ולאדיסלב שלנגל
אשר קראתי למתים
תורגם מפולנית ע"י הלינה בירנבאום ויצא
לאור בספרה: "אשר קראתי למתים, שירי גטו וארשה", ת"א 1987
What I Read to the Dead (Polish)
What I Read to the Dead (English)
מזה מספר ימים
"יושבת" בראשי סצנה ממחזה פטריוטי סובייטי: שאת שמה כרגע איני זוכר:
צוות צוללת, שאינו רוצה להיכנע, יורד לתחתית הים... שישה-עשר מלחים גיבורים מחכים
לשווא לעזרה - התמונה האחרונה – חוסר אוויר... המוות סובב בספינה הטבועה...
נחנקו... שישה... עשר... חמישה-עשר... השישה עשר במספר רוצה איכשהו להותיר עדות על
השמדת הצוות, אך אין להגזים בקרבן... ומה קרה אם אבד קומץ מעם בן מיליונים רבים...
הם ניספו עבור עניין כה גדול, עד כי חיי האנוש שהוקרבו מספרם קטן עד להצחיק... מה?
שישה עשר! מטפסים בשארית כוחם וכותבים בגיר על קיר הפלדה של קברם 16 - 200000000
תפחית ממאתיים מיליון מאתיים חיי אדם בלתי חשובים וזהו... זה, כל אשר ייוותר עבור
ההיסטוריה. מספרים - סטטיסטיקה.
הסצנה ההיא ותוכנה החם והעמוק
(מבלי לזלזל בעיקר הפואנטה, שעבורי תמיד יש לה משמעות) הופיעו לפתע, בשעה הראשונה
בשלב השני של האקציה ותמונה זו לא עוזבת אותי אף לרגע.
בכל עצבי אני חש חנוק יותר ויותר, באוויר המוקצב במנות קטנות בספינה
היורדת ללא מושיע למצולות. ההבדל הוא מינימאלי: אני נמצא באותה ספינה לא בדחף
גבורה, אלא נזרק לתוכה ללא רצון, אשם או כל צידוק עליון.
אולם אני נמצא באותה ספינה ואני
חש עצמי, אם לא הקפטן, אזי בכל אופן, כרושם הכרוניקה של הטובעים.
איני רוצה להשאיר מספרים בלבד
עבור ההיסטוריה, אני רוצה להעשיר את ההיסטוריה העתידה (להעשיר, מלה קשה) בתוספות
משלימות, מסמכים ואילוסטראציות.
על קיר ספינתי כותב אני שירים-מסמכים; לחברי לקבר קראתי את היצירות של
משורר, משורר נוסח anno domini 1943, המחפש השראה בכרוניקה הקודרת של ימיו.
שירים אלה אמור הייתי לקרוא לאנשים, שהאמינו שישרדו, אמור הייתי לעיין
איתם בכרך זה כביומן תקופה זוועתית, שחלפה עלינו לאושרנו, זיכרונות מתחתית
הגיהינום - חברים לנדודים נעלמו והשירים הפכו תוך שעה אחת לשירים אשר קראתי למתים.
הזמן דוחק ביותר לסדר את הניירות.
לפני ארבעה ימים בניתי מקלט תמים עם מתקן שלם של חבלים הסוגרים באופן
פרימיטיבי את המכסים והשסתומים. ארבעה ימים על פיסת מקום ללא מוצא מול איתני הטבע
המציפים בהזיה למוות יפה ביותר, שיכול לדמיין איש ס"ס שיכור.
16
במשך ארבעה ימים אלה הלך הגל שלפני האחרון מקוראי. הלכו כל אלה, שרק לפני
שבוע הקשיבו לשירי ולמסעות המוזרים של מאיר מלינצ'ק על האי של בלוק שולץ1),
הלכו שומעי הערבים הספרותיים שלי אצל המברשנים - וחברי לדירה, שכנים, ידידים חברים
לוויכוח, תכופות גם שותפי ליצירה, שכולל הכרך הזה.
