We Remember the Children Of the Ghetto


Stefania (Ney) Grodzieńska: Dzieci Getta,  Państwowy Instytut Wydawniczy, Warszawa 1949

"Życzę zdrowia i dobrego humoru –  a jeśli nie można, to tym bardziej"  - A Meeting with the Artist and Writer Stefania Grodzienska  (Stefania Ney) (Zwoje 39)

 

“I wish health and good mood and if  it is not possible – then so much the better”… I received such New Year card from the artist and writer Stefania Grodzienska (Ney) living in Warsaw, on January 1991 when it was the ultimatum of Sadam Hussein… I saw her first in Warsaw Ghetto when she played in Femina theater  “The Chardash Princess”, it was the first time in my life to be in a theater. I was 11 years then… My mother went with me and my father was so angry about it… And then I visit her after almost 50 years in her house in Warsaw because of my translations of her Ghetto poems about children (Hamabul, Maariv 1991). The poems were written under the name of Stefania Ney which was the name of Grodzienska’s mother and she wanted to leave it. Stefania Grodzienska is a very known writer of satires and humorist in Poland. My article here includes the story of our war and recent meetings…

 

Halina Birenbaum

 



 

Przedmowa

 

"Życzę zdrowia i dobrego humoru
–   a jeśli nie można, to tym bardziej"

 

HALINA BIRENBAUM


Minęło już sporo lat, odkąd wzięłam się do tłumaczenia wierszy napisanych w gettach i obozach zagłady. Pragnęłam (i pragnę po dzień dzisiejszy), aby ludzie, którzy mieli szczęście nie poznać tych koszmarów na własnej skórze, a zwłaszcza ci, co się urodzili później, a którym ja wciąż opowiadam o tamtych czasach w szkołach, wojsku, kibucach – mogli czytać te wiersze i odczuć to, co my czuliśmy wówczas, gdy zawarta w nich treść była dla nas jedyną rzeczywistością.

Chciałam, by dowiedzieli się, że na moment przed śmiercią w tej nie dającej się opisać grozie – ludzie jeszcze tworzyli i przekazywali swe zapiski jedni drugim, walczyli o ich ocalenie, jak o własne życie, często z narażeniem go. Zaczęłam od najbardziej popularnych wtedy, zapamiętanych z warszawskiego getta wierszy Władysława Szlengla, które po latach odnalazłam w większości w tomiku Co czytałem umarłym, a częściowo przez zadziwiające, przypadkowe spotkania oraz od przedwojennych publikacji, które otrzymałam z zagranicy.

A potem natknęłam się, między innymi, na utwory z owego czasu bliskie mi szczególnie: tomik wierszy Dzieci Getta o dzieciach w getcie warszawskim, także i w okresie wysiedlenia, zawarte w antologii Michała Borwicza Pieśń ujdzie cało.

Stefania Ney, Dzieci Getta.

W pięciozdaniowym wstępie do zbiorku wierszy Dzieci Getta Stefania Ney napisała:

"W tym zbiorku nie ma nic zmyślonego. Wszystko prawda, wszystko rzeczywistość. Dzieci, o których piszę, znałam. Dzieci te zostały zamordowane właśnie tak. W podobny sposób wymordowano setki tysięcy dzieci żydowskich."


Nikt jednak nie mógł mi wyjaśnić w Izraelu, kim była autorka, Stefania Ney. Mój zbiór tych tłumaczeń hebrajskich (i własnych wierszy) został przyjęty do druku przez wydawnictwo Syfryjat Maariv. Musiałam potwierdzić i zobowiązać się, że mam prawo do opublikowania tych utworów.

W moich notkach biograficznych o autorach podałam, że Stefania Ney zginęła w niewiadomych okolicznościach, ponieważ, w przeciwieństwie do innych autorów, nigdzie nie znalazłam o niej żadnej informacji. Zanim mój tomik Wiersze sprzed i z czasu potopu poszedł do druku, odwiedziłam Polskę – po czterdziestu latach.

W Warszawie poznałam dziennikarkę, Żydówkę mieszkającą w Polsce, Katarzynę Meloch. Katarzyna, jak się okazało, napisała recenzję o mojej książce Nadzieja umiera ostatnia, ale właśnie wybuchła wtedy "Wojna Sześciodniowa" i zerwanie stosunków między Polską a Izraelem – więć nie pozwolono jej opublikować artykułu o izraelskiej autorce. Przypadkowo dowiedziała się od dyrektora Muzeum na Majdanku, który zaprosił mnie na wystawę o obozie i tam spotkałyśmy się. Łączyły nas przeżycia z lat okupacji niemieckiej, upodobania literackie. Zwierzyłam się swej nowej znajomej ze swych planów wydawniczych i opowiedziałam o szczególnym zafascynowaniu wierszami Stefanii Ney. "O, to jest Grodzieńska, znana pisarka", wyjaśniła Katarzyna. Ale już nie zostało mi czasu na spotkanie z nią.

W domu znalazłam książkę satyrycznych opowiadań Grodzieńskiej. Na okładce fotografia i krótki wstęp:

"urodziłam się pewnego 2 września... Wykształcenie pobierałam pilnie i z zamiłowaniem w szkole baletowej, brzydząc się pracą umysłową, co znalazło konsekwetne odbicie w obecnym moim zawodzie... Tak więc zawód wyuczony: tancerka, zawód wykonywany: literatka"...


Twarz była mi znana skądś. Nie musiałam zbytnio wytężać pamięci. Słowo balet zapaliło natychmiast jakąś iskierkę w mózgu: teatr "Femina" na Lesznie w Getcie Warszawskim.

Rok 1941, miałam wtedy niespełna 12 lat. Mój starszy brat Marek, student medycyny do 1939 roku, przyniósł ze szpitala, w którym przez cały czas pracował w getcie, dwa bilety na operetkę Księżniczka Czardasza z Heleną Ostrowską, Orensztejnem i Stefanią Grodzieńską w rolach głównych... Ojciec był oburzony – jak można iść do teatru, gdy ludzie masowo umierają z głodu, gdy trupy zalegają trotuary ulic?!

 

Nie rozumiałam, czym zmienię tę sytuację, jeżeli nie pójdę na ten spektakl? Wojna i getto pozbawiło mnie szkoły, wycieczek, wszystkiego, co dane jest dzieciom w normalnym świecie. Jeszcze nigdy nie byłam w teatrze i z całego serca cieszyłam się biletami od brata. Mama poszła ze mną.

Na ulicach szalały łapanki do przymusowych robót, terror, tłok, groza. Godzina policyjna, której naruszenie karano rozstrzelaniem. W sali teatru zaczarowany świat. Balowe suknie aktorek, smokingi aktorów, muzyka, śpiew, tańce. Ostrowska – blondynka, poważna – Grodzieńska smukła brunetka, ta sam fryzura z długich obciągniętych do tyłu włosów, jak na fotografii na okładce późniejszej książki, w kremowej, długiej sukni z wielkim dekoltem na plecach, filuterna, nieco łobuzerska.

Pragnęłam, aby to przedstawienie trwało wiecznie. Byłam urzeczona, jakbym śniła na jawie. Zakazany dla nas świat, bajka z dalekiej przeszłości. O mało nie zapomniałyśmy o godzinie policyjnej. Z Leszna na Muranowską, gdzie mieszkaliśmy po spaleniu w Jom Kipur 1939 roku naszego domu na Nowiniarskiej, było dość daleko. Zapadał już zmierzch, gdy wychodziłyśmy z teatru. Na ulicach pojedyńczy przechodnie i bezdomni żebracy, zrezygnowani, obojętni już na niemieckie zakazy; wołania: "a sztykałe brojt!" ("kawałek chleba!"). I ludzkie szkielety – żywe i martwe – trupy przykryte gazetami, które przytrzymywały w około ułożone kamienie.

