בס"ד

לא אמות כי אחיה ואספר... (תהילים קי"ח י"ח)
I shall not die but live to tell...     The Psalms (118,18
 

Menachem Mendel Becker
A MAN IN THE HAND OF FATE

 

מנחם מנדל בקר:
אדם ביד הגורל

תוכן עניינים
Translated by Ada Holtzman

לפני המלחמה | גטו | אושוויץ | שחרור

 

לפני המלחמה - Before the War

אלה תולדות - דע מאין באת - This Is Your History - Know from where Did You Come

החדר – מכל מלמדי השכלתי -The Heder - I Studied from All My Teaachers

יבנה – חכמיה, מורים ומחנכים ומנהל אחד - Yavne - Its Teachers and Educatorrr

הבית והיתמות - Home and Orphanhood

 

השואה - גטו - Holocaust - The Ghetto

המלחמה – חורבן הבית - The War - The Destruction of Home -

הגרמנים באים, אדונֵי גזע עליון, תת אדם מתחתית שאול 

The Germans Come - Masters of the Supreme Race - Subhuman People from Inferno

הגטו – השער לפורענות - The Ghetto - Gate to the Calamity

 

 השואה - אושוויץ Holocaust - Auschwitz

אושוויץ – בירקנאו, אש אפר ותמרות עשן -  Auschwitz - Birkenau - Fire  Ashes and Fume

מלאכים באושוויץ – ד"ר לוין Angels in Auschwitz - Dr. Lewin

 

שחרור - Liberation

פְלוֹסֶנְבּוּרְג (Flossenbürg)  -  מחלה לקראת סוף לא ידוע

Flossenbürg - Illness towards the Unknown End -

הצעדה – בין חיים ומוות, חוט השערה -  Death March  Death and Life as Hairbreadth

 כַּבְלֵי השחרור - Chains of Liberation

 

 

שירה  Poetry

 

עיר שהיתה |  והמשחית לא אמר די - אושוויץ בדם ואש ואפר | בלאדה | היינו לאחד | בלאדע (אידיש)

 

 השואה - אושוויץ

 

תוכן עניינים

אושוויץ – בירקנאו, אש אפר ותמרות עשן

מלאכים באושוויץ – ד"ר לוין

 

 

אושוויץ – בירקנאו, אש אפר ותמרות עשן



שער הכניסה למחנה אושוויץ 1 Entrance gate to Auschwitz 1


כשהגענו לתחנת הרכבת של העיירה היה זה באמצע הלילה. הורידו אותנו מהקרונות, כשאת המטלטלים שהבאנו השארנו מאחורינו.
 

מיד עם בואנו התחילו חיילי האס.אס. בפעולות ההפרדה בין גברים לנשים. אחר כך בא המיון, צעירים ובריאים מצד אחד וזקנים וילדים מצד שני. כך גם נהגו אצל הנשים. הצעירים הובלו ברגל, וכל היתר אמורים היו להגיע במשאיות.

אבי ואני נשארנו ביחד. אחי הצעיר יוסף מוין ונשלח לילדים, ואת שתי אחיותיי בלומה ושרה שלחו למחנות. יותר לא ראיתי אותם.

 

מתחנת הרכבת של אושוויץ הצעידו אותנו מהלך של מספר קילומטרים לקסרקטין ששימש פעם את הצבא הפולני. נכנסנו דרך השער המפורסם בעל הכיתוב "Arbeit Macht Frei" ("העבודה משחררת"). המחנה היה מוקף גדר חשמלית, ומגדלי השמירה היו בפינות. הלם הכה בנו כשצעדנו לתוך המחנה, היה זה כמו חלום בלהות. המקום הטיל אימה ופחד, ואני הרגשתי לכוד, כמי שנפל בפח.

 

היינו כ-500 צעירים וגברים, העמידו אותנו וסידרו אותנו לפי סדר הא'-ב' בין שני בלוקים, וכך עמדנו עד אור הבוקר. היה זה בתאריך 20.11.1942.

 

שער הכניסה למחנה בירקנאו Entrance gate to Birkenau

 

בבוקר הגיעו אנשי אס.אס. עם צוות של אסירים והתחילו ל"טפל" בנו. דבר ראשון הורו לנו להתפשט, ומהר. בעצם מעכשיו כל פקודה הסתיימה ב"מהר", "לוס", "לוס". התקשינו להתפשט מהר, משום שהיינו לבושים מספר שכבות של בגדים, כי הוגבלנו בכמות צרורות המיטלטלין שהורשנו לקחת. אבי חטף חבטות מקל משום שהתקשה להתפשט בעמידה. הבגדים הושארו בחוץ, ואילו אנו נכנסנו לתוך הבלוק לצורך הטבעת מספרי כתובת הקעקע. אחר כך בא תורם של החיטוי, גזיזת השערות ומקלחת, ולבסוף קיבלנו את הבגדים המפוספסים. כך נעשינו "אזרחי" אושוויץ.

 

מרגע זה היינו חסרי זהות אנושית, המספר שקיבלנו הפך להיות זהותנו החדשה.

 

הפכתי להיות – 76211.

 

לאחר ששהינו יומיים בבלוק מסוים, הוציאו והצעידו אותי מחוץ לבלוק לעבר כיכר, יחד עם כל הצעירים. סידרו אותנו שניים-שניים בזוגות, הריצו כל זוג בנפרד לסוף הכיכר, ואלה מבינינו שהטיבו לרוץ נבחרו ללמוד את מלאכת הבניה ב-"Maurer Schule"  (בית הספר לבנאות).

 

כמה עשרות בחורים נבחרו, כולם מגטו מלאבה, וצורפנו לבלוק מספר 7A, שם בעליית הגג היתה כיתת הלימוד. בבלוק פגשנו מספר יהודים צעירים מצ'כוסלובקיה שהגיעו לפנינו.

  

אבי נשלח לעבוד בחווה חקלאית מחוץ לאושוויץ. הוא החזיק מעמד מספר חודשים ונפטר מן העולם.

הדוד שלמה, אבא של יוסף בן דודי, שכבר היה במצב של "מוזלמן", נלקח באחת הסלקציות וחוסל.

 

לאחר שעברנו את הליכי הקליטה הראשוניים הגענו למעמד של קבע שסיפק מיטה מסודרת במתקן מיטות בן שלוש קומות, שתי שמיכות, ותעסוקה קבועה בבית הספר לבנאות, כלומר "היינו מסודרים".