נסעה בקרון חתום פניה ר. המסכנה והקפואה, שלפני כל הופעה שלי היתה
זורקת לי את המלה: Mèrde (חרה) למזל והכירה סיפורים
רבים כל כך על קורי-סקלודובקה ופרופסור רוקס. אינם עוד שותפיו לחדר: יוזיו
המצחיק, שנהג לישון בפיג'מה של אישה ובגרביים של אישה - לא כדי לעורר רושם
דו-משמעי, אבל פשוט בשל כך, שלא היה לו דבר אחר; נסעה אשתו, בעלת מרץ, שכבר ברחה
פעם מהאומשלאג עם גב פצוע מירייה, כדי לחזור לאומשלאג בשנית לאחר חמישה חודשי רעב
ומאבק עיקש על אמצעי בריחה אל "ההם". לא הספיקה.
ואיננה אידה ל. היפהפייה, התגלמות הבריאות והרצון לחיות... עוד
בשבוע שעבר - אה, לכל הרוחות! האגרופים מתקמצים.
ראיתי את גווייתה של אסיה ס., זאת שעוררה אותי לכתוב את הנוסח
האופטימי, השני לשיר "תעזבני במנוחה"... איננה... ובעצם מחר או מחרתיים
עשויה להישנות האורגיה הגרמנית - כמה עוד ילכו - מוקדם מדי לערוך סיכום. מענות
בעקשנות רוחות רפאים קרובות והחיים שייכים עדיין לאלה, שכאן ישבו אתמול או שלשום; האמינו כל כך ובאופן כה חודר ואנושי פחדו מפני הדבר
שאכן קרה.
יותר מכל העיק, שידעו על המצפה להם, שנסעו עם מטען סיוטי של ידיעות
אמיתיות או בדויות באשר לאופן ההמתה.
ישבנו כאן בחדר זה, בו תקתוק המכונה מעלה כעת אסוציאציות של נסיעה אחרונה
- כל אלה כמעט שלעתים תכופות ביותר הקיפונני, על הכיסאות, על המיטה, ועל מזוודות,
ודיברו על רכילות, אפשרויות וסיכויים.
מצבי רוח, הלשנות, וסיכום השוואות התנגשו בוויכוחים לוהטים, ואסיה
שמה נקודה גדולה ושחורה, בהציעה פתיחת ברזי גז בלילה.
והתפזרו...
אחר כך באותו ערב קיבלתי הזמנה להופיע בדירה פרטית בפני קבוצת אורחים מהצד
ההוא. ניחשתי, את מי אמצא בקרבם, אבל המאבק ארך זמן קצר, תמיד נהניתי מקריאת שירים
דו-משמעיים ודברי לעג חד-משמעיים על אנשי הגסטאפו הפופולאריים ובנוכחותם דווקא.
מתקופת כהן, הלר וגנצבייך2) שחשו
עצמם נפגעים אם ב"ז'יבי דז'נניק"3) לא היו בדיחות
בנושא אישיותם - לא התפעלתי מדבר ואני
יודע, שהסנוביזם בשטח הזה הוא הרגש הדומיננטי.
לקחתי תיק, סידרתי את הניירות והלכתי.
השעה היתה 9 בערב, 17 לינואר שנת 1943.
לילה בהיר מואר בשלג טרי, חם, מעבר לחומות במרחק חמישה מטרים וחיי אדם
אחר, נשמעו צעדים חדגוניים של ז'נדרם... מספר דקות אחרי תשע הייתי בדירתו של מיטק
ר. , בבלוק מגורים של עובדי מתכת, השוכנים איתנו.
האורחים כבר לא היו. אשתו של ר. בכתה בעוויתות - בעל הבית יצא עימי
לפרוזדור.
