בס"ד

לא אמות כי אחיה ואספר... (תהילים קי"ח י"ח)
I shall not die but live to tell...     The Psalms (118,18
 

Menachem Mendel Becker
A MAN IN THE HAND OF FATE

 

מנחם מנדל בקר:
אדם ביד הגורל

 

תוכן עניינים
Translated by Ada Holtzman

לפני המלחמה | גטו | אושוויץ | שחרור

 

לפני המלחמה - Before the War

אלה תולדות - דע מאין באת - This Is Your History - Know from where Did You Come

החדר – מכל מלמדי השכלתי -The Heder - I Studied from All My Teaachers

יבנה – חכמיה, מורים ומחנכים ומנהל אחד - Yavne - Its Teachers and Educatorrr

הבית והיתמות - Home and Orphanhood

 

השואה - גטו - Holocaust - The Ghetto

המלחמה – חורבן הבית - The War - The Destruction of Home -

הגרמנים באים, אדונֵי גזע עליון, תת אדם מתחתית שאול 

The Germans Come - Masters of the Supreme Race - Subhuman People from Inferno

הגטו – השער לפורענות - The Ghetto - Gate to the Calamity

 

 השואה - אושוויץ Holocaust - Auschwitz

אושוויץ – בירקנאו, אש אפר ותמרות עשן -  Auschwitz - Birkenau - Fire  Ashes and Fume

מלאכים באושוויץ – ד"ר לוין Angels in Auschwitz - Dr. Lewin

 

שחרור - Liberation

פְלוֹסֶנְבּוּרְג (Flossenbürg)  -  מחלה לקראת סוף לא ידוע

Flossenbürg - Illness towards the Unknown End -

הצעדה – בין חיים ומוות, חוט השערה -  Death March  Death and Life as Hairbreadth

 כַּבְלֵי השחרור - Chains of Liberation

 

 

שירה  Poetry

 

עיר שהיתה |  והמשחית לא אמר די - אושוויץ בדם ואש ואפר | בלאדה | היינו לאחד | בלאדע (אידיש)

 

 

שחרור

 

תוכן עניינים

פְלוֹסֶנְבּוּרְג (Flossenbürg)  -  מחלה לקראת סוף לא ידוע

הצעדה – בין חיים ומוות, חוט השערה

 כַּבְלֵי השחרור

 

 

פְלוֹסֶנְבּוּרְג (Flossenbürg)  -  מחלה לקראת סוף לא ידוע

 

נסענו שעות מספר, ואז לפנות בוקר, באחת התחנות שבדרך, צורפנו לשאר הקבוצה בקרונות נוסעים. אחד החולים הלא יהודיים היה גרמני, שנודע לו מפי הגרמנים שיעד הנסיעה הוא מחנה בשם "פלוסנבורג". הנסיעה היתה נעימה ולאחר חמישה ימים הגענו למחנה. טרם העברתנו לרשות אנשי מחנה "פלוסנבורג", הביא אותנו הקצין המלווה ממחנה אושוויץ לאולם גדול. הוא הושיב אותנו במעגל ופקד עלינו להניח במרכזו את כל דברי הערך שהעריך שיש לנו, יצא מהחדר והזהיר אותנו שאם ימצא לאחר שיכנס  דבר ערך אצל מישהו, גורלו יהיה מר.

 

חיים אשר ישב לידי וידע על הכסף שנשאתי עלי בתוך החגורה, פחד וחשש לגורלי, אם הוא יימצא ברשותי. הוא נדנד לי כשהוא אובד עצות, השתקתי אותו פן יכשילני. הקצין שב ושום דבר לא הושם. דבר לא קרה, כנראה רצה את דברי הערך לעצמו.

 
מאושוויץ למחנה הניסויים פלוסנבורג      From Auschwitz to the experiments lagger Flossenbürg 

 

כנהוג, המעבר למחנה החדש היה כרוך במקלחת וחיטוי. היינו צריכים להתפשט ולעבור ערומים דרך מעבר ביקורת אל מקלחת החיטוי. במאמץ רב ובחשש גדול הוצאתי את הכסף המגולגל מתוך החגורה, היה עלי להיזהר מפני הגרמנים וגם מפני האסירים שמסביבי אשר עלולים היו להבחין במעשיי. גם בקטע זה חיים נדנד לי, אז בקשתי ממנו שיעבור לפני. חששתי מהביקורת במעבר ועל מנת להרוויח זמן, נתתי לאחרים לעבור אותי בדרך לביקורת. שמתי לב שכל אחד שעבר נשאל, באם יש אתו משהו? ואז בא לי רעיון: אחזתי בידי את קופסת תרופות הכינין שנתנו לנו באושוויץ, וכדי להסיח את דעתם מבדיקתי, הקדמתי ושאלתי האם אני יכול לקחת אותה אתי, הם הורו לי להשאירה  והעבירו אותי מבלי לשאלני דבר ומבלי לבדקני –  והכסף אתי.

 

חיים כמעט התעלף כשסיפרתי לו שהכסף אתי. הלכנו להתרחץ ולהתחטא, קיבלנו בגדים חדשים והפכנו לאזרחי מחנה "פלוסנבורג".

 

חולי המלריה שוכנו במקום מבודד. מעת לעת הגיעו רופאים שהתווכחו ביניהם והלכו. עברו שבועות מספר בהם היינו מבודדים, ובסופו של דבר העבירו אותנו אל תוך המחנה ופזרו אותנו בבלוקים. חיים ואני גרנו באותו הצריף.

 

שלא כמו באושוויץ, אי הסדר וההזנחה ששררו במחנה בלטו לעין. סחיבות וגניבות בקרב האסירים היו ענין שבשגרה, את הנעליים היה הכי בטוח להניח מתחת לראש. דחפו אותנו למיטות בצפיפות כמו סרדינים, השוכבים בקצה משכו את השמיכה והיה קשה להירדם. התנחמתי בכך שלא רואים את אש הארובות ומכך שלא עושים סלקציות. הנטל הנפשי ומועקת הלב הוסרו.

 

את הכסף הסתרתי בתוך פס הקרטון שמסביב לכובע, והיה הסדר בין חיים וביני שבזמני הרחצה אחד מאתנו היה שומר על הבגדים ועל הכובע. ערב אחד כשחזרתי מהמקלחת לא מצאתי את הכובע, חיים נשבע ששמר עליו ואין לו מושג מה קרה. האמנתי לו.

 

הרוסים והאוקראינים היו הרוב בבלוק, הם היו אשפים בגניבות ובהעלמת חפצים, יתכן שאחד מהם גנב את הכובע מבלי לדעת איזה אוצר יש בו. השלמתי עם האבידה –  אם אין, אין!

 

במחנה זה, כמו גם באושוויץ, נהגו לעשות מפעם לפעם מסדר חיפוש כינים, מי שנמצאו אצלו כינים נשלח לבית המרחץ לכל הלילה ואת הבגדים שלחו לחיטוי.

 

כל האסירים רוכזו בצד אחד של הבלוק, באמצע עמד שולחן עם מנורות, השרתים פשפשו בבגדים, ומי שעבר בהצלחה את הבדיקה עבר לצד השני.

 

ערב אחד נערכה בדיקה, ובעוד אני וחיים ממתינים לתורנו, נזרק מהעבר השני כובע. אני מושיט את ידי, תופס אותו, והנה זה הכובע האבוד. מהצד השני נקראו קריאות "תחזירו אותו". נתתי לחיים את הכובע, אמרתי לו שיתרחק וזרקתי בחזרה את שלי, היה חשוך במקצת ולא הבחינו בדבר. מאז שמרנו על הכובע כעל בבת עינינו.

 

מתוך מחשבה תחילה ובתבונה, לא הכנסתי את השטרות לתוך הכובע בגליל אחד, אלא פיזרתי אותם לכל אורך רצועת הקרטון של הכובע, ולמזלי זה שגנב את הכובע, לא הרגיש בכך.

 

באגף מול הבלוק שלנו היה קאפו שחיפש פועלי בנין, והוא קיבל אותי ואת חיים ברצון. הוא שיתף פעולה ונתן לי לחם תמורת דברים שהברחתי עבורו למחנה.

 

סמוך למחנה שלנו, במקום שנקרא "אלטנהמר" (AltenHammer), הקימו מפעל ליצור מטוסי קרב, ה"מסרשמידט" המפורסמים, פעם היה זה מפעל לסיתות אבני מחצבה שהעביד אסירים.

 

עבדתי שם בעבודות בנייה ובשיפוץ בית מגורים שלפנים היה בית חרושת. לאחר הקמת מפעל המטוסים חיים ואני עברנו להתגורר שם, ובגלל הידע והניסיון שלי בעבודות בנייה, הפכתי להיות איש אחזקה בין שאר התפקידים שהטילו עלי.

 

 עשיתי את עבודתי נאמנה וכולם העריכו אותי. גם חיים קיבל תפקידים טובים והיה ממונה בין השאר על האכלתם של כלבי השמירה, וכך שמר לנו נתחי בשר שהיוו תוספת למזון.

 

בנוסף לעבודות הבנייה עשיתי עבור הממונים עלי כל מיני עבודות תפירה ושיפור בגדיהם למידתם, והם העניקו לי אוכל תמורת עבודתי.

בסופו של דבר נתתי את הכסף שהיה ברשותי לממונים עלי, מתוך חשש שהכסף עלול להזיק לי בסופו של דבר.

 

חורף 1945, אני במחנה "אלטנהמר",  וכאמור עבדתי בתחזוקת המגורים.

 

בחודש מרץ 1945 חליתי, משום שישנתי ליד חלון גדול של מבנה שהיה פעם בית חרושת, והחלון היה חשוף לקור ולרוחות. החורף היה עז, התקררתי וסבלתי מקוצר נשימה כתוצאה מחוסר אוויר, ולא יכולתי לעבוד והיה לי קשה לעמוד במסדרים.

 

אף על פי שמצבי החמיר, נמנעתי מללכת לבית החולים שהיה ממוקם במחנה הראשי בפלוסנבורג, כתוצאה מניסיוני המר והפגישות שהיו לי עם בתי החולים באושוויץ. באותם ימים הגיע למחנה רופא יהודי, ד"ר גולדפרב, שהכרתיו עוד מהתקופה בה הייתי באושוויץ במחנה הצוענים. הוא אמר שמחלתי היא רצינית מאד, ואין כל ברירה אלא לגשת לבית החולים, וכך עשיתי. כתבתי שיר פרידה ביידיש  לחיים, על נייר שק מלט, מתוך הכרה שזה הסוף שלי.