 

התחלנו לדאוג לאלה שנשארו על הרציף בתחנת הרכבת ואשר היו אמורים להגיע במשאיות. שאלנו את הותיקים לגורלם של אלה שנשארו על הרציף. הם לא ענו, רק הרימו ידים אל על כאומרים "הם כבר בשמים". בתחילה לא האמנו להם, הרי כיצד ניתן להאמין, חשבנו שהם מתלוצצים משום שאנחנו "ירוקים", וזמן רב קיננה בנו תחושת אי הודאות.

 

אט-אט הגיעה לאוזנינו המילה הזרה-מוזרה, והמושג שעוד לא ידענו מה משמעותו - "קרמטוריום". למען האמת, לא יכולתי להעלות בדעתי שיכול להיות דבר כזה ששורפים בני אדם, עד שהגעתי למחנה "בירקנאו" וראיתי במו עיני את אש הארובות ועשנן. המציאות שאני נמצא בעולם אחר חלחלה בי בהדרגה, התחלתי להפנים את המאורעות שמתרחשים סביבי, קלטתי את המציאות המרה והבנתי שמעתה כל אחד לנפשו. התחלתי להרגיש כמו בעל חיים לכוד בכלוב, שעוד רגע עלול להיות נטרף.

 

העדר בני משפחה או קרובים שניתן לדאוג להם, להיעזר בהם, העיק עלי נפשית, כמו גם ההתנתקות הפתאומית והאכזרית מהם, אך אורח החיים במחנה הפך אותי לרובוט שהפנים ודחק את הרגש. הצער והכאב, מלחמת הקיום היום יומית, לא זימנו וסיפקו את הזמן לחשוב על הדברים הללו. ואמנם, היו כאלה שלא עמדו בלחץ הנפשי ואיבדו את עצמם לדעת בטיפוס על הגדר החשמלית.

 

המציאות החדשה שנחתה עלינו, הפחד והבדידות, גרמו לנו להתחבר בצמדים ושלישיות, רק לא להיות לבד.

 

מובן מאליו שאני ובן דודי יוסף היינו צמד, ואלינו הצטרף בחור שיוסף הכיר משְׁרֵנְסְק, שלמה רייספדר,  חמד של בחור. כך הפכנו להיות שלישייה שעזרה ותמכה האחד בשני.

 

ראש הבלוק היה אסיר גרמני פלילי, אשר רדה בנו והתנהג אלינו בקשיחות. פעמים גילה גם אכזריות, וליפול לידיו בעת רוגזה היה גזר דין מוות. היה לו משפט מכונן: "מי שישרוד אותי, ישרוד גם את המחנה".

 

סדר וניקיון היו השיגעון שלו, ולמען האמת ניתן לזקוף זאת לזכותו. היגיינה וניקיון היו כורח המציאות. הוא נהג לבדוק את ניקיון הרגליים בין האצבעות באמצעות פנס. הוא לימד אותנו את סיסמת המחנה, האומרת שיש רק דרך אחת אל החופש, שאבני הדרך שלה הן: צייתנות, חריצות, אמינות, סדר, ניקיון, פיכחות (עירנות), יושר, והקרבה. את זה היינו צריכים לשנן ולדעת בעל פה. הוא התגאה בנו על שהיינו נקיים ומסודרים מכל האחרים, ולפעמים הביא לנו תוספות מזון משאריות המטבח.

 

צוות השרתים היו גויים פולנים שלא היו מאוהבי ישראל, גם הם הנחיתו עלינו מנחת זרועם בעזרת אַלָה, וגם לי יצא לטעום זאת על בשרי בשל ענין של מה בכך.

 

שיחק מזלנו ובחודשי החורף הראשונים לא נשלחנו לעבוד מחוץ למחנה והיינו מוגנים מפני סלקציות, שמשמעותן סינון החלשים והחולים ושליחתם לחיסול.

 

את החורף עברנו בלימוד מקצוע הבניה. הייתי תלמיד טוב ולמדתי את המלאכה במהירות יחסית, מכיון שכך מינה אותי הקאפו ללמד בחורים חדשים שהגיעו לבית הספר את המלאכה.

 

בפריקת משאיות הלחם שהגיעו למחנה השתתפו אסירים מהמחנה, וגם מבית הספר ביקשו לשלוח אסירים לעזרה. הקאפו שלח אותי, וזאת היתה הזדמנות לזכות במנת לחם נוספת. העבודה היתה מפרכת, אבל משתלמת. חלקתי את הלחם עם יוסף, שביקש גם הוא לתרום למאמץ ויצא יום אחד לפרוק לחם. בסופו של היום חזר מותש והפציר בי לא ללכת יותר, אבל מה לא עושים כדי לזכות במנת לחם נוספת? לא יכולתי לעמוד בפני הפתוי, כך שיצאתי לפריקת לחם כל אימת שהתאפשר הדבר.

 

פריקת הלחם התבצעה על ידי טעינתו לתוך ארגזי עץ בעלי ידיות מכל צד, אלה שעבדו בזה באופן קבוע, היו גברתנים חסונים והם תפסו ראשונים את הצד הקדמי של הארגז, ואילו לי נותר הצד האחורי, כך שבעליית מדרגות המשקל הגדול נפל עלי ובאפיסת כוחות הגעתי למעלה. אך הפיצוי היה בחתיכות הלחם שחטפתי במחסן, בנוסף למנת הלחם שקיבלתי בתמורה.

 

לאחר תקופת הלימוד נשלחתי לעבוד בבביץ - "Babice", חווה חקלאית לא הרחק מאושוויץ. תזמורת שהיתה על יד שער המחנה ניגנה שירי לכת בבוקר היציאה לעבודה ובערב בחזרה.

 

היתה זו לי הפעם הראשונה מחוץ לגדרות המחנה.

 

אסירים רבים עבדו שם בחקלאות. לפתע הופיעה משאית ששפכה את תכולתה בשדה, והאסירים החלו לרוץ לעבר התשפוכת שהגיעה מהמשרפות בתקווה למצוא עצמות לכרסום. הזדעזעתי, התחלחלתי מעצם המחשבה, תמונה קשה לא מציאותית, אבל כך היה.

 

שם נודע לי גורל אחיותי ובנות המשפחה מפי נשים שעבדו בשדה, גם מותו של אבי ז"ל נודע לי באותו הזמן.

 

בפעם השניה הלכתי לעבוד בשיפוץ הניקוז ברצפת בית חרושת לנקניקים, יחד עם אסיר פולני ותיק שהיה אחד המלמדים שלנו.  שם גם למדתי איך "להסתדר", "להתארגן", ובגרמנית "אורגנוזירן".

