Halina Birenbaum: Internal Melody

הלינה בירנבאום: ניגון פנימי

Halina Birenbaum: Internal Melody

"Traklin" Tel Aviv 1985

הלינה בירנבאום: ניגון פנימי, "טרקלין" ת"א 1985

Halina Birenbaum: Sounds of a Guilty Silence (English)

סדר השירים

		עמוד
	מבוא - פרופ' שמאי דוידסון	4
1.	כמו פרחים ברוח	5
2.	לו רק יכולתי לכתוב	6
3.	השקט קורא לי	7
4.	דמעות	8
5.	חיי התחילו מן הסוף	9
6.	תחילתי בגטו וארשה	10
7.	אני זוכרת את עצמי מגיטו וארשה	11
8.	הכל נראה לי רגעי	12
9.	ישנתי ישנתי	12
10.	לפעמים	13
11.	פעם אני חזקה - פעם שבורה	13
12.	מפחיד כוחי...	14
13.	יד ביד עם עצמי	14
14.	המספר על זרועי	15
15.	כל זמן שאנחנו מזכירים הם חיים	16
16.	אני מספרת כיון שאני רוצה	16
17.	לפעמים הכאב מפוצץ	17
18.	גם אני בשיריך	18
19.	מדוע הם טוענים (האם אשם הנרצח ברציחתו?)	19
20.	למה רציתי אז לחיות	19
21.	קיימות עובדות	20
22.	רגע של קודש	21
23.	טפה זעירה	21
24.	אמא האם את רואה	22
25.	העצים שותקים	24
26.	היום יום הולדת של אחי	26
27.	אני מצבתם	27
28.	אבא שלי	28
29.	העגלה שלי תמיד עמוסה	31
30.	כתבתי לעצמי תפילה	31
31.	תודה על האהבה	32
32.	מישהו אמר לי	32
33.	חסר מה שלא נמצא כבר	33
34.	על הכל מכסות השנים	33
35.	לפעמים הייתי רוצה לבקש סליחה	34
36.	אנחנו כמו פרחים	35
37.	טוב לחזור	36
38.	הייתי חלשה	37
39.	חבל שהערב קצר	37
40.	בשבריר שנייה של פחד	38
41.	תחילה הכל התרוקן	40
42.	שקט - וכל כך הרבה דמעות	41
43.	רציתי להתחלק	41
44.	רוצה לישון	42
45.	בושה להגיד	42
46.	חצי דף	43
47.	חיכיתי	44
48.	שעה אחרי שעה	44
49.	בכל פגישה	45
50.	אני שואבת, אבל התחתית רחוקה	46
51.	לעיתים שוכחת שישנם	47
52.	ארבעים שנה זאת תקופה עדיין לא רחוקה	48
53.	הבית שלי	49
54.	שוב דמעות	50
55.	עייפה עייפה	51
56.	צריך לאחד את השברים	51
57.	קורי השינה	52
58.	שעתי הסתיימה	52
59.	לכתוב עליהם עוד ועוד	53
60.	זו הייתה רק ההתחלה	54
61.	ב- 19 באפריל היום לפני שנים	55
62.	אומרים שהיינו אדישים בגטאות	56
63.	בזמנים ההם שאתם לא משערים	57
64.	הרגשתי נפלא	58
65.	ידעתי שאכתוב	59
66.	"אלטע זאכען!"	60
67.	הייתי כמו פירור אבק	62
68.	היא כבר לא הייתה	63
69.	ילד אמר לי	64
70.	שושנה אדומה	65
71.	זר חרציות	66
72.	איך להגיד שהספר יפה	67
73.	כל פחדי נעלמים	68
74.	נדמה לי שהתרחקתי	69
75.	גם כאשר אני חושבת שהכל נגמר	69
76.	"פאר מיר ביס דו שיין"	70
77.	בני היום בר מצווה	72
78.	כואב לי להיפגע - כואב לפגוע	74
79.	במילים פשוטות ברורות על השואה	75
80.	בעצם פסח היום	76
81.	מלים שלא כתבתי עדיין	77
82.	נאבדה לי מילה	77
83.	ישנה נשמה בדף	78
84.	העבר מתרחק	79
85.	בתוך הבעיות	80
86.	דוחה מחשבות על המוות	81
87.	לא רוצה עכשיו זיכרונות	82
88.	איך אוכל להיות עצובה	84
89.	חיפשתי בריחה	85
90.	טוב לי בביתי	86
91.	תמיד חוששת שהגזמתי	87
92.	איך פתאום	88
93.	אסור לכעוס על חברים ותיקים	89
94.	טוב לבוא לחברים	89
95.	תמיד עוד משהו לא אמרתי	90
96.	בצד השאיפות הגדולות	90
97.	תרדמת חורף	91
98.	חבל ללכת לישון	91
99.	שירים ללא שמות	92
100.	שירים של תאריכים	92
101.	לא כותבת על דברים כואבים	93
102.	דפים צרים	94
103.	יש לי מקום	95
104.	לא אוהבת להשאיר	95
105.	מוזר הוא יומני	96
106.	איך נראים פניו של גרמני?	97
107.	מזמן ורחוק	98
108.	מחר אולי	99
	גם כשאתה מת, אתה נמצא
	חורף ולא רק בחוץ
	אני כותבת עכשיו
	כמו ניצוצות
	כאשר מרצים על גבורה...
	אני מאמינה
	מה אפשר להגיד לידידה?
	הכאב הזה שלי הוא
	טירוף המכתבים
	ראשון לינואר 1945 - 1985
	היתה לי ידידה בגטו וארשה
	מחכה לרכבת שלי
	חזרתי הביתה

מבוא

הלינה בירנבאום שייכת לדור הצעיר של ניצולי השואה, שמוציאים כעת זרם של כתבי-עת אוטוביוגרפים מרשימים הממוקדים בחוויותיהם בשואה ובזכרונות ילדותם בקהילות היהודיות ההרוסות של אירופה.

