונות הרכבת שהיו מפעילים את המעצורים. החלטתי לחתוך צינור כזה. ידעתי מה העונש במקרה ויתפסו אותי, אבל מה שווים החיים ללא נעלים? תכננתי איפה מתי ואיך לעשות זאת. החלטתי לעשות זאת כשיוציאו אותנו לעבוד בחוץ ולהחביא את הצינורות ולא להשתמש בהם בזמן הקרוב, אם בכל זאת יחשדו, לא ימצאו את הצינורות אצלי.

 

    השחזתי לי סכין חדה וחיכיתי להזדמנות, ההזדמנות באה די מהר. כאמור עבדתי רק במשמרת לילה. בשבוע המדובר שלחו אותי עם עוד אדם לפרוק מקרון רכבת פסולת שנאספה בבית החרושת. הוציאו אותנו בקרון הרכבת מחוץ לבית החרושת והיינו אמורים לפרוק את הפסולת לבור שהיה מעבר לזוג הפסים האחרונים, מול תחנת הרכבת סטאראכוביצה.

 

    האוקראיני נשאר משום מה בצד הפנימי של בית החרושת ונתן לנו לצאת החוצה לבד ללא ליווי מספר לילות. לילה אחד ניגשתי לשורת קרונות שהיו מחוברים ביניהם, בדקתי שהם לא מחוברים לקטר, כי במקרה כזה, היה הלחץ בצינורות ובזמן החיתוך משתחרר והרעש היה מגלה אותי. נכנסתי בין שני קרונות, פתחתי את החיבורים חתכתי את המחבר ואחרי זה את כל הצינור. הכנסתי את הצינור לבית החרושת ושם החבאתי אותו. אחרי זמן חתכתי את הצינור לאורך וישרתי אותו כמה שיכולתי (זה בכלל לא היה קל כי הצינור היה עשוי מגומי בתוספת בד שתי וערב). בעזרת מסמרים הצלחתי לדפוק את הגומי לסוליה ורק אחרי שהיה מחוזק חתכתי מסביב לפי הסוליה ועוד הוספתי מסמרים בקצוות.

 

    מובן שאילו היו תופשים אותי בזמן החיתוך, או עם הצינורות ביד, או אפילו היו רואים את הגומי על הנעלים לא הייתי כותב שורות אלו היום. הסוליות החזיקו מעמד. עם נעלים אלו עברתי את תקופת סטאראכוביצה והגעתי איתם יותר מאוחר לאושוויץ.

 

    כאמור את צינורות הלחץ של המעצורים מהקרון, חתכתי באחד הלילות שעבדנו מחוץ לחומות בית החרושת. לילה אחד הרגשנו שקורה משהו בתוך ומבחוץ לתחנת הרכבת. שמענו צפצופים, אורות מוזרים מהבהבים, תנועה מוזרה של מכוניות משא ובני אדם. רכבות משא הגיעו ונסעו כמו בכל לילה כאילו שום דבר לא קרה אבל בכל זאת הרגשנו שזה לא כמו בלילות האחרים. אמרנו אחד לשני, אולי פרטיזנים השתלטו על התחנה ויש לנו רק כמה מטרים לחופש? צחקנו מהבדיחה.

 

    היות ומחשבותיי היו לגמור ולהסתלק לפני שמנהל העבודה יגיע, לא הסתכלתי יותר לכוון תחנת הרכבת. גמרנו לפרוק את הפסולת והסתלקנו. באותה תקופה ישנתי בין חבילות החציר ומקום זה לא היה רחוק מהמקום שבו עבדנו מחוץ לשער. בבוקר התעוררתי והלכתי לכוון שער היציאה מבית החרושת, למקום המפגש עם משמרת הבוקר. שעת ההגעה עברה מזמן והמשמרת לא הגיעה. לנו לא נתנו לחזור למחנה.