 

מ. בקר: מנוחה M. Becker: rest

 

כאסיר ותיק הוא הכיר את עובדי המפעל, שהיו כולם אסירים ותיקים כמוהו. בעזרתם הוא הצליח לסחוב מספר נקניקים ולהסתירם בין חומרי הבניה. כשיצאנו החוצה לאכול, הוא יצא לפני וביקש     ממני להסתיר נקניק בתוך בגדי ולצאת אחריו. משהבחנתי בבדיקה שנערכה בדלת היציאה, כשהוא היה כבר בחוץ, צעקתי אליו כדי שהשומר ישמע, "שכחת משהו", וסבתי אחורנית ונפטרתי מהנקניק.

 

אילו נתפסתי - גורלי היה רע ומר. הפולני כמובן ידע זאת, אך שיחק והסתכן עם המזל שלי.

 

בסיכומו של דבר, בתקופת עבודתי שם הצלחנו להבריח מספר נקניקים בשיתוף פעולה עם הקאפו הראשי "קארל", שדאג לביים עבודות שיפוץ והסיח את דעת הגרמנים כשאנו עסקנו בהברחת הנקניקים.

 

למדתי שכדי לשרוד צריך "להתארגן", וזה מה שהשתדלתי לעשות בהמשך. כמובן שחלקתי עם יוסף את כל השלל שהבאתי.

 

באביב 1943 נשלחנו מספר בנאים, ויוסף ושלמה בתוכם ממחנה אושוויץ 1, לעבוד במחנה E הנמצא בבירקנאו (אושוויץ 2), מחנה הצוענים. קארל הקאפו הראשי בא אתנו ואצלו למדנו כיצד "להסתדר". עבדנו שם כחצי שנה בעבודות שונות, כגון: יציקת רצפות, בניית מקלחות, בתי שימוש וכו', וככל שהעבודה פחתה הועבר חלק מאיתנו למחנה הראשי D. מחנה זה גבל עם מחנה הצוענים, ויוסף ושלמה הועברו לשם לפני.

 

לרוע מזלי חליתי בטיפוס, ואושפזתי בבית חולים ששימש רק את מחנה הצוענים E. שם הכרתי את ד"ר גולדפרב ואת הצוות שברובו היה מורכב מאסירים פולניים, ומהם למדתי פרק נוסף ב"התארגנות".

 

מנות האוכל סופקו לפי מנין החולים. בתחבולות שונות כללו הפולנים במספר החולים המדווח גם את המתים, כך שמנות המזון העודף שימשו למסחר. מכיון שלמדתי להכירם והם למדו להכיר אותי, ויצרתי אצלם תחושת אמינות של מי שיודע לשמור סוד,  שותפתי גם אני במסחר ולקחתי חלק בהעברת המזון למחנה D באמצעות יוסף בן דודי תמורת סיגריות, באופן שהמוצרים נזרקו אחד לשני מעבר לגדר בשעות הערב. מובן שגם אני הרווחתי מהפעילות.

 

הפעילות היתה כרוכה בסיכון, משום שהשומרים ירו מהמגדלים לעבר כל מי שהתקרב לגדר. על מנת להפחית סיכונים, נפגשנו כל פעם במקום אחר בשעות הערב.

 

לשרוד היה שם המשחק, והסיכון היה חלק ממנו.

 


תרשים מחנה בירקנאו - Drawing of the Birkenau

 

את מצרכי המזון העודפים נשאתי על גופי, ועל מנת שמעילי לא יראה מנופח וחשוד, הוספתי למעיל כפתורים באזור המותניים, להידוק האזור.

 

פעם, כשיצאתי למשימתי משער בית החולים, התנפל עלי בחור צועני גדול וחזק ממני, ושדד ממני את כל התכולה שהיתה עלי. הוא ברח לכיוון הצריפים אשר ליד הגדר, ואני אחריו. לפתע נשמעו יריות. התברר שאיש אס.אס. היה בשטח וראה מישהו מתעסק ליד הגדר, ירה בו והרגו. ההרוג היה חבר מהקבוצה שלנו שעמד שם ליד הגדר. אם לא הייתי עסוק במרדף אחרי הצועני הייתי אמור להגיע לאותו מקום.  עזבתי את הרדיפה אחרי הצועני והסתלקתי מן המקום. אצבע אלוהים? מזל עיוור? ידוע שצוענים עוסקים בכשפים, לחשים, נחשים, רואי עתידות. האם היה זה אימות לידענותו או סימן לבאות? מכל מקום, הוא הציל את ראשי. היו עוד מספר תקריות שקרו איתי בזמן העברת המזון, אך יצאתי מהן בשלום.

 

היו מקרים שאנשים התחשמלו למוות מחוסר תשומת לב וזהירות, בזמן שניסו להעביר סחורה דרך הגדר המחושמלת.

פעמים מספר נפלתי בפח, אף על פי שנקטתי באמצעי זהירות. רצוני לשרוד היה חזק, ומפעם לפעם היה עלי לשלם מחיר כדי להרוויח ולהיות בעל רכוש, נכס צאן ברזל לעת צרה. ואכן,  היותי בעל רכוש היתה לי לעזר פעמים מספר.

 

כאמור, הייתי חולה בטיפוס וסבלתי מכאבים ברגליים, במיוחד בברכיים. רגלי לא היו יציבות, התקשיתי ללכת, ועל אחת כמה וכמה לעבוד. מפעם לפעם עזרו לי החברים להשתמט, והצלחתי להסתדר איכשהו.

 

בזמן ההוא, חלק מאנשי הקבוצה ואני בתוכם נועדו לעבור למחנה D. ידעתי שאם אני עובר מצבי יהיה רע, בשל מצבי הגופני ואי כשירותי לעבוד.

 

הכלל באושוויץ היה שיש לעבור חיטוי במעבר ממחנה למחנה. היינו קבוצה של עשרים איש, והלכנו בליווי שומר גרמני לצריף המקלחות שהיה ממוקם בקצה המחנה, לשם חיטוי. לפני צריף המקלחות בתוך מתחם מגודר, היו שני הצריפים של בית החולים, בו אושפזתי קודם לכן כשהייתי חולה בטיפוס.

