We Remember the Artist Fiszel Zylberberg (ZBER) of Płock!
פ. זבאר
F. Zber
אוטופורטרט.
תחריט של האמן
Self-Portrait. Etching
Article in "Al Hamishmar", by Yaacov Guterman 25.07.1986
Links:
Pictures in the United States Holocaust Memorial Museum (USHMM) Collections
Musée d'art et d'histoire du Judaïsme
The Articles
פלוצק - תולדות קהילה עתיקת-יומין בפולין, עורך אליהו אייזנברג, תל אביב, תשכ"ז
Yizkor Book: PLOTZK (Płock) A History of an Ancient Jewish Community in Poland, Eliyahu Eisenberg, Tel Aviv 1967
ע"פ ה. פענסטער
(1909-1942)
עמ' 376-378
Fiszel
Zylberberg - ZBER פישל זילברברג-זבר
בחבל ארץ מאזוביה Mazowsze שבמדינת פולין, בגדה הימנית שעל נהר הוויסלה Wisła, על הר ירוק נמצאת העיר ההיסטורית פלוצק Płock. ליד עיר ציורית ונאה זאת זורמים גלי הוויסלה. אין תימה שעיר זו, אשר הוציאה מתוכה תלמידי חכמים ואישים נודעים לתהילה בשטחים שונים, היתה גם מכורתם של ציירים ואמנים שיצאו להם מוניטין במדינה כולה ושמעם הגיע גם לארצות-חוץ. נופה הטבעי המקסים הוא שהנביט את זרעי הכישרון והנטייה האמנותית אצל ילידי המקום.
אחד מאלה שקיבלו מימי ילדותם השראה מנוף הסביבה ומציוריותו הבלתי רגילה והביעו את התרשמותם ביצירות אמנות, הוא פישל זילברברג Fiszel ZILBERBERG (ZBER).
פ. זילברברג נולד ב-23 ביוני, 1909, בפלוצק ברחוב שנקרא לאחר מכן על שם בן-עירו, הלוחם הנאמן של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, שמת בדמי ימיו: יוסף קוויאטק. אביו ר' וולף זילברברג, שהתפרנס בדוחק מחנות מכולה קטנה, היה יהודי צנוע, מקובל ואהוב על הכול, שנבחר הודות לכך כפרנס קהילה עתיקה וחשובה זו. הוא שלח את בנו פישל ל"חדר" וכן לבית הספר העממי המקומי.
עוד בימי ילדותו גילה פישל הקטן נטייה מובהקת לציור. הכול רואים אותו תמיד כשעפרון ופיסת נייר בידו. כל מה שראה צייר. בזמן ההוא צייר בעיקר... נעליים ופרחים.
תמיד היה שקוע במחשבות ובדמיונות והעדיף להתבודד ולשוטט במקומות היפים של עיר מולדתו.
מורתו מבית הספר, העלמה גוטקינד, שהייתה ציירת, היתה הראשונה שגילתה את כישרונו והתענינה בו. באותו בית ספר התקיימה תחרות של ציורים. מבין מאות אחדות של ילדים שלמדו באותו בית ספר, קיבל פישל הקטן את הפרס הראשון.
בהיותו מסתייג ומסתגר ― וכזה נשאר כל ימי חייו ― לא התיידד ביותר עם נערי בית הספר, ובייחוד לא חי בשלום עם הנערות, שהיו מתגרות בו מסיבה זו. הוא מצדו התנקם בהן בדרך של ציור קריקטורות בגיר על לוח בית הספר.
כשמלאו לו 16 שנה נסע לוורשה ונכנס לאקדמיה לאמנות. מסייעים לו בכך אנשי-תרבות אחדים מפלוצק. באקדמיה הוורשאית למד הבחור הצנוע והמסוגר-בתוך-עצמו בהתמדה רבה ציור ואמנות גרפית. אך הוא נשאר בעיקרו גרפיקאי.
עד מהרה התפרסם זילברברג הצעיר בחוגי האמנות. מוריו תולים בו תקוות רבות ויש המדברים עליו כעל כוכב הדש בעולם האמנות. פרופ' סקוצ'ילאס, שזילברברג היה תלמידו, מתבטא עליו כי לא היה עדיין בפולין כעל כשרון גרפי ואמן ברוך-כשרון כמוהו.
זילברברג כמייצג אמנות הגרפיקה של פולין
הציבור הפולני, למרות היותו אכול שנאה ליהודים, לא יכול היה בכל זאת להשלים עם ויתור על כוח אמנותי כזילברברג שהציג בפני העולם בכוח-הבעה רב ובעדינות עילאית כל-כך את יופיו של הנוף הפולני. משום כך נתמך זילברברג באקדמיה בצורת פרסים כספיים. יש לציין כי סכומים אלה היו נחוצים לו מאוד כיוון שתמיכות בני עירו זעירות מדי היו כדי לאפשר לו קיום והשתלמות בעיר גדולה...
למרות מצבו החומרי הקשה, הוא עובד יומם ולילה ושום דבר, פרט לאמנות, אינו מעניין אותו.
וכיוון שמדינת פולין התפארה ביצירות האמן יליד פלוצק, היה מדור האמנות של ממשלתה שולח את עבודותיו לתערוכות בחוץ לארץ. וכך נפל בחלקו של הבחור היהודי מפלוצק, פישל זילברברג (בפאריז החל לחתום על יצירותיו בכינוי "זבר") להציג ולייצג את האמנות הגרפית הפולנית. גם בתערוכה הבינלאומית בפאריז משנת 1937 ניתן היה לראות את עבודותיו הגרפיות שהוצגו בביתן הפולני.
