סדר השירים

Wiersze sprzed i z czasu potopu

הקדמה

אלז'וניה

יאן בז'חבה

הלה בלומנגרבר

ולאדיסלאב שלנגל

פולה בראון

סטפניה ניי

אלז'בייטה פופובסקה

שמעון ספונד

הלינה בירנבאום

Przedmowa

Elżunia

Jan Brzechwa

Hela Blumengraber

Władysław Szlengel

Pola Braun

Stefania (Ney) Grodzieńska

Elżbieta Popowska

Szymon Spund

Halina Birenbaum

הלינה בירנבאום

הקדמה

שנות המבול של השואה השאירו בי זיכרונות אין ספור, אבל לא רק על הזוועות. אני נושאת משם ערכים אנושיים, אהבה לאנשים ולחיים, ואהבה גדולה לא פחות לשירים שהכרתי על סף המוות, למחבריהם אשר דרך יצירותיהם עודדו ועזרו לחיות, ועזרו גם ללכת למוות בתחושת ערך נצחי של החיים. שיריהם נכתבו מתוך היגון הגדול ביותר ומתוך הבנה והתרוממות-רוח אנושית, שכמותה חשים רק ברגעים שבין החיים למוות. כאלה היו השירים של ולאדיסלב שלנגל, של סטפניה ניי, של פולה בראון ואחרים. אני זוכרת ומזכירה אותם ללא הרף. אני משתדלת להעניק מעוצמתם וממשמעותם העמוקה לידידי, לקרובי החדשים ולבני נוער שאני נוהגת לספר להם על אותם הימים.

שירי הילדות חוזרים אלי בהזדמנויות מופלאות שונות, דרך פגישות בלתי צפויות, מקריות. ובנסיבות שקשה להאמין שהן מתרחשות במציאות. הם חוזרים אלי, אולי כדי שאוכל להעבירם הלאה יחד עם התרגשותי, התלהבותי, געגועי אליהם ואל כל מה שהיו עבורנו שם. מדי פעם אני נפגשת עם חברי לגורל. אני קוראת לפגישות אלה "פגישות ארכיאולוגיות". הן מחזירות ומעלות חוויות משותפות ומאמתות אירועים שהזמן טשטש – ובכך משמעותן העיקרית.

את בלומה בביץ-שדור ואת אחותה מהגטו ומהמחנות, הלינקה צ'אמרקה-ברמן, פגשתי בארץ רק אחרי 40 שנה, הודות להרצאה בבתי-הספר ביום השואה.

הכרנו לראשונה בבונקר, בגטו ווארשה, ברחוב מילה 3 בזמן המרד והחיסול, ואחר כך המשכנו באותו מסלול: מאיידנק, אושוויץ, צעדת המוות לרוונסביק ולנוישטאד-גלווה. שוחחנו על הכל כשהתכנסנו שוב. גם על השירים מהגטו, שעסקתי בתרגומם באותה עת. הדבקתי את בלומה ואת הלינקה בהתלהבותי. הדבר הביא במפתיע למציאת מספר שירים מלפני המבול של ולאדיסלב שלנגל. על הדרך שבה מצאתי את שיריו האחרים, המקובצים בספר "אשר קראתי למתים" בתרגומי, כתבתי במפורט בהקדמה שם, והנה התגלו שירים נוספים.

בלומה ובעלה ערכו טיול ארוך בעולם. הלינקה, אחותה המאומצת, נתלוותה אליהם. להלינקה בן-דוד בברזיל, משה פפלבאום, אשר היגר מווארשה, עיר מולדתו, עוד לפני מלחמת העולם השניה, בריו דה ז'אנירו התחתן עם צעירה מקומית והקים משפחה. במשך השנים התנתק מהתרבות ומההווי שספג בבית.

המפגש עם בלומה והלינקה החזיר אותו אל חוויות מימי נעוריו הרחוקים. התעוררו געגועים וזיכרונות. הם נזכרו בשירים ששרו פעם בווארשה לפני המלחמה, בפזמונים באידיש ובפולנית, הזכירו בצחוק את השיר הפופולארי: היום לעלמה אנז'ה חופש, היום בעצמה גברת מגונדרת... ובלומה הצטעקה: "אתה יודע שאת השיר הזה כתב ולאדיסלב שלנגל, שמאוחר יותר היה משורר גטו ווארשה ונספה שם בזמן המרד ב1943 ?!"  למשמע שם המשפחה החוויר פפלבאום, תפס ראשו בידיו והתייפח. כשנרגע, הסביר:

שלנגל היה ידיד נעוריו וחבר לספסל הלימודים של אחיו איגנץ, שגם הוא נספה בשואה. הוא ניגש לארון והוציא צרור עיתונים ותמונות מצהיבים. תמונות של אחיו עם המשורר בווארשה של פעם, ובעיירת הנופש אוטבוצק Otwock. גיליונות של העיתון היהודי בפולני נאש פשגלונד, שבהם פורסמו שירים של שלנגל מן השנים 1937-1939. הוא שמר אותם במשך חמישים שנה כמעט, כשלמשפחתו הברזילית הם זרים ולא אומרים דבר...

עכשיו, בחברת האורחים מישראל, הכל הפך חי וחשוב, אפילו עצם יהדותו! השירים בעיתונים הישנים, המתפוררים, מדברים כנבואה מדהימה. הזמן והאירועים הוכיחו זאת ואנחנו יכולים להיווכח בכך בנקל, היום, ביודענו את העובדות לאשורן.

בלומה הביאה את השלל היקר הביתה ומסרה אותו לידי שאעשה בו משהו. היא יודעת את יחסי הנלהב לשלנגל. חשוב שאתרגם אותם, אמרה, שלא יאבדו עוד, שיקראו אותם בישראל. זאת גם כל שאיפתי ומטרתי.

חלק משירי שלנגל נתגלה בארכיון של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, שנמצא מתחת להריסות הגטו. מספר שירים מצא פולני בעיירה יוזפוב Józefów, כשניסר לוח שולחן גדול שנלקח מהגטו, ואת חלקם שחזרו האנשים מזכרונם.

כך קרה גם עם השירים של סטפניה ניי ושל פולה בראון, אשר כתבו שירים והופיעו יחד עם שלנגל בבית-הקפה שטוקה. סטפניה ניי ופולה בראון הופיעו גם בשירה ובדקלומים בתיאטרון פמינה בגטו ווארשה. פולה בראון כתבה והלחינה שירים והשתתפה בערבי קריאה מחתרתיים במחנה הריכוז מאיידנק, שם הוצאה להורג יחד עם למעלה משמונה-עשר אלף יהודים ביום רביעי,  3.11.1943  והיא בשנות העשרים לחייה.

השירים של שלנגל, ניי ובראון ראו אור לראשונה אחרי המלחמה באנטולוגיה של שירים שנכתבו בגטאות ובמחנות, השיר יישרד. הוועד היהודי, שהתארגן עוד בזמן המלחמה, הוציא את האנטולוגיה לאור ב-1947 וערך אותה הסופר והחוקר היהודי מיכאל בורביץ.

מספר שירים של שלנגל גילתה ד"ר רות שיינפלד, חוקרת ספרות מאוניברסיטה תל-אביב,  בעיתונים מווארשה משנות השלושים, בספרייה הלאומית בירושלים, וכמה שירים שלו הצלחתי אני לאתר בעזרת מאמר שכתבתי בעיתון בשפה הפולנית המופיע בארץ.

בשנת 1977 יצא לאור קובץ נפרד של ולאדיסלב שלנגל בהוצאה ממלכתית פולנית ושמו אשר קראתי למתים, הוזכר שם שיר, חשבון עם אלוהים, שכביכול היה ואין יודעים עליו דבר... זכרתי אותו מהגטו. מיד כתבתי את המאמר בעיתון וכעבור זמן מה התייצב אצלי מר שולמן מחיפה, ובידו דף ניר, שעליו, בכתב-יד של אדם בלתי ידוע, כתוב השיר במלואו! שולמן הווארשאי קיבל את הדף אחרי המלחמה, לא ידע אפילו מי המחבר, אבל שמר עליו למעלה מארבעים שנה.

את שני שיריו האחרים:  "אניות שטות" ו"אני מחפש את האדם" הביאה לי פירה סלנסקי מירושלים היא הספיקה להעתיקם מעיתון נאש פשגלונד עוד בשנת 1939, זמן קצר לפני עלייתה לארץ-ישראל. פירה הגיעה אלי לראשונה בעקבות קריאת ספרי החיים כתקוה. מיותר לציין שהתיידדתי עם אנשים אלה, ואחרים כמוהם, ואנחנו כעת משפחה אחת בשל האהבה לאותם שירים.

לאחרונה פנתה אלי הלינה מגדן מאשקלון, אחרי שקראה את הספר אשר קראתי למתים, וסיפרה לי סיפור שריגש אותי מאוד.

הלינה עמדה לעבור מהגטו לצד הארי בתחילת אקציית-חיסול. ניגש אליה יהודי ומסר לה חמישה שירים כתובים בכתב-יד. הוא התחנן שתציל אותם ותביא אותם אל העולם החופשי אם תישרד. הלינה לא ידעה דבר על שלנגל ולא ידעה מי הוא האיש שמסר את השירים לידיה. היא שמרה עליהם כמו על חייה. השירים נמצאים עד היום בכספת שלה יחד עם המסמכים החשובים ביותר.

הפגישה עם הלינה מגדן מאמתת פעם נוספת את העובדה, ששמירה על התרבות נחשבה בגטו לא פחות מהמאבק להשרד, ואפילו יותר, ומוכנים היו להסתכן ואף להקריב על כך את החיים.

השירים שנכתבו בגטאות ובמחנות ההשמדה היו ביטוי לחיים בגיהינום – הם עזרו לחיות ולמות. בכוחם לספר לנו היום נאמנה את שהתרחש שם אז, ומה חשבו והרגישו האנשים שחיו על פי-התהום, כשהמוות והרצח שולטים בכל ללא מעצור.

Halina Birenbaum

Wiersze sprzed i z czasu potopu

Z przedmowy do mojego hebrajskiego tomiku wierszy i tłumaczeń

Lata „potopu" w Shoah zostawiły we mnie niezliczone wspomnienia, ale nie tylko o okropnościach. Wyniosłam stamtąd ludzkie wartości, miłość do ludzi, do życia, i miłość do wierszy poznanych na krawędzi śmierci do ich  autorów, którzy przez swe utwory dawali nam otuchę i pomagali żyć - iść na śmierć z poczuciem wiecznej wartości życia. Powstały z największej rozpaczy, ale też głębi ludzkiego  zrozumienia i wzniosłości, jakich doznaje się tylko w chwilach ostatecznych.

Takie były wiersze Icchaka Kacenelsona, Władysława Szlengla, Stefanii Ney (Grodzieńskiej), Poli Braun i innych, nieznanych autorów. Staram się nieustannie przekazać ich treść i znaczenie swym bliskim oraz młodzieży, której opowiadam o tamtych czasach.

Wiersze te z mojego dzieciństwa lat Zagłady wracają do mnie niezwykłymi drogami, aż trudno uwierzyć, by mogło się to dziać w rzeczywistości. Wracają chyba po to właśnie, bym moła przekazać dalej wraz z moim wzruszeniem i tęsknotą do tych, z którymi je czytałam razem Wtedy.

Przedziwne przypadki sprowadzają też spotkania z towarzyszami losu z tamtych dni. Nazywam je „odkryciami archelogicznymi". Zwracają wspomnienia przebytych doświadczeń, uwiarygodniają zdarzenia zacierane przez czas - i w tym ich główne znaczenie.

Blumę Babic-Szadur i jej siostrę  z getta i obozów, Halinkę Czamarkę-Barman, spotkałam w Izraelu dopiero po 40 latach w szkole w Dniu Pamięci Holocaustu. Ukrywałyśmy się razem w bunkrze na ulicy Miłej 3 w czasie powstania i likwidacji getta warszawskiego. Szłyśmy potem dalej tą samą trasą: Majdanek, Auschwitz, Marsz Smierci - Ravensbruck - Neustadt-Glewe...

Przypomniałyśmy teraz razem tę całą przeszłość, także przedwojenne piosenki i wiersze z getta, które ja akurat tłumaczyłam wtedy na hebrajski. „Zaraziłam" do nich Blumę i Halinkę swym entuzjazmem, co przyniosło nieoczekiwanie do znalezienia utworów „sprzed potopu" Władysława Szlengla.

O przypadkach znalezienia innych jego wierszy zebranych w książce „Co czytałem umarłym", przetłumaczonej na hebrajski i opublikowanej przeze mnie w Tel Avivie napisałam szczegółowo w przedmowie do tej książki. I nagle odnalazły się jego następne wiersze.

Bluma i jej mąż odbyli długą podróż po świecie. Halinka, przybrana siostra Blumy, dołączyła się do nich. Odwiedzili, między innymi kuzyna Halinki w Brazylii.

Mosze Papelbaum, wyemigrował z Warszawy, miasta swego urodzenia, jeszcze przed II wojną światową. Ożenił się w Rio De Janeiro z tubylką, założyli rodzinę. Z czasem oddalił się niemal zupełnie od kultury, którą nasiąknął w domu w Polsce.

Spotkanie z Blumą i Halinką obudziło przeszłość z lat młodości, tęsknotę. Zaczęli przypominać także piosenki śpiewane przed wojną - polskie i żydowskie przeboje, popularną piosenką: Dziś panna Ańdzia ma wychodne, Jadziem Panie Zielonka!..."

Bluma zawołała w uniesieniu: „a wiesz, że te słowa napisał Władysław Szlengel, poeta warszawskiego getta, który zginął w czasie pw kwietniu 1943 roku?"

Papelbaum ujął głowę w ręce i zapłakał na dźwięk wypowiedzianego nazwiska. Szlengel był jego przyjacielem młodości, kolegą z ławy szkolnej jego brata, Ignaca, zgladzonego w Shoah.

Wyjął z szafy plik pożółkłych gazet i zdięć, dał je Blumie. Zdięcia swego brata ze Szlenglem w przedwojennej Warszawie, z letniska w Otwocku; gazety z lat 1937 - 1939 ( Nasz Przegląd, Szpilki), gdzie publikowano wiersze, satyry i humorestki Szlengla. Przechowywał je w ciągu dziesiątek lat, choć jego brazylijskiej rodzinie one były obce. Teraz te przedwojenne wiersze z pożółkłych, rozpadających się niemal gazet przemówiły nagle, jak proroctwo. Własne doświadczenia i czas dokazały tego na jakże bolesnych faktach!

Bluma przywiozła mi te gazety i zdięcia - skarb z Brazylii: powinnaś je przetłumaczyć, by nie zginęły, by te wiersze poznano w Izraelu! Nie musiała mi o tym napominać. Było to moim wewnętrznym poczuciem obowiązku, celem.

Część wierszy Szlengla odnalazło się w archiwum Emanuela Ringelbluma pod gruzami getta. Kilka wierszy znalazł pewien Polak z Józefowa, gdy rozrąbał stół przyniesiony z getta - niektóre wiersze ludzie odtworzyli z pamięci.

Tak też z wierszami Poli Braun i Stefanii Ney, które występowały razem ze Szlenglem w getcie w kawiarni „Sztuka". Steafania Ney i Pola Braun występowały również jako śpiewaczki i recytatorki w getcie warszawskim w teatrze Femina.

Pola Braun pisała teksty i komponowała muzykę do swych piosenek, śpiewała je też więźniarkom na konspiracyjnych spotkaniach w obozie na Majdanku. Polę Braun rozstrzelano wraz z 18.500 Zydami w środę, 3 listopada 1943 roku. Miała dwudzieściekilka lat.

Wiersze Szlengla, Ney i Braun opublikowano po wojnie w antologii „Pieśń ujdzie cało". Komitet żydowski zorganizowany jeszcze w czasie wojny, wydał tę antologię w roku 1947 pod redakcją pisarza i poety Michała Borwicza.

Kilka wierszy Szlengla w gazetach warszawskich sprzed wojny odnalazła w archiwum uniwersytetu w Jerozolimie i przekazała mi badaczka literatury z Tel Avivu, Ruth Szejnfeld. Mnie się udało odnaleźć zapamiętany z getta Obrachunek z Bogiem przez artykuł, który opublikowałam o tym wierszu w gazecie polskiej w Izraelu, Nowiny i Kurier.

Wiersze Płyną okręty i Szukam człowieka przyniosła mi Fira Slańska z Jerozolimy. Zdążyła przepisać je z gazety Nasz przegląd jeszcze w 1939 roku, na krótko przed swoim przyjazdem do Palestyny, przed wybuchem wojny. Fira skontaktowała się ze mną po przeczytaniu mojej książki Nadzieja umiera ostatnia, odtąd zaczęła się i trwa do dziś nasza przyjaźń.