Przebiegałyśmy ulice, nie śmiejąc obejrzeć się za siebie, drżąc na samą myśl, że z jakiegoś kąta ulicy wyłoni się zielony uniform esesmana. Przerażał odgłos własnych kroków, w powietrzu, jakby wisiało to ciągłe, piekielne: "Halt, Jude!" i napominał, że nie dla nas były te piękne melodie i balet z Księżniczki Czardasza. Wydawało mi się, że nigdy nie zdołamy dopaść drzwi mieszkania i skryć się wreszcie od tych strachów na ulicy.

W domu, przy karbidowej, śmierdzącej lampce – wynalazku gettowym – w uniesieniu opowiadałam moje wrażenia z operetki, zachwycałam się artystami, ich strojami, śpiewem, tańcem. Ojciec milczał, pokonany moim dziecinnym entuzjazmem. Obaj bracia słuchali, pytali, uśmiechali się smutno.

 

Katarzyna zwróciła się w moim imieniu do Grodzieńskiej o pozwolenie na opublikowanie po hebrajsku jej wierszy w Izraelu. W odpowiedzi otrzymałam od niej piśmienne upoważnienie na małej kartce i krótkie wyjaśnienie: "Pisałam te wiersze w 1943 roku, kiedy zdawało się, że ani jedna osoba pamiętająca nie przeżyje. Gromadziliśmy takie dokumenty wierszowane, aby kilka osób, mających szanse ('aryjczyków') nauczyło się ich na pamięć, gdyby żaden świadek nie przeżył. Moje przetrwały zakopane w ogródku w Gołąbkach u pp. Kijkowskich". I tuż pod tym prośba o pozostawienie pseudonimu Ney, "gdyż to nazwisko mojej matki, która zginęła".

Przy kolejnej wizycie w Polsce odwiedziłam Stefanię Grodzieńską w jej domku w Warszawie. Jakież to było wzruszenie! Pani Stefania podała mi bliższe szczegóły o owym spektaklu wtedy na Lesznie w „Feminie”, o Orensztejnie, Ostrowskiej, którzy zginęli, o swoim mężu, znanym poecie, Jerzym Jurandocie. Opowiadała, jak marzli wtedy na scenie w tych wydekoltowanych strojach, a długie rękawiczki podarował jej ktoś z widzów... Jak grając, dławili strach. Pytała o życie w Izraelu, o rozmaitych ludzi, których poznała w czasie swych występów gościnnych u nas w kraju, prosiła, by przekazać pozdrowienia.

Czyż mogłam marzyć wówczas, mała, znikoma dziewczynka, że ja z tych setek tysięcy Żydów więzionych w getcie, przeżyję, wrócę do Warszawy i odwiedzę aktorkę z Księżniczki Czardasza w jej domu, że razem z nią po piędziesięciu latach będę snuć te dalekie wspomnienia?!
 

* * *


W styczniu 1991, w dniach szalonego napięcia w związku z sytuacją w Zatoce Perskiej i groźbami Sadama Husseina pod adresem Izraela, przysłała mi Stefania Grodzieńska swą książkę Urodził go niebieski ptak, a na karcie noworocznej napisała: "życzę zdrowia i dobrego humoru, a jeżeli nie można, to tym bardziej!".

Co dalej – wiadomo, ale to życzenie, mimo upływu lat, do dziś nic nie straciło na aktualności.

 

***

 

Stefania Ney

z tomiku Dzieci Getta,  Państwowy Instytut Wydawniczy Warszawa, 1949

 

 

 

הלינה בירנבאום

 

אני מאחלת בריאות ומצב רוח טוב ואם זה בלתי אפשרי – אז עוד יותר…”

 

מפגישותיי עם הסופרת והשחקנית סטפניה ניי גרודזינסקה   Stefania (Ney) Grodzieńska

I Wish You Health and Good Mood and If It Is Impossible – Then More I Do”…

 

חלפו כבר לא מעט שנים מאז לקחתי על עצמי לתרגם שירים שנכתבו בגטאות ומחנות ההשמדה. השתוקקתי (וכך עד היום), שהאנשים שהיה להם המזל לא להכיר את הסיוטים האלה על בשרם, שנולדו מאוחר יותר ושאני תמיד מספרת על הזמנים ההם בבתי הספר, בצבא, בקיבוצים – יוכלו לקרוא את השירים האלה ולהרגיש את שאנחנו הרגשנו כשהתוכן הכלול בהם היווה בשבילנו  את המציאות היחידה.

 

רציתי שידעו, שגם דקה לפני המוות בתוך כול האימה הזאת הלא ניתנת לתיאור – אנשים עדיין יצרו, כתבו והעבירו את רשימותיהם אחד לשני, נאבקו להצילם, כמו חייהם, ותכופות בהסתכנות חייהם. התחלתי מהיצירות הפופולאריות  ביותר, הזכורות לי עוד מגטו וורשה של וולדיסלב שלנגל, Władysław Szlengel  אותם מצאתי ברובם אחרי שנים בקובץ "אשר קראתי למתים" ובחלקם דרך פגישות מקריות, מופלאות ומפרסומים מלפני המלחמה אותם קיבלתי מחוץ לארץ.

 

אחר כך נתקלתי בין היתר ביצירות הקרובים לי במיוחד: קובץ שירים "ילדי הגטו" של סטפניה גרודזינסקה  Stefania Grodzieńska על ילדים בגטו ורשה, גם בתקופת הגרוש הכלולים באנתולוגיה של מיכאל בורביץ' Michal Borwicz: "השיר ישרוד שלם"- "Pieśń Ujdzie Cało  ".

בהקדמתה לקובץ השירים "ילדי הגטו", כתבה סטפניה נייStefania Ney : "בקובץ זה אין שום דבר שהמציאו. הכול אמת, הכול מציאות. הכרתי את הילדים האלה שכתבתי עליהם. הילדים האלה נרצחו בדיוק באפן הזה. ובאותו אפן נרצחו מאות אלפי ילדים יהודים".

 

אף אחד בישראל לא יכול היה להבהיר לי, מי היא המחברת, סטפניה ניי? בינתיים קובץ השירים בתרגומי לעברית (והשירים שבעצמי כתבתי) התקבל לדפוס על ידי הוצאת ספריית מעריב. הייתי מוכרחה להתחייב שיש לי זכות לפרסם את היצירות האלה.

 

ברשימות הביוגרפיות על המחברים מסרתי שסטפניה ניי נספתה בנסיבות לא ידועות, מפני שבניגוד למחברים האחרים, לא מצאתי עליה שום אינפורמציה. לפני שהקובץ שלי "שירים לפני ומתוך המבול" הוגש לדפוס, ביקרתי בפולין –  לראשונה אחרי ארבעים שנה.

 

בוורשה הכרתי עיתונאית יהודיה שגרה שם, קטז'ינה מלוךKatarzyna Meloch , וכפי שהתברר היא כתבה מאמר ביקורת על ספרי "החיים כתקווה", אבל בדיוק פרצה מלחמת ששת הימים וניתוק היחסים הדיפלומטים בין פולין וישראל – ולא הרשו לה כבר לפרסם מאמר על מחברת ישראלית. נודע לי על כך ממנהל המוזיאון במיידנק שהזמין אותי לפתיחת התערוכה על המחנה - ושם נפגשנו עם קטז'ינה. קשרו בינינו ניסיונות העבר המשותף בשנות הכיבוש הגרמני, נטיות ספרותיות. התוודיתי בפני ידידתי החדשה על תוכניותי הספרותיים ותיארתי את התלהבותי משיריה של סטפניה ניי. "או! - זאת גרודזינסקהGrodzieńska , סופרת ידועה", הבהירה קטז'ינה. אבל כבר לא נשאר לי זמן לפגוש אותה הפעם.