 

בעת ההיא היו במחנה אסירים רבים חולי טיפוס שנשלחו לבית החולים ואיתם, הגעתי גם אני.

 

חולי הטיפוס נשלחו למיטה לאחר שבמדידה נמצא שחום גופם גבוה. אצלי לא נמצא שחום הגוף גבוה, לפיכך חשבו הרופאים שעשיתי תכסיס ומדדו לי את החום פעם נוספת, אך הפעם תחת השגחה של "אח". גם הפעם לא היה לי חום, ואז שלחו אלי רופא אשר בדק אותי ולקח אותי לשיקוף ריאות.

 

ממצאי השיקוף הדהימו את הרופא, והוא קרא לכל הרופאים, לרבות את רופא האס.אס. כדי לראות את הפציינט המעניין. נשאלתי שאלות רבות, והשאלה המוזרה ביותר היתה האם אני יודע שיש לי לב בצד ימין, השבתי בשלילה. בדיעבד התברר שהלב הוסט ימינה משום שהיו לי מים בריאות. נשלחתי למיטה ובליבי חששות כבדים.

 

הואיל ובשהותי במחנה אושוויץ התאשפזתי תכופות בבית החולים, שם התוודעתי למחלות, טיפולים ממינים שונים, ורופאים שחלקם ספק רופאים. אלה שהיו רופאים לא היה להם במה לטפל, והאחרים רצו ללמוד ולהתנסות עלינו. מצב זה גרם לסבל וייאוש רב, חוסר אמון כלפי רופאים וחשש רב מפעולותיהם.

 

בערב ביקרו אותי שני רופאים מצוידים במזרקים, צינורות, סכיני חיתוך, חומרי חיטוי, תחבושות וכו'. הם הושיבו אותי על כסא והתכוננו לטפל בי, ואני סירבתי והתנגדתי להם בכוח. הם מצידם הפעילו כח גם כן, ולבסוף הרפו וקראו לרופא הראשי שקיבל אותי בבוקר. הרופא איש מבוגר שהיה גם כן אסיר ממוצא צ'כי, ניסה לשכנע אותי להסכים לטיפול. אמרתי לו שכבר ראיתי די והותר על הטיפול של רופאים שונים, ואינני מוכן שיתנסו עלי, אם נגזר עלי למות, שיעזבו אותי במנוחה.

 

הוא הבין את כוונתי והציע לטפל בי בעצמו. המשכנו לדבר, ואמרתי לו שראיתי חולים שצינורות הוכנסו לגופם ללא מרפא. הוא נטע בי תקווה, ובסופו של דבר נתתי בו אמון, ולאחר שנרגעתי התחיל לטפל בי במו ידיו. כוונותיו החיוביות באו לידי ביטוי כשהורה לשרתים, להניח לו את הטיפול והרחצה שלי.

 

הטיפול כלל החדרת מחטים בקוטר של מסרגה עבה בין הצלעות, ושאיבת המים באמצעות מזרק בעל קוטר גדול שחובר למחטים. תהליך השאיבה גרם לי לכאבי תופת. בגלל שרצו להימנע מיצירת וואקום, נמשך התהליך ימים מספר ולא בבת אחת.

 

התנסיתי שוב בפרק רפואה נוסף על גופי, במחיר כואב. לאחר השחרור קיבלתי טיפול זהה, אך הפעם כואב הרבה פחות.

 

רופא האס.אס. גילה בי התעניינות והגיע תכופות לראות אותי, אולי רצה ללמוד משהו, יתכן והביקורים שלו  היו עבורי פוליסת ביטוח.

לאחר מספר טיפולים מצבי השתפר וכך גם נשימתי, ויכולתי לרדת מן המיטה. כיבדתי מאוד את הרופא הצ'כי ונעשינו קרובים אחד לשני.

 

במחצית חודש אפריל שנת 1945, לפני הצהריים, הגיעו אנשי אס.אס. לבית החולים בפלוסנברג ופקדו רק על החולים היהודים לצאת. למרות שהייתי שם כבר מספר שבועות, עדיין לא הייתי במצב בריאותי שיאפשר לי לצאת ולהתייצב לפניהם, ומנסיוני כבר ידעתי מה היא המשמעות של "יודן הראוס".

 

כרגיל, החלה מהומה רבה, והקלגסים בעזרת מקלותיהם התחילו להוציא יהודים החוצה. אלה שהיו מסוגלים לצאת מהר יצאו על מנת לחסוך את המכות, והנחשלים השתרכו לאיטם תוך עזרתם של אחרים. היו כאלה שהוצאו על גבי אלונקות.

 

אני התמהמהתי והשתרכתי בין האחרונים, כך שרוב הקלגסים כבר היו בחוץ. הלכתי לאיטי, עשיתי עצמי כנזקק לשירותים, ובזמן הכושר כשאיש לא שם לב, חמקתי לשירותים.

 

למזלי דלת השירותים יצאה מציריה והיתה תקועה ברצפה פנימה, באופן כזה שיצרה מעין כוך בפינה. היו בה קרשים של מיטות שבורות, ואני השתחלתי פנימה והסתרתי את עצמי באמצעות העצים. מכיון שהדלת היתה תקועה מבפנים וסגרה על הכל, הנחתי שלא יטרחו בשעות בהולות שכאלה לחטט בתוך גבב הגרוטאות. אמנם היה בזה סיכון, אך מניסיוני תיארתי לעצמי מה יקרה לחולים יהודים שנאספים בחוץ.

 

לאחר כשעתיים כשהמצב נרגע, חזרתי לחדרי, אבל נשכבתי על מיטה שעמדה בפינה אפלה של החדר, משכתי את השמיכה מעל ראשי, כך שהגויים שנשארו בחדר לא יכלו לזהות אותי.

 

למחרת בבוקר בזמן ביקור רופאים זיהיתי את  ד"ר גולדפרב, אשר שלח אותי ממחנה החוץ אלטנהמר לבית החולים בפלוסנבורג. גם הוא זיהה אותי, הופתעתי מאוד לראותו בבית החולים בפלוסנבורג, משום שהוא היה שייך למחנה אלטנהמר.

 

כשראה אותי נבהל והופתע, משום שלא הבין כיצד שרדתי את גירוש היהודים יום קודם לכן. רמזתי לו לא לעורר תשומת לב ושיקרא לרופא הראשי – הצ'כי. שניהם באו אלי, הצ'כי רשם משהו בכרטסת והזהיר אותי מפני הלשנה מצד הגויים.

 

מפחד ההלשנות התחפרתי עמוק יותר בתוך המיטה, כשהשמיכה כיסתה אותי מעל הראש כל הזמן. התברר בדיעבד כי הגירוש כלל את כל יהודי מחנה פלוסנברג, לרבות החולים. המתים הראשונים היו כמובן אלה שלא היו מסוגלים ללכת. באותו הזמן שרר במחנה אי שקט, אנשי האס.אס. התרוצצו אנה ואנה, הרגשנו שינוי והאווירה היתה מתוחה ולא ידענו מה מצפה לנו היתה תחושה ושמועה שהמחנה עומד בפני חיסול והיינו במתח, במיוחד אנו החולים. לא ידענו האם יניחו לנו או שיגרשונו, כי אז מצבינו יהיה רע.

 

 home

הצעדה – בין חיים ומוות, חוט השערה

 

הגזירה הגיעה ב-20 לאפריל 1945, כאשר הורו לנו להתכונן לשילוח. אנשי הסגל הכינו את רשימות האנשים, ציידו אותנו בבגדים ושמיכות. החולים היו אמורים להתפנות ראשונים בהתאם למצב מסילות הברזל, ואילו הבריאים היו אמורים להתפנות רגלית. הוציאו אותנו החוצה והתמקמנו ברחבה בין הצריפים. ברחבה כבר הצטופפו חולים חסרי כושר הליכה, שהובאו ממחנות אחרים שבסביבה. הבריאים רוכזו במקום אחר בהמתנה לפינוי. הזמן חלף, הגיע הערב, אחריו הלילה, היה קר מאוד, התכרבלנו בשמיכות ונצמדנו לקירות הצריפים, עייפים ורצוצים, בתקווה להתחמם.

 

קרוב לחצות נשמעה הפקודה להתכונן לפינוי. הסתדרנו בשורות וצעדנו לקראת שער המחנה. אלה שהיו מסוגלים לתמוך בחלשים עשו כן, וכך גם אני, למרות מחלתי.

 

סך כל המפונים היה כ–1000 איש, חולים ובריאים. גניחות ונאקות נשמעו בין השורות, זה שעמד לידי נאנח גם הוא והייתי צריך לעודדו, הגם שלא ידעתי מה מצפה לנו.

 

היתה זו התמונה הראשונה למסע. לאחר חצות נפתחו השערים, הצעדה החלה בקצב הגרמני הרגיל "שמאל ימין", מוקפים שומרים. הצעדה מחוץ למחנה ההולך ומתרחק החדירה לליבי משאת נפש לחירות. נודע לנו שדרכנו נועדה למחנה הריכוז "דכאו", Dachau , דהיינו מן הפח אל הפחת.

 

תלאות הדרך והידיעה על דכאו גרמה  להרגשת החירות להתחלף בחשש.

 

צעדנו כל הלילה, בעוברנו על פני כפרים ועיירות, לפנות בוקר התבוננו בנו תושבי המקום בתימהון, מבוכה, ואולי גם בשמץ של חמלה. הם עצמם היו מבוהלים וברחו לאן שהוא.

 

החולה אשר תמכתי בו יבב מפעם לפעם מכאבים, ותמכתי בו בכל כוחי, אף על פי שגם לי היה קשה מאוד. סוף-סוף הגענו אל תחנת רכבת. רכבת לא ציפתה לנו, ואנו השתטחנו על הארץ עייפים ורצוצים.

 

הרכבת הגיעה אחר כשעתיים. לכל קרון נכנסו 100 איש, הקרון היה דחוק ולחוץ, נאבקנו על כל מקום ישיבה. מאחר שלא הצלחתי, טיפסתי ונשכבתי על מדף החפצים שמעל הספסל, אחזתי בו בכוח על מנת שלא אפול ונרדמתי לסירוגין נים לא נים. בקרון היה רעש והמולה, הבריאים צעקו ורבו ואילו החולים נאנקו וסבלו, עד שהגיעו השומרים והיסו את כולם באמצעות קתות הרובים.