Halina Migdan z Aschkelonu zwróciła się do mnie po przeczytaniu hebrajskiej wersji mojego tłumaczenia Co czytałem umarłym. Opowiedziała mi, że przed wydostaniem się na „aryjską" stronę na początku akcji wysyłki Zydów na stracenie do Treblinki pewien mężczyzna podał jej rękopisy pięciu wierszy, błagając, żeby je wzięła z sobą i przekazała światu, jeśli przeżyje.

Halina nie wiedziała nic o Szlenglu, ani kim był ten, który przekazał jej jego rękopisy. Przechowywała je przez całe życie wraz z najważniejszymi dokumentami.

Spotkanie z Haliną Migdan jest jednym z dowodów, że w getcie liczyły się nie mniej dzieła kultury od własnego życia - narażano życie dla ich ocalenia i przekazu..

Pisane w gettach i obozach wiersze były wyrazem życia i cierpień, największym pragnieniem pozostawienia ich śladów, zachowania człowieczeństwa w piekle - , pomagały tam żyć i umierać. One mogą nam opowiedzieć dziś wiernie, co myśleli i czuli ludzie w latach „potopu" w Shoah.

Home

אלז'וניה

היה הייתה פעם אלז'וניה...

בודדה גוועה,

כי אביה במאיידנק

באושויץ – אימה.

Elżunia

Była sobie raz Elżunia

umierała sama,

Bo jej tatuś na Majdanku,

W Oświęcimiu mama...

ילדה בת תשע שהובאה למאיידנק ושם נרצחה. הילדה רשמה על פתק שנמצא בנעלה את גילה, וכי נהגה לשיר את השיר שחיברה על פי מנגינה שיר פולני: "מתא התנור מנצנצת גחלת על ויטוש"ץ הנעל נמצאה בין ערימות בגדים של הנרצחים בעיר ואלץ ליד לובלין. הדברים פורסמו בקובץ יצירות של אסירי מחנה הריכוז מאיידנק  PIESN ZZA DRUTOW שיר מבעד לגדר תיל, לובלין, 1983

Dziecko dziewięcioletnie przywiezione i zamordowane na Majdanku.  Dziewczynka żydowska zapisała swój wiek na kartce znalezionej w buciku dziecinnym, i że zwykła śpiewać piosenkę, którą napisała wedlug melodii znanej piosenki polskiej: „Na Wojtusia z popelnika iskiereczka mruga”. Bucik znaleziono w Walczu pośród stosów odzieży więźniów Majdanka.

Opublikowane w tomie utworów więźniów obozu koncentracyjnego na Majdanku Pieśń  z za  drutów, Lublin 1983.

תרגמה מפולנית לעברית הלינה בירנבאום;   Translated from Polish to Hebrew by Halina Birenbaum ;   Z polskiego: Halina Birenbaum

Home

 יאן בז'חבה

בלדה על עשרים ושנים רוצחים

עשרים ושניים רוצחים

יתלו בנירבנברג,

למרות שלכל אחד מאותם הרוצחים

היה לב תמים:

אחד גידל פרחים.

שני אהב ילדים.

שלישי העריץ סקי.

רביעי תפס פרפרים.

חמישי שר שירים.

שישי אהב טיולים.

לשביעי הייתה אישה אדוקה.

השמיני כדורגל שיחק.

התשיעי צניעות אהב.

העשירי – דגי זהב.

האחד-עשרה תמך בעניים.

השנים-עשר אסף בולים.

השלושה-עשר היה מן המתנזרים.

הארבעה-עשר התפלל ללא הרף  

החמישה-עשר צייר סוסים.

השש-עשר על טרומבון ניגן.

השבעה-עשר חיבר שעשועים.

השמונה-עשר הזין ציפורים.

התשעה-עשר בז לכספים.

העשרים צמחוני היה.

העשרים ואחד שירים ליריים כתב.

ובסוף, העשרים ושניים

במלא גופו בכנסיה שכב.

עשרים ושניים רוצחים

יתלו בנירבנברג,

למרות שלכל אחד מאותם רוצחים

היה לב תמים.

היום לבבות כאלה הם רבים,

וכל אחד שש למלחמה.

אני דווקא לתוקפנים

מקדיש את הבלדה.

יאן בז'חבה שמו האמיתי היה יאן לשמן (1966-1900). משורר וסאטיריקן פופולרי מאוד, סופר ומחבר של יצירות ליריות וגרוטסקית רבות למבוגרים ולילדים.

Jan Brzechwa

Ballada o dwudziestu dwoch mordercach

Dwudziestu dwóch morderców

zawiśnie w Norymberdze

mimo, że każdy z tych morderców

miał dobrotliwe serce:

jeden zbierał kwiatki

drugi miłował dziatki

trzeci narty uwielbiał

czwarty łapał motyle

piąty piosenki śpiewał

szósty lubiał wycieczki

siódmy miał żonę pobożną

ósmy grał w piłkę nożną

dziewiąty kochał cnotę

dziesiąty rybki złote

jedenasty ubogich wspierał

dwunasty znaczki zbierał

trzynasty był abstynentem

czternasty wciąż się modlił

piętnasty malował konie

szesnasty grał na puzonie

siedemnasty układał fraszki

osiemnasty dokarmiał ptaszki

dziewiętnasty gardził groszem

dwudziesty był jaroszem

dwudziesty pierwszy

pisał liryczne wiersze

i w końcu, dwudziesty drugi

w kościele leżał jak długi

dwudziestu dwóch morderców

zawiśnie w Norynberdze

mimo, że każdy z nich

miał dobrotliwe serce

dziś takich serc jest mnogo

i każde jest wojnie rade

ja właśnie agresorom

poświęcam tą balladę

    1945

Prawdziwe nazwisko autora, Jan Leśman (1900-1966). Poeta pochodzenia żydowskiego, bardzo popularny satyryk, pisarz i twórca licznych utworów lirycznych oraz grotestek dla dorosłych i dzieci.

תרגמה מפולנית לעברית הלינה בירנבאום;   Translated from Polish to Hebrew by Halina Birenbaum ;   Z polskiego: Halina Birenbaum

Home

הלה בלומנגרבר

לפרופסורים

            מוקדש לפרופסור, ד"ר יוליוש פלדהורן

צוויתם לנו לחפש אידאלים בחיים,

כשפתם במלות משוררים ונביאים,

אמרתם לעלות לגבהים על כנפי ההתלהבות,

לחדור במחשבה לסודות כמוסים.

צויתם לכבד ולאהוב קסם מלה,

צויתם להתיפח מפליאה ולגוע,

לחתור קדימה ולחפש מחדש,

עולם בלתי מובן, אמת לא ידועה.

כשפתם את הנשמה במלה אחת [1]HUMANUS,

דרשתם להשתחוות בפני האצילות,

לכן אני חייבת לסבול כל-כך כעת,

לכן אני עומדת בפני העולם כשוטה.

צריך היה ללמדנו להגיח פתאום,

בכף היד לתפוס את החיים בגרונם,

לתקוע בין העיניים אגרוף קמוץ,

שיתפכחו ועל הברכיים יכרעו!

חייבים הייתם ללמדנו לצעוק שנשמע,

לפרוץ דלת שהתפרקה,

לרמוס כדי לא להרמס,

להרגיל עינינו לברק הדם הנורא!

הו, פרופסורים,  חכמים ומלומדים

האם לא ידעתם באמת,

שחסר מקום עלי אדמות עבור הומניסטים?

למה בנפשנו זרעתם געגועים?

Hela Blumengraber

Do Profesorów

                      Prof.dr. Juliuszowi Feldhornowi 1

Kazaliście nam w życiu szukać ideału

zaklinając słowami wieszczów i poetów

„nad poziomy” się wznosić, na skrzydłach zapału

Myślą do najtaniejszych docierać sekretów.

   Kazaliście cenić, kochać magię słowa

Kazaliście szlochać i konać z zachwytu

I przeć ciągle naprzód i szukać od nowa

Prawdy nieodgadnionej, niepojętego Wszechświatu.

   Jednym słowem „humanus” zaklęliście duszę

każąc przed Geniuszu giąć się majestatem

I dlatego tak strasznie teraz cierpieć muszę

I dlatego, jak głupia, stanęłam przed światem.

   Trzeba nas było uczyć znienacka wyskoczyć

I życie mocną łapą uchwycić za gardło

Zaciśniętym kułakiem dziuchnąć między oczy

żeby się zatoczyło i na klęczki padło!

Uczyć nas krzyczeć, by być usłyszanym

i jak się wyważa rozwalone drzwi

i jak trzeba deptać, by nie być deptanym

oswoić nam oczy z strasznym blaskiem krwi!

O, profesorowie mądrzy i uczeni!

Czyście naprawdę nie wiedzieli o tym

że dla humanistów brak miejsca na ziemi

więc po cóż w duszach sialiście tęsknotę?

פרטים על המחברת אינם ידועים, מלבד העובדה שהשירים נכתבו במחנה ואחד מהם הוקדש לפרופסור יוליוש פלדהורן. פרופסור לשפה הפולנית בתיכון העברי בקרקוב, סופר, משורר ומתרגם. פרופסור פלדהורן ואישתו, סטלה לנדוי, שהייתה מתורגמנית ידועה, נספו בעיירה קטנה ליד קרקוב. בעת כתיבת השיר במחנה לא יכלה המחברת לדעת על מותו של הפרופסור, שהוצא להורג לאחר שבני המקום הסגירו אותו לידי הגרמנים. השירים של בלומנגרבר פורסמו באנתולוגיה של שירים שנכתבו בגטאות ובמחנות, PIESN UJDZIE CALO השיר יוותר שלם ווארשה-לודז'-קרקוב,1947 .

^[1]Profesor gimnazjum hebrajskiego w Krakowie, polonista, powieściopisarz, tłumacz i poeta. Zginął wraz z żoną (znaną tłumaczką, Stellą Landy-Feldhornową) z rąk siepaczy niemieckich – w małej miejscowości pod Krakowem – po denuncjacji miejscowych donosicieli. Pisząc ten wiersz w dalekim obozie – autorka nie mogła oczywiście wiedzieć jeszcze o śmierci swojego b. profesora, któremu wiersz dedykowała.

הלה בלומנגרבר

לאימי

לא אבכה עוד, הבטחתי זאת לעצמי כבר פעם.

הלב שקפא אסגור כאבן בתוכי.

אגרופי אני מעלה השמיימה, שניהם מאימים, קשוחים

מתוך צחוק סיוטי אירק!!!

אעוף בנפשי, מבעד הסורגים אעוף!

ואצחק, אצחק,

אני הרי חופשייה, שכחתי הדמעות...

אבל לך, הו, קדושה, שמרתי כמה דמעות שלא נגעו בהן

על עקבות עפרייך להשתטח, להתיפח

להתיפח כמו ילדה.

Hela Blumengraber

Mojej Matce

Nie będę już płakać, przyrzekłam to sobie już raz

W bólu zakrzepłe serce, jak głaz zamknę w sobie.

Pięści podnoszę do nieba, groźne obie, twarde,

śmiechem upiornym splunę!!!

Wyfrunę duszą, za kratę wyfrunę!

I śmiała się będę, śmiała,

żem przecież wolna, żem łez zapomniała.

Lecz Tobie, o święta, kilka nietkniętych jeszczem łez schowała.

By w ślady Twoich prochów przypaść, zaszlochać.

Jak dziecko jeszcze zaszlochać.

Szczegóły o autorce są niewiadome, oprócz faktu, że jej wiersze zostały napisane w obozie. Wiersze Heli Blumengraber opublikowano w antologii wierszy napisanych z gettach i obozach pt. Pieśń ujdzie cało, Warszawa-Łódź-Kraków, 1947.

תרגמה מפולנית לעברית הלינה בירנבאום;   Translated from Polish to Hebrew by Halina Birenbaum ;   Z polskiego: Halina Birenbaum

Home

    ולאדיסלאב שלנגל

 Władysław Szlengel

ולאדיסלב שלנגל

משורר יהודי שהתפרסם עוד לפני השואה. נולד ב-1914 ונספה בזמן המרד בגטו וארשה, באפריל 1943 . עד למלחמה נודע ככותב שירים ופרוזה סאטיריים לעיתונים ושירי קברט. בגטו וארשה הפך פופולארי מאוד בזכות שיריו שביטאו את שחשבו והרגישו תושבי הגטו ונותרו עדות לאשר אירע שם. הוא היה פעיל מאוד במועדון הספרותי " שטוקה" Sztuka  בגטו וארשה. הוא המשיך לכתוב גם כאשר המוות כבר שלט בכל וקשה היה להאמין שתיתכן עוד יצירה, ועד סופם המר של הגטו ושל חייו. שירים ופרוזה שכתב שרדו ונמצאו בדרכים מופלאות, וראו אור בפולין ב- 1977 בקובץ אשר קראתי למתים . הקובץ בתרגומו לעברית ראה אור בשנת 1985.

ולאדיסלב שלנגל

תינוק

בדיוק בחצות ---

כשתהלוכת החוגגים השתרכה על פני העיר,

ברעש פקקי הבקבוקים, בטיפות הגשם,

כשהכי פחות ציפו לו,

באולם כלשהו, ליד תזמורת זולה,

לקול ניפוץ כוסיות, בשירה שיכורה

נולד הפעוט: שלושים ותשע.

שנה חדשה – פעוט עליז.

לפני דקה לא הכיר את החיים בכלל,

וכבר הוא שיכור...

מכיר כבר רשרוש של משי... שמפניה משובחת,

וודקה של הפרברים, נגיעת כף יד נשית,

שגעון הריקוד – סם להקות הג'ז.

זאטוט מאושר... חולם לו בשקט,

שהשמחה חסרת הדאגה תארך ימים מספר.

ישב הקטן... ליד התזמורת,

יהיה מאושר ולא ידע...

לפחות הנעורים יחלפו בנועם ,

אך לשווא...

הספיק רק להולד – רק קיבלוהו ברוך,

כבר הלבישו בכותונת...

שחורה... חומה... אדומה...

לימדו אותו סיסמאות---

האלפבית הראשון – צעדה חצופה,

מתוך שיר ערש בקע – להט המלחמה,

ספא האלפבית – עיתון ותקנות,

אסורים וחוקים.

... ואם בראשו צהלה

... ריקוד לו, כוסית לו,

והם על דפי הסדר מניחים אותו,

מפקירים אותו למערבולת המונית,

לפקודות תשלומים,

לתעריפי פועלים,

למאבקי מעמדות,

למאבקים גזעניים.

אותו לחפירות, למחנות, לחזיתות...

זאטוט מסכן... שלושים ותשע.

בטרם התאדה היין מהראש לאחר הלילה,

זאטוט שלושים ותשע

כבר לזקן היה...

Władysław Szlengel

Niemowlę 1939

punkt o dwunastej ---
gdy chybocący się korowód przeciągał miastem
w huku korków z butelek pod serpentin deszczem
gdy go się najmniej spodziewano jeszcze
na jakiejś sali przy podłej orkiestrze
w trzasku kieliszków przy pijanym śpiewie
urodził się malec: trzydzieści i dziewięć
nowy rok - odsesek wesolutki malec
który przed minutą życia nie znał wcale
a już był pijany...
już znał szelest jedwabiu... i drogie szampany
i wódkę na przedmieściu kobiecej dłoni dotyk
i tańca szaleństwo - jazzbandu narkotyk
szczęśliwy malec... cichutko sobie śni
że ta radość beztroskpotrwa kilka dni
że będzie mały... przy orkiestrze siedział
że będzie szczęśliwy że nie będzie wiedział...
że choń młodość upłynie mu przyjemnie
ale daremnie...
ledwo się urodził - ledwo powitano czule
już ubrano go w koszulę
czarną... brunatną... czerwoną...
haseł go nauczuno ---
pierwsze abc - było butnym mar
z kołysanki - wojenny żar szedł
elementarz - gazeta i ustawa
i zakazy i prawa
... a jeśli w główce zabawa...
jemu kieliszek jemu taniec
a oni jego - jego na szpalty
jego w wir tłumny...
jego w gazet kolumny
w jego w nakazy płatnicze
w stawki robotnicz
w waklasowe
w walki rasowe
jego w okopy w obozy na fronty...
biedny malec... tdziewiąty...
zanim po nocy wino wywietrzało z głów...
malec trzydziesty dziewiąty starcem był już znów

ולאדיסלב שלנגל

דור מבוהל

                                      ועדי יהודים ומוסדות פילנתרופיים                      

                                        שולחים ילדים קטנים לאנגליה,

                                                                   ולהולנד...

הכל היה קולני מדי... מסובך מדי,

מטושטש, מוזר ומעורפל מדמעות...

באו אנשים נוראים כמו בקולנוע. מוקדם. לפנות בוקר.

