מלאבה היהודית

קורותיה * התפתחותה * כליונה

 

די יידישע מלאווע

געשיכטע * אויפשטייג * אומקום

 Jewish Mlawa

Its History * Development * Destruction

 

שני כרכים 2 Volumes

 

ספר זיכרון לקהילת מלאבה

יזכור-בוך דער מלאווער קהילה

MEMORIAL BOOK MLAWA

 

המערכת *  רעדקציע * Editorial Board

יעקב אלתר, שמואל גרביה, משה פלס, דוד שרעפי

Jakob Alter, Szmuel Grawie, Mosze Peles (Pultusker), Dawid Szrafi

העורך * רעדאקטאר * Editor

דוד שטוקפיש Dawid Sztokfisz

 

הוצא לאור ע"י אירגון יוצאי מלאבה בישראל ובתפוצות

ארויסגעגעבן דורך די מלאווער אין ישראל און אין די תפוצות

 

Printed in Israel 1984

נדפס במדינת ישראל 1984


 

 היה הייתה עיירה   - געווען אמאל א שטעטל...

ד"ר זאב יוניס ז"ל

 

הבית הישן

כרך א', עמ' 16-98

 

הודפס מהמקור  ע"י אורית לביא ועדה הולצמן  לשם העלאה לאינטרנט, ברשות ובברכת אירגון יוצאי מלאבה בישראל,  ספטמבר 2007

 

      1. העיר
 
     
      2. פינות אינטימיות בעיר
 
     
      3. השוק הישן
 
     
      4. דיירי השוק הישן
 
     
      5. סמטאות אחוריות      
             
      6. כיכר המקווה
 
     
      7. רחוב הקדרים
 
     
8. אמונות תפלות, סגולות ורפואות
             
      9. אוהלי תורה      
             
    המשך...        
             
     

10. רחוב פלוצקר

     
     

 

     

11. הגבול

     

 

     
     

12. רכבת עוברת בעיר

     
     

 

     
     

13. ייחוס

     
     

 

     
     

14. זמנים חדשים

     
     

 

     
     

15. דרכים חדשות

     
     

 

     
     

16. רחובות מעורבים

     
     

 

     
     

17. רח' ווארשעווער

     

 

ד"ר זאב יוניס ז"ל

 הבית הישן 

 

 

מוקדש לזכרו של אבי אברהם    יעקב   בן ר' צבי טוביה זכרונו לברכה.

 

1. העיר

הנודדים על פני מאזובשה, חלקה הצפוני של פולין, ברכבת העוברת מוורשה לדנציג או בדרכים המוליכות לארץ הקאשובים - לים הבאלטי, יכולים להגיע לווישין, קונופק או שידלובה כפרים כאלה באמצע הדרך.

 

מן המישורים האינסופיים נשקפים כרגיל בשמים יער אפל, בקתות אחדות, אילנות בודדים, המזדקרים מהשדות הלחים, עשבים עטופים בערפילים אפורים לבנבנים בתמרות עשן קלים.

 

אילולי היו כאן יערות, היתה העין יכולה להשקיף על פני הארץ למרחקים רבים.

 

מתוך המישור מבצבצים לפתע מגדלונים, גגות פזורים על פני הגבעות - מראה נדיר בסביבה.

 

מרחוק נדמה, כי הגיעו לשערי טירה עתיקה של אבירי מסעי הצלב, הצופה על כל הסביבה, או אל עיר גדולה.

 

כשמתקרבים, הולך ונעלם מראה-החן שבמרחקים ומתגלה עיירה קטנה, הדומה להרבה עיירות כאלה בפולין אשר לאורך קו הגבול הגרמני, הבנויות באותה צורה על-ידי מתיישביהם.

 

על הגבעות משתרעת העיר הראשית של הארץ, אשר מעבר הנהר מלאבה.

 

בבקרים ובערבים נעלמת לעתים קרובות מעל פני האדמה העיר בתוך הערפילים הסמוכים והאפורים, מתמסמסת כישות לא ממשית, כאילו לא היה כאן מעולם שום דבר.

