הלינה בירנבאום
שירים לפני ומתוך המבול
ספרית מעריב, 1990, כל הזכויות שמורות
©
Halina Birenbaum
POEMS BEFORE AND WITHIN THE FLOOD
Wiersze sprzed i z czasu potopu
Ma'ariv Book Guild, 1990
Copyright©
|
Wiersze sprzed i z czasu potopu |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הלינה בירנבאום
שנות המבול של השואה השאירו בי זיכרונות אין ספור, אבל לא רק על הזוועות. אני נושאת משם ערכים אנושיים, אהבה לאנשים ולחיים, ואהבה גדולה לא פחות לשירים שהכרתי על סף המוות, למחבריהם אשר דרך יצירותיהם עודדו ועזרו לחיות, ועזרו גם ללכת למוות בתחושת ערך נצחי של החיים. שיריהם נכתבו מתוך היגון הגדול ביותר ומתוך הבנה והתרוממות-רוח אנושית, שכמותה חשים רק ברגעים שבין החיים למוות. כאלה היו השירים של ולאדיסלב שלנגל, של סטפניה ניי, של פולה בראון ואחרים. אני זוכרת ומזכירה אותם ללא הרף. אני משתדלת להעניק מעוצמתם וממשמעותם העמוקה לידידי, לקרובי החדשים ולבני נוער שאני נוהגת לספר להם על אותם הימים.
שירי הילדות חוזרים אלי בהזדמנויות מופלאות שונות, דרך פגישות בלתי צפויות, מקריות. ובנסיבות שקשה להאמין שהן מתרחשות במציאות. הם חוזרים אלי, אולי כדי שאוכל להעבירם הלאה יחד עם התרגשותי, התלהבותי, געגועי אליהם ואל כל מה שהיו עבורנו שם. מדי פעם אני נפגשת עם חברי לגורל. אני קוראת לפגישות אלה "פגישות ארכיאולוגיות". הן מחזירות ומעלות חוויות משותפות ומאמתות אירועים שהזמן טשטש – ובכך משמעותן העיקרית.
את בלומה בביץ-שדור ואת אחותה מהגטו ומהמחנות, הלינקה צ'אמרקה-ברמן, פגשתי בארץ רק אחרי 40 שנה, הודות להרצאה בבתי-הספר ביום השואה.
הכרנו לראשונה בבונקר, בגטו ווארשה, ברחוב מילה 3 בזמן המרד והחיסול, ואחר כך המשכנו באותו מסלול: מאיידנק, אושוויץ, צעדת המוות לרוונסביק ולנוישטאד-גלווה. שוחחנו על הכל כשהתכנסנו שוב. גם על השירים מהגטו, שעסקתי בתרגומם באותה עת. הדבקתי את בלומה ואת הלינקה בהתלהבותי. הדבר הביא במפתיע למציאת מספר שירים מלפני המבול של ולאדיסלב שלנגל. על הדרך שבה מצאתי את שיריו האחרים, המקובצים בספר "אשר קראתי למתים" בתרגומי, כתבתי במפורט בהקדמה שם, והנה התגלו שירים נוספים.
בלומה ובעלה ערכו טיול ארוך בעולם. הלינקה, אחותה המאומצת, נתלוותה אליהם. להלינקה בן-דוד בברזיל, משה פפלבאום, אשר היגר מווארשה, עיר מולדתו, עוד לפני מלחמת העולם השניה, בריו דה ז'אנירו התחתן עם צעירה מקומית והקים משפחה. במשך השנים התנתק מהתרבות ומההווי שספג בבית.
המפגש עם בלומה והלינקה החזיר אותו אל חוויות מימי נעוריו הרחוקים. התעוררו געגועים וזיכרונות. הם נזכרו בשירים ששרו פעם בווארשה לפני המלחמה, בפזמונים באידיש ובפולנית, הזכירו בצחוק את השיר הפופולארי: היום לעלמה אנז'ה חופש, היום בעצמה גברת מגונדרת... ובלומה הצטעקה: "אתה יודע שאת השיר הזה כתב ולאדיסלב שלנגל, שמאוחר יותר היה משורר גטו ווארשה ונספה שם בזמן המרד ב1943 ?!" למשמע שם המשפחה החוויר פפלבאום, תפס ראשו בידיו והתייפח. כשנרגע, הסביר:
שלנגל היה ידיד נעוריו וחבר לספסל הלימודים של אחיו איגנץ, שגם הוא נספה בשואה. הוא ניגש לארון והוציא צרור עיתונים ותמונות מצהיבים. תמונות של אחיו עם המשורר בווארשה של פעם, ובעיירת הנופש אוטבוצק Otwock. גיליונות של העיתון היהודי בפולני נאש פשגלונד, שבהם פורסמו שירים של שלנגל מן השנים 1937-1939. הוא שמר אותם במשך חמישים שנה כמעט, כשלמשפחתו הברזילית הם זרים ולא אומרים דבר...