 

הסתדרנו בשורות ואני התמקמתי בצד ימין, בטור הקרוב לכניסת בית החולים, בכיסי היה המטמון, קופסאות סיגריות שצברתי קודם לכן. ברגע המתאים, כשהחייל המלווה לא שם לב, חמקתי לשער בית החולים. הכרתי היטב את כל הכניסות ופניתי לרופא המקבל, והתלוננתי על כאבי בטן ושלשולים. בזמן שהרופא בדק אותי פתחתי את מגירתו והכנסתי לתוכה מספר קופסאות סיגריות, הרמז נקלט וקיבלתי אישור אשפוז אצל ד"ר גולדפרב הידוע, אשר נתן הוראה לאשפז אותי. גם אותו תגמלתי. נתתי לשרת בית החולים את ההוראה בצרוף קופסת סיגריות, על מנת שיזדרז למוסרה במשרד. כך התאפשר לי להישאר פרק זמן נוסף במחנה הצוענים E עם חברי שנשארו בו ולהתחזק במקצת.

ד"ר גולדפרב ואני התיידדנו במהלך האשפוז, ודרכנו עתידה להצטלב שוב בעתיד.

 

גם קאפו קארל עבר למחנה הראשי D, וארגן קבוצת עבודה שכללה את הבנאים שעבדו אתו קודם לכן. ביניהם יוסף בן דודי ושלמה המכר משְׁרֵנְסְק.

 

במחנה הצוענים שיכנו אותנו בבלוק מספר 1, יחד עם צוענים גרמניים אשר קיבלו יחס מיוחד. היו ביניהם חיילים וקצינים שנלקחו מהחזית, והם למעשה היו "שליטי" הבלוק.


בלוק המגורים בבירקנאו The prisonners block in Birkenau

 

ערב אחד, בעודי יושב בדרגש העליון ומפטפט עם חבר, תקף אותי אחד השרתים והלם בי באגרופיו בפנים, בגלל שפטפטנו בקול רם וזה

 הפריע לו. היה זה אסיר בעל שרירים, אגרופן ולהטוטן, שבידר בלהטוטיו את שוכני הבלוק מעת לעת. האגרוף היה חזק והרגשתי כאב עז בלסת. בקושי רב הצלחתי לפתוח את הפה, ללעוס לא יכולתי, את הלחם טבלתי בתוך התה ומצצתי אותו.

 

היותנו במחנה הצוענים תחת חסותו של קאפו קארל הגנה עלינו במקצת. כל אימת שקלגסי האס.אס. התחילו להתעלל בנו מתוך סאדיזם, כגון מכות, ריצות, התגוללויות על הארץ וכו', הגיע קאפו קארל והסיח דעתם עד שנרגעו.

 

ידענו על מה שמתרחש במחנה הראשי D בקשר לסטריליזציות, סלקציות, וסירוסים (קסטרציות). ראינו במו עינינו את המשלוחים שהגיעו ישר להשמדה, את אש הארובות, הכרנו את ריח העשן המיוחד. מחנה הצוענים היה המחנה האחרון, הקרוב ביותר למשרפות. השהייה במחנה הצוענים E חסכה מאיתנו את כל הסבל והייסורים שהיו מנת חלקם של האסירים במחנה הראשי.

 

איתרע מזלו של שלמה חברנו שהיה במחנה D, באחת הסלקציות הוא נלכד, משום שחלה בטיפוס ולא היה כשיר לעבודה. אינני יכול להתנתק מהמחשבה שגורלי יכול היה להיות דומה, אילו לא הצלחתי להתחמק מהמעבר למחנה D, מה היה קורה אילו לא היה לי במה לשחד את הרופא והשרת? מכל מקום נשארתי במחנה E עד שלהי שנת 1943, אז העבירו גם אותי למחנה D.

 

ככל שמועד המעבר למחנה D התקרב, המתח בין חברי קבוצת הבנאים עלה.

 

במצב זה עברתי למחנה D, שם גברו הכאבים מיום ליום. לאכול כמעט שלא יכולתי והסנטר התחיל להתנפח.

 

במחנה D היה בלוק מסוים לטיפול אמבולטורי, והיו שם גם "רופאי" שיניים. נגשתי לשם ובקשתי שיוציאו לי את השן, התיישבתי על כסא פנוי סמוך לכניסה וחיכיתי ל"רופא" שיסיים את הכנותיו לקראת עקירת השן. "הרופא" הגיע, צבת בידו, פי היה פתוח. באותו הרגע הגיע הרופא הראשי, וניגש אלי משום שהייתי הראשון סמוך לדלת הכניסה. הוא מישש, בדק, שאל שאלות ואחר הוריד את ידו של "הרופא" שאחזה בצבת ואמר לי: "אתה הולך לבית החולים". עיני חשכו, התחננתי, ביקשתי לקבל טיפול כאן ולא בבית החולים, אך מאום לא עזר. הוא רשם את מספרי ושלח את האבחנה שלי לראש הבלוק אליו הייתי שייך.

 

בדיעבד, אני חושב שאילו ניסו לעקור לי את השן בכוח, כשהלסת שלי שבורה, מצבי היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

 

למחרת במסדר הבוקר, ראש הבלוק מקריא את המספר שלי ואני לא יוצא, למחרת שוב אותו דבר. ביום השלישי בזמן חלוקת האוכל נבדקו המספרים, וכך נתפסתי. הסברתי לו את המצב והוא הבין במה מדובר, אבל הכניס אותי לשמירה בחדרו. למחרת נשלחתי לבית החולים, והגעתי לבלוק מספר 4 שהיה מעורב, יהודים ולא יהודים. שני רופאים יהודים קיבלו ובדקו אותי, והחליטו לשלוח אותי לבצע צילום רנטגן במכונים שהיו באושוויץ A.

 

במכון עבד טכנאי פולני, הוא מלמל משהו שלא הבנתי והניח לוח צילום. אז לא ידעתי מה זה. הוא סימן לי ביד לגשת לכיוון משטח הצילום, ואני, שמעולם לא ראיתי ולא שמעתי על צילומי רנטגן, הייתי נבוך ולא ידעתי מה לעשות. בטרם הספקתי לשאול והוא כבר היה מאחורי הפרגוד והתכונן להפעיל את המכונה. כשראה אותי יושב על לוח הצילום הגיח ברוגז, קילל, העליב, תפס את ראשי וטלטל אותו, הצמיד אותו בכוח למשטח וצעק, "ככה תישאר!". אחרי טיפול שכזה אין כל פלא שהצילום לא הצליח.

