בס"ד

לא אמות כי אחיה ואספר... (תהילים קי"ח י"ח)
I shall not die but live to tell...     The Psalms (118,18
 

Menachem Mendel Becker
A MAN IN THE HAND OF FATE

 

מנחם מנדל בקר:
אדם ביד הגורל

 

תוכן עניינים
Translated by Ada Holtzman

לפני המלחמה | גטו | אושוויץ | שחרור

 

לפני המלחמה - Before the War

אלה תולדות - דע מאין באת - This Is Your History - Know from where Did You Come

החדר מכל מלמדי השכלתי -The Heder - I Studied from All My Teachers

יבנה חכמיה, מורים ומחנכים ומנהל אחד - Yavne - Its Teachers and Educatorrr

הבית והיתמות - Home and Orphanhood

 

השואה - גטו - Holocaust - The Ghetto

המלחמה חורבן הבית - The War - The Destruction of Home -

הגרמנים באים, אדונֵי גזע עליון, תת אדם מתחתית שאול 

The Germans Come - Masters of the Supreme Race - Subhuman People from Inferno

הגטו השער לפורענות - The Ghetto - Gate to the Calamity

 

 השואה - אושוויץ Holocaust - Auschwitz

אושוויץ בירקנאו, אש אפר ותמרות עשן -  Auschwitz - Birkenau - Fire  Ashes and Fume

מלאכים באושוויץ ד"ר לוין Angels in Auschwitz - Dr. Lewin

 

שחרור - Liberation

פְלוֹסֶנְבּוּרְג (Flossenbrg)  -  מחלה לקראת סוף לא ידוע

Flossenbrg - Illness towards the Unknown End -

הצעדה בין חיים ומוות, חוט השערה -  Death March  Death and Life as Hairbreadth

 כַּבְלֵי השחרור - Chains of Liberation

 

>

 

שירה  Poetry

 

עיר שהיתה |  והמשחית לא אמר די - אושוויץ בדם ואש ואפר | בלאדה | היינו לאחד | בלאדע (אידיש)

 

 השואה - גטו

 

תוכן עניינים

המלחמה חורבן הבית

הגרמנים באים, אדונֵי גזע עליון, תת אדם מתחתית שאול

הגטו השער לפורענות

 

 

המלחמה חורבן הבית

 

 ב-1 לספטמבר 1939 פרצה המלחמה בפלישה גרמנית לפולין ואני כבן 15.

 

"מלאבה" עירי שכנה אז לא הרחק מגבול פרוסיה המזרחית, בצפונה של פולין. שבועות מספר לפני פרוץ המלחמה ניכרה תנועה ערה של הצבא הפולני, אשר הוצב בסביבה קרוב לגבול. בין החיילים היו גם יהודים, ובשבתות הם באו לבית הכנסת והתארחו בקרב יהודי העיר לארוחת שבת.

 

אווירת מלחמה אפפה אותנו ורוח נכאים ליוותה אותנו ביודענו את מה שמתרחש בגרמניה זה מספר שנים.

 

ההבנה וההכרה שעירנו תותקף כבר בראשיתה, גרמו להרבה מתושביה לעזוב ולברוח לתוך המדינה, הרחק מהגבול. אף אני ואחי הצעיר יוסף נשלחנו לעיירה רצ'ונז' מרחק של 70 קילומטר מהגבול, ליתר ביטחון, על כל צרה שלא תבוא.

 

התארחנו כל אחד בנפרד אצל קרובי משפחה רחוקים, ומקום לינה משותף היה לנו אצל קרובים, דוד של אימא, אליהו קובלסקי ואשתו שרה, זוג מבוגר, הוא נכה וצולע והיא לקוית ראיה.

 

ביום שישי 1 בספטמבר 1939 חווינו אחי ואני את פרוץ המלחמה. מספר ימים אחרי, ביום רביעי, נכנסו הגרמנים לעיירה. פליטים רבים מהסביבה הגיעו אליה עוד קודם כשהם נסים על נפשם, מפוחדים ומבוהלים. חלקם נפצעו במהלך הפלישה מההפגזות וירי הגרמנים. בקיצור, מן הפח אל הפחת!

 

 גם אבי ושתי אחיותי, בלומה, כשהיא פצועה בפניה כתוצאה מההפצצות, ושרה, הגיעו לעיירה לאחר שביתנו נפגע כתוצאה מהפצצה, כאשר כל רכושם היה הלבוש שעל גופם. מלאבה הופצצה לפנות בוקר, והשכונה בה גרנו הפכה לעיי חורבות.