הם דיברו בקול רם כל כך... הלמו בקתות...

אימו על אבא בלועי הרובים כמו קאובויים.

לאימא היו עיניים גדולות מדי ואדומות מדי...

אבא נשבר והתכופף כמו זקן,

אגרוף קמץ... בכה... התמתח וקפץ...

ולא היה עוד אבא ורק שקט שרר.

לאימא רעדו הידיים כשחתכה לחם...

היא שאלה אם מישהו שמע צעדים במדרגות,

הדליקה נרות וקראה לשמים.

אחר כך באו אחרים – טובים יותר, אך זרים...

לקחו את הילדים, ומדי פעם היה רע יותר.

בחצר הצטופפו אותם הבחורים,

אחר-כך היתה רכבת, אניה וים...

היה נורא וריק ועגום – ללא תוכן.

איך להכיל כל אלה בראש ילד...

מהערפל, מהמבוך מופיעה

הדרך, הדרך... וסימן שאלה...

האם יצמח דור אנשים מפוחדים –

כל רשרוש יעירם בלילות,

רחשים במדרגות, צליל קול זר

ידחפם למצולות הבהלה, תוהו ובוהו,

אנשים הנועלים דלתות בבריח,

מוכנים לקפיצה, כשמישהו בידיד יגע,

אנשים שאינם בטוחים מעשה טוב מהו – ומהו חטא,

אנשים בעלי חיוך מפוחד, חשדני,

אנשים השורפים מכתבים –

אנשים המשמידים כתובות –

אנשים שאינם יודעים לשיר –

אנשים המחפשים בעיני כל עובר ושב

מבט של אח או אחות?

                                                      נאש פשגלונד, 15.1.1939

Władysław Szlengel,

Przerażone pokolenie

(Gminy żydowskie i instytucje filantropijne wysyłają małe dzieci uchodźców do Anglii, Holandii i t.d.)

wbyło za głośne... za skomplikowane
zamazane i dziwne i zasnute łzami...
przyszli straszni jak w kinie
tak wcześnie nad ranem
i mówili tak głośno... i stukali kolbami...
tatusiowi jak cowboye lufami grozili
a mama miała za duże i za straszne oczy...
i taś się jak starzec załamał i schylił
pięść ścisnął... i zawył... i sprężył i skoczył...
potem taty nie było i była tylko cisza
a mamie drżały ręce przy krajaniu chleba
i pytała czy kroki na schodach ktoś słyszał
i paliła świece i wzywała nieba
i potem przyszli inni - lepsi ale obcy...
i zabrali dzieci i było coraz gorzej
w pokoju tłoczyli się tacy sami chłopcy
a potem był pociąg i okręt i morze...
i strasznie i pusto i szaro - bez treści...
i wszystko się nie chce tak w główce pomieścić...
z mgły z labiryntu tylko się wyłania -
ta droga - ta droga... i znak zapytania...

czy urośnie pokolenie przerażonych ludzi -
których będzie po nocach każdy szelest budził
stuknięcie na schodach - dźwięk obcego głosu
wtrącą w odmęty popłochu - chaosu - -
ludzi co drzwi zamykają na zamki
- gotowych do skoku gdy ktoś dotknie klamki
ludzi niepewnych co cnotą - co grzechem
ludzi z strwożliwym lękliwym uśmiechem
ludzi palących listy - - -
ludzi niszczących adresy - - -
ludzi nie umiejących śpiewać - - -
ludzi szukających w oczach przechodniów - -
spojrzenia siostry czy brata? - - -

Nasz Przegląd, 15.01.39

ולאדיסלב שלנגל

אביב ברחוב פאביה

בפינת רחובות סמוצ'ה ופאביה

עומדת חווה בין שני סלים עלובים, מוכרת נקניקיות חמות,

כל "זוג" – בחמישה זלוטי בלבד!

- בבקשה –

מי אומר לחווה

מרחוב פאביה

שהאביב הגיע?

במקום בו חווה חיה, גרה ועובדת,

לא צומחים פרחים, לא דשא... אפילו לא עשב...

אין שם המוני מטיילים באביב,

איש אינו מוכר סגליות ראשונות,

איש אינו תופר לעצמו חליפות אביביות,

ואיש אינו קורא שירי אביב...

השמש ברחוב פאביה רק מלקקת, חלשה וזולה,

כאילו נמכרה מהעגלה.

רוח אביבית נושבת בעצלות ומגבוה,

בעליות הגג מלטפת קלות רק כלי מיטה מתאווררים.

האין מסקרן הדבר,

מהיכן יודעת חווה

שהאביב הגיע?...

כשלראשונה לא תמכור חווה

אפילו זוג אחד של נקניקיות חמות,

היא מחייכת ליהודיות

העומדות עם הבייגל...

מחזירה הביתה את הנקניקיות

(חיוך דבוק לפניה).

"ילדים, לא תהיה ארוחת ערב...

החורף תם, ברוך השם...”

                                                25.4.1937

Władysław Szlengel ,

Wiosna na ulicy Pawiej

na rogu Smoczej i Pawiej
stoi Chawa wśród dwóch nędznych koszy
i sprzedaje gorące parówki
para - za jedne pięć groszy!

proszę - kto mówi Chawie
z ulicy Pawiej
że jest już wiosna?!!

tam gdzie mieszka żyje i handluje Chawa
nie rosną kwiaty ani nawet trawa...

nie ma spacerujących wiosennych tłumów
nikt nie sprzedaje fiołków pierwszych
nikt sobie nie sprawia wiosennych kostiumów
i nikt nie czyta wiosennych wierszy...

słońce na Pawiej tylko liże słabe tanie -
jakby sprzedane z wózka
wiatr wiosenny harcuje ospalej i wyżej
i tylko na facjacie wietrzone bety muska

czy to nie jest rzecz nader ciekawa
skąd wie Chawa
że jest już wiosna?!...

kiedy Chawa po raz pierwszy nie sprzeda
ani pary gorących parówek
uśmiecha się do stojących
z obwarzankami Zydówek...

parówki odnosi do domu
(a uśmiech twarzy się trzyma)

dzieci nie będzie kolacji...
dzięki Bogu skończyła się zima...

Nasz Przegląd, 25.04.37

ולאדיסלב שלנגל

שיחה על נושא לא יהודי

הדבר יראה לכם ודאי מוזר:

שיר זה לא יהיה על יהודים,

לא יהיה תלונה, מחאה וזעקה,

זה יהיה סתם שיר רגיל.

היום אין כבר צורך,

היום איני מוכרח

להדפק על מצפונכם ולהטריד את נפשותיכם.

מושל המחוז עבר

עושה זאת טוב יותר.

ברחובות מדביקים כבר לוחות מחירים:

תצורת שמשה מנופצת ורגעי אושר –

נכון, מקבלים כך וכך...

היום זה בפאביה, ב"איפס" וב"קלוב"

לומר בטוב-לב: "יהודים אני אפילו אוהב..."

בכל כתב-עת: ויכוח משאל דעת הקהל,

לא לקחת בו חלק נחשב לחסר טעם.

היום כל ג'נטלמן או גברת בחפץ לב,

ותוך סגנון אלגנטי של החברות

לאחר גרטה גרבו, סין וספרד

ליד מניקור – פותרים בעיות – " comprene  - יהודיות.

הטבחית מכריזה: "דברי חבל, נבזות..."

מוכר העיתונים פוסק: "תהיה, או לא תהיה לנו מדינה..."

השוער אומר: "לא יצא מכך מאום..."

ליד הבירה, הקוקטיל, בחשמלית ובמעלית,

חוות דעת ומשפטים, זעם, תשואות.

... זאת ברחוב גז'בובסקה... וההוא שוב בגן ססקי

קוראים, מדברים מבוקר עד שחר

עבור יהודי... בגלל יהודי... יהודי...

ובכן, כשהציבור מזכיר בחמדה שכזאת,

אין לי כל סיבה לזחול עם שירי על הביצורים,

עם שיר על עוול קורה לרוב

כדוגמת החינוך... מחסום... מחסום...

כאשר מדבר הרחוב ואדון המושל,

מה עוד אוסיף בשיר בכיני?

לא עוד שירים על היהודים,

לא עוד תלונות, רגשנות, צמרמורות.

מתחשק לי דווקא שיר לכתוב,

על גשם סתיו יורד.

                                    5.10.1937                                                                       

Władysław Szlengel

Wiersz na temat nieżydowski

(Mały Dziennik bardzo się na mnie gniewa, że wiersze drukowane w Naszym Przeglądzie)

pewno się panom dziwnym to wyda
że wierszyk ten wcale nie będzie o Zydach
nie będzie skargą protestem i krzykiem
lecz będzie po prostu zwyjczajnym wierszykiem
bo dziś już nie trzeba bo dzś już nie muszę
do sumień kołatać i dręczyć wam duszę
już pan wojewoda dziś robi to lepiej
już na ulicach cenniki się lepi
za szybę rozbitą i za szczęścia chwilę
dostaje się prawda tyle i tyle...
dziś nawet jest modne to w „Ipsie" to w „Klubie"
mówić dobrotliwie: „Zydów nawet lubie"
co pismo: dyskusja - tygodnik: ankieta
a głosu nie zabrać uchodzi za nietakt
dziś bardzo chętnie dżentelmen czy pani
po Grecie Grabo po Chinach Hiszpanii
przy manikurze - wytwornie cedząc zgłoski
problem rozstrzyga comprenez - żydowski
a kuchta powiada że lipa i draństwo...
gazeciarz rozstrzyga: mieć czy nie mieć państwo...
dozorca powiada nic z tego nie wyńdzie...
a to na Grzybowskiej... a tamto znów w Saskim
i czyta się mówi od świtu po świt
dla Zyda... przez Zyda... za Zyda i Zyd...
więc gdy społeczeństwo tak mile wspomina
ja nie mam potrzeby leźć z wierszem na szaniec
bo z wierszem o krzywdzie przeważnie tak bywa
tak jak z oświatą... kaganiec... kaganiec...
gdy mówi ulica i pan wojewoda
cóż jeszcze wierszem płaczliwym dodam?
więc wierszy nie będzie już więcej o Zydach
ie będzie już skargi sentyntemntu i dreszczy
chce mi się wierszyk napisać że włażnie
pada jesienny deszczyk

Nasz Przegląd, 5.10.37

ולאדיסלב שלנגל

NIHIL NOVI – (לטינית) אין חדש

אני צועד בדרכי העצובה

אלפיים שנה.

בעקבותי,

יום-יום

נסחבת כצל

רשימה  מרושעת ושפלה: שאני מרעיל מים בבארות,

מביא מזג אויר רע,

מטיל עין רעה בעדרי בקר,

גונב צלבי זהב מבתי-המקדש

כדי לירוק עליהם, להטיח בהם בוץ,

משלם כופר דמים לאלוהים

לכבוד כל חגי,

מערבב דם ילדים בקערה,

גונב פעוטות חיוורים,

לנקר עיניים מתות,

דם מהלב למזוג...

חולפות שנים על שנים,

תמונת העולם משתנה –

תרבות, אור, קדמה,

ובעבורכם הדבר כה פשוט תמיד:

שיש לי מעורות מסתוריות.

זהב אני סופר בלילות,

בחופזה עושים מלחמות,

כשירצו בכך חכמי ציון.

אני המפקיע הגדול – הקוסם הגדול –

מהפכה – כשרק אתן אות!

לוחות הזמן נופלים לתהום,

כה רבות ההתרחשויות, כה רבות ההתרחשויות,

נעלמים סיפורי בדים ודעות קדומות.

הופיע רדיו, קצב, קולנוע,

האנושות חושבת על הכל.

רק לגבי... Nihil novi:

אני הבורגנות, הניצול.

אני המשבר העולמי.

קומוניסט ועשיר.

דתי ולוחם באלוהים.

כל רע שבעולם

מתחבר בלבי האחד.

אני ממשיך לשדוד ולחנוק כדי

לאגור זהב במרתפים.

העולם יזכה בגזת הזהב,

כשרק יסלקו אותי.

אני – לנצח חבית חומר נפץ

... לשם השתקת האספסוף

ומה על כך אני?...

חי.

נכון, לא נעים? אפילו חרפה.

ואני דווקא. כידוע.

יהודי.

                                             10.7.1937

Władysław Szlengel

Nihil Novi

Idę swoją smutną drogą
dwa tysiące lat
a za mną w ślad
co dzień
wlecze się jak cień -
litania bezei złał
- że zatruwam w studniach wodę
- że sprowadzam złą pogodę
- że uroki znam na trzodę
- że kradnę z świątyń krzyże złote
- by je oplwć zmieszać z błotem
- by je sprzedać drogo potem
- krwawy haracz Bogu płacę
- krwią dziecinną mieszam macę
- i na kżde swoje święta
- kradnę blade pacholęta
- by wyłupać martwe oczy
i serdecznej krwi utoczyć...

mijają lata i lata
i zmienia się obraz świata
kultura światło postęp
a dla was to wciąż takie proste:
- że mam lochy tajemnicze
- że nocami złoto liczę
- wojny robi się na prędce
- kiedy zechcą Syjony Mędrce

Wielki Paskarz -Wielki Mag
rewolucja - gdy dam znak!
lecą w przepaść kalendarze
tyle zdarzeń tyle zdarzeń
bajdy i przesądy giną
przyszło radio tempo kino
ludzkość się nad wszystkim głowi
tylko ze mną.....
nihil novi:

- ja - to burżuazja wyzysk
- ja światowy jestem kryzys
- komunista ja i bogacz
- jestem chasyd - zwalczam Boga
- wszystko zło z całego świata
- w jednym sercu mym się splata
- nadal grabię dławię po to
- by w piwnicach chować zło
- świat zdobędzie złote runo
- jeśli tylko mnie usuną
- wiecznie ja - beczka prochu
-... na ogłuszenie motłochu
a ja?...
żyję
przykre prawda? nawet wstyd
lecz ja tak na złość
wiadomo
Zyd

 "Nasz Przegląd" 10.07.37

ולאדיסלב שלנגל

PRIMA APRILIS (לטינית) אחד באפריל

להתפקע מצחוק, אדונים...

סעודה אמיתית, אדונים.

הסתכלתי, אדונים נחמדים.

כשמוכר עיתונים הגיש לי כתב-עת,

ידעתי – פרימה אפריליס.

ובכן, מתיחה על מתיחה...

הגחוך צחקק מהכותרת –

הטרוף לעג מהטורים –

נתח של בדיחה טובה.

לא הפליא אותי דבר, על כן,

  שהפירר והדוצ'ה בחסול  הסכמים

  רוצים להבטיח את שלום העולם –

  הקורבן בא לבקש כפיה -  

  אנשים מוסרים חרותם תוך דממה,

  משליחים את ארצם תחת כפות רגלי הזרים –

 מפת אירופה שוב משתנה –

 ליהודים הקרקע שוב בוערת,

 בקושי נחו, שוב מוכרחים הלאה...

 בגלל אותן גלולות קשות בעיר אסן

 בגרמניה אין לאנשים מה לאכול...

השועל הזקן עם המטריה

נתן בחוצפה להפילו ברשתם...

כל ההסכמים האנושיים לשווא,

נרקבים ובוערים עמודי גבולות...

קראתי בשקט בדו"חות העיתונים:

פרימה אפריליס! – לכעוס?! – חסר טעם!

אחר כך, אחר כך, לדאבוני, ראיתי

שהעיתון... מאתמול...

                                                      1.4.1939

Władysław Szlengel

Prima Aprilis

boki zrywać panowie...
uczta prawdziwa panowie...
spojrzałem panowie mili
gdy gazeciarz pismo mi dawał
wiedziałem - prima aprilis
więcna kawale - kawał...
z nagłówków chichotał nonsens -
ze szpalt szaleństwo drwiło -
i żartdobry kąsek
więc nic mnie nie zdziwiło:
że Fuhrer i Duce niszczeniem traktatów
chcą gwarantować pokój światu
że ofiara przychodzi prosić przemoc -
że wolność swą ludzie oddają niemo -
że kraj swój obcym rzucają pod stopy
że znowu zmienia się mapa Europy -
że znowu się żydom grunt gdzieś zapalił
że lspoczęli znów trzeba dalej
że przez twarde pigułki z Essen
ludzie w Niemczech nie mają zu essen...
że dał się bezczelnie wywieść w pole
stary i mądry lis z parasolem...
że wszystkie ludzkie umowy na nic
że giną że płoną słupy granic
czytałem spokojnie brednie gazety
prima aprilis! gniewać się?! Nietakt!
a potem spostrzegłem niestety że to... wczorajsza gazeta

Nasz Przegląd, 1.04.39

ולאדיסלב שלנגל

כל נדרי

מעולם לא הבנתי את התוכן ואת המלים,

רק את מנגינת התחינה.

