הלינה בירנבאום: ניגון פנימי
Halina Birenbaum: Internal Melody
הלינה בירנבאום: ניגון פנימי, "טרקלין" ת"א 1985
"Traklin" Tel Aviv 1985
Copyright © by Halina Birenbaum
Halina Birenbaum: Sounds of a Guilty Silence (English)
חלק I | חלק II | חלק IV | חלק V | חלק VI
חלק III
| עמוד | ||||
| 37. | טוב לחזור | 36 | ||
| 38. | הייתי חלשה | 37 | ||
| 39. | חבל שהערב קצר | 37 | ||
| 40. | בשבריר שנייה של פחד | 38 | ||
| 41. | תחילה הכל התרוקן | 40 | ||
| 42. | שקט - וכל כך הרבה דמעות | 41 | ||
| 43. | רציתי להתחלק | 41 | ||
| 44. | רוצה לישון | 42 | ||
| 45. | בושה להגיד | 42 | ||
| 46. | חצי דף | 43 | ||
| 47. | חיכיתי | 44 | ||
| 48. | שעה אחרי שעה | 44 | ||
| 49. | בכל פגישה | 45 | ||
| 50. | אני שואבת, אבל התחתית רחוקה | 46 | ||
| 51. | לעיתים שוכחת שישנם | 47 | ||
| 52. | ארבעים שנה זאת תקופה עדיין לא רחוקה | 48 | ||
| 53. | הבית שלי | 49 | ||
| 54. | שוב דמעות | 50 | ||
| 55. | עייפה עייפה | 51 | ||
| 56. | צריך לאחד את השברים | 51 | ||
| 57. | קורי השינה | 52 | ||
| 58. | שעתי הסתיימה | 52 | ||
| 59. | לכתוב עליהם עוד ועוד | 53 | ||
| 60. | זו הייתה רק ההתחלה | 54 | ||
| 61. | ב- 19באפריל היום לפני שנים | 55 | ||
| 62. | אומרים שהיינו אדישים בגטאות | 56 | ||
| 63. | בזמנים ההם שאתם לא משערים | 57 | ||
| 64. | הרגשתי נפלא | 58 | ||
| 65. | ידעתי שאכתוב | 59 | ||
| 66. | "אלטע זאכען!" | 60 | ||
| 67. | הייתי כמו פירור אבק | 62 | ||
| 68. | היא כבר לא הייתה | 63 | ||
| 69. | ילד אמר לי | 64 | ||
| 70. | שושנה אדומה | 65 | ||
| 71. | זר חרציות | 66 |
הלינה בירנבאום
טוב לחזור לכתיבה
אחרי התרחקות
לשכוח את הטרדות
להתעלם מאכזבות
מכל הרעש וההמולה -
לשנות את האווירה
להיכנס לתוך עולם של עצמי
להתעמק ברגשות האמיתיים
להישטף בהם – להתרענן
להשתכנע שוב שקיים משהו
נוסף בנשמה
שונה מהסובב והמעסיק
קיים משהו אחר גדול בפנים
- עם הכת㢡בה – או בלעדיה
וטוב לחזור לשם
29.07.83
הלינה בירנבאום
הייתי חלשה, מיואשת
לא נמצא בי רצון לשום דבר
לא כוח לא תקווה
ביושבי על הספה
כתבתי רשימה
על אותה חולשה מבישה
כעבור זמן קראתי בה
ונדהמתי
מעצמתה
1983
הלינה בירנבאום
חבל שהערב קצר
לילה מגיע – נגמר
דווקא היה טוב להתחיל -
להיות ער להתחמם
בהתרגשות שהחושך החזיר
להקשיב למנגינה שבקעה מבפנים
להיכנס לקיצבה
לנשום האווירה שנוצרה
חבל שהערב קצר שלילה מגיע
זמן התרדמה
האבוד
21.01.83
הלינה בירנבאום
יש הסבורים שמרוב פחד וזוועה
כבר לא מרגישים כלום
פשוט וקצר כאילו...