 

בשובי הביתה מצאתי בין הספרים, ספר סיפורים סאטיריים של גרודזינסקה. על עטיפת הספר הייתה תמונה והקדמה קצרה:

 

"נולדתי ב 2 לספטמבר מסוים... את השכלתי רחשתי בחריצות ובאהבה בבית הספר לבלט, כשאני נגעלת מעבודה רוחנית, דבר שמצא את השתקפותו העקבית במקצועי הנוכחי... אכן המקצוע הנלמד: רקדנית, המקצוע המבוצע: סופרת"...

 

הפנים שבתמונה היו לי מוכרות מאיזה מקום. לא הייתי מוכרחה לאמץ הרבה את זכרוני. המלה "בלט" הדליקה מיד איזה ניצוץ במוח: תיאטרון  "פמינה" " "Feminaברחוב לשנו Leszno  בגטו וורשה.

 

שנת 1941, הייתי אז כמעט בת שתיים עשרה. אחי הבכור מרק, סטודנט לרפואה עד שנת 1939, הביא מבית החולים בו עבד כל הזמן בגטו וורשה, שני כרטיסים לאופרטה "נסיכת הצ'רדש" Księżniczka Czardasza עם הלנה אוסטרובסקה, Helena Ostrowska אורנשטיין Orensztejn, סטפניה גרודזינסקה Stefania Grodzieńska בתפקידים עיקרים... אבא היה נסער – איך אפשר ללכת לתיאטרון בזמן שאנשים מתים בהמוניהם ברעב והגוויות מציפות את המדרכות ברחובות?!

 

לא הבנתי במה אני אשנה את המצב, אם לא אלך להצגה. המלחמה והגטו מנעו ממני את בית הספר, טיולים, את הכול, שניתן לילדים בעולם נורמאלי. לא הייתי עדיין אף פעם בחיים בתיאטרון ושמחתי מכול הלב בכרטיסים מאחי. אימא הלכה אתי.

 

ברחובות השתוללו יום יום חטיפות לעבודות כפיה, טרור, צפיפות, אימה. שררה שעת עוצר בערבים והגרמנים הענישו בהוצאות להורג בירייה על כל פגיעה בכך - ובאולם התיאטרון עולם קסום. השחקניות בשמלות ערב נהדרות, השחקנים בסמוקינג, מוזיקה, שירה, ריקודים. אוסטרובסקה – בלונדינית, רצינית – גרודזינסקה ברונטית תמירה, ממולחת, מעט שובבה, עם אותה תסרוקת של שער ארוך, אסוף לאחור כמו בתמונה על עטיפת הספר, בשמלה ארוכה בצבע קרם עם מחשוף גדול על הגב...

 

השתוקקתי שההצגה תארך לנצח. הייתי מוקסמת, כאילו חלמתי בהקיץ. עולם הנאסר עלינו, מעשיה יפה מהעבר הרחוק. שכחנו כמעט על שעת העוצר. היה די רחוק מרחוב לשנו Leszno לרחוב מורנובסרהMuranowska , שם גרנו אחרי שהגרמנים שרפו את הבית שלנו ברחוב נובונירסקה Nowiniarska בתחילת המלחמה, ביום כיפור. ירד כבר ערב, כשיצאנו מהתיאטרון. ברחובות רק עוברים ושבים מעטים ומבקשי הנדבות חסרי בית, מיואשים, אדישים לצווים של הגרמנים, קריאות: "א שטיקאלע ברויט!"- "חתיכת לחם!" ושלדי אנוש – חיים ומתים – גוויות מכוסות בעיתונים המוחזקים סביבן באבנים.

 

חלפנו עם אימא בריצה את הרחובות בלא להעיז להסתובב לאחור, רועדות לעצם המחשבה, שמאיזה פינת רחוב יופיעו המדים הירוקים של איש ס"ס. החריד אותנו הד הצעדים של עצמנו, באוויר כמו היה תלוי ללא הרף ה "האלט, יודה!"  Halt, Jude!("יהודי עצור!") המפלצתי, להזכיר שלא בשבילנו המנגינות הנהדרות והבלט מ"נסיכת הצ'רדש". היה נדמה לי שלעולם לא נצליח להגיע לדלת הדירה ולהסתתר סוף סוף מכל הפחדים שברחוב.

 

בבית, ליד מנורת קרביד קטנה ומסריחה – המצאת הגטו – סיפרתי בהתרוממות רוח את רשמיי מהאופרטה, התלהבתי מהתלבושות, השירה והריקודים. אבא שתק נכנע ללהטי הילדותי. שני אחי הקשיבו, שאלו, חייכו בעצב.

 

קאטז'ינה פנתה בשמי לגרודזינסקה בעניין האישור לפרסם את שיריה בעברית בישראל. בתשובה קיבלתי ממנה את האישור על דף קטן והבהרה קצרה: "כתבתי את השירים האלה בשנת 1943, כשהיה נדמה שאיש מהזוכרים לא ישרוד. אספנו מסמכים כאלה – שירים כדי שמספר האנשים בעלי סיכוים (ה"אריים", לא יהודים) ילמדו אותם בעל פה, למקרה ששום עד לא יישאר בחיים. השירים שלי נשמרו קבורים באדמה בגינה בכפר גולומבקי Gołąbki אצל משפחת קיובסקי Kijowski. וכאן בהמשך בקשה להשאיר את הפסידונים ניי, "מפני שזהו שם המשפחה של אמי שנספתה".

 

האם יכולתי לחלום בזמנים ההם, הילדה הקטנה המזערית, שמאותם מאות אלפי היהודים הכלואים בגטו אני אשרוד, אחזור לוורשה ואבקר את השחקנית מ"נסיכת הצ'רדש" בביתה ויחד איתה אחרי חמישים שנה, נטווה את הזיכרונות הרחוקים משם?!

 

בינואר 1991, בימים של מתח מטרף בגלל המצב במפרץ הפרסי והאיומים של סדאם חוסיין על ישראל, שלחה לי סטפניה גרודזינסקה את סיפרה החדש "הולידה אותו הציפור הכחולה  “Urodził go niebieski ptak”ובכרטיס ברכה לשנה האזרחית החדשה המצורף רשמה: "אני מאחלת בריאות ומצב רוח טוב, ואם זה בלתי אפשרי, אז עוד יותר!"

 

מה היה הלאה – ידוע, אבל איחולים אלה למרות שחלפו מאז שנים, לא איבדו מהאקטואליות עד עצם היום הזה.

 

 

סטפניה ניי – עברית הלינה בירנבאום

 ילדי הגטו

 

באוסף זה אין שום דבר בדוי. הכול אמת, הכול מציאות. הילדים שאני כותבת עליהם, הכרתי. הילדים האלה נרצחו בצורה כזאת בדיוק. באפן דומה נרצחו מאות אלפי ילדים יהודים.

 

סטפניה ניי.

Stefania Grodzienska  (Stefania Ney)

 

השירים תורגמו על ידי הלינה בירנבאום וחלקם מופיעים כאן לראשונה!

 

 

 

 

סטפניה ניי

סופרת וסטיריקנית ידועה בפולין עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שרדה מגיטו וארשה. חיה ויוצרת עד היום בפולין. שיריה שנכתבו בגיטו פורסמו באנתלוגיה השיא יוותר שלם ב-1947

יענקל

ווינשטוק היה חייט ידוע בעיירה רדזימין ( (Radzymin,

אפילו ראש העיר תפר אצלו את בגדיו.

אישה טובה הייתה לו, מלכה, וילדים שלושה.