 

השוק הקטן באמצע העיר. במרכזו עומד בניין צחור-צחור על מסד רחב וגדול של אבנים, שמוצאו עוד מן המאה ה-16. הבניין מכוסה ברעפים אדומים. על פני כל ארבעת הכתלים, מתוחה כחגורה שחורה כתובת בלטינית: "תחול אותה מידת הצדק על דל ועל עשיר, על האזרחים ועל התושבים החדשים. שנת 1789".

 

מעל לגג נמשך למרומים צריח משושה ואפור, הצופה לכל ארבעת רוחות 'השמים מבעד ארבעה חורים עגולים. כאן שעון העיר. מדי כל רבע שעה נישא בעיר על גלי האוויר הצלצול הצרוד והביתי של הזמן.

 

ילדים עומדים באמצע השוק וצופים במחוגים הגדולים והשחורים, המקיפים לאיטם את פני לוח השעון הלבן. הם מחכים לצלצול הבא של שעון העיר.

 

לעתים קרובות קורה, שהמחוגים אינם זזים ממקומם. השעון אינו משמיע את קולו. הזמן כאילו נעצר. תוגה אילמת מעיקה על הלב. הכל מחכים בקוצר רוח למשה וילנר, שיקום, יטריח את עצמו ויטפס על המגדל ויפעיל את השעון. זמנה של העיר נתון בידיו. לפעמים עולה על דעתו להעלות אתו אחד מהנערים שנזדמנו לו בדרכו.

 

לא רק שעון העיר. גם מפתחות העיר. הם כאן בבניין הצחור. כאן מושבו של ה"רישרן", ראש העיר.

 

לפנים לא היה ליהודים כמעט כל קשר לעירייה. איש לא שאל בעצתם, מה ואיך צריך לעשות. חובתם היחידה היתה - לשלם מסים. בזמנים מאוחרים יותר, כבר היתה ליהודים הזכות לחוות דעה בענייני הנהלת העיר. קרה המקרה ומנדל מרקר ישב שנים אחדות על כיסאו של ראש העיר בעיר של הקדוש ווויטשך.

 

בימי שלטון הרוסים, היו באים לעתים קרובות לבית העירייה שני השמשים - האחד היה זאנבל לאנגלבן, שמשו של הרב, והשני - מושקה שמש, המכונה "מושקה מיט די שטיקלעך". בעטיו של זאנבל כונו יהודי העיר בשמות מסולפים. משה שנקרא מושיק, יצחק - איציק, שרה - סאלצ'ה וכדומה. הוא היה הרושם את יילודי היהודים בספרי העיר. ההורים עצמם לא עשו זאת. כדי למנוע טרחה מבעלי-בית חשובים לבוא לבית העירייה לחתום על התעודה, הודיע, כי הם אנאלפאבתים. לב, נקראים רבים מיהודי מלאבה בשמות משונים. ימי הולדתם נרשמו כפי שעלה על דעתו של זאנבל לאנגלבן. המצאותיו וחישוביו נעשו, כדי להיטיב לנרשם בעתיד, כשיגיע יום גיוסו. מלבד זאת היה זאנבל רושם את חתונות היהודים בספרי העיר. לכן היה נראה תמיד קצת בגילופין, כמי שבא מסעודת מצווה.

 

שונה ממנו היה מושקה שמש. יהודי צנום, חיוור ושקט. בכל מקום שהיה בו בר-מינן, היה מופיע ופנס-פחים בידו, כאילו שלחו מלאך המוות בעצמו להאיר בנרו החיוור את דרכו האחרונה של האיש, שנפטר זה עתה. מושקה היה בא לבית העירייה לבקש תעודת פטירה ולמחוק את שם היהודי מספרי העיר.

 

שני חלקי האוכלוסיה סמוכים לבניין העירייה. כל אחד לפי דרכו. היהודים הדביקו לבניין העירייה, במרכז השוק, תשע חנויות, זו ליד זו בשורה ארוכה. מהעבר השני של בניין העירייה נתמשכו, כגן ירוק, החצר והבניינים של התיפלה (כנסיית הגויים).

