ניגון פנימי
Halina Birenbaum: Sounds of a Guilty Silence (English)
חלק I | חלק II | חלק III | חלק IV | חלק V
שירים נוספים
| היתה לי ידידה בגטו וארשה | ||||
| גם כשאתה מת, אתה נמצא | ||||
| אני כותבת עכשיו | ||||
| כמו ניצוצות | ||||
| מחכה לרכבת שלי | ||||
| חזרתי הביתה | ||||
| געפילטע פיש | ||||
| סתיו בטרבלינקה | ||||
| ערב ראש השנה | ||||
| אני אכלתי על השרפרף | ||||
| Turystka grobów -,תיירת קברים |
הלינה בירנבאום
היתה לי ידידה בגטו וארשה
ילדה גבוהה, שחרחרת,
שחומת-עור,
חכמה ממני, יפהפיה.
התגוררנו בחדרים
באותה דירה
זמן קצר לפני החיסול...
לפעמים במחבואים,
בעת המצודים האיומים
היינו משכיחות את הסבל
- בקריאה.
בערבים שקטים, בודדים,
התווכחנו, כתבנו.
פעם אחת החלטנו
להתחרות שתינו על חיבור.
הנושא היה: "חיינו בגטו";
ה"שופטים" - המבוגרים בבית,
אמי, אמה, גיסתי,
ודודתה בעלת ההשכלה.
ידידתי כתבה על מחאתה,
על חלומה הלוהט
של נקמה נוראה
על נס עוצמה חדשה - יהודית
שתהיה עובדה ברורה!!!
אני רשמתי תמונה פשוטה, מדכאת, על מה שראיתי סביבי
על מה שהיה. בלי שום תוספת, ללא אשליה טובה, או
נבואה רעה... גם בדמיונות לא הייתי חזקה...
רק נאמנה לעובדות, לתמונה כפי שהיא!...
חבורי זכה אז.
ידידתי נפלה... לא רק בתחרות. היא נשרפה, למרות חלומה.
נספתה עם כל משפחתה. בטרבלינקה נבלעה.
היא לא זכתה.
ואני ממשיכה ברשום תמונה מדכאה, מכאיבה.
וכך אמשיך עד שאהיה זקנה! אין לי בררה.
_______
"משמר לילדים", 17.4.1983
הלינה בירנבאום
(לאחר קריאת ספר שירים של רון אדלר)
גם כשאתה מת
אתה נמצא.
גם כשאתה מת, לא נעלמת.
לא קיימת העדרות מוחלטת.
ישנה הגוויה
הבור באדמה
העפר –
נוכחות במחשבה
בתמונה שבפני העיניים
ובחובה לזכור, בגעגוע, בכאב
או אפילו בקללה, או בשינאה.
רק עבורך אינך קיים
אצל הנותרים זה נמשך הכל
בכל מיני דרכים
בכל מיני צורות – חדשות
או המוכרות, אהובות או שנואות.
לא קיימת הסתלקות גמורה
המתים מתערבבים בחיים. אין אפסיות.
גם כאשר אתה מת
אתה קיים.
הלינה בירנבאום
הזמן מתקצר, מסתבך
קשה יותר, יותר קודר.
חורף. חורף לא רק בחוץ.
עונה של חוסר תקווה, או
לי היא נראית כך השנה?
החורף נכנס לתוך עצמותי
התפשט בנשמה –
18.12.84
הלינה בירנבאום
אני כותבת עכשיו כיוון שקר לי ועצוב.
אני מדברת עם עצמי, כיוון
שאין לי רצון לדבר בכלל,
אני כותבת, מפני
שמצאתי במקרה דף ניר קטן וריק
אולי הוא יחוש את המתרחש בתוכי
יקשיב לשתיקתי
ויחזיר תמונת פרצופי
כבראי.
האותיות הן עדות לקיומי
מסמנות על דרכי, גם לי.