הסביר לי בקיצור, שהערב הספרותי נדחה... אורחיו קיבלו טלפון מזעיק
מ"ארקא", לקחו את נשותיהם ונסעו בחפזון. בשעה חמש בבוקר יש לצפות
ל-א-ק-צ-י-ה. - למרות - הוסיף בצורה מרגיעה - שהוא כביכול טלפן לאיזה
"דג" מרחוב שדרות שוכה4). שוחחו וההוא ענה, שלא בא בחשבון,
שאין מה לדבר וכדומה לכך, דוגמת הרכילות המרגיעה. - הלוואי והכל יהיה טוב... – אמר
עוד, בהסתכלו כבר לצד אחר, וחזר אל אשתו. יצאתי לרחוב, הפרש של עשר דקות, איזו אבן
מפלצתית בחזה, אותה חומה קטנה היא מכסה של ארון מתים, אני מרגיש את עצמי לחוץ,
חנוק, מוקף, נעול...
לא אשוב הביתה. אשתי אינה צריכה לדעת, שהערב לא נערך.
חייבים לעשות דבר מה עם הזמן. הלכתי למשמר הוורקשוצים. משבה הקר של הבשורה
הרעה הגיע גם לכאן...
בדרכים בלתי ידועות נודע על
הביקור וההסתלקות של מה שהיה קרוי ה"קולוגולוחים" לשתיים או שלוש קבוצות
לוחשים. יודעים... בעוד מספר דקות הלחש כסיוט רע וחונק ינחת על הבלוק.. יסחב את
האנשים מהמיטות... יפיל מהידיים את הקלפים, כוסות... כוסיות...
האווירה במשמרת היתה מטעה ובלתי ברורה. לא האמינו - צריך לגרור מהחדר החם,
ממשחק הברידג' את שימק כץ – הוא אולי ידע משהו, אולי יטלפן לאנשיו.
הולכים בקבוצה קטנה לשימק. עוקבות פנסי-היד מצטלבים בחצר. הלחשים
משתתקים. האנשים יודעים, יודעים... בדרך מוזרה מתגברת התנועה בחצר האפלה באופן
מוחשי ביותר.
אצל שימק ברידג' כמובן. מספר מלים מן הצד. מבקש סליחה מאשתו ויורד
איתנו. הבלוק כבר לא ישן. הגטו לא נם. הטלפונים מטרטרים באימה שחורה. האיים
היהודים מזעיקים זה את זה. הבלוקים מחליפים ידיעות. הידיעה הגיעה כבר לכל מקום.
ממנטו! ממנטו! (תזכורת!). הגטו דרוך! המוות אורב ב- Befehlstelle - מחר, מחר יזנק תוך קפיצה
אורבת.
300 אנשי אס.אס., 1000 אנשי אס. אס.... הספרות מכחישות זו את זו. בשעה
11:30 הקבוצות בחצרות הופכות לשיירות של חיות מפוחדות עד מוות בחושן שריפת היער.
אנשים עם צווארונים מורמים המוכים אימה מתדפקים על החומות הצפופות של הקן.
הקבוצות הראשונות של האמיצים יותר עוברות את החומה ונספגות בתוך עיר הארים. ההר
שלנו "מוזה דג" – בוער. הלכתי לישון בשעה אחת, מעל ומעבר לקירות שעטת
רגליים ומהומה רעשנית במשך לילה שלם.
שינה מלאת סיוטים. מאבקים ורוחות רפאים. המחנק תלוי מתחת לתקרה, נשכב על החזה.
בשעה חמש בבוקר פאניה מכניסה ראשה לחדר. התלבשו! טוב יותר להיות לבושים.
בעצלות ורעד אני מזדחל מהמיטה החמה.
עדיין אין ביטחון, עדיין האופטימיסטים אוחזים בטיעוניהם ובהבהרותיהם. בשבע
בבוקר כבר בטוח. באדישות, כדבר מה הכרחי ובלתי נמנע עוברת מפה לאוזן הבשורה: אקציה
בגטו.
היה זה ה-19 בינואר שנת 1943.
האם יצוינו התאריכים האלה בשולי ההיסטוריה?
האם יעניין את מי יום, בו בפעם נוספת ולא האחרונה, השבט הגרמני האל-אנושי
שם ללעג את האנושות והעמידה בפני ניסיון חדש; עוצמת הלבבות האנושיים, העצבים, פעם
נוספת ניסה את צורות ההמתה שלו בדמיון שטני, מחושב.