עכשיו, בחברת האורחים מישראל, הכל הפך חי וחשוב, אפילו עצם יהדותו! השירים בעיתונים הישנים, המתפוררים, מדברים כנבואה מדהימה. הזמן והאירועים הוכיחו זאת ואנחנו יכולים להיווכח בכך בנקל, היום, ביודענו את העובדות לאשורן.
בלומה הביאה את השלל היקר הביתה ומסרה אותו לידי שאעשה בו משהו. היא יודעת את יחסי הנלהב לשלנגל. חשוב שאתרגם אותם, אמרה, שלא יאבדו עוד, שיקראו אותם בישראל. זאת גם כל שאיפתי ומטרתי.
חלק משירי שלנגל נתגלה בארכיון של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, שנמצא מתחת להריסות הגטו. מספר שירים מצא פולני בעיירה יוזפוב Józefów, כשניסר לוח שולחן גדול שנלקח מהגטו, ואת חלקם שחזרו האנשים מזכרונם.
כך קרה גם עם השירים של סטפניה ניי ושל פולה בראון, אשר כתבו שירים והופיעו יחד עם שלנגל בבית-הקפה שטוקה. סטפניה ניי ופולה בראון הופיעו גם בשירה ובדקלומים בתיאטרון פמינה בגטו ווארשה. פולה בראון כתבה והלחינה שירים והשתתפה בערבי קריאה מחתרתיים במחנה הריכוז מאיידנק, שם הוצאה להורג יחד עם למעלה משמונה-עשר אלף יהודים ביום רביעי, 3.11.1943 והיא בשנות העשרים לחייה.
השירים של שלנגל, ניי ובראון ראו אור לראשונה אחרי המלחמה באנטולוגיה של שירים שנכתבו בגטאות ובמחנות, השיר יישרד. הוועד היהודי, שהתארגן עוד בזמן המלחמה, הוציא את האנטולוגיה לאור ב-1947 וערך אותה הסופר והחוקר היהודי מיכאל בורביץ.
מספר שירים של שלנגל גילתה ד"ר רות שיינפלד, חוקרת ספרות מאוניברסיטה תל-אביב, בעיתונים מווארשה משנות השלושים, בספרייה הלאומית בירושלים, וכמה שירים שלו הצלחתי אני לאתר בעזרת מאמר שכתבתי בעיתון בשפה הפולנית המופיע בארץ.
בשנת 1977 יצא לאור קובץ נפרד של ולאדיסלב שלנגל בהוצאה ממלכתית פולנית ושמו אשר קראתי למתים, הוזכר שם שיר, חשבון עם אלוהים, שכביכול היה ואין יודעים עליו דבר... זכרתי אותו מהגטו. מיד כתבתי את המאמר בעיתון וכעבור זמן מה התייצב אצלי מר שולמן מחיפה, ובידו דף ניר, שעליו, בכתב-יד של אדם בלתי ידוע, כתוב השיר במלואו! שולמן הווארשאי קיבל את הדף אחרי המלחמה, לא ידע אפילו מי המחבר, אבל שמר עליו למעלה מארבעים שנה.
את שני שיריו האחרים: "אניות שטות" ו"אני מחפש את האדם" הביאה לי פירה סלנסקי מירושלים היא הספיקה להעתיקם מעיתון נאש פשגלונד עוד בשנת 1939, זמן קצר לפני עלייתה לארץ-ישראל. פירה הגיעה אלי לראשונה בעקבות קריאת ספרי החיים כתקוה. מיותר לציין שהתיידדתי עם אנשים אלה, ואחרים כמוהם, ואנחנו כעת משפחה אחת בשל האהבה לאותם שירים.