פישל זילברברג-זבר, שהצטיין בכל השטחים של האמנות הגרפית (כגון אקוואפּורטה, אקוואטינטה) ושאהב במיוחד חיטובי-עץ, היה רומנטיקן. באמצעות עבודותיו הוא מוסר לנו ― כפי שהתבטא פייר מורנאן ― דמות רומנטית של העולם הניזונה מהמקורות העמוקים ביותר טל הטבע.
בשנת 1936 בא הבחור הפלוצקאי קטן-הקומה, שחור השערות ובעל העיניים התכולות-בוערות והגבות השחורות, בעל הסטיפנדיה של ממשלת פולין, לפאריז. כאן הוא מעמיק אה ידיעותיו ומחפש אמצעי-הבעה חדשים לאמנות הגרפית.
עליו היו אומרים בפאריז כי הוא ''משוררן של העיירות הקטנות, וגם בעבודות הפאריזיות שלו הוא מביע את אווירת העיירות".
מבין יצירותיו בפולין ידועות, לצידן של אלה שנושאן הנופים היפים, היצירות "אמהות" ו"העניים". הוא מגלה אהדה והשתתפות בצערם שיל העניים והסובלים.
כדאי כמו כן להתעכב על יצירתו מתקופת פולין בשם "מותו על סבא". ביצירה זו מצויה אוירה יהודית
הטעונה רגש יהודי.
כידוע מקבלים יהודים את המוות, את הסתלקותו של היצור האנושי מהעולם הזה, את התנתקותו הפתאומית מהסביבה האנושית ― אחרת מאשר אומות העולם. ההיפרדות מהעולם, המסתוריות של המוות, נראית בעיני היהודים כמשהו מטיל אימה. ההרגשה הזאת באה לידי ביטוי קולע במצב שמשרה עלינו התמונה "ההלוויה", יצירתו של הצייר היהודי הנודע שמואל הירשנברג.
גם פישל זילברברג מצליח, הודות לרגישותו העמוקה וכישרונו, למסור לנו אוירה זו ומצב-רוח זה:
הננו רואים זקן אחד בעל זקן ארוך ולבן השוכב במיטת-עץ נמוכה. ליד המיטה מרקקה קטנה. מרקקה זו מסמלת את מחלתו של הסבא הזקן. שתי נשים עומדות ליד מיטת-העץ הקטנה ונמוכה. על פניה של האחת אנו רואים פחד, על פני השנייה, הצעירה יותר,תימהון והזדעזעות. ילדה קטנה נצמדת אל האשה הקשישה כאילו רצתה להסתתר מפני הדבר האיום שהתרחש או עומד להתרחש.
|
|
בתמונה זו בא לידי ביטוי היחס היהודי למוות.
מ-1937 ואילך מציג פישל זילברברג-זבר את עבודותיו ב"סלון הסתיו". וכך כותב עליו הביטאון האמנותי הידוע ''בון אר". (האמנויות היפות) בגיליונו. מיום 5 בנובמבר 1937: "זבר-זילברברג שמקצועו הוא גרפיקת-עץ, השיג סגנון נפלא".
ביטאון אמנותי אחר "לֶה טֶרה" כותב "זבר הוא גרפיקאי אמיתי. הטכניקה שלו קלה וגמישה והבעתו נמצאת תחת ההשראה של רומנטיזם אלגנטי".
פייר מורנאן, המומחה הידוע לאמנות הגרפית, במסתו היפה והנלהבת על יצירותיו של זבר, שהופיעה בגיליון נובמבר 1937 של ''קאייה גראפיק" ואחר-כך בהוצאה מיוחדת, מצביע, בין השאר, על האינטימיות שבו מצטיינת יצירתו של זבר. הוא משווה את משחקי האור והצל של זבר לאלה שאנו נתקלים בהם אצל רמבראנדט.
המומחה הצרפתי הנודע לאמנות הגרפית מביע את איחולו שהאמן פישל זילברברג-זבר לא ילך לאיבוד בתוהו ובוהו של כל מיני תיאוריות אמנותיות.
|
וכדי שיישאר נאמן לעצמו ולמה שהביא עמן לפאריז מפולין, מייעץ לן פייר מורנאן לתלות אצלו רק את תמונות הנוף והפורטרטים שהביא עמו מפולין.
בשנת 1938 הציג זבר את חיטובי העץ שלו מפולין ומצרפת בבית מסחר ספרים פאריזאי. תערוכה זו זכתה להצלחה רבה ולאחר זמן הופיע אלבום של היצירות שהוצגו בתערוכה ובו מבוא של ז'אק דה לה פראד, מעובדי הביטאון האמנות'''בון אַר".
הערכה נלהבת על האמן כתב גם הצייר הנודע ומבקר האמנות אלכסנדר בנוא בעיתון היומי הרוסי בפאריז "פוסלידנייה נובוסטי".
יוליוס גאוס, יהודי מאסטוניה, ביבליופיל וחובב אמנות, התעניין במיוחד בזילברברג. הוא ארגן בטאלין ובערים בלטיות אחרות תערוכות של עבודותיו. אלבום אחד ניתן על ידי האמן במתנה לספריה הלאומית הצרפתית. היתה זו תערוכתו האחרונה של זבר...
ב-1940-1941 צייר האמן כמה תמונות שמן. הוא התכונן לתערוכת עבודותיו אולם חלומו זה של האמן הצעיר וברוך-הכישרון נקטע באופן אכזרי. ב-14 במאי 1941 נאסר פישל זילברברג-זבר, שלחו אותו למחנה בון-לה-רולאנד, שבו נמצאו אז אלפיים יהודים.
