בס"ד

לא אמות כי אחיה ואספר... (תהילים קי"ח י"ח)
I shall not die but live to tell...     The Psalms (118,18
 

Menachem Mendel Becker
A MAN IN THE HAND OF FATE

 

מנחם מנדל בקר:
אדם ביד הגורל

 

 

הנני מתכבדת בזאת לפרסם באינטרנט, באתר זיכרון הנצחה לעיירה היהודית מלאבה Mława את ספרו הביוגרפי של מנחם מענדעל בקר, שיצא לאור בשנת 2012. אני מודה מאד למנחם בקר שאיפשר את הוצאת ספרו גם באינטרנט, באתר שלי, והנני בטוחה שהספר יוסיף רבות להבנת ההיסטוריה של עיירה יהודית בפולין, אופייה, תרבותה וכיליונה, דרך גורלו של היחיד. אני גם מקווה שהספר ישמש יד זיכרון למשפחת בקר וגרנט שרבים מבניה נספו בשואה ולא הובאו לקבר ישראל ולזכר קהילת מלאבה, שרנסק וכל קהילות ישראל שהוכחדו בשואה.

 

עדה הולצמן, תל אביב 01.03.2015

 

 

עיצוב גראפי, עימוד, הבאה לדפוס והדפסה: "אחווה הוצאה לאור", אלנבי 42 חיפה, 04-8512652 www.ahva-publishing.co.il

נדפס בחיפה ישראל 2012 Printed in Haifa, Israel

 

התכנים, הנתונים והעריכה הם על אחריותו של המחבר

 

 


מ. בקר: המתמיד - M. Becker: diligent yeshivah pupil

תודה וברכה נתונה לבני: אברהם וירוחם אשר עמלו והשקיעו מזמנם בהכנת כתב היד והביאוהו לידי גמר. ויבואו על שכרם.

                                                                                                                         אבא

 לזכר אמי זכרונה לברכה, לזכר אבי, אחיותיי ואחי הי"ד, לזכר כל קדושי ישראל אשר נספו בשואה

 

תוכן עניינים
Translated by Ada Holtzman

לפני המלחמה | גטו | אושוויץ | שחרור

 

לפני המלחמה - Before the War

אלה תולדות - דע מאין באת - This Is Your History - Know from where Did You Come

החדר – מכל מלמדי השכלתי -The Heder - I Studied from All My Teachers

יבנה – חכמיה, מורים ומחנכים ומנהל אחד - Yavne - Its Teachers and Educatorr

הבית והיתמות - Home and Orphanhood

 

השואה - גטו - Holocaust - The Ghetto

המלחמה – חורבן הבית - The War - The Destruction of Home -

הגרמנים באים, אדונֵי גזע עליון, תת אדם מתחתית שאול 

The Germans Come - Masters of the Supreme Race - Subhuman People from Inferno

הגטו – השער לפורענות - The Ghetto - Gate to the Calamity

 

 השואה - אושוויץ Holocaust - Auschwitz

אושוויץ – בירקנאו, אש אפר ותמרות עשן -  Auschwitz - Birkenau - Fire  Ashes and Fume

מלאכים באושוויץ – ד"ר לוין Angels in Auschwitz - Dr. Lewin <

 

שחרור - Liberation

פְלוֹסֶנְבּוּרְג (Flossenbürg)  -  מחלה לקראת סוף לא ידוע

Flossenbürg - Illness towards the Unknown End -

הצעדה – בין חיים ומוות, חוט השערה -  Death March  Death and Life as Hairbreadth

 כַּבְלֵי השחרור - Chains of Liberation

 

 

שירה  Poetry

 

עיר שהיתה |  והמשחית לא אמר די - אושוויץ בדם ואש ואפר | בלאדה | היינו לאחד | בלאדע (אידיש)

home


הורי רחל לבית גרנט ואברהם My parents Rachel née Grant and Abraham

 

לפני המלחמה

תוכן עניינים

אלה תולדות - דע מאין באת
החדר – מכל מלמדי השכלתי

יבנה – חכמיה, מורים ומחנכים ומנהל אחד


מ. בקר: המלמד
M. Becker the heder teacher

    בס"ד

 אלה תולדות - דע מאין באת

 

מוצאם של בית אבי ובית אמי מהעיירה "שְׁרֵנְסְק". "שְׁרֵנְסְק" Szreńsk היא עיירה קטנה, השוכנת בצפון פולין, בפלך מַזוֹבְשָׁה Mazowsze, לא הרחק מהעיר "מלאבה" Mława.

 

היהודים חיו את חייהם כמו בכל רחבי פולין בזמנים ההם. חייהם הושפעו ממלחמות שהתרחשו באזור, אשר גרמו לתהפוכות בשלטון, ובעקבות כך גם לרדיפות ועלילות על רקע אנטישמי שבאו עם התהפוכות.

 
מפת הסביבה
The region map

 

מספר היהודים בעיירה זו היה קטן, כמה מאות בתי אב, כך שכולם הכירו את כולם, ואף שמניינם היה קטן, יצאו מתוכה מספר רב של תלמידי חכמים מפורסמים ששמם הגיע אל מעבר לים.

פרנסתם ועיסוקם היה אופייני לשאר העיירות בהן ישבו יהודים בפולין: בעלי מלאכה זעירה, חנוונים, סחר בתחומי העיירה ומחוצה לה, מלמדים, ועגלונים שהובילו משאות ובני אדם.

כמו בהרבה עיירות בפולין, גם ב"שְׁרֵנְסְק" הדרכים לא היו סלולות ולקח זמן רב לצאת ולהגיע אליה.

 

מכיון שכולם הכירו זה את זה, שרותי הקהילה היו מפותחים וחלק גדול מהפעילויות נעשה בהתנדבות, כגון: טקסים דתיים ועזרה הדדית. גם לרכילות המקומית היה מקום מן הסתם, ולכל אחד הודבק כינוי על פי דמותו או עיסוקו.

מ.בקר: ושאבתם מים בששון   M. Becker: Rejoice over water

אתחיל מבית אמי. משפחת אמי מבית גְרַנַט, שהתגוררו בשְׁרֵנְסְק מלפני שנים, משפחה ידועה ענפה ומורחבת.

 

את סבא רבא ר' "משה גרנט" סב אמי אני זוכר במעומעם, ראיתי אותו פעמים ספורות בהיותי ילד קטן. הוא היה איש רב פעלים, מעורב בקהילה בכל מיני צרכי ציבור (היה גם יושב ראש), והיה מקובל גם על השלטונות בהיותו איש של אמון ויושר, ולא פעם עזר למנוע צרות מצד הגויים.

בפנקס קורות שְׁרֵנְסְק מסופר על שני רבנים נכבדים, שטרחו להגיע לעיירה כדי לשמוע את דעתו של ר' משה גרנט בענין סוגיה תלמודית מסויימת.

 

אחרי שאשתו הראשונה נפטרה עליו בצעירותו, הוא התחתן בשנית.

אשתו השניה גולדה האריכה ימים והגיעה לגטו מלאבה עם מגורשי שְׁרֵנְסְק.