היום לא מביא סנסציות. האווירה המפוברקת על ידי "שטימונגמאכרים"
(עושי אוירה) העוברת דרך מקורות מוכרים של ידיעות, האקציה לא נוגעת לשופים, הטיהור
הקרוי סלקציה כולל רק בתים "פראים" בגטו. השקט יורד באיטיות על הלבבות
הצמאים לרמייה.
שקט אנוכי, שהם... לא אנחנו...
הבהלה הראשונה נופלת בחנויות ובבתי המרזח, אין לחם, לחמניות ישנות המצפות
לשימוש הזדמנותי נעלמות בכמויות, עוגות ישנות, שאריות – הכל, המזנונים המרוקנים
מביטים בגיליונות נייר קרים, לבנים ומשומנים. צלחות משומנות, שולחנות עירומים בבתי
המרזח, שסאנו רק אתמול, מוצגות הרגלים הצולעות, הרזות ללא מפות שולחן.
בערב מתאספות קבוצות בדירות, אך כולם הולכים לישון מוקדם ביותר. לילה של
הבלוק פירושו קולות רבים ושעטות. החיות חופרות חורים פרימיטיביים, מקלטים תמימים
מאחורי הארונות, עם כניסות דרך ארגזים, סוקרים בלהט מרתפים, מהדהדות תוכניות
ראשונות של הליכה שיטתית לחורים – תוכניות, אשר כעבור 3-4 שבועות היו אצורות להפוך
תאווה ולהט עצבני של הגטו.
בוקר ה-19 בינואר.
בוקר רגוע – תוך "שיחות" טלפון מאנשי גסטאפו ידידותיים
וניטראליים. הלחשים מטפסים את הקומות הראשונות.
"סקוסובסקי אמר...
פאול טוען...
אדאם צילצל..."
הוראה חמורה מההנהלה נתפסת על ידי מנהלי בית המלאכה, ישיבות בזמן העבודה.
בתי המלאכה מתמלאים יותר מהנוכחות כרגיל.
התקפה נמרצת להשגת המספרים. ההנהלה לא הספיקה עדיין לחלק את המספרים
לעובדים... תורים מפוחדים על המדרגות מעבר לדלתות של רבי השליטים. שוער לשעבר,
חי-אינטליגנט, אבל ארי, יוזף ז., מחטט באצילות והוד בניירות וזכויות. היהודים
המבוהלים משתחווים עד למותניים, במחצית וברבע, מסתלקים עם הפחיות5) בגאווה. השעות זורמות. ידיעות נוספות על האקציה
מגיעות מהגטו. כמובן גוויות, אומשלגפלאץ, קרונות, דבר לא השתנה; הביאו את שמרלינג6)
הצולע לעבודה. מאה ימי נפוליאון. הגנרל הזקן חוזר בעבור ניצחונות חדשים. הצוות
הישן של פ.א.ב.י.ד. תחת שוטו של מפיסטו עם הזקנקן.
האקציה לא נוגעת ל"שופים", הם לא היו עדיין באף
"שופ".
רשמית מהמפקדה, האקציה לא נוגעת ל"שופים"...
אנשי האס.אס.באים ל"שופים"!!!
אזעקה פתאומית, ריצה בהולה. ההמון מתנפץ בחצרות, את המרתפים, אל בתי
המלאכה... הבלוק רועד ברעידת 3000 חיי אנוש.
להתחבא! לא!! ללכת לבתי המלאכה!! למי אין מספרים???
ל-2000 אנשים אין מספרים!! לברוח מהבלוקים דרך חור אל הגטו!!!
מאוחר מדי!!! הז'נדרמריה איתרה את הבלוק!
המדרגות דופקות שעטת האימה. ספינתי שוקעת למצולות – המים מגיעים לתאים...
אלפי כיוונים, עשרת אלפים תנועות בלתי נחוצות, תפיסות, עיניים יבשות,
מבוהלות, ידיים התופסות בתיקים, בידיות במגבעות.
בהלה!!!