 

    יותר מאוחר נודע לנו שבאמת פרטיזנים השתלטו על תחנת הרכבת. חלק מהם הורידו את הבגדים מהעובדים ולבשו אותם במקומם. הפרטיזנים ניהלו את התחנה במשך כל הלילה כלומר העבירו רכבות, שינו מסלולים וכו'. חלק אחר עסק בפתיחת והוצאת הנשק מקרונות צבאיים שהיו בדרך לחזית, העמסתם על מכוניות המשא, חבלה בקרונות ושליחתם הלאה. לפנות בוקר הסתלקו הפרטיזנים.

 

    השיחה בלילה בקשר להצטרפות לפרטיזנים הייתה רק בדיחה, כי אפשרות כזאת בכלל לא הייתה. האבסורד שבדבר שבמחנה ובבית החרושת היינו יותר בטוחים מאשר עם הפרטיזנים. זה דורש כמובן הבהרה.

 

    ובכן אתחיל, בזמן היותנו בגטו לפני החיסול, הגיע פולני לביתנו וביקש שניתן לו לנוח ולחכות לשכן. מבלי ששאלנו אותו, הוא התנדב לספר לנו שהוא אמור לקנות אצל השכן כמות גדולה של שמיכות. "לשם מה נחוצה לך כמות כזו גדולה של שמיכות"? שאלנו. תשובתו הייתה, "עבור הפרטיזנים". מיוזמתו הוא סיפר לנו לשם מה הוקם צבא הפרטיזנים בסביבה. לפי דבריו יש להם שני תפקידים, לפי סדר זה (את הסדר הוא ציין במיוחד), ראשית הרוג או מסור לגרמנים כל יהודי שאתה יודע עליו. שנית אחרי שתחסל את היהודים הרוג גרמנים.

 

    שאלנו אותו האם הוא יודע שהוא נמצא בבית יהודי ושגם השכן הוא יהודי. דבר זה לא הפריע לו. הוא הסביר שלפרטיזנים קוראים "ארמיה קראיובה"   Armja Krajowa בתרגום חפשי "צבא המולדת" בקיצור "א. ק." A.K.. הם מקבלים פקודות, כסף ואספקה מאנגליה. המפקדים שלהם שהו בלונדון. יותר מאוחר התברר שרובם נמצאים ביערות בסביבה שלנו. שאלנו אותו כיצד יתכן שהגרמנים שכבשו את אדמותיכם, שלחו את מיטב בניכם למחנות ומתנהגים אליכם לא הרבה יותר טוב מאשר עם היהודים ואתם משתפים איתם פעולה ומחסלים יהודים שנולדו כאן יחד איתכם. תשובתו הייתה אנחנו רוצים את פולניה ריקה מיהודים, למה לא לנצל את הגרמנים ולשתף פעולה איתם, הם עושים עבורנו את העבודה המלוכלכת. כל זה סופר לנו עוד בהיותנו בגטו ולא בדיוק הבנו לעומק את עיקר הדברים.

 

    אחרי המלחמה פגשתי בלנדסברג בגרמניה את תמה זילברשטיין מפלוצק, היא הייתה אז כבר נשואה לידידי דוד ליכטנשטיין. ישבנו ודיברנו על מה שעבר עלינו מאז גטו וויערזבניק. היא ספרה לי על מקרה שקרה כשהייתה בכפר אצל הפולני שהוציא אותה מהמחנה. לפי דבריה, באותו בית בו הייתה היו נפגשים אנשי "א. ק." להתייעצויות, היא הייתה מכניסה להם אוכל ושתייה ושמעה כל פעם איך שדיברו על יהודים, הם מצאו ומסרו יהודים לגרמנים או חיסלו אותם בעצמם. אף אחד כולל ההורים של הפולני לא ידעו ולא חשדו שהיא יהודייה.

