הלינה בירנבאום: ניגון פנימי

Halina Birenbaum: Internal Melody

הלינה בירנבאום: ניגון פנימי, "טרקלין" ת"א

"Traklin" Tel Aviv 1985

Copyright by Halina Birenbaum 1985

Halina Birenbaum: Sounds of a Guilty Silence (English)

סדר השירים

 מבוא

חלק I  חלק  III    חלק IV   |  חלק V  חלק VI

ניגון פנימי

חלק II

  23. טפה זעירה 21  
  24. אמא האם את רואה 22  
  25. העצים שותקים 24  
  26. היום יום הולדת של אחי 26  
  27. אני מצבתם 27  
  28. אבא שלי 28  
  29. העגלה שלי תמיד עמוסה 31  
  30. כתבתי לעצמי תפילה 31  
  31. תודה על האהבה 32  
  32.

מישהו אמר לי

32  
  33. חסר מה שלא נמצא כבר 33  
  34. על הכל מכסות השנים 33  
  35. לפעמים הייתי רוצה לבקש סליחה 34  
  36. אנחנו כמו פרחים 35  

הלינה בירנבאום

טיפה זעירה

לא כדאי אולי

לא יאה בכלל אבל

אני נמשכת למשפט קצר

למלה בודדה, מקוצרת, מצומצמת

רואה בה עולם ומלואו

כמו החיים כולם המורכבים מהמון

דברים קטנים יומיומיים

בטיפה זעירה משמעות אדירה

ולא חשוב אם אני מגזימה...

 1984

 

home

הלינה בירנבאום

אמא, האם את רואה?

ברגעים של עצב גדול, או שמחה

אני נתקפת תשוקה עזה

להתייפח בקול ולקרוא:

אמא, האם את רואה? האם את רואה?!

אני כאן, חיה, קיימת ותמיד מזכירה.

גדלתי לבדי, שמרתי על הערכים שהנחלת לי

בניתי בית, משפחה, הולדתי ילדים נכדים

נכדים הבאתי לך אמא, שאת לא מכירה...

טיפלתי בהם, חנכתי את הבנים, הרגלתי אפילו למאכלים

שאצלך אכלתי וטעמם אהבתי!

ותמיד בכל המצבים שאלתי את עצמי:

מה היית אומרת עלי, את, אם היית רואה, או

האם את יודעת זאת, אמא האם את רואה?

את היית אשה פשוטה, רגילה אמא טובה!

אני רציתי להיות לך דומה או לפחות ראויה.

חתרתי לכך, נשאתי לפני את דמותך.

אני פחות ממך אמיצה ושקטה אבל נאמנה

לכל שספגתי ממך ובעיקר אהבה...

את נלקחת מהעולם הזה כל כך צעירה

אני כבר יותר מבוגרת ממך עתה

עוד מעט אהיה זקנה אני אימא

אני כבר סבתא האם את יודעת זאת

האם את מתארת לעצמך האם את רואה?

וזה עוד לא הכל, אמא. לא רק על כך ההתרגשות

שמפנה אותי אליך היום, מאלצת אותי לקרוא בשמך...

בקרוב תיערך לי מסיבה, חגיגה כזאת נהדרת

בה, את, בעצם הגבורה.

האם את יודעת אמא, שהופיע ספר אותו אני כתבתי

הילדה הקטנה משם?

האם את רואה אותו, אמא את שומעת אותי?

רציתי מאד לשמח, אבל אני  בוכה

ועוד פעם שואלת את עצמי: האם את רואה?

האם האמא שלי חשבה ידעה?! האם היא רואה אותי היום?

האם היא רואה?!

12.12.82

 

home

הלינה בירנבאום

העצים שותקים

העצים רואים ושומעים הרבה
סופגים לתוכם מכסים
וגם כשמרשרשים  שותקים

לא מספרים על כך
למה היו עדים

לא מדברים
לא על דברים נפלאים
שקרו בצילם
ולא על המחרידים -

לאור נמשכים
כמונו לשמש צמאים
באפלה מתים
כשמתאכזרים להם - מתייבשים

ושותקים - תמיד הם שותקים

בצלם המסתורי עוטפים
מטשטשים באותה מידה עקבות
אהבות וזוועות -

...גם באושויץ
צמחו הזדקפו שמימה
ספגו לתוכם
הצעקות, האש, העשן
ובנוקשות שתקו -

ואני
כשהובילו אותי ביניהם
בצילם ראיתי סימן לחיים
הוכחה לקיום
שעבורי היה אסור

הסתכלתי בעצים
נשמתי את ריחם מערב
בריח אנשים הנשרפים בכבשנים

בעיני מסרתי להם תשוקתי
זעקתי לחיים
לאמונה
שהם יהיו גם עבורי
אפשריים

התפללתי לשמירת עקבות
מה שהייתי פעם בעולם הזה...