 

לאחר מספר ימי שהייה ברצ'ונז', משהבינו שאינם בטוחים גם כאן ושהגרמנים מתקדמים, חזרו אבי ואחותי שרה ל"מלאבה", ובלומה נשארה עימנו אצל הדוד והדודה.

 

לפני לכתו ציווה עלי אבא ללמד את יוסף אחי הצעיר להניח תפילין, משום שהיה לפני בר המצווה שלו, ואכן קיימתי את בקשתו. אכן, נפש יהודי, עומד אדם בחורבנו, ודאגתו ללמד את בנו הנחת תפילין.

 

home

 

 

הגרמנים באים, אדונֵי גזע עליון, תת אדם מתחתית שאול

 

הכובשים הגרמנים ברצ'ונז' החלו בגזירות והתעללויות נגד יהודים, בכל יום גזירה חדשה: טאטוא הרחובות, עבודות הכבישים, שירותים שונים לטובת הצבא וכו'. אוי ואבוי היה לאלה שהתלוננו על מחלה או קושי מלבצע את הגזירות. הגברים הובאו לכיכר העיר, הושכבו על גחונם וגבם הפך למדרכה. הגרמנים צעדו עליהם עם מקצבי השירים ששרו, בליווי מכות מקל ומגלב. הרמת הראש גררה אחריה מכה חזקה יותר, בעלי הכרסים סבלו יותר, משום שגופם הבולט שעשע אותם יותר, ולכן עינו אותם כך שלא קמו יותר. מלבד העבודות אותן נדרשנו לבצע, סבלנו מהתעללויות שונות בכיכר העיר. הקפיצו והריצו אותנו ללא תכלית, ולמעשה כל מה שהתחשק להם לעשות. גם אני נדרשתי לבצע את העבודות, משום שהייתי כבר מעל לגיל 14. בני הזוג שגרנו אצלם, היו זקנים, הגבר היה פיסח ולא יצא בעת פקודה, באמרו בצדק שאם יצא - קרוב לוודאי שיחסלו אותו, ולא היה לו מה להפסיד. אני יצאתי מהבית במקומו, על מנת שיראו שמישהו יוצא מן הבית ומתייצב.

 

היו להם שיטות שונות על מנת לסחוט כסף מהיהודים, כמו איום בגירוש והטלת כופר נפש, ופרנסי העיר התחייבו בנפשם לאסוף את סכומי הכסף הנדרשים. ברצ'ונז' קיבלתי בפעם הראשונה תג זיהוי יהודי. יום אחד אספו אותנו בכיכר העיר וחילקו לנו רצועת בד בגודל 3X8 ס"מ בערך, שכלל ציור מגן דויד ובתוכו הכיתוב Jude"", התג היה צריך להיות מחובר או תפור לבגד.

היה קשה מאוד לעמוד בכל הדברים שעשו לנו, והיו כאלה שנשברו ולא החזיקו מעמד. כצעיר ובריא יכולתי להחזיק מעמד.

 

בתקופת החגים, ראש השנה ויום הכיפורים "הימים הנוראים" שאכן היו כאלה, ערכנו את התפילות בהסתר, בבתים פרטיים, וזעקנו לשמים "אנא הושיע נא". היו אלה זעקות אמתיות, ציפינו וקיווינו לגאולה.

 

ב 9 לחודש נובמבר 1939, אספו וכינסו הגרמנים את כולנו בבית הכנסת, גברים לחוד ונשים לחוד. את דברי הערך שענדו והיו על גופם הסירו ולקחו, ופקדו עלינו להביא גם את דברי הערך שנשארו בבתים, באיימם שמי שלא יביא יהרג. על מנת להראות את רצינות כוונתם הרגו מספר אנשים.

מהומה גדולה התחוללה, ובתוך כך אחד מאנשי האס.אס. אמר לי ללכת הביתה. הם החזיקו את המבוגרים בעלי הרכוש לשם עושק.

הגעתי לבית אחרי חצות, כולם ישנו כבר, לא ידעתי מה מתרחש בבית הכנסת כל אותו הלילה. לפנות בוקר התעוררנו לקול דפיקות השכנים בחלון, "מה אתם ישנים, בעוד זמן קצר מתבצע גירוש, חיילים יגיעו לפנות", זה מה ששמעתי כשהתעוררתי.