הסבורים כך שלא טורחים להקשיב ולהתעמק
בטוחים שכבר יודעים הכל על אותם אנשים ואירועים –
גרוע יותר שבלי להבין - הם המלמדים
על תקופת השואה בה פחד מוות ואלפי רגשות ומעשים
הנובעים ממנו
העיקו בכל דקה ושעה
על עולמם של הנרדפים והנרצחים ללא
תקווה עזרה להצלה
האימה עירפלה אז כל חושי חושים
בכל שבריר של שניה
ומתח מטרף בין ייאוש לתקווה –
ומאבק נואש תוך חירוק שיניים וקימוץ אגרופים
והשלמה עם הגורל באין ברירה -
תאוות חיים בכל מחיר וכאב משתק מול מבט אל המוות
והאשליה - האמונה
הבלתי מנוצחת בסיכוי לחיות לזמן מה
אפילו בתנאים של חיה –
אלפי זעקות של פרידה
מהקרובים ומכל היקר על האדמה
מבזקי רעיונות נואשים בחיפוש הצלה
ניחושים לגבי הצפוי ותחזיות-מפלצתיות –
כל אלה ויותר בשנייה אחת ארוכה כנצח
בה נראה ההווה נופל לתהום והעתיד כבר בלתי אפשרי
עולמות העבר והקיימים נהרסים לרסיסים
נשרפים עד עפר -
והיקרים כולם הצפויים לחיסול
להשמדה
והלחימה העיקשת על עוד שניה של תקווה על עוד נשימה
עוד אחת - לפני האחרונה
כל אלה בשבריר שניה של פחד
ימים ולילות, שבועות, חודשים – שנים
בין הרצח המשתולל ללא מעצור וגבול
ובין כל רגע על סף הסיום של החיים
10.07.83
הלינה בירנבאום
תחילה הכל התרוקן בי
אדישות מוזרה ושקט
אופפו כולי
כלום לא נשאר להיאחז בו
להאמין
כאילו הסוף סימן על בואו
בנשיפה אדירה כיבה האור
שעד כה היה
וכבר גם השלמה התחברה שלא כדרכה
אצלי
הפעם ניצחה –
אחר כך נקלעתי לאווירה צעירה חמימה
ישבתי אצל בני בחדר
הקשבתי לדיבורים קולחים ערניים
התבוננתי בסובבים
דמעה גלשה בשקט על הלחי ללא סיבה –
האדישות נמסה לפתע
הכל נתמלא מחדש
בנשמה
21.01.83
הלינה בירנבאום
שקט – וכל כך הרבה דמעות
המחר מעורפל מלא ציפיות אינסופיות
טיפשיות אולי
ההווה קוסם אבל גם מפליא ודוחה
קשה להמשיך וקשה לא פחות להתעלם לוותר
על המצפה כביכול
ולא עולה –
22.04.83
הלינה בירנבאום
רציתי להתחלק בהתרגשות שחשתי
להתחמק מהדממה ששררה בבית
התקשרתי לחברה
וכאילו נכרתה תהום והכתה
בכאב מהלומה של קור מקפיא
בגלל חוסר מוחלט
להבנה
22.04.83
הלינה בירנבאום
רוצה לישון ולא בגלל שעייפה
לילה חלף, קמתי בבוקר רעננה
בכל זאת הייתי מעדיפה להמשיך
להיות שרויה בחלום
לישון כדי לא להרגיש להביע להגיב
ולפעול מתוך חובה –
22.04.83
הלינה בירנבאום
בושה להגיד: לא טוב לי
כשזה לא נכון לפי ההיגיון
בושה להגיד אין כוח ורצון
בכל זאת כך אני מרגישה – דיכאון
הסיבה לא בדיוק מסבירה
מה גם שהיא לא יחידה אבל חשובה
ומשפיעה בחוזקה
לרעה
22.04.83
הלינה בירנבאום
חצי דף ואפילו זה לא הספיק
לרשום מחשבה
הפעיל את מוחי ברגע
וחילץ אותי מהתרדמה -
פיסת נייר לבנה צרה
לא מחייבת לא מרעידה
אפשרה לומר משהו, להבהיר -
במקרה נפלה לידי
וכמו פתחה איזו דלת קסומה
כניסה למקום נהדר
של הנצחת רגע נוסף בחיי –
דף קטן וצר – שנייה של זמן רגילה
ביום חולף בלי עקבות ללא חשיבות
ללא הערכה
כמו פיסת נייר שכבר לא נחוצה
הנזרקת לסל האשפה
12.09.84
הלינה בירנבאום
הזמן רץ, בורח
בוקר, צהרים – כמעט חצות כבר
לא הספקתי כלום עשיתי כל כך מעט
ישנתי, הרהרתי
וחיכיתי
לבוקר נוסף חדש
ששוב ברח לי –
1.08.84
הלינה בירנבאום
שעה אחרי שעה חולפת
אני רואה אותן כתמונות זזות
כמו נוגעת בהן
הן בורחות לי בין האצבעות
ימים ולילות – שנים
וחיי הדוהרים איתם
כקרונות של רכבות מהירות
שבקושי מספיקים לראות...