 

    פעם בהיותה מחוץ לבית ניגש אליה אחד מבאי הבית ואמר לה, ראי אחות, לכוון הבית שלך מתקרבים שני יהודים כשיגיעו תכווני אותם לכוון שאני מראה לך, תגידי להם שבכוון שהם הולכים ישנם גרמנים, כך נוכל לחסל אותם. היא אמרה בסדר, מה יכלה להגיד לו. שני היהודים באמת הגיעו ושאלו על אוכל, היא אמרה להם שיסתלקו מהר לכוון ההפוך מאותו כוון שהפולני אמר לה כי שם מחכים להם אנשי "א. ק." שרוצים לחסל אותם. הם שמעו בקולה והלכו.

 

    אחרי מספר שעות הגיע אותו פולני ואמר לה "כשהיהודים לא הגיעו עקבתי אחריהם, פגשתי בהם ושאלתי למה לא באו לכוון שאמרתי לך להגיד להם, תשובתם הייתה שהאישה על יד הבית אמרה לנו לא ללכת לשם כי רוצים לחסל אותנו". היא ספרה שבאותו רגע ליבה נדם. אבל מהר מאד חזרה לעצמה ואמרה בביטחון, מישהו משקר כאן וזאת בוודאי לא אני, אמרתי להם בדיוק מה שאמרת לי להגיד להם, אחרי שראיתי שפנו לאותו כוון נכנסתי הביתה.

 

    מזלה היה שאף אחד לא חשד בה. הפולני שהיא הייתה אצלו היה אדם חשוב בין הפרטיזנים. הפולני אמר שיתכן ופגשו באשה אחרת והיא אמרה להם את זה, מעניין מי זאת. המקרה הזה ודומים לו מאמתים את הסיפור שאותו פולני סיפר לנו בבית, עוד בתחילת שנת 1942 על תפקידם של הפרטיזנים מה-א.ק. ויחסם ליהודים.

 

    אחרי מספר ימים פגשתי בלנדסברג את האחים פינצבסקי. הם היו בין אלו שברחו ממחנה סטאראכוביצה לפני שהעבירו אותנו לאושוויץ. אחרי שיחה קצרה איתם הבנתי שהם היהודים שתמה סיפרה לי את הסיפור עליהם. התברר שלא טעיתי. כמובן שהפגשתי אותם עם תמה בהזדמנות הראשונה והשמחה הייתה גדולה.

 

"    בפרוטקטורט"8) השטח שהגרמנים השאירו לניהול הפולנים, הייתה גם קבוצה אחרת של פרטיזנים שקראו להם "ארמיה לודובה" Armia Ludowa  - People's Army בתרגום חפשי "צבא העם" בקיצור "א. אל .A.L ". אלו היו קשורים לרוסים ובשורותיהם היו הרבה מדריכים וקצינים רוסים. הפקודות כמובן הגיעו ממוסקבה. הם היו מקבלים יהודים לשורותיהם והיו יהודים רבים שלחמו אתם נגד הגרמנים. לפרטיזנים אלו היה תפקיד אחד ויחיד, לפגוע בגרמנים בכל מקום ובכל עת.

 

    זכורים לי עוד שני אירועים עם פרטיזנים שיהודים או אנשים המחנה שלנו היה מעורבים בהם. שניהם קרו לפני המקרה שכתבתי עליו קודם. אחד מהם אירע ימים ספורים אחרי שהתחלתי לעבוד בבית החרושת לפלדה. בשעות הבוקר עמדנו על יד השער וחכינו לאוקראינים שילוו אותנו לבית החרושת. עמדנו כרגיל בחמישיות לכוון היציאה מול השער, משמאלינו היה הצריף של האוקראינים. פתאום כמו מבטן האדמה הגיעו שלושה אוקראינים קפואים מקור בתחתונים, נכנסו בריצה דרך השער ונעלמו בתוך צריף האוקראינים.