בראנדט נמצא בקומה הראשונה. הולך ל-.Dienststelle
השעה 11:45.
בדירתנו נמצאים כל אלה, שאתמול שלשום ישבו כאן איתי וניהלו שיחות
תיאורטיות וויכוחים.
התיאוריות והתוכניות מתפרקות ויורדות לטמיון.
אנחנו זוחלים אל החדר מבעד לחלון הקטן של המקלחת. הכניסה השנייה חסומה
בארון ועמוסה בגרוטאות. כולם נמצאים כאן... שכני, חברי לדירה, ידידים... ישנה גם אסיה
השתקנית, סיומה בעלת המרץ והאחרים. ישנה זיוטה ס. בעלת יופי ארי או
סלובאני – השד יודע, איך הם קוראים לזה – אשר יכולה לשמש כדוגמנית ציור לתמונה
פולקלוריסטית פולנית.
18 נפשות בחדר חשוך, מוסווה באופן מצחיק ותמים.
למחציתם אין מספרי ביקורת.
הדירה משתתקת, גוועת בצפייה.
בשקט ובדריכות צועדת האימה על פני החרסינה, כוסיות והרהיטים השבורים.
צעדתה השותקת גוברת להדים מפחידים וחמורים.
יושבים. חמש דקות... שבע דקות...
שעטה, הפעם לא דמיונית.
שקיעת-האדם ראשונה.
יוזק ק., שאמו ואחותו יושבות עמנו, בא בריצה
למקלחת וצועק דרך המכשולים. לצאת!!! לפתוח! זה רק סיקור המספרים. לבעלי המספרים דבר
לא יקרה! - במקלט חוסר החלטה, קול ניפוץ שמשה שבורה ורעש שבירת דיקטים מפסיק את
ההרהורים. בן-אדם, אל תהרוס את המקלט! כאן יושבים אנשים ללא מספרים! אל תהרוס את
המחבוא! אבל המפלצת האנושית העיקשת דוהרת כבר מסביב, מזיזה את הארון מהצד השני,
שוברת את התפאורה של אי הסדר המלאכותי...
המקלט מפורק, גלוי ולא מתאים לשימוש. עדר הבהמות הממוספר דוהר למטה. כמה
מוצגים ללא מספר עומדים חסרי אונים על עי החרבות, על המרעה הנרמס.
המים מגיעים עד לחזה... מדי פעם פחות ופחות אוויר בצוללת שלי הדמיונית.
וכך זה התחיל...
ראיתי בפעם האחרונה אנשים אלו...
בקומה אחת תחתי החבאתי בארון המשרד הראשי את אשתי, בעצמי ציפיתי לנס בין
פקידי המשרד, אולי יפסחו על ה-.Dienstelle
לאחר מכן שעה של בלוקדה.
בראנדט ערב במלת הכבוד, שייקח רק את ה"פראים ללא מספרים"
(בעקבותיו ובהסתמכות עליו ערבה גם ההנהלה).
יורדים ברגיעה מבתי-המלאכה, כולם מסתדרים בחצר.
אישורים מוקצבים כתרופות, כמדליות המחולקות עבור לחימה, מכניס אותם כרגע
השוער ז. בחופנים לידי העוברים והשבים, כדי שימסרו לבל שרוצים... למי שיזדמן...
ובלבד להציל! מאוחר מדי. מלת הכבוד הגרמנית גם הפעם לא מאכזבת את ציפיות
השפויים.
סלקציה. מכות בשוט. כל הנשים נלקחות על ידי אנשי הס"ס אל השורה
הצועדת לאומשלגפלאץ. נכנסות - מוצאות ממחבואנו - אם ואחות של הבהמה ההרסנית (או
נמזיס, הבלתי מתוקה ונמרצת מדי...) הולכת אסיה, הולכת שפופה, קטנה יותר
מהרגיל, פאניה (קר, קר, קר נורא... ושם הדרך, פלאץ... קר),הולכת הבחורה
מהתמונות של קוסאק, זיוטה. בעלה של זיוטה מבקש לשחרר את האישה בשם תפקידו
כוורקשוץ.7) איש הס"ס מרשה לו. אלי מוציא את אשתו
מהשורה.