5.09.84
הלינה בירנבאום
בכל פגישה אני יותר עשירה
בכל סיפור
הפצע קטן אני יותר חזקה
יותר מאמינה באחרים
בעצמי - יותר בטוחה
יותר טובה...
בכל פגישה נופלת עוד מחיצה
המעיין מתמלא, גוברת עוצמת התחושות
אני פחות בודדה
לא לבד עוד עם עברי הנורא בשואה
עם כל סיפור
עם כל פגישה
22.02.83
הלינה בירנבאום
הכל טרי וחי בי
כאילו רק אתמול קרה
אני מתארת, מוציאה מעצמי
ונשארת מלאה
שואבת מתוכי מרוקנת אבל
התחתית לא נראית
היא רחוקה כפי שהייתה
- ואני ממשיכה
אולי הפעם אגיע לסופה
הסיפור ימצה את עצמו
תבוא עלי רגיעה
אולי בפעם הבאה אתאר את הכל
עד לאחרונת התמונות
אבל הערימה הטבועה בי אדירה
אינסופית –
22.02.83
הלינה בירנבאום
מציפים אותי ללא סוף
ציפיות רבות מדי חלומות
אני מתאכזבת וסובלת שלא ניתן
להגשים את כולם
הם נראים לי חשובים
כאילו כל חיי תלויים בהם
בסיכוי להצלחה מידית
ובכך שוכחת
על תלאות העבר על תקוות העתיד
על ענייני קיום אנוש המהותיים
שוכחת גם שחייבים להשאיר מקום
למחשבה ולבעיות
של אנשים אחרים, שאיפותיהם, חלומותיהם
לא להיות נתונים לעצמם רק
ואז יש פחות אכזבות
ויותר ימים של אור
הסיכוי האמיתי
7.03.83
הלינה בירנבאום
ארבעים שנה זאת תקופה עדיין לא רחוקה
אולי כבר יכולתי לשכוח
ארבעים שנה זאת ללא ספק
תקופה ארוכה -
הייתי אז ילדה מוקפת שנאה הורגת
גדרי תיל, חומה מפרידה
רחוקה מיתר העולם כמרחק האור מאדמה –
היום נרדם על ברכיי בשלווה נכדי
הוא לא מודע למה שאירע לי בשנות השואה
הוא מקרין שלמות, הבטחה
כאילו ביום הולדתו ונשימתו הראשונה
התחיל ונברא הכל כאן
לפניו לא היה טוב או רע...
לפני ארבעים שנה ביום הראשון של שנה נוצרית חדשה
ירו בי באושוויץ כיוונו ללב, שיתקו את ידי
הייתי רחוקה כל כך מחיים אנושיים, מיכולת אמונה כלשהי
בקושי מעכלת את יום ההמשך
שזה נגמר בשבילי באפן מופלא, שזכיתי לחזור משם שלמה
מביטה בתינוק הישן שומעת את נשימתו הרגועה הישרה
מלטפת ראשו, לחיו, נוגעת בהם באושר – בתדהמה
המכונית דוהרת, בני נוהג בה – אנחנו חולפים על פני נופים נהדרים
חיים! חיים!