פתחתי את התריס, ראיתי את השכנים ואת הצרורות הארוזים על גבם, צועדים לכיוון כיכר העיר. התברר שהם שוחררו לבתיהם רק בשעה 3 לפנות בוקר, לאחר שבזזו את רכושם, ואז נאמר להם להתכונן לגירוש בבוקר. כל אחד הורשה לקחת צרור במשקל של 10 קילוגרם. אנחנו התעוררנו מבולבלים ולא ידענו מה לקחת קודם. פרשנו סדינים ושמנו בהם מכל הבא ליד, יצאתי לחצר עם הצרור שהכנתי ונעמדתי ליד הדלת, כך שאם יבואו לגרשנו אראה כאילו כרגע אני יוצא.

 

היה זה ב-10 בנובמבר 1939. רצה הגורל, מזל מן השמים, קרוב משפחתי אליהו קובלסקי סחר בעורות, ובהיותי שם עזרתי לו, פיזרתי מלח, ניקיתי, אווררתי וכו'. העבודה התבצעה במחסן שהיה ממוקם בחצר.

 

גוי שסחר איתו, שמע על הגירוש והגיע בבוקר לעשות עסקים ונכנס לתוך הבית. כשסיים, יצא מהבית ובו בזמן הגיע חייל גרמני על מנת לגרש. הוא שאל אותו האם הוא יהודי, והגוי ענה לו שאינו יהודי. מאחר וגם חזותו לא היתה כשל יהודי עזב אותו החייל, ואני הלכתי עם הצרור לכיכר העיר בעוד קרובי נשארו בבית.

 

צעדתי בעצלתיים לעבר הכיכר וכשהגעתי אליה היא היתה כבר מלאה באנשים. המולה רבה שררה שם, צעקות ובכי כשל אסון נורא, גהינום על פני האדמה, והכל בליווי מנגינות לכת שניגנו הפולנים במצוות הגרמנים. החסידים מחאו כפיים בחושבם שאלו חבלי משיח. היה זה מחזה תעתועים לא מהעולם הזה, קשה לשכוח אירוע כזה.

 

קרובי עדיין לא הגיעו לכיכר, ולפיכך התקרבתי לקהל והשארתי את צרורי על הארץ. עשיתי עצמי מחפש דבר מה, והתרחקתי בזהירות בלי לעורר חשד והלכתי הביתה. סיפרתי להם כל מה שקורה, והם החליטו להישאר. קרובי המבוגרים נכנסו למיטותיהם ואחותי התחזתה למטפלת שלהם, אחי ואני העברנו מזרונים לעלית הגג ושם הסתתרנו במשך כ-4 שבועות בפחד רב.

 

כל רחש שהגיע מבחוץ הרעיד את ליבנו. בבית בו התגוררנו פעלה עד לא מכבר מאפייה, וממה שנשאר הכינה אחותי אוכל.

 

באחד הימים לפנות בוקר, שמעתי קולות צעדים המטפסים אל עליית הגג בה הסתתרנו. נשמתנו פרחה, עד שהופיע יהודי מאלה שגורשו אשר גר באותו הבית, והוציא זוג פמוטי כסף שהחביא קודם לכן. גם הוא נבהל מאתנו. הוא סיפר לנו את סיפורו ואנחנו סיפרנו את שלנו, ואחר כך קם והסתלק.

 

חששנו מאוד שמא ייתפס, כי אז גם אנחנו נהיה אבודים.

 

זה לא יכול היה להיות פתרון לזמן ארוך, ולפיכך יצרנו קשר עם סוחר העורות הגוי, שהגיע יום אחד, העמיס את כל העורות על גבי עגלת הסוסים באופן בולט, ויחד איתו עזבנו את "רצ'ונז'". אחותי והדודה שרה עטו על ראשיהן מטפחות כדרך נשי הגויים.

 

פניהם של קרובי, אחותי בלומה ואחי יוסף, היו לעיירה "פלונסק", (Płońsk) שם היה לקרובים בן, ואילו אני צריך הייתי להגיע בכוחות עצמי מהעיירה רצ'ונז' לשְׁרֵנְסְק, שם היתה לנו  משפחה גדולה. לא ידעתי כיצד להגיע, לכפרים פחדתי להיכנס, הכלבים נבחו עלי, הפרחחים המקומיים המטירו עלי אבנים, אז בחרתי ללכת דרך השדות. מפעם לפעם נעזרתי בכפריים שנהגו על עגלת סוסים, והם כיוונו אותי ולפעמים גם הסיעו אותי כברת דרך. ההליכה חיממה אותי ולכן העדפתי אותה. בהמשך הדרך עמדה עיירה בשם "רדזנוב" Radzanw, שרבים מתושביה היו יהודים. לפנות ערב הגעתי אליה בדרך לא דרך, ושאלתי את העוברים והשבים למקום מגוריו של נער אשר למד איתי בבית הספר. הגעתי אליו ושם אירחו והלינו אותי בחפץ לב, ולמחרת ארגנו  עבורי "הסעה" לשְׁרֵנְסְק.