הוא השאיר אחריו הרבה בנים ובנות, חלקם היגרו מעבר לים וגם לארץ ישראל (פלסטינה) וזכיתי להכיר אותם.

 

אחדים מבני משפחת גרנט – בני דודים של אמי – התגוררו במלאבה. היינו ביחסים קרובים ובשבתות ביקרנו אותם מעת לעת.

אלה שנשארו בשְׁרֵנְסְק היו מעורבים בחיי הקהילה כעסקני ציבור בהתנדבות.

 


מ. בקר: קבלת שבת  M. Becker:  reception of the Sabbath

 

אחד מבניו מאשתו הראשונה, סבא שלי "מנדל", שאת שמו אני נושא, נשא אשה מרצ'ונז' Raciąż - "חנה לאה", היא סבתא שלי מצד אמי. הוא נשאר לגור שם, ונפטר בגיל 44 בשנת 1912 אחרי מחלה ממושכת. היה תלמיד חכם, ואף על פי שהיה חסיד - דגל בציונות, דבר נדיר בזמנו.

אחיו יוסף שהיה בארץ תיאר בספרו "ספר קהילת שרנסק" את מעלותיו. סבתא חנה לאה נפטרה באמצע שנות השלושים של המאה ה-20.

 

סבתא חנה-לאה (אם אמי) Grandmother Chana-Lea

 

לסבא מנדל ולסבתא חנה לאה היו ששה ילדים. שני בנים: איציק (יצחק) ויחזקאל, וארבע בנות: פרידה, רחל, והתאומות רבקה ורייזקה. רחל היתה אמי, היא התחתנה עם אברהם בקר משרנסק, שהוא אבא שלי. היינו ארבעה ילדים בבית, הבכורה בלומה, אחריה שרה, מנדל (אני) ויוסף.

אבא, שתי אחיותי ואחי יוסף - לא שרדו את השואה.

 
מ. בקר: בחיק סבתא
M. Becker: at the bosom of grandmother

 

שלושה מתוך ששת הילדים של סבא מנדל וסבתא חנה לאה, עלו ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והקימו משפחות.

יחזקאל נישא לצפורה, והם ההורים של חנה מינה ומלכה מירושלים.

רבקה נישאה ליעקב פרופמן, והם ההורים של אליהו מכפר חסידים.

רייזקה נישאה לחיים שפק, והם ההורים של יצחק, מנחם ודבורה מקרית אתא.

רחל אמי  נפטרה כשנה לפני פרוץ המלחמה.

פרידה ובני ביתה – להוציא בן אחד ששרד, מנדל, נספו בשואה.

איציק ומשפחתו נספו בשואה.

בני משפחת גרנט הענפה, שלא הספיקו לעזוב את פולניה, נספו בשואה.

 


דוד יחזקאל גרנט והתאומות דודה רבקה מימין ודודה רייזקה Uncle Yecheskel Granat and the tween girls, aunt Rivka to the right and aunt Rajzka


דוד יחזקאל אח אמי ואשתו ציפורה Uncle Yeheskel and his wife Cypora

 

בני הדוד של אמי מבית גרנט, מרדכי ופנחס, היו גברתנים, ובמקרה שהיו קטטות ותגרות עם ה"שייגצים" הם הראו את נחת זרועם, וה"שייגצים" לא העיזו להתגרות בהם.

 

סמוך למועד פרוץ המלחמה עשו מרדכי ופנחס הכנות להגיע לארץ ישראל, ולמעשה הגיעו כבר לגבול עם רומניה, יחד עם קבוצה שהתארגנה לשם כך, אך לרוע מזלם ביום הגעתם סגרו הפולנים בפניהם את הגבול, מתוך כוונה לגייסם לצבא הפולני לקראת המלחמה שנראתה כבר באופק.

בשובם הביתה היו אצלנו עם תרמיליהם, מאוכזבים ומתוסכלים, ואת הלילה העבירו בביתנו בסיפורים על מה שקרה.

 

אחדים מבני הקבוצה הצליחו להבריח את הגבול ומלאי הרפתקאות הגיעו ארצה, תרמילו של משה קרן אחד מברי המזל שהצליחו לעבור את הגבול, הוחזר על ידי האחים גרנט, על מנת להחזיר אותו למשפחתו במלאבה. בארץ הכרנו את האיש והוא סיפר לנו את המעשה.

שני האחים נשלחו בסופו של דבר עם כולם לאושוויץ, האחד נלקח ל"זונדר קומנדו" לעבודה בקרמטוריום, והשני מרוב צער וייאוש עלה על הגדר והתחשמל למוות.

 

ניתן לפגוש בארץ צאצאים מזרע ה"גרנטים", חלקם שינו את משפחתם ל"רימון", אחד מהם הוא מאמן הכדורגל אברהם גרנט. אביו מאיר ובני משפחתו ברחו לרוסיה, מאיר ואחיו הצעיר, היחידים שהצליחו לשרוד  ואחרי תלאות רבות הגיעו ארצה אחרי המלחמה.

ענף אחר של הגרנטים ששינה את שם המשפחה ל"רימון" קשור אלי באמצעות סבא רבא שלי, סבה של אמי, משה גרנט. אחיו אפרים אליעזר גרנט, תלמיד חכם רב וסופר, עלה ארצה בשנת 1908 עם בני משפחתו, בניו יוסף צבי ויעקב, אנשי ספר ושירה. המפורסם מבין השניים, יוסף צבי רימון, היה קשור לסופרים המפורסמים של תקופתו, ברנר, ביאליק אז"ר וכו', ולרב אברהם יצחק הכהן קוק.

 

בילדותינו, בביקורנו בשְׁרֵנְסְק, אחי יוסל'ה ואני התקבלנו בכבוד מלכים אצל קרובינו ובכלל. וכשהלכנו להתפלל בשטיבל, באו כולם לראות ולהכיר את צאצאי בית גרנט.

 

בשְׁרֵנְסְק גרה גם חוה אחות אבי שהיתה נשואה לשלמה אוסמן, והם הוריו של בן דודי יוסף אוסמן, אשר הצליח לשרוד את המחנות, בחלק גדול מהזמן יחד איתי. יחד עם אשתו ציפורה (פלה) הביאו לעולם את שושנה (רוז'ה) ושלמה.

 



דודה רבקה אחות אמי ובעלה יעקב פרופמן ובנם אליהו My aunt Rivka, my mother's sister and her husband Jakob Profman and ther son Eliahu


דודה רייזקה אחות אמי ובעלה חיים שפק
 Aunt Rajzka, my mother's sister and her husband Chaim Shpak

באחד מביקורי בשְׁרֵנְסְק, בת דודתי בֶּלָה, אחות בן דודי יוסף, אשר השתייכה לתנועת "השומר הצעיר", ביקשה ממני להצטרף אליה לאספה בקן, וביקשה ממני לומר בפני הנוכחים מספר מילים בעברית, שם העבירו פעולות ביידיש וכנראה שהיא רצתה "להשוויץ" בפני החֶבְרֵה. מכיון שידעתי עברית, אמרתי מספר מילים על ציונות וְעַלִיָה ובירכתי ב"חזק ואמץ", את הביטוי הזה הכרתי מהפעילות בקן שלנו בתנועת "השומר הדתי" במלאבה.