כשאת עיניי אעצם, אראה שוב

מזכרונות הילדות מופיע

ברק נרות צהוב ואפרורי,

ננוע עצוב של זרועות וזקנים,

בכי, יבבה אשמע

ותחינה גדולה לרחמים, לנס...

הלקאות בחזה, פכירת ידיים –

הוד ספרים נושנים,

חרדה מפני גזרי דין לא ידועים ואפלים.

הלילה ההוא לא אקרע עוד מלבי,

ליל מאים ומסתורי,

והתפילה העצובה קול נדרי---

אני יודע כבר, היום, כשרע לי

או מחר, כשהגורל יהיה אדיב יותר,

במחשבותי אשוב לאותו ליל,

ותמיד

בלבי אהיה בתוכו.

בואו אתי---

יהודים – מפוחדים, מוכים, נרדפים,

מנושלים---

מדוכאים,

מושפלים.

אתם – ששוברים לכם את הדוכנים,

את האמונה, את הקרקפות.

אתם – שסוגרים לכם את הפיות,

הדרכים, החנויות.

אתם – שמטיחים בכם בוץ.

אתם – היודעים כבר מהו

פחד מפני אדם.

ואתם –

הרוצים לשכוח שאתמול, או לפני מאה,

הייתם יהודים

בורחים

לסבך העניים הגדולים,

לגודש האנשים הגדולים,

לשקר המלים הגדולות,

מחביאים ראשיכם מאחורי גבן

אידאות זרות, לא לכם...

אתם – המשוחררים –

    מטליות,

    משבתות,

    מהקפוטות,

    בואו!

באותו לילה אחד וגדול

אל הזכרונות המעורפלים, ספוגי רגשות

בלב ובדמעה

חזרו לחדרי התפילה החשוכים

מימי הילדות הרחוקים,

שם דולק אור אפרורי, נרות בוכים,

אימהות – שם כפות ידיהן פוכרות,

ומבעד ידיים רועדות,

דפי ספרים מצהיבים מרשרשים,

בעוד העוול על הלב כאבן מוטל.

לפחות נהיה יחד בליבנו

בתפילה העצובה כח נדרי.

                                                          נאש פשגלונד 14.9.1937

Władysław Szlengel,

Kol Nidre

nigdy nie znałem treści ani słów
tylko melodię błagania
gdy przymknę oczy zobaczę znów
jak się z dzieciństwa wspomnień wyłania
w żółtym i siwym blasku świec
chybot żałosny ramion i bród
usłyszę lament serdeczny i łkania
i wielkie żebranie o litość cud...
i bicie w piersi łamanie rąk -
i dostojenstwo starych ksiąg
i lęk o wyroki nieznane i ciemne
tej nocy u serca już nie wydrę
tej nocy groźnej i tajemnej -
i smutnej modlitwy „Kol Nidre" ---
już wiem że dziś gdy jest mi źle
i jutro gdy losy będą łaskawsze
będę wracał myślą do tej nocy
i zawsze sercem w niej będę
chodźce ze mną ---
Zydzi - zalęknieni strwożeni bibi i szczuci
z wszystkiego wyzuci -
poniewierani -
oplwani -
wy którym rozbija się stragany
wiarę i czerepy
wy którym zamyka się usta
drogi i sklepy
wy których miesza się z błotem
wy którzy wiecie już o tym
czym jest lęk przed człowiekiem
i wy -
chcący zapomnieć że wczoraj czy przed wiekiem
byliście Zydami
uciekają w gąszcz wielkich spraw
w las wielkich ludzi
w kłamstwo wielkich słów
chowający głowy za plecami
obcych nie waszych idei...
wy - wyzwoleni -
z tałesów z szabatów
z chałatów
chodźcie!
w tę jedną wielką noc
do wspomnień bmglistych bliskich rzewnych
sercem i jedna łzą
wróćcie do ciemnych izb modlitewnych
z dawnych dni dzieciństwa
gdzie siwych płaczących świec światło płonie
gdzie załamują matki dłonie
gdzie pod dotknięciem drżących rąk
szeleszczą karty żółtych ksiąg...
gdy krzywda na sercach leży głazem
w tej jednej dziwnej godzinie
sercami choć bądźmy razem
przy smutnej modlitwie Kol Nidre

 Nasz Przegląd, 14.09.37

ולאדיסלב שלנגל

סוכות

היום יש לנו בית,

מעל הבית גג מוצק,

חומות פלדה ובטון.

וסיכות, אדוני, הן זכר ימים

בהם לא היה לנו בית.

שהיינו במדבר,

חום לוהט שרר, ובלילות קר ורוח.

אלה היו ודאי זמנים איומים, אדוני,

אם למשך שנים כה רבות שרדה

מסורת – הבקתות – סוכות.

והיום, האם יש לנו בית?

האם לבטח הבית שלנו?

מעניק שלווה לחלום,

האם יהפוך את החיים לשקטים?

החזרתי כבר מהגלות

מנדודי, מהמדבר הפראי?

האם ביתי הוא זה?

האין כבר מה לחשוש,

שמבעד גג-עלים בלתי יציב

יפרוץ רעם משמים לא בטוחים?

אני עדיין תועה

במדבר ערים של האחרים,

בסערות רוחות של כוונות רעות,

מלים רעות והשמצות...

נע ונד על-ידי רוחות רבים כל כך,

תלוי במרחב ובזמן.

שבעה ימים חוגגים בסוכה,

האם את פצעי בהם ארפא?

פעם, כשאשוב לביתי,

אזכר באותם הימים בנכר

דרך סוכות – חג סתיו שמח.

אבל היום, אדוני, בקתות רעועות

הן היי היומיומיים.

                                                             נאש פשגלונד 20.9.1937,

 Szałasy

Dzis mamy dom
nad domem mocny dach
i murz ye stali i betonu
a sukot prosze pana to po tamtych dniach
kiedy nie mielismy domu
 

bylismy na pustyni
był skwar a nocą zimno i wiatr
straszne to panie pewno były czasy
jeśli przetrwały tyle lat
obrzędy sukot - szałasy
 

czy dziś mamy dom?
napewno własn dom?
co spokój by dawał snom
i życie spokojnym uczynił?
 

czy już wróciłem z wygnania
z tułaczki z dzikiej pustyni?
mój dom?
czy się obawiać już nie trzeba
że przez nietrwały liściasty dach
nie spadnie grom
z niepewnego nieba?
 

ja przecież jeszcze się błąkam w pustyni cudzych wielkich miast
w zamieci złych zamiarów
złych słów i szkalowań...
miotany tyloma wichrami
zawieszony w przestrzeni i w czasie
 

siedem dni świętowania w szałasie?
czy nimi rany zabliźnię?

kiedyś gdy wrócę do mego domu
będę wspominać te dni na obczyźnie
przez sukot - radosne święto jesienne
ale dziś?...
proę pana niepewne szałasy
to moje życie codzienne

Nasz Przegląd, 20.09.37

ולאדיסלב שלנגל

אוירון

ברחוב ניסקה מאה, בדירת מרתף

שהשמש לא עלתה שם מעולם,

מתגורר רב זלמן,

שלא נסע אף פעם בחשמלית.

מעולם הוא לא שמע רדיו,

אין לו מושג על קולנוע.

במשך שנים התפלל רק

רב זלמן בדירת המרתף.

לפתע, לצרת אישתו,

(החסרות לה דאגות אחרות?)

רב זלמן הפך מעריץ

של אוירונים הממריאים למרחקים.

בלילות הוא לחלון ניגש

כשרעש רחוק יעירו,

וחיוך מופיע על שפתיו,

לא מובן לאיש...

זלמן בשבת, בבית-הכנסת, שמע

מישהו קרא,

שמפולין לפלשתינה,

באוירון כבר עכשיו אפשר!

עיתונים אפילו מורשה

ל"שם" שולחים והכל...

... תוך שעות ספורות לארץ אפשר!

... ובכן, אדמת הקודש קרובה כל כך?

רב זלמן חולם בלילות על ארץ גפן של האל,

על ציפור שתקח אותו

תוך יממה – מרחוב ניסקה...

כך, היום – דירת מרתף,

מחנק ואדים,

ומחר – להתעורר יתכן

בשמש,

כתפוח זהב גדול.

הארץ רחוקה, כפי שהייתה,

עבור אביונים כזלמן,

אולם טוב שקיים אוירון,

ואפשר לפחות לחלום...

מנגינה נהדרת שומע

רב זלמן ברעש הרחוק,

מעולם לא נסע רב זלמן

                          בחשמלית,

ו... חולם... על אוירון...

                                                             נאש פשגלונד 6.4.1937,

Władysław Szlengel

Samolot

na Niskiej sto w suterynie
gdzie nigdy słońce nie wstaje
mieszka reb Załman który
nigdy nie jeździł tramwajem...

radia nigdy nie słyszał
nie ma pojęcia o kinie
całymi latami się modlił
reb Załman w swej suterynie...

i nagle - ku żony rozpaczy -
(czyż nie ma innych kłopotów)
reb Załman się stał entuzjastą
płynących gdzieś w dal samoów

nocami podchodzi do okna
gdy warkot daleki go zbudzi
i uśmiech się zjawia na ustach
nie zrozumiały dla ludzi...

a Załman w sobotę w bóźnicy
słyszał jak czytał ktoś o tym
że z Polski do Palestyny
można już dziś... samolotem!

że nawet gazety z Warszawy
„tam" wysyłają i wszystko...
w kilka godzin do Erec...?!
więc ziemia święta tak blisko?!

reb Załman marzy po nocach
o Erec - Bożej Winnicy
o ptaku - co go zawiezie przez dobę
- z Niskiej ulicy...

więc niby dziś - suteryna
dyszący zaduch i para
a jutro można się zbudzić
pod słońcem jak wielka
pomarańcz...

jak dawniej jest Erec daleko
dla takich jak Załman nędzarzy
lecz dobrze że jest ten samolot
bo można chociaż pomarzyć...

piękną reb Załman melodię
słyszy w dalekim warkocie
reb Załman nie jeździł
tramwajem
a marzy... o samolocie...

Nasz Przegląd 6.04.37

ולאדיסלב שלנגל

שק של נדודים

בעירות קטנות ונשכחות

כל שחר אפור שם.

בשחר אפור ובכיני שכזה

מכין יהודי שק של נדודים.

בשק רוצה היה לקחת

יומיומיותו הישנה,

הצרות ופתולי הרחוב הקטן,

האפרוריות המאובקת של החנויות...

היה רוצה לקחת את הערבה שלצד הדרך,

בית-הכנסת השפוף שליד הנהר,

פסת שמי גשם טובים

לקחת אתו לדרך הארוכה...

את מהומת השוק המוכרת כה טוב,

השלוה ההדורה ושקט השבתות,

והצליל והצבע: והאנשים והבתים

שיהיו אתו, לראותם ולשמעם

במרחקים אינסופיים תכולים,

בדרכים וברחובות, בעמידה בגשם,

בעשן ובערפילים העטופים

בחיפושים – בציפיות ---

ערים או מדבריות

פתאומיים – מוזרים – כוחות עליונים,

רעש ובלבול מהם מופיע,

מעגן שונה ולא ידוע...

כל כך היו רוצים להסדר עם כל אלה,

לעמוד סוף-סוף בבטחה.

ורק מתוך עצב, דמעות ורוך;

מהשק את שרידי הישן למשוך:

פסת שמי השם,

רעש קולות מוכרים,

האפרוריות מכוסה דמעות,

שלעולם אינן מתיבשות---

ולהאנח.

                                                               נאש פשגלונד, 5.2.1939

Tobuł tułaczy

w małych miasteczkach zapomnianych
tam gdzie jest szary każdy świt
w świt taki szary i zapłakany
tobuł tułaczy szykuje Zyd
a do tobołka wziąźć by się chciało
całą codzienność swoja starą
wąskiej uliczki krętość i małość
i zapyloną sklepików szarość...
wę przydrożną zabrać by trzeba
i pochylonę bóźniczkę z nad rzeki
płat deszczowego dobrego nieba
zabrać ze sobą na szlak daleki...
jarmarczny rozgwar taki znajomy
sobót dostojny spokój i ciszę
i dźwięk i barwę i ludzi i domy
by mieć ich przy sobie i widzieć i słyszeć...

a tam w oddali bezkresy sine
drogi wichry - na deszczu stanie
a tam spowite mgłami i dymem
jakieś szukanie - jakieś czekanie - -
tam jakieś miasta albo pustynie
i nagłość - dziwność - siła nieczysta -
tumult i haos z którego wypłynie
jakaś nieznana i inna przystań
tak by się chciało z wszysuporać
stanąć nareszcie śmielej i pewniej
i tylko smutno i łzawo i rzewnie
strzępy dawści wycięgać z wo:

- - płat deszczowego nieba - -
- - głosów znajomych rozgwar - -
- - wierzby znajomej białość - -
- - uliczek krętość i małość - -
- - szarość zasnutą łzami
co nigdy nigdy już nie schną...
- - - - - i westchnąć

Nasz Przegląd 5.02.39

ולאדיסלב שלנגל

שקט

אין לאן לברוח כדי לשמוע את מחשבותי.

הרעש מגיע לכל מקום – יחדור בנוקשות.

ברחתי מהעיר, ובעקבותי לכאן

בריג'סטים נושפי שנאה – גרועים מהמוות.

גרמופון נוהר לועג לזמירים מדי לילה –

רדיו מסית מדי ערב לשנאה בפארק

מאז השחר תועה שירה מזויפת במרעה,

ילדים לרגלי... אלפי... מליון ילדים.

לילדים ענינים חשובים ביותר,

כששעת הערביים תגרשם הבתים.

ירח נוקש על החלונות... טרדן... סקרן...

חזית היסמין אורבת מאחורי החלון –

היער השתכר מאור הירח,

מתנודד, מקשקש – שיכור משעשע –

באמצע הלילה קורא לציפורים, לכלבים ולתף,

מבריח את לחישות הנאהבים...

אני כאן בתוך ההמולה והאנחות

בקריאה, בבכי, בשירה

מוטרד מהתיפחות, מצרידות הצלילים,

מחפש לשווא מלה שאבדה...

האדמה רועדת – לרגלי השמים אוגוסט לוהט,

מעבר לקיר רשרוש – עץ תפוחים נושף מבעד לחלון,

אני כותב מכתב אליך – כי רע לי, אני סובל,

מחפש מחשבותי בשקט שהתרסק.

                                                                      נאש פשגלונד, 13.8.1939,

Cisza (Akwarela letnia)

 nie ma gdzie uciec by słyszeć własne myśli
wszędzie zgiełk dotrze - uparcie się wwierci
uciekłem z miasta i tu za mną przyszli
brydżyści ziejący szlemami - groźniejsi od śmierci

co noc chrapliwy gramofon słowikom urąga -
co wieczór nienawiść w parku nieci -
od świtu śpiew fałszywy połąkach się błąka
a pod nogami dzieci... tysiące...milion
dzieci...

bo dzieci mają swoje najżniejsze sprawy
które zmierzch dopiero w klatki domów wygna
księżyc w okna puka... n... ciekaw...
jaśminowa za oknem czai się maligna -

las upity mocnym księżycowym światłem
kołysze się bredzi - swawolny pijany -
wzywa wśród nocy ptactwo - psy i dziatwę
i płoszy zalęknione szepty zakochanych...

a ja tu wśrodku w rozgwarze w rozjęku -
w wołaniu - płaczu - śpiewie - trącany rozmową
zaczepikwileniem - dysonansem dźwięków
daremnie szukam zagubione słowo...

ziemia dygoce pod niebem skwarny sierpień
za ścianą ch- za okjabłoń dyszy
i piszę list do ciebie... że ćle mi że cierpię
szukając własnej myśli w poszarpanej ciszy

Nasz Przegląd, 13.08.39

פולה בראון

עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עבדה פולה בראון במערכת העיתון הסאטירי שפילקי (סיכות). בגיטו ווארשה הופיעה בשירה ובדקלומים במועדון שטוקה לצד סטפניה וולאדיסלב שלנגל. שם גם הציגה יצירות שחיברה והלחינה בעצמה.

לאחר המרד בגיטו ווארשה, באפריל 1943, הובלה למאיידנק במחנה המוות המשיכה לכתוב שירים ולשיר אותם בהתכנסויות חשאיות של אסירות. ב-3 בנובמבר 1943 היא הוצאה להורג בירייה במאיידנק, יחד עם למעלה משמונה-עשר אלף יהודים מסביבות לובלין, אסירי מאיידנק ומחנות סמוכים, גברים, נשים וילדים. אסירות מאיידנק ששרדו זוכרות את שיריה בעל– פה .