הוא רצה שהבכור ילמד רפואה.

 

עד אשר לילה אחד באו גרמנים בצווחות,

ציוו ללכת לוארשה ברגל. ווינשטוק היה חולה,

על כן את ווינשטוק רצחו במקום.

 

הלכה מלכה ווינשטוק עם שלושת ילדיה הקטנים,

יענקל שאמור להיות רופא, כמעט בן עשר היה.

אוי, לו ראה בעלה איך משפחתו הובלה

למקום ריכוז המגורשים בוארשה...

 

תחילה ישבו כולם יחד בפינה,

לא אכלו כלל – יום, יומיים, שלושה...

כעבור שבוע מת הקטן מכולם.

מלכה ווינשטוק שלחה את הילדים העירה.

 

מהבוקר התהלכו בחצרות זרים,

יענקל ליקט קליפות מאשפתות.

מלכה ווינשטוק חשבה: לו ראה זאת בעלה!

בעלה, שכה רצה שיענקל ילמד רפואה...

 

אחרי-כך הפכו כאלה פראים,

התקוטטו עד זוב דם על מעט הקליפות.

רחלקה, זאת שהייתה ילדה כה טובה,

ויענקל הקטן והחכם, שאמור ללמוד רפואה...

 

אחר-כך כשמתה רחלקה ממחלת הטיפוס,

יענקל לא רצה עוד לצאת החוצה ושוב ישב בפינה.

הוא מת, כך, בלי שיבחינו במותו.

מלכה ווינשטוק חשבה: לו רק ידע זאת בעלה...

 

Stefania Ney

 

Jankiel

 

Wajnsztok był znanym krawcem w mieście Radzyminie

i nawet się pan burmistrz u niego ubierał.

Miał dobrą żonę Małkę i miał troje dzieci,

najstarszego chciał uczyć na felczera.

 

Aż jednej nocy Niemcy przyszli i krzyczeli,

kazali się wynosić i to już, w tej chwili,

iść pieszo do Warszawy. A Wajnsztok był chory

Więc Wajnsztoka od razu na miejscu zabili.

 

Więc poszła Wajnsztokowa z trojgiem małych dzieci.

Jankiel, co miał felczerem być, miał lat dziesięć prawie.

Oj, żeby mąż to wiedział, że jego rodzinę

umieścili na „punkcie” uchodźców w Warszawie...

 

Z początku wszyscy razem siedzieli tam w kącie

i zupełnie nie jedli – dzień, drugi i trzeci...

Po tygodniu, jak umarł z głodu ten najmniejszy,

Wajnsztokowa wysłała na miasto swe dzieci.

 

I chodzili  od rana po obcych podwórkach

i Jankiel ze śmietników obierki wybierał.

Wajnsztokowa myślała: -

żeby mąż to wiedział!

Jej mąż, co tak chciał kształcić Jankla na felczera...

 

A potem zrobili się jacyś tacy dzicy

i aż do krwi się bili o trochę obierek,

ta Rachelka, co była takim dobrym dzieckiem

i mały, mądry Jankiel, co miał być felczerem.

 

A potem, jak Rachelka umarła na tyfus,

Jankiel nie chciał wychodzić i znów w kącie siedział

I umarł tak po cichu, nie wiadomo kiedy.

Wajnsztokowa myślała: - żeby mąż to wiedział...

סטפניה ניי

 

יורק

 

אבא ויורק הלכו דרך רחוב לשנו, כשז'נדרם התקרב.

הוא ישר לאבא ניגש: כובע הורד, יודה! – צרח.

אבא הוריד את הכובע הבלוי מראשו השב,

הגרמני השמן סטר באגרופו על פניו.

 

כובע חבוש! – כובע הורד! – ושוב הוריד.

כך צווח ללא קץ הגרמני השמן, בכל פעם מהר יותר.

אבא חבש, הוריד, חבש, הוריד –

יורק לא יכול הי להביט. את עיניו תקע באדמה.

 

אבא הסתכל עליו, הבין – חדל להשתחוות,

כאילו לפתע התקלקלה המכונה.

הגרמני התאבן: - כובע הורד, פארפלוכטע! הצטעק.

שוב נחת אגרוף הבריון על הראש השב.

 

אבא הביט על יורק. עד שבא סופו הוא הביט.

כשהכה בו הגרמני בכל כוחו בקת רובו,

כשנפל ארצה ופניו זבח דם,

וכשבר לא היו פנים, העיניים הביטו...

 

אבא שתק עד הסוף. לא נאנח אפילו פעם,

גם לא כשדרך עליו הגרמני בטירוף,

ולא כשבעט בראשו הפצוע,

ולא כשהצמיד את לוע רובהו אל רקתו.

 

הגרמני הסתכל. מסה נרמסת, שותתת דם

מוטלת על המדרכה. ההמון התאסף סביבה.

יורק לא בכה,

אין זכות לבכות, כשאביו למענו גווע בצורה כזאת.

 

Stefania Ney

 

Jurek

 

Ojciec z Jurkiem szli Lesznem, gdy żandarm się zbliżył.

Podszedł prosto do ojca: - Hut ab, Jude! – wrzasnął.

Ojciec zdjął z siwej głowy wytarty kapelusz

i wtedy gruby Niemiec w twarz go pięścią trzasnął.

Hut auf! – i ojciec włożył. – Hut ab! – zdjął znowu.

Bez końca, coraz szybciej skrzeczał gruby Niemiec,

Ojciec wkładał, zdejmował – i wkładał –

a Jurek nie mógł patrzeć, więc wbił oczy w ziemię.

 

Ojciec spojrzał, zrozumiał – i przestał się kłaniać,

tak, jakby gdyby się nagle maszyna zepsuła.

Niemiec zdębiał: - Hut ab, du verfluchter! – zawrzeszczał

i znów na siwą głowę opadł chamski kułak.

 

Ojciec patrzył na Jurka. Patrzył już do kńca –

i kiedy padł na ziemię z twarzą krwią zalaną,

i twarzy już nie było, a oczy patrzyły...

 

Ojciec milczał do końca. Nie jęknął ni razu.

Nawet wtedy, gdy Niemiec wściekle deptał po nim,

ani wtedy, gdy kopał poranioną głowę,

ani kiedy mu lufę przyłożył do skroni.

 

Niemiec odszedł. Skrwawiona, zdeptana masa

leżała na chodniku. Wkoło tłum się zbierał.

Mały Jurek nie płakał. Nie miał prawa płakać

syn, dla którego ojciec w ten sposób umierał.

 

 

 

סטפניה ניי

 

הרשק

 

הוא פחד נורא בכל יום כשהלך לעבודה,

אבל היה בן 12 וידע כי הוא חייב.

הרשק היה מבריח ועבר

לצד האחר, מבעד לגדר. להביא לחם.

 

יש לחכות תחילה זמן רב עד שהז'נדרם יסתובב,

אחר-כך להרים את חוטי התיל ולזחול מתחתם,

ובידיים רועדות להסיר שם את הטלאי.

 

לצאת מהשער במהירות מרבית – השותף עבר שם, מחכה.

-         מה שלומך אנטק?! היי יהודון! – תן שניים, היתר אחר כך.

הלחם מתחת לאפודה, מבט: רואה או לא רואה?

ולזחול בחזרה מהר, מתחת לגדר.

 

מספר פעמים ביום עושים את הדרך.

(אחות צעירה מוכרת פת הלחם בפינה.)

כשהגרמנים רואים מיד יורים,

ליד הגדר נשארות מספר גוויות.

 

הרשק מפחד נורא, הוא אינו אמיץ כלל,

אך הוא הולך, כי מחכים לו, כי בבית מצוקה.

אם הרשק לא הולך, לא אוכלים בבית.