 

חזרתי לבלוק 4 לבית החולים מחכה לתוצאות הצילום. בינתיים התרחש שינוי בסדרי בית החולים. הנוהל היה שבכל פעם שבית החולים היה מתמלא, היו משלחים את היהודים (כלומר רק אותם מתוך כל החולים) אל מותם, על מנת לפנות מקום.

 

מכיון שבית החולים היה מעורב, התקשו לעשות את ההפרדה, וגם בעת הפינוי התחוללה אנדרלמוסיה. לכן הוחלט להפריד בין היהודים ללא יהודים  והקימו את בלוק 6 ליהודים בלבד. כך מצאתי את עצמי בבלוק 6, שם פגשתי ברופא יהודי בשם ד"ר לוין, אשר טיפל במסירות נפש בחולים. מרביתם מקרים אורטופדיים שעבדו במכרות. היו גם חולים במחלות פנימיות, שלגופם הוחדרו צינורות בין הצלעות לניקוז נוזלים, מראה לא נחמד. נתקלתי בהרבה מקרים קשים: כריתת איברים עם הרדמה חלקית, טיפול סטריליזציה הגורם לאשכים נפוחים, למדתי גם על איחוי שברים בגבס, ושמעתי גניחות של אנשים המוציאים נשמתם.

 

ראש הבלוק והשרתים היו פולנים, אשר לא דאגו במיוחד לחולים. הואיל והייתי בכושר תנועה, נגשתי מפעם לפעם לחולה זה ואחר, על מנת לכסות, לנקות ולהאכיל.

 

הרופא והשרתים הבחינו במעשי והטילו עלי לבצע עבודות ניקיון, ריקון מיכלי צואה, הבאת מים וכו'. מכיון שהעבודה היתה כרוכה ביציאה מהבלוק, קיבלתי בגדים ללבוש ויכולתי להתהלך כאחד מהצוות.

 

 

home

 

מלאכים באושוויץ – ד"ר לוין

 

תוצאות הצילום טרם הגיעו, ואני הסתובבתי סובל מכאבים עם פה ולסת נפוחים. ד"ר לוין חיבב אותי והכיר לי תודה על עזרתי, ויום אחד אמר לי שחייבים לנתח ולהוציא את המוגלה מבלי לחכות לתוצאות הצילום, גם אם חסרים לו המתקנים המיוחדים לאיחוי המקום הפגוע. התברר שזה היה שבר בלסת.

 

הוא רצה להביא שניים שיחזיקו אותי בזמן הפעולה, אך אני העדפתי לאחוז במיטה לבדי, וכך היה. הוא ביצע בי שני חתכים והכניס דרכם תחבושות לספיגת המוגלה. החלפת התחבושת כאבה יותר מן החיתוך עצמו. לשם חיזוק המקום כרכתי רצועת מגבת על הלסת וקשרתי אותה חזק מעל הראש לקיבוע, רעיון מקורי שלי, וראה איזה פלא - השבר החל להתאחות. המשכתי את הקיבוע עוד שבועות אחדים.

 

בינתיים הבלוק התחיל להתמלא בחולים, ומשום שידעתי מה צפוי לקרות בקשתי מהרופא שישחרר אותי, ואמנם הוא הכין אותי לשחרור, אך הרופא הראשי שעיין בכרטסת והבחין שלא הגיעו תוצאות הצילום, לא הסכים לשחרר והורה להזמין צילום מחדש. היתה לי תחושה שנלכדתי בפח.

 

ואכן, את אשר יגורתי בא לי. חלפו מספר ימים ולבלוק נכנסו אנשי אס.אס. ראש הבלוק התייצב והכריז על מנין החולים, מנין הצוות, מנין הרופאים, וכך הלאה, ולבסוף סך תכולת הבלוק. בכל בלוק בקדמת הדלת היה שילוט המציין את תכולתו.

הקצין נעמד במרכז החדר, ובתנופת יד בתנועה מעגלית סימן את כולנו, חרץ את גורלנו, ואני ביניהם.

 

בבלוק המעורב היה צריך לעבור בין החולים ממיטה למיטה למיין את היהודים, אך בשיטה החדשה וביעילות הגרמנית המיון היה קל.

 

בין התנועה הגורלית של הקצין הגרמני לבין ההוצאה לפועל חלפו מספר ימים. היו אלה הימים שקבעו בעצם את גורלי, ומעשה שהיה כך היה:

 

אחרי שבלוק 6 הפך להיות יהודי, נשאר כל הצוות שהיה לא יהודי, והוא כלל פולני אחד שהיה פעם חולה ונרשם כחולה בבלוק, והפך עם הזמן להיות איש צוות כשהתחיל לעזור כשרת לחולים, בדומה למה שאני עשיתי.

 

הואיל והוא היה במנין החולים, נחרץ גורלו למות איתנו היהודים. כשחבריו נזכרו בזה, הם נבהלו ומהרו למפקדה עם כרטיסו, וכך יצאה פקודה להשאיר חולה אחד בזמן הפינוי.

 

אז עלה במוחו של ד"ר לוין רעיון שיש אפשרות להציל את אחד החולים, ואני "מנדלה", כפי שכינה אותי בחיבה, הייתי האיש. ראש הבלוק לא הסכים מתוך חשש, ואולי מתוך אובדן שלמונים שיכול היה לקבל.

 

במו אוזני שמעתי אותם מתווכחים ורבים ביניהם על ענין זה. בסופו של דבר לקח ד"ר לוין את האחריות על עצמו ואמר שזה על ראשו, וראש הבלוק התרצה.

 

היו אלה ימי שאול פחד ויאוש. אלה ששכבו לא היתה להם כל ברירה, וכנראה השלימו עם מר גורלם. אני הסתובבתי כמו סהרורי, לא ידעתי מה נגזר עלי, חיים? מוות? החשש קינן בי, אולי המהלך לא יצלח? אולי ילשינו? להסתובב עם הרגשה שאולי תמות זה דבר שעלול להטריף את הדעת. איזה מוות זה ידעתי גם ידעתי, עד היום כשאני נזכר בלילות הללו אני לא שולט ברוחי.