האם זאת אני? התינוק הוא נכדי באמת? עדיין תוהה מאמינה בקושי –
ארבעים שנה מסתבר זאת לא תקופה ארוכה
אני ממשיכה לראות את ההווה באור של מה שאז קרה –
3.01.83
הלינה בירנבאום
הבית שלי הוא גן פורח
הבית שלי נפלא
הבית שלי בשמש טובע
הוא יופי, שובע – הבנה
הבית שלי הוא מבצרי הבטוח
מקור ההשראה הברוכה
הבית שלי הוא תחנה מיוחדת בעולם הסוער
הוא יצירה מתמדת, הוא טוב, טוהר, הגשמה
הבית שלי הוא
אהבה
1984
הלינה בירנבאום
התרחקתי, התמלאתי בדברים אחרים
אולי אפילו שכחתי קצת והכל פחות טרי –
השתניתי, התבגרתי, השנים לא עומדות
אירועים מתוספים עובדות – ניצחונות נפילות
רק הדמעות כל הזמן נשארות איתי, בי
למרות השנים – למרות השינויים
לא מתייבשות לא מפסיקות לפקוד –
ים של דמעות רוגש, סוער, לא עוצר
מעיין מוזר נצחי לא נגמר
אני לא רוצה, מתגוננת, אבל
זה מעלי –
25.10.82
הלינה בירנבאום
אני עייפה עייפה
עצוב לי סתם
כלום לא קרה
אין לכך סיבה
בוקר חורפי קר, רגיל
לא חסר לי דבר –
ואני בוכה
25.02.83
הלינה בירנבאום
צריך לאחד את השברים
להדביק את הפיצוצים ואת הפירורים
למתוח אותם כמו קפיץ
ולזנק לחיים הרגילים -
לשבור את החומה
לפתוח את העיניים לרוחבה
להתעלם מהמפריע, מהמפריד
לא להיכנע לכאב לגעגוע -
זאת התרופה
לחיות עם הזיכרונות בין אלה
שלא היו ולא מבינים
את העבר בשואה
7.03.84
הלינה בירנבאום
קורי השינה מתחת לעפעפיים
העיניים נעצמות לי
אבל החלטתי לשבור את השתיקה
והצורך לנוח
רוצה לבדוק אם יספיק כוחי
להתעלם מהעייפות לא להיכנע לה
לנצח במלה קטנה, חזקה
במחשבה שהבזיקה בי
ורישומה –
7.03.84
הלינה בירנבאום
שעתי הסתיימה
המלה שלי נאמרה
עכשיו הזמן להיפרד מהיומן
מהדיבור בו
מרישום תחושות
לא נחוצות לאיש מלבדי
ולהתחיל בוקר (במה שנחשב
לא כמו הכתיבה למגירה) -
של עבודה
2.02.83
הלינה בירנבאום
כותבת על תחושות, על מחשבות עכשוויות
על עובדות נעימות ופחות
על אכזבות, שאיפות, הישגים מעטים
על ידידים – על חתולים וכלבים שלי...
כיון שרציתי לספר על צדדים אחרים של עולמי
ואני לא בטוחה שבחרתי
בנושאים החשובים –
הם מרחיקים מדי ממקורותיי
עברי נשאר מאחור והוא תובע ממני לחזור
ככל שכותבת על עניינים נוכחים מציקה העובדה
של הזנחת העיקר – התעלמות מהאמת
שבעבר ההוא אני ומקורי -
סיפרתי על כך אין ספור פעמים
גם בלילות מתוך חלומות התעניינתי וחזרתי לשם
העברתי את התיאורים בכל ליבי וכוחי
וכמו לא אמרתי כלום עדיין
נדמה לי שאני מתחמקת מחובתי, מסתתרת בעניינים עכשוויים
לא חסר הרי אירועים יום יום ותירוצים
ואילו לי אסור לחיות רק את עולמם של אנשים חיים היום
חלק ניכר ממני נשאר עם המתים אז שם
אני פירור שהצליח התנתק במקרה ומרחף בין שני העולמות
ובהווה המכסה כביכול על הכל...