שבוע חלף כבר מאז מכר אבא את המיטה האחרונה.

 

על כן, מדי בוקר של גטו רע ומלוכלך

יוצא ילד רועד, מתבייש מפחדיו,

הולך ושורק לו – בראשו רק אחת:

"אלוהים תן שעוד אשוב מהדרך הזאת!"

 

אבל לאלוהים עניינים חשובים יותר בזמן המלחמה.

קשה להתקשר מהגיטו למרומים.

הלך פעם הרשק ולא שב עוד,

ז'נדרם הרג את הרשק, כשקילו לחם סחב.

 

 

Stefania Ney

 

Herszek

 

Okropnie się bał, kiedy szedł do pracy,

ale miał dwanaście lat i wiedział, że trzeba.

Bo Herszek był szmuglerem i na „tamtą stronę”

przełaził pod drutami, żeby przynieść chleba.

 

Najpierw czeka się długo, aż żandarm się odwróci,

a potem podnieść druty, przepełznąć pod nimi,

a potem hycnąć w bramę -  już w „aryjską” bramę –

i ściągnąć tam opaskę rękami drżącymi.

 

Wyjść z bramy jak najprędzej – wspólnik już tam czeka:

- Sie masz, Antek! – Heil, Żydziak! – Daj dwa, reszta potem. –

Chleb pod kurtkę, spojrzenie: widzi czy nie widzi?

i szybko pod drutami przepełznąć z powrotem.

 

I odbywa tę drogę kilka razy dziennie

(młodsza siostra te chleby na rogu sprzedaje),

a Niemcy jak zobaczą – to zaraz strzelają

i codzień kilka trupów przy drucie zostaje.

Herszek strasznie się boi, wcale nie jest dzielny,

ale chodzi, bo musi, bo w domu jest bieda,

bo jak Herszek nie idzie to w domu się nie je.

Już tydzień, jak ostatnie łóżko tato sprzedał.

 

Więc co dzień w zły i brudny gettowy poranek

wychodzi drżące dziecko, wstydząc się swej trwogi,

i idzie podgwizując – a w myśli wciąż jedno:

- O Boże, żebym jeszcze dziś wrócił z tej drogi!

 

Ale Bóg w czasie wojny ma ważniejsze sprawy

i ciężko porozumieć się z getta do nieba.

Więc kiedyś Herszek poszedł i więcej nie wrócił,

bo żandarm zabił Herszka, jak niósł kilo chleba.

 

 

סטפניה ניי

 

ארברמק

 

ליד דמבלין נמצאת העיר סובולב  (Sobolew),

עיירה יהודית קטנה.

שמואל גולד היה רב באותה עיירה.

לרב היה בן, אברמק.

 

לאברמק, בנו של הרב, היה ספר,

ספר נפלא על העולם הרחוק.

בספר קרא שקיים ים נפלא, הרים ונהרות נהדרים.

 

בערב מלמל הרב לאשתו:

"זה לא טוב שהוא לא קורא ספרי קודש".

בן הר חלם ללא הרף על העולם,

ובחדר למד פחות ופחות.

 

הוא ידע שלא עבורו הים,

לא למענו ההרים הרחוקים, אך ידע שנהר הוויסלה קרוב.

רצה לפחות את הנהר לראות...

 

אמר הרב לבנו אברמק:

"אל תתכונן למסעות".

מי שנולד בסובולב,

כאן גר וכאן מת.

 

אוי, רע, כשלמילה של אבא

אין ערך בעיני ילדיו.

בנו של הרב, אברמק, לא ינוח,

עד אשר לא יראה את הוויסלה לפחות פעם אחת.

 

2

 

בא יום הדין על העולם, כפי הנראה.

כפי הנראה, אחז באלוהים כעס גדול...

הגרמנים באו כדי לגרש את היהודים.

הרב גולד נאלץ להסתלק מסובולב.

 

ברגל הלך הרב גולד לוארשה,

יחד עם בנו ועם אשתו שרה.

אצל קרוביו בפינה התמקם,

קשה לצאת לנדודים לעת זקנה...

 

שרה גולד, בדמעות ללא הרף, קוננה:

-         אסון ירד עלינו, אוי ירד אסון!

הרב ישב שותק בפינתו,

ואברמק לא חדל להתגעגע אל הוויסלה.

 

הגיטו – חשב – הרי נמצא בוארשה,

הוויסלה – חשב – באותה עיר,

איך – חשב – לעבור מהגיטו לוויסלה,

סוף-סוף לראותו?

 

וכך בוקר קיץ אחד,

מבעד לגדר, במהירות גלש,

רועד מאושר, אל הוויסלה רץ

ילד מורעל מספר על העולם.

 

3

בבניין מפואר של הזונדר-גריכט[1]

התייצב הרייך במלוא עוצמתו,

במוחו גיחוך, בליבו שנאה,

לרגליו האסון שברא.

 

באולם המפואר של הזונדר-גריכט,

נעמדו שני יריבים זה מול זה:

בית-משפט במדים, חמוש בנשק,

וילד קטן שנלקח מהרחוב.

 

דער יודה גולד, היום מואשם

ביציאה מהגיטו ללא אישור.

פושע עם עיני ילד עצובות,

בכה כשרעם כתב האישום.

 

הקטגור רעם על המאפיה האדירה,

כאן מדובר על שלמות הרייך!

אברמק המאיים על הרייך,

בכה שלא הספיק לראות את הוויסלה...

 

הצדק של הרייך האדיר

חייב להישאר בזיכרון האנושי;

ילד שרצה לראות את הנהר,

נידון למוות בירייה.

 

Stefania Ney

 

Abramek

 

Pod Dęblinem jest miasto Sobolew,

taka mała żydowska mieścina.

W tej mieścinie Szmuel Gold był rabinem

i ten rabin Abramka miał syna.

 

Syn rabina, Abramek, miał książkę,

cudną książkę o świecie dalekim,

w książce czytał, że są piękne morza

i że są piękne góry i rzeki.

 

Rabin mruczał wieczorem do żony:

- Źle, że on do ksiąg świeckich się bierze! –

Syn rabina o świecie wciąż marzył

i wciąż gorzej się uczył w chederze.

 

Wiedział, że nie dla niego jest morze

nie dla niego góry dalekie,

ale wiedział, że Wisła jest blisko,

więc przynajmniej zobaczyć chciał rzekę...

 

Rabin mówił do syna Abramka:

- Ty w podróże się stąd nie wybieraj,

bo jak ktoś w Sobolowie się rodzi,

to tu mieszka i tutaj umiera. –

 

Oj, niedobrze, jak słowo ojcowskie

nic dla syna  własnego nie znaczy...

Syn rabina, Abramek, nie spocznie,

póki Wisły choć raz nie zobaczy.

 

                                        II

 

Sądny dzień nastał widać dla świata,

widać Pan Bóg się strasznie rozgniewał...

Przyszli Niemcy, by Zydów wypędzić,

rabin Gold musiał iść z Sobolowe.

 

Rabin Gold pieszo szedł do Warszawy

razem z synem swym i żoną Sarą

i zamieszkał u krewnych swych kątem.

Ciężko iść w poniewierkę na starość...

 

Wciąż biadała Goldowa ze łzami:

-Przszło na nas nieszęście, oj przyszło! –

Rabin siedział milczący w kącie,

a Abramek wciąż tęsknił za Wisłą.

 

- Getto – myślał – jest przecież w Warszawie.

Wisła- myślał – w tym samym jest mieście

Jakby – myślał – przejść z getta do Wisły

i zobaczyć tę Wisłę nareszcie? –

 

Aż pewnego letniego poranka,

prześlizgnąwszy się szybko pod drutem,

drżąc ze szczęścia pobiegło ku Wiśle

dziecko, książką o świecie zatrute.