 

תוך כדי נסיעה עשתה הרכבת הפסקות מעת לעת. אני אחזתי בכוח במדף כדי למנוע את נפילתי מהטלטולים הרבים. הנסיעה נמשכה אל תוך הלילה, ולפנות בוקר הרכבת נעצרה אי שם באמצע הדרך. דבר ראשון פינינו את המתים והנחנו אותם לצידי המסילה. הצפיפות פחתה ואיתה גם הרעש, ואפשר היה לחטוף תנומה. התעוררתי לקראת הצהריים, קבלנו מנת לחם אותה קיבלתי בידיים רועדות ואכלתי אותה בחטף. הדבר שהציק יותר מן הרעב היה הצימאון, חוסר המים.

 

כשהסתכלנו החוצה, קיבלנו את הרושם כי החזית קרובה, הבחנו באנשים נושאי צרורות הנמלטים לכיוון נסיעתנו. הגיעה שעת ערב, הרכבת עמדה עדיין בפאתי היער. חשבנו שנקבל משהו לאכול, אך לשווא. לקראת לילה חזרתי למקומי על המדף. מפעם לפעם נשמעו רעמי התותחים, וידענו שהסוף מתקרב. חלק מאתנו חשב שכדאי לפרוץ ולברוח, אחרים חשבו שיש סיכון שנהרג מהיריות, והחולים כמוני חשבו באין ברירה שכדאי לסמוך על הגורל.

 

הרכבת התחילה שוב לנוע ולהיעצר, ואנחנו מיטלטלים מצד לצד, כך עד לשעות הבוקר. שוב פינינו את גופות הנפטרים, שהפעם היו רבים יותר. הופתענו לקבל את מנת הלחם מוקדם יותר, אך בטרם סיימנו לאכול הוציאו אותנו אל שדה פתוח. הסתדרנו 100 איש בקבוצה, מתכוננים לצעידה אל היעד הבא, מרחק של קילומטרים רבים. נסיעה ברכבת לא היתה אפשרית, משום שמסילת הברזל הופצצה.

אספתי את בן חסותי, אשר בקושי רב נעמד על רגליו. גם אני עמדתי בפני אפיסת כוחות, אך ידעתי שאם לא אתמוך בו, הוא יפול ויירה.

 

הצעידה עברה דרך מקומות יישוב כפריים. התושבים המקומיים הביטו בנו בהשתאות, בראותם טורים טורים של יצורים על שניים, הלבושים בבגדים מפוספסים, ואשר מבטיהם מביעים אדישות, בוז ולעג. השומרים האיצו בנו ומפעם לפעם נשמעה קריאתם: "הלאה הלאה, מהר מהר". את האחרונים האיצו באמצעות קתות הרובים, וכשגם זה לא עזר פקדו על הבריאים לתמוך ולסחוב את המתקשים. לבסוף גם השומרים התעייפו והטור התארך ונמשך לכל אורך הדרך.

 

באין ברירה, קבלנו מספר דקות של מנוחה, שאחריה בקושי רב הצלחנו לקום ולהמשיך בצעידה. רגלי כאבו משפשוף נעלי העץ אשר נעלתי, לפיכך החלטתי לצעוד יחף, על הדרך הקרה, למרות שידעתי כי במצבי אסור לי להתקרר שוב.

 

לרוע המזל, גשם החל לרדת ועמו גם רוח מנשבת שהחדירה את הטיפות לעצמותיי. לפנות ערב הגענו לתחנת הרכבת של העיירה "שוונדורף", כדי להמשיך משם את המסע באמצעות הרכבת.

 

הצטופפנו אחד עם השני על מנת להתחמם. בן לוויתי מצא לו מסתור ומפאת החשיכה לא מצאתי אותו, הוא נעלם ויותר לא ראיתיו. אזרחים מתושבי המקום התקבצו סביבנו בסקרנות וניסו להתקרב. הם הביטו וגילו סמני חמלה, אולי רצו לעזור, אינני יודע, אך השומרים שהיו סביבנו מנעו מהם כל קירבה ומגע בינינו.

 

בשעה 10 בלילה הצעידו אותנו לכיוון הרכבת. העיירה היתה מופצצת והרוסה, קרונות רכבת הפוכים, מסילות ברזל עקורות. הגרמנים דחפו אותנו קדימה, לעבר קרונות שנראו שלמים, לא הבנו כיצד הם מתכוונים להסיע אותנו. דחסו אותנו לתוך קרונות סגורים בצפיפות נוראה, אי אפשר היה להסתובב, בגדינו הרטובים גרמו לאוויר לההביל ובקושי הצלחתי לנשום.

 

מהלחץ והאימה התחילו צעקות ודחיפות, התשושים התמוטטו ונדרסו. חושך מסביב, היה נדמה לי שזה סוף העולם. רציתי שאם נגזר עלי למות, שיהיה זה מהר, רק לא לגווע לאיטי בתוך הקרון. נמנמתי בעמידה, מחשבות הקץ עברו במוחי, אך אנקות וגניחות הגוועים העירו אותי מפעם לפעם למציאות. תחושת הזמן אבדה, הלילה נמשך כנצח, מציאות הזמן התבלבלה לחלוטין.

 

התעוררתי לקול קריאות השומרים ופתיחת הדלתות, ופרצתי החוצה יחד עם כולם. לא היתה כל התייחסות לנשארים מאחור, בין אם חיים בין אם מתים. הרצון לפרוץ החוצה בכל מחיר היה כביר. הריצו אותנו בכיוון המסילות מחוץ לעיר ושוב לתוך קרונות, אלא שהפעם הם היו מחוברים לקטר. התחלנו בנסיעה, אך לא לזמן רב, עד אל מחוץ לעיירה, שם התנתק הקטר ואנחנו נשארנו בתוך הקרונות באזור מיוער, כשהשומרים מקיפים אותנו. לא אפשרו לנו לרדת, גם לא לשם עשיית צרכים, ואלה שניסו לחמוק לשם כך נורו.

 

הייאוש אפף והשתלט עלינו, הרגשתי שאנו עומדים עזובים ובודדים, נתונים לחסדי שמים, מצב שלא בישר טובות. כיון שנעצרנו ליד היער, עלו במוחי המחשבות שמא זוממים להרגנו במקום מבודד זה, קרוב ליער. מסביב שרר שקט, אך הגוף שידר אותות מצוקה, רעב וצמא. המצב הבלתי נסבל בתוך הקרונות גרם לחלק מהאנשים לעצבנות ורוגז, התחילו מריבות על מיקום נוח וטוב יותר בתוך הקרון. חלק בכו והתפללו. מסביבנו ראינו את יופי הטבע באופן טבעי, לא מבעד לגדרות המחנה, כמה קרוב החופש, הכל נראה כמו חלום סוריאליסטי, מצב מתסכל ומייאש מאין כמוהו.

 

לאחר זמן מה נרגעו הרוחות. מבחוץ ניתן היה לשמוע את קולות הנפץ של המלחמה, קיוינו שהיא עומדת להסתיים ושמחנו על כך, אך מצד שני חרדנו לגורלנו, לא ידענו מה זוממים הגרמנים לעשות בנו, ולא ידענו מה צפוי לנו והאם ניוושע בקרוב, האם יתמזל מזלי ואצא בחיים מהתופת.

 

היום חלף לאיטו, הגיע הערב, מאום לא קרה. לקראת ליל הגיעו השומרים ובבהילות חילקו לנו מנת לחם, שלא כולם הספיקו לקבל אותה. השומרים האיצו בנו לצאת מהקרונות, ואנו הבנו שהחזית קרובה מאד. יצאנו ופינינו את הגופות והסתדרנו בקבוצות של 100. נותרנו כמחצית מהאנשים שהתחילו במסע.

 

התחלנו ללכת. קיוויתי לחמוק לידי המשחררים איכשהו, אך לשווא. עכשיו, כשהיינו במספר מצומצם, השמירה עלינו היתה קפדנית ויעילה יותר. צעדנו על גבי מסילת הברזל, קרוב ליער, ההליכה היתה מתישה ומעייפת. אלה מבינינו שכוחם לא עמד להם עוד ונשארו בצידי הדרך, נורו על ידי השומרים שהיו בסוף הטור. גם אני עמדתי בפני שבירה, הגעתי לקצה גבול היכולת שלי לצעוד. בכל כוחי גררתי את עצמי, צעד אחרי צעד.

 

הלילה היה בהיר, יכולתי להבחין בהבעת פני ההולכים, עצובים, מדוכאים, זה נראה כהליכה לקראת הגרדום. הטור נמשך והתארך שוב בגלל החלשים, והגרמנים ירו בהם בשוויון נפש.

 

רעמי תותחים פילחו מפעם לפעם את האוויר, לעתים נשמעו קרובים ולעתים רחוקים. רוח עזה הכתה  עלינו לפתע והקשתה מאוד על התקדמותנו. לפנות בוקר שוב ירד גשם, אשר הרטיב את לשד עצמותינו. מפי השומרים למדנו כי בעוד זמן קצר נגיע לרכבת להמשך הדרך. הגיע כבר שעת הצהריים, ורכבת אין. הגענו לכפר ומצאנו גורן לשהות בו, השמחה היתה רבה. נפלנו שדודים על הרצפה ונרדמנו כהרף עין.

 

בשעות אחר הצהריים העירו אותנו והכינו אותנו להמשך הדרך. כשנעמדתי על רגלי, כל אברי גופי כאבו, וכך הרגישו כולם.

 

טרם היציאה קיבל כל אחד שלושה תפוחי אדמה מבושלים, שהיו כטיפה בים ביחס לרעב הגדול והנורא. צעדנו בדרכים צדדיות בין שדות הבר והמרעה, הטבע היה במלוא הדרו, סבב אותנו עד קצה האופק. תקופת האביב, הלבלוב והפריחה, איזה ניגוד משווע למצבנו.

 

מפעם לפעם ניתנה לנו מנוחה קצרה, וכמו תמיד היו כאלה שלא קמו והיתה זו מנוחתם האחרונה. על פי רוב היו אלה מבין החולים שנספחו למשלוח, כמוני.

 

בשעות הערב הגענו לכפר גדול ונאמר לנו שנקבל מזון. ישבנו על האדמה הרטובה ונרדמנו תוך כדי המתנה לאוכל. התעוררנו מקולות ירי של מטוס בודד שחלף מעלינו, הייתי בטוח שזהו, זה הסוף. מסיבה לא ברורה, המטוס עזב את המקום בלא שתקף אותנו.

מזון לא קיבלנו, נערכנו לצעידה נוספת. לא הספקנו להתרחק מרחק רב מהכפר, ואז הגיעה הוראה להחזיר אותנו לכפר.