הם היו על סף ילדות בתחילת המלחמה והכיבוש הנאצי, ובשנות העשרה בסופה, כאשר במשך שנות ההתפתחות החשובות שהו במחנות המוות של הנאצים, מחנות של עבודת כפייה, מחבואים, חיים בזהות נוצרית מזוייפת או נרדפים ממקום למקום.

הם בין הצעירים של יהודי אירופה ששרדו במיספרים גדולים יחסית (רוב רובם של ילדים היהודים הצעירים יותר נספו מפני שלא היו יכולים להיות מנוצלים במחנות הכפייה). הלינה שייכת לקבוצת הגיל "הגבולי". בגיל 13 מצאה את עצמה במחנה-הריכוז מיידנק, לאחר שנתיים בגיטו ווארשה.

היום, לאחר 40 שנה, רובם בשנות ה-50 או התחלה ה-60 לחייהם, וביניהם החיוניים והפעילים של ניצולי השואה. העובדה שבכל זאת, רבים מבין הקורבנות האלו חיים תקופה של 40 שנה לאחר אסון כה קאטקליסמי, מהווה תופעה מיוחדת בהיסטוריה של האנושות. זאת ועוד, יש בהם הרבה אנשים המסוגלים להתבטא ולבטא את עצמם.

היום, לאחר 40 שנה של הימנעות ממפגש עם הוויות האינדיבידואליות של הניצולים, יש לראשונה התחלה של נכונות להקשיב ונכונות גדולה יותר לדבר, אולי מתוך חרדה שעם היעלמם ייעלם עימם גם המטען שהם נושאים בחובם על עברם.

בסיפרה של הלינה "החיים כתקווה"[1] אותו כתבה לאחר משפט אייכמן, אנו למדים על החוויה המייסרת של הימצאות ילדה בטראומה של תהליך השמדת עם בגיטו ובמחנות; אובדן בלתי-פוסק של בני משפחה, פחד תמידי ממוות, הימצאות במצבים של חוסר מוסר, סדיזם וזוועה. אנו גם לומדים איך ילדה בשנות העשרה לחייה הייתה מסוגלת להיאבק על קיומה מול הרוצחים הנאצים מחד, הקורבנות הבוגרים במאבקם להישרד, מאידך. בסיפרה מורגשת מודעותה הרגישה לשמירת ההתנהגות האנושית בתוך כל הרשע המרוכז, והיא הנותנת מימד לכתיבתה. אנו לומדים, בין היתר, איך בהגיעה למיידנק, מבוהלת ומדוכאת לאחר מות אמה, איבדה את כל רצונה להמשיך ולהיאבק, ורק הודות להתמסרותה של גיסתה הצעירה אשר הזינה, טיפחה ודאגה לה – חזר אליה הרצון לחיות ולאחר מכן אף הנכונות לעזור לאחרים.

היום, עם פרספקטיבה של 40 שנות חיים, מאז החוויות בשנות העשרה המוקדמות של חיים בתנאי תופת קיצוניים, אבידות ועימות מתמיד עם המוות – היא כתבה ספר שירים על השנים איומות אלה שזכרם ממשיך להאפיל עד היום ("העבר צועד איתי יד ביד").

בשיריה מתייחסת הלינה למאורעות ולשברירי מאורעות והרגשות המתלווים אליהם. היא מספרת לנו מה פירוש הדבר לחיות כילד לפני המלחמה, לחיות בגיטו, במחנה-ריכוז, לחיות כניצולת השואה, לחיות עם מיספר מקועקע על זרועה, להיאבק עם זכרונות מייסרים.

היא מתאבלת בשיריה על אשר אבד לה, מבטאה את כעסה, שמחה בחזרתה לחיים ולמשמעותם שנוצרה מחדש, וניזונה מהקמת משפחה במדינת ישראל.

הזכרונות הטראומטיים והניואנסים הם אין-סופיים, היא סוקרת ומהרהרת בכל אחד מהם לעצמה ולנו. אנו עדים למאבקה לעיבוד זכרונותיה על רקע 40 שנות נסיון חיים, והיא מחייבת אותנו להרגיש שותפים ע"ד כתיבתה הנוגעת ללב עם האנושיות בביטויה היצירתי. עבודת סופרת יצירתית זו ניזונה תמיד מתבונתה לאמיתי ולאנושי בחייה ובמאבקה עם זכרונות השואה – ועם הנסיון לשלבם ולמצוא להם משמעות במציאות של היום. כיום, בוודאי אין מטרה יותר מרכזית מזו להמשך קיומנו.

פרופ' שמאי דוידסון
30/1/85

[1] הוצאת הקיבוץ המאוחד, מהדורה ראשונה דצמבר 1983

הלינה בירנבאום: נגון פנימי - Halina Birenbaum: Internal Melody