לאחרונה פנתה אלי הלינה מגדן מאשקלון, אחרי שקראה את הספר אשר קראתי למתים, וסיפרה לי סיפור שריגש אותי מאוד.
הלינה עמדה לעבור מהגטו לצד הארי בתחילת אקציית-חיסול. ניגש אליה יהודי ומסר לה חמישה שירים כתובים בכתב-יד. הוא התחנן שתציל אותם ותביא אותם אל העולם החופשי אם תישרד. הלינה לא ידעה דבר על שלנגל ולא ידעה מי הוא האיש שמסר את השירים לידיה. היא שמרה עליהם כמו על חייה. השירים נמצאים עד היום בכספת שלה יחד עם המסמכים החשובים ביותר.
הפגישה עם הלינה מגדן מאמתת פעם נוספת את העובדה, ששמירה על התרבות נחשבה בגטו לא פחות מהמאבק להשרד, ואפילו יותר, ומוכנים היו להסתכן ואף להקריב על כך את החיים.
השירים שנכתבו בגטאות ובמחנות ההשמדה היו ביטוי לחיים בגיהינום – הם עזרו לחיות ולמות. בכוחם לספר לנו היום נאמנה את שהתרחש שם אז, ומה חשבו והרגישו האנשים שחיו על פי-התהום, כשהמוות והרצח שולטים בכל ללא מעצור.
|
Halina Birenbaum
Wiersze sprzed i z czasu potopu Z przedmowy do mojego hebrajskiego tomiku wierszy i tłumaczeń Lata „potopu" w Shoah zostawiły we mnie niezliczone wspomnienia, ale nie tylko o okropnościach. Wyniosłam stamtąd ludzkie wartości, miłość do ludzi, do życia, i miłość do wierszy poznanych na krawędzi śmierci do ich autorów, którzy przez swe utwory dawali nam otuchę i pomagali żyć - iść na śmierć z poczuciem wiecznej wartości życia. Powstały z największej rozpaczy, ale też głębi ludzkiego zrozumienia i wzniosłości, jakich doznaje się tylko w chwilach ostatecznych. Takie były wiersze Icchaka Kacenelsona, Władysława Szlengla, Stefanii Ney (Grodzieńskiej), Poli Braun i innych, nieznanych autorów. Staram się nieustannie przekazać ich treść i znaczenie swym bliskim oraz młodzieży, której opowiadam o tamtych czasach. Wiersze te z mojego dzieciństwa lat Zagłady wracają do mnie niezwykłymi drogami, aż trudno uwierzyć, by mogło się to dziać w rzeczywistości. Wracają chyba po to właśnie, bym moła przekazać dalej wraz z moim wzruszeniem i tęsknotą do tych, z którymi je czytałam razem Wtedy. Przedziwne przypadki sprowadzają też spotkania z towarzyszami losu z tamtych dni. Nazywam je „odkryciami archelogicznymi". Zwracają wspomnienia przebytych doświadczeń, uwiarygodniają zdarzenia zacierane przez czas - i w tym ich główne znaczenie. Blumę Babic-Szadur i jej siostrę z getta i obozów, Halinkę Czamarkę-Barman, spotkałam w Izraelu dopiero po 40 latach w szkole w Dniu Pamięci Holocaustu. Ukrywałyśmy się razem w bunkrze na ulicy Miłej 3 w czasie powstania i likwidacji getta warszawskiego. Szłyśmy potem dalej tą samą trasą: Majdanek, Auschwitz, Marsz Smierci - Ravensbruck - Neustadt-Glewe... Przypomniałyśmy teraz razem tę całą przeszłość, także przedwojenne piosenki i wiersze z getta, które ja akurat tłumaczyłam wtedy na hebrajski. „Zaraziłam" do nich Blumę i Halinkę swym entuzjazmem, co przyniosło nieoczekiwanie do znalezienia utworów „sprzed potopu" Władysława Szlengla. O przypadkach znalezienia innych jego wierszy zebranych w książce „Co czytałem umarłym", przetłumaczonej na hebrajski i opublikowanej przeze mnie w Tel Avivie napisałam szczegółowo w przedmowie do tej książki. I nagle odnalazły się jego następne wiersze. Bluma i jej mąż odbyli długą podróż po świecie. Halinka, przybrana siostra Blumy, dołączyła się do nich. Odwiedzili, między innymi kuzyna Halinki w Brazylii. Mosze Papelbaum, wyemigrował z Warszawy, miasta swego urodzenia, jeszcze przed II wojną światową. Ożenił się w Rio De Janeiro z tubylką, założyli rodzinę. Z czasem oddalił się niemal zupełnie od kultury, którą nasiąknął w domu w Polsce. Spotkanie z Blumą i Halinką obudziło przeszłość z lat młodości, tęsknotę. Zaczęli przypominać także piosenki śpiewane przed wojną - polskie i żydowskie przeboje, popularną piosenką: Dziś panna Ańdzia ma wychodne, Jadziem Panie Zielonka!..." Bluma zawołała w uniesieniu: „a wiesz, że