אסור לי לשכוח לו רק לפרק זמן - להתנער
לפנות לסיפורים מסוג אחר, להפסיק להסעיר ולהתייסר
חייבת לשדר מתוכי, דרכי - ולהתריע
אולי ישמע מישהו, אולי חלק קטן יגיע לתודעה,להבנה?
4.11.82
הלינה בירנבאום
בגטו וארשה היתה לנו שכנה,
התגוררה במטבח שכור
שם גם לנו היה חדר
אצל רופאת-שנים אחת שנפגעה מההפצצה...
היינו בסך הכל ארבע משפחות –
דיירי משנה אצל בעלת הדירה.
האישה היתה נמוכת קומה, שקטה.
זכור לי גם בעלה. הועסק בעבודות כפיה.
עם הזמן ראיתי שבטנה תפחה,
כולם התלחשו, כעסו על ההעזה –
ובעלה רזה, רזה. רגליו התנפחו
התחיל לשכב במטה.
היה קר וקודר במטבחם האפל,
הרעב הציק נורא!
האישה הקטנה התרוצצה בינינו
בקשה נדבה...
בעלה התנפח כולו – וכך גם בטנה.
כשהתינוק נולד – האב כבר היה גוויה.
היא המשיכה להתחנן לעזרה,
התדפקה על הדלתות עם תינוקה בזרועותיה
עטוף סמרטוטים וצורח.
אחר כך הבכי שלו נחלש. שקט.
אבד לו הכוח – לאמו לא היה חלב.
לא היה לה מה לתת
והוא מת.
אחר כך גם היא נעלמה, גוועה
מאותה הסבה!
אז לא היה בגטו עדיין הכי רע
לא גרשו עדיין לתאי הגז, להשמדה.
זו היתה רק ההתחלה...
12.3.83
הלינה בירנבאום
ב- 19לאפריל לפני ארבעים שנה
בלילה קר ואפל נורא
אימא קרעה ממני את השמיכה
בחיפזון עצבני העירה, ניערה אותי -
זה היה בליל הסדר ההוא
בגטו ורשה -
אמא הייתה נסערת, רצינית
האיצה בי לצאת מהמיטה, מהדירה
איימה כדי לזרז וגם הרגיעה, עודדה
בחיוך חיוור ליטפה –
הובילה אותנו לבונקר במעמקי האדמה
ונטעה תחושת התקווה בתוך אין סוף הייאוש
סביב החומות הצטופפו הרוצחים הגרמנים
חמושים, אדירי עוצמה הורגת
כמו קיר מוות הסוגר על החיים -
הם הציתו את כל הרחובות, את כל הבתים
אנחנו חיפשנו הצלה בין המרתפים הבוערים
מכוסים עשן – חנוקים
היינו רק אנשים רגילים
מאמינים עדיין בערכם של החיים
אוהבים זה את זה, חרדים זה לזה -
היום לפני ארבעים שנה התרחשה
האגדה האיומה -
אני נוגעת בגופי, מקשיבה לנשימתי
ולא מאמינה
שאני זאת אותה ילדה, היום אישה סבתא
שלא נתפסה אז, לא נשרפה, לא נחנקה
בליל הסדר ההוא, ליל המרד היהודי ליל הזוועות
ליל הגבורה העילאית
היום זה רק תאריך – עוד אחד בלוח השנה
החוזר עלי גם אחרי שישים שנה...
19.04.43 -19.04.03
הלינה בירנבאום
אומרים
שבגטאות
היינו אדישים
שאבדו לנו הרגשות מרוב האימה
- אולי יגידו גם
שכבר היינו מתים לפני ההריגה?
סבור כך – מי שלא היה שם אז
לא ראה – ולא קורא
בורח מהנושא -
קשה אמנם לדרוש מכולם הבנה –
אני מבקשת רק הקשבה מתוך כבוד
בלי דעות קדומות
להתעמק במציאות ששררה ולא בתיאוריות
שלא תופסות לגבי השואה –
לחיות ולמות באותן זוועות מחרידות
לאהוב את החיים גם שאין לכך עוד סיבה
זאת משמעות העולה על כל סערת רגשות
מובנת וידועה
זאת משמעות אדירה!