26.12.84
הלינה בירנבאום
המחשבות חוצות את ראשי
כמו ניצוצות.
הן נדלקות לפתע, מאירות
ומיד נעלמות.
אחר כך מענים החיפושים
אחרי הברק שהאיר לשבריר שניה
והשאיר אותי עם התעלומה המטרידה
שנכפתה.
26.12.84
הלינה בירנבאום
כאשר מרצים ומדקלמים
אודות הגבורה שבלחימה החמה
אני רואה בפני עיניי
את האומשלגפלאץ בלובלין ובוורשה,
את קרונות הרכבת
והמון הנמחץ שם על הריצפה בזוהמה.
אני רואה איך הוא נלחם
עד טירוף, עד סוף כוחותיו
על טיפת מים, על טיפת אויר רק
שלא היה ניתן!
את האלפים הנרמסים, המקומטים
לא דומים עוד לאנשים –
פניהם ותנועותיהם היו כה אחרים,
שאיפותיהם הנואשות היום לא מובנים...
היו של מתים חיים!
של אנשים העומדים בפתח הכבשנים
ולא קולטים – לא מאמינים במה שיודעים!
מה היה שווה הדקלום על גיבורים?
על החיים? מה זה בכלל: גיבורים?
הם כבר לא יכולים להסביר.
27.12.84
הלינה בירנבאום
אני מאמינה
שגם בתוך האפלה
הגדולה והסבוכה
ומעברה הרחוק
יש עדיין משהוא מושך ולא ידוע.
אני מתאמצת תמיד לנחש
לחדור אליו, למצוא את התשובה
מה הוא הדבר בו אני מאמינה שקיים
שאני חשה בו בבטחה מוזרה
למרות החרדה וכל החולשות
וחוסר ידיעה על דרכיו – ודרכי...
בתוכה ומעברה –
28.10.84
הלינה בירנבאום
מה אפשר להגיד לידידה, אשר
לטענתה, כל נישקה ומאחזה הם
יכולת החלטה – לסיים את חיים
בזמן שתרצה בכך,
כאשר תגבר מחלתה והתלות הגמורה.
מה אני חייבת או יכולה לומר?
איך להבין זאת? מה לעשות?
איך, אם בכלל לעצרה?
1984
הלינה בירנבאום
הכאב הזה שלי הוא –
אם באתי להלוויה
או נשארתי בבית
אם טילפנתי למשפחה
או תגובתי הייתה דממה.
התמונה בנשמתי, הזעזוע,
הזכרונות מהמפגשים השונים
טובים ורעים
שנות החיים.
אני לא חייבת לאיש שום הצגה
על מה שאני מרגישה.
הכאב הזה הוא שלי פרטי
איני מוכרחה "לחגוג" אותו בצותא
כי כך מקובל, מפני שקראו לי
ומסרו את הבשורה המרה.
מזמן נותקו הקשרים, מי קבע
שאחדשם באבל דווקא?
לדמעות לא נחוצים גשרים
אין להן גבולות
- ביחידות
הן יותר טהורות –
5.03.84
הלינה בירנבאום
השתלט עלי טירוף
שליחת מכתבים,
שגעון טיפוח קשרים, או
סילוק חובה מדומה –
העברת חומר שנכתב,
מלה חיה כלשהי
למי שמגיע לו דבר ממני.
נטפלתי לזה בלהיטות
כמו שעורכים סיכום סופי ומהיר
לפני הכרעה גדולה
שאחריה לא נשאר זמן עוד
לכתיבת מכתבים
ושליחתם –
5.03.85
הלינה בירנבאום
לפני ההרצאה של סטודנטים של פרופ' דוידסון
צהרי יום שלישי –
יום הראשון של שנת אלף תשעה מאות שמונים וחמש
אני כותבת את התאריך החדש בהנאה
על ספסל בגן, במקום לא לי –
לפני מרפאת בית החולים,
מחכה לי הרצאה – על השואה.