 

                            III

 

W wspaniałym gmachu  S o n d e r- g e r i c h  t u

przysiadła rzesza w całej potędze.

W mózgu ma nonsens, w sercu nienawiść,

u stóp – stworzoną przez siebie nędzę.

 

W wspaniałym gmachu S o n d e r-g e r i c h t u

z dwóch stron  stanęli dwaj przeciwnicy:

sąd mundurowy z bronią u boku

i mały chłopiec wzięty z ulicy.

 

„D e r  J u d e G o l d” dziś jest oskarżony

o wyjście z getta bez zezwolenia,

Zbrodniarz o smutnej dziecięciej buzi

płakał, gdy zabrzmiał akt oskarżenia.

 

Grzmiał prokurator o wielkiej mafii

i że o całość Rzeszy tu idzie!

Abramek, który zagrażał Rzeszy,

płakał, że Wisły nie zdążyć widzieć...

Niech sprawiedliwość potężnej Rzeszy

w pamięci ludzkiej długo zostanie:

dziecko, co chciało zobaczyć rzekę,

skazano na śmierć przez rozstrzelanie.

 

[1] זונדר-גריכט – גרמנית – בית-משפט מיוחד.

 

סטפניה ניי

 

עדז'יה

 

אז אני אספר לך מעשיה, עדז'יה.

איפהשהו  בעולם...

האם היה זה בגטו?

אני לא יודעת. אולי בגטו.

הייתה ילדה קטנה, ענייה כמונו

היא מכרה גפרורים ברחוב בחורף.

היא הייתה רעבה וקפאה בקור כמו אני ואת.

עד שפעם ראתה חלון מואר

והציצה...

הוא לא היה מאופל?

שקט, עדזיה. ובכן בפנים, ליד השולחן,

ישבה אימא, אבא ולידם  הילדים.

הם הין מאושרים מאוד.

זה בטח לא היה בגטו?

אני לא יודעת. ובכן על השולחן

היה לחם...

לחם? הרבה? הגידי, אימא, הרבה?

והם אכלו מהלחם ככל שרצו?

כן, הם אכלו, שוחחו והיו עליזים.

ואז לילדה תחת לחלון נהיה עצוב,

היה קר יותר ויותר. וכדי להתחמם

היא הדליקה גפרור, אחד, אחר כך את השני,

ואחר כך, כדי שזה ידלק הרבה זמן

היא הדליקה את כל הקופסא בבת אחת.

והיא ראתה באור הזה תמונות נפלאות,

היא ראתה את כל שחלמה עליו,

על מה שחלמה כל כך הרבה פעמים!

היא ראתה את כול שנחוץ לה...

חכי, אימא, אני כבר אספר!

היה נדמה לה שהיא אוכלת הרבה לחם,

שהיא בעצמה אכלה קילו. ואולי עוד יותר?

והיא שוב בשמלה יפה,

וישנו גן, והיא יכולה להתהלך שם,

ויש שם פרחים, ושהיא עם אימא

יכולות לשהות שם ואיש לא אוסר זאת עליהן!

וכל זה ראתה הילדה,

כשהדליקה לה את הגפרורים...

וכשיהיה כסף, אז אני אקנה לי גפרורים

וגם אעשה ככה,

אולי גם אראה פלאים כאלה...

אבל אימא! למה את בוכה?

 

Stefania Ney

 

Adzia

 

Więc opowiem ci bajkę, Adziu.

Gdzieś na świecie...

A czy to było w getcie?

Nie wiem. Może w getcie.

Była mała dziewczynka, biedna tak jak my,

sprzedawała zapałki zimą na ulicy.

Była głodna i marzła, tak jak ja i ty.

Aż raz zobaczyła okno oświetlone

i zajrzała...

Nie było wcale zaciemnione?

Cicho, Adziu. Więc w środku, przy stole,

siedziała matka, ojciec i koło nich dzieci.

Byli bardzo szczęśliwi.

To chyba nie w getcie?

Nie wiem. Więc na stole

był chleb...

Dużo chleba? Powiedz, mamo, dużo?

I oni jedli tyle chleba, ile chcieli?

Tak, jedli, rozmawiali i byli weseli.

Więc dziewczynce pod oknem zrobiło się smutno,

coraz zimniej jej było. Więc żeby się rozgrzać

zapaliła zapałkę, jedną, drugą,

a potem, żeby się paliło długo,

całe pudełko na raz zapaliła.

I ujrzała wszystko, czego potrzeba...

Poczekaj, mamo, to już ja opowiem.

Zdawało się jej, że je dużo chleba,

że sama zjadła kilo. A może i więcej?

I że znowu jest w ładnej sukience,

i jest ogród, i ona może chodzić po nim,

i że tam są kwiaty, i że ona z mamą

może być w tym ogrodzie i nikt im nie broni!

I to wszystko widziała dziewczynka,

jak zapałki zapalała sobie...

A jak będą pieniądze, to kupię zapałek

i też tak zrobię,

może też takie cuda zobaczę...

Ale mamo! Dlaczegi ty płaczesz?

 

 

 

 

סטפניה ניי

 

 יוזיו

 

לאבאלה היו פונים: "אדוני הפרופסור".

אבל זה עוד היה שם, ברחוב בודואן, Boduen

כשלאבאלה היו תלמידים והוא ניגן בפילהרמונית,

הוא ניגן כל כך יפה את מוצרט, בך, בטהובן...

עכשיו אבל כבר לא אומרים לו "אדון הפרופסור",

לאבאלה קוראים "נגן" או "מוזיקנט".

כי אבאלה מהלך בחצרות בתים עם כינור

ומנגן טנגו "תשכח" ווולסים מסרטים.

 

יוזיו אוסף את הגרושים וקונה לחם,

כי אבאלה לא רוצה לראות את הגרושים אף פעם;

הוא אוסף אותם בגניבה, כי יודע – או, אלוהים! –

הוא יודע שמבייש בכך את בנו הקטן.

 

עד אשר פעם גירשו אותם מהחצר

השוער התרגז וצעק עליהם כל כך,

שיש יותר מדי קבצנים! ועוד דחף

את אבאלה עם ראש השיבה שלו, אבאלה שניגן בפילהרמונית.

 

אבאלה פרץ בבכי נורא כמו ילד,

ואחר כך כבר לא בכה, היה אפילו רגוע.

אבל הפך משונה כזה ולא רצה לצאת,

יוזיו התבייש שהוא רעב כל כך.

 

כי אבאלה במקום להתהלך עם יוזיו  בחצרות

מנגן לעצמו את שניגן בפילהרמונית

ולמרות שבבית כבר מזמן לא היה לחם,

הוא מאושר יותר מאשר לנגן טנגו

"תשכח".

 

 

Stefania Ney

 

Józio

 

Do tatusia mówili: „panie profesorze”.

Ale to było jeszcze tam, na Boduena,

kiedy tatuś grał w Filharmonii,

grał tak pięknie Mozarta, Bacha, Beethovena...

 

Teraz tatuś już nie jest panem profesorem

do tatusia się mówi „grajek” lub „muzykant”.

Bo tatuś po podwórkach chodzi ze skrzypcami

i gra tango „Zapomnij”, i z filmu walczyka.

 

Józio zbiera groszaki i kupuje chleba,

bo tatuś tych groszaków nigdy nie chce widzieć;

i ukradkiem je zbiera, bo wie – o mój Boże! –

wie, że tatuś się jego, swego synka, wstydzi.

 

Aż raz ich wyrzucili z jednego podwórka

i dozorca się gniewał i tak krzyczał do nich,

że za dużo żebraków! I jeszcze popychał

tatusia z siwą głową, co grał w Filharmonii.