מסלול ההליכה מרצ'ונז' לשרנסק דרך רדזאנוּב Radzanw

 

 בשְׁרֵנְסְק עיר הולדתי, החיים התנהלו באופן יחסי כמקודם. בהיותי שם יצאה גזירה לגלח את הזקנים. לדודי שלמה אוסמן, אבא של יוסף, היה זקן יפה וארוך, וכשחזר הביתה מגולח חשך עולמם. כולם פרצו בבכי ודודי נהג מנהג אבלות. אז, עוד לא ידענו מה צופן לנו העתיד.

 

שבועיים ימים נשארתי בשְׁרֵנְסְק, עד שאבי הגיע ולקח אותי למלאבה. שם התגוררנו יחד עם אחות אבי, הדודה יעטא והדוד שמואל ברלינקה, ועם שני ילדיהם דוד ושלמה. למרבית המזל, ביתם לא הופצץ. אחותי הגדולה בלומה ואחי הצעיר יוסף חזרו גם הם מפלונסק, וסוף סוף שוב התאחדנו כולנו.

 

הדירה היתה קטנה, הצפיפות גרמה לפעמים לאי נעימות ועצבנות, אבל לא היתה ברירה אחרת.  הגזירות שנחתו עלינו מפעם לפעם, גם הן לא תרמו לשלוות הנפש, והיינו צריכים לגייס אורך רוח ואיפוק מרביים. מכיון שביתם לא חרב, הגרמנים באו מפעם לפעם ושדדו דברי ערך, רהיט יפה, מלבושים, פרוות, כלי מיטה וכו'.

 

בכל בוקר היינו צריכים להתייצב ליד בית העירייה לחלוקת עבודה. כל אחד ממנהלי העבודה הגרמנים, לקח את מספר האנשים שנזקק לו, והנותרים נשלחו לביתם. נוצר מצב שחלק מהאנשים נלקח לעבודה יום יום, וחלק לא. לפיכך התארגן וועד שהסדיר את חלוקת העבודה והנטל על פי מכסה. אני לקחתי על עצמי את ביצוע העבודות של אבי ושל הדוד, וכן של אנשים ששכרו יום עבודה תמורת כסף. סוג העבודה שקיבלנו היה מקרי. היו עבודות שנחשבו לבזויות, כגון: ניקוי וריקון בורות שופכין (במלאבה לא היתה מערכת ביוב מרכזית), פינוי הריסות, ושירותים שונים אצל הגרמנים. העבודות אותן בצענו עבור הצבא הגרמני זיכו אותנו מפעם לפעם בפת לחם, ולפעמים במכות.

 

מידי מספר ימים פורסמו הודעות בקרנות הרחובות, אשר הודיעו על גזירות חדשות, למשל: אסור היה ללכת על המדרכות, צריך היה להוריד כובע בפני גרמני, הגבלת שעות קניה בשוק, טלאי צהוב וכו'. כך התחלתי לקרוא ולהבין את השפה הגרמנית.

 

באחד הפעמים יצא לי לעבוד באיסוף וניקוי לבנים של בית הכנסת שנשרף על ידי הגרמנים, לצורך אספקתן עבור שיפוץ וילה, שהוחרמה לטובת ראש המחוז הגרמני של מלאבה. הוילה היתה מוקפת בגן גדול, ואגרונום גרמני בשם "פרויס" הועסק שם בסידור הגן. כשגמרתי את עבודת הלבנים, נשארתי לעבוד אצלו בגננות. הוא היה אזרח, איש מקצוע, לא נאצי אידיאולוגית, והוא לא התייחס לשאלת היהודים.

 

מצאתי חן בעיניו משום שהייתי חרוץ, והוא סידר לי תעודת עבודה וגם שכר כמו לפולנים.