הגעתי מוקדם מדי ותפסתי את הרגע
לצין התאריך הטרי
להוכיח לעצמי שאני בחיים.
היום לפני ארבעים שנה ירו בי באושוויץ,
הנאצי החטיא מילימטרים מהלב
ואני כאן
ביום החורפי הזה,
שטוף שמש –
1.01.85
מתוך האנתולוגיה "קולות" הוצאת עקד, הוצאת טרקלין 1987
הלינה בירנבאום
חזרתי הביתה אחרי פגישתי מחודשת
עם ימי הילדות בורשה,
עם התחנות בנוראות במלחמה,
ולא מצליחה להתאושש, למצוא לי פינה להתחמם –
הילדות והזיקנה
יורדות עלי בעירבוביה.
הסביבה הפכה ריקה כמו זרה...
חזרתי הביתה לאחר שחייתי
ארבעים שנה בתשעה ימי השהיה בפולין,
אחרי פגישתי עם הילדה מלפני מלחמה ובתוכה,
ומיד נפלתי לזיקנה איומה.
חייבת לגשר, לכופף, להתיצב בפני המציאות
במקומי בה,
אבל אני ספורטאית גרועה...
לא מעיזה לקפוץ על פני תהום שאין שיעור לה.
לאחר תשעה ימי שהיה
בפולין.
30.08.86
פורסם ב הדואר דו שבועון ההסתדרות העברית באמריקה 29.10.1993.
הלינה בירנבאום
ורשה תחנת רכבת
אנשים מזוודות חיפזון
הודעות יציאות הופעות
רכבות, רכבות
מתח התרגשות עצב שמחה
פרידות קבלות פנים
שריקה שיקשוק ריצה
שימשה מורדת נפנוף יד
נשיקה באויר
"כתבי אל תשכיחי אהובה"
העלמות הופעה – קרונות
נקיים בהירים חמים
נוחים
תחנות תנועה מתמדת –
אני מחכה לרכבת שלי
עכשוית
זרה למרות שמכאן איכשהו
מרכבות אחרות
של בהמות – חתומות
של פרידות אחרונות
תחנות אחרונות
מקרונות מאומשלגפלאץ
בורשה
בהמון מטרף יהודי
להעלמות נצחית
מפני שיהודים –
אני מחכה לרכבת שלי
מקשיבה מתבוננת
בקושי מבדילה...
תוהה
מה עושה פה – מה אז??
אוקטובר 1991
פורסם ב הדואר דו שבועון ההסתדרות העברית באמריקה 29.10.1993.
הלינה בירנבאום
אני מכינה געפילטע פיש
דגים "פולניים" – מתוקים
(שתכופות לועגים להם כאן)
ריח נפלא מתפשט סביבי
מחשבות
ציפיה מסקרנת לטעם מוכר
האם אצליח להגיע אליו?
לפתע הבזיקה תמונה בפני
אימא יושבת על שרפרף נמוך
מול שרפרף גבוה ועל קרש עבה
היא מכה בקופיץ בנתחי הדג
הופכת אותן הלוך וחזור עד עייפה
בסבלנות במומחיות
ידיה זריזות כולה - שקועה בעשייה
לא תעיז להשתמש במטחנה
שהתמיסה לא תשחיר חלילה ...
אני רואה אותה עכשיו בבירור
מבעד ערפילי ריחוק איום
היא שוב כל כך קרובה
לידי ממש
חיוך סלחני על שפתיה
בגלל הצורה בה אני מנסה
לחקות אותה
בדרך הקלה הפסולה
בעזרת מערבל חשמלי ...