גם שם, במחנה, לא הפסיק זילברברג, שעבד תמיד בהתמדה רבה, ליצור. הוא עשה שם ציורים וחיטובי-עץ רבים.
ב-4 ביולי 1942 מובל פישל זילברברג-זבר מבון-לה-רולאנד למחנה פיטיווייה. משם הוסע ב-17 ביולי,1942 למחנה ההשמדה באושוויץ.
כשהובילו אותו, ב-26 באוקטובר לתאי הגז, היה בן שלושים ושלוש בסך הכול.
לפי ה. פענסטער: "אונזערע פערפּייניקטע קינסטלער" Nos Artistes Martyrs פאריז 1951
יוסף סאַנדעל: "אומגעקומענע יידישע קינסטלער אין פוילן", Żydowscy Artyści Plastycy Ofiary Hitlerowskiej Okupacji w Polsce, Warszawa, 1957
הארי קורן (קוז'ן)
הוא לא ישכח...
נזכר אני בערב אחד של חודש אוגוסט 1931, שעה שפישל זילברברג ואני שוטטנו בחוצות פלוצק וכדרכנו היינו שקועים בוויכוח על אמנות או מסיחים בענייני דיומא.
בשנה ההיא זרמו החיים בפלוצק באפיקם הרגיל. קוראים היינו את העיתונות היומית על הנאצים העולים לשלטון בגרמניה. אולם בעת ההיא קשה היה להאמין שהאומה "התרבותית" ביותר באירופה תיהפך לחית- טרף ותערוך ביהודי אירופה טבח אכזרי כזה ובדייקנות גרמנית כזאת. גם כיום, עשרים וחמש שנה לאחר השואה. קשה לנו להשיג בשכלנו את אשר אירע אז.
בימים ההם לא תפס מוחנו את הסכנה המתקרבת ולא האמנו בקיומה של המזימה. בפלוצק, כמו בערים אחרות, נלחמו היהודים על קיומם אך ללא תקווה בעתידם. האמונה התמימה בעולם טוב יותר היא שנתנה להם את הטעם בחיים. אך עם כל זאת לא הבחינו בסכנה. האידיאליזם, שאפיין את הלך-הרוח שלנו, היה מוצא את ביטויו בשיחותינו הערניות אודות ספרות, צדק סוציאלי ומעל הכול ― האמנויות היפות. צעירים היינו ומתעלמים מהמצב; ויכוח על טולסטוי, מטרלינק, דוסטוייבסקי, רולאן, פו, אמני איטליה מתקופת הרנסנס והאימפרסיוניסטים הצרפתיים מילא את לבותינו בשמחה. הנטייה המובהקת לענייני רוח היתה מנת חלקן של קבוצות רבות בפלוצק. הפועלים היהודיים עסוקים הין בויכוחים פוליטיים על ענייני העולם; בחורי ישיבה שקועים בתלמוד; הנוער הציוני, שהתקווה והאמונה יקדו בלבו, ציפה ליום בו יעלה ארצה ישראל ויתיישב בה.
כשאני מציג לעצמי את השאלה האם שונה היתה פלוצק מערים פולניות אחרות, עלי להשיב שהייתה שונה. שכן היו בה בתי ספר רבים, ספריות ומוסדות תרבות, ובשבילנו היהודים ספרית "זמיר" המהוללת.
גדול היה בפלוצק מספר אנשי האינטליגנציה ותלמידי החכמים. כך זה תרם ליצירת אווירה מיוחדת, שגם למיקום הגיאוגרפי הלק בה. העיר עם גבעת ה''טום" וצללית הקתדראלה המזדקרת אל על פעלו את שלהם. כמה מקסים היה הנוף שנתגלה לעיני הצופה מה''טום" לצד צפון, מקום שם זורם נהר הוויסלה מקדמת דנא לתוך העמק! בפלוצק היון שדרות יפות בסגנון ניאו-קלאסי. עצים מרובים וכן שיחים, גנים, כנסיות ובנינים בסגנון ניאו-קלאסי. ייתכן שהאווירה הזאת והנוף הנפלא הם שעודדו וזירזו צעירים יהודיים ברוכי-כשרון להקדיש את מרצם וכישרונם לאמנויות היפות.
עד האמנציפציה הביעו את עצמם האמנים היהודיים בעיקר באמנות דתית דקורטיבית. לצייר דמויות אסור היה לפי הדין היהודי. הכמות העצומה של יצירות אמנות, מעשי ידיהם של ציירים יהודיים, היא פרי התקופה שבין שתי מלחמות העולם.
יצירותיהם של האמנים היהודיים ברחני העולם התרבותי מוכיחות בעליל כי כשרון לאמנות יוצרת מצוי בין בני עמנו. כבמרכזים תרבותיים אחרים של פולניה, כן גם בפלוצק, התענינה קבוצה ניכרת של צעירים וצעירות באסתטיקה והקדישה את מיטב הכישרון לאמנויות היפות. היו אלה: נתן קוז'ן, מאקס אליוביץ', פישל זילברברג, ארנה גוטקינד, פרידה מרגוליס, אברהם סקורניק, ישראל קוז'ן, באראן, לבנדיגר, אלכסנדר יסיון (פסל, מלמד אמנות זו כיום באקדמיה לאמנות בוורשה) ואחרים. מבין חברי קבוצה זו זכו למוניטין בפולניה ומחוצה לה נתן קוז'ן ופישל זילברברג.