 

מי יודע עד היכן היה מתמשך והולך השוק, אילולא הבתים והחנויות, שקמו כגדר מכל ארבע רוחות השמים. המשפחות לאנדה, פרלה, אייכלר, קונצקי את פראנק, "רבקה המתוקה", בריש צייטג, חיים ז'ילאסקה, משה אופטובסקי - שכנו בצד אחד הבתים ובחנויותיהם. מולם התגוררו: הניך זילברברג, וויסמן - "פאניטש", אברהם אייזיק ביג'ונסקי, יצחק רוזן, שמעון ליפסקר, קאופמן, ברוך אייזנברג. בשני העברים הנותרים, התגוררו ועסקו במסחר: וולף ברכפלד, לייב ליפשיץ, יוסל פרלמוטר, יהודה מאיר לידזבארסקי, דוד הירש מקובסקי, פייביש שפירא, משה ביאלק ועוד ועוד יהודים.

 

כל החנויות בשוק הישן, פרט לשני בתי המרקחת והמגדנייה, היו של יהודים, שורות ארוכות של חבויות זו על יד זו, עמוסות סחורות-אספקה של ברזל, מכולת, עורות, בדים, סדקית בשביל בני העיר, העיירות והכפרים שמסביב, הן במכירה קמעונאית והן במכירה סיטונאית. שנים רבות נמשך מצב זה.

 

בשנים האחרונות לפני שחרורה של פולין, החלו להופיע בעיר חנויות של פולנים. בשוק התיישבה ה"ספויניא", החל החרם - ה"בויקוט" - נגד היהודים ובתי מסחרם.

 

השוק הישן היה המקום ההומה ביותר בעיר.

 

מכל ארבעת העברים, רצים בזוגות רחובות ארוכים ככנפי טחנת-רוח, רחובות ואנשים. חיי העיר התרכזו מסביב לשוק. כאן חצו הרחובות הווארשעווער והחורז'לר, משם רחוב פלוצקר ורחוב האסמים. מקצה אחר - הניבורגר והשקולנה, ולגמרי מזווית אחרת - הז'אלדובר והשוק החדש.

 

הרחובות רצו בין בתי-עץ קטנים, אחדים מהם בתי-אבן קטנים, למעלה ההר ולמורדותיו, בקו ישר ובקו עקלקל, לאורך כל העיר, עד שהם מגיעים אי-שם לחוץ לעיר, בין שדות ובין יערות, אל כבישים שונים, המקשרים את העיר עם ערים ועיירות אחרות.

 

בכל קצה רחוב-ראשיתו של כביש. מרחוב ווארשעווער נמשך כביש וורשה, המוליך לצ'כאנוב, למודלין, לנאשלסק, לפראשניץ, למאקוב, לפולטוסק עד וורשה. מרחוב פלוצקר מוליך הכביש לסטשאגוב, ראצ'ונז, שאפס, פלוצק או לראדזאנוב, בזוין, ז'אלין, שראנסק. רחוב ניבורגר מוליך לגבול דרך יער, עד ניידנבורג שבפרוסיה. מרחוב ז'ולדובר, אפשר לנסוע לווולקה, לרכבת או לגבול דרך מלאבקה לאילובה.

 

רחובות ארוכים מקשרים את העיר עם עולם החוץ. רחובות קטנים וסמטאות קושרים רחוב לרחוב אהדדי, בעיר עצמה. יהודיים בלבד היו הרחובות: הוורשווער, הפלוצקר, והסמטאות הסמוכות: של בית הכנסת, של הסנדלרים ושל הקדרים. בשאר הרחובות והסמטאות היתה אוכלוסיה מעורבת, בקרבת השוק - יהודית וגויית, וככל שמתקרבים לקצה העיר - גויית בלבד.