 

הוא הקים גם משתלה מחוזית לאספקת תוצרת חקלאית, זרעים וחומרי הדברה, אשר חולקו בין השאר על פי הקצבה גם לכפריים. מכיון שידעתי קרוא וכתוב נעשיתי אחראי לחלוקה, אשר היתה כרוכה ברישום ואיסוף תלושי הקצבה.

 

גם בתקופה הנוראה ההיא קרו לי דברים מוזרים ומשעשעים. באחד הימים הגיע איש אס.אס לשטח הגן, על מנת לקבל מצרכים שהוקצבו לו. הוא נעמד בשער וקרא "בֶּקֶּר" "בֶּקֶּר", שזה שם משפחתי. התייצבתי בפניו בעמידת דום מתוח, הורדתי את כובעי ושאלתיו למבוקשו. הטלאי הצהוב היה עלי, כך שהוא ידע שאני יהודי. הוא שאל "איפה בֶּקֶּר", עניתי "אני בֶּקֶּר". מכעס הרים רגלו והתכונן לבעיטה תוך סינון קללה, ואני ברחתי מפניו.

 

תוך שהוא מתרגז הלך לבוס שלי שמשרדו היה בבנין הסמוך, "בנין לנדראטסאמט" (המחוז) וסיפר לו שהוא חיפש את "בֶּקֶּר" ויהודון מתחזה אמר לו שזה הוא. לא עלה על דעתו שיהודי ישא שם משפחה גרמני. הבוס הרגיע אותו ושלח אותו אלי לקבל את מצרכיו. פחדתי ובידיים רועדות בצעתי את מלאכתי.

 
רחוב הראשי בגטו (רח' טפר) - (.The main street in the Ghetto (Tepper St

 

באותם ימים חיפשו האנשים כל דרך להתפרנס, וכך גם אבי ודודי. לדודי שמואל ברלינקה שהיה בעל טחנת קמח שהוחרמה, היו ידי זהב. הוא בנה מטחנה לטחינת גריסים בהפעלה ידנית, והפעיל אותה יחד עם גרמני שהיה פעם אזרח פולני, שנקרא "פולקסדוייטשה".

 

אני עזבתי את המשתלה והלכתי לעבוד עם דודי לסובב את גלגל המטחנה, עבודה קשה אך משתלמת, כי בנוסף לשכר עבודה קיבלתי גם מנת גריסים שניתן היה למכור אותה.

 

ב6 לדצמבר 1940 נפלו עלינו השמים, כשגזרו על גירוש על יהודי מלאבה. 3000 איש גורשו והנשארים הועברו לגטו שהוקם. המגורשים עברו עינויים קשים וסבל בל יתואר, הובלו ממקום למקום, התגוללו בחוצות, בעוני, רעב ובמחלות, ויד הקלגסים היתה בהם לשמצה. הרבה מתו מרעב, ממחלות ועינויים.

 

אנחנו עמדנו בחוץ עם צרורות, ערוכים ומוכנים לגירוש, כאשר לפתע נשמעה קריאה לחזור משום שהמכסה מלאה, וכך נשארנו.


חומת גטו מלאבה- The wall of ghetto Mława
 


שרידי חומת הגטו, אחרי המלחמה The ruins of the Ghetto wall after the war

home

הגטו השער לפורענות

הגטו הוקם ברובע הירוד והדל ביותר בעיר, אנחנו תפסנו מקום בדירה עלובה, בבית שבו חצר.

 

שער הגטו היה תחת שמירה מתמדת, בדיקה נערכה לכל יוצא ובא. חלונות העירייה השקיפו על השער, ומפעם לפעם נערכו אקציות של בדיקות וחיפושים מדוקדקים. החיים היו קשים מאוד, במיוחד למי שלא עבד, והיו שהגיעו לחרפת רעב.

 

בנוסף לתושבי מלאבה דחסו לתוך הגטו גם את יהודי הסביבה. הצפיפות היתה איומה, כל חור ומחילה שימשו למגורים. מחלות ומגיפות פרצו ודיללו את האוכלוסיה. שרפרפים ומצע של בלאים וסחבות שימשו לי מיטה.

 

הרג של יהודים באמצעות תלייה וירי היה דבר שבשגרה. מפעם לפעם נתפסו ונאספו אנשים שיועדו לחיסול, וכל השאר אולצו להיות נוכחים בעת ביצוע ההוצאות להורג, בין בתליה או בירי. כדי לוודא שכולם יצאו, הלכו הגרמנים וסרקו את החצרות בין הבתים, ואוי לו למי שנתפס מסתתר, הוא טעם את הפרגול, שיני הכלב ו/או כדור כלי הנשק.