te słowa napisał Władysław Szlengel, poeta warszawskiego getta, który zginął w czasie pw kwietniu 1943 roku?" Papelbaum ujął głowę w ręce i zapłakał na dźwięk wypowiedzianego nazwiska. Szlengel był jego przyjacielem młodości, kolegą z ławy szkolnej jego brata, Ignaca, zgladzonego w Shoah. Wyjął z szafy plik pożółkłych gazet i zdięć, dał je Blumie. Zdięcia swego brata ze Szlenglem w przedwojennej Warszawie, z letniska w Otwocku; gazety z lat 1937 - 1939 ( Nasz Przegląd, Szpilki), gdzie publikowano wiersze, satyry i humorestki Szlengla. Przechowywał je w ciągu dziesiątek lat, choć jego brazylijskiej rodzinie one były obce. Teraz te przedwojenne wiersze z pożółkłych, rozpadających się niemal gazet przemówiły nagle, jak proroctwo. Własne doświadczenia i czas dokazały tego na jakże bolesnych faktach! Bluma przywiozła mi te gazety i zdięcia - skarb z Brazylii: powinnaś je przetłumaczyć, by nie zginęły, by te wiersze poznano w Izraelu! Nie musiała mi o tym napominać. Było to moim wewnętrznym poczuciem obowiązku, celem. Część wierszy Szlengla odnalazło się w archiwum Emanuela Ringelbluma pod gruzami getta. Kilka wierszy znalazł pewien Polak z Józefowa, gdy rozrąbał stół przyniesiony z getta - niektóre wiersze ludzie odtworzyli z pamięci. Tak też z wierszami Poli Braun i Stefanii Ney, które występowały razem ze Szlenglem w getcie w kawiarni „Sztuka". Steafania Ney i Pola Braun występowały również jako śpiewaczki i recytatorki w getcie warszawskim w teatrze Femina. Pola Braun pisała teksty i komponowała muzykę do swych piosenek, śpiewała je też więźniarkom na konspiracyjnych spotkaniach w obozie na Majdanku. Polę Braun rozstrzelano wraz z 18.500 Zydami w środę, 3 listopada 1943 roku. Miała dwudzieściekilka lat. Wiersze Szlengla, Ney i Braun opublikowano po wojnie w antologii „Pieśń ujdzie cało". Komitet żydowski zorganizowany jeszcze w czasie wojny, wydał tę antologię w roku 1947 pod redakcją pisarza i poety Michała Borwicza. Kilka wierszy Szlengla w gazetach warszawskich sprzed wojny odnalazła w archiwum uniwersytetu w Jerozolimie i przekazała mi badaczka literatury z Tel Avivu, Ruth Szejnfeld. Mnie się udało odnaleźć zapamiętany z getta Obrachunek z Bogiem przez artykuł, który opublikowałam o tym wierszu w gazecie polskiej w Izraelu, Nowiny i Kurier. Wiersze Płyną okręty i Szukam człowieka przyniosła mi Fira Slańska z Jerozolimy. Zdążyła przepisać je z gazety Nasz przegląd jeszcze w 1939 roku, na krótko przed swoim przyjazdem do Palestyny, przed wybuchem wojny. Fira skontaktowała się ze mną po przeczytaniu mojej książki Nadzieja umiera ostatnia, odtąd zaczęła się i trwa do dziś nasza przyjaźń. Halina Migdan z Aschkelonu zwróciła się do mnie po przeczytaniu hebrajskiej wersji mojego tłumaczenia Co czytałem umarłym. Opowiedziała mi, że przed wydostaniem się na „aryjską" stronę na początku akcji wysyłki Zydów na stracenie do Treblinki pewien mężczyzna podał jej rękopisy pięciu wierszy, błagając, żeby je wzięła z sobą i przekazała światu, jeśli przeżyje. Halina nie wiedziała nic o Szlenglu, ani kim był ten, który przekazał jej jego rękopisy. Przechowywała je przez całe życie wraz z najważniejszymi dokumentami. Spotkanie z Haliną Migdan jest jednym z dowodów, że w getcie liczyły się nie mniej dzieła kultury od własnego życia - narażano życie dla ich ocalenia i przekazu.. Pisane w gettach i obozach wiersze były wyrazem życia i cierpień, największym pragnieniem pozostawienia ich śladów, zachowania człowieczeństwa w piekle - , pomagały tam żyć i umierać. One mogą nam opowiedzieć dziś wiernie, co myśleli i czuli ludzie w latach „potopu" w Shoah.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היה הייתה פעם אלז'וניה... בודדה גוועה, כי אביה במאיידנק באושויץ – אימה.