 

יצאנו בלילה והגענו לרכבת שעמדה על מסילה הרחק מהתחנה, שוב רכזו 100 איש בקבוצה והוכנסנו לתוך הקרונות. למזלי הייתי בין הראשונים שהוכנסו לקרון. התיישבתי לי על ספסל והרגשתי שאני מתיישב על דבר מה שנמעך תחתי, מפאת החושך לא הבחנתי שהיו אלה תפוחי אדמה מבושלים שהונחו על הספסל ומתחתיו. אושר רב מילא אותי על הנס אשר קרה לי. אכלתי מיד את תפוחי האדמה שהיו על הספסל, ואת אלה שהיו מתחת לספסל תחבתי לתוך הכיסים ומלאתי בהם את הכובע, וגם אותו תחבתי לתוך הבגדים. נזהרתי שהיושבים לצידי לא יבחינו בכך, אחרת היו עלולים לחסלני בחושך. גם את זה שלא הבחינו במעשי אני מייחס לנס. לאחר שאכלתי נרדמתי.

 

לאחר שיישנתי זמן קצר, העירו אותנו והוציאו אותנו מהקרונות בכוח אל הלילה הקר. השעה היתה 2.30. שוב הסתדרנו לצעידה, התעטפנו בשמיכות וצעדנו. עבר הלילה, השחר עלה, ואנו ממשיכים לצעוד. עברנו דרך כפרים, ליקטנו שיירי ירקות שהיו זרוקים בצדי הדרך, חלקם רקובים. לא התייחסנו לטעמם ואכלנו אותם בתיאבון. אכלנו גם צמחים מסוימים אשר גדלו לאורך מסלול ההליכה, הרעב היה גדול כל כך, כך ששמחנו על כל מה שנמצא.

 

פעם, בעוברנו דרך אחד הכפרים, הבחנתי שדלת דיר החזירים אשר מעבר לכביש פתוחה.  ללא היסוס ומחשבה חמקתי מן הטור, רצתי לדיר, תקעתי צלחתי בתוך האבוס, וכך זכיתי במנת מזון חזירים. השומרת הגרמניה שראתה אותי סטרה והכתה אותי, אך זה היה כדאי. נשות אס.אס. גרמניות צורפו אלינו במהלך המסע כשומרות, כנראה שחלק מהגברים נלקחו לצבא.

 

היו מספר מקרים שאנשי הכפרים רצו לספק לנו אוכל, אך השומרים מנעו זאת ולא אפשרו להם להתקרב אלינו.

 

שבוע ימים אנחנו מטלטלים בדרכים, הולכים ונגמרים, ולגבי הסעה ברכבת אין מה לדבר. חשבתי שסוף המסע יהיה גם סופנו. אחר הצהריים נכנסנו לכפר כלשהו, הגענו לחצר אחד הבתים וראינו שיש שם פעילות, נודע לנו שמכינים עבורנו אוכל וגם לינה. ברגע שנכנסתי לגורן, צנחתי לארץ מרוב עייפות, גם המחלה נתנה אותותיה ונרדמתי, שקעתי בשינה עמוקה ולא הרגשתי כלל את שהתרחש סביבי. בינתיים התברר שקראו לנו למסדר ולחלוקת אוכל, ואני לא שמעתי. העירו אותי, היה חשוך, צעקו וגידפו אותי בגלל האיחור, אבל בדיעבד זה השתלם, התייצבתי אחרון בטור המסדר והייתי ראשון בקבלת האוכל, וגם קיבלתי את מלאכת ניקוי הכלים, עוד איך ניקיתי, עד הגרגיר האחרון. צברתי מנה הגונה, כך שאת מנת הלחם תכננתי לשמור למחר, אך תחושת הרעב התגברה ואכלתי את מחציתה. באתי לידי סיפוק ואז יכולתי להירדם שוב, אך לא לזמן רב.

 

לפני חצות הלילה העירו אותנו להמשך המסע. באותו הזמן נשארנו כחמישית מכמות האנשים אשר החלה מסע זה. אין זה מפתיע כלל, קשה היה לשרוד אותו, בפרט לחולים.

 

בחצות הגענו לנהר הדנובה. היינו צריכים לחצותו לצידו השני, והאמצעי היחיד שעמד לרשותנו היתה מעבורת. חשבתי לעצמי שזוהי תחבולה על מנת להטביע אותנו, משום שהחזית היתה קרובה, ברכבות לא ניתן היה להשתמש, כך גם בדרכים שברובן היו פקוקות, ולכן זה מה שעלה בדעתי.

 

נרגעתי רק לאחר שראיתי שגם אזרחים מתקבצים סביבנו ומחכים למעבורת. העבירו אותנו לצד השני ובשעה 3 לפנות בוקר הגענו לכפר, הוכנסנו לגורן על מנת להעביר שם את הלילה. היה חשוך, גיששתי  וחיפשתי מקום להניח בו את גופי. מבחוץ שמרו עלינו שלא נימלט.

 

דומיית הלילה אפשרה לי להאזין ולשמוע את קולות התותחים, את המטוסים שחלפו מעלינו, ואת צרורות הירי של תותחי הנ"מ. התחושה שהמלחמה עומדת להסתיים חדרה לראשי ואיתה החששות מהגורל המצפה לנו. עם מחשבות אלה נרדמתי, שנתי היתה ערבה, למרות מצע הקרקע הקשה. התעוררתי בעצמי ללא פקודות להתעורר, בחוץ כבר זרחה השמש, קרניה חדרו דרך הסדקים, השומרים היו שרועים בשדה סביב הגורן, הכלבים נבחו מעת לעת, מן בוקר מוזר.

 

רעש המטוסים ורעמי התותחים הפרו את השקט. התבוננתי סביבי, סקרתי את המקום והבחנתי בבגדים בלואים ומשומשים שהיו מוטלים זרוקים בפינה. התחלתי לחטט ולבדוק, ותוך כדי כך עלה במוחי רעיון לשימוש בבגדים שעשוי להיות לי לתועלת. פרשתי לפינה, אכלתי את שארית הלחם מאתמול והתחלתי בעבודת החייטות.

 

כאן עלי לציין ולהזכיר כי במשך כל שהותי במחנות הקפדתי שיהיו עימי תמיד חוט, מחט וכף אוכל, שצד אחת של הידית שלה היתה מושחזת ואשר שימשה לי לחיתוך, וגם צלחת קשורה לחגורה. לפי מבחן התוצאה זה תמיד עזר לי.

 

את מלאכת התפירה הכרתי עוד מבית אבא, ולא פעם היא היתה לי לעזר רב. בחרתי זוג מכנסיים, תיקנתי את המצריך תיקון, הטלאתי טלאים, והתוצאה היתה די טובה. לבשתי אותם באין רואים, תחת מכנסי הפסים, ונשכבתי לישון.

 

הגרמנים לא המשיכו במסע מפחד התקפות המטוסים שעברו מעלינו ובסביבה, כך שזכינו לעוד קצת מנוחה. בשעת הצהריים הוציאו אותנו לקבלת אוכל וביציאה ספרו אותנו, כל אחד קיבל מספר תפוחי אדמה לא מקולפים. חלוקת האוכל התנהלה בזריזות והוחזרנו מיד אל הגורן, על מנת למנוע התגודדות העלולה להזמין התקפת מטוסים.

 

משום שהניחו לנו, חזרתי לפשפש בין הבגדים, ומצאתי אפודה – מעיל איכרים קצר. בצעתי בה תיקונים הכרחיים וגם אותה לבשתי מתחת לבגד הפסים. בליבי אמרתי שאולי גם בה יהיה לי שימוש.

 

בשעה שמונה בערב הוציאו אותנו החוצה למסדר והתכוננו לחידוש המסע, עמדתי אחרון בטור ושמעתי בספירה שנותרנו כמאתיים אנשים.

חולים שלא היו מסוגלים לעמוד שכבו על הארץ ללא ישע, השומרים שפכו עליהם מים, בעטו ודרבנו אותם, אך ללא הועיל. לפיכך צווינו לשאת אותם, ארבעה הופקדו על כל חולה. היה קשה לסחוב אותם וגם אנו נפלנו יחד איתם. באין מוצא, הושארו החולים לבדם, ואותנו האיצו קדימה, כשטבעת השמירה נעשתה הדוקה יותר.

 

כשיצאנו מהכפר כבר היה חשוך, רעמי התותחים היו קרובים אלינו ויכולנו אף להבחין ברשפי האש. הצבא הגרמני היה במנוסה, ומפעם לפעם הבחנתי בחיילים המחפשים מחסה בתוך שוחות מפני נפילות הפגזים.

 

אותנו האיצו ביתר שאת. בעוברנו דרך אחד הכפרים בשם "גייסלינג", התחוללה מהומה בין השורות, הבריאים והחזקים התחילו לחמוק מבין השורות וחיפשו מחסה בין בתי הכפר, שמו נפשם בכפם ונמלטו. הם הבינו שהסוף מתקרב ואנו מובילים ללא תכלית ומטרה, ופחדו שיהרגו אותנו ברגע האחרון.

 

השומרים שהיו מבוהלים ומופתעים מהבריחה, החלו לירות ללא הבחנה, וחלק מהנמלטים נפגע ונהרג.

 

אני נותרתי מאחור חסר כוח, השומרים האיצו בי במכות רובים ובתכיפות יתרה. האנדרלמוסיה והפחד שהתחוללו בקרב הגרמנים אשר חששו להיפגע מהאש שנורתה מעל לראשינו, גרמו להם להאיץ בנו  חזק יותר, ואני שפחדתי להישאר מאחור שמא אחוסל עם המפגרים, אספתי כוחות בתעצומות נפש יש מאין והתקדמתי לתוך השיירה.

 

התחלתי לחשוב על הבגדים שהתקנתי בגורן, וחיכיתי לשעת כושר על מנת להסתלק. השטח היה פתוח והלילה בהיר, הכל היה גלוי לעין, כל צל היה ניכר, מסוכן היה להימלט. ומצד שני - מי יודע האם ומתי תינתן שעת הכושר, אולי יהיה זה מאוחר מדי? אלה המחשבות אשר הטרידו אותי.

 

לפתע סטינו מהדרך הסלולה ועלינו על דרך עפר, כעין שביל שהוביל אל היער שנגלה מרחוק. זהו, הייתי בטוח שזה הסוף, הרי להיפטר מאיתנו ביער זה קל. כמוני חשבו גם אחדים שהחליטו להימלט, השומרים ירו לעברם, ואילו אני במצבי הגופני לא הייתי מסוגל לרוץ כלל. ראיתי שהשביל מתחיל להתעקל ימינה, ובתוך העיקול צמחיה עבותה שצמחה מסביב. הייתי בצד ימין בטור ההולכים, הגענו לעיקול, אמרתי זהו זה, עכשיו, או ש... מבט חטוף לצדדים, ו"הופ", אני בתוך הסבך.