באסיה מתעורר מרד. כאב חסר טעם, חונק. לא! מדוע ההיא? לה זכות גדולה יותר
לחיות! לה יש ילד!!! מכירה פומבית של החיים והמוות... חוק, תבונה,הגיון, כאב, אמת,
אמהות - הכל על הגשר הצר מעל התהום, בשנייה, בצעד אחד בין השורה והשוט של איש
הס"ס...
היא רצה אחרי זיוטה.., יריית איש הס"ס. הכדור פוגע במצחה. היא
נופלת במקום. זיוטה ובעלה נכנסים לשורת ההולכים לפלאץ.
שמות - זיוטה... אסיה... אלי... פאניה...
סיומה... האם זה אומר לכם משהו? לא כלום. אנשים... בלתי נחוצים. היו כאלה
אלפים. באלפים הלכו לאומשלגפלאץ, באלפים הוכו בשוט, קרועים ממשפחות, מועמסים
לקרונות, מורעלים בגז. לא חשובים. הסטטיסטיקה לא תציינם, שום ציון לשבח לא יציין.
שמות. צלילים ריקים. עבורי אלו אנשים חיים, קרובים, מוחשיים, אלה חיי אנוש שאני
מכירם מאירועים בהם השתתפתי. טרגדיות אלה, הגוברות על עוצמת הרגשות חשובות עבורי מגורל
אירופה.
הלכו.
לפרידה יורה מאחור איש ס"ס בקבוצת המשוחררים העוזבת.
הלכו.
הסיכום.
הבלוק מתמלא בבכי חרישי. איסוף הגוויות.
מצור על הטלפונים. עזרה! עזרה! עזרה! גיוס חשובי הגסטאפו! טלפונים
לאומשלאגפלאץ - האם ישנם קרונות? האם מר שמרלינג ישנו? אדוני המנהל... שלי...
הוא... היא... נלקחו!... אדוני המפקד! אדון סקוסובסקי! עזרה! כל סכום! מאה אלף!
כמה שיהיה נחוץ! אני נותן חצי מיליון עבור 20 נפשות! עבור נפש אחת!
ליהודים יש כסף! ליהודים ישנם קשרים! היהודים חסרי אונים!
מי נוסע? מי ילך? מוכרחים לעשות דבר מה!
ידיעות חדשות מגיעות מהאומשלאגפלאץ - הולדנקו הרוג ליד הכניסה של
המקלט שלו, לא יכל להדפק (יום קודם לכן בעצמו הורה על סדר יום שלא להכניס אנשים
לאחר סגירת המחבוא).
ריצה מבולבלת על פני הבלוק.
יללה. מהומה.
גופתה של אסיה מונחת בתא המשמר.
אלי,
בחור אמיץ, גאה - (אותם סיפורים על בלגיה, גאנדאבה, על האנגליות ונשימת
אירופה), חוסל...
כל הבית חוסל.
אני מהלך דרך פרוזדור ריק, ארוך. מים רותחים משמיעים לחישה. תיק זרוק...
כלי-מיטה הפוכים. כוס שתייה לא גמורה.
אין איש. אין איש. אין אף אחד... אני בורח מהבית.
צוות ההצלה כבר נסע לאומשלאגפלאץ.
שימק כץ חובש כובע שוטר. הוא מקבל כסף וסמכויות
נרחבות.
לילה יורד במהירות על עמק האבל.
שוב שינה עצבנית, קצרה. בבוקר צריך יהיה לשמור, זה יכול להישנות. מתח
הצפייה לידיעות מהאומשלאגפלאץ, את מי הצליחו להציל. בינתיים עלה בידיהם להסתיר
כמאה אנשים במרתף. אחר כך מאתיים... אנשים מסתתרים במרתפים. אין קרונות. אולי חלק
ינצל.
אקציה בעיר...
אקציה אצל שולץ...
אקציה אצל טבנס...