 

לאחר מספר ימים כשחזרתי משְׁרֵנְסְק, קרא לי מנהל בית הספר ושאל האם נכונה השמועה שהייתי באספה של השומר הצעיר בשְׁרֵנְסְק ובירכתי אותם. עניתי בגאווה שאכן כן, אך הוא נזף בי באומרו שלתלמידי "יבנה" ולתנועת הנוער "השומר הדתי", לא יאה להתערב בקרב חברי השומר הצעיר.

אכן למדתי לקח, התביישתי מאוד במעשיי והרגשתי שחטאתי מאוד, אך מה שהפליא אותי במיוחד, כיצד נודע לו?

 

 
מ. בקר: נכנס יין
M. Becker: joy with wine

 

את סבתא חנה לאה מרצ'ונז' לא ראיתי תכופות, אז הנסיעות והביקורים היו מעשה נדיר והן התבצעו רק בהזדמנויות מסוימות, אחת מהן היתה אירוע מיוחד מאד, היה זה בעת חתונתה של דודתי רבקה, אחות אמי.

שכרנו רכב (עגלה וסוסים), העמסנו את כל בני המשפחה והדורונות וכרכרנו לעיירה רצ'ונז', מסע שנמשך מספר שעות. אבא קנה לשון בָּקָר "דליקטס", ושם אותה בתוך דלי עם קרח שהיה תלוי על דפנות העגלה מבחוץ.

 

הכלבים שחיו בכפרים שעברנו דרכם הריחו את השלל והתחילו לרדוף אחרינו בנביחות וקפיצות לעבר הדלי. תפקידנו הילדים, היה להבריח ולהרחיק אותם מקרבת הכלי באמצעות מקלות, ולמען האמת זה היה משעשע וגם העביר לנו את הזמן.

 

כל זה קרה בתחילת שנות השלושים של המאה ה- 20. דודה רבקה ודוד יעקב עלו ארצה בשנת 1936. ברצ'ונז'  חויתי את פרוץ המלחמה ומוראותיה כעבור שנים ספורות.

 

כאמור, גם בית אבי מוצאו משרנסק. משפחת בקר מצד אבי התגוררה מלפני שנים בשְׁרֵנְסְק, סבי דָוִד נשא אישה מהסביבה, בינה לבית בלומן.

סבי היה חייט במקצועו, והוא פתח בית מלאכה לחייטות בו עבדו כל הבנים. היו להם שמונה ילדים, חמישה בנים ושלוש בנות: חוה, אברהם, יצחק, מרדכי, שמואל, רחל, ייטע, ווולף. אברהם היה אבי.

בית המלאכה היה מפורסם מאד בסביבה, והאיכרים שבאו ביום שוק למכור את תוצרתם היו קונים אצלו בגדים וגם השאירו מתוצרתם. בית המלאכה סיפק גם סחורה לסוחרים בשוק, והפרנסה היתה בשפע.

עם השנים הילדים גדלו, התחתנו, וכל אחד עשה לביתו. סבא ובני ביתו, אלה שנשארו בבית, עברו למלאבה.

 

חוה הבכורה התחתנה עם שלמה אוסמן ונשארה לגור בשְׁרֵנְסְק.

 


מ.בקר: קול ששון וקול שמחה
M. Becker: Jewish weding in the shtetl

 

אבי נשא את אמי – רחל לבית גרנט, והם הקימו בית בשְׁרֵנְסְק. אחרי לידתי בשנת 1924, גם אנחנו עברנו למלאבה. סבא עוד עסק בחייטות משפחתית עד שחלה, חלק מהבנים היגרו אל מעבר לים, מרדכי ושמואל היגרו לארגנטינה והחבילה התפרקה.

כילד קטן, אני זוכר כיצד הוציאו את סבא מן המיטה להסב לשולחן האוכל, משום שהוא חלה בשיתוק, ואף לא יכול היה לדבר. כשהיה על ערש דווי, לקח אותנו אבא אל מיטתו על מנת שנזכה לראותו בפעם האחרונה. הוא נפטר בשנת 1929.

סבתא בינה נשארה לבד, ואבא דאג לכל צרכיה. בערבי שישי וחג הלכנו עם אבא לברכה, ואנו הילדים ביקרנוה גם בכל שבת ושבת.

 
סבתא בינה אם אבי ובנותיה רחל מימין ויטע
 Grandmother Bina, my father's mother and her daughters: Rachel to the right and Yeta

 

בזיקנתה בהיותה בודדה, אבא שלח אותנו הילדים ללון אצלה לפי תור, זאת אומרת יחד איתה במיטה. ניסינו להתחמק, אך ללא הועיל. אלו לא אותן הסבתות ולא אותם התנאים שאנחנו מכירים היום, אלה היו התנאים אז, כך גדלנו ולא ידענו אחרת. סבתא בינה האריכה ימים עד לשנת 1938.

 

מהילדים של בית סבא הצליחו לשרוד את מאורעות השואה מרדכי ושמואל, שהיגרו לארגנטינה בתחילת שנות ה- 30.

 וולף אשר נמלט לדנציג בשנות השלושים, התחתן עם ייטה מבית ליזרוביץ ועשה שם כמה שנים בזמן המשטר הנאצי, הוא הצליח לקבל אשרת כניסה לארצות הברית "רגע" לפני כניסתה למלחמה. רחל ששהתה גם היא בדנציג, ברחה משם על מנת להגיע לארץ ישראל, היא היתה על האניה "אטלנטיס", אשר נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה לאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי, יחד עם יתר מגורשי האוניה "פטריה". שם נולדה בתה בינה, אשר חיה כיום בארצות הברית. בסופו של דבר הן הגיעו לארץ עם כל מגורשי מאוריציוס, והיינו יחד בחיפה עד להגירתה לארצות הברית. כל יתר האחים והאחיות, כלומר דודי ודודותי ובני משפחותיהם ניספו בשואה.

 

 מ.בקר:  חכם מימון "M. Becker: "the wise man Maymun
 

כאמור, אחרי לידתי החליטו הורי לעבור למלאבה. כפי שידוע לי, הסיבה העיקרית לכך היתה דאגתם לחינוך הילדים שהיה מבטיח יותר במלאבה, אמי עמדה על כך במיוחד, והצדק היה עימה.

במלאבה נולד אחי הצעיר יוסף. היינו ארבעה ילדים בבית: בלומה הבכורה, אחריה שרה, אח"כ אנוכי מנדל, ובן הזקונים יוסף. הפרש הגילאים בינינו היה כשנתיים בערך.

 


דודה ייטע ובעלה שמואל ברלינקה

Aunt Yeta and her husband Szmuel Berlinka


אחיותי: שרה ראשונה מימין ובלומה השלישית מימין. דודה ייטע, אחות אבי, השניה מימין ובעלה שמואל ברלינקה. הילד הוא בנם דוד. אחרונה משמאל אחות שמואל
My sisters: Sara first to the right, and Bluma third from the right. Aunt Yeta, my father's sister is the second from the right and her husband Szmuel Berlinka; the child is their son Dawid. Last to the left is Szmuel's sister.