פולה בראון נרצחה בשנות העשרים לחייה. שיריה פורסמו באנתולוגיה השיר יוותר שלם ב-1947, ובשיר מבעד לגדר תיל, 1983

פולה בראון

צוריק ה היים

גברת אינה יודעת אידיש,

גברת לא מבינה.

כשמישהו מתלונן בשפה זו,

גברת ללא הרף שואלת מדוע.

איך עלי להסביר?

אם תבין אותי או לא תבין,

האוכל את לבי להכניס בה?

דברים כאלה הרי מרגישים.

כשהגעגועים יאחזו בך,

תביני מלים אלה בקלות.

"א היים" – פרוש הביתה.

"צוריק" – פרוש בחזרה.

מישהו בחשאי בוכה,

הלב הולם כפטיש.

"א היים" אלה געגועים,

זאת שריקת הקטר,

סימן שאתה חוזר מאושר

הביתה, חוזר כבר.

גברת אינה יודעת מה זה

להיות גולה בעיר זרה,

ומה טוב להיות וורשאי.

איך להסביר לגברת

שההיא מלודז', מלומז'ה ומבז'שץ'

אינו מסוגל כאן לחיות בווארשה.

הגברת באה לכאן מרחוב זלותה

מרחק מספר רחובות בלבד,

ההם מסתובבים, כמו בסיוט

סופרים ימים בקילומטרים של דמעות.

"א היים" – פרוש הביתה.

"צוריק" – פרוש בחזרה.

אתה רוצה להתודות בפני מישהו על צערך,

לבכות את געגועך.

"צוריק"- זאת אומרת – לשוב.

"א היים" – לביתך.

כבר לא צריך להתעצב,

אתה מתחיל לחיות מחדש.

                                      פולה בראון גם הלחינה שיר זה, שנכתב בגיטו ווארשה.

Pola Braun

Pola Braun, młoda literatka warszawska narodowości żydowskiej, do wybuchu wojny pracowała w redakcji „Szpilek”. W okresie okupacji, już w getcie warszawskim, występowała – obok Stefanii Ney, Władysława Szlengla w teatrze „Femina” i w kawiarni artystyczno-literackiej „Sztuka”, gdzie recytowała własne utwory. W maju 1943 r., po stłumieniu powstania w getcie warszawskim, wywieziono ją do obozu koncentracyjnego na Majdanku. Tu również pisała wiersze, deklamowała później na konspiracyjnych zebraniach więźniarek. W dniu 3 listopada Pola Braun zginęła w największej egzekucji w dziejach Majdanka, kiedy to SS-mani rozstrzelali ponad 18 tysięcy mężczyzn, kobiet i dzieci żydowskich z obozu lubelskiego i okolicy.

Pola Braun

Curik A Hejm

(Słowa i muzyka Pauliny Braunównej czyli Poli Braun)

Nie zna pani żydowskiego,

Nie wie pani co to znaczy,

Gdy ktoś się w tym języku żali.

Pyta pani wciąż dlaczego,

Jakże mam to wytłumaczyć

Albo mnie zrozumiesz, albo nie.

Czy ja mogę pani wstawić serce swe?

Takie rzeczy przecież czuje się.

Gdy tęsknota raz cię weźmie w karby swe,

To zrozumiesz łatwo słowa te.

„A hejm – znaczy do domu.

„Curik” – znaczy z powrotem –

I płacze ktoś pokryjomu,

A serce wali jak młotem.

„A hejm, to jest tęsknota

To świst lokomotywy

To znak, że wracasz szczęśliwy,

że wracasz do domu już.

Nie wie pani, co to znaczy

Być uchodźcą w obcym mieście,

Jak to dobrze Warszawianką być.

Jak pani wytłumaczyć,

że ten z Łodzi, Łomży, Brześcia

To w Warszawie nie potrafi żyć.

Pani tu z żurawiej przyszła

Lecz to tylko kilka ulic jest.

Tamci tu się kręcą jak w obłędnym śnie

Licząc dni na kilometry łez.

„A hejm – znaczy do domu.

„Curik – znaczy z powrotem –

I chcesz wyżalić się komuś,

Wypłakać swą tęsknotę.

פולה בראון

העברה

עברנו

ללא רהיטים, חבילות וגרוטאות,

איש לא קיבל אותנו בלחם ובמלח,

איש לא הביא לנו פרחים.

ולגופו של דבר, למי כל זה איכפת?

עברנו במלחמה הזאת

מבילסק, ללבוב, ללודז'.

אנחנו רגילות מאז נמשך מצב המלחמה

לנדודים בלתי פוסקים

לשנויים חדשים מתמידים.

ולמרות זאת, גם אם זה טפשי

ואולי גם ילדותי

לא מתחשק לשנות מקומות

לחדשים, זרים וקרים.

אז אין זה מפליא שהאדם

מתהלך קודר וכעוס,

ביחוד, שהוא מרגיש לא נוח

ומבעד לחלון הגשם מטפטף.

וביחוד שאנחנו כל כך קרובות

עכשיו אל הכביש,

אליו חבר גורלנו

ללא אפשרות של ניתוק.

הגורל העיוור אוחז בנו

חזק כמו במלקחיים של עכביש.

ובא חשק לשאול:

מתי  שוב העברה?

אנא, תענה לנו גורל,

והפעם תהיה איתנו גלוי לב

לאן תוביל אותנו:

לחופש, או לתא הגז?

נכתב במאיידנק ופורסם בשיר מבעד לגדר תיל, לובלין, 1983

Pola Braun

Przeprowadzka

Przeprowadziłyśmy się

Bez mebli, paczek i gratów.

Nikt nas witał chlebem i solą,

Nikt nam nie przyniósł kwiatów.

A w gruncie rzeczy, kogo to wszystko obchodzi?

Przeprowadzałyśmy się w tej wojnie

Z Bielska do Lwowa, do Łodzi.

jesteśmy przyzwyczajone

Od kiedy trwa wojenny stan

Do bezustannej wędrówki,

Do ciągłych nowych zmian.

A mimo to, chociaż to głupie,

A może i dziecinne,

Nie chce się zmieniać miejsca

Na nowe, obce, zimne.

Nic więc dziwnego, że człowiek

Chodzi ponury i zły,

Zwłaszcza, że mu jest nieswojo

I deszcz za oknem mży.

I zwłaszcza, że my tak blisko

Teraz jesteśmy szosy

Z którą nierozerwalnie

Sprzęgły się nasze losy,

A ślepy los nas trzyma

Mocno, jak pająk w swych mackach

I chciałoby się zapytać:

kiedy też znów przeprowadzka?

Odpowiedzże nam losie,

A tym razem bądź z nami szczery,

Dokąd nas zaprowadzisz:

Na wolność, czy do gaskamery?

Napisane na Majdanku, opublikowane w tomie wierszy Pieśń zza drutów, Lublin 1983

פולה בראון

יום חול

הכל התחיל מכך,

שבבוקר היה לי כאב ראש,

אחר כך רכיליות שונות,

אוירה חדשה מדי פעם,

ואחר כך איזה חשש מוזר,

מערבב באימה גדולה

ויאוש כהה:

בעצם למי? לשם מה?

טובים ומוכשרים יותר נספו,

והעולם, גם לעומתם נשאר אדיש.

לא יפלו השמים, אם אחת נוספת תאבד.

בכל זאת, אני לא רוצה למות,

אני רוצה מאוד לחיות.

נוראה היא המחשבה,

שאין לאן לחמוק,

שנתיצב ישר, בחמישיות,

במפקד רגיל יומיומי,

וכך בפשטות נלך למטרה הידועה.

אולם משהו מתדפק בתחתית הלב,

משהו בתחתית הלב מתרוצץ

ומסרב להחדיר למוח

מחשבה על מוות פתאומי.

משהו בפנים מעודד.

המחשבות סובבות כתועות,

אולי עוד לא הכל אבוד,

אולי לא יספיקו בכל זאת?

Pola Braun

Powszedni dzień

Zaczęło się od tego,

że rano miałam ból głowy,

A potem różne plotki

I nastrój ciągle nowy.

A potem lęk jakiś dziwny

zmięszany z wielką trwogą

I tępa rezygnacja:

Właściwie po co? dla kogo?

Zginęli lepsi, zdolniejsi,

O których świat także nie dbał.

Nie będzie dziury w niebie,

Gdy zginie jeszcze jedna.

A mimo to nie chcę umierać,

Przeciwnie, bardzo chcę żyć.

Straszna jest ta świadomość,

że nie ma gdzie się skryć.

że stanie się równo piątkami

Na zwykłym, codziennym apelu

I pójdzie się tak po prostu

Do wiadomego celu.

Lecz na dnie serca coś puka,

Coś na dnie serca się wierci,

Nie chce dopuścić do mózgu

Myśli o nagłej śmierci.

Coś wewnątrz dodaje ducha,

A myśli jak błędne krążą:

Może nie wszystko stracone?

Może jednak nie zdążą?

פולה בראון

בית יצור לבלונדיניות

יש מכון מסוים לספרות

"גברת הלנה, בעלה ובנה".

המכון פועל בשם הפירמה:

"בית יצור לבלונדיניות".

במכון הזה קורים ניסים אמיתיים:

למשל, נכנסת ברונטית

ויוצאת בלונדינית או ג'ינג'ית.

אך אם היה ניתן גם

לעקר מן העיניים

את הבעת הגעגועים...

לדאבון, כאן נעלמת הטכניקה.

אנחנו חלשים

מכדי שאפשר יהיה לישרנו,

לזקף כלפי מעלה בעליזות

את המצח היהודי הדואג

(אולי היה משתנה?),

אך בפנים תוותר אותה נשמה יהודית.

אכן, לא תשמחי, בלונדינית,

בכל מקום תזוהי.

במראה הטוב ביותר שלך

לארית לא תהי. גם אני התחמצנתי –

נו, מה לעשות, זו האופנה.

בצאתי

חשבתי לי – מה חבל

שלא קיים מכון

המטריח עצמו

לא למען יצור בלונדיניות,

אלא אנשים שווים זה לזה .

Pola Braun

Wytwórnia blondynek

(pisane w getcie warszawskim)

Istnieje pewien zakład fryzjerski

Pani Helena z mężem i synem.

Zakład pracuje pod firmą

„Wytwórnia blondynek”.

Dzieją się w tym zakładzie

Prawdziwe cuda.

Na przykład wchodzi brunetka

A wychodzi blondynka lub ruda.

Ach, gdyby jeszcze dało się zabić

W tych oczach wyraz tęsknoty...

Niestety, tutaj technika znika,

Jesteśmy zbyt słabi

Aby nas można było wyrównać,

Podnieść do góry wesoło

Zatroskane czoło –

Może by się zmieniło -

Ale wewnątrz pozostanie

Ta sama dusza żydowska.

A więc nie ciesz się blondynko,

Wszędzie cię rozpoznają.

Z najlepszym wyglądem

Nie staniesz się aryjką.

Ja też się utleniłam,

No cóż, taka moda.

Wychodząc pomyślałam,

Jaka szkoda, że

Nie istnieje taki zakład,

Który by się potrudził

Nie na wytwórnię blondynek,

Ale na równych sobie ludzi.

פולה בראון

אימא 

מער, מאדער, מוטער, פרושן – אימא,

בכל שפות העולם זהה פשר המלה.

בכל מקום, בעולם כולו, לב אם זהה:

לקריאת ילד: "אימא!" תמיד יופיע ויתיצב.

מדאם ז'נט כבר שנה חמישית נרדמת בחדרה,

לפני שנה נתקפת הלם עצבני, כי בנה נפל במלחמה.

מיס קריפס עוברת בהייד-פארק באטיות ובהוד,

תפילה על שפתיה הכחולות, כי בנה נפל במלחמה.

פראו שמידט תורמת כסף ביד נדיבה,

בשקיקה לעזור לילדים זרים, כי בנה נפל במלחמה.

ואת... לא! לא אגיד מי. לחצניות תופרת ופורמת,

המספריים גוזרים מדי פעם מהר יותר, המחשבות למרחקים נודדות.

לאותו יום בו הגורל האורב בבוגדנות

הנחית עליה מהלומה אכזרית, לקח מאמא את ילדה.

מי שעבר פעם יום מחריד כזה בו נלקחו הילדים,

באוזניו תהדהד לעולם הצעקה האחרונה: "אמא!"

מי שלא היה עד לימים נוראים אלה, יחשוב

גם אם יתרגש – זה חלום זוועה, ילך וישכח,

אבל ז'נט, מיס קריפס, פראו שמידט לא תשכחנה את ילדיהן.

לנצח תשאר בליבן החריקה הכאובה, המדממת.

מהלומה גדולה מזו של ז'נט, קריפס ושמידט באישה אחת פגעה:

הגורל לקח את ילדה בגלל מלה בתעודת הלדה ... יהודי.

בכל אחת מארבע הגברות פגעה טרגדיה גדולה:

סובלת באותה מידה היהודיה, הגרמניה, הצרפתיה, האנגליה.

לו נפגשו ארבע הגברות,

אולי היו העמים חדלים לרצוח זה את זה.

לו ישבו במועצת העמים אמהות לילדים,

אולי הייתה נפסקת השחיטה בעולמנו.

מפני שמער, מאדער, מוטער – פרושן אמא,

ובכל שפות העולם זהה פשר המלה.

Pola Braun

Matka

Mère, Mother, Mutter po polsku znaczy: „Mama”.

We wszystkich językach świata litera „M” jest ta sama.

I wszędzie na całym świecie jest serce matki to samo,

Zawsze się zjawi na okrzyk dziecka „Mamo”!

Madame Janette już piąty rok zasypia niespokojnie

I ma przed snem nerwowy szok, bo syn jej padł na wojnie.

Mistress Cripps przechodzi Hyde Park powoli i dostojnie,

Modlitwa spływa z sinych warg, bo syn jej padł na wojnie.

Frau Schmidt na cele pieniężne obdarza innych hojnie

I obcym dzieciom pomóc chce, bo syn jej padł na wojnie.

A pani... nie! nie powiem kto, zatrzaski szyje, pruje,

Nożyczki coraz szybciej tną i myśl gdzieś w dal wędruje.

Do tego dnia, gdy straszny los podstępnie i zdradziecko

Wymierzył jej okrutny cios, bo zabrał matce dziecko.

Kto przeżył raz okropny dzień, gdy dzieci zabierano,

Temu na zawsze w uszach brzmi ostatni okrzyk: „Mamo”!

Kto nie był świadkiem strasznych dni, choć wzruszy się ogromnie,

Pomyśli: „zły, koszmarny sen, odejdzie i zapomni.

Lecz nie zapomni dzieci swych Janette, mistress Cripps, Frau Schmidt

Zostanie zawsze w sercach ich bolesny, krwawy zgrzyt.

A jedną panią spotkał cios, większy niż Janette, Cripps, Schmidt

Bo jej chlopczyka zabrał los za słowo w metryce, że...Zyd -

Każdą z tych cztereh kobiet spotkała tragedia wielka.

Tak samo cierpi Zydówka, jak Niemka, Francuzka, Angielka.

Gdyby te cztery panie nagle się razem spotkały,

Może by już narody więcej się nie zabijały.

I gdyby w Lidze Narodów zasiadły matki dzieci,

Może by się skończyła okrutna rzeź na tym świecie.

Bo Mere, Mother, Mutter po polsku znaczy „Mamy”.

We wszystkich językach świata litera „M” jest ta sama.

השיר נכתב במאיידנק, כשהאסירות חזרו מעבודה וגילו שילדיהם נלקחו מהצריף  שבו התאכסנו, והובלו לתאי הגז.

Piosenka została napisana na Majdanku, kiedy więźniarki wróciły z pracy i zobaczyły, że zabrano dzieci z baraku, w którym je trzymano i zawleczono je do komory gazowej.

פולה בראון

יהודי

הגידי, אימא יקרה, מה פרוש המלה יהודי?

האם זאת חרפה כלשהי, כלימה?

הגידי, האומנם יש ליהודים זקנים ארוכים?

הגידי, המתפללים הם ומתנודדים לפי הקצב?

הגידי, אימא יקרה, אם זאת בושה

שאני יהודי כזה קטן?

יהודי, ילדי האהוב, זה סבל.

יהודי, ילדי האהוב, זה גורל רע.,

יהודי, ילדי האהוב, זאת דאגה.

יהודי חייב לסבול כל מהלומה.

יהודי, ילדי האהוב, זה עידוד.

יהודי לא מאבד אומץ-רוח, לעולם

הוא צוחק גם כשהלב רועד.

הגידי, אימא יקרה, מדוע כל אחד לעוג לו?

מדוע כל אחד לועג וצוחק?

הגידי לי, האם יהודים הם משהו רע?

הגידי, לא יצרו הם אף פעם מאומה?

הגידי, אימא יקרה, אם זאת בושה

שאני יהודי כזה קטן?