12.03.83
הלינה בירנבאום
בזמנים ההם שאתם מנסים
ולא מסוגלים לשער –
כשדברים קטנים היו ענקיים
והגדולים מהימים שלפני – מבוטלים, לא נחוצים
החיים בלבד היו ערך הם בלבד היו יקרים –
בזמנים ההם כשכיכר לחם
ותפוח- אדמה ניקנו רק
במטבע אמריקני ירוק או נוצץ
רך או קשה שלמעטים היה
דמעה הייתה יותר מיהלום – וחיוך
תעלומה נדירה מפליאה
בזמנים ההם למדתי מה באמת טוב
ומה כוחו של הרע -
זמנים ההם זה עולם ומלואו
אם יכולים לשער זאת או לא –
12.03.83
הלינה בירנבאום
הרגשתי נפלא
צחקתי כמו צעירה
ללא דאגה
סביב שררה עליזות
חגיגה
מדשאות ירוקות בין הרים
אורחים רבים, מאכלים מיוחדים
ידידים
בתוכי כמו ישבה והתבוננה
לעליזותי השלווה
אני – זאת מבפנים
ובכתה
אולי היצירה שנולדה לפתע
או שאני תמיד שייכת
לדמעות –
10.08.83
הלינה בירנבאום
ידעתי שאכתוב כשאחזור הביתה
ראשי היה מלא כשהאוטובוס נסע
ראיתי תמונות, חשתי באצבעותיי
מלים ומשפטים, חוויות
שהציפו אותי גלים גלים
- ידעתי שאכתוב אותם בשובי
את הצחוק והבכי שהפכו בי
למנגינות
לדמעות של גאות - אנושיות
- בטלביזיה בדיוק מציגים
סרט על מנגלה באורוגוואי
ועל הרציחות העכשוויות -
האכזריות מוחקת לי את הדמעות
לעומתן הן מיותרות
מבוטלות
17.08.84
הלינה בירנבאום
שוב מאוחר כמעט לא נותר זמן
הבזיק בי זיכרון ורעיון לרשום
חזרתי הביתה לא עשיתי כלום שתקתי
השתעשעתי במשהו פעוט
התחשק לי לפרוק מעצמי קצת עול
ביום קיץ לוהט מתיש -
לפתע עבר אוטו מצוחצח ומבריק
והשמיע ברמקול לכל עבר:
"אלטע זאכען!" אלטע זאכען"!..
מבטא המלים באידיש
לא היו של דובר השפה בכלל
שום דבר לא היה דומה אפילו הסחורה
"אלטע זאכען" – פריטים ישנים, בגדים, רהיטים
הרמקול קורא, מפתה – הכל הוא קונה –
הייתי ילדה כשראיתי את סוחרי "אלטע זאכען"
יהודים קשי-יום עניים
אהבתי להתבונן בהם מבעד לחלון ביתנו בווארשה
היו מתהלכים בחצר, כפופים – שק גס על גבם
הם שרו, קראו, התחננו: "אלטע, זאכען", "אלטע שיך"
"אלטע ברויט", "אלטע חלע!" – בגדים ישנים, נעליים ישנות
חלה ישנה – לחם, חתיכות לחם ישנות יבשות!...
הלכו מבית לבית, מחצר לחצר – נתנו פרוטות
קיבלו פרוטות – בחורף בקיץ
סחבו את שקיהם, את דלותם, תשישותם מהחיים וקראו או
שרו באידיש עסיסית מצלצלת חודרת ללב במנגינתם המיוחדת:
"אלטע זאכען קונה, אלטע שיך, אלטע ברויט"...
גם בגטו- אבל שם ללא הועיל – שם גם ניגנו והציגו בחצרות
הניחו כובעים בציפייה שייזרק דבר מה מהחלון – שישליכו
הם נכחדו הראשונים, גוועו –
רק קריאתם שרדה, עברה גבולות, ארצות ונמשכת בשפתם –
אוטו חולף וברמקול מודיע לא דובר אידיש
שקונה בגדים ישנים – "אלטע זאכען"...