והיא ממשיכה לחייך
אלי או אולי לעצמה
ברוך האימהי הנהדר שלה
בפליאת מה
על שאני מבוגרת כבר
מכינה דגים למשפחה משלי
אותה ילדה ממנה נקרעה אז
בפתח מחנה השמדה
הלינה בירנבאום
סתיו בטרבלינקה
העלים נשרו הירוק נעלם
רוח דממה
גשמים יורדים
שמים מאיימים או בוכים
שלוליות מכסות את האדמה
עפר גופות
שנשרפו כאן
העצים מביטים באבנים-מצבות
עירומות וחסרי אונים כמוהם
אני הייתי שם בקיץ
בימי הפריחה
מאובנת בין העצים הירוקים
ועכשיו אני כל כך רחוקה
שומעת את הסתיו
חוזרת לשם בדמיוני
רואה פנים המשתקפות
מבעד השלוליות
מתוך זכרוני
1986
הלינה בירנבאום
ערב ראש השנה
מעלי שוב - כרגיל
באותה עונה
ענני מלחמה
ורק שמו של השטן
השתנה
בסתיו הזה
אני כבר לא ילדה
בחיק המשפחה
שהומתה בגז גרמני אז
וכמו מעולם לא הייתה
השנה אלף תשעה מאות שלושים ותשע
נשארה רחוק
שם בפולין בורשה...
ושוב מאיימת הזוועה
שהתחילה והכל טרפה
בסתיו ההוא – בספטמבר ההוא
בערב ראש השנה
19.09.90
הלינה בירנבאום
בחדרנו בגטו ורשה היו שני מזרונים
ששרדו מהשרפה
ספה שולחן עם ארבע כיסאות
שקיבלנו מידידה שנזרקה
מביתה המפואר ברובע
המוקצב ל"ארים" בלבד
היא פיזרה את רכושה בין מכריה
בגטו –
לנו נשרף הכל בתחילת המלחמה
הורי אירגנו את חיינו בדוחק גובר
אימא המציאה מאכלים
מלא כלום...
בישלה על כריים מחמר שהקימה
וחילקה את האוכל בקפידה
בשווה
הורי ואחיי הגדולים אכלו ליד השולחן
לא היה כיסא חמישי בשבילי
אימא הושיבה אותי על שרפרף בפינה
כי את "הקטנה" במשפחה...
במשך שנתיים בגטו עד לגירוש
אכלתי על אותו שרפרף
במידה והיה מה...
לא התמרדתי
למרות שלא בדיוק השלמתי
היום אני נזכרת באהבה
כי רק אני והזכרון
נותרו
30.12.84
|
הלינה בירנבאום
תיירת קברים
מה אספר על לובלין ועל קרקוב על וויליצ'קה העתיקה או על התאטראות בוורשה כשהלב מדמם בטרבלינקה זרועת האבנים במיידנק המכושף בדממה סיוטית המוות בצריפים הצועקים לשמיים באושוויץ שלצליל שמו נשמתי מתה בי –
מה טעם לרשמים הטובים כשמכבידים עלי מקומות ונפשות מחוקים מעל פני האדמה
אני הרי תיירת קברים, גם אלה שלא קיימים –
עם שובי מפולין 30 לאוגוסט 1986
מקובץ שירי פולני (Nawet gdy się śmieję) גם שאני צוחקת
|
Turystka grobów
Cóż opowiem o Lublinie i Krakowie O starej Wieliczce czy o teatrach w Warszawie Gdy serce krwawi w usianej głazami Treblince Na Majdanku zaczarowanym w koszmarnej ciszy śmierci Krzyczących do nieba baraków W Oświęcimiu, na którego dźwięk Dusza we mnie zamiera –
Jaki sens mają dobre wrażenia Gdy ciążą na mnie miejsca i dusze wykreślone z powierzchni ziemskiej Jestem wszakże turystką grobów, nawet Tych nieistniejących
30 sierpnia 1986
|
ניגון פנימי
Halina Birenbaum: Sounds of a Guilty Silence (English)
חלק I | חלק II | חלק III | חלק IV | חלק V
Halina Birenbaum: Sounds of a Guilty Silence (English)
Back to Halina Birenbaum Web Page
Contact Halina Birenbaum: halina "at" 012.net.il (replace "at" with @ to avoid spam).
Last updated March 8th, 2007