... יהודי? חכה, אני כבר יודעת מה אגיד לך,

האמן לי, יהודי זאת מלה גדולה.

יהודי הוא לפחות אחד ויחידי,

המכיר דמעה מרה אמיתית.

את השיר והמנגינה כתבה פולה בראון, ושרה אותו השחקנית דיאנה בלומנפלד (שרדה), בשנים 1941-1942, בגיטו ווארשה.  

Pola Braun

Żyd

Powiedz, droga mamo, co to znaczy słowo „żyd”?

Czy to jakś hańba, jakiś wstyd?

Powiedz mi, czy żydzi długie brody mają,

Powiedz mi, czy modlą się i w takt kiwają.

Powiedz, droga mamo, czy to wstyd?

że ja jestem taki mały żyd?

żyd, kochane dziecko, to cierpienie,

żyd, kochane dziecko, to zły los,

żyd, kochane dziecko, to zmartwienie

żyd musi przetrzymać każdy cios.

żyd, kochane dziecko, to otucha.

żyd to wiara w przyszłość, w lepsze dni,

żyd nie traci nigdy w życiu ducha,

śmieje się, choć serce nieraz drży.

Powiedz, droga mamo, czemu każdy z niego drwi,

Czemu każdy śmieje się i drwi?

Powiedz mi, czy żydzi to jest nic dobrego?

Powiedz mi, czy nigdy nie stworzyli czegoś?

Powiedz, droga mamo, czy to wstyd,

że ja jestem taki mały żyd?

... żyd, to, czekaj, wiem już co ci powiem,

żyd, to wielkie słowo, wierzaj mi,

żyd, to jest jedyny bodaj człowiek,

Który zna prawdziwe gorzkie łzy.

Słowa i muzyka Pauliny Branównej – Poli Braun, śpiewała tą piosenkę Diana Blumenfeld w latach 1941-1942 w getcie w Warszawie

תרגמה מפולנית לעברית הלינה בירנבאום;   Translated from Polish to Hebrew by Halina Birenbaum ;   Z polskiego:  Halina Birenbaum

Home

סטפניה ניי                            Stefania (Ney) Grodzieńska

סטפניה ניי

סופרת וסטיריקנית ידועה בפולין עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שרדה מגיטו וארשה. חיה ויוצרת עד היום בפולין. שיריה שנכתבו בגיטו פורסמו באנתלוגיה השיא יוותר שלם ב-1947

יענקל

ווינשטוק היה חייט ידוע בעיירה רדזימין ( (Radzymin,

אפילו ראש העיר תפר אצלו את בגדיו.

אישה טובה הייתה לו, מלכה, וילדים שלושה.

הוא רצה שהבכור ילמד רפואה.

עד אשר לילה אחד באו גרמנים בצווחות,

ציוו ללכת לוארשה ברגל. ווינשטוק היה חולה,

על כן את ווינשטוק רצחו במקום.

הלכה מלכה ווינשטוק עם שלושת ילדיה הקטנים,

יענקל שאמור להיות רופא, כמעט בן עשר היה.

אוי, לו ראה בעלה איך משפחתו הובלה

למקום ריכוז המגורשים בוארשה...

תחילה ישבו כולם יחד בפינה,

לא אכלו כלל – יום, יומיים, שלושה...

כעבור שבוע מת הקטן מכולם.

מלכה ווינשטוק שלחה את הילדים העירה.

מהבוקר התהלכו בחצרות זרים,

יענקל ליקט קליפות מאשפתות.

מלכה ווינשטוק חשבה: לו ראה זאת בעלה!

בעלה, שכה רצה שיענקל ילמד רפואה...

אחרי-כך הפכו כאלה פראים,

התקוטטו עד זוב דם על מעט הקליפות.

רחלקה, זאת שהייתה ילדה כה טובה,

ויענקל הקטן והחכם, שאמור ללמוד רפואה...

אחר-כך כשמתה רחלקה ממחלת הטיפוס,

יענקל לא רצה עוד לצאת החוצה ושוב ישב בפינה.

הוא מת, כך, בלי שיבחינו במותו.

מלכה ווינשטוק חשבה: לו רק ידע זאת בעלה...

Stefania Ney

Znana sprzed II Wojny światowej pisrka, satyryk, przeszła getto warszawskie, mieszka i tworzy do diś w Polsce. Jej wiersze napisane w getcie zostały opublikowane w antologii Pieśń ujdzie cało, 1947 r.

 Jankiel

Wajnsztok był znanym krawcem w mieście Radzyminie

i nawet się pan burmistrz u niego ubierał.

Miał dobrą żonę Małkę i miał troje dzieci,

najstarszego chciał uczyć na felczera.

Aż jednej nocy Niemcy przyszli i krzyczeli,

kazali się wynosić i to już, w tej chwili,

iść pieszo do Warszawy. A Wajnsztok był chory

Więc Wajnsztoka od razu na miejscu zabili.

Więc poszła Wajnsztokowa z trojgiem małych dzieci.

Jankiel, co miał felczerem być, miał lat dziesięć prawie.

Oj, żeby mąż to wiedział, że jego rodzinę

umieścili na „punkcie” uchodźców w Warszawie...

Z początku wszyscy razem siedzieli tam w kącie

i zupełnie nie jedli – dzień, drugi i trzeci...

Po tygodniu, jak umarł z głodu ten najmniejszy,

Wajnsztokowa wysłała na miasto swe dzieci.

I chodzili  od rana po obcych podwórkach

i Jankiel ze śmietników obierki wybierał. Wajnsztokowa myślała: -

żeby mąż to wiedział!

Jej mąż, co tak chciał kształcić Jankla na felczera...

A potem zrobili się jacyś tacy dzicy

i aż do krwi się bili o trochę obierek,

ta Rachelka, co była takim dobrym dzieckiem

i mały, mądry Jankiel, co miał być felczerem.

A potem, jak Rachelka umarła na tyfus,

Jankiel nie chciał wychodzić i znów w kącie siedział

I umarł tak po cichu, nie wiadomo kiedy.

Wajnsztokowa myślała: - żeby mąż to wiedział...

סטפניה ניי

יורק

אבא ויורק הלכו דרך רחוב לשנו, כשז'נדרם התקרב.

הוא ישר לאבא ניגש: כובע הורד, יודה! – צרח.

אבא הוריד את הכובע הבלוי מראשו השב,

הגרמני השמן סטר באגרופו על פניו.

כובע חבוש! – כובע הורד! – ושוב הוריד.

כך צווח ללא קץ הגרמני השמן, בכל פעם מהר יותר.

אבא חבש, הוריד, חבש, הוריד –

יורק לא יכול הי להביט. את עיניו תקע באדמה.

אבא הסתכל עליו, הבין – חדל להשתחוות,

כאילו לפתע התקלקלה המכונה.

הגרמני התאבן: - כובע הורד, פארפלוכטע! הצטעק.

שוב נחת אגרוף הבריון על הראש השב.

אבא הביט על יורק. עד שבא סופו הוא הביט.

כשהכה בו הגרמני בכל כוחו בקת רובו,

כשנפל ארצה ופניו זבח דם,

וכשבר לא היו פנים, העיניים הביטו...

אבא שתק עד הסוף. לא נאנח אפילו פעם,

גם לא כשדרך עליו הגרמני בטירוף,

ולא כשבעט בראשו הפצוע,

ולא כשהצמיד את לוע רובהו אל רקתו.

הגרמני הסתכל. מסה נרמסת, שותתת דם

מוטלת על המדרכה. ההמון התאסף סביבה.

יורק לא בכה,

אין זכות לבכות, כשאביו למענו גווע בצורה כזאת.

Stefania Ney

Jurek

Ojciec z Jurkiem szli Lesznem, gdy żandarm się zbliżył.

Podszedł prosto do ojca: - Hut ab, Jude! – wrzasnął.

Ojciec zdjął z siwej głowy wytarty kapelusz

i wtedy gruby Niemiec w twarz go pięścią trzasnął.

Hut auf! – i ojciec włożył. – Hut ab! – zdjął znowu.

Bez końca, coraz szybciej skrzeczał gruby Niemiec,

Ojciec wkładał, zdejmował – i wkładał –

a Jurek nie mógł patrzeć, więc wbił oczy w ziemię.

Ojciec spojrzał, zrozumiał – i przestał się kłaniać,

tak, jakby gdyby się nagle maszyna zepsuła.

Niemiec zdębiał: - Hut ab, du verfluchter! – zawrzeszczał

i znów na siwą głowę opadł chamski kułak.

Ojciec patrzył na Jurka. Patrzył już do kńca –

i kiedy padł na ziemię z twarzą krwią zalaną,

i twarzy już nie było, a oczy patrzyły...

Ojciec milczał do końca. Nie jęknął ni razu.

Nawet wtedy, gdy Niemiec wściekle deptał po nim,

ani wtedy, gdy kopał poranioną głowę,

ani kiedy mu lufę przyłożył do skroni.

Niemiec odszedł. Skrwawiona, zdeptana masa

leżała na chodniku. Wkoło tłum się zbierał.

Mały Jurek nie płakał. Nie miał prawa płakać

syn, dla którego ojciec w ten sposób umierał.

סטפניה ניי

הרשק

הוא פחד נורא בכל יום כשהלך לעבודה,

אבל היה בן 12 וידע כי הוא חייב.

הרשק היה מבריח ועבר

לצד האחר, מבעד לגדר. להביא לחם.

יש לחכות תחילה זמן רב עד שהז'נדרם יסתובב,

אחר-כך להרים את חוטי התיל ולזחול מתחתם,

ובידיים רועדות להסיר שם את הטלאי.

לצאת מהשער במהירות מרבית – השותף עבר שם, מחכה.

-         מה שלומך אנטק?! היי יהודון! – תן שניים, היתר אחר כך.

הלחם מתחת לאפודה, מבט: רואה או לא רואה?

ולזחול בחזרה מהר, מתחת לגדר.

מספר פעמים ביום עושים את הדרך.

(אחות צעירה מוכרת פת הלחם בפינה.)

כשהגרמנים רואים מיד יורים,

ליד הגדר נשארות מספר גוויות.

הרשק מפחד נורא, הוא אינו אמיץ כלל,

אך הוא הולך, כי מחכים לו, כי בבית מצוקה.

אם הרשק לא הולך, לא אוכלים בבית.

שבוע חלף כבר מאז מכר אבא את המיטה האחרונה.

על כן, מדי בוקר של גטו רע ומלוכלך

יוצא ילד רועד, מתבייש מפחדיו,

הולך ושורק לו – בראשו רק אחת:

"אלוהים תן שעוד אשוב מהדרך הזאת!"

אבל לאלוהים עניינים חשובים יותר בזמן המלחמה.

קשה להתקשר מהגיטו למרומים.

הלך פעם הרשק ולא שב עוד,

ז'נדרם הרג את הרשק, כשקילו לחם סחב.

Stefania Ney

Herszek

Okropnie się bał, kiedy szedł do pracy,

ale miał dwanaście lat i wiedział, że trzeba.

Bo Herszek był szmuglerem i na „tamtą stronę”

przełaził pod drutami, żeby przynieść chleba.

Najpierw czeka się długo, aż żandarm się odwróci,

a potem podnieść druty, przepełznąć pod nimi,

a potem hycnąć w bramę -  już w „aryjską” bramę –

i ściągnąć tam opaskę rękami drżącymi.

Wyjść z bramy jak najprędzej – wspólnik już tam czeka:

- Sie masz, Antek! – Heil, Żydziak! – Daj dwa, reszta potem. –

Chleb pod kurtkę, spojrzenie: widzi czy nie widzi?

i szybko pod drutami przepełznąć z powrotem.

I odbywa tę drogę kilka razy dziennie

(młodsza siostra te chleby na rogu sprzedaje),

a Niemcy jak zobaczą – to zaraz strzelają

i codzień kilka trupów przy drucie zostaje.

Herszek strasznie się boi, wcale nie jest dzielny,

ale chodzi, bo musi, bo w domu jest bieda,

bo jak Herszek nie idzie to w domu się nie je.

Już tydzień, jak ostatnie łóżko tato sprzedał.

Więc co dzień w zły i brudny gettowy poranek

wychodzi drżące dziecko, wstydząc się swej trwogi,

i idzie podgwizując – a w myśli wciąż jedno:

- O Boże, żebym jeszcze dziś wrócił z tej drogi!

Ale Bóg w czasie wojny ma ważniejsze sprawy

i ciężko porozumieć się z getta do nieba.

Więc kiedyś Herszek poszedł i więcej nie wrócił,

bo żandarm zabił Herszka, jak niósł kilo chleba.

סטפניה ניי

ארברמק

ליד דמבלין נמצאת העיר סובולב  (Sobolew),

עיירה יהודית קטנה.

שמואל גולד היה רב באותה עיירה.

לרב היה בן, אברמק.

לאברמק, בנו של הרב, היה ספר,

ספר נפלא על העולם הרחוק.

בספר קרא שקיים ים נפלא, הרים ונהרות נהדרים.

בערב מלמל הרב לאשתו:

"זה לא טוב שהוא לא קורא ספרי קודש".

בן הר חלם ללא הרף על העולם,

ובחדר למד פחות ופחות.

הוא ידע שלא עבורו הים,

לא למענו ההרים הרחוקים, אך ידע שנהר הוויסלה קרוב.

רצה לפחות את הנהר לראות...

אמר הרב לבנו אברמק:

"אל תתכונן למסעות".

מי שנולד בסובולב,

כאן גר וכאן מת.

אוי, רע, כשלמילה של אבא

אין ערך בעיני ילדיו.

בנו של הרב, אברמק, לא ינוח,

עד אשר לא יראה את הוויסלה לפחות פעם אחת.

2

בא יום הדין על העולם, כפי הנראה.

כפי הנראה, אחז באלוהים כעס גדול...

הגרמנים באו כדי לגרש את היהודים.

הרב גולד נאלץ להסתלק מסובולב.

ברגל הלך הרב גולד לוארשה,

יחד עם בנו ועם אשתו שרה.

אצל קרוביו בפינה התמקם,

קשה לצאת לנדודים לעת זקנה...

שרה גולד, בדמעות ללא הרף, קוננה:

-         אסון ירד עלינו, אוי ירד אסון!

הרב ישב שותק בפינתו,

ואברמק לא חדל להתגעגע אל הוויסלה.

הגיטו – חשב – הרי נמצא בוארשה,

הוויסלה – חשב – באותה עיר,

איך – חשב – לעבור מהגיטו לוויסלה,

סוף-סוף לראותו?

וכך בוקר קיץ אחד,

מבעד לגדר, במהירות גלש,

רועד מאושר, אל הוויסלה רץ

ילד מורעל מספר על העולם.

3

בבניין מפואר של הזונדר-גריכט[1]

התייצב הרייך במלוא עוצמתו,

במוחו גיחוך, בליבו שנאה,

לרגליו האסון שברא.

באולם המפואר של הזונדר-גריכט,

נעמדו שני יריבים זה מול זה:

בית-משפט במדים, חמוש בנשק,

וילד קטן שנלקח מהרחוב.

דער יודה גולד, היום מואשם

ביציאה מהגיטו ללא אישור.

פושע עם עיני ילד עצובות,

בכה כשרעם כתב האישום.

הקטגור רעם על המאפיה האדירה,

כאן מדובר על שלמות הרייך!

אברמק המאיים על הרייך,

בכה שלא הספיק לראות את הוויסלה...

הצדק של הרייך האדיר

חייב להישאר בזיכרון האנושי;

ילד שרצה לראות את הנהר,

נידון למוות בירייה.

Stefania Ney

Abramek

Pod Dęblinem jest miasto Sobolew,

taka mała żydowska mieścina.

W tej mieścinie Szmuel Gold był rabinem

i ten rabin Abramka miał syna.

Syn rabina, Abramek, miał książkę,

cudną książkę o świecie dalekim,

w książce czytał, że są piękne morza

i że są piękne góry i rzeki.

Rabin mruczał wieczorem do żony:

- Źle, że on do ksiąg świeckich się bierze! –

Syn rabina o świecie wciąż marzył

i wciąż gorzej się uczył w chederze.

Wiedział, że nie dla niego jest morze

nie dla niego góry dalekie,

ale wiedział, że Wisła jest blisko,

więc przynajmniej zobaczyć chciał rzekę...

Rabin mówił do syna Abramka:

- Ty w podróże się stąd nie wybieraj,

bo jak ktoś w Sobolowie się rodzi,

to tu mieszka i tutaj umiera. –

Oj, niedobrze, jak słowo ojcowskie

nic dla syna  własnego nie znaczy...

Syn rabina, Abramek, nie spocznie,

póki Wisły choć raz nie zobaczy.

                                        II

Sądny dzień nastał widać dla świata,

widać Pan Bóg się strasznie rozgniewał...