מוזר, חדיש, משוכלל – ומזכיר בכל זאת
את האיש עם השק בווארשה של היהודים העניים
רחוק כל כך - כל כך מזמן
19.08.82
הלינה בירנבאום
הייתי כמו פירור אבק
הייתי כמו פירור זעיר ואפור
כמו חלקיק אבק בלתי מזוהה
לא ראויה אפילו למבט עבור מיון
ימינה – או שמאלה...
הייתי כלום בעיניהם גם
בתור בשר לשריפה –
לא גדולה לא יפה לא רזה במיוחד - או רעה
לא ילדה, לא נערה ולא אישה
חמקתי בשורה הארוכה בלי לעורר תגובה
רוגז, שנאה, רצון לנקמה, הענשה
לא, לא הייתי ראויה לדבר
סתם אחת ללא צבע, נדונה מראש
כלום לא שווא
חלקיק של אבק שנותר ולא נוגב
בעת הטיהור הנורא –
אולי הייתי רק סליל להרשמה, לקליטה?
היום אני מספרת כמספר פתוח –
בעוצמה בלתי רגילה
הנאצים לא שיערו את כוחו של פירור
של חלקיק מבוטל –
כוחה של ילדה יהודיה מעונה
לא שיערו את זיכרונה!
25.02.83
הלינה בירנבאום
כשהייתי ילדה קטנה
אהבתי לעזור לאימא
סידרתי את הדירה
בהעדרה
שתשמח בשובה –
אימא אמנם התפלאה
נישקה אותי בהערצה
ואחר כך לידידתי סיפרה והתוודתה
"כשילדתי תהיה נערה –
אני לא אצטרך לטרוח לבדי –
היא תעשה נפלא
את כל המלאכה..."
שמעתי את המלים האלה בגאווה
אז הייתי עדיין קטנה
וקיוויתי לגדול ולקיים
את הבטחתה –
אבל כשהפכתי נערה צעירה
שרדתי בנס מאימת השואה
היא כבר לא הייתה –
עזרתי לא הייתה נחוצה לה...
8.03.83
הלינה בירנבאום
ילד אמר לי לאחר ששמע
שאלוהים בחר בי שאשאר...
הוא רצה שאשאר מהשואה
כדי לספר על מה שארע
אלוהים קבע כך – הילד משוכנע
לא אכחיש בפניו
גם אם איני בטוחה מפני
שדברי הילד הם האמונה אשר
בליבו נוצרה
מליבו בקעה בלהט נפלא
את האלוהים ברא –
בכזה – גם אני מאמינה
19.04.83
הלינה בירנבאום
פניתי תוך חששות כבדים
לנערים קשוחים, בעיתיים
פתחתי את ליבי
כמו בפני ידידים טובים
שרר שקט כשסיפרתי
המבטים היו קפואים
ולא ידעתי מקשיבים או
רק מעמידים פנים?
לרגע אפילו הצטערתי על הפניה
כעסתי על עצמי
אבל לא הייתה דרך חזרה –
כשסיימתי איש לא אמר מלה
בלכתי – הביאו שושנה אדומה
20.04.83
הלינה בירנבאום
סיפרתי בפני ילדים זיכרונות השואה
שתי כיתות הצטופפו יחד אבל
שרר שקט כאילו אף אחת לא נשמה –
השתדלתי בעדינות לא לפרט
יתר על המידה, לא להעמיס
רק על תשוקתי לחיות באותם הזמנים
ועל האהבה שנלקחה –
אני המבוגרת באתי להתוודות
בפני הידיים הרכים –
האם יכולתי לצפות מהם להקשבה
לכאבי הנורא?
אולי כלל לא הייתי צריכה לבוא?
השקט בכיתה בטא את התשובה
פניהם ועיניהם אמרו אהבה
עת שוחחתי אחר כך עם המורה
הם יצאו לשדה, קלעו זר מחרציות
והביאו לי במתנה –
20.04.83
חלק I | חלק II | חלק IV | חלק V | חלק VI
Halina Birenbaum: Sounds of a Guilty Silence (English)
Back to Halina Birenbaum Web Page
Contact Halina Birenbaum: halina "at" 012.net.il (replace "at" with @ to avoid spam).
Last updated on Yom HaShoah, May 5th, 2005