רבים כמוני התוודו כאן לעצים
השתוקקו לנסוק מהם ולהתעופף
עקבותיהם אבדו טושטשו
פוזרו

העצים הכול ראו ושמעו
וכמנהגם
המשיכו לצמוח להתכסות בירוק - ושתקו


לא בכו על הסבל האנושי -
ואולי צחקו שם?

מריח האנשים הנשרפים השתכרו?
בכשוף שטני הוקסמו?
והפכו למשהו שונה
משהיו עד כה?

הם ללא הרף שותקים -

לי הקטנה ניתן היה לשרוד
כדי לספר
על מפלצות נאציות גרמניות
על אנשים, על עצים-עדים

על שתיקתם ללא תקנה
לעומת כל מראה
לעומת כל אירוע

בכל זאת
אהבתי ואוהבת את העצים
לצלם אני מוסרת כאביי געגועי חלומותיי -

ברשרושם מתאחדת
עם קרובי
האבודים

עם עולם
שהיה קיים פעם
ונהרס
ואני בתוכו - אנחנו

בדממה המרוממת של העצים
בשתיקתם חסרת התקנה, המסתורית
אז הייתה תקווה
והיום
מרגוע

1983 - 2003

  

home

הלינה בירנבאום

היום יום הולדת של אחי

היום יום הולדת של אחי, אבל הוא נספה

לפני ארבעים שנה. באושוויץ, בסלקציה מוין. שמאלה.

כבר קשה לי להאמין, שהוא בכלל היה...

בגיל עשרים נלקח למשרפה, אני הייתי אז ילדה

בקושי זוכרת איך הוא היה נראה, אין לי אפילו תמונה!

 

כולם בבית, בגטו חשבו שגורלי הכי מר ואני מיועדת

למות ראשונה... הם צדקו בחלקם במובנים רבים נשארתי

עמם. גם בטוח, שלא הספקתי להיות ילדה. חלפתי על פני דורות

במרוצה... איומה. התערבבתי בכולם. בחיים ובמתים משם.

אני הקטנה השלומיאלית של המשפחה מצליחה לחיות היום

להיות ראויה לה, לכבד את זיכרה, נושאת ומעבירה תמונתה,

מבטאת את שמה, מחדירה באחרים את זיכרה.

 

אחי היה יכול להיות היום אבא, סבא. לילדים שלי יכלו

להיות דודים... הם לא מכירים אפילו את הפנים של הקרובים!

אבל הם חיים ויודעים מתוך מה הם נולדו וצמחו הם יזכרו.

אולי לא את התאריכים, מתי ימי הולדתם ומתי נרצחו, לא

יחגגו ולא יפקדו את קבריהם, שלא נכרו. אבל יכבדו, יבכו אותם,

יזכרו! על פי צורתם, מתוך סיפורים ושמותיהם ששמעו, יזכרו...

 

אחי יחיה בליבם, בדמויות ילדיהם וילדי ילדיהם.

אבל זה לא אותו דבר! הוא הומת בהיותו נער במלוא החיים

זה לא יוחזר!!! היום חל התאריך של יום היוולדו, והוא מזמן

רב כל כך איננו. שום דבר לא נשאר. האפר שלו פוזר. הושלך.

הרוחות יעיפו אותו, יטלטלו עד סוף העולם!...

 

האם יאה לי לחתום את שמי האחר, המתקיים וחי? האם זאת אני?

והוא היה לי? אחי?! לפני כל כך הרבה שנים...

 - כך יוצא על פי התאריכים, מספרים של הימים, החודשים...

הם מדי שנה חוזרים ופוקדים. בלי היקרים.