|
Była sobie raz Elżunia umierała sama, Bo jej tatuś na Majdanku, W Oświęcimiu mama...
|
|
ילדה בת תשע שהובאה למאיידנק ושם נרצחה. הילדה רשמה על פתק שנמצא בנעלה את גילה, וכי נהגה לשיר את השיר שחיברה על פי מנגינה שיר פולני: "מתא התנור מנצנצת גחלת על ויטוש"ץ הנעל נמצאה בין ערימות בגדים של הנרצחים בעיר ואלץ ליד לובלין. הדברים פורסמו בקובץ יצירות של אסירי מחנה הריכוז מאיידנק PIESN ZZA DRUTOW שיר מבעד לגדר תיל, לובלין, 1983
|
Dziecko dziewięcioletnie przywiezione i zamordowane na Majdanku. Dziewczynka żydowska zapisała swój wiek na kartce znalezionej w buciku dziecinnym, i że zwykła śpiewać piosenkę, którą napisała wedlug melodii znanej piosenki polskiej: „Na Wojtusia z popelnika iskiereczka mruga”. Bucik znaleziono w Walczu pośród stosów odzieży więźniów Majdanka. Opublikowane w tomie utworów więźniów obozu koncentracyjnego na Majdanku Pieśń z za drutów, Lublin 1983. |
|
תרגמה מפולנית לעברית הלינה בירנבאום;
Translated from Polish
to Hebrew by Halina Birenbaum ;
Z polskiego: H |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בלדה על עשרים ושנים רוצחים
עשרים ושניים רוצחים יתלו בנירבנברג, למרות שלכל אחד מאותם הרוצחים היה לב תמים: אחד גידל פרחים. שני אהב ילדים. שלישי העריץ סקי. רביעי תפס פרפרים. חמישי שר שירים. שישי אהב טיולים. לשביעי הייתה אישה אדוקה. השמיני כדורגל שיחק. התשיעי צניעות אהב. העשירי – דגי זהב. האחד-עשרה תמך בעניים. השנים-עשר אסף בולים. השלושה-עשר היה מן המתנזרים. הארבעה-עשר התפלל ללא הרף החמישה-עשר צייר סוסים. השש-עשר על טרומבון ניגן. השבעה-עשר חיבר שעשועים. השמונה-עשר הזין ציפורים. התשעה-עשר בז לכספים. העשרים צמחוני היה. העשרים ואחד שירים ליריים כתב. ובסוף, העשרים ושניים במלא גופו בכנסיה שכב. עשרים ושניים רוצחים יתלו בנירבנברג, למרות שלכל אחד מאותם רוצחים היה לב תמים. היום לבבות כאלה הם רבים, וכל אחד שש למלחמה. אני דווקא לתוקפנים מקדיש את הבלדה.