 

אי פה, אי שם עומדת משאבת ברזל כעדה אילמת באמצע הרחוב. אכסניות ("ויאזדים") היו מפוזרות בפינות שונות, הומות ורועשות מאנשים ובהמות בימי יריד.

 

אסמי תבואה, בנויים עץ או לבנים, נמצאים בכל קצות העיר. בכל אשר תפנה - אסם תבואה ומעליו גגון, דלתות בו מפנים ומאחור מכל העברים, כמו פיות פעורים לשפע התבואה, הבאה משדותיה הפוריים של מאזובשה. סרסורים יהודים, מוכרים, קונים מיד שנייה, סוחרים, סבלים, בעלי-עגלה בעלי-מלאכה. חלק גדול מתושבי העיר התפרנסו ממסחר התבואה.

 

רחובות מרוצפים באבני שדה עגלגלות, כעין עמוד שידרה של גב חזק, הנכון לסחוב משא. משני העברים צפופות אבנים קטנות, כאילו היו ממוסגרות בתוך עשבי בר.

 

לעתים מתפוררות אבנים ונושרות כשיניים של זקן. אז מתגלה קטע של רחוב בערומו כעור מקריח של בהמה זקנה, שעייפה מסחיבת משאות. בבורות מצטברות שלוליות וחלק מהרחוב תוסס והופך לביצה גדולה, העומדת ימים רבים, מבעבעת ותופחת כבצק שחור.

 

אילנות רואים רק בשוק וברחובות של הפולנים. ברחובות היהודים אין עצים. מצד אחד של הרחוב נמשכת כרגיל מדרכה. בסמטאות הקטנות אין גם זאת. רק ביב עמוק חוצה כפסוקת את האבנים החדות בסמטונת. ברחוב קטן יש רק ביב אחד. ברחובות ארוכים נמשכים הביבים משני הצדדים. ילדי החדר חולצים נעליים וגרביים ורצים יחפים במים עם הזרם, תופסים חלוקי אבנים קטנים, משיטים סירות של נייר בביבים המלאים, הפורצים בקצף, ישר ל"ז'יקה" - יובל צנוע וקטן של הנהר ווקרא, הנשפך לנהר ז'אלדובקה.

 

מים דלוחים של הפלג, הנקרא "סיראטש", זורמים בעצלתיים ברחובות, חובקים את כל העיר בשתי זרועות ארוכות ועגומות.

 

Home

 


מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 15

 

                                    

 

2. פינות אינטימיות בעיר

 

מבחוץ היה דמיון רב בין הרחובות השונים של העיר. בכל רחוב היו הרבה בנייני עץ ומעט בנייני אבן, סמטאות צרות, חצרות רחבות ידיים, שבהן אפשר היה לעבור מרחוב לרחוב כברשות הרבים. נתיבים צרים מאחורי החצרות סיפרו על חיים בכבוד ובצנע, על שותפות גדולה בין בית לבית, בין חצר לחצר. אבל מלבד הדומה שנשמע היה לכל רחוב אורח חיים משלו, צביון מיוחד ואפילו היסטוריה משלו.

 

ברחוב פלוצקר עומדת לה משאבה מול הכנסייה האוונגלית. מול למשאבה בית אבנים לבן. בבית זה היה בית הספר של המורה יונה וישינסקי. מאחורי בית לבן זה נמשכים "ההרים". מה טיבם של "הרים" אלה? איזה סוד צפון בהם?

 

מספרים כי לפנים, לפני שנים רבות, לא היו כלל הרים באותו מקום. עמד כאן בית תפילה גדול ופעם עברה על ידו לוויתו של רב גדול בתורה. החלו גויים ללגלג ללוויה היהודית. התיישב לפתע הרב במיטת הלוויה ו... האדמה פצתה את פיה ובלעה את הכנסייה. היא נעלמה כליל. באותו מקום הופיעו "ההרים", ההומים ומהמים בלי הרף. כל אחד מנערי "החדר", שנתאווה לשמוע את הקולות ולא פחד, יכול היה להטות אוזנו לקרקע ולקלוט ברור את נהימות הגויים מתוך בית התיפלה ששקע. בימי ראשון או בימי החגא שלהם גברו קולות שאגתם ממעמקי ההרים.