 30.11.1982

 

home

 הלינה בירנבאום

אני מצבתם

דברים מוזרים בראשי

על הורי על יקירי שאינם

על כך שהם נקברו

ועל האדמה הזאת אפילו מצבות לא הוקמו

עפרם נשאר תלוי בין השמים ולאדמה

כמו חלקיקי אבק מפוררים

אין לאן ללכת להתאחד עם זכרם

להניח פרח, לבכות

כאילו לא היו מעולם, לא מתו, לא נולדו

לא סבלו

אבל אני דורכת על הקרקע, נוגעת בה

חורשת, פוסעת, נושמת

 

אני הוכחה לקיומם מצבתם

 7.03.84

home

הלינה בירנבאום

אבא שלי

אבא קרא לנו שירים נפלאים
מתוך ספרים עתיקים
היה כולו נרגש ונלהב
כשהעביר לנו את יופיים

לא הבנתי אז תוכנם
אבל ההתרגשות וההתלהבות של אבא
ספגתי

אבא הסביר מהות החגים
קרא אגדות על הקרבה של חנה...
על נס חנוכה
על מסירות ללא גבול לאמונה

לא כל כך הבנתי
הייתה לי זרה באותם הימים
שפת תפילותיו הלוהטות

אבל אהבתי את ההתרוממות של אבא
הבעת פניו - הברק בעיניו
כשקרא או התפלל
עד היום חיה בי תמונתם

בזמן ההפצצות על וארשה בספטמבר ההוא
אבא כמעט בכה בחוסר אונים
ביתנו אז נשרף
ביום הדין הגדול היהודי יום כיפור

יצאנו בריצה לרחוב הבוער
אבא לחץ חזק בידי
הביט בי ביאוש
כמו היה מתנצל ...

זכור לי מבטו מאותם הימים
בגיטו התפלל יותר מתמיד
הוא חיפש הצלה אצל אלוהים
שרבים עזבו אותו לנוכח הזוועות

בפעם ראשונה ראיתי את אבא בוכה כמו ילד
כשהגיע הידיעה על מות סבא בביאלה פודלסקה 
אבא היה אז בשנות הארבעים שלו
ומאותו יום התפלל תכופות יותר...

האנשים בגיטו התנפחו ברעב
מתו ברחובות - לנו היה עדיין לחם
למדנו אפילו ב"קומפלטים"
מהספרים שנותרו אחרי הבערה...

כמה תיאטראות פעלו עדיין בגיטו
אחי הגדול השיג פעם אחת כרטיסים
באולם "פמינה" הציגו את "נסיכת הצ'ארדש"
אבא לא סלח - לא תפס

איך אפשר ללכת לתיאטרון כשגוויות
המתים ממלאים הרחובות?!
לא הבנתי, לא שמעתי בקולו
מילותיו וקולו עד היום מצלצלים באזני  -

אבא טען שאסור להתנגד לפקודות
הזהיר בפני שם-עונש הנורא: אושוויץ...
בתמימותו לא העריך תוכניות רצחניות
של כובשים נאצים גרמנים

לאימא הייתה דעה הפוכה -
אבא אהב מתוך שירים, תפילות
ויאוש לנוכח האימים
אימא - מתוך מאבק והשלמה עם גורל

את אבא הממושמע לאלוהים ולאנשים הרגו בטרבלינקה
את אימא הנאבקת והמשלימה עם גורל לסירוגין
הרגו ושרפו במיידנק -

האם הם היו פעם באמת? היה לי אותם?
דמותם ועינוייהם משתקפים מבעד לעיני
מבעד לעיני הם מחייכים, בוכים
הם מובילים אותי בכל דרכי
וחיים - כל עוד עיני לא תסגרנה לתמיד

28.3.84

home

הלינה בירנבאום

העגלה שלי תמיד עמוסה

העגלה שלי תמיד עמוסה

המטען בה שונה ומשתנה

אני רתומה אליו ללא הרפיה

סוחבת ונגררת על ידה

לפעמים בהתלהבות, צוחקת

לפעמים תשושה

העגלה שלי חזקה מברזל, כבדה

לא נעצרת לרגע

תמיד נעה תוך כוונה לא ידועה...

אני רק תוהה איך היא מפסלת דרכה

לא מתמוטטת מהנדנודים

ותמיד מפתיעה, תמיד כחדשה

המטען בה רב ערך, אינו מתקלקל

אינו מתיישן לעולם

שרק אני אשאר ראויה!