 

אבא פתח בית מלאכה לחייטות בשביל סוחרי הבגדים, בתחילה עסק גם במסחר, והשתתף במסחר שהתקיים בימי השוק, פעמיים בשבוע. אז היו באים האיכרים עם מרכולתם למוכרה, וגם כדי לקנות את צרכיהם.

חלק מהסוחרים היהודים גר מסביב לכיכר השוק והם פעלו מתוך בתיהם, אחרים הקימו עבור מרכולתם מבנים ארעיים, מין סוכות וסככות אשר לבנייתם השתמשו בכלונסאות עץ ובד. הם מכרו בגדים, כובעים, נעליים וסידקית ממינים שונים.

 

אבא העסיק כמה שוליות, וטרטור מכונות התפירה נשמע למרחוק. השוליות נערים צעירים, עשו מעשי שובבות, קונדס וצחוק, בקיצור עשו "שמח". חלקם היו חסרי בית מסודר כתוצאה מיתמות, מחלת הורים וכו', ואימא היתה דואגת להם לפת לחם.

גם דוֹדִי וולף עבד אצלנו. גם הוא היה שובב לא קטן, ולא פעם עשה מעשה שההורים לא ראו בעין יפה, אבל הוא הרי היה "מיוחס" והרגיש בבית.

נערי השוליות שיתפו גם אותנו הילדים במעשי הקונדס, השירים והסיגריות, וזה מצא חן בעינינו, אבל לא בעיני אבא שהיה צריך לרסנם.

 

כשאחיותי בגרו, הם התחילו להתעניין גם בהן ו"שלחו" עיניים. במקרה אחד שזכור לי הביא אחד הנערים לאחותי שרה מין זוטות ואף הזמין אותה לסרט, אך היא סירבה והוא עזב את העבודה ברוגז מתוך עלבון. אבא שלח אותי אליו על מנת לפייסו, אבל חטפתי מנת קללות מאימא שלו.

 

אנחנו הילדים לקחנו חלק בעבודה, ועזרנו בביצוע שליחויות, קניית צרכי תפירה כמו כפתורים, חוטים, צמר גפן וכו'. פחם לחימום המגהצים קנינו אצל נפחים וחרשי ברזל.

את ריח עשן המגהצים לא סבלתי, אבל את מלאכת התפירה למדתי מהר. עם הזמן למדתי להכיר את מכונת התפירה וצפונותיה וכיצד יש לטפל בה.

 

אני זוכר זמנים טובים של שפע, טיולים בשבתות, ביקורים אצל קרובים ובבית סבתא. דודה רחל ודודה ייטה עדיין גרו עם סבתא, השיחות קלחו, ואנחנו שיחקנו בחוץ בחצר. בשבתות הלכנו לפעמים לשחק בגן הציבורי הגדול שהיה במלאבה, תזמורת מכבי האש היתה מנגנת ועבורנו היתה זו חוויה מענגת ומהנה. המבוגרים ישבו על הספסלים בחבורות והעסיקו את עצמם בדיבורים וויכוחים עד צאת השבת, ואנחנו רדומים, נסחבנו הביתה בקושי ובלי חשק, לקיים את ברכת ההבדלה.

אכן, ילדות מאושרת, עד שהגיעו ימים רעים. כתוצאה מהמשבר הכלכלי שהתרחש בשנות השלושים המוקדמות, נוצרה אבטלה בשוק העבודה, דבר שפגע גם בביתנו והמחסור פגע גם בנו. בנוסף לזה היו לאבא צרות משום שהיה ערב על שטרי חוב שלא נפרעו, שטרות שחתם לטובת אחיו שהיגר לארגנטינה.

 

המשבר הכלכלי גרם לעליית האנטישמיות ולרדיפות כלפי היהודים, גם כך עיניהם של הגויים היו צרות בנו, והמצב הכלכלי שהתדרדר רק הוסיף שנאה כלפינו.

אצלנו גם בזמן מצוקה לא ויתרו על העיקר – חינוך הילדים, ואצל שכננו הגויים – שיכרות והוללות, לכן אין זה פלא שקינאו בנו.

שיגרת חיי היהודים הסתמנה באדיקותם ובשמירת מצוות. נדיר היה למצוא ולהיתקל ביהודי נוהג בהפקרות ועוד בפרהסיה. מילדות למדנו צורה של אורח חיים יהודי צנוע ומכובד.

 Home

 

החדר – מכל מלמדי השכלתי
 

 
מלאבה
את לימודי התחלתי אצל מלמד כשהייתי בין 4, בשטיבל של חסידי גור על יד המקווה. בצריף היו שני מלמדים, האחד ללמד דרדקים מתחילים, והשני ללמד תפילה וחומש את המתקדמים.

קיבלתי חוברת המכילה את כל האלף בית מנוקד מאל"ף ועד ת"ו, עמדנו סביב שולחן המלמד הזקן וחזרנו אחריו אחרי כל אות עליה הצביע עם אצבעו. תרגולים עשיתי גם בבית, והם עוררו צחוק מצד השוליות שהיו מתבדחים על חשבוני.

 

כששלטתי בכל האל"ף בי"ת וידעתיו על בוריו, הועברתי למלמד השני. אבא קנה לי סידור תפילה חדש שבעטיפתו הוטבעו אותיות זהב, דבר להשוויץ ולהתגנדר בו, ושמרתי עליו כמו על אוצר.

 

כשסיימתי את המכינה, התחלתי ללמוד בתלמוד תורה, מוסד תורני חרדי שהיה שייך לקהילה, שם התקיימו לימודים מסודרים ורציניים בחלוקה לכיתות על פי הגיל. המורים היו קפדנים ורצינים, והיו כאלה שסטרו על פנינו, משכו באוזנינו ואף עשו שימוש עם ה"קיינצ'יק", רצועות עור שבהן הכה בנו הרבי על ברכיו כשמכנסינו מושפלים. בנוסף ללימודי הקודש לימדו אותנו שם גם חשבון ולימודי חול.

הדרך לתלמוד תורה עברה דרך המקווה מצד אחד, ומנגד היה ה"פלומפ" – משאבת מים שהיתה מוצבת על תלולית קטנה, אשר סיפקה מים לכל השכונה. השטח שסביב לה לא היה מרוצף, ולכן בימי גשם היה בוצי ועמוק, ובחורף היה מסוכן לעבור שם בשל חשש החלקה.

 

בין המקווה לתלמוד תורה עבר נהר ה"סראג'", עליו הונחו מספר קרשים ששימשו כגשר. כדי להגיע לתלמוד תורה ולעבור עליו בשלום היה צריך להיות להטוטן, וכשהנהר עלה על גדותיו בימי החורף ילדים רבים לא הצליחו לעבור את ה"גשר" אלא בעזרת הרבי'ס שבאו לעזור.