בניגוד לנתן קוז'ן שהיה אמן הצבע, היה זילברברג בעיקרו צייר גרפי. הוא ביטא את עצמו בשחור ולבן וכן בגווני צבע כסף מעודן. הוא היה צייר מעולה בעל איכות ואישיות אמנותית גבוהה. הוא שלט על טכניקות גרפיות אלה: חיטוב בעץ, ליטוגרפיה, שיוף נחושת, תחריטים, עט ודיו, חרט ועפרון. זילברברג צייר גם במומחיות רבה בצבעי שמן ומים.
מעניין לציין שבשנות השלושים הראשונות היה רוב רובם של האמנים הציירים בפולניה מושפעים על ידי האימפרסיוניזם הצרפתי ו"איזמים" אחרים. אין ספק שגם זילברברג היה מושפע על ידי המגמות החדישות אך בהיתן נאמן לעצמו לא חיקה את הסגנונות השונים של הימים ההם; הוא יצר. הוא היה מחונן בכישרון של יוצר אמיתי המנתח את רעיונותיו. כצייר-נוף סיני משושלת סונג המשתמש במכחולו מתוך בטחון ועוז, כן ביצע זילברברג את הקומפוזיציות שלו מתוך חוש עמוק לצורה ולדיוק טכני. נגיעת ידו היתה של אמן, יהא
אשר יהא המדיום בו השתמש: עץ, אבן, נחושת, או פשוט כששרטט בעפרון. הוא סקר בעין בוחנת ומתוך אינטליגנציה את הטבע והחיים. ראוי לציין שבאקדמיה הוורשאית לאמנויות יפות היה פישל זילברברג
אחד התלמידים הבולטים ביותר של פרופסור סקוצ'ילאס.
ושוב נזכר אני בערב אחד מראשית ספטמבר 1935. פישל זילברברג ואני טיילנו דרך "הטופ" היפה. השמש השוקעת בצבע אדום-כדם על ראדז'יוויה. עדיין נראית היתה באופק ובמוחי נצנץ רעיון: לערוך תערוכת יצירותיו של זילברברג ב"פלוצק" שלנו". הוא הסכים. ואכן באפריל 1936 נערכה תערוכה של יצירותיו הגרפיות במלון "פוזננסקי". לתערוכה זו היתה הצלחה מוסרית ובמידה מסוימת ― גם כספית. גם בינואר 1936 סידרה קבוצה של אמני-גרפיקה פולניים צעירים תצוגה של יצירותיהם ב"טרקלין הוורשאי לאמנויות יפות" בשם שחור-לבן". עבודותיו של זילברברג זכו לתהילה רבה מפי פרופסור טדאוש צייסלבסקי.
פישל
זילבערברג-זבר: האיכר עם פרתו, דער פּויער מיט זיין קו
Fishl Zylberberg-Zber Peasant and cow
כרוב האמנים הצעירים של הימים ההם השתוקק זילברברג לנסוע לפאריז כדי להשתלם. לבקר את הגלריות הגדולות ולראות את יצירותיהם המקוריות של סזאן, אוטריליו, שאגאל, דגה, גוגן ואחרים. בנובמבר 1936 יצא מוורשה לפאריז. שם הוסיף ליצור מתוך התלהבות ותקווה. הוא לא נמנה עם כת חובשי בתי הקפה, המאוכזבים, והעוסקים בלי הרף בשיחות על אמנות וחיים. הוא היה רציני ומטבעו עובד קשה. עבודתו בפאריז היתה של יצירה. הוא הציג ב''סאלון דה ל'אוטום" ובגלריות אחרות. המבקרים היללו את יצירותיו. בשנות שבתו בפאריז (1941-19361) יצאו לפישל זילברברג מוניטין של אחד חאמנים הבולטים באמנות הגרפיקה של התקופה.
התכתבנו בקביעות. התכתובת הסתיימה במאי 1941. לאחר שהנאצים נכנסו לפאריז, הצליח זילברברג עדיין לעבוד איכשהו. יצירותיו הגרפיות מתקופת-האימים ההיא משקפות את חוסר-המנוחה ואת לבטי נפשו. דמותו המעונה היא לפעמים חלק מהקומפוזיציה אם כי היא מופיעה לפעמים ברקע.
ב-1945, תיכף לאחר המלחמה. נודע לי שזילברברג נרצח על ידי הגרמנים באושוויץ בשנת 1942. אשתו האמיצה סטניה נרצחה גם היא באותה שנה.
*
בשלהי מאי 1963 ביקרתי אני ואשתי בפלוצק לאחר שנעדרתי ממנה 28 שנים. כאילו לא קרה דבר בין 1936 ו-1963, שוטטנו מחדש בחברת ידידים מהימים ההם, ברחובות עיר מולדתנו. ואם כי כלפי נראתה פלוצק כמו זו שלפני המלחמה, האנשים שפגשתי בהם ברחוב נראו לי זרים לחלוטין. היה זה יום מאי בהיר אך הרגשתי צינה. הכול נראה נכרי, מרוחק, בלתי ממשי וכמעט גרוטסקי. מיששתי את עצמי כדי לחוש האם קיים אני באמת. חושי לא השיגו את המקיף אותי. הרגשתי את עצמי נבוך, מחוסר בטחון ומוכה תדהמה.