 

home

5.02.83

הלינה בירנבאום

כתבתי לעצמי תפילה

מלות של כאב, של אהבה רחוקה

שבערו בי שנים חבויות

במעמקי הנשמה

פרצו סוף סוף ממני תוך בכי מטהר

תוך דמעות לבביות של גיאות והקלה

הן הפכו להודיה

כתבתי לעצמי תפילה נהדרת על אימא

אני חוזרת וקוראת בה

ובוכה בוכה בוכה...

 6.03.83

 

home

הלינה בירנבאום

תודה על האהבה

תודה על האהבה שנתגלתה

תודה על תחושתה

תודה על שזכיתי בה

שגם אלי הופנתה

תודה על השמחה הזאת, הנהדרת

על אושר הגאוה הטובה

תודה שאני קיימת ושהתגברתי על האימה!

 6.03.83

  

home

הלינה בירנבאום

מישהו אמר לי

מישהו אמר לי משפט

שכזה מעולם לא שמעתי

מישהו פנה אלי בהתרגשות

שבכזו מזמן לא פגשתי

מישהו לחץ את ידי בחוזקה ואמר:

"אני רוצה להגיד לך את הכל... שאי אפשר"

 22.03.83

 

home

 הלינה בירנבאום

חסר מה שלא נמצא כבר

לא מתגעגעת לאיש

עצוב גם בין כולם

בכל מקום אותו דבר

בכל מקום חסר מה שלא נמצא עוד מזמן

ואני גם שם...

היתר בא הולך

ובקושי משאיר בי סימן

21.01.83

home

הלינה בירנבאום

על הכל מכסות השנים

אותם החפצים ללא

אותם האנשים

הם כאחרים...

מוזר לשלבם עם זכרם של

החסרים

החפצים אמנם לא משתנים

לא כך המבט עליהם, הקשור

באנשים וארועים שחלפו

ועל הכל מכסות השנים

 20.01.83

  

home

הלינה בירנבאום

לפעמים הייתי רוצה לבקש סליחה

לפעמים הייתי רוצה

לבקש סליחה

על הדמעות בהן אני מלאה

על הדמעות שאני מעלה

אני פונה לאנשים כאל קרובי

מספרת, מבהירה

מתוך זכרונות יקרים ואהבה

משתדלת לגרום להתרוממות

להבנה עמוקה של העבר

ואז מופיעות הדמעות ואין לי כוח

לעצור או לבקש סליחה

 8.02.83

  

home

הלינה בירנבאום

אנחנו כמו פרחים

אנחנו בעולם הזה כמו פרחים

עדינים או פחות מורכבים

איתנים אבל כולם

חד פעמיים וחולפים

אנחנו רבים, רבגוניים, כאילו נצחיים

צומחים, מתפתחים, מתפשטים

פורחים נפלא

וזקוקים לאור כדי לחיות ולאין ספור

דברים נוספים

בכל זאת כלום לא עוזר, מגיע זמן

ומתיבשים נובלים

נושרים מהעולם הזה לאט, בנפרד

מהנוף נעלמים

בהסתלקותנו ליקירינו (ואולי גם לשונאינו)

חסרים, מכאיבים

בלעדינו גם הם משתנים, אל הנוף פחות מתאימים

מתגעגעים אליהם, מצטערים, לא משתלבים

שותלים פרחים אחרים, אבל ריחם וצורתם של הנושרים

לא חוזרים נשארים רק בזכרון

עצוב בלעדיהם ובוכים בוכים גם כששותקים

כולנו כמו פרחים יפים, או נדירים

תמיד למישהו יקרים, למישהו קשורים במישהו תלויים

נורא כשפתאם נעלמים!

 

אז מדוע לא תמיד אוהבים, מדוע כל כך הרבה מתקוטטים

או מזלזלים

כולנו הרי פרחים חד-פעמיים!

15.12.82

home

 

Continue...

חלק I  חלק  III    חלק IV   |  חלק V  חלק VI

Halina Birenbaum: Sounds of a Guilty Silence (English)

Back to Halina Birenbaum Web Page

Contact Halina Birenbaum: halina "at" 012.net.il (replace "at" with @ to avoid spam).

Last updated Yom HaShoah, May 5th, 2005

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!