 

בימי החורף כשהימים התקצרו, הדרך חזרה הביתה היתה בחשכה, ואז היינו מתקינים פנסים מעשי ידינו מבקבוקים ללא תחתית. הקושי היה להסיר את התחתית, ולשם כך השתמשנו בחוקי הפיזיקה. הקפאנו מים בתחתית הבקבוק, וכשהמים קפאו הכנסנו את תחתית הבקבוק לתוך מים רותחים, הפרשי הטמפרטורה היו גורמים להסרת התחתית. הכנסנו את הבקבוק לתוך מכסה פח מתאים עם נר בתוכו, חיזקנו את המכסה באמצעות חוטי ברזל עד למעלה, שישמשו גם לנשיאה, והרי לכם פנס, הדומה לפנס הקסם של אלאדין. התמחיתי בעשיית פנסים כאלה ועשיתי כאלה גם לחברי.

Home

יבנה – חכמיה, מורים ומחנכים ומנהל אחד

 

בשנים שלמדתי בתלמוד תורה ספגתי את הבסיס לידע שלי בתורת ישראל, אך הורי שלא הסתפקו בתכנית הלימודים שם וסברו שה"תכשיט" שלהם מסוגל ליותר, החליטו לכוון אותי למסלול אחר. הם העבירו אותי לבית הספר "יבנה", אף על פי שזה היה כרוך בשכר לימוד, אך לגישתם לימוד שווה לחם, ולכן עשו זאת בחפץ לב.

ואכן היה הבדל, עולם חדש נפתח בפני, החינוך היה דתי ברוח "ישראל סבא", אך יחד עם זה היו גם לימודים כלליים שנסכו בי אופק רחב. גם מבחינה חיצונית היה הבדל, היו מורים ומורות שהתלבשו רגיל, ובנים ובנות ישבו באותה כיתה, אך בישיבה נפרדת.

 

מלבד לימודי הקודש, מקצועות הלימוד היו מגוונים, כל מה שהיה מקובל אז, והדגש היה על השפה העברית ולימודי הקודש. ערכנו טיולים בחיק הטבע להכרת החי והצומח, וקיימנו פעולות גם בשעות שאחר הלימודים, כגון: הצגות, ידיעת הארץ ועוד.

במסגרת אכיפת המשמעת היו גם עונשים, בכיתות הנמוכות עמידה בפינת הכיתה, ואם הנענש "עשה פרצופים", הוא עמד עם הפנים לכיוון הקיר. למורה ליהדות, ר' לייביש, היתה שיטה להשקטת הכיתה - "הסרגל והסוכריה". הוא היה מכה עם הסרגל על השולחן, אם זה לא עזר, היה מכה קלות עם הסרגל על גב המפריע, ובמקרים שהילד בכה, תחב סוכריה לפיו, מלטפו ומרגיעו ב"שִּׁא שָּׁא".

 

המנהל ר' יעקב בנדנר, נקט בשיטה "סיטונאית", הוא היה מעמיד את הסוררים בקדמת הכיתה ליד הלוח, כל ילד שם את כף  ידו האחת על כף ידו של הילד השני וכך הלאה, כך שנוצרה ערמת ידיים. אחרי קבלת מכה עם קלמר, היתה היד עוברת לתחתית הערמה, וחוזר חלילה.

 

המורים כולם נתנו את "נשמתם" למען התלמידים, ובמיוחד המנהל שהיה איש מרשים, מורה מעולה ובעיקר מחנך דגול, ששימש דוגמא ומופת לכל סגל המורים. הוא לימדנו תורה וגם מוסר וערכים. הוא הנהיג שיטה על פיה תלמידים חלשים יכינו שעורי בית יחד עם תלמידים חזקים, וגם עלי נפלה המשימה לעזור למתקשים.

 

זכור לי מקרה בו נתבקשתי לעזור לילד שגר בסמוך לבית הספר. אני העדפתי לסיים קודם את הכנת השעורים בביתו של הילד מיד אחרי הלימודים, במקום ללכת תחילה לביתי כדי לאכול, ורק אחר כך לחזור הביתה. באמצע הכנת השעורים קראו לילד לאכול ארוחת צהריים, ואותי "שכחו". כשהגעתי הביתה בשעת אחר צהריים מאוחרת, הייתי רעב וסיפרתי לאמי המודאגת את פשר האיחור. היא כעסה ובקשה ממנהל בית הספר להצמיד אלי תלמיד אחר, וכך היה.

 

באחד הימים הגיע לביקור בבית ספרנו אורח מארץ ישראל. בסוף הביקור הוא רצה לכבד אותנו בגביע של גלידה, אבל אנחנו בקשנו ממנו שיתרום את התמורה לקק"ל. הוויתור שלנו מצא חן בעיניו, כך שבנוסף לתרומה לקק"ל עדיין רצה לכבדנו בגלידה, ואנחנו שוב בקשנו תרומה לקק"ל במקום. בסופו של דבר קיבלנו גם גלידה, שלוותה בדברי תוכחה מצד מנהל בית הספר. הוא ציטט לנו פתגם מִסֶפֶר "משלי", שהתייחס להתנהגותנו הבלתי מנומסת. את אותו פסוק אני זוכר עד היום, וגם את דברי התוכחה שהעביר לנו בצורה חינוכית.

 

הייתי תלמיד טוב ותרמתי לחיי החברה בכיתה. בית הספר היה כל עולמי, הישגי בלימודי היו טובים, קיבלתי שבחים מפי המורים ומהנהלת בית הספר והייתי גאוות הורי.

 

תקופת הלימודים בבית הספר היתה  התקופה המאושרת בחיי. בית הספר על מגוון פעילויותיו היו כל עולמי. חוב גדול אני רוחש לבית הספר, מנהלו ומוריו. לא רק תורה ודעת לימדו אותנו המורים, אלא גם ערכי מוסר, יראת כבוד, סדר וניקיון אישיים וסביבתיים, הקנו לנו המורים. הם נהגו להפתיע בביקורי בית, בדקו את תנאי הכנת השעורים, את המצב הכללי ששרר בבית ובכלל. באופן מיוחד הושפעתי ממנהל בית הספר, יעקב בנדנר, הוא היה אדם בעל ידע עצום בלימודי קודש וחול, שאר רוח, ליברלי וחדשני בשיטות הלימוד שהכניס לבית הספר. גם למעשי הקונדס שלנו הגיב באופן חינוכי. אף על פי שהחמיר בדרישותיו בנושא הלימודים, ידע להתחשב בנפש התלמיד. את מטען הזיכרונות האלה, גירסא דינקותא, אני נושא בתוכי ומוקיר עד מאוד. זכיתי להתבסם מלוא חופניים מתקופת לימודי שם, ניחוח בלתי נשכח עד עצם היום הזה.

 

לא אצא ידי חובה אם לא אספר על גדולתו של המנהל, יעקב בנדנר. הייתי בכיתה ד', הזמנים היו קשים ולא היה כסף לשלם שכר לימוד, כנהוג, אחרי מספר שבועות שלחו אותי ואת אחי הביתה. בלית ברירה שלחו אותנו לבית הספר הכללי.