 

I tatuś się rozpłakał tak strasznie jak dziecko.

A potem już nie płakał. Nawet był pogodny.

Ale taki był dziwny i nie chciał wychodzić,

A Józiowi wstyd było, że jest taki głodny.

 

Bo tatuś zamiast chodzić z Józiem po podwórkach,

grał dla siebie to samo, co grał w Filharmonii,

i chociaż w domu dawno już nie było chleba,

był szęśliwszy, niż kiedy grał tango „Zapomnij”.

 

 

   

סטפניה ניי

 

דויד

 

כשלאדם אין איפה לשים את עצמו

בשעת עוצר

והוא מחכה, דחוס איפהשהו בשער,

עד שמשמר הלילה יפסח עליו,

ואחר כך על המדרכה הקשה

תחת החומה יתגלגל כסליל –

     אז הוא לא מאמין שפעם הייתה לו מיטה,

     מיטה משלו עם שמיכה

                               וכרית.

 

וכשהאדם מאתמול לא אכל,

כי בוועד היהודי חסר מרק

(אמרו כבר לבוא לעיתים קרובות פחות,

בגטו יש יותר מדי עניים),

וכמו היה לו אבן בקיבה,

כך כואב לו הרעב ולוחץ –

       אז הוא לא מאמין שהיה פעם שבע

       ואכל מצלחת ליד שולחן ערוך.

 

כשהאדם הוא בודד בעולם

ולאיש לא איכפת ממנו,

והוא מוכרח להסתדר בעצמו,

כי האחרים לא יעזרו

ולמרות שהוא רק בן אחד עשר

הוא מביט בעולם במבט אפור ועוין –

              אז אתה לא מאמין בן אדם מחוסר בית

              שאיפהשהו ישנם ילדים

             בגילך.

 

 

 

 

Stefania Ney

 

Dawid

 

Jak się człowiek nie ma gdzie podziać

o policyjnej godzinie

i czeka, wciśnięty w bramę,

aż nocny patrol go minie,

a potem na twardym chodniku

pod murem w kłębek się zwinie –

      to wcale nie wierzy, że kiedyś miał

                                                        łóżko,

      że miał własne łóżko z kołdrą

                                                 i poduszką.

 

Jak człowiek od wczoraj nie jadł,

bo zbrakło zup w komitecie

(kazali już rzadziej przychodzić

za dużo biednych jest w getcie),

i jakby miał kamień w żołądku,

tak głód go boli i gniecie –

             to wcale nie wierzy, że kiedyś był syty

             i jadł na talerzu przy stole nakrytym.

 

Jak człowiek sam jest na świecie

i nie obchodzi nikogo,

i sam sobie musi radzić,

bo inni mu nie pomogą

i choć ma lat jedenaście

w świat patrzy szaro i wrogo –

           to wcale nie wierzysz, bezdomny

                                                    człowieku,

           że są gdzieś na świecie dzieci w twoim

                                                              wieku.

 

 

סטפניה ניי

 

זושיה

 

זושיה במשך כל שלושת שנות חייה

לא ראתה לא יער, לא מרעה, לא נהר,

ואפילו לא ידעה שקיימים פרחים

ושאת האדמה סוגר אופק רחוק.

 

כשזושיה צחקה היו לה שתי גומות חן קטנות

ואימא תמיד נישקה לה בגומות האלה.

אבל היא לא צחקה תכופות כי זושיה בת השלוש

הבינה כבר הרבה למרות היותה כל כך קטנה.

 

זושיה שאלה את אימה האם בכל העולם

הילדים הם יהודים, והמכוניות גרמניות?

ואימה כל כך חלמה שהמלחמה תגמר

וזושיה כבר לא תצוין כיהודיה, אלא כילדה.

 

לפני שהגרמנים הוציאו את אימא לטרבלינקה,

אימא הרעילה את זושיה, שהיא לא תסבול;

לעצמה הייתה לה גלולה שניה על השולחן,

אבל על עצמה, כפי הנראה, אחר כך שכחה...

 

 

Stefania Ney

 

Zosia

 

Zosia ma trzy latka, całe swoje życie

nie widziała ni lasu, ni łąki, ni rzeki,

i nawet nie wiedziała, że istnieją kwiaty

i że ziemię zamyka horyzont daleki.

 

Zosia, kiedy się śmiała, miała dwa dołeczki

i mama ją w te dołki zawsze całowała.

Ale śmiała się rzadko, bo trzyletnia Zosia

rozumiała już dużo, chociaż taka mała.

 

Zosia pytała mamy, czy na całym świecie

dzieci są żydowskie, a auta niemieckie?

A mama tak marzyła, że wojna się skończy

i Zosia już nie będzie Żydówką, lecz dzieckiem.

 

Zanim Niemcy wywieźli mamę do Treblinki,

mama otruła Zosię, żeby nie cierpiała;

dla siebie miała drugą tabletkę na stole,

ale o sobie zapomniała...

 

סטפניה ניי

 

רותקה

 

עברים ושבים שהלכו ברוגע על המדרכה

ברחוב ז'לזנה "הארי",

עצרו לפתע בלב קפוא –

שם, בגטו, בקומה הכי גבוהה של הבניין

נעמדה בצעקה מחרידה

ילדה קטנה.

היה זה ב-5 לאוגוסט שנת "הגירוש".

 

היא יצאה בריצה מהדירה בצרחה

גרמני במדים רצה לקחת אותה –

הלאה במדרגות – כבר היא למעלה –

יותר גבוה אי אפשר – היא היססה קצרות –

על המדרגות שעטה – עד כאן הוא רודף אחריה...

גבר מבוגר עם רובה ביד

אחרי רותקה הקטנה...

 

היו אחריה עשר שנות חיים

לרותקה הקטנה שהגרמני רדף אותה,

ובהן:

הפינוי מדירה אחת,

אחר כך משנייה, אחר כך משלישית,

ללא רהיטים, בגדים, ללא כלום;

מכירת סוכריות בכפור;

מכתב מאבא ממחנה;

מחלת הטיפוס באולם בית חולים נורא,

שם החולים מתו צפופים על הרצפה,

מאות שנים של אסונות, מחלות, עוני, השפלות

ורעב ללא הרף, כל הזמן, בכל שעה.

 

עוברים ושבים בצד "הארי"

נרעדו, כיסו את העיניים –

שם בגטו, מקומה הכי גבוהה של הבניין

ילדה קפצה לכביש.

 

 

 

 

Stefania Ney

 

Rutka

 

Przechodnie idący spokojnie chodnikiem

po aryjskiej stronie żelaznej ulicy

stanęli nagle z sercem zmartwiałym –

tam, w getcie, na najwyższym piętrze kamienicy

stanęło na oknie dziecko małe.

Było to 5 sierpnia roku „wysiedlenia”.

 

..............................................................

 

Wybiegła z krzykiem z mieszkania,

chciał ją Niemiec zabrać w mundurze –

dalej po schodach – już jest na górze –

wyżej nie można – zawahała się krótko –

na schodach tupot – aż tu za nią goni...

Dorosły mężczyzna z karabinem w dłoni

za małą Rutką...

 

Miała za sobą 10 lat życia

mała Rutka, którą Niemiec doganiał,

w tym:

wyrzucenie z jednego mieszkania,

potem z drugiego, potem z trzeciego,

bez mebli, bez ubrań, bez niczego;

sprzedawanie cukierków na mrozie;

list od ojca męczonego w obozie

tyfus na strasznej szpitalnej sali,

gdzie chorzy pokotem na ziemi zdychali;

wieki nieszczęść, choroby, nędzy, upokorzeń

i głód bez przerwy, ciągle o każdej porze.

 

.................................................................