חפלוצק שהכרתיה מלפני השואה, העיר שבה פעמו חיי תרבות יהודיים ― היתה ואיננה. כשטיילנו, חברי ואני, ברחובות כשאנו דוממים על פי רוב, עברנו ליד ביתו של חיים פלאקס שברח' שנקביץ'. נשאנו מבטנו אל חלונו ונזכרנו בערבים המעניינים שבילינו בחברת משורר וסופר זה ובשיחתנו על ספרות ושירה. הגעגועים החלו לכרסם. הנפש השתוקקה לחזור אל הדמיונות והחלומות שהזינו אותה בימים ההם. המשכנו להתהלך דוממים על פני קבר החיים היהודיים שהיו ואינם. עברנו על פני אולם "מכבי", מועדון הספורט היהודי שהוא עתה בית-מלאכה מכני. בית המדרש שברח' קוויאטק נהפך לחנות כל-בו. הדבר המעציב ביותר שראינו בפלוצק היה גן הירקות במקום בו היה פעם בית-הקברות היהודי. גן זה של ירקות היה בודאי הביטוי הבלתי-אנושי ביותר של הציניות הגרמנית. כשעצרנו ליד הטחנה הגדולה 'שברח' ביילסקה, סיפר לי ידידי שמר פאנטופל, אחד מעשירי היהודים בעיר ובעל הטחנה, מת מרעב.
תחנתנו האחרונה במאי 1963, היה הבית שברח' קוויאטקה 43, מקום שם חי, יצר וחלם זילברברג, איש מאתנו לא הוציא הגה מפיו. וכי מה אפשר לומר? שהרי פישל זילברברג נספה יחד עם ששה מליון יהודים וחדל להתקיים. אך הוא לא ישכח מקרבנו.
תערוכת עבודותיו של פ. זילברברג
Ho — Ko (מתוך מאמר הערכה בעיתון "דז'נניק פלוצקי" משנת 1936).
זו הפעם הראשונה שנערכה בפלוצק תערוכה גרפית בלעדית. עד עתה היו רגילים להציג מבין האמנויות הפלסטיות, בעיקר עבודות מתחום הציור והפיסול. אצלנו בפולניה (ולאמיתו של דבר גם בארצות רבות אחרות) עסקו מעט מאוד בגרפיקה אמנותית, ביניהם ויצ'ולקובסקי, ויספּאנסקי, רושציץ ואסטרייכר, ורק פרופסור סקוצ'ילאס המנוח הוא שהצליח לעניין את חוגי האמנים הפלסטיים באמנות הגרפית, ובעיקר חריטה בעץ.
וכיום תופסת הגרפיקה הפולנית, למרות היותה צעירה, אחד המקומות הנכבדים של אירופה.
סקוצ'ילאס, שעמד על האפשרויות העצומות הגנוזות בטכניקה של הגרפיקה האמנותית המתבצעת בעזרת המחט, העיפרון או החרט, ארגן בשנת 1926 את האיגוד ― הראשון בפולניה ― של אמנים-גרפיקאים בשם "ריט" (חריטה). לאחר עשר שנים לעבודתו הפורייה של איגוד זה, הקים טדאוש צייסלבסקי (הבן), איגוד שני של אמנים-גרפיקאים מבין בוגרי האקדמיה הוורשאית לאמנויות היפות בשם ''שחור ולבן". לאיגוד זה, שהפטרון שלו הוא הפרופסור ליאון ויצ'ולקובסקי, השתייך בין השאר גם פ. זילברברג.
לאחר שהציג את עבודותיו ב''זאַכנטה" ו''איפּסו", ערך תערוכה של עבודותיו הגרפיות בעיר מולדתו כדי להראות לבני פלוצק את הישגיו האמנותיים.
כשאנו מתבוננים בעבודותיו של זילברברג יש לומר עליהן קודם כל שהן בוצעו מבחינה טכנית על הצד הטוב ביותר. הנני מדגיש "מבחינה טכנית" משום שבגרפיקה אמנותית נודעת חשיבות רבה לצד הטכני, בייחוד שהחל מהסידור הראשוני של החומר הטכני, כמו העץ, הנחושת, החומצות וכו', עבודת היצירה של האמן, וגמור בהעתקות שעל הנייר, האמן עצמו עושה את הכול. הנני מדגיש את זאת, ני בתקופת דייר, למשל, היתה עבודת החריטה-בעץ מעשה ידיהם של שני אנשים: של האמן שעשה את הציורים על העץ ושל בעל-המלאכה ―החורט, שביצע את העבודה באזמל.
אין צריך לומר שחלוקה זו היתה גורמת לסטיות רציניות ולליקויים ביצירה האמנותית.
בתערוכת האמנות הגרפית של זילברברג נמצאות 61 עבודות, כלומר: 38 תחריטים בעץ, 4 אקואטינטים, 4 פיתוחי אבן, 3 אקואפורטים, 4 תגליפים המבוצעים בשיטה הקרויה "לכה רקה", 1 עבודה של שיוף בנחושת ו-5 תחריטים. מבין כל הטכניקות הגרפיות המנויות לעיל, עסק זילברברג בעיקר בחריטה בעץ.
פישל
זילבערברג-זבר: בין הבתים שברחוב היהודים,צווישן די הייזער אויף דער יידישער גאַס
Fishl Zylberberg-Zber My Uncle
אם נשווה את עבודותיו מהשנים שעברו עם האחרונות, יהיה עלינו לציין שזילברברג התקדם הרבה מבחינת ההשתלטות על הטכניקה של חריטה בעץ.
בעוד שבתחריט "מחסה" לא ניכרים עדיין ההבחנה הטכנית והעושר האיכותי, הרי הם קיימים במלואם בעבודות "העיירה", "כבשן הלבנים, הפורטרט של הצייר ר.", האגרטל, היער.