 

במלאבה היו שני בתי ספר כלליים יהודים. למדתי שם חודשיים שלושה, תחושתי היתה קשה, הרגשתי מוזר ומבודד משאר הילדים. הם חשבו שזו התנשאות מצידי, ואני הייתי מתוסכל. הבעיה היתה נעוצה במעבר החד בין הווי להווי. אני באתי מבית דתי וחינוך דתי, ופתאום נחשפתי לאורח חיים המנוגד לחינוכי ולתפיסתי. הילדים כולם גלויי ראש, אוכלים ללא נטילת ידיים וללא ברכה, וברור שהתנהגותי היתה כשל "עוף מוזר".

 


כיתות ד' ו-ה' בית ספר יבנה במלאבה.

בשורה האמצעית ראשון מימין ר' לייבוש, שני מימין ר' פישר, מיסד בית הספר,, שלישי מימין ר' בנדנר, מנהל בית הספר

4th and 5th grade classes in the Yavne school of Mlawa. 1st to the right: R' Lajbisz, 2nd from the right R' Fiszer, founder of the school, 3rd from right R' Bendner, the school director

 

למנהל  נודע הדבר, והוא שלח את המזכירה להזמין אליו את אימא.

אימא הלכה ושמעה ממנו דברי תוכחה חריפים שהכאיבו לה מאד, אך היא אמרה בפשטות שאין לנו כסף לממן את הלימודים. הוא ביקש לדעת מדוע לא אמרנו על כך דבר, והיא טענה שאנחנו נמנעים מלבקש.

הוא חש את צניעותה וכנותה, וציווה עליה לשלוח אותנו מיד בחזרה. כדי לא לבייש אותה הבטיח שהכל יסתדר ללא נדבת יד. אני זוכר איך היא חזרה הביתה נרגשת עד דמעות עם שבחים שקיבלה על חשבוני.

 

למחרת, כשהגענו לבית הספר, הוא קרא לי אל לשכתו ואמר: "אתה תלמיד טוב ואתה מסוגל לתת שעורי עזר לכמה ילדים מכיתות נמוכות". הוא גם המליץ עלי בפני הוריהם, וכך הפכתי למסייע בהכנת שעורי בית לכמה ילדים. כך הרווחתי את דמי שכר הלימוד, ועוד נשאר לי כסף לממן את הקייטנה בסוף השנה.

יהי זכרו ברוך!

 


כיתה  ד' בית ספר יבנה במלאבה.
אני
בשורה שניה מלמטה, שני משמאל בחולצה הבהירה

4th Class of the Yavne school in Mlawa
I'm in the 2nd row from bottom, 2nd to left with bright shirt

 

בילדותי, משחקי הילדים היו בעיקר בחוץ עם ילדי השכונה. על פי רוב את כלי המשחק התקנתי ובניתי בעצמי, מחפצים שמצאתי פה ושם. חומרי הבנייה היו גזרי עץ, גלגלים, חוטי ברזל וכדומה. הרכבתי עגלות, ספינות, נדנדות, סחרחרות (קרוסלות), ועוד מיני מתקנים.

למדתי להשתמש בכלי עבודה עוד מילדות. צעצועים לא קנינו והמבחר לא היה כמו שיש היום, כך שנאלצנו לאלתר ולבנות אותם בעצמנו.

 

כישרון לאלתור והרכבה היה לי למזלי, דבר שעזר לי בהמשך חיי. אפילו המורה למלאכה לא האמין שחלק מהדברים שבניתי היה מעשה יָדַי.

 

משחקי הכדורגל נערכו בחצרות בין הבתים, כל מגרש ומתחם פנוי ובו שתי אבנים המציינות את השער שמשו כמגרש למשחק הכדורגל. הנעליים התבלו תוך כדי המשחק, ולא פעם ייסר אותי מצפוני כשבאתי הביתה אחרי משחק עם נעליים קרועות ובלויות. מותרות לא ידענו, והעול הכלכלי של ההורים רבץ גם עלינו.

 

השגרה וההווי המתוארים התקיימו עד יום שישי. ימי השישי היו ימים אחרים ומיוחדים, ימי שוק, והמולה שררה בעיר.

בבוקר קניית מצרכים אצל האיכרים, כיתות רגליים מעגלה לעגלה, לחפש ולקחת את המובחר, בין אם זה עוף, חמאה, ביצים, או ירקות.

 

אימא חזרה הביתה מותשת מימי השוק, הכנת העוף לשבת בתנאים של אז היתה טירחה לא קטנה.

 

אחר הצהריים החל השוק להתרוקן. בעלי הדוכנים פרקו וסחבו את הכלונסאות, המוטות, הבדים, והסחורה שנשארה. הכל נעשה במהירות, בחיפזון, איש עזר לרעהו, כולם נתנו כתף, מקטן ועד גדול, שהרי עוד מעט צריך ללכת למקווה ולהתכונן לקראת השבת.

 

מ. בקר: הכל בזול M. Becker: market in the shtetl

 

אנחנו התפללנו בבית המדרש החדש, הנקרא, "הציוני", זרם של יהודים לבושים בגדי שבת נוהרים מכל עבר, כמו נמלים, אל בתי התפילה, שהתרכזו כולם בסמטא אחת, אותה קראו "שול גאס" – רחוב בתי הכנסת. בשבתות ובחגים גם אימא היתה מצטרפת.

 

מנהל בית הספר שלנו ארגן בשבתות מניין תפילה לתלמידים בכיתת בית הספר. מהשטיבל של "המזרחי", הממוקם במרחק בתים אחדים מבית הספר, הביאו ספרי תורה, ועל מנת להרגיל ולהכין אותנו לתפילה בציבור, קבלנו גם "עליות" לתורה.

השבת כולה היתה מוקדשת למנוחה ולביקורים משפחתיים. אחר הצהריים אבא נהג לבחון אותי על פרשת השבוע ואחר כך פרש למנוחה, אנחנו הילדים הקפדנו לשמור על שקט, מפאת מנוחת ההורים.

 

כיתת הבוגרים בית ספר יבנה.אני מחזיק את השלט,  שני מימין

The graduates class of the Yavne school. I hold the signboard in Hebrew: Yavne School Mlawa 1939

 

 


Mlawa map מפת מלאבה

Home

הבית והיתמות

אבא עבד קשה על מנת לפרנס אותנו, לפעמים בתנאים קשים, ואימא היתה טורחת למען הילדים ואחזקת הבית. אימא היתה עדינה מבחינה גופנית, וכולנו עזרנו בעבודות הבית: קניית מצרכי מזון בשוק, שחיטת עופות אצל השוחט, מריטת נוצות, חיתוך הבשר והכשרתו, הכנת אוכל, עבודות ניקיון, והכנת כביסה. וזאת לדעת, מים זורמים לא היו בבתים, הבאנו אותם באמצעות דליים ממשאבות שהיו מותקנות בכמה נקודות בעיר. גם מערכת ביוב לא היתה.

 

הכנת הכביסה היתה עבודה קשה, ולשם כך נשכרו נשים שתעזורנה לנו בהכנתה. שתיים או שלוש גיגיות היו מוצבות במטבח, ואת הכביסה היינו משפשפים על גבי מגרדת, שהיא משטח גלי מיוחד לכביסה. דוודים גדולים מוסקים בעץ ופחם הרתיחו את הכבסים, והבית דמה לבית מרחץ מרוב אדים.