 

הגיע יום הדין. הקלגסים הגיעו עם מספר כלי רכב, מצוידים באלות ורובים, מלווים על ידי כלבי טרף, כדי לפנות את הבלוק. ד"ר לוין נעמד ליד מיטתי שם ידו על ראשי, כאילו סוכך עלי. הכלבים עשו את שלהם והאנשים החלו לצאת תוך כדי בכי תמרורים. היה נורא, התייפחתי, וכן גם ד"ר לוין. צמרמורת אוחזת בי כשאני נזכר באירוע. כל אחד השאיר מעין צוואה: "זכור אותי", "נקום", "תגיד קדיש", ועוד דברי פרידה קורעי לב, וגם "להתראות למעלה", כי הרי ידענו שלא נצא חופשים מאושוויץ אלא דרך הארובות, כפי שהיינו רגילים לומר. האם זאת היתה נחמתם – אלהים יודע.

 

בחוץ התחולל גיהנום. הם הועלו על הרכבים, שרו את "התקווה" וזעקו בקול קורע לב "שמע ישראל". זה מהדהד בראשי עד עצם היום הזה. מאז, כשאני שומע "קריאת שמע" ליבי נכמר.

 

המכוניות נסעו, השתרר שקט, דממת מוות. רק אני וד"ר לוין נשארנו בבלוק המיותם. ד"ר לוין הניח שלא תתבצע ספירה, אחרת היו עולים על התחבולה. בכל אופן, ד"ר לוין סיכן את נפשו למעני ואני לעולם לא אשכח לו את זה, תהיה מנוחתו עדן!

 

כעבור זמן מה השתחררתי מבית החולים, הפצע הגליד, הנפיחות ירדה, והרופא הראשי אישר את שחרורי. את רצועת המגבת השארתי קשורה ללסת עוד זמן רב, הרגשתי שהאיחוי לא מושלם ועדיין היו לי קשיי לעיסה, כנראה צורת הלסת התעוותה בגלל חוסר הדיוק באיחוי, בהעדר אמצעים מתאימים.

 

הגעתי למחנה D וציוותו אותי לעבודה במסילת הרכבת המובילה למשרפות. היה זה בחודשי אביב 1944, אז החלו להגיע משלוחים גדולים מהונגריה ומגטו לודז' Łódź, וכל מי שהיה פנוי נשלח לעבוד במסילה.

 

העבודה נמשכה יומם וליל, כמו כן תגברו את כוח העבודה ב"זונדר קומנדו" (העבודה בקרמטוריום) וב"קנדה" (סידור בגדים ומיונם).

 

בוקר אחד בעמדנו במסדר יציאה לעבודה, גויים ויהודים יחדיו, יצאה קריאה: "יהודים החוצה להתייצב לחוד". לא רציתי לצאת מהשורה, אך הגויים שעמדו סביבי דחפו אותי החוצה, כך שעל כורחי הצטרפתי לקבוצת היהודים. הקבוצה מנתה כמאתיים איש, ממגרש המסדרים נלקחנו והובלנו למתחם הצריפים של ה"זונדר קומנדו".

 

המתחם כלל שני צריפים בתוך המחנה הגדול, והיה מגודר וסגור, אין יוצא ואין בא, כך שבעצם זה היווה מחנה קטן בתוך המחנה הגדול. העובדים בקרמטוריום יצאו וחזרו תחת שמירה קפדנית עד המתחם בלי יכולת ליצור קשר עם האסירים האחרים, כאילו שומרים סוד, בשבילנו לא היה זה סוד, ידענו במה הם עוסקים ומה שקורה שם. מדי פעם הוסיפו כח אדם חדש במקום אלו שנחלשו וחוסלו, ולכן הובילו אותנו לשם כדי למלא את החסר.

 

העמידו אותנו במרכז החצר במבנה אחד של שורות וטורים ופקדו עלינו להוריד את הבגדים העליונים ולהניחם על הארץ, כך שנשארנו במכנסים בלבד. הקצין הבודק עמד במרחק מה מהקבוצה, הנבדק הפשיל את מכנסיו והקצין בדק אותו סביב סביב. ה"חזקים" נשלחו ימינה (לעבודה בקרמטוריום), וה"חלשים" נשלחו שמאלה, כך שבסופו של דבר נוצרו שלוש קבוצות:

 

הקבוצה האמצעית שממנה נלקחו האסירים למיון, הקבוצה הימנית שאליה נשלחו "החזקים" הראויים לעבודה בקרמטוריום והקבוצה השמאלית ה"חלשים".

 

 הבחנתי שאחד הקצינים מחזיק בידו טבלה ורושם את מספר האנשים שנאספו בקבוצה הימנית, ומסמן כל חמישיית אסירים, ארבע קווים ישרים וקו חמישי באלכסון על ארבעת הקווים, כסימן לסגירת חמישייה. מזה הבנתי שהם צריכים להגיע למכסָה כל שהיא, וכשיגיעו למכסָה המיון ייפסק.

 

הגיע תורי, אני עמדתי באיזה שהוא מקום באמצע, נגשתי אל הקצין ללא בגדי העליונים שאותם הנחתי היכן שעמדתי מלכתחילה. לאחר הבדיקה הוא סימן אותי לקבוצה הימנית (ה"חזקים") חשבתי בלבי – "בחיים לא".

 

מה עשיתי, חזרתי למקומי על מנת לקחת את בגדי העליונים, ובזמן שהקצין ממשיך לבדוק את הבא אחרי והיה עסוק בבדיקתו תוך שהוא מסתובב סביבו, לקחתי את בגדי העליונים ובמקום ללכת לקבוצה הימנית ישר מלפנים, עקפתי את הקבוצה האמצעית משמאל ונשארתי לעמוד בסוף השורה האחרונה קרוב לקבוצה הימנית.

 

למרבה המזל אף אחד לא הבחין במה שעשיתי וגם לא רשמו את המספר האישי, כך שלא "עלו" על ה"תרגיל" שעשיתי. בינתיים המיון המשיך עד שהמכסָה התמלאה ואז הוא נפסק (כמו שחשבתי), כך שאלי כבר לא הגיעו שנית.

 

אלה שבטור שבאגף הימני דהיינו ה"כשרים" לעבודה נשארו בחצר ה"זונדר קומנדו" לעבוד בקרמטוריום, וכל היתר שוחררו מתוך המתחם הסגור חזרה לתוך המחנה.

שוב שיחק לי מזלי ובעזרת תושיה והברקה שעלתה כהרף עין נצלו חיי, ובעיקר נצלתי מעבודת גיהנם עלי אדמות, ומלהיטמע באשו.