 

שכבתי בשקט, לנשום בקושי נשמתי, חיכיתי שהשיירה תתרחק, וחיכיתי גם שהשומרים שהלכו לחפש את הנמלטים בכפר יחזרו, פחדתי שאתגלה ונצמדתי בכל כוחי לקרקע. צעקות "האלט" "האלט" נשמעו מפעם לפעם. אחד שניסה לברוח וכדורי השומר אזלו, קיבל מכות רצח עד שלא קם יותר.

 

הלמות ליבי היו כה חזקות, היה נדמה לי שהן נשמעות בחלל. החלטתי להתרחק מהשביל וזחלתי לעבר השדה, הורדתי את בגדי הפסים ונשכבתי. ואכן, כשחזרו השומרים הם ירו לתוך הסבך, רעדתי מפחד. פגז שנורה לכווננו ונפל בקרבת מקום גרם לשומרים לשכב ואחר כך למהר ולהצטרף לשיירה.

 

שעה ארוכה נשארתי שוכב בשדה עד שחזרתי לסבך השיחים. נרדמתי, השינה היתה חזקה והתעוררתי מחום השמש. סביבי שקט, אין תנועה, רק קול שריקת הפגזים מעלי פילח את האוויר ושבר את השקט, בנתנו לי תחושה שהגיעו פעמי הגאולה – תמו חבלי משיח.

 

מרחוק ראיתי את הכביש שצעדנו בו אתמול, הבחנתי בחיילים גרמנים נסוגים ונסים בבהלה, ללא סדר. יתכן שהסיבה לירידה ממנו אל השביל, היתה כדי לאפשר לצבא הגרמני הנסוג נתיב בריחה. החיילים הגרמנים התפזרו בשטח, וגם לקרבתי הגיעו אחדים. תיקון הבגדים הבלויים הוכיח את עצמו, מלחמת הקיום בגטו, במחנות, מלמדת תחבולות, תושיה ויוזמה, וביחד עם המזל נותנים סיכוי לשרוד. מן הבלאים אשר תפרתי, יצרתי ביטנה פנימית לבגדי הפסים, וכשלובשים אותם הפוך נראית הביטנה מבחוץ.

 

בינתיים הרעב החל להציק לי. זחלתי לתוך השדה והוצאתי מן האדמה כל צמח ירוק שמצאתי והנחתי את הצמחים על הסבך, מול קרני השמש, לייבוש. אחר כך אכלתי אותם.

 

אחר הצהריים גברו ההפגזות והתעצמו, הצבא הגרמני הבורח הלך ופחת. הפגזים החלו ליפול על הכפר אותו עזבנו לילה קודם וגרמו לשריפת מספר גרנות. הכפריים הוציאו את הבקר לשדה והתחילו לעזוב לכיוון היער, כשהם מניפים דגלים לבנים. פה ושם נותר חייל גרמני מנותק ובודד, משתרך ומזדנב, יש שצולע וכושל, נאנק ונאנח, ויש שנופל ארצה. מוזר היה לחזות במו עיניי כיצד הצבא הגרמני המהולל מובס ומושפל.

 

הרעב הציק לי שוב, והחלטתי ללכת ולחפש דבר מה לאכול. חששתי מאד, עדיין לא עיכלתי את היותי חופשי ובתת ההכרה עדיין שלט בי הפחד, ארך לי זמן רב עד שחדרה להכרתי שאני חופשי, אך  תחושת הרעב גברה ויצאתי אל השדה. מצאתי שם מספר פריטי צבא, אך אוכל לא מצאתי. ההפגזות נמשכו והחיילים רצו לשוחות לחפש מסתור, ואני איתם, לבוש בבגדי הגורן החדשים.

 

בשוחה שהסתתרתי, על יד אחד מבתי הכפר, ראיתי סירים, ההפתעה והשמחה היו גדולים. הרמתי את המכסה וחושי השתכרו, הסיר היה מלא בתבשיל לבן כמין דייסה, ממש חלום. הוצאתי את הכף שלי, טבלתי אותה בתוך התבשיל, והוצאתי מלוא הכף, וישר לפה. חוש הטעם עוד לא פעל, הרעב הקהה את הטעם. אכלתי לשובע וחזרתי למקומי, לסבך בעיקול השביל.

 

ההפגזות נחלשו ובערב הכל השתתק ונדם. אנשי הכפר החלו לחזור לכפר, עדיין מניפים דגלים לבנים. חמקתי מן המחבוא והצטרפתי לתהלוכה אל הכפר.

 

הסתובבתי בכפר וחיפשתי מקום ללינת לילה. במהלך השיטוט פגשתי מספר אנשים מאלה שנמלטו אתמול, והצטרפתי אליהם לחיפוש משותף.

 

הכפריים חששו מאיתנו ושלחו אותנו לראש הכפר, אשר הסתייג גם הוא. כנראה לא היה בטוח מה יקרה ולכן דחה אותנו. היינו חמישה, ומבחינתו ועבורו היה זה מצב מאיים. יתכן שעוררנו בו חשד, ובמצב הלא ברור לא רצה להסתכן.

 

במהלך החיפוש אחרי מקום לינה, הגענו לבית שהיה בו עובד כפייה פולני, הוא שמח לפגוש אותנו, הביא לחם וחלב והרשה לנו ללון בגורן.

 

תפסנו מקום בין חבילות הקש ושכבנו לישון, מקווים לטוב. לא יכולתי להירדם כי הרגשתי רע, חשתי בחילה והבטן החלה לקרקר. רצתי החוצה, הקאתי את נשמתי, שלשלתי, וכך מספר רב של פעמים, לפיכך התקנתי לי מקום קרוב לדלת היציאה. אז גם הבנתי ש"הדייסה" היתה בעצם שומן טהור. אחרי שה"טקס" חזר על עצמו מספר פעמים והתרוקנתי, הצלחתי להירדם כשמחשבות טובות מלוות אותי.

 

לפנות בוקר, נפתחה הדלת בבעיטה. ישן למחצה, ראיתי קצין אס.אס. עומד מולי כשאקדחו שלוף ומכוון אלי. הוא חקר אותי ושאל למעשי פה, התחלתי לגמגם ואמרתי לו שאני עובד פולני, כולם ברחו ואני נשארתי בגלל מחלתי. למזלי הייתי לבוש בבגדים שהכנתי קודם לכן בגורן, אינני יכול להעלות בדעתי את מה שהיה עלול לקרות לו הייתי לבוש בבגדי הפסים.

 

בזמן שהקצין הגרמני חקר אותי, ארבעת האחרים ניסו להסתתר בעומק ערמות הקש. הוא הרגיש בזאת ושאל כמה אנחנו? עניתי – חמישה.

 

נדהם פנה לעבר קולות הרחש כשאקדחו שלוף והורה לחברו לשמור עלי, וזה נעמד לידי עם נשק דרוך.

 

התחננתי על נפשי. לפתע נשמעו יריות וקריאות: "האמריקאים פה". עברה במוחי המחשבה שתיכף יחסלו אותי, אך הם ברחו החוצה. שמעתי חילופי יריות ואני חמקתי לעבר הכביש.

 

ג'יפ אמריקאי נעצר לידי, הייתי מעולף למחצה. לאחר ששפכו עלי מים והשקו אותי, התאוששתי וסיפרתי להם מי אני ומה עבר עלי, הורידו לגרמנים את נעליהם והוליכו אותם בשבי, עלובים וחפויי ראש. התברר שהיתה זו פלוגת סיור גרמנית שבאה לבדוק את השטח.

 

לא אחת היו חיי מונחים על כף המאזניים. הפעם, ממש ברגע האחרון, למעשה כשכבר הייתי משוחרר, היה גורלי תלוי על חוט השערה. וכך בתאריך 27 לאפריל 1945, בשעות הבוקר, בכפר "גייסלינג" על יד "רגנסבורג" בחבל "בווריה", אחרי שנים של יאוש, אובדן ותקווה, זכיתי ועמדתי גלמוד, שבור ורצוץ, בפני עולם חדש וחיים חדשים.

 


צעדת המוות מפלוסנבורג לגייסלינג בה השתחררתי   Death march from Flossenbürg to Geisling

 

Home

 

 כַּבְלֵי השחרור

 

 כשהקצין הגרמני הסתלק מהגורן והתחילו היריות, מצאתי את עצמי שרוע על הכביש ליד הג'יפ האמריקאי, במרחק עשרות מטרים מהגורן. עד עצם היום הזה אינני יודע כיצד הגעתי לשם, דבר שנעלם מזיכרוני, היה זה כאילו הרוח נשאה אותי על כנפיה לשם.

 

כנראה פעלתי באופן אינסטנטקטיבי ולמזלי לא נפגעתי מחילופי היריות בין הגרמנים לאמריקאים.

 

המלחמה  תמה, היה  זה רגע של שיכרון חושים, חשתי מסונוור מהנס שבמציאות.

 

הרגשתי כאילו ניצלתי  מציפורניה  ומלתעותיה של חיה רעה טורפת.

 

גם האתמול נדמה היה כמו חלום, היה או לא היה? שאלה שמלווה אותי עד היום. הרי רק לפני זמן קצר, רגע קט, הייתי בן מוות ועכשיו? כן עכשיו,חלום? מציאות? מהו המצב?

 

המעבר היה כל כך חד והמחשבות עדיין לא הסתדרו, המוח לא עיכל.

 

לפני זמן לא רב הייתי במחנה אושוויץ  יימח שמו, בית חרושת, מפעל גדול אולי הגדול ביותר להרג, רצח ומוות, לנו היהודים מאז ומעולם.

 

בהיותינו שם חיינו היו שווים כקליפת השום, חיינו על זמן שאול, איש מאיתנו לא האמין שיצא משם בין החיים.

 

מחרידה המחשבה שאילו היתה  אושוויץ ממשיכה להתקיים, לא היה נשאר זכר ליהודי אירופה.

 

בתחילה הייתי במצב של אופוריה והייתי זקוק לזמן על מנת לעכל את השינוי, אחר כך, בהדרגה עם יישוב הדעת התחלתי לתפוס ולהבין את המציאות החדשה.

 

הייתי חופשי, האם השתחררתי? אני לא בטוח.

 

בימים כתיקונם, אדם שמשתחרר מבית כלא חוזר לביתו, הביתה! אך אפוא, היכן הוא ביתי? לאן עלי לחזור? אין לי לאן!