יאן בז'חבה שמו האמיתי היה יאן לשמן (1966-1900). משורר וסאטיריקן פופולרי מאוד, סופר ומחבר של יצירות ליריות וגרוטסקית רבות למבוגרים ולילדים. |
Ballada o dwudziestu dwoch mordercach
Dwudziestu dwóch morderców zawiśnie w Norymberdze mimo, że każdy z tych morderców miał dobrotliwe serce: jeden zbierał kwiatki drugi miłował dziatki trzeci narty uwielbiał czwarty łapał motyle piąty piosenki śpiewał szósty lubiał wycieczki siódmy miał żonę pobożną ósmy grał w piłkę nożną dziewiąty kochał cnotę dziesiąty rybki złote jedenasty ubogich wspierał dwunasty znaczki zbierał trzynasty był abstynentem czternasty wciąż się modlił piętnasty malował konie szesnasty grał na puzonie siedemnasty układał fraszki osiemnasty dokarmiał ptaszki dziewiętnasty gardził groszem dwudziesty był jaroszem dwudziesty pierwszy pisał liryczne wiersze i w końcu, dwudziesty drugi w kościele leżał jak długi
dwudziestu dwóch morderców zawiśnie w Norynberdze mimo, że każdy z nich miał dobrotliwe serce dziś takich serc jest mnogo i każde jest wojnie rade ja właśnie agresorom poświęcam tą balladę 1945
Prawdziwe nazwisko autora, Jan Leśman (1900-1966). Poeta pochodzenia żydowskiego, bardzo popularny satyryk, pisarz i twórca licznych utworów lirycznych oraz grotestek dla dorosłych i dzieci.
|
|
תרגמה מפולנית לעברית הלינה בירנבאום; Translated from Polish to Hebrew by Halina Birenbaum ; Z polskiego: Halina Birenbaum |
|
|
|
|
|
|
|
|
לפרופסורים מוקדש לפרופסור, ד"ר יוליוש פלדהורן
צוויתם לנו לחפש אידאלים בחיים, כשפתם במלות משוררים ונביאים, אמרתם לעלות לגבהים על כנפי ההתלהבות, לחדור במחשבה לסודות כמוסים.
צויתם לכבד ולאהוב קסם מלה, צויתם להתיפח מפליאה ולגוע, לחתור קדימה ולחפש מחדש, עולם בלתי מובן, אמת לא ידועה.
כשפתם את הנשמה במלה אחת [1]HUMANUS, דרשתם להשתחוות בפני האצילות, לכן אני חייבת לסבול כל-כך כעת, לכן אני עומדת בפני העולם כשוטה.
צריך היה ללמדנו להגיח פתאום, בכף היד לתפוס את החיים בגרונם, לתקוע בין העיניים אגרוף קמוץ, שיתפכחו ועל הברכיים יכרעו!
חייבים הייתם ללמדנו לצעוק שנשמע, לפרוץ דלת שהתפרקה, לרמוס כדי לא להרמס, להרגיל עינינו לברק הדם הנורא!
הו, פרופסורים, חכמים ומלומדים האם לא ידעתם באמת, שחסר מקום עלי אדמות עבור הומניסטים? למה בנפשנו זרעתם געגועים?
[1] Humanus - אנושיות |
Do Profesorów Prof.dr. Juliuszowi Feldhornowi 1
Kazaliście nam w życiu szukać ideału zaklinając słowami wieszczów i poetów „nad poziomy” się wznosić, na skrzydłach zapału Myślą do najtaniejszych docierać sekretów.
Kazaliście cenić, kochać magię słowa Kazaliście szlochać i konać z zachwytu I przeć ciągle naprzód i szukać od nowa Prawdy nieodgadnionej, niepojętego Wszechświatu.
Jednym słowem „humanus” zaklęliście duszę każąc przed Geniuszu giąć się majestatem I dlatego tak strasznie teraz cierpieć muszę I dlatego, jak głupia, stanęłam przed światem.
Trzeba nas było uczyć znienacka wyskoczyć I życie mocną łapą uchwycić za gardło Zaciśniętym kułakiem dziuchnąć między oczy żeby się zatoczyło i na klęczki padło!
Uczyć nas krzyczeć, by być usłyszanym i jak się wyważa rozwalone drzwi i jak trzeba deptać, by nie być deptanym oswoić nam oczy z strasznym blaskiem krwi!