 

    אחרי זמן קצר ראינו מכוניות משא מלאות חיילים גרמניים נוסעות לכוון שמשם באו שלושת האנשים בתחתוניהם. התברר שהיו אלו חלק מאוקראינים ששמרו על מחצבה שנמצאה לא רחוק מהמחנה שלנו. המקרה שקרה, פרטיזנים השתלטו עליהם בשנתם לקחו מהם בגדים ונשק תפסו את שלושת האוקראינים ואמרו להם כי לא רחוק משם נמצא מחנה של יהודים, רוצו לשם וספרו שפרטיזנים התקיפו אתכם ותבקשו עזרה, אנחנו נחכה לכם כאן. כשהאוקראינים הגיעו למחנה צלצלו לגרמנים וביקשו עזרה, העזרה הייתה מכוניות המשא עם חיילים שראינו.

 

    התברר מאוחר יותר שפרט לפרטיזנים הבודדים שהשתלטו על האוקראינים הגיעו עוד פרטיזנים רבים, התפרסו סביב כל השטח של המחצבה וכשהגרמנים הגיעו לכדו אותם. הפרטיזנים לקחו מהם את הנשק ואת כל חומרי החבלה שהיו במחצבה והסתלקו.

 

    המקרה השלישי אירע לילה אחד. הייתי במטבח עם התורן, אחד מהעובדים הקבועים הרשמיים. חיכינו לעובדי המשמרת השנייה שהיו אמורים לחזור מבתי החרושת. האנשים מבתי החרושת לפלדות ושמוט חזרו. חילקנו להם קפה והם התפזרו לצריפים. המשמרת מבית החרושת לפגזים איחרה לחזור. חכינו שעה ויותר. כשלא הגיעו סגרנו את המטבח והלכנו לישון.

 

    למחרת בבוקר חזרו שתי המשמרות ביחד למחנה, השנייה והשלישית. אנשי המשמרת השנייה סיפרו, שבלילה, בדרכם, כשהיו קרובים לבית החרושת הצטרפו אליהם פרטיזנים בלי שמישהו שם לב לכך, בוודאי לא האוקראינים. בהגיעם לבית החרושת האוקראינים ששמרו שם פתחו כרגיל את השער וכל הקבוצה נכנסה פנימה. כשהתחילו בספירה, הפרטיזנים שלפו את הנשק והשתלטו על האוקראינים. הם לקחו מהם את הנשק, סגרו אותם בחדר המשמר וניתקו את חוטי הטלפון. הם ראו שחלק מהפרטיזנים התרוצצו לכל מיני מקומות בתוך בית החרושת והביאו איתם ארגזים בגודל שונה.

 

    העובדים הפולנים הכינו את הארגזים עבורם קודם לכן. במקביל, קבוצה אחרת השתלטה על המגדל שעמד מול השער של בית החרושת. הם עלו ושמרו שלא תגיע תגבורת. הם שמעו גם יריות מחוץ לבית החרושת אבל לא ידעו מי היורים. הגרמנים שהגיעו אחרי שהפרטיזנים עזבו, לא נתנו לאנשינו לחזור למחנה וחקרו אותם כל הלילה.

 

    אני כותב על הפרטיזנים מכמה סיבות. קודם כל היינו באיזשהו אופן מעורבים בדבר. שנית, זה הוסיף קצת צבע לחיינו האפורים. שלישית, לא פעם שאלו אותי למה לא ברחתם לפרטיזנים אני חושב שהסיפורים האלו עונים על שאלה זאת.

 

    כשנה או שנה וחצי אחרי חיסול הגטו, הקימו אצלנו במחנה עוד מספר צריפים עבור היהודים ממחנה המטווח. צירפו אותם אלינו ואת המחנה ההוא חיסלו. דבר זה לא שינה שום דבר פרט לזה שנעשה צפוף יותר. מבחינתי זה היה חג, כי אחי הרשעק הגיע. אמנם לא גרנו באותו צריף אבל המרחק לא היה גדול ויכולנו להיפגש כל יום מתי שרצינו.