 

מצב מתסכל, מדכא  ואפילו מייאש, השתחררתי פיזית אך לא השתחררתי רגשית ונפשית.

 

בדרך כלל יש לכל אדם  תקופה מסוימת, על פיה הוא מגדיר את קורות חייו ב- "לפני" ו- "אחרי".

 

אך אני לא משוחרר לגמרי, אלא כבול בידי הזיכרונות של "לפני" - ימים של עונג  "ואחרי" -  ימים של סיוט וזוועה.

אני אסור בזיכרון המוראות החורבן והשואה הנוראה, מאז הם מלווים אותי יום יום וילוו אותי לנצח, לא ניתן להשתחרר מהם ולברוח.

 

בחיי היום יום אני נתקל במצבים ומראות, שהדמיון באופן לא רצוני מחזיר אותי אל העבר וקושר אותם למראות של זוועות ופחדים.

 

רכבות, ארובות עשנות, עמודים, קולות ירי, כלבים ונביחותיהם וכו', מעוררים אצלי אסוסיאציות שליליות.

 

כבלי הזיכרונות פצעו אותי פצעים שטרם הגלידו והותירו בגופי ובנפשי חריצים עמוקים וכואבים שגם הזמן אינו יכול לרפאם, לא ניתן להשתחרר מהם. אני אסור בחבלי המראות והקולות המרצדים ומהדהדים בתוכי עד ערפול חושים.

 


בן דודי יוסף - My cousin Yosef


אני - me

 

אני קשור לחובה המוסרית המוטלת עלי, להעלות את זכרם  של אלה שנספו בשואה וכמובן למלא את בקשתם האחרונה של החולים מבלוק 6 אשר נלקחו למשרפות מתוך ידיעה שגורלם נחרץ וביקשו שאזכור אותם, דמעותינו שזלגו והתמזגו שמורים איתי לנצח –בזיכרוני תמיד.

 

המלחמה תמה - לחיילים ולמדינות, אך עבורי התחילה מלחמה אחרת – מלחמת הקיום ובתוך כך לקיים את ההבטחה לזכור ולהזכיר.

 


גל-עד בבית הקברות במלאבה, עשוי משברי מצבות שנשדדו לשימוש בצידי הדרכים - Memorial in Mława, made of broken tombstones for the use of pavements

 

 

 

תחייה בצל העבר

 

ברגע שנשמעו קריאות "האמריקאים פה",הקצין הגרמני והחייל ששמר עלי הסתלקו,הייתי בטוח שהם יחסלו אותי.

 

אין לי מושג איך, אבל מצאתי את עצמי מעולף למחצה ליד ג'יפ אמריקאי. אני זוכר מהאירוע רק את הרגע בו הרגשתי את המים ששפכו עלי האמריקאים על מנת לעורר אותי מעלפוני.

 

הקצין האמריקאי ירד מהג'יפ ונתן לי לשתות, התאוששתי במקצת וספרתי לו את מה שארע רגע לפני, הוא הרגיע אותי, כשראה שאני עדיין "מטושטש" וידא שאני מסוגל ללכת ושלח אותי לעבר המפקדה שמוקמה לצד הדרך הראשית.

 

היה עלי לצעוד מהגורן שהיתה ממוקמת בסמוך לדרך צדדית. ההכרה שאני חופשי ומשוחרר התחילה לחלחל פנימה, אך עדיין חשתי פחד מפני לובשי מדים, לרבות האמריקאים. שנים רבות של כליאה, טרור ואיומים נתנו את אותותיהם והופנמו בתת ההכרה ועבר זמן רב עד שתחושת הפחד הלכה  ונעלמה. הגעתי לדרך הראשית וצעדתי סהרורי לאורכה בחיפושים אחרי המפקדה. לא הצלחתי למוצאה, לא שלט, לא סימן, לפיכך החלטתי לצאת מהכפר.

 

הגעתי לצומת דרכים, מעֵבֶר, בתוך חלקת שדה הבחנתי בפרטי צבא נטושים, וכשהגעתי אליה הבחנתי בחפירות מגן שננטשו על ידי הצבא הגרמני שברח. בתוכם ומסביבם היו פזורים פרטי צבא ופרטים אישיים של חיילים שבשעת מנוסתם לא הספיקו לקחתם.

 

בעודי מחפש בין החפצים עבר ג'יפ צבאי אמריקני בצומת ובתוכו קצין ואזרח, כשהבחינו בי פנו לעברי ושאלו למעשי. הייתי מבוהל והאזרח אמר לקצין שלדעתו אני עבריין נמלט, כאשר הראיתי להם את המספר המקועקע על זרועי ואת הבגדים המפוספסים עזבו אותי לנפשי, שאלתי לגבי מיקום המפקדה ולאחר שקבלתי הסבר המשיכו בדרכם.

 

המשכתי לחפש ולחטט בתקווה למצוא משהו מועיל ואומנם מצאתי תרמיל שהכיל פרטי לבוש, קופסאות אוכל וסיגריות שהיו יקרות ערך עד מאוד, הפכתי להיות בעל רכוש.

 

בהתאם להנחיות שקבלתי קודם לכן, חזרתי לכיוון הכפר ואומנם מצאתי את המפקדה, שם עברתי תשאול ולאחר שוידאו ואימתו את גרסתי, שיכנו אותי באחד מחדר המשרד. בשלב זה עדיין פחדתי לספר להם על יהדותי וכשאנשי הצלב האדום הגיעו לטפל בי, לא הסכמתי להוריד את הבגדים המפוספסים. בסופו של דבר רק לאחר שכנוע רב מצידם, הסכמתי להחליפם בבגדים אחרים. גם טון הדיבור הצבאי וצעדיהם של החיילים במפקדה הרתיעו אותי, בתת ההכרה הייתי שבוי עדיין תחת הרושם של המשטר הקודם. בחדר מצאתי דפים בגוון צהוב והתיישבתי לכתוב ולהעלות רשמים וזיכרונות לבל אשכח. אחרי שבוע ימים עזבה המפקדה את המקום ואותי העבירו לעיר הקרובה רגנסבורג Regensburg.

 

ברגנסבורג ריכזו ושיכנו עובדי כפיה זרים, בקסרקטין של הצבא הגרמני. במחנה היו מבנים – "בלוקים"  שבהם שוכנו הפליטים על פי מוצאם, לאומים רבים היו שם, יהודים לא. כיוון שלא גיליתי על יהדותי, צורפתי לבלוק של פולנים.

 

בינתיים התחילה התארגנות של יוצאי המדינות השונות לחזור לארצותיהם ומשום שלא מצאתי יהודים במחנה, חשבתי שנותרתי היהודי האחרון עלי אדמה.

 

הכרתי את מחנה אושוויץ ואת תכליתו לכן הנחתי שכל היהודים הושמדו.

 

הייתי חולה ומרבית הזמן נשארתי לשכב במיטה, הפולנים דאגו לצורכי ולמחסורי ואף נתנו לי כסף אשר עדיין פחדתי להחזיקו.

 

כאן המשכתי לכתוב את היומן, כתבתי בפולנית ובשל כך נחשבתי בין הפולנים לבחור אינטילגנטי  והם אף הציעו לי להצטרף אליהם למסע חזרה לפולין.


כתב ידי המקורי שנכתב בפולנית במפקדה האמריקאית ליד גייסלינג יום לאחר השחרור - My original hand writing in the American command near Geisling  

 

נציגי הצלב האדום ביקרו אותנו במחנה מעת לעת, באחת הפעמים הגיע נציג אמריקאי וכשראה אותי במיטה, ניגש אלי ושאל אותי האם אני יהודי, פחדתי להזדהות כיהודי ועניתי לו בשלילה. גם בביקוריו הבאים שאל אותי לגבי מוצאי ותמיד עניתי בשלילה, ייתכן והוא עצמו היה יהודי וזיהה אותי ככזה.

 

האירגונים היהודיים נהגו לאסוף את החולים היהודיים ולשלחם לטיפול והחלמה בשוויץ או בשבדיה. אילו הייתי מאשר את יהדותי ונשלח להחלמה, גורלי היה שונה, מי יודע איך חיי היו מתגלגלים? זה כוחו של גורל!

 

נשארתי במחנה מספר שבועות, בבוקר אביבי אחד יצאתי לשאוף אוויר צח ולהנות מחומה של השמש, בעודי מטייל להנאתי הבחנתי ברכב צבאי גדול ועליו אנשים שעשה סיבוב במחנה תוך כדי קריאה בכמה שפות "מיהו יהודי?", היססתי ואז רצתי לעברם וצעקתי "אני יהודי" "אני יהודי".

 

הרכב נעצר ואחד מנוסעיו כאילו בטרוניה אמר לי "מה אתה עושה פה, אתה רוצה לחזור לפולין"? רצתי לבלוק לקחתי את תרמילי ואמרתי לפולנים שאני יהודי ואני עוזב אותם, השתררה דממת תימהון ויצאתי מהבלוק בריצה.

 

חשתי הקלה עצומה לאחר שחשפתי את סודי ומיכולתי להצהיר ולומר - אני יהודי! מזל גדול היה לי שהייתי באותו הזמן בחוץ. אבן נגולה מעל ליבי לראות, לשמוע ולדעת שיש יהודים, אני הייתי היהודי היחידי שמצאו במחנה.

 

משם נסענו לעיר שטראובינג Straubing במרחק קצר מרגנסבורג, שם פעלו הארגונים הצלב האדום  והג'וינט -  ארגון יהודי הפועל למען סיוע והצלת יהודים בסכנה ודאגה למחסורם ובריאותם.

 

הרשויות שניהלו את גרמניה לאחר סיום המלחמה החרימו חדרים של משפחות גרמניות שהשתייכו למפלגה הנאצית לטובת מגורי פליטים. נרשמתי וקיבלתי חדר אצל משפחה גרמנית, לא שהיתי שם זמן רב כי מצבי הרפואי חייב אותי להתאשפז בבית החולים המקומי. תמונת שיקוף הרנטגן הראתה בצקת ריאות וחייבה טיפול של הוצאת המים מהריאות. הוצאת המים נעשתה כל מספר ימים אך הפעם בשיטה פחות מכאיבה מזו שעשו לי בבית החולים בתקופת המלחמה.

 

תרופות לא היו וכתחליף כרכו לי סביב החזה תחבושות חמות וקרות לסירוגין.