 
מ. בקר: הקבצן
M. Becker: the beggar

 

ההכנות לשבת החלו כבר ביום חמישי בניקיון הבית, קרצוף הרצפה על הברכיים, הכנת הבשר, העוף והדגים, והכנת הבצק להכנת חלת השבת והאטריות. את תבניות החלות מסרנו למאפיה ואת החלות קיבלנו בחזרה ביום שישי, אז מסרנו למאפיה את קדירת החרס שהכילה חמין לשבת. הקדרות היו דומות, וקרה לא פעם שקדרות הוחלפו, וכשהלכנו בשבת לקחתן קיבלנו חמין של משפחה אחרת. אחרי טרחה כזו – הרוויחו ביושר את מנוחת השבת.

 
עבודות הבית והטיפול בנו היו קשות מדי עבור אימא.
עם הזמן היא נחלשה, ומפעם לפעם נאלצה להישאר במיטה, מטבעה היתה גם דאגנית, דבר שלא הוסיף לבריאותה, אלא החליש את גופה.

 

מצבה הלך והחמיר, עד שאפסו כוחותיה והיא נפלה למשכב. קביעת הרופא היתה שליבה נחלש, והוא ציווה עליה מנוחה מוחלטת, בתוספת תרופות והזרקות, כך שרוב הזמן היא שכבה. בימים ההם ביטוח רפואי לא היה קיים, וביקורי הרופא והתרופות עלו הון רב, גם משך הטיפול נמשך זמן רב. לעיתים רחוקות היא התאוששה קלות וניסתה לעזור בעבודות הבית, אך כאמור, לרוב היתה מרותקת למיטתה, עניין שהטריד את מנוחתה והשפיע עליה לרעה.

 

אחותי הבכורה בלומה ניהלה את משק הבית. אבא לא מצא מנוח בעבודתו, ומרוב דאגה גם הוא לא תפקד כהלכה. המצב בבית השפיע על כולנו, הרגשנו גם צמצום ומחסור והיינו מודאגים.

 

לפני בוא החורף, אימא ביקשה מאבא לקנות לנו, הילדים, הלבשה תחתונה לחורף. אבא הנהן בראשו אבל התמהמה בקנייה, כנראה שהיה דחוק בכסף. מידי יום היא חזרה על בקשתה עד שלבסוף התאפשר לו לקנות. היא ביקשה להניח את פרטי הלבוש על כיסא ליד מיטתה, מיששה אותם כאילו בדקה אותם ונתרצתה.

 
מ. בקר: בכפר M.Becker: in the village

 

הגיעו ימי חגי תשרי, ומצבה לא השתפר, להיפך - מצבה הידרדר. בראש השנה רצתה לשמוע את קול תקיעת השופר, והשכן הגיע ותקע לפניה בשופר, דבר ששימח אותה מאד.

בחג הסוכות נראה היה שמצבה השתפר משהו, היא התיישבה ואכלה מעט. התמלאנו שמחה ותקווה לטוב, ייחסנו את השיפור לתקיעת השופר. כך זה נמשך לאורך כל תקופת החגים, והיתה לנו סיבה לחוג כפליים. את הקידוש עשה אבא בימים אלה בקול חגיגי, והשמחה שרתה בבית.

 

אך השמחה לא ארכה זמן רב, ויומיים אחרי סוכות עצמה אימא עיניה לנצח. חכמים אמרו שהיתה לה נשמה של צדקת משום שלא רצתה להשבית לנו את שמחת החגים. הרוח שֶבָּה גברה על גופה והלכה לעולמה בסיומם.

 
מ. בקר: חיבוק אם M. Becker: mother's hug

 

כאילו מתוך נבואה לבאות, היתה אומרת כי מוטב שתמות על מיטתה ויבוא יום שנקנא בה. בין ההולכים אחרי ארונה היו בני כיתתי, המורים
שלי בבית הספר, וכן מספר מורים מכיתות אחרות.

הבית היה אפוף אבל ויגון. בקידוש של ערב שבת פרצו הדמעות מעינינו ללא כיבוש, ואבא היה קרוב להתמוטט. סעודת השבת נשארה יתומה גם היא מהבכי שחנק את הגרון.

 

סבתא בינה נפטרה מספר חודשים קודם, ואבא היה בשנת אבל, בלב שבור אמרנו שלושתנו יחד: אבא, אני ויוסף  את הקדיש.

 

אבא תפקד בקושי רב, פעם בחולשתו נשכב על המיטה ואמר לנו שיש לו עשרה זלוטי בכיס, חשבנו שזה הסוף גם אתו. בכיתה עשו החברים הכל על מנת לעודד את רוחי, אנשים טובים באו לעזור, ובמיוחד חברותיה של אחותי בלומה.

אימא סבלה חרש והלכה מאתנו בשקט ובכבוד. את דמותה לא אשכח לעולם, אישה צנועה ופשוטה, שהתנהגותה היתה לנו למופת, ענווה וחכמה, הקפידה והרגילה אותנו לסדר משמעת ונקיון, טרם צאתנו מהבית בדקה את מראֵנו והאם המטפחת מצויה בכיסנו.

לפעמים אני מהרהר בליבי שאולי באמת היתה צדקת, הסתלקותה על מיטתה עמדה לה לזכות, כי אחרי פחות משנה נוכחנו לדעת כי צדקה, השמיים קדרו ורוח מלחמה נשבה באוויר.

 
מ
. בקר: סוחב המים M. Becker: Water carrier in the shtetl

 

כידוע בית הספר "יבנה" שייך לזרם "המזרחי", ואך טבעי היה שחלק מן הפעולות החברתיות נעשו במסגרת תנועת "השומר הדתי" (היום "בני עקיבא"), אליה השתייכתי.

 אחרי שעות הלימודים התקיים חוג שעסק בתולדות ארץ ישראל, אז קראנו לזה "פלסטינוגרפיה", וכן גם חוג דוברי עברית, אשר נועד ללמד את השפה וכיצד יש להשתמש בה בחיי היום יום. בשבתות בעת שנהגנו להסתובב ברחובות העיר, דיברנו בינינו עברית, וזה עשה רושם גדול והביא כבוד לבית הספר. הנהלת בית הספר התגאתה ועודדה אותנו.

 

הפעילות שלנו כללה איסוף תרומות למען הקרן הקיימת לישראל, ואני לקחתי על עצמי לארגן הגרלות, הצגות וכו' למען מטרת האיסוף. הפריטים שהוגרלו נאספו על ידינו מסוחרים ובעלי חנויות, אליהם הלכנו ובקשנו פריטים להגרלה. בימי שישי התקיים נוהג שנקרא "פרוטה לשבוע" - כל תלמיד הביא מספר פרוטות וקיבל תמורתן בולים שהונפקו על ידי קק"ל. הבולים הציגו דמויות של מנהיגים ציוניים, ושימשו אותנו הילדים למסחר והחלפת בולים. בימי ט"ו בשבט וימי זיכרון לאומיים, התרמנו את הקהל באמצעות קופסאות של קק"ל, ולכל תורם היינו מצמידים תג לדש בגדו. בהרבה בתים היו קופסאות קק"ל, ובימי שישי נהגנו לרוקנן. את מה שנצבר הבאנו לבית הספר. למיטב ידיעתי, בית הספר שלנו מצוין ורשום ב"ספר הילד" של קק"ל. חונכנו ברוח דתית לאומית, ועל פי זה פעלנו.