ידיעות ראשונות המחיות את העצבים.
התנגדות! נופלות יריות. ליהודים יש רימונים. ליהודים יש רימונים. ברחוב
ניזקה הציתו בית. אצל שולץ זרקו רימונים.
ישנם אנשי ס"ס הרוגים.
מכונית עזרה ראשונה גרמנית סובבת באזור.
הגטו חדל להיות יער של חיות נרדפות.
הופך להיות חזית.
האגדה גוברת. המיתוס תופח. מספרים על לחימה. על נסיגת הז'נדרמים.
אנשי ס"ס לא נכנסים למרתפים. בהצטלבות הרחוב סרוחה גופת איש ס"ס
ראשונה.
השוט מונח בתעלה.
בית החולים הוצא מן הגטו. כל החולים וכל הצוות הרפואי. אחיות, רופאים,
מחלקת הבריאות.
במחלקה הכירורגית ירו באיטיות (אחד אחרי השני) בשוכבים בגבס.
(עינו, המצפה לזמנו. העשירי או החמישה עשר, השכוב בגבס ומחכה לכדור שלו,
ברגליו או אבריו שבגבס, ללא נוע...)
הוציאו את כל בית המעצר המרכזי. עם הצוענים. הצוענים לא רצו להיכנס לקרון.
ירו בהם במקום.
את האנשים משולץ המובלים בגלל ההתנגדות לאומשלאגפלאץ , משיג בראנדט כחול
וזועם בכעסו המטרף. בקנה האקדח שובר גולגולות, יורה בכל אדם עשירי, מורט שערות
מראשי הנשים, בועט בנעלי בריון חייל גרמני.
הם נכנסים לקרונות.
צורה חדשה, אמריקאית של רעיון ארגוני ואופי שטני, טירוף כלבי של עינוי
וחסכון בעבודה הגרמנית.
מגיעות מכוניות מהWerterfassung ומהנכנסים לקרונות (20 מעלות
מתחת לאפס) לוקחים את הנעליים, את המעילים, ז'קטים, סוודרים, כדי לטול מהם את
התקוה האחרונה, שאולי אי שם במחנה... אי שם בעבודה...
כדי לא להפשיט גוויות...
קרועים מבגדיהם ונעליהם נכנסים לקרונות.
(פניה... פניה... פניה...)
מאה חמישים נפשות... אחר כך מאתיים (לקרון נכנסים ברגיל 40 נפשות - בעת
האקציה הקודמת נכנסו 60 נפשות).
כפי שהסתבר, היה זה נחוץ מאד.
הלילה השלישי.
מחר אמור להגיע הקץ.
לילות קצרים, יותר מדי קצרים, החדר הגווע בחוסר תנועה, אי.סדר בקבר חיי
אנוש, שנלקחו לפתע.
האנשים נמשכים אל העדר בימי הבהלה. בחדר ישנים שבעה או שמונה איש. שיחה
בלתי פוסקת אודות השעות שחלפו.
צריבת הפצע הבלתי פוסקת, כדי שהכאב יקמץ את האגרופים.
שימק נמצא כל הזמן באומשלאגפלאץ.
הוא מבלה לילות בניסיונות שווא למשוך אנשים, לשחד, לרמות את האוקראינים
והז'נדרמים.
הסנוניות הראשונות חוזרות.
נובלות חדשות ומסעות סנסציוניים מהרומנים במחברות.
אלי חזר מהאומשלאגפלאץ, שוטרים חברים עזרו לו.
זיוטה חוזרת מהאומשלאגפלאץ בתחפושת שוטר פולני,
בפרוות כבש, במגפיים, עם אקדח.
שימק מוציא מספר (שתיים-שלוש נפשות) עבריינים.
חוזרת או. שנמשכה שנייה לפני כניסתה לקרון.
סדרה חדשה של סיפורים. אנו יודעים כבר הכל...
כיצד דוחסים בקרונות, על מה מדברים וחושבים במרתף האומשלאגפלאץ, איך פיתו
אנשי הס"ס באימת שימוש בגז את המסתתרים, איך נלקחו הנעלים והמעילים, איך
שמרלינג מקבל את התהלוכה; ידוע לנו על הרצון האחרון של הקרובים.