 

בבית החולים היתה תנועת אנשים גדולה יום יומית וסיפורים רבים התגלגלו מפה לאוזן, אוסף חוויות וניסים שהתרחשו וקרו לכל אחד ואחד. היתה זו הזדמנות לברר אודות מכרים ולאסוף מידע בקשר לגורלם.

 

באחת הפעמים הגיע בחור ותוך כדי דבור אמר שבן דודי יוסף אוסמן, אשר נפרדתי ממנו באושוויץ במעברי לפלוסנבורג, אמר בבטחון מלא שיוסף נמצא בגרמניה.

 

הידיעה כל כך שימחה אותי ולמרות מצבי הרעוע החלטתי לעזוב את בית החולים ולחפש אותו. הרופאים הזהירו אותי מהמעשה, אך לא שעיתי לדבריהם ונסעתי ממקום למקום כמו אחוז דיבוק על מנת למצאו.

 

כמעט בכל עיר ומקום אליהם הגעתי במהלך חיפושי, נתקלתי באודים מוצלים מאש, שרידי צעדות מוות ומחנות השמדה, ריכוזים גדולים של אנשים, יצורים שלא מהעולם הזה, מחזה סוריאליסטי. בכל מקום פורסמו על גבי לוחות מודעות רשימות של חיפוש קרובים, רשימות ארוכות אין סופיות, מחפשות התאמה, רמז לקרוב שאולי ניצל ושרד. השיטוטים הרבים הפגישו אותי עם מספר מכרים, אחד מהם שהכיר אותי מבלוק 6 אצל ד"ר לוין ושעזב טרם הסלקציה, שמח מאוד לפגשני ואמר לנוכחים כי כל אחד שרד לפי מזלו, אבל עליי הוא אמר "שהרווחתי" את זה ביושר משום שהייתי לחולים בבלוק 6 לעזר.

 

במקום אחר פגשתי חבר שהיה אתי ועם יוסף במחנות, לדבריו יוסף נמצא בפולין ובכוונתו להגיע לגרמניה, המידע נשמע לי אמין מפי איש אמין, התעודדתי מאוד והתמלאתי תקווה שאפגוש אותו בקרוב.

 

עברו שבועות מספר בהם התגוללתי בכבישים, מצבי הורע ולא היתה לי ברירה, אלא לחזור לבית החולים בשטראובינג. הפעם נכנעתי לרופאים ולמצבי, הרמתי ידיים, הבצקת התפתחה והייתי בסכנת חיים, נשארתי בבית החולים מספר חודשים עד שמצבי השתפר.

 

משרדי האירגונים שטיפלו בנו בשטראובינג שימשו לנו העקורים כמקום מפגש. יום אחד בהיותי שם הבחנתי באיש, הנראה לי מוכר, שפשפתי את עיניי כלא מאמין, האם זה יוסף בן דודי? כן, זה היה יוסף שהגיע למשרד כדי לברר עלי. התנפלנו איש על רעהו מתחבקים ובוכים, שטף הדמעות לא פסק, הסכר נפרץ.

 

מתברר שבשלהי 1944 העבירו אותו מאושוויץ למחנה הריכוז שטוטהוף Stutthof, המחנה שוחרר על ידי הצבא האדום בסוף המלחמה. יוסף שהה אחרי השחרור בפולין במשך מספר חודשים ואחר כך הגיע לגרמניה, שם נודע לו עלי מפי אנשים שפגשתי במהלך חיפושיי אחריו וכך בסופו של דבר הגיע אלי.

 

לגרמניה הגיע יוסף בלווית בת זוג, אשתו לעתיד, פֵלַה לבית הוכמן מהעיירה ביז'ון Bieżuń על יד שרנסק, מקום ההולדת של יוסף ושלי. הם שהו במחנה לייפהיים Leipheim, שם התחתנו ושם גם נולדה ילדתם, שושנה (רוז'ה), ביקרתי אותם והשמחה היתה רבה.

 

גם את חברי חיים, אתו הייתי בפלוסנבורג מצאתי ברגנסבורג. כשהגעתי אליו לראשונה אחרי המלחמה, כשפתח את דלת דירתו וראה אותי נרתע לאחור בבהלה. כרוחו של מת חשב אותי, הוא לא האמין שהחזקתי מעמד ונשארתי בחיים לפי מצבי הגופני לפני שנפרדנו.

 

המפגשים המרגשים קרו אחרי שחרורי מבית החולים אותו עזבתי עם אזהרות ואיסורים של רופאי בית החולים, שהמליצו בפני הרשויות לסדר לי מגורים ללא מדרגות, עקב קשיי נשימה שהיו לי. אסרו עלי להתאמץ, לרכוב על אופניים אסור היה לי והניידות והתנועה שלי היתה מוגבלת. כמובן שהפעם נשמעתי להוראות הרופאים ומפעם לפעם עברתי בדיקות ומעקב רפואי.

 

עם הזמן נוספו אנשים חדשים וקהילת העקורים הלכה וגדלה, בעיר היה מרכז בו התקהלנו שם גם סעדנו בעזרתם של ארגוני התמיכה בפליטים. השתדלנו לחיות חיים נורמליים וערכנו ערבי בילוי ואספות.

 

לא רציתי ללכת בטל, החלטתי ללמוד משהו, לרכוש מקצוע כלשהו שיהיה לעזר לעת הצורך. נרשמתי ללמודי נהגות, קבלתי שעורי נהיגה, עברתי בהצלחה את מבחן הנהיגה וקיבלתי רישיון נהיגה. חשבתי שזה לא מספיק, אם כבר נהג, אז כדאי גם ללמוד ולהכיר את קרביה של המכונית.

 

בשטראובינג היה מרכז חלוקת מצרכים מטעם ארגון הג'וינט, ובנוסף למשאיות החלוקה, היה גם מוסך שטיפל באחזקת ותיקון המכוניות, אז הלכתי למוסך זה ללמוד מכונאות רכב ולמען האמת די הצלחתי, את הידע יישמתי כאן בארץ כשהייתה לי מכונית.

 

חג הפסח התקרב ולקראתו דאגה הקהילה לאפות מצות, לשם כך נשכרה מאפייה אשר הוכשרה במיוחד לאפיית מצות. נתלו מודעות אשר קראו לאנשים לבוא ולעזור באפיית המצות. נעתרתי לקריאה והלכתי לעזור במלאכת הכנת המצות.

 

היה שם משגיח שדאג שהבצק לא יחמיץ מעבר למותר. שולחן ארוך שימש אותנו לרידוד הבצק. עמדנו שתי שורות משני צידי השולחן, כל אחד ואחת קיבלו את מנת הבצק לרידוד. באחת הפעמים עמדה לנגדי בחורה נאה שרידדה גם היא, תוך כדי רידוד קרה שהמערוכים התנגשו בכוח זה בזה, נוצר "קליק" שיצר קשר, כך הכרנו והתחברנו. הרידוד יצר את המצה וה"קליק" יצר שותפות חיים עד עצם היום הזה.

 

במשך הזמן אנשים עזבו את גרמניה והיגרו אל מעבר לים לארצות נכר, בסיוע הג'וינט: לאמריקה הצפונית והדרומית, לאוסטרליה ועוד.

בהיותי מחונך ברוח הציונות עוד מבית הספר יבנה בפולין, החלטתי להגשים את חלומי ולעלות לארץ ישראל, היו שצחקו עלי אבל אני בשלי, שאלתי את חברתי האם תסכים לבוא אתי, תשובתה היתה "אלך אתך באשר תלך", הרמז הי ברור, טיעון משכנע המבטא משאלת לב. התחתנו, עשינו הכנות לעליה, ונעמדתי בתור לרישום לעליה. גם חברים אחרים שהכרנו, נרשמו לעליה ונדברנו וקבענו להיפגש בארץ ישראל.

 

עם בני הזוג ראובן וייסטוך ואשתו פייגה אנחנו בידידות עד עצם היום הזה.

 

היינו במחנה מעבר ליד מינכן, משם העבירו אותנו למחנה בסביבות מרסיי שבצרפת להמתנה לאוניה שתביא אותנו ארצה. במחנה המעבר שהינו מספר שבועות, ובפרק הזמן הזה תרגלו אותנו הבחורים בתרגילי קרב באמצעות מקלות ואת הבחורות, ביניהן אסתר אשתי הטריה, הכשירו כסייעות טיפול בחולים.

 

סוף סוף בחודש נובמבר 1948 זכינו לעלות לאניה "נגבה". ההפלגה ארכה שבוע ימים ועברה בנעימים וללא תקלות, כשהתקרבנו לחופי ארץ ישראל מפלס ההתרגשות שלי הרקיע, לראות את הארץ המובטחת, את חיפה, את הר הכרמל  מכיוון הים היה זה מראה בלתי נשכח, התקשיתי להאמין שכל זה קורה באמת. כנער חלמתי על ארץ ישראל, כבחור צעיר חיי היו שווים כקליפת השום, הייתי חשוב כמת, מספר פעמים נמצאתי על סף המוות, ועתה, אני כבר גבר נשוי, משקיף מעל הסיפון לעבר חוף מבטחים.

 

אני זוכר היטב את תחושת ההתרגשות שחשתי בעת עגינת האוניה וקשירתה לרציף, את היציאה מהנמל, השלטים שהיו כתובים בעברית ושיכולתי לקראם ולהבינם, הרגשתי שכעת אני עומד על קרקע מוצקה ויציבה, משהו ששייך לי, התקווה חזרה אלי והייתי מוכן לקראת הבאות.

 
מ.בקר: בימים ההם ובזמן הזה :M. Becker

 

מנמל חיפה לקחו אותנו למעברה ברעננה, היה זה מחנה אוהלים נטוע בחול, היתה זו תקופת החורף, אחרי כל מטר גשם ומשב הרוח, היינו צריכים לחזק את יתדות האוהלים על מנת שלא יתמוטטו. העסיקו אותנו בקטיף תפוזים ואחרי מספר שבועות העבירו אותנו לירושלים עיר הקודש, אירוע נשגב מבחינתי ושיכנו אותנו בבתים שננטשו על ידי הערבים במושבה הגרמנית.

 

הדירה היתה ממוקמת בסמוך לחורשת אורנים וחלקנו אותה עם משפחה ממוצא רוסי, משפחת גולד שאיתם שמרנו קשרי חברות טובים גם לאחר עזיבתנו את המקום.

 

מהסוכנות היהודית קיבלנו, לא במתנה, שתי מיטות ברזל שנקראו מיטות סוכנות, מזרונים ושמיכות מעופשות מלאות בפשפשים, מספר סירי בישול וכלי אוכל ותמורת כל אלה החתימו אותי על שטרי חוב על סך 15 לירות ישראליות, מטבע שהיתה נהוגה אז. אחרי כשנתיים הצלחתי לפרוע את החוב. נכון, היום קולטים אחרת.