 Przechodnie na „aryjskiej” stronie ulicy

wzdrgnęli się, zasłonili oczy –

tam, w getcie, z najwyższego piętra kamienicy

dzieciak wyskoczył na bruk ulicy.

 

 

סטפניה ניי

 

יולה

 

לזכרה  של יולנתה שטוקובנה שנרצחה בידי הגרמנים בשנה הרביעית לחייה.   

 

אבאלה הלך לעבודה כמו בכל יום

יולה נשארה כרגיל לבדה לגמרי,

האוצר של אבאלה, היחיד בעולם,

הבת הקטנטנה כחולת העיניים.

 

אבאלה לא ידע שבזה הרגע

על עגלה נוראה בין אנשים מושמדים

ילדה בת ארבע יושבת לבדה,

זרוקה על עגלה בבעיטה של גרמני.

 

יולה לא בוכה. היא רוצה להיות מאוד אמיצה,

שאבאלה לא יצטרך להתבייש בה:

כי אבאלה יבוא עוד מעט ויקרא:

- איפה יולה, הבת הקטנטנה של אבאלה?

 

יולה לא בוכה למרות שבאומשלגפלץ

חונק כבר אד אסון אנושי.

היא מחכה לאבאלה שלה,

היפה מכולם והחזק מכולם.

 

יולה לא בוכה. על אנחות ויללות

נופל שקט ואימת מוות.

החיים מקנאים באלה שגוססים כאן.

יולה לא בוכה, כי היא מוכרחה להיות אמיצה.

 

יולה לא בוכה, ילדה גלמודה

בתופת הסבל והדמעות וייאוש.

בהמון האדיר נעמדת על קצות אצבעותיה הקטנות

שאבאלה יבחין בה מיד.

 

הכה בקת הרובה  את הראש בהיר השער

גרמני שסבב בתוך המון עם סיגריה

חדלו לראות העיניים הכחולות

מלאות תדהמה שאבאלה לא הספיק .

 

 

Stefania Ney

 

Jola

 Pamięci Jolanty Stokówny zamordowej przez Niemców w ielu czwartego roku życia.

 

Tatuś do pracy poszedł tak jak codzień

Jola została jak zwykle samiutka –

skarb tatusiowy, jedyny na świecie

niebieskoka córeczka malutka.

 

Tatuś nie wiedział, że właśnie w tej chwili

na strasznym wozie wśród ludzi straconych

siedzi samotne czteroletnie dziecko,

na wóz przez Niemca kopniakiem wrzucone.

Jola nie płacze. Chce być bardzo dzielna,

żeby się jej tatuś wstydził nie musiał,

bo tatuś zaraz przyjdzie i zawoła:

  Gdzie tu jest Jola, córeczka tatusia?

 

Jola nie płacze, choć na U m s h l a g p l a t z u

dusi już opar nieszęścia ludzkiego.

Czeka cierpliwie na swego tatusia,

najpiękniejszego i najsilniejszego.

 

Jola nie płacze. Na jęki i wycia

opada groza śmiertelna.

Żywi zazdroszczą tym, co tu konają.

Jola nie płacze, bo musi być dzielna.

 

Jola nie płacze, samotna dziewczynka

w piekle cierpienia i łez i rozpaczy.

W ogromnym tłumie staje na paluszkach,

żeby ją tatuś zobaczył.

 

..........................................................

 

Uderzył kolbą w jasnowłosą główkę

Niemiec, co w tłumie z papierosem krążył.

Przestały widzieć niebieskie oczęta

pełne zdumienia, że tatuż nie zdążył.

 

 

סטפניה ניי

 

שיר על יאנוש קורצ'אק

 

עת השחיטה הכללית כאשר הגרמנים רצחו הילדים מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק,  הם הציעו לקורצ'אק עצמו להשאירו בחיים. קורצ'אק סירב והלך למוות כשהוא מחזיק את שני הילידים הצעירים ביותר בזרועותיו.

 

 אם ניקח את כל חיוכי הילדים,

חיוכי הציפורים וחיוכי הפרחים,

חיוך של רופא וחיוך של משורר,

שיר על יאנוש קורצ'אק יוצר.

 

שיר על אדם, שבזמנים אפלים,

בעולם מטורף משנאה,

היה בעל לב בהיר ומחשבות בהירות.

שיר על אדם שאהב ילדים.

 

הוא אהב ילדים,

להם העניקו המבוגרים

קור, רעב וקללה.

ילדים שעברו דרך קשה,

מהלידה ועד מות קדושים.

 

ילדים נרדפים ככלבים מצורעים,

נפוחים מרעב, פניהם צהובות-כחולות,

זקנים קודרים בני חמש –

למען ילדים אלה יאנוש קורצ'אק ניספה.

 

לא בעד מולדת, אלוהים, לא בעד כבוד,

לא למען אימא, למען אבא, למען אח,

אלא בעד זאטוטים עניים, מוכי כינים,

העלובים ביותר בין יצורי העולם.

 

הוא נתן להם את לחמו, חכמתו וליבו,

חי ביניהם בחרפה, ברעב ובזוהמה.

ניספה, כשרצחו ילדים

שלא הספיקו להיות שפלים כמו בני-אדם.

Stefania Ney

 

O Januszu Korczaku

 

Podczas ogólnej rzezi, gdy Niemcy mordowali dzieci z sierocińca Janusza Korczaka, jemu samemu ofiarowano możność uratowania się. Korczak odmówił i poszedł na śmierć z dwojgiem najmłodszych dzieci na ręku.

 

Gdyby wziąźć wszystkie uśmiechy dziecięce,

uśmiechy kwiatów i uśmiechy ptaków,

uśmiech poety i uśmiech lekarza –

powstałby wiersz o Januszu Korczaku.

 

Wiersz o człowieku, co w czasach ciemności,

na obłąkanym z nienawiści świecie,

miał jasne serce i miał jasne myśli,

wiersz o człowieku, co kochał dzieci.

 

Ukochał te dzieci, które świat dorosłych

obdarzył chłodem, głodem i przekleństwem,

co ciężko przeszły swą króciutką drogę

od urodzenia do śmierci męczeńskiej.

 

Dzieci zaszczute jak parszywe psiaki,

spuchmięte z głodu, z twarzą żółtą-siną,

ponurzy, starzy, pięcioletni ludzie .

za takie dzieci Janusz Korczak zginął.

 

Nie za ojczyznę, za Boga, za honor,

ani za matkę, za ojca, za brata,

ale za biedne, zawszone bachory,

za najnędzniejsze z wszystkich stworzeń świata.

 

Oddał im chleb swój i mądrość i serce,

żył z nimi w hańbie i w głodzie i w brudzie,

i zginął, kiedy mordowano dzieci,

co nie zdążyły być podłe jak ludzie.

 

תרגמה מפולנית לעברית הלינה בירנבאום;   Translated from Polish to Hebrew by Halina Birenbaum ;   Z polskiego: Halina Birenbaum

Home

 

 

                       

 

 

 

 

השירים  פורסמו באנתלוגיה שירי שואה: הלינה בירנבאום, שירים לפני ומתוך המבול, ספריית מעריב ת"א   1990

Halina Birenbaum, Poems before and within the Flood, Maariv guild 1990

 

סטפניה ניי

סופרת סאטריקנית ידועה בפולין עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שרדה מגיטו וארשה. חיה ויוצרת עד היום בפולין. שיריה שנכתבו בגיטו פורסמו באנתלוגיה השיר יוותר שלם ב-1947.

הלינה בירנבאום

 

 

Back to Halina Birenbaum Web Page

Contact Halina Birenbaum: halina "at" 012.net.il (replace "at" with @ to avoid spam).

Last updated July 9th, 2006

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!