 


 גטו מלאבה Ghetto Mlawa

 

באחת הפעמים נתפס אבי יחד עם 100 אנשים נוספים. מחצית מהאנשים נרצחו, והמחצית הנותרת שאבי נימנה עליה  יועדה להירצח, במידה וישמעו קולות בכי ויללות מהקהל אשר נאלץ לחזות באירוע.

 

למרבית המזל אבי נותר בחיים, אך הוא חזר רצוץ ושבור פיזית ונפשית. אבא לא דיבר ולא סיפר דבר. כששאלנו אותו, גרונו נחנק מדמעות ואנחנו יחד אתו. מוטב היה לשתוק ולא להוסיף לשברון ליבו. הנותרים בחיים, נאלצו לסדר את הגופות בבור, לחלוץ את נעליהם ולכסות את הבור.

 

גם לנו לא היה קל, ואף אנו הושפענו ממסכת הזוועות וקשיי המחיה הקשים. העבודה בטחנה היתה קשה מדי עבורי, כוחי לא עמד עוד בסיבוב גלגל המטחנה וסחיבת השקים הכבדים.

 

בלית ברירה בקשתי מהאגרונום הגרמני שיקבל אותי לעבודה בחזרה, והוא קיבל אותי ברצון. תועלת רבה צמחה לי מעבודתי במשתלה. קניתי אצל הכפריים מתוצרתם בזמן שבאו לקבל את הקצבתם (זרעים, שתילים, חומרי הדברה וכו'), ובתחבולות שונות העברתי את קניותי לתוך הגטו, לפעמים גם בעזרת הבוס הגרמני שלי.

היה בזה משום סכנת חיים, אבל מה לא עושים כדי לחיות ולהחיות.

 

סיפקתי ירקות מהגינה למטבח הגרמני באופן אישי. עשיתי זאת בטרם ניקו את שולחנות האוכל, כך שיכולתי לאסוף שיירי מזון, שעבורנו היו יקרים מפז. הבוס איפשר לי להביא לעבודה גם את אחותי שרה ובת דודתי ביילה, אחותו של בן דודי יוסף, אשר גם הן הבריחו אוכל לתוך הגטו, עבדתי שם עד לסגירת הגטו, טרם חיסולו. מפתחות המתקנים היו אצלי, וכשבא הבוס לקחתם שאל אותי האם אהיה מוכן להמשיך לעבוד במשתלה. הסכמתי, בתנאי שיחד אתי יישארו גם יתר בני משפחתי, ובזה נגמר.

 

קשה מאוד לתאר את החיים שהתנהלו אז בגטו. היה זה לילה ארוך - ארוך של חושך שחור משחור.

 

היינו לכודים בכלוב, נתונים לחסדי הצוררים, מידת שנאתם טירופם ויצר ההתעללות שלהם.

 

הפעולות והאירועים שננקטו כלפינו היו בלתי צפויים, ונתונים לגחמתם של הגרמנים. הדאגה והחרדה לא היו רק לשלום האישי, אלא גם לשלום בני המשפחה והקרובים.

 

פחד רב היה לעבור ברחוב ולפגוש כלב צמא דם עם בעליו האכזר, שמפעם לפעם הסית את בעל החיים כנגדנו באומרו: "אדם, נשוך את הכלב!".

 

ימי הגטו זכורים לדיראון עולם, ימים ולילות אפופי חרדות ואימת מוות, מבלי לדעת מה ילד יום, או מה ילד הרגע, ימים שהניסיון לתאר אותם מגמד את המציאות.

 

הרעב היה קשה, החולי כמעט ללא מרפא, אך הפחד האפיל עליהם, הפחד מהבלתי נודע. ידענו שלא נשרוד, אבל לא ידענו מתי יהיה הסוף וכיצד.

 

ידענו על פרעות ופורענויות מההיסטוריה היהודית, אבל לפורענות כזאת לא פיללנו, המוח לא יכול היה לתפוס ולדמיין עד לאן יכולה הזוועה להגיע.

 

כמו כולם נאלץ הייתי לצפות בהוצאות להורג, תליה, יריה, מכות רצחניות וכו'. חרדה ובעתה היו מנת חלקנו. הוכרחנו לשתוק, לא להשמיע קול, לא בכי, לא יבבה, אחרת יומתו עוד.