 

*

 

בין משרדי החבל (וויטוסטבו) וה"וימשלינים" בכיוון היער היה שטח אדמה מנותר בעמקים ובבורות, ובו אוכלוסיה יהודית דלילה מאוד, המכונה - הרוזגארד. כאן, באותו שטח, היו השלטונות מוציאים לפועל את גזרי הדין של מוות בתלייה, בשריפה או בעריפת ראשו של הפושע. וכל זה בשם אלת הצדק. כפי המסופר בכרוניקת העיר, היו שורפים כאן את המכשפות. בשכנות לרוזגארד - אזור התוגה - מצויים קברים בודדים, זנוחים של חללי מרידות הפולנים. על גויים ועל יהודים היה הרוזגארד מפיל אימה ופחד. העם אמר והאמין, כי שם פורחות הנשמות החוטאות בדמות מזיקים ושדים. מוטב להימנע מלבוא לרוזגארד אפילו ביום, מכל שכן בלילה. "היהדות" ברוזגארד היתה מיוצגת על ידי קברים אחדים עזובים ואבלים של יהודים, שנספו בכולרה שהשתוללה פעם בעיר.

 

*

 

אם חצית כאן את כביש ניבורגר, דרך השדות, היית יכול להגיע עד "קוזילסק", אבל הנתיב הישר לשם עבר מהשוק הישן דרך רחוב שקולנה (רחוב קוזה), ועובר ליד טחנתו הגדולה של לדר. אזור קוזילסק השתרע רחוק מאחורי העיר - אי קטן יהודי בין שדות הגויים. מקום זה היה מיועד למושבה חקלאית יהודית של ייק"א. כזו היתה התוכנית, למעשה התגוררו בקוזילסק רק משפחות אחדות של יהודים, אך כמקור הכנסתם העיקרית לא שימשה החקלאות. אבל מושבת החקלאים היהודים, ולו גם גודלה כטל ומטר בסידור קטן, שימשה לכל אלה, ששאפו לעלות לארץ ישראל, כחוויה נפשית עמוקה, גירתה את הדמיון ועוררה חלומות. יהודי קוצר את הקמה בשדה בחרמש ראו בני מלאבה לראשונה בימי חייהם פה בקוזילסק. יהודים חולבים פרות, מובילים זבל - רק פה. כאן ראו לראשונה בחייהם יהודי גברתן, שאינו יודע פחד מהו. בגאווה היו מספרים על גבורותיו של חיים מידז'אק, אשר הפיל גוי בסטירת לחי אחת. בשנים המאוחרות עבדו כאן חלוצי ההכשרה הקיבוצית בעיר. כיום נמצאים הבחורים והנערות, שהתחילו בעבודתם החלוצית בשדות קוזילסק ליד מלאבה, בכפרים, בכפר מנחם וגל-און, שהקימו כאן בארץ ישראל.

 

בקוזילסק היה עוד חי הנחתום זרח פראשניצקי ומשפחתו וגם משפחת גלוזמן הגדולה. הגלוזמנים הזקנים הגיעו לקץ חייהם בארץ-ישראל ובנם רפאל-פולה מקוזילסק זורע עתה תבואה בשדות עין החורש.

 

*

 

פינה חביבה היתה מאחורי הכנסייה ("צערקווע"). כאן היה מפגש הסנוניות הראשונות, שהתחילו לנטוש את הבית הפטריארכלי. בקיץ בין השמשות, אחרי הצהריים בשבתות, היו מתכנסים לכאן צעירים, ש"נתפסו" לאידיאות החדשות של הסוציאליזם ושל חיבת-ציון. כאן שקעו בחלומות, התווכחו על נושאי הזמנים החדשים. באוויר הדהדו קולות השרים: "במחרשה", "מקום שם ארזים", "השמש שוקעת בלהבות".. - שירים חדשים