עבודותיו האחרונות המצטיינות בעושר הנושאים, בניסוי טכני ובהבחנת האיכות, מעידות על כך שיצירתו של זילברברג כר חרגה מתחום האקדמי והיא סוללת לעצמה דרך עצמאית של פרשנות המציאות.
בעבודותיו הגרפיות החדשות ביותר של זילברברג מעטים הם המומנטים האילוסטראטיביים, שכן הגישה אליהו היא של צייר.
די אם נזכיר את התחריטים "טרוקי", כדי להיווכח כיצד הצליח זילברברג לבטא את מצב-הרוח העגום של האגמים הטרוקיים, וכן את "ראש הזקן, (עץ) הקלסי ו"הפועל החולה" מלא-ההבעה. אפשר לומר בוודאות כי יצירות ה"שחור והלבן" שלו גדושים צבעים, שיש לדעת כיצד לראותם ולחוש בהם.
זילברברג אינו סטיליזטור, כלומר: אינו סוטה מהציור בנוסח מודרניסטי, ומאידך ― אינו מעתיק בקפדנות יתרה את העצם המתגלה לעיניו. זילברברג משולב עם החיים ובעיותיהם ויחסו הריאלי-אינדיבידואלי אל העולם המקיף, הוא ערובה לכך שהוא נמצא בדרך הנכונה ומפתח את עבודת היצירה שלו בכוון האמנות המלאה.
פישל
זילבערברג-זבר: מבט מרחוב שירוקה, א בליק פון דער ברייטער גאַס
Fishl Zylberberg-Zber View from
Szeroka Street
יצחק פורמאנסקי
יו"ר האיגוד של אסירי הנאצים לשעבר בצרפת
עם פישל זילברברג לפני מותו הטראגי
בין חמשת האלפים הראשונים של יהודי פאריז, שנכלאו ב-14 במאי 1941 במחנות בון-לה-רולאנד ופיטיוויה - נמצא גם פישל זילברברג-זבר.
י
הוא היה נמוך, צנום ושתקן; בחור צנוע שכמעט אין שמים לב אליו.
לאחר שהייה של ימים אחדים במחנה הוצא זבר, הודות להתערבות מהחוץ, מהמחנה לבית-החולים של העיירה.
כפי שנודע לי אחר-כך התערבה לטובתו אישיות חשובה מעולם-האמנות הצרפתי, מנהל המכון הגרפי. לשחררו לחלוטין לא עלה בידו.
בבית החולים של בון-לה-רולאנד נהנה זבר מתנאי דיור ומזון טוב ויכול, משך שנה אחת, להתמסר לעבודתו האמנותיות.
זבר בא מחוץ לבית החולים במגע עם הרופא הראשי, שהיה גם ראש מועצת העיירה. הוא השתתף בשתי תערוכות אמנותיות של עבודות המחנה. יצירותיו זכו להתפעלות, ובפרט הטיפוסים ממעון הזקנים של בית החולים. הוא הציג כמו כן תמונות נוף של הסביבה.
למרבה הצער לא הצליחו מגניו הצרפתיים. חודשיים לפני הגירוש, להשאירו נחבא בבית החולים.
ב-16 ביולי 1942 הועבר ממחנה בון-לה-רולאנד למחנה פיטיווייה. לבירקנאו-אושוויץ הגענו ב-19 ביולי
1942.
לאחר יומיים במחנה בירקנאו, משהספיק לעבוד רק יום אחד כפועל פשוט, קרה נס:
פולני מעולם האמנות, שאת שמו אינני זוכר, הכיר אותו. הוא התערב אצל הפולנים שעמדו אז בראש ה''שרייבשטובע" (חדר הכתיבה) של המחנה וזבר הוצב תיכף כפקיד-עזר במשרד.
בניגוד לכולנו חייו היו אז נוחים יותר: מעולם לא הוכה. הוא היה יושב בשקט וכותב שעות אחדות ליום. בשארית הזמן היה מצייר בשביל פולנים שונים, בעיקר תמונות-נוף. הודות לכך נהנה מהחבילות שלהם. אי לזאת לא סבל רעב ולא היה נתון לכל העינויים והייסורים של שאר המגורשים. זבר, שהיה ישן לידי, היה מביע בחיוך מריר ובמשפטים קצרים, וזאת רק מזמן לזמן, את געגועיו לפולין, לפאריז, לאשתן סטניה יחד עם חרדתו למשפחתו שבפולין.
האופייני הוא שבכל שיחותינו לא גלגלנו אף פעם שיחה על אמנות. פעם אחת אמר לי: "רק אלה שאין להם כשרון מתנצחים בבתי הקפה בדבר "אסכולות" בציור. צייר או גרפיקאי שיש לו מה לומר, מביע את עצמו ישירות ורק אחר-כך הוא למד שאפשר לספחו ל"אסכולה". אני למדתי בבתי ספר קלסיים בפולין, אך עובדה זן לא הפריעה לי ללכת בדרכי שלי".
וכאן הבריקו עיני הפלדה שלו ומבין שפתיו הדקות התמלטה זעקה שאם יצא חי מהמחנה (והוא היה בטוח שבתנאים בהם הוא חי יש לו סיכויים לכך), ייצור משהן מכל מה שהוא סופג לתוכו בתקופת-אימים זו.
זבר האמן חי מסוגר בעולמו ולעתים נדמה היה לאנשים, שלא הכירו אותו היטב, כי איננו תופס את מהות התקופה הטרגית, משום שבעת הויכוחים והשיחות המשולהבות היה תמיד מעין ''אדם לבדד".