 

    בנוסף לתפקידי במטבח בקילוף תפוחי אדמה, ניקיון וכו' הייתי גם מביא אוכל ומחלק בחדרי החולים. פעם כשנכנסתי לאחד החדרים לשם חלוקת המרק, הכרתי בקושי רב, את חברי הטוב מספסל הלימודים בבית הספר היסודי "יסודי התורה" את משה שפירא. לא ראיתיו מאז שיצא ללמוד "בישיבת חכמי לובלין" לפני המלחמה. הוא הגיע למחנה שלנו מהמחנה במטווח. ראיתי אותו שוכב באחד המיטות והיה נראה רזה בצורה מפחידה (בזמן הזה במחנה שלנו לא היה קיים הביטוי "מוזלמן" Muselmann  (9 אבל כזה הוא היה.( נגשתי אליו והצעתי לו מרק שמזגתי מתחתית הסיר.

 

    תשובתו הייתה "אני לא אוכל טרף". כך קרה מספר פעמים. שפירא התקבל לפני המלחמה ל"ישיבת חכמי לובלין" ולמד שם כשנתיים. כשראיתי שאני לא יכול להשפיע עליו, דברתי עם אחי (שהיה בקבוצה המבוגרת יותר של הבחורים הדתיים בבית) ובקשתי שישפיע עליו, אך לא הצלחנו  לשכנעו. כידוע לפי הדת היהודית מותר לאכול טרף כדי להציל חיים. הפסקתי לנדנד לו, יום אחד שמעתי שקוראים בשמי, סובבתי הראש והתברר לי ששפירא קורא לי,

 

    התכופפתי אליו הוא דבר בקושי "אני רוצה לחיות ליבר, תביא לי חזיר הרבה חזיר", שאלתי את הרופא והרופא אמר לי שאם אתן לו אוכל הוא ימות לי בידיים. לא נתתי לו, ימים מספר אחר כך שפירא נפח את נשמתו. הסיפור הוא טרגי במיוחד, כי כשהאוכל יכול היה להצילו הוא לא רצה לאכול בגלל טריפה וכשכבר היה מאוחר מדי הוא נפטר עם המחשבה על אכילת חזיר.

 

    כאן המקום לספר סיפור על החזיר שכל כך התפרסם במחנה באותה תקופה. בין המצרכים שהביאו לקראת חג המולד הביאו חזיר שלם למחנה. במקום להביאו למטבח כמו יתר המצרכים הכניסו אותו למחסן פירקו אותו וחילקו את רוב הבשר בין הפרוטקציונרים. למטבח הביאו את העצמות עם שאריות בשר. במטבח קרה אותו דבר, המנהלים נסגרו בחדר צדדי עם החלקים שהביאו מהמחסן הורידו מהעצמות את שאריות הבשר וחילקו ביניהם. נשארו רק העצמות. הוחלט לבשל איתן את המרק עבור חדרי החולים. העצמות הוכנסו לסיר שבישלנו בו מרק זה, הוסיפו מים ומצרכים. בזמן הבישול עובדי המטבח דגו את העצמות מתוך הקלחת ולקחו לעצמם. בסופו של דבר לא נשאר בקלחת דבר חוץ מריח של בשר. כשהביאו למחנה חלקי סוס, הפרוטקציונרים לא נגעו בו. מי שלקח היו המנהלים של המטבח ועובדי המטבח, לאסירי המחנה גם במקרה זה לא נשאר דבר מחלקי הסוס.

 

    לעומת זאת כשהביאו שבלולים הסיפור היה הפוך. לא יכלו להתפטר מהם. היו מביאים חביות עם שבלולים בכמויות גדולות, אנשי המטבח לא נגעו בהם ואחרי חלוקת האוכל התברר שגם אסירי המחנה לא אכלו אותם למרות הרעב. הסיבה הייתה שלא ידעו איך לבשל אותם. כולם קיבלו את העבודה במטבח תמורת כסף ולא בגלל ידע מקצועי.