O, profesorowie mądrzy i uczeni! Czyście naprawdę nie wiedzieli o tym że dla humanistów brak miejsca na ziemi więc po cóż w duszach sialiście tęsknotę?
|
|
פרטים על המחברת אינם ידועים, מלבד העובדה שהשירים נכתבו במחנה ואחד מהם הוקדש לפרופסור יוליוש פלדהורן. פרופסור לשפה הפולנית בתיכון העברי בקרקוב, סופר, משורר ומתרגם. פרופסור פלדהורן ואישתו, סטלה לנדוי, שהייתה מתורגמנית ידועה, נספו בעיירה קטנה ליד קרקוב. בעת כתיבת השיר במחנה לא יכלה המחברת לדעת על מותו של הפרופסור, שהוצא להורג לאחר שבני המקום הסגירו אותו לידי הגרמנים. השירים של בלומנגרבר פורסמו באנתולוגיה של שירים שנכתבו בגטאות ובמחנות, PIESN UJDZIE CALO השיר יוותר שלם ווארשה-לודז'-קרקוב,1947 . |
[1]Profesor gimnazjum hebrajskiego w Krakowie, polonista, powieściopisarz, tłumacz i poeta. Zginął wraz z żoną (znaną tłumaczką, Stellą Landy-Feldhornową) z rąk siepaczy niemieckich – w małej miejscowości pod Krakowem – po denuncjacji miejscowych donosicieli. Pisząc ten wiersz w dalekim obozie – autorka nie mogła oczywiście wiedzieć jeszcze o śmierci swojego b. profesora, któremu wiersz dedykowała.
|
|
|
|
|
הלה בלומנגרבר
לאימי
לא אבכה עוד, הבטחתי זאת לעצמי כבר פעם. הלב שקפא אסגור כאבן בתוכי. אגרופי אני מעלה השמיימה, שניהם מאימים, קשוחים מתוך צחוק סיוטי אירק!!! אעוף בנפשי, מבעד הסורגים אעוף! ואצחק, אצחק, אני הרי חופשייה, שכחתי הדמעות... אבל לך, הו, קדושה, שמרתי כמה דמעות שלא נגעו בהן על עקבות עפרייך להשתטח, להתיפח להתיפח כמו ילדה. |
Hela Blumengraber
Mojej Matce
Nie będę już płakać, przyrzekłam to sobie już raz W bólu zakrzepłe serce, jak głaz zamknę w sobie. Pięści podnoszę do nieba, groźne obie, twarde, śmiechem upiornym splunę!!! Wyfrunę duszą, za kratę wyfrunę! I śmiała się będę, śmiała, żem przecież wolna, żem łez zapomniała. Lecz Tobie, o święta, kilka nietkniętych jeszczem łez schowała. By w ślady Twoich prochów przypaść, zaszlochać. Jak dziecko jeszcze zaszlochać.
|
|
|
Szczegóły o autorce są niewiadome, oprócz faktu, że jej wiersze zostały napisane w obozie. Wiersze Heli Blumengraber opublikowano w antologii wierszy napisanych z gettach i obozach pt. Pieśń ujdzie cało, Warszawa-Łódź-Kraków, 1947. |
|
תרגמה מפולנית לעברית הלינה בירנבאום; Translated from Polish to Hebrew by Halina Birenbaum ; Z polskiego: Halina Birenbaum |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ולאדיסלב שלנגל משורר יהודי שהתפרסם עוד לפני השואה. נולד ב-1914 ונספה בזמן המרד בגטו וארשה, באפריל 1943 . עד למלחמה נודע ככותב שירים ופרוזה סאטיריים לעיתונים ושירי קברט. בגטו וארשה הפך פופולארי מאוד בזכות שיריו שביטאו את שחשבו והרגישו תושבי הגטו ונותרו עדות לאשר אירע שם. הוא היה פעיל מאוד במועדון הספרותי " שטוקה" Sztuka בגטו וארשה. הוא המשיך לכתוב גם כאשר המוות כבר שלט בכל וקשה היה להאמין שתיתכן עוד יצירה, ועד סופם המר של הגטו ושל חייו. שירים ופרוזה שכתב שרדו ונמצאו בדרכים מופלאות, וראו אור בפולין ב- 1977 בקובץ אשר קראתי למתים . הקובץ בתרגומו לעברית ראה אור בשנת 1985. |
|
|
ולאדיסלב שלנגל
תינוק בדיוק בחצות ---
כשתהלוכת החוגגים השתרכה על פני העיר, ברעש פקקי הבקבוקים, בטיפות הגשם, כשהכי פחות ציפו לו, באולם כלשהו, ליד תזמורת זולה, לקול ניפוץ כוסיות, בשירה שיכורה נולד הפעוט: שלושים ותשע. שנה חדשה – פעוט עליז. לפני דקה לא הכיר את החיים בכלל, וכבר הוא שיכור... מכי | |