 

בכינו באלם, ללא דמעות, זעקנו, צעקנו מבלי להשמיע קול. היה זה קשה, עד כדי טירוף, ואין פלא שהיו שנשברו, איבדו את שפיות דעתם, איבדו את עצמם לדעת. היה קשה לשמור על שפיות וצלם אנוש.

 

המראות והקולות נחרתו במוחי לעד. לא אחת עולים בי המראות והקולות, במצבים שמזכירים לי או שיש בהם דמיון למה שקרה.

 

מראות וזיכרונות קורעי לב, כמו המקרה של בן השכן אשר נבחר יחד עם עוד ארבעה בחורים למשוך את חבל התליה של גרדום הנידונים למוות, הבחור לא פסק לבכות, דעתו חישבה להיטרף, שמרנו עליו, דיברנו אליו על מנת למנוע ממנו לשלוח יד בנפשו.

 

מחזה נוסף אשר נחרת בזיכרוני, היתה תפילתו של שמש בית הכנסת, שהיה שכננו, בתקופת החגים של הימים הנוראים. בנו היה בין 50 האנשים שהוצאו להורג ביום בו נתפס אבי יחד עם ה-100. התפילה נערכה בביתו, היתה זו תפילה חרישית, מפחד שתישמע חסם את פיו בטליתו. המועקה היתה גדולה שבעתיים, כי נאלצנו לאצור את הכאב פנימה. דמעותיו שטפו את הטלית, המחזה היה קורע לב, תפילה כזו לא חוויתי מימי וגם לא אחווה.

 

קריאות השבר והזעקות לא יצאו החוצה לעבר השמים, הן הדהדו פנימה ושברו את הלבבות. עוצמתן היתה חזקה כל כך, והיא אינה מרפה ממני, על אף השנים הרבות שעברו מאז.

 

שום תפילה בעולם לא תשווה ולא תידמה לתפילה הזו. התפללנו בכאב ובכוונה גדולה, ציפינו לרחמי שמיים, אך לצערנו היא לא הגיעה בעתה ליושב במרומים.

 

מקרה נוסף שאינני יכול למחוק ולשכוח והוא עולה מפעם לפעם לנגד עיניי, היה זה תלייתו של שוטר שנמלט מחבל התלייה באחת מפעולות הגרמנים. הוא נמצא כעבור זמן מה, ונתלה על עץ נמוך, כך שרגליו נגעו לא נגעו בקרקע, דבר שהגדיל את יסוריו.

 

התליה בוצעה על שפת רחוב הומה אדם, על מנת שכולם יוכלו לצפות בה ובתוצאותיה. עיניו בלטו ויצאו מארובותיהן, לשונו השתרבבה מפיו, אכן מחזה מזעזע מראה נלעג של בוז לעבר תלייניו, לדיראון עולם.

 

לא ניתן להתעלם משתי פרשות בעלות משמעות, אשר השלכותיהן הטילו חותם עמוק והשפיעו על מהלך החיים בגטו, בהן היו מעורבים שניים מבני עירנו. האחד שיזכר לטוב, היה יושב ראש הוועד הראשון "פרלמוטר", אשר הסתכן ועשה רבות למען הקהילה לפני הקמת הגטו ואחרי שהוקם.

 

בחוכמתו ותושייתו הצליח לבטל ולמנוע אי אלו גזירות, אם בדרך של משא ומתן ואם בדרך של שלמונים לקצינים שאהבו זאת. מנגד, היו קצינים שונאים ושוטמים, אשר לא ראו בעין יפה את התנהלותו הבוטחת, ואולי מתוך קינאה ביניהם החליטו לחסל אותו. לילה אחד קראו לו למפקדה ובדם קר ירו בגבו. אחרי הוצאתו להורג גזרו גזירות חדשות והוסיפו את הכיתוב "פרלמוטר איננו יותר", דהיינו "יותר אין לכם מליץ". ואכן המצב הלך והורע. רוממות רוחו תיזכר בחסד עליון, הנשארים זוכרים אותו לברכה.

 

לעומתו, שלום גוטמן יימח שמו אשר מכר נשמתו לשטן, זכור לגנאי, לשמצה ולהוקעה. כמו שקרה גם בקהילות ישראל אחרות, אשר בקרבן קמו מומרים, בוגדים, מלשינים וסתם מנוולים, אשר הוציאו שם רע לעמם והביאו צרות לעם ישראל. מרגע כניסת הגרמנים למלאבה שיתף איתם פעולה, הלשין, בזז, גזל מכל הבא ליד וגרם לצרות רבות. הוא זה שהלשין וגרם לגרמנים לשדוד את דודה ייטע. פעם גרנו בשכנות אליו, ואבא שהכיר אותו הלך אליו וביקש שיחוס, אך גוטמן תפס סכין ואיים על אבא.