 

    בשנת 1944 העבירו את כולנו למחנה חדש. המחנה החדש גבל לבית החרושת לפגזים. בתוך הגדר מסביב למחנה בנו מגדלי שמירה, אמרו לנו שהמחנה עבר לאחריות הפיקודית של ה-ס"ס. במציאות אותם האוקראינים ששמרו עלינו במחנה הקודם שמרו עלינו גם במחנה החדש. מגדלי השמירה עמדו בהתחלה ריקים. עד כמה שזכור לי האנשים שעבדו בבית החרושת הסמוך יצאו כרגיל לעבודה דרך שער שמקומו היה בתוך הגדר שגבלה לבית החרושת. אנחנו נשארנו בתוך המחנה ללא תעסוקה.

 

    חשבנו על סיבת העברתנו ומדוע מגדלי השמירה והגענו למסקנה שמצבנו יהיה מעכשיו גרוע יותר. במחנה היו אנשים בעלי יוזמה, שהתחילו ליצור קשר עם מפקדת הפרטיזנים מצבא העממי דרך וארשה. במחנה דיברו שיש הסכם איתם על הוצאתנו מהמחנה ליערות. עד כמה שזכור לי דובר על כולנו ללא יוצא מהכלל. המשא ומתן נמשך הרבה זמן ולאנשים לא הייתה סבלנות לחכות לתוצאות. בוקר אחד נראו על המגדלים מכונות ירייה מאוישות. היו אנשים שהחליטו לברוח בלי לחכות לתוצאות המשא ומתן. חמוש המגדלים לא בישר טובות.

 

    יומיים אחרי חמוש המגדלים, זרקו עצירים שמיכות על גדר התיל והתחילו לתפס על הגדר אחד עזר לשני, קבוצה אחרת חתכה את גדר התיל במקום אחר והתחילה הבריחה. המעבר היה קשה. מאות אנשים התנפלו אחד על השני, ועשו הרבה רעש. בהתחלה האוקראינים לא עשו כלום, אבל אחרי זמן מה התחילו לירות.

 

    גם אני רצתי לכוון הגדר, כי סיכמתי עם אחי הרשעק שאם תהיה בריחה נצטרף אליהם, אבל ברגע שהתחילו היריות אחי תפס אותי והחזיר אותי לצריף. חלק מהאנשים שהיו על יד הגדר חזרו לצריפים וחלק אחר היה כבר מחוץ למחנה, כמות גדולה של אנשים נשארו על האדמה מתים או במצבי פציעה שונים. למחרת הכניסו אותנו לשטח בית החרושת העמיסו אותנו על קרונות רכבת לכוון בלתי ידוע.

 

    הקרונות היו סגורים, בכל קרון היו שני חלונות צרים, עליהם היו חוטי תיל שתי וערב.

גרוש למחנות המוות Deportation to the extermination camps

 בגלל מספר האנשים שנדחפו פנימה אי אפשר היה לשבת או להסתובב. אם מישהו נפל, לא היה יכול לקום יותר בכוחות עצמו. אחרי שנסגרו הדלתות אי אפשר היה לנשום בגלל ריח חריף של כלור. הגרמנים שפכו על הרצפה כמויות כלור לפני שהעמיסו אותנו. לאחי היה מקדח יד לעץ ומברג שהחזיק תמיד בכיס, במחשבה שאם נרצה לברוח נוכל להשתמש בו. קדחנו חורים לכניסת אוויר, עשינו חורים אחד על יד השני ברוחב של קרש, אחרי זה יותר נמוך באותו קרש ובצורה זו הצלחנו להוציא חתיכת קרש ולנשום אויר צח.

 

    יותר מאוחר כשכבר היו מספר מתים בקרון, מישהו ביקש את המקדח, הוא קדח החורים בצורה כזו, שהיה יכול להוציא לוחות בגודל שבן אדם יוכל לעבור דרכם. אחרי עבודה מאומצת הוא הוציא שלוש לוחות ואחרי שהחשיך אנשים התחילו לקפוץ מהרכבת. שמענו יריות אבל היה נדמה לנו שבאו באיחור, לא ידוע לנו אם פגעו בהם או שהם הצליחו להתרחק בשלום.