Przyszli Niemcy, by Zydów wypędzić,

rabin Gold musiał iść z Sobolowe.

Rabin Gold pieszo szedł do Warszawy

razem z synem swym i żoną Sarą

i zamieszkał u krewnych swych kątem.

Ciężko iść w poniewierkę na starość...

Wciąż biadała Goldowa ze łzami:

-Przszło na nas nieszęście, oj przyszło! –

Rabin siedział milczący w kącie,

a Abramek wciąż tęsknił za Wisłą.

- Getto – myślał – jest przecież w Warszawie.

Wisła- myślał – w tym samym jest mieście

Jakby – myślał – przejść z getta do Wisły

i zobaczyć tę Wisłę nareszcie? –

Aż pewnego letniego poranka,

prześlizgnąwszy się szybko pod drutem,

drżąc ze szczęścia pobiegło ku Wiśle

dziecko, książką o świecie zatrute.

                            III

W wspaniałym gmachu  S o n d e r- g e r i c h  t u

przysiadła rzesza w całej potędze.

W mózgu ma nonsens, w sercu nienawiść,

u stóp – stworzoną przez siebie nędzę.

W wspaniałym gmachu S o n d e r-g e r i c h t u

z dwóch stron  stanęli dwaj przeciwnicy:

sąd mundurowy z bronią u boku

i mały chłopiec wzięty z ulicy.

„D e r  J u d e G o l d” dziś jest oskarżony

o wyjście z getta bez zezwolenia,

Zbrodniarz o smutnej dziecięciej buzi

płakał, gdy zabrzmiał akt oskarżenia.

Grzmiał prokurator o wielkiej mafii

i że o całość Rzeszy tu idzie!

Abramek, który zagrażał Rzeszy,

płakał, że Wisły nie zdążyć widzieć...

Niech sprawiedliwość potężnej Rzeszy

w pamięci ludzkiej długo zostanie:

dziecko, co chciało zobaczyć rzekę,

skazano na śmierć przez rozstrzelanie.

[1] זונדר-גריכט – גרמנית – בית-משפט מיוחד.

סטפניה ניי

עדז'יה

אז אני אספר לך מעשיה, עדז'יה.

איפהשהו  בעולם...

האם היה זה בגטו?

אני לא יודעת. אולי בגטו.

הייתה ילדה קטנה, ענייה כמונו

היא מכרה גפרורים ברחוב בחורף.

היא הייתה רעבה וקפאה בקור כמו אני ואת.

עד שפעם ראתה חלון מואר

והציצה...

הוא לא היה מאופל?

שקט, עדזיה. ובכן בפנים, ליד השולחן,

ישבה אימא, אבא ולידם  הילדים.

הם הין מאושרים מאוד.

זה בטח לא היה בגטו?

אני לא יודעת. ובכן על השולחן

היה לחם...

לחם? הרבה? הגידי, אימא, הרבה?

והם אכלו מהלחם ככל שרצו?

כן, הם אכלו, שוחחו והיו עליזים.

ואז לילדה תחת לחלון נהיה עצוב,

היה קר יותר ויותר. וכדי להתחמם

היא הדליקה גפרור, אחד, אחר כך את השני,

ואחר כך, כדי שזה ידלק הרבה זמן

היא הדליקה את כל הקופסא בבת אחת.

והיא ראתה באור הזה תמונות נפלאות,

היא ראתה את כל שחלמה עליו,

על מה שחלמה כל כך הרבה פעמים!

היא ראתה את כול שנחוץ לה...

חכי, אימא, אני כבר אספר!

היה נדמה לה שהיא אוכלת הרבה לחם,

שהיא בעצמה אכלה קילו. ואולי עוד יותר?

והיא שוב בשמלה יפה,

וישנו גן, והיא יכולה להתהלך שם,

ויש שם פרחים, ושהיא עם אימא

יכולות לשהות שם ואיש לא אוסר זאת עליהן!

וכל זה ראתה הילדה,

כשהדליקה לה את הגפרורים...

וכשיהיה כסף, אז אני אקנה לי גפרורים

וגם אעשה ככה,

אולי גם אראה פלאים כאלה...

אבל אימא! למה את בוכה?

Stefania Ney

Adzia

Więc opowiem ci bajkę, Adziu.

Gdzieś na świecie...

A czy to było w getcie?

Nie wiem. Może w getcie.

Była mała dziewczynka, biedna tak jak my,

sprzedawała zapałki zimą na ulicy.

Była głodna i marzła, tak jak ja i ty.

Aż raz zobaczyła okno oświetlone

i zajrzała...

Nie było wcale zaciemnione?

Cicho, Adziu. Więc w środku, przy stole,

siedziała matka, ojciec i koło nich dzieci.

Byli bardzo szczęśliwi.

To chyba nie w getcie?

Nie wiem. Więc na stole

był chleb...

Dużo chleba? Powiedz, mamo, dużo?

I oni jedli tyle chleba, ile chcieli?

Tak, jedli, rozmawiali i byli weseli.

Więc dziewczynce pod oknem zrobiło się smutno,

coraz zimniej jej było. Więc żeby się rozgrzać

zapaliła zapałkę, jedną, drugą,

a potem, żeby się paliło długo,

całe pudełko na raz zapaliła.

I ujrzała wszystko, czego potrzeba...

Poczekaj, mamo, to już ja opowiem.

Zdawało się jej, że je dużo chleba,

że sama zjadła kilo. A może i więcej?

I że znowu jest w ładnej sukience,

i jest ogród, i ona może chodzić po nim,

i że tam są kwiaty, i że ona z mamą

może być w tym ogrodzie i nikt im nie broni!

I to wszystko widziała dziewczynka,

jak zapałki zapalała sobie...

A jak będą pieniądze, to kupię zapałek

i też tak zrobię,

może też takie cuda zobaczę...

Ale mamo! Dlaczegi ty płaczesz?

סטפניה ניי

 יוזיו

לאבא’לה היו פונים: "אדוני הפרופסור".

אבל זה עוד היה שם, ברחוב בודואן, Boduen

כשלאבא’לה היו תלמידים והוא ניגן בפילהרמונית,

הוא ניגן כל כך יפה את מוצרט, בך, בטהובן...

עכשיו אבל כבר לא אומרים לו "אדון הפרופסור",

לאבא’לה קוראים "נגן" או "מוזיקנט".

כי אבא’לה מהלך בחצרות בתים עם כינור

ומנגן טנגו "תשכח" ווולסים מסרטים.

יוזיו אוסף את הגרושים וקונה לחם,

כי אבא’לה לא רוצה לראות את הגרושים אף פעם;

הוא אוסף אותם בגניבה, כי יודע – או, אלוהים! –

הוא יודע שמבייש בכך את בנו הקטן.

עד אשר פעם גירשו אותם מהחצר

השוער התרגז וצעק עליהם כל כך,

שיש יותר מדי קבצנים! ועוד דחף

את אבא’לה עם ראש השיבה שלו, אבא’לה שניגן בפילהרמונית.

אבא’לה פרץ בבכי נורא כמו ילד,

ואחר כך כבר לא בכה, היה אפילו רגוע.

אבל הפך משונה כזה ולא רצה לצאת,

יוזיו התבייש שהוא רעב כל כך.

כי אבא’לה במקום להתהלך עם יוזיו  בחצרות

מנגן לעצמו את שניגן בפילהרמונית

ולמרות שבבית כבר מזמן לא היה לחם,

הוא מאושר יותר מאשר לנגן טנגו

"תשכח".

Stefania Ney

Józio

Do tatusia mówili: „panie profesorze”.

Ale to było jeszcze tam, na Boduena,

kiedy tatuś grał w Filharmonii,

grał tak pięknie Mozarta, Bacha, Beethovena...

Teraz tatuś już nie jest panem profesorem

do tatusia się mówi „grajek” lub „muzykant”.

Bo tatuś po podwórkach chodzi ze skrzypcami

i gra tango „Zapomnij”, i z filmu walczyka.

Józio zbiera groszaki i kupuje chleba,

bo tatuś tych groszaków nigdy nie chce widzieć;

i ukradkiem je zbiera, bo wie – o mój Boże! –

wie, że tatuś się jego, swego synka, wstydzi.

Aż raz ich wyrzucili z jednego podwórka

i dozorca się gniewał i tak krzyczał do nich,

że za dużo żebraków! I jeszcze popychał

tatusia z siwą głową, co grał w Filharmonii.

I tatuś się rozpłakał tak strasznie jak dziecko.

A potem już nie płakał. Nawet był pogodny.

Ale taki był dziwny i nie chciał wychodzić,

A Józiowi wstyd było, że jest taki głodny.

Bo tatuś zamiast chodzić z Józiem po podwórkach,

grał dla siebie to samo, co grał w Filharmonii,

i chociaż w domu dawno już nie było chleba,

był szęśliwszy, niż kiedy grał tango „Zapomnij”.

סטפניה ניי

דויד

כשלאדם אין איפה לשים את עצמו

בשעת עוצר

והוא מחכה, דחוס איפהשהו בשער,

עד שמשמר הלילה יפסח עליו,

ואחר כך על המדרכה הקשה

תחת החומה יתגלגל כסליל –

     אז הוא לא מאמין שפעם הייתה לו מיטה,

     מיטה משלו עם שמיכה

                               וכרית.

וכשהאדם מאתמול לא אכל,

כי בוועד היהודי חסר מרק

(אמרו כבר לבוא לעיתים קרובות פחות,

בגטו יש יותר מדי עניים),

וכמו היה לו אבן בקיבה,

כך כואב לו הרעב ולוחץ –

       אז הוא לא מאמין שהיה פעם שבע

       ואכל מצלחת ליד שולחן ערוך.

כשהאדם הוא בודד בעולם

ולאיש לא איכפת ממנו,

והוא מוכרח להסתדר בעצמו,

כי האחרים לא יעזרו

ולמרות שהוא רק בן אחד עשר

הוא מביט בעולם במבט אפור ועוין –

              אז אתה לא מאמין בן אדם מחוסר בית

              שאיפהשהו ישנם ילדים

             בגילך.

Stefania Ney

Dawid

Jak się człowiek nie ma gdzie podziać

o policyjnej godzinie

i czeka, wciśnięty w bramę,

aż nocny patrol go minie,

a potem na twardym chodniku

pod murem w kłębek się zwinie –

      to wcale nie wierzy, że kiedyś miał

                                                        łóżko,

      że miał własne łóżko z kołdrą

                                                 i poduszką.

Jak człowiek od wczoraj nie jadł,

bo zbrakło zup w komitecie

(kazali już rzadziej przychodzić

za dużo biednych jest w getcie),

i jakby miał kamień w żołądku,

tak głód go boli i gniecie –

             to wcale nie wierzy, że kiedyś był syty

             i jadł na talerzu przy stole nakrytym.

Jak człowiek sam jest na świecie

i nie obchodzi nikogo,

i sam sobie musi radzić,

bo inni mu nie pomogą

i choć ma lat jedenaście

w świat patrzy szaro i wrogo –

           to wcale nie wierzysz, bezdomny

                                                    człowieku,

           że są gdzieś na świecie dzieci w twoim

                                                              wieku.

סטפניה ניי

זושיה

זושיה במשך כל שלושת שנות חייה

לא ראתה לא יער, לא מרעה, לא נהר,

ואפילו לא ידעה שקיימים פרחים

ושאת האדמה סוגר אופק רחוק.

כשזושיה צחקה היו לה שתי גומות חן קטנות

ואימא תמיד נישקה לה בגומות האלה.

אבל היא לא צחקה תכופות כי זושיה בת השלוש

הבינה כבר הרבה למרות היותה כל כך קטנה.

זושיה שאלה את אימה האם בכל העולם

הילדים הם יהודים, והמכוניות גרמניות?

ואימה כל כך חלמה שהמלחמה תגמר

וזושיה כבר לא תצוין כיהודיה, אלא כילדה.

לפני שהגרמנים הוציאו את אימא לטרבלינקה,

אימא הרעילה את זושיה, שהיא לא תסבול;

לעצמה הייתה לה גלולה שניה על השולחן,

אבל על עצמה, כפי הנראה, אחר כך שכחה...

Stefania Ney

Zosia

Zosia ma trzy latka, całe swoje życie

nie widziała ni lasu, ni łąki, ni rzeki,

i nawet nie wiedziała, że istnieją kwiaty

i że ziemię zamyka horyzont daleki.

Zosia, kiedy się śmiała, miała dwa dołeczki

i mama ją w te dołki zawsze całowała.

Ale śmiała się rzadko, bo trzyletnia Zosia

rozumiała już dużo, chociaż taka mała.

Zosia pytała mamy, czy na całym świecie

dzieci są żydowskie, a auta niemieckie?

A mama tak marzyła, że wojna się skończy

i Zosia już nie będzie Żydówką, lecz dzieckiem.

Zanim Niemcy wywieźli mamę do Treblinki,

mama otruła Zosię, żeby nie cierpiała;

dla siebie miała drugą tabletkę na stole,

ale o sobie zapomniała...

סטפניה ניי

רותקה

עברים ושבים שהלכו ברוגע על המדרכה

ברחוב ז'לזנה "הארי",

עצרו לפתע בלב קפוא –

שם, בגטו, בקומה הכי גבוהה של הבניין

נעמדה בצעקה מחרידה

ילדה קטנה.

היה זה ב-5 לאוגוסט שנת "הגירוש".

היא יצאה בריצה מהדירה בצרחה

גרמני במדים רצה לקחת אותה –

הלאה במדרגות – כבר היא למעלה –

יותר גבוה אי אפשר – היא היססה קצרות –

על המדרגות שעטה – עד כאן הוא רודף אחריה...

גבר מבוגר עם רובה ביד

אחרי רותקה הקטנה...

היו אחריה עשר שנות חיים

לרותקה הקטנה שהגרמני רדף אותה,

ובהן:

הפינוי מדירה אחת,

אחר כך משנייה, אחר כך משלישית,

ללא רהיטים, בגדים, ללא כלום;

מכירת סוכריות בכפור;

מכתב מאבא ממחנה;

מחלת הטיפוס באולם בית חולים נורא,

שם החולים מתו צפופים על הרצפה,

מאות שנים של אסונות, מחלות, עוני, השפלות

ורעב ללא הרף, כל הזמן, בכל שעה.

עוברים ושבים בצד "הארי"

נרעדו, כיסו את העיניים –

שם בגטו, מקומה הכי גבוהה של הבניין

ילדה קפצה לכביש.

Stefania Ney

Rutka

Przechodnie idący spokojnie chodnikiem

po aryjskiej stronie Żelaznej ulicy

stanęli nagle z sercem zmartwiałym –

tam, w getcie, na najwyższym piętrze kamienicy

stanęło na oknie dziecko małe.

Było to 5 sierpnia roku „wysiedlenia”.

..............................................................

Wybiegła z krzykiem z mieszkania,

chciał ją Niemiec zabrać w mundurze –

dalej po schodach – już jest na górze –

wyżej nie można – zawahała się krótko –

na schodach tupot – aż tu za nią goni...

Dorosły mężczyzna z karabinem w dłoni

za małą Rutką...

Miała za sobą 10 lat życia

mała Rutka, którą Niemiec doganiał,

w tym:

wyrzucenie z jednego mieszkania,

potem z drugiego, potem z trzeciego,

bez mebli, bez ubrań, bez niczego;

sprzedawanie cukierków na mrozie;

list od ojca męczonego w obozie

tyfus na strasznej szpitalnej sali,

gdzie chorzy pokotem na ziemi zdychali;

wieki nieszczęść, choroby, nędzy, upokorzeń

i głód bez przerwy, ciągle o każdej porze.

.................................................................

 Przechodnie na „aryjskiej” stronie ulicy

wzdrgnęli się, zasłonili oczy –

tam, w getcie, z najwyższego piętra kamienicy

dzieciak wyskoczył na bruk ulicy.

סטפניה ניי

יולה

לזכרה  של יולנתה שטוהובנה שנרצחה בידי הגרמנים בשנה הרביעית לחייה.   

אבא’לה הלך לעבודה כמו בכל יום

יולה נשארה כרגיל לבדה לגמרי,

האוצר של אבא’לה, היחיד בעולם,

הבת הקטנטנה כחולת העיניים.

אבא’לה לא ידע שבזה הרגע

על עגלה נוראה בין אנשים מושמדים

ילדה בת ארבע יושבת לבדה,

זרוקה על עגלה בבעיטה של גרמני.

יולה לא בוכה. היא רוצה להיות מאוד אמיצה,

שאבא’לה לא יצטרך להתבייש בה:

כי אבא’לה יבוא עוד מעט ויקרא:

- איפה יולה, הבת הקטנטנה של אבא’לה?

יולה לא בוכה למרות שבאומשלגפלץ

חונק כבר אד אסון אנושי.