 

מרכז בתי הספר "יבנה" הוציא לאור כתב עת אשר נקרא "האהלה", וגם אני תרמתי לו מפעם לפעם מפרי עטי. בכיתה ערכתי עיתון קיר שהיה לגאוות הכיתה.

 קרה פעם שמפקח מטעם הממשלה הגיע לביקור בבית הספר, ועיתון הקיר לא היה מוכן עדיין. מבלי להגיד למורה חמקתי ורצתי הביתה, השלמתי את הגיליון ותליתי אותו בכיתה. כאשר הגיע המפקח לכיתה ראה והתרשם. כעסם של המנהל והמורה התחלף לנחת רוח.

 

ב–1939 הגיעה ספינת פליטים ילדים יהודים שברחו מגרמניה לחופי ארץ ישראל, המנדט הבריטי לא איפשר לספינה להיכנס, והיא הסתובבה בימים בין נמלים מבלי שמצאה מקום מפלט ועוגן הצלה.

 

מרכז  "יבנה" בפולין ערך אסיפת מחאה, בוורשה עיר הבירה.

 

ילדי בתי הספר אשר בסביבה נקראו לקחת חלק בפעולת המחאה, ומנהל בית הספר בחר בי כנציג בית הספר. הכנתי נאום, התכוננתי ושיננתי, ויצאתי לדרכי לבדי ברכבת. היתה זו נסיעתי הראשונה ברכבת, הרגשתי היתה כלל לא נעימה: ילד יהודי נוסע לוורשה לבד בין גויים והנאום בפני קהל רב, גרמו לי "פרפרים" בבטן.

 

בוורשה התאכסנתי אצל מכרים ולמחרת הלכתי לאולם העצרת. קהל רב היה שם. נציג המארגנים קיבל אותי והושיב אותי יחד עם עוד כ-20 ילדים שהגיעו למען אותה מטרה.

 

ראשי הארגון דיברו תחילה, ודבריהם נאמרו ביידיש, משום שמרבית הקהל לא הבין עברית.

 

כשהגיע תורנו, התלמידים לנאום, התנהלו הנאומים בעברית, כמובן. אחר כך ביקשו שנאמר מספר דברים גם ביידיש. נבחרתי לעלות לבמה. בינתיים התרגלתי כבר לאווירה של הכנס, התרגשותי פחתה וקיבלתי ביטחון. עליתי לבמה ופתחתי בנאומי, הקהל הריע, מחא כפיים, הרמתי את קולי על מנת להתגבר על הרעש, "היה שמח". כשסיימתי, ירדתי מן הבמה, עברתי דרך שורת הכתבים, שם נשאלתי כל מיני שאלות. באותה עת לא הבנתי ולא דרשתי מדוע, לא ידעתי שהם כתבים.

 


תצלום קטע מעיתון "הצופה" בו מוזכר הנאום שלי בכינוס בוורשה )במסגרת(

הכתבה נכתבה במקור ע"י הכתב ב. יאושזון ופורסמה בעיתון היהודי "היינט" בפברואר  1939

 Photograph of the article in "Hatzofe" where my speech in the Warsaw meetingis mentioned. The article was originally written by the journalist B. Jeushzon and published in the Yiddish journal "Haynt", February 1938

 

נשארתי בוורשה מספר ימים, ביליתי בטיולים וסיורים במקומות המפורסמים בוורשה. מספר עיתונים יהודיים דיווחו על הכנס, עלי ועל הנאום שנשאתי בו. כשחזרתי הביתה, כבר הייתי ילד מפורסם. גם בית הספר קצר שבחים ואני הייתי מאושר וגאה.

 

היו ברשותי אז, כמה עיתונים יהודיים שיצאו לאור בפולין וגם בארץ ישראל, שכתבו על העצרת ועל הנאום שלי. בחיפוש שעשיתי כאן בארץ מצאתי ויש ברשותי עותק של עיתון "הצופה" מהימים ההם, וגם של העיתון "היינט" שיצא לאור בפולין, עם הכתבות המתייחסות לאסיפת המחאה בוורשה.

 

את לימודי סיימתי באותה השנה בהצטיינות והיה בדעתי להמשיך את לימודי בבית הספר "תחכמוני" אשר בוורשה. את ההכנות והתרגולים להמשך לימודי עשיתי בעזרת ספר ומילון אנגלי שקניתי, ולימודי גמרא שיננתי בחברותא ב"אלכסנדר שטיבל" בעזרת השכן שלנו.

 

בסוף שנת הלימודים ב-1939, השתתפתי בקייטנה ב"רודא", אותה ממנתי משעורים פרטיים שנתתי לילדים, כפי שעשיתי בקייטנה הקודמת בשנת 1938, אותה התחלנו וסיימנו עד תום. במקרה יש בידי תמונה מאותה קייטנה.

היתה זו קייטנה משולבת עם בית הספר, ובעיקר עם תנועת "השומר הדתי". המשתתפים הגיעו מכל הסביבה, וכך הכרתי בנים ובנות ממקומות אחרים.

 


תמונת מחזור מהקייטנה ברודא בשנת ,1939 אני במרכז מעונב.

Photograph  of the group in the  summer camp of Ruda, 1939. I'm in the center with a tie.

 

הפעילות היתה במתכונת תנועת הצופים אשר כללה סדר, משמעת, תרגילים גופניים, טיולים, שמירה לילית וכו'. הפעילות בקייטנה פסקה לפני תום המועד, משום שהשטח נלקח על ידי הצבא הפולני להכנות טרום מלחמה, וחווית הנעורים נקטעה.

 

מאוכזב חזרתי לביתי וחיכינו לבאות. "מלאבה" שכנה בקרבת הגבול הפרוסי-­גרמני, בצפון פולין, חיילים רבים הוצבו בסביבתה וריחות מלחמה ריחפו באוויר. אנשים היו מבוהלים וחיפשו מפלט.

 

Home

 

להמשך...

 

 השואה - גטו

המלחמה – חורבן הבית

הגרמנים באים, אדונֵי גזע עליון, תת אדם מתחתית שאול

הגטו – השער לפורענות

 

 השואה - אושוויץ

אושוויץ – בירקנאו, אש אפר ותמרות עשן

מלאכים באושוויץ – ד"ר לוין

 

 שחרור

פְלוֹסֶנְבּוּרְג (Flossenbürg)  -  מחלה לקראת סוף לא ידוע

הצעדה – בין חיים ומוות, חוט השערה

 כַּבְלֵי השחרור

home

 

שירה

 

עיר שהיתה |  והמשחית לא אמר די - אושוויץ בדם ואש ואפר | בלאדה | היינו לאחד | בלאדע (אידיש)

 

Back to M.R.I. - Mlawa Remembrance Initiative

Last updated April 17th, 2015

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Pesonal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!