 

    לנשארים נעשה "מרווח יותר" בכל זאת התעלפתי. הדבר נודע לי בצורה מוזרה. בשלב מסוים אחי התעלף. התחלתי לטפל בו בכדי לעוררו. מים לא היה בקרון, כך שהדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לסטור לו. אחרי זמן רב הוא התעורר. כשסיפרתי לו על עלפונו הוא אמר לי, מה פתאום אני התעלפתי אתה הוא זה שהתעלף, אתה יודע כמה זמן עבדתי עליך בכדי להעיר אותך?

 

    התברר ששנינו התעלפנו, למזלנו לא באותו זמן. בקרון זה היה גם חברי ברוך לניענטר עם גיסו רופא השניים. גיסו התעלף ומת. ברוך היה רחוק ממנו ולא יכול היה לעשות כלום. בהתחלה לא ידענו לאן מובילים אותנו אבל אחרי נסיעה ארוכה מישהו שעמד על יד החלון אמר שנוסעים לאושוויץ. בקרון לא היה מים או אוכל, רק כלור כאילו כדי לשמור על בריאותנו, אבל הכלור הוא שגרם למותם של אנשים רבים בקרון. הגענו לאושוויץ לפנות בוקר. היה חושך, כשהשחר הפציע ראיתי את חוטי התיל ועליהם המבודדים והבנתי שחוטי התיל מחושמלים.

 

 _____

 

הערות

1) "שמוט" – טין חסין אש Schamotte. בית החרושת יצר אבנים בצורות שונות שיתאימו לבניית תנורים ליציקת פלדות וכבשן לשימושים אחרים. לשם כך היה החומר  הזה  ושרפו אותו בחום בסביבות ה- 10000 מעלות חום.

2) "קליפורניה" כינוי לחומר חיכוך.

3) טרנסמיסיה – ממסרה, מתקן במכונות להעברת תנועה מציר או מגל אל גל בשיטת רצועות או גלגלי שינים או שרשרות וכדומה.

4) פחם קוקס - פחם אבן ה מפתח חום עצום. השתמשו בו בעיקר בתנורים לייצור ברזל.

5) קלחות: סירי בישול  גדולים

6) סוליות קרפ - לפני המלחמה יצרו פלטות מקאוצ'וק טבעי בצורת עלים בעלי שטח מחוספס ומקומט. צד אחד היה חלק ובצד השני היו לכל האורך שיניים כמו במסור. למי שהיה כסף היה מזמין את זה לסוליות הנעלים שלו כדי למנוע בחורף שיתגלשו בקרח או בשלג.

7) אימום - דגם כף הרגל עשוי מעץ. הסנדלר בונה על האימום את הנעליים. טאוב מוסיף: אימומים יש לי גם עכשיו היות ואני צריך נעלים מס' 50 ואין להשיג את המספר הזה באף מקום בעולם פרט לנעלי ספורט במקרים מסוימים.

8) "פרוטוקטורט":   הגרמנים חלקו את פולניה שהשאירו תחת חסותם לשני חלקים. חלק אחת סיפחו כולו לגרמניה  כמו למשל את העיר פלוצק ואשר נקרא   וורטגאו Warthegau  (Wartheland), וליתר קראו  גנרל גוברנמט  Generalgouvernement – פרוטקטורט –  שהיה עצמאי כביכול בהשגחה גרמנית.

9) מוזלמן Muselmann: כינוי במחנות הריכוז לאסיר על סף המוות מרעב או אפיסת כוחות.

 

 

 

...המשך

 

לתוכן העניינים

 

בחזרה לדף הבית של ליבר טאוב

 

P.R.I.

 

Contact Liber Taub lieber-t ""at"" 012.net.il  (replace "at" by @ to avoid spam!)

Last Updated March 20th, 2005

 

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!