ידוע לנו.
ידוע, איך עושים הון סיוטי - איך הולכים על פני קומת המדרגות בחיפוש אחר
מים, איך מציעים לאוקראינים מיליונים, איך החוסכים בלחם הלבן נסעו בנושאם סכומים,
שבעבורם יכלו לקיים אותם מאות האנשים באומשלאגפלאץ במשך חודשים.
איך נסעו ללא מעילים, בחזיון חניקה בגז, עם יהלומים בעקבים, איך השתפשפו
באופן יבש הדולרים, הפונטים, "הקשים" ו"הרכים" על הגוף.
אוצר הרייך גדל.
היהדות גוועת.
הכל גווע.
נוצרת היסטוריה קטנה, היסטוריה צרה ובלתי חשובה של ימינו.
היום הרביעי של האקציה.
ההתנגדות גוברת. .
הכרוניקה דוהרת.
שטרנפלד, מלך אנשי הגסטאפו היהודים נרצח בידי הגרמנים.
סלקציה אצל משמר הסדר8)
איבוד לדעת של הסגן-אלוף שרינסקי.
פירוק המפעלים, הוועד היהודי וכדומה.
מסגרות חדשות, מספרים ופרספקטיבות חדשות ומרמות.
הפסקה באקציה.
העם קורא לאקציה הזאת "קטנה" להבדילה מה"גדולה" של
יולי.
אבל האקציה נמשכת.
היהודים מרגישים דם באוויר, קוראים בין השורות רכילות, ידיעות וסוגסטיות
חדשות של החברה משדרות שוכה. מביאים מלט, לבנים; הלילות רועמים בדפיקות הפטישים
והמכושים. שואבים מים, מתקינים משאבות מים תת-קרקעיות. מקלטים. טירוף, דהירה,
עצבנות הלב של גטו ווארשה. אור, כבלים תת.קרקעיים, פריצת פתחים, שוב לבנים, חבלים,
חול... הרבה חול... חול...
דרגשים, תאים, הספקת מזון למשך חודשים.
מוחקים את אור החשמל, ברזי מים, את הכל. עשרים המאות מחוקות בשוט איש
הס"ס... תקופת המאורות. מאור האש. משאבות מים כפריות. לילה ארוך. האנשים
חוזרים מתחת לפני האדמה.
בפני החיות.
ובעד החלונות השמש כל פעם גבוה יותר.
חודש פברואר חם באופן יוצא מן הכלל.
אני מעיין וממיין את השירים שנכתבו עבור אלה, שאינם. שירים אלה קראתי
לאנשים חמים, חיים, מלאי אמונה בהישרדות, קץ, מחר, נקמה, שמחה ובניה.
תקראו.
זאת ההיסטוריה שלנו.
את זאת קראתי למתים...
הערות מאת המתרגמת
1) בלוק שולץ – קבוצת בניינים בגטו שבהם נמצאו
המפעלים של התעשיין הגרמני שולץ.
2) כהן, הלר, וגנצבייך – אנשי גסטאפו יהודים
בגטו וארשה.
3) ז'יבי דז'נניק – "יומן חי"
4) ברחוב שגרות שוכה התאכסן הגסטאפו.
5) מספר על לוחיות-פח שחולקו ליהודים שהותר להם
לחיות – בתמורה לעבודה.
6) שמרלינג – מפקד יהודי של האומשלאגפלאץ.
7) וורקשוץ – שוטר מפעל.
8) "משמר הסדר" – המשטרה היהודית.
The destroyed synagogue of
Warsaw
Selected Poems I (Polish &
English)
Selected Poems II (Polish &
Hebrew)
Selected Poems III (Polish
& Hebrew)
What I Read to the Dead (Polish)
What I Read to the Dead
(Hebrew)
What I Read to the
Dead (English - in Kobos Web Site
"SHOAH")
Back to Władysław
Szlengel Web Page
Last Updated