 

אחרי שהייה של מספר חודשים בירושלים ומשלא מצאתי עבודה, עברנו לחיפה בעקבות חברי ראובן וויסטוך שהגיע לפני והסתדר בעבודה בנמל. הבעיה היתה למצוא מקום מגורים, חיפשתי ומצאתי מבנה ששימש כמוסך וחדרון צמוד לו, בחצר של בית שהיה שייך לערבי עשיר במושבה הגרמנית, לימים רחוב הגפן 25א.

 

המבנה היה תפוס על ידי בחור אשר הסכים לפנותו תמורת תשלום.

 

בחיפה מצאתי גם את דודתי רחל, אחות אבי שהגיעה לעיר יחד עם בתה בינה ממאוריציוס, לשם הוגלו יהודים שניסו להגיע לארץ ישראל בזמן המנדט הבריטי.


בת דודתי בינה, בתה של רחל אחות אבי - My cousin Bina, daughter of Rachel, my father's sister

 

המפגש איתה היה רווי וטעון רגשות וזיכרונות מהבית שהיה ואיננו עוד.

 

בארץ ביקרתי קרובי משפחה דודים ודודות מצד אמי שהגיעו לכאן טרם המלחמה

 

דודה רבקה אחות אמי ודוד יעקב בעלה בכפר חסידים, דודה רייזקה אחות אמי ודוד חיים בעלה בכפר אתא  ודוד יחזקאל אח אמי ודודה ציפורה רעייתו בירושלים, הם קיבלו אותנו בחום ועזרו לנו כמיטב יכולתם. לכולם היו ילדים ששמחו לבואינו.

 

חיים פירניק חברי הטוב מפלוסנברג הגיע ארצה לבדו, התגייס לצבא והיה אצלנו בן בית. מאוחר יותר עבר לגור בבאר שבע התחתן עם לינה, הקים משפחה שתי בנות ובן, הקשרים ההדוקים בינינו נמשכים עד עצם היום הזה .

 


חיים פירניק חברי מפלוסנבורג במדי צה"ל לאחר עלייתו ארצה  Chaim Firnik, my friend from the Flossenbürg Camp in I.D.F. uniform after his immigration to Eretz Israel

 

יוסף בן דודי ומשפחתו עלו ארצה  אחרינו, כאן בארץ נולד להם בן, שלמה, שהצטרף לשושנה.

 


בן דודי יוסף מימין, אשתו ציפורה ואנוכי -  My cousin Yosef at the right, his wife Cypora and myself

 


שושנה (רוז'ה) ושלמה מימין, ילדיהם של יוסף וציפורה אוסמן ובניי אברהם משמאל וירוחם באמצע

Shoshana (Roza) and Szlomo at the right, children of Yosef and Cypora  Osman and my sons Abraham at the left and Yerucham in the middle

 

מרבית הדירות במושבה הגרמנית בחיפה נוהלו על ידי משרד שנקרא "הרכוש הנטוש", כלומר הדירות שננטשו על ידי התושבים הערבים שגרו בהם טרם בריחתם בהוראת המוסדות הערביים. אותנו חייבו בתשלומי שכר דירה חודשיים ובסופו של דבר ניתנה לנו האפשרות לרכוש אותן.

 

ביודעי את מלאכת הבניה מלימודי במחנה הריכוז באושוויץ, הרחבתי את המבנה, שיפצתי והוספתי מטבח, שרותים ומרפסת שברבות הימים הפכה לחדר.

 

את הכל עשיתי במו ידי, כולל אינסטלציית מים וחשמל, התקנתי אמבטיה שנחשבה אז למותרות ומכרי שרצו להתפנק באו אלינו על מנת לטבול בתוכה.

 

גרנו שם במשך 18 שנים וילדינו אברהם וירוחם נולדו וגדלו בבית הזה, למבנה היו מצורפות חצר גדולה שניתן היה לסוגרה באמצעות שער וגינה ולילדים היה מקום נוח ובטוח למשחקים.

 


רעייתי, אני ושני בניי אברהם וירוחם My wife and me and our two sons Abraham and Yerucham


רעייתי ובכורי אברהם, My wife and my eldest son Abraham

 

גם עבודה מצאתי ועסקתי במלאכת הבנייה, כדברי השיר "אנו באנו ארצה, לבנות ולהבנות בה", כך פשוטו כמשמעו.

 

עבודת הבניין לא היתה קלה והצריכה כוח פיזי רב ושהות ארוכה בשמש לוהטת בימי הקיץ והתמודדות בגשם ובקור בימי החורף, אך חובת הפרנסה גברה על הקושי, מה גם שהשתכרתי די טוב והצלחתי לחסוך,דבר לא רגיל בימים ההם, כשמקומות עבודה לא היו בשפע ואנשים רבו ולעיתים אף בצורה אלימה עבור כל יום עבודה אפשרי.

 

במשך למעלה מעשור  מצב בריאותי היה תקין ולמרות אזהרות הרופאים בתקופה בה הייתי מאושפז בגרמניה אחרי המלחמה, בקשר למצב בריאותי העתידי, הרגשתי די בטוח עם עצמי, אבל לא לעולם חוסן. בסוף שנות החמישים פקדה אותי מחלה אשר עשתה בי שמות ולרופאים היה קשה לאבחנה. אחרי שלושה חודשים בהם ידעתי מכאוב וסבל רב, אושפזתי בבית חולים הדסה בירושלים שנחשב כבר אז לטוב מכולם. לאחר מעקב ובדיקות רבות, הצליחו לגלות בגופי חיידק אשר קינן בגופי במשך שנים רבות, מאז מחלתי במחנות טרם עלייתי ארצה. בתקופה ההיא הפניצילין, התרופה האנטיביוטית לא היתה בנמצא, כך יצא שהחיידק לא חוסל, עד שמצא הזדמנות להתפרץ בזמן שגופי נחלש.

 

דמי האשפוז והטיפול בבית החולים הדסה היו על חשבוני וכספי החסכונות שהיו לי אזלו במהירות רבה ולפיכך הועברתי לבית החולים תל השומר. הייתי מאושפז שם מספר חודשים וכשהשתחררתי סוף סוף עמדתי בפני שוקת שבורה וריקה. הייתי במשבר כלכלי, חסכונותי אזלו והייאוש התחיל לכרסם בי, הייתי אובד עצות.

 

כמוצא למצב הגרוע בו נמצאתי החלטתי לעשות הסבה מקצועית בתורת הנהלת חשבונות, לאחר הלימודים התחלתי לעבוד. עשיתי את עבודתי נאמנה ובאופן מקצועי, קודמתי בתפקידים ובאחריות שהטילו עלי ובהתאם גם שכרי עלה ובסופו של דבר הצלחתי להשתקם.

לאחר זמן מה עברנו לדירה חדשה ומורחבת והשמחה חזרה לשרור במעונינו. הילדים גדלו, התחתנו והביאו ילדים לעולם.

 

הגורל לעיתים מתעתע, לא ניתן להתחמק ולברוח ממנו, פעם מכה ומכאיב ופעם מציל ומושיע.

 

בגיל 63 פקדה אותי מחלת לב נדירה. בגלל מצבי הרפואי לעבור ניתוח היה בזה מן הסיכון, כמו שאמר אז הרופא 50/50, בלב כבד ובחששות גדולים לקחתי את הסיכון ועברתי בהצלחה ניתוח מסובך, הפעם הגורל שיחק לצידי.

 

אחרי הניתוח פרשתי לגימלאות ומאז אני נהנה מתחביבי בתחום היצירה והאומנות, ריקועי נחושת וויטראז' גם בכתיבה אני "חוטא", מעת לעת אני כותב שיר ומקריא אותו לבני משפחתי, להנאתם ולהנאתי, משתדל למלא את חיי בתוכן ועניין.

ובעיקר תודה לאשתי אשר עברה אתי כברת דרך אשר ידעה עליות ומורדות, הלכה אחרי במדבר ותמכה בי גם בימים הקשים שעברתי ועמדה לצידי כסלע איתן ולא נתנה לי ליפול.

 

ידענו בחיינו חיי דבש וגם עוקץ לא חסר, את העבר לא שכחנו וגם לא נשכח. למרות הקשיים ואבני הנגף, הצלחנו, אנו השורדים לקום לתחייה מחדש, כמו עוף החול האגדי, הקמנו משפחות, עזרנו בבניין הארץ, התמודדנו בקשיי קליטה ופרנסה ויכולנו להם.

 

התברכתי בצאצאים מבנים, בני ובנות בנים, שהולכים ומתרבים כבדי אילן, נותנים פירות מנצר ששורשו נגדע בימי חורבן איומים ונוראים.

נזכה לראותו צומח, מפריח ופורה כמו שכתוב: ונצר משרשיו יפרה, – ישעיהו י"א, א'.

 

החיים בצילן של ענפי האילן גורמים לי קורת רוח והנאה  רבה – הם גאוותי וזה שכרי.

 


רעייתי אסתר ואני My wife Ester and myself

 

   


מיכל, הנכדה הבכורה עם מנחם בקר ליד אנדרטת הזיכרון בקריית שאול, תל אביב, פרט מגלעד עשוי ריקוע נחושת "שמע יראל" יצירת מ. בקר
ארץ אל תכסי דמי! איוב ט"ז יח'
Michal, the eldest granddaughter with Menachem Mendel by the Mława's memorial in the Kiryat Shaul cemetery at Tel Aviv. M. Mendel contributed the copper sheet artwork in the center - detail: O earth, cover not thou my blood, Job XVII, 18

 

 

home

לחלקים קודמים...

לפני המלחמה

אלה תולדות - דע מאין באת
החדר – מכל מלמדי השכלתי

יבנה – חכמיה, מורים ומחנכים ומנהל אחד

 

 השואה - גטו

המלחמה – חורבן הבית

הגרמנים באים, אדונֵי גזע עליון, תת אדם מתחתית שאול

הגטו – השער לפורענות

 

 השואה - אושוויץ

אושוויץ – בירקנאו, אש אפר ותמרות עשן

מלאכים באושוויץ – ד"ר לוין

 

שירה  Poetry

 

עיר שהיתה |  והמשחית לא אמר די - אושוויץ בדם ואש ואפר | בלאדה | היינו לאחד | בלאדע (אידיש)

 

Back to M.R.I. - Mlawa Remembrance Initiative

Last updated April 8th, 2015

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Pesonal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!