היא מחכה לאבא’לה שלה,

היפה מכולם והחזק מכולם.

יולה לא בוכה. על אנחות ויללות

נופל שקט ואימת מוות.

החיים מקנאים באלה שגוססים כאן.

יולה לא בוכה, כי היא מוכרחה להיות אמיצה.

יולה לא בוכה, ילדה גלמודה

בתופת הסבל והדמעות וייאוש.

בהמון האדיר נעמדת על קצות אצבעותיה הקטנות

שאבא’לה יבחין בה מיד.

הכה בקת הרובה  את הראש בהיר השער

גרמני שסבב בתוך המון עם סיגריה

חדלו לראות העיניים הכחולות

מלאות תדהמה שאבא’לה לא הספיק .

Stefania Ney

Jola

 Pamięci Jolanty Stokówny zamordowej przez Niemców w ielu czwartego roku życia.

Tatuś do pracy poszedł tak jak codzień

Jola została jak zwykle samiutka –

skarb tatusiowy, jedyny na świecie

niebieskoka córeczka malutka.

Tatuś nie wiedział, że właśnie w tej chwili

na strasznym wozie wśród ludzi straconych

siedzi samotne czteroletnie dziecko,

na wóz przez Niemca kopniakiem wrzucone.

Jola nie płacze. Chce być bardzo dzielna,

żeby się jej tatuś wstydził nie musiał,

bo tatuś zaraz przyjdzie i zawoła:

  Gdzie tu jest Jola, córeczka tatusia?

Jola nie płacze, choć na U m s h l a g p l a t z u

dusi już opar nieszęścia ludzkiego.

Czeka cierpliwie na swego tatusia,

najpiękniejszego i najsilniejszego.

Jola nie płacze. Na jęki i wycia

opada groza śmiertelna.

Żywi zazdroszczą tym, co tu konają.

Jola nie płacze, bo musi być dzielna.

Jola nie płacze, samotna dziewczynka

w piekle cierpienia i łez i rozpaczy.

W ogromnym tłumie staje na paluszkach,

żeby ją tatuś zobaczył.

..........................................................

Uderzył kolbą w jasnowłosą główkę

Niemiec, co w tłumie z papierosem krążył.

Przestały widzieć niebieskie oczęta

pełne zdumienia, że tatuż nie zdążył.

סטפניה ניי

שיר על יאנוש קורצ'אק

 עת השחיטה הכללית כאשר הגרמנים רצחו הילדים מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק,  הם הציעו לקורצ'אק עצמו להשאירו בחיים. קורצ'אק סירב והלך למוות כשהוא מחזיק את שני הילידים הצעירים ביותר בזרועותיו.

אם ניקח את כל חיוכי הילדים,

חיוכי הציפורים וחיוכי הפרחים,

חיוך של רופא וחיוך של משורר,

שיר על יאנוש קורצ'אק יוצר.

שיר על אדם, שבזמנים אפלים,

בעולם מטורף משנאה,

היה בעל לב בהיר ומחשבות בהירות.

שיר על אדם שאהב ילדים.

הוא אהב ילדים,

להם העניקו המבוגרים

קור, רעב וקללה.

ילדים שעברו דרך קשה,

מהלידה ועד מות קדושים.

ילדים נרדפים ככלבים מצורעים,

נפוחים מרעב, פניהם צהובות-כחולות,

זקנים קודרים בני חמש –

למען ילדים אלה יאנוש קורצ'אק ניספה.

לא בעד מולדת, אלוהים, לא בעד כבוד,

לא למען אימא, למען אבא, למען אח,

אלא בעד זאטוטים עניים, מוכי כינים,

העלובים ביותר בין יצורי העולם.

הוא נתן להם את לחמו, חכמתו וליבו,

חי ביניהם בחרפה, ברעב ובזוהמה.

ניספה, כשרצחו ילדים

שלא הספיקו להיות שפלים כמו בני-אדם.

Stefania Ney

O Januszu Korczaku

Podczas ogólnej rzezi, gdy Niemcy mordowali dzieci z sierocińca Janusza Korczaka, jemu samemu ofiarowano możność uratowania się. Korczak odmówił i poszedł na śmierć z dwojgiem najmłodszych dzieci na ręku.

Gdyby wziąźć wszystkie uśmiechy dziecięce,

uśmiechy kwiatów i uśmiechy ptaków,

uśmiech poety i uśmiech lekarza –

powstałby wiersz o Januszu Korczaku.

Wiersz o człowieku, co w czasach ciemności,

na obłąkanym z nienawiści świecie,

miał jasne serce i miał jasne myśli,

wiersz o człowieku, co kochał dzieci.

Ukochał te dzieci, które świat dorosłych

obdarzył chłodem, głodem i przekleństwem,

co ciężko przeszły swą króciutką drogę

od urodzenia do śmierci męczeńskiej.

Dzieci zaszczute jak parszywe psiaki,

spuchmięte z głodu, z twarzą żółtą-siną,

ponurzy, starzy, pięcioletni ludzie .

za takie dzieci Janusz Korczak zginął.

Nie za ojczyznę, za Boga, za honor,

ani za matkę, za ojca, za brata,

ale za biedne, zawszone bachory,

za najnędzniejsze z wszystkich stworzeń świata.

Oddał im chleb swój i mądrość i serce,

żył z nimi w hańbie i w głodzie i w brudzie,

i zginął, kiedy mordowano dzieci,

co nie zdążyły być podłe jak ludzie.

תרגמה מפולנית לעברית הלינה בירנבאום;   Translated from Polish to Hebrew by Halina Birenbaum ;   Z polskiego: Halina Birenbaum

Home

אלז'בייטה פופובסקה

דרדרים כחולים

האסירות היוצאות לשדה שמבעד לחוטי התיל,

הביאו צרור דרדרים כחולים. בספלון על השולחן

נצבים הם ומביטים בנו... אנחנו מביטים בהם.

פגישה כזאת – בכאלה תנאים נוראים!

חסרות מלים... שתיקה... מי יודע אולי מהשקט

יראו שדות תבואה... אולי זה ישמע?...

מקו כחול היערות חלקות מרעה פורחות...

"ארץ ילדותי"... אור זכרונות יקרים...

מבעד לחוטי התיל של מאיידנק, מבעד לשער הדוקרני,

החיים זורמים באורח רגיל... בשגרה הנצחית

עצב, דאגות, טרדות, שמחה

עברים על ידידינו ועל קרובינו.

בלעדינו הילדים גדלים, אמהות מזדקנות,

פורחים דרדרים כחולים... שדות תבואה מתנועעים.

Elżbieta Popowska

Bławatki

Robotnice chodące za druty, na pole,

Przyniosły pęk bławatków. W kubeczku, na stole

Stoją i patrzą na nas... my patrzymy na nie...

W warunkach tak straszliwych, cóż to za spotkanie!

Słów zabrakło... milczenie... kto wie... może w ciszy

Łany zbóż falujących dojrzy się... dosłyszy?...

Pod siną linią lasów pas łąk ukwiecony...

„Kraj lat moich dziecinnych”... Drogie wspomnień strony...

Za drutami Majdanka, za kolczastą bramą,

Płynie życie swym trybem... odwiecznie to samo...

Smutki, troski, kłopoty, radość i wesele...

Przeżywają je bez nas krewni, przyjaciele,

Bez nas rosną nam dzieci, siwieją matki,

I łany zbóż falują... i kwitną bławatki.

אלז'בייטה פופובסקה פעילת מחתרת פולנית, שנכלאה בבית-הסוהר הווארשאי "פאביאק". ואחר-כך הובלה למחנה הריכוז מאיידנק פורסם בקובץ שיר מבעד לגדר תיל, לובלין, 1983.

Działaczka ruchu oporu polskiego, więziona na Pawiaku i potem zasłana do obozu koncentracyjnego na Majdanku. Wiersz ten został napisany na Majdanku i opublikowany w tomie wierszy Pieśń z za drutów w Lublinie, 1983.

תרגמה מפולנית לעברית הלינה בירנבאום;   Translated from Polish to Hebrew by Halina Birenbaum ;   Z polskiego: Halina Birenbaum

Home

Home

שמעון ספונד

בוקר סתווי במאיידנק

בבוא בוקר סתיו אפור אחד

עמדו הנדונים מעבר לסורג של מאיידנק,

הביטו מבעד לסורג על להקות עגורים

העפים לארץ בה החופש לא מדמם.

טיסתם ההמונית מעורבבת בקרקור

מצלצלת בהלל המנוני השחרור.

אלה מלמטה הביטו למעלה

עד אשר נעלמו הצפורים המתגעגעות אל מעבר לעננים

עמדו, הביטו והביטו

בידיהם מחו בשקט את זרם הדמעות.

כאלה הן תופעות הסתו,

משפיעות מרירות אל בין סורגי בית-הסוהר,

לתאים, ולמרתפים ולחורי הצינוק. אפילו

אוחזים שם בגרונם את ראשוני האסירים,

כל אחד מהם בקושי עומד על רגליו

תשוש, נרמס בצפייה לשחר.

סורגי בית-הסוהר הם, אכן, לוח שחמט של הנשמות

שדה מרובעים בלוח – לוח המרה:

יגון, קללות, תפלות, תקוות,

לרוב תשפך דמעה יחידה בשדות אלה.

ככל שיתיבש מהר יותר לוח המרובעים,

יגדל נצחון צד אחד של הנשמות.

לכן דיבר בשעת הגסיסה

רבי כולו שלד עצמות שהשתוקק לחיות, שיחל

להשרדות הנפש לפני הדרך הארוכה:

"היו שלום, אהובי, הנצח קורא לי!

אך, דעו והאמינו, אין צורך להתיפח,

חייבים להתעלות מהלחם שמימה,

בכפות רגלי הפרידה, במדרגות הפרוד,

למסע מעלה, אם כך מצווה הגורל.

לברוח משיבולת ומניחוח הגרעינים,

ממעינות שבין יערות הפועמים כלבבות

לברוח מגבולות בהם הקבה

מכניעה את כל אשר מכונה תבונה..."

ו

השתתק שלד העצמות, קרס אל תוך עצמו,

נרדם בפינה שקט כקבר.

על דבר לא המליץ עוד, לא במלה ולא בנשימה,

לא נרעד עוד כשאחיו לתנור אותו הטילו.   

Szymon Spund

Poranek jesienny na Majdanku

 Z nastaniem pewnego szarego poranka

stali staceńcy pod kratą Majdanka,

patrzali z za krat na sznury żurawi,

ciągnących do krajów, gdzie Wolnośś nie krwawi.

A lot ich masowy z klekotem zmięszany

wydzwaniał w przestworzach wyzwoleń peany.

   Ci z dołu, patrzali do góry, do góry

aż ptactwo stęsknione odeszło za chmury,

wciąż stali wzdychając, patrzali, patrzali

i cicho palcami nurt łez ocierali...

   Bo takie już są te zjawiska jesienne,

że gorycz rzucają przez kraty więzienne

do cel i do piwnic, do ciemnych karcerów,

za gardło chwytając tam tych pionierów,

z których już każdy na nogach się słania,

złamany, zdeptany czekaniem zarania.

Tak, kraty więzienne, to dusz szachownica,

jej pole kwadratów – żółciowa tablica:

rozpacze, przekleństwa, modlitwy, nadzieje,

przeważnie łza jedna w te pola przeleje.

Im rychlej się kompleks kwadratów osuszy,

tym większej tej partii zwycięztwo jest duszy...

   Dlatego tam mówił w godzinie konania

rabin-kościotrup, łaknący wytrwania,

wytrwania swej duszy przed drogą daleką:

„żegnajcie, kochani, wzywają mnie wieki...!

Ach, wiedzcie i wierzcie, że szlochać nie trzeba,

lecz lotem swym wzbić się od chleba do nieba,

stopniami rozłąki, schodami rozbratu,

stąpając ku górze, gdy tak każe fatum,

uciekać od kłosów, ziarnami pachnących,

od źródeł wśród lasów, jak serca bijących,

uciekać od granic, na których żołądek

zniewala to wszystko, co zwie się rozsądek...”

   I zamilkł kościotrup i zapadł się w sobie,

i zasnął w kąciku tak cicho jak w grobie,

niczego już słowem ni tchem nie zalecał

i nie drgnął, gdy bracia go kładli do pieca.

שמעון ספונד – משורר, פובליציסט,עתונאי, פעיל ציבורי, חבר במערכות יומונים בעיר לבוב וגם ביומון היהודי בשפה פולנית  "רגע"   

.CHWILA” השיר "בוקר סתווי במאיידנק" ראה אור באנתולוגיה השיר יוותר שלם פולין, 1947, ובקובץ שיר מבעד לגדר תיל, לובלין, 1983

Szymon Spund – poeta, publicysta, dziennikarz, działacz społeczny, współpracownik redakcyjny lwowskich dzienników, także polskojęzycznego dziennika żydowskiego “Chwila”.

 Wiersz „Jesienny Poranek na Majdanku” został opublikowany w Polsce w antologii Pieśń ujdzie cało 1947 i w tomie wierszy Pieśń z za drutów w Lublinie 1983.

תרגמה מפולנית לעברית הלינה בירנבאום;   Translated from Polish to Hebrew by Halina Birenbaum ;   Z polskiego: Halina Birenbaum

Home

 הלינה בירנבאום  

מחפשת חיים אצל המתים, כמו חפרפרת, סעו לטרבלינקה, בתים ארוכים, היא חכתה, לא כדאי לחלום, אוי למי שיתקרב, הילדה הקטנה מהשואה, לא על פרחים

Halina Birenbaum (Polish)

Szukam życia u umarłych, Jak kret, Jedźcie do Treblinki, Długie Domki, Ona tam czekała, Nie warto śnić, Biada temu kto się zbliży, Mała dziewczynka z lat zagłady, Nie o kwiatach

הלינה בירנבאום נולדה בווארשה ב-1929. עברה את הכיבוש הנאצי בגיטו ווארשה, מאיידנק ואושוויץ ובמחנות בגרמניה. החלה לכתוב עוד בזמן המלחמה. באושוויץ כתבה לפעמים על פיסות נייר שקרעה משקי מלט ריקים. פרסמה את הספר החיים כתקווה, אשר הןפיע גם בפולנית, באנגלית ובגרמנית, קובץ השירים ניגון פנימי וספר תרגומים מיצירותיו של המשורר ולאדיסלב שלנגל אשר קראתי למתים, סיפורים ושירים שלה הופיעו בקבצים, באנתולוגיות ובעיתונים שונים בעברית ובפולנית.

הלינה השתתפה במספר תוכניות רדיו על נושא השואה, בסרט בגלל המלחמה ההיא, בסרט טלויזיה על העלייה ב-1947: שבר ענן, בהקלטות וידאו בבית התפוצות ובמוזיאון מאיידנק. מזה שנים עוסקת בהחדרת מידע על אירועי השואה, מספרת בפני תלמידי בתי-הספר ברחבי הארץ את קורותיה מאז, מלקטת, מפרסמת ורושמת סיפורים על אנשים אחרים "משם".

     
Polish                              Hebrew

Z tomiku wierszy Nie o kwiatach, Kraków, 26.07.87

Halina Birenbaum urodziła się w 1929 r. w Warszawie. Przeżyła okupację niemiecką w getcie warszawskim, na Majdnku, Auschwitz i w obozach w Niemczech. Zaczęła pisać jeszcze w czasie wojny. W Oświęcimiu pisała na skrawkach papieru oderwanych z pustych worków po cemencie. Opublikowała książkę Nadzieja umiera ostatnia, która została przetłumaczona na hebrajski, angielski, niemiecki, japoński, francuski, tomik wierszy hebrajskich Wewnętrzna melodia, wierszy polskie Nawet gdy się śmieje, Nie o kwiatach, Jak można w słowach, Echa dalekie i bliskie – Spotkania z młodzieżą, tomik wierszy w języku angielskim Sound of a guilty silence, tomiki wierszy po niemiecku  i książkę jej tłumaczeń na hebrajski utworów poety, Władysława Szlengla Co czytałem umarłym.

   Halina uczesniczyła w różnych programach radiowych na temat zagłady, w izraelskim filmie dokumentalnym Z powodu tej wojny, filmie telewizyjnym izraelskim Zerwanie chmury na temat „olim” (imigracji do Izraela) uratowanych z Shoa, w telewizyjnym filmie polskim Nadzieja umiera ostatnia, w nagraniach dla muzeum Diaspory w Tel-Avivie, muzeum Majdanka, Oświęcimia. Zajmuje się od lat rozpowszechnianiem wiedzy o zdarzeniach Holokaustu. Opowiada o nich uczniom w szkołach w kraju i zagranicą, spisuje opowieści innych ludzi o ich przeżyciach z owych lat.

Home