 

הפחד ממנו היה כמו פחדנו מהגרמנים. "פרלמוטר" החסיד לא רצה לחסל אותו, ריחם עליו, אבל בסופו של דבר כשהגיע גם הוא לאושוויץ, חיסלוהו "החבר'ה".

 

בזמנים גורליים, יש ואדם מתעלה על עצמו במעשיו והתנהגותו, ויש אדם שפל ומשתפל, "פרלמוטר" ו"גוטמן" לבן ושחור , מלאך ושטן.

 

אין ביכולתי לתאר את כל קורות הגטו, רק משהו על קצה המזלג. בספר "פנקס מלאבה" המתאר ומספר על מלאבה יש תיאורים מקיפים יותר. מוראות הגטו הותירו כתם שחור בעזבנו, והטביעו חותם צורב לעתיד לבוא.

 

כאמור, הגטו היה סגור ימים מספר לפני חיסולו, ובזמן הזה הכינו רשימות לקראת המשלוחים.

 

הראשונים לחיסול הגטו היו הזקנים, שנשלחו במשלוח הראשון. היה זה בתאריך 10 בנובמבר 1942, הם לא הורשו לקחת אתם דבר. המשמעות של האיסור היתה מובנת, אך בכל זאת תפרנו בבגדיהם מחבואים לדברי ערך, לכל מקרה. המשלוח השני כלל את דודי שמואל, דודתי ייטע ושני ילדיהם, דוד ושלמה, שכשזכור אצלם התגוררנו בתקופה שקדמה לגטו ויחד אתם בגטו. הפרידה היתה קורעת לב וקשה מנשוא. הם יצאו ב-13 לנובמבר 1942.

 

במשלוח השלישי היינו משפחתי: אבא, אחיותי בלומה ושרה, אנוכי ואחי יוסף, ומשפחתו של יוסף בן דודי, הוריו שלמה וחוה אוסמן וילדיהם.

 

טרם העזיבה ערכו לנו בדיקה וחיפוש של דברי ערך וכסף מוסתרים. כל מי שנמצא אצלו דבר מה מוסתר נורה מיד לנגד עינינו. כל מה שהורשינו לקחת היו צרורות שהכילו דברי אוכל למספר ימים בלבד. הצידה שהכנו כללה בעיקר דברי מאפה יבשים, על מנת שלא יתקלקלו.

 

את הגטו עזבנו לכיוון תחנת הרכבת בתאריך 17 בנובמבר 1942.

אחרינו נשארו עוד אנשים למשלוח האחרון אשר יצא ב-10 לדצמבר 1942.

 


מ. בקר: הלוך הלכו אל קיצם
M. Becker: deportation  

 

דחסו אותנו לתוך הקרונות עד כדי מחנק, בעזרת מקלות וכלבים. יעד הנסיעה לא היה ידוע לנו, ידענו רק שכיוון הנסיעה הוא דרומה. לאחר שטולטלנו במשך מספר ימים, הגענו "לסוף הדרך", תרתי משמע, דבר שהתברר מאוחר יותר. עד אז לא שמענו על אושוויץ, לא את השם ולא את משמעותו.


נתיבי גירוש קהילת מלאבה בין השנים 1940 - 1942
Deportation paths of Mlawa Jewish Community in the years of 1940 - 1942

 

home

לחלק קודם...

לפני המלחמה

 

אלה תולדות - דע מאין באת
החדר מכל מלמדי השכלתי

יבנה חכמיה, מורים ומחנכים ומנהל אחד

 

להמשך הספר...

 

 השואה - אושוויץ

אושוויץ בירקנאו, אש אפר ותמרות עשן

מלאכים באושוויץ ד"ר לוין

 

 שחרור

פְלוֹסֶנְבּוּרְג (Flossenbrg)  -  מחלה לקראת סוף לא ידוע

הצעדה בין חיים ומוות, חוט השערה

 כַּבְלֵי השחרור

 

שירה  Poetry

 

עיר שהיתה |  והמשחית לא אמר די - אושוויץ בדם ואש ואפר | בלאדה | היינו לאחד | בלאדע (אידיש)

>

home

>

Back to M.R.I. - Mlawa Remembrance Initiative

Last updated April 15th, 2015

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Pesonal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!