 

יצרתי קשר עם הקאפו קארל ובקשתי לעבור לקבוצת העבודה שלו. הוא הבטיח לנסות אף על פי שהיה קשה לעבור, כי את רובנו לקחו לעבודות המסילה. הוא ביקש לדעת באיזה קטע של המסילה אני עובד. למחרת ראיתי אותו מטייל עם הקאפו של הקטע בו עבדתי. הוא עבר דרכי, ראה אותי, ואז הרים את קולו והתריס כלפי חברו הקאפו: "זה עובד אצלך? תן לי אותו אני מחפש אותו זה מזמן, יש לי איתו חשבון". "קח אותו קארל", אמר חברו.

 

בסיום יום העבודה, בעת החזרת כלי העבודה למחסן, רשם הקאפו את פרטי האישיים ואמר, "מחר אתה לא בא איתי". שמחתי וחשבתי בליבי, הנה קארל הצליח בטריק, אך מה רבה היתה אכזבתי בבוקרו של יום המחרת! קארל לא קיבל אישור לקבל אותי, כי לא פוטרים עובדים במסילה.

 

מאחר ועובדי המסילה כבר יצאו לעבודה, שלחו אותי לעבוד בקומנדו "קנדה" (איסוף ומיון בגדים), אין מה לעשות? אחרי כל טרנספורט יש גם שם הרבה עבודה. היה זה מתחם למיון ואחסון כל הטובין והמטלטלין של הבאים לאושוויץ.

 

לפני האחסון, הבגדים עברו בדיקה. עבדו שם רק יהודים מתוך כוונה שסוד זה לא יתגלה "לעולם", תרתי משמע. תחת סככות הותקנו שולחנות גדולים, בחורות יהודיות עבדו שם, בדקו ומיששו כל בגד, לחפש כל מה שהוסתר והוחבא בתוך הבגד, ואכן רוקנו פרמו ומצאו.

 

החפצים שנמצאו הוכנסו לתוך ארגזים שעמדו בסמוך. השומרים הגרמנים נתנו עיניהם בנמצא, ומפעם לפעם על פי אות מוסכם, השאירו הבחורות חפצים שהגרמנים חפצו בהם, ואז עבר השומר ליד השולחן והעלים זאת לכיסו.

 

העובדים במתחם עברו בדיקות דקדקניות, ובכל זאת היו כאלה שהסתכנו והעלימו חפצים. העבודה שלי היתה להעביר את הבגדים שעברו בדיקה למחסנים. גם אני הסתכנתי, וקרה פעם שתוך כדי העברת הבגדים למחסן, "נתקלתי" בארגז שעונים, ותוך כדי נפילה אספתי שעון והחבאתי אותו במחסן למשך מספר ימים, מחשש שהבחינו בי לוקח שעון. לאחר מספר ימים העברתי אותו למחנה ומסרתי אותו ליוסף בן דודי, כי בהיותי חדש עדיין לא ידעתי את דרכי "סחר החליפין".

 

רצה הגורל וחליתי במלריה, גופי רעד במיטה, היה לי גם חום, לבית החולים לא רציתי ללכת והלכתי לעבודה. תוך מספר ימים החמיר המצב ולא הייתי מסוגל לעבוד. בקשתי מהקאפו המחסנאי (יהודי, כולם היו יהודים) לשכב קצת. הוא ראה שאני חולה ואיפשר לי, נשכבתי על ערימת בגדים ונרדמתי.

 

בשעת הצהריים נערך מפקד, חסר אחד, באושוויץ מפעילים את האזעקה לאחר מספר דקות של חיפוש נעדרים במקום, ואז מתבצע חיפוש במרחב גדול יותר. אבוי לנמלט הנתפס, אחת דינו... !

 

משלא מצאו אותי, עמדו להפעיל את האזעקה, אך למזלי הקאפו נזכר בי ורץ להעירני. הגעתי למסדר בהול ומבוהל, ספגתי מהגרמנים מכות כאלה, שאילו היו ממשיכות ספק אם הייתי מחזיק מעמד. הקאפו הוציא אותי מידיהם ואמר להם שהוא בעצמו יגמור איתי, הוביל אותי אל מאחורי השורות, הכניס לי מכות סמליות ופקד עלי ללכת לבית החולים למחרת.

 

הגעתי שוב לבית החולים, הפעם לבלוק 12. פגשתי את ד"ר לוין שתפס ראשו בידיו ואמר: "מנדלה שוב אתה פה?"

 

ד"ר לוין היה אחוז תדהמה, והוא ידע למה. עד אז נלקחו חולי המלריה לחיסול מיידי, שלא כמו במחלות אחרות. חששם היה מהתפרצות מגפת מלריה וידענו על חולי מלריה שחוסלו.

 

שכבתי שם בלי לעורר תשומת לב, תוך שקיבלתי כדורים וזריקות לתוך הוריד בפעם הראשונה בחיי. הרופא הראשי בדק את כרטיסיות החולים כל שבוע, ואת שלי ד"ר לוין כנראה הצליח להעלים.

 

יום אחד, בזמן ביקור רופאים בזמן שעברו ממיטה למיטה, "עלה" עלי הרופא הראשי, כשהגיע אלי ובדק את כרטיס החולה שלי והבחין במחלתי. הוא פקד עלי להתלבש ולגשת לצריף המקלחות.

 

הפרידה מד"ר לוין היתה קשה, ידענו שזהו זה, הסוף הגיע. אחד החולים ביקש למסור לסבתו "דרישת שלום" בשמו, סוג של בדיחה שחורה שהיתה נהוגה במחנה.

 

בצריף המקלחות נכחו מספר קציני אס.אס. אחד כנראה רופא, הוא תיחקר ושאל אותי מספר שאלות, והורה להעביר אותי למחנה .A

היה זה מחנה בידוד "קרנטינה". הובלתי כמו אל הגרדום, הייתי בטוח שסופי הגיע ושעוד מעט קט אשלח יחד עם חולים נוספים לחיסול. אבל הגורל רצה אחרת. אני, יחד עם חולי מלריה נוספים הוכנסנו לצריף, שם התקבלנו על ידי רופא.

 

בין החולים היו גם לא יהודים, ולא הבנתי את פשר הדבר. אז התברר שחיילים גרמנים שנלחמו באפריקה סבלו ממחלת המלריה, הכוונה היתה לבצע עלינו ניסויים רפואיים, וזו היתה הסיבה העיקרית והראשונה של אי חיסולנו המיידי.