אני, שהייתי יחד אתו בחודשי חייו האחרונים, שמעתי בדבריו הקצרים והמקוטעים, האופייניים לו, מלים ורעיונות שהצביעו על חייו הפנימיים האינטנסיביים.
את האמן האמיתי ניתן להכיר באירועים קטנים ויומיומיים: באחד הימים בא אליו פולני אחד "מן החשובים", ראש הבלוק במחנה, הזמין אצלו תמונה ואמר: צייר לי את זה וזה!
זבר ביצע את "ההזמנה" מתוך ידיעה כי ל"חשוב" זה יכולה להיות השפעה על קיומו במחנה.
משהושלמה "ההזמנה" והמזמין היה מרוצה, הראה לי זבר את התמונה ותוך כדי כך אמר:
"את זה לא ציירתי. עשיתי זאת כאילו אני מסגר המתקן מנעול. הוא אינו מבין את זאת, אך בעיני זה גועל נפש. יש רגעים שמוכן אני לצעוק על כך באוזניו בקולי קולות. "אבל" ― הוא הוסיף ― ''שתהיה לו תמונה משלי. ביצירתי תהיה תקופה זו הוכחה כי כשרון והזמנה אינם "שכנים טובים".
וכך חלפו ימים ושבועות: מגיפות טיפוס, כינים וזוהמה כילו את האנשים. שורותינו נעשו קלושות יותר ויותר. זבר מצא כל פעם, הודות ליחסיו ולמצב העדיפות" שלו חתיכת סבון, מים כדי להתרחץ ואף כדי לכבס לבניו.
הוא הרגיש שעליו להילחם על חייו והשתדל, באמצעות היגיינה מינימלית, להתגונן בפני הטיפוס.
אולם הטיפוס לא נמנע ממנו. כולנו ידענו כי טיפוס פירושו העברה ל''בלוק 7" פירושו לגבי כל יהודי שבא אליו ― פסק-דין של מוות.
לרוצחים הגרמניים היה אמצעי ריפוי אחד ויחיד בשביל היהודים החולים : תא הגזים, משרפה.
זבר ידע על כך היטב. הח' אייזנשטאדט מביילסק פודלאסקי Bielsk Podlaski , סטודנט של מדיצינה, ואני אחזנו בכל האמצעים כדי לשכנע את זבר שישתדל "לעבור" את הטיפוס, כמו יהודים אחרים, בלי ללכת ל"בלוק 7". הח' אייזנשטאדט גבר, תוך כדי הליכה, על הטיפוס. זבר היה בטוח כי יחסיו במחנה מספיקים כדי שיוכל ללכת ל"בלוק 7" מבלי להיות צפוי לסכנה להישלח לתא הגז. וכך הגיע לבלוק ההוא.
היה לן טיפוס קל. הצלחנו לחסוך כל פעם קצת קפה ולאסוף מידידיו הפולניים דברי אוכל המתאימים למחלתו. חלפו עשרה ― שנים-עשר יום. כל יום, לאחר המיפקד, נתנו לו דרך האשנב את השתייה והאוכל וזבר היה מלא אומץ ותקווה כי עוד מעט יעזוב את ה''בלוק 7".
והנה קרה האסון: השעה היתה מאוחרת בלילה ונודע לי מפי ידיד, רופא, שעבד באותו בלוק כי מחר יתקיים שם ''ניקוי יסודי". כבר ידענו מה פירושו ש' "ניקוי": כל החולים היהודיים עומדים בחצר הטרגית של ''בלוק 7" ואליה באות משאיות עם סימן הצלב האדום...
הגרמנים, ברוב הציניות שלהם, חיללו את יוקרתו של "הצלב האדום". המשאיות, מלאות יהודים. רצו הלוך וחזור כמו מחבלים אל תאי הגז, סיפקו את הקרבנות וחזרו כדי להעמיס קרבנות נוספים.
בידענו מה צפוי לידידנו רצנו, אני ועוד שני חברים, לידידיו הפולניים שכבר ישנו. עלי לומר, למען האמת, שהם נחרדו, התלבשו מהר ונכנסו אתנו ל''בלוק 7" כדי להוציא את זבר. "שם נודע לנו כי איננו נמצא ברשימה וכל חבריו בבלוק הין בדעה אחת שלזבר לא צפויה סכנה. בכל זאת רצינו שיוציאו אותו מ"בית החולים" ושילך אתנו לבלוק שלנו.
אולם זבר, שאתו דיברתי אז לצערי בפעם האחרונה, אמר: "היו שקטים. למה נחרדתם? לא צפויה לי סכנה. לכו לישון".
למחרת ציפיתי בכיליון עיניים לגמר יום העבודה. ללא מנוחה ומבוהל רצתי ובידי הקפה שהקציבו לי ל"בלוק 7". לידידי פישל זבר.
ושם הגיעתני הידיעה המזעזעת כי הוא, זבר, אינו בין החיים יותר. אמנם הוא לא היה ברשימה אולם הרוצחים הגרמניים הבחינו כי הוא שוכב. וכיוון שחסרו כמה אנשים למכסה, נפלו כקרבנות באותו יום זבר היקר שלי ואתו כמה אנשים בריאים, שהיו עסוקים בשירותים של בלוק 7"
.
וכך נספה ידידי פישל זבר, שנשא בתוכו גרעין של יצירה אמנותית גדולה.