 

מבין החולים התחברתי עם חיים פירניק, אותו לא הכרתי קודם, ומאז הפכנו להיות חברים בלב ובנפש. חיים בא מהעיר "אוטובוצק" Otwock שליד וורשה. לאושוויץ הגיע ממחנה "מאידאנק" הידוע לשמצה, שם עבר את כל התלאות המוכרות. הוא היה גם במחנה "בּוּנָה",      Buna Monowitz מחנה סמך של אושוויץ, שם חלה ונשלח לבית החולים באושוויץA  ואובחן כחולה מלריה. בזכות רופא פולני שידע מה מצפה לו ורצה להצילו, הוא נשלח מבית החולים כשהוטב לו לאושוויץ A. מאוחר יותר, אותר כמי שחלה במלריה ונשלח לבירקנאו A לצורך הניסויים, ושם פגשתיו.

 

חולקנו לקבוצות אחדות, כשכל אחת מן הקבוצות קיבלה טיפול מיוחד באמצעות כדורים וזריקות, ביניהן גם זריקות סרק - "פלצבו". אני קיבלתי כדורי "כינין".

 

בוקר-בוקר יצאה מהמחנה עגלה רתומה לאסירים להביא אספקה מהמחסנים. כולם רצו לסחוב אותה ולא הבנתי מדוע, עד שבוקר אחד קמתי מוקדם והתייצבתי אצל העגלה וגררתי אותה בעזרתם של אסירים נוספים אל המחסן הראשי. עשיתי "הכרות" עם הסביבה ורקמתי תוכניות.

 

רצועת הבד אותה קשרתי מסביב ללסת, עדיין היתה ברשותי, ועשיתי ממנה שקית באמצעות כלי תפירה שתמיד היו ברשותי. על מנת שהשקית לא תתנפח, תפרתי אותה בדופנותיה וחילקתי אותה באמצעות תפירה לתאים, כמו שנוהגים בתפירת שמיכת פוך.

 

בפעמים נוספות בהן הגעתי למחסן, הצלחתי להגיע לשקי הסוכר, ולשמוט שק על הרצפה באופן שהוא נפתח במקצת. את הסוכר שנשפך הייתי אוסף לתוך השקית ומכניסה לתוך המכנסיים, בצמוד לחגורה, כדי להעבירה לתוך המחנה.

 

הסוכר שהברחתי שימש להחלפה בפרוסות לחם, אותן חלקתי עם חיים.

 

הואיל והמבצע היה כרוך בסיכון, רצה גם חיים לנסות ולהביא סוכר. משלא הצליח וחזר ללא כלום, החזיר לי את הלחם המשותף משום שלא רצה ליהנות מפרי הסיכון שלי. כמובן שלא הסכמתי לקבל את הלחם,  ובכל זאת המשכתי והעזתי להבריח סוכר למחנה.

 

הרופאים היו מגיעים מפעם לפעם לטפל בנו באופן לא סדיר. התייחסותם לניסויים לא היתה רצינית והם הקלו ראש, וכך עברו להם כשלושה חודשים.

 

ליוסף בן דודי נודע שאני במחנה, והוא בא לראותני מעת לעת. אחרי שלושה חודשים במחנה התכוונו להעבירנו למקום אחר, ואז יוסף הביא לי כסף, כמה מאות מרק בשטרות, עבורם הכנתי חגורה רחבה. את האבזם העתקתי, יצרתי קיפול ארוך יותר, ותפרתי אותו באופן כזה שיכולתי להכניס לתוכו את הכסף מגולגל.

 

בוקר אחד, בשלהי תקופת הקיץ, קבלנו פקודה להתכונן למשלוח. היעד היה בלתי ידוע. אחרי הצהריים הלכנו למקלחות לעבור תהליך חיטוי, על פי הנוהג שבמעבר ממקום למקום עוברים חיטוי. היה זה במחנה הצוענים אשר הכרתיו עוד קודם לכן. סיימנו את התהליך, היינו ערוכים ומוכנים ליציאה, כשלפתע הגיעו קצינים רכובים על אופנוע, אשר פקדו להבדיל את החולים היהודים מהשאר, כך שאותנו היהודים סידרו בראש הקבוצה. החשש היה כבד.

 

הכרתי את השטח טוב מאד, ידעתי שאם יפנו אותנו שמאלה אחרי השער - זה לכיוון תאי הגז, ואם ימינה - זה לכיוון תחנת הרכבת. היו כאלה שלא הכירו את המחנה ולא היו מודעים לכך, הם באו מאושוויץ A ולא הכירו את השטח. תוך כדי המתנה גיליתי להם את המצב, ונדברנו שאם מפנים אותנו שמאלה, נתחיל להתפזר בריצה, שהרי עדיף למות מכדורים ולא בתאי הגז.

 

הלב הלם ברקות והנשמה עמדה לפרוח כשהתקרבנו לשער, עברנו את השער לכיוון ימין, מכשול אחד עברנו, אם כך - לשם מה ההפרדה?

 כנראה שההפתעה והמוקש בהמשך. ואמנם, כשהגענו לרכבת הכניסו אותנו לקרון משא בודד, שעמד בקצה המסילה המובילה לתאי הגז והמשרפות. נלכדנו, מי כמוני יודע זאת, הרי עבדתי במסילתה. נשאר לנו רק להתפלל.

 

התכונה התחילה באמצע הלילה, זזים קדימה ואחורה לסירוגין. איבדנו את תחושת הכיוון, חשבנו שהיתה זאת פעולת הטעיה, אך באמת היה זה לצורך תאום המסילה. נשמתנו פרחה, לאחר זמן מה הרגשנו שהנסיעה רצופה בכיוון קדימה. על פי משך הנסיעה נדמה היה לנו שהתרחקנו מטווח הסכנה המיידית.

 

לחלקים קודמים...

לפני המלחמה

אלה תולדות - דע מאין באת
החדר – מכל מלמדי השכלתי

יבנה – חכמיה, מורים ומחנכים ומנהל אחד

 

 השואה - גטו

המלחמה – חורבן הבית

הגרמנים באים, אדונֵי גזע עליון, תת אדם מתחתית שאול

הגטו – השער לפורענות

 

להמשך...

 שחרור

פְלוֹסֶנְבּוּרְג (Flossenbürg)  -  מחלה לקראת סוף לא ידוע

הצעדה – בין חיים ומוות, חוט השערה

 כַּבְלֵי השחרור

 

 

home

שירה  Poetry

 

עיר שהיתה |  והמשחית לא אמר די - אושוויץ בדם ואש ואפר | בלאדה | היינו לאחד | בלאדע (אידיש)

Back to M.R.I. - Mlawa Remembrance Initiative

Last updated April 8th, 2015

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Pesonal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!