במחנה איבדתי הרבה אנשים יקרים וקרובים, שהכרתי מקרוב במשך שנים רבות. את זבר הכרתי בסך הכול חודשים אחדים, אולם כשאני נזכר עתה בגיהינום שבו חייתי, עלי לומר שמותו היה אחת המהלומות הקשות שנחרתו בזיכרוני. עתה ברוך לי הדבר עוד יותר כשאני מעלה על דעתי כיצד הצלחתי לשמור בזיכרוני את כל הפרטים האלה בגיהנום ההוא ובדרך הסבל שלאחרי כל זה.
חבל על דאבדין! אמנם הוא רק אחד מששת המיליונים אבל אילו נשאר בחיים, הרי היה מסוגל באמצעות כישרונו האמנותי ורגישותו האנושית להטיח בפני העולם זעקה מרה המביעה את מעשי האימים של התקופה הנוראה ההיא ולזעזע את המצפון ואת הלבבות!
היא לא היתה ציירת אם כי זמן-מה השתלמה באקדמיה לאמנות של פאריז. אולם לא ייתכן, שעה אנו כותבים על זבר, , לא להזכיר את אשתו, את סטניה, העדינה והאמיצה שגילתה כל-כך הרבה גבורה במלחמה נגד הכובש הגרמני.
בביתה של סטניה הכינו חומרי נפץ ועשו עבודות חשאיות אחרות המופנות נגד האויב.
ואכן, פעם אירעה התפוצצות בבית ושני יהודים עשירים מפולין איוו מולן (שם מחתרתי) וסאלק בוט, מוסיקאי מחונן, נספו תוך כדי הכנת חומר נפץ. הבית נהרס, כמובן, ובנס הצליחה סטניה להתחמק מפאריז.
היא מסתתרת בכפר וממשיכה לפעול בתנועת המחתרת בשם ''אליס בודה". תפקידה מסוכן: עליה לעבור בעיריות ובמשרדי הקיצוב ולהחליף את כרטיסי המזון של אנשי המחתרת. היא נמצאת בסכנה מתמדת להיחטף על ידי הסוכנים החשאיים הממלאים את;המשרדים האלה.
לאחר שבעלה. האמן זילברברג-זבר. נאסר והובל למחנה. היא עושה הכול כדי להציל ולהסתיר את תמונותיו. ב-16 בנובמבר 1943, בשעה 12 בלילה, עצרו והובילו אותה למשטרה, מקום שם היא נשארת שבועיים. מפאריז מובילים אותה לבית סוהר בפרֶן, (Fresnes) שם נכלאה לשלושה חדשים.
בפרֶן נחקרה סטניה על ידי אנשי בריגאדת-עונשין מיוחדת. למרות היותה חלשה ועדינה מבחינה פיזית, היא עומדת בגבורה עילאית בכל העינויים וההכאות והרוצחים הגרמניים ועוזרים אינם מצליחים להוציא מפיה
דבר.
ב-3 בפברואר היא גורשה למחנה-מוות גרמני. היא גורשה תחת השם "גוטע רוזנשטיין".
סטניה נולדה ב-24 בדצמבר 1911 בוורשה. בשנת 1926 באה לפאריז בה היא למדה משפטים ואחר-כך השתלמה באקדמיה לאמנות.
היא הייתה דמות מופת של גיבורה לוחמת בגרמים. כבוד לזכרה!
The English Part - Page 65-66
"Poems are talking pictures and pictures – are silent poems"... Melech Rawicz
A series of articles in memory of the above named outstanding Plotzk-born painter.
The first article is written by Harry Koren (Korzen) who was a friend of the artist. After describing the surroundings and countryside of Plotzk which inspired talented young Jewish boys, he portrays the artistic personality of F. Zylberberg. "He was endowed with the gift of a real master and thoroughly analyzed his ideas. He handled the strokes of his brush with great self-assurance and vigor", says the author.
He also recalls their meetings before the war, the exhibition of Zylberberg's graphic works at the "Hotel Poznanski" and describes him as an enthusiastic hard-working painter who had nothing in common with the frustrated "cafe-type artists".
Zylberberg exhibited his works at the "Warsaw Salon of Fine Arts" and was praised by art critics of that time.
He lived during the first war-years in Paris, but was deported to Auschwitz where he was murdered by the Nazis.
*
Born in 1909, he was seen painting since early boyhood. Thanks to his teacher, Ms. Gutkind, a painter herself, he continues his studies in Warsaw and very soon distinguishes himself at several exhibitions as a talented artist.
In spite of being a Jew he is being chosen, due to his talent, to represent Polish graphic art in Paris and his works are being exhibited in 1937 at the Polish Pavilion of the International Exhibition in Paris. He studies in that city, takes an active part in its artistic life and is known there by the name "Zber".
In 1941 the Nazis arrested him and sent him to a concentration camp. On 26th October, 1942, he perished in the gas chambers of Auschwitz, only 33 years old.
Another article concerning the above is written by Itzchak Furmansky, Chairman of the Jewish Deportees in France. He describes mainly his behavior in the Bon-La-Roland camp, his modesty and devotion to art in spite of the inhuman conditions of life there. Zber was recognized by a Pole, who intervened in his favor, and thanks to whom he enjoyed better conditions for a short time.
In his last days in spite of his illness, the optimistic Zber was sure that he would not be sent to death.
A few lines are dedicated to Zber's wife, Stenia, who took part in anti-Nazi activities in Paris and murdered in a Nazi-camp in 1944. She was deported under the name "Guta Rozenstein". She managed to hide some of her husband's works.
Article in "Al Hamishmar", by Yaacov Guterman 25.07.1986
P. R. I. Płock Remembrance Initiative
Last updated October 7th, 2015 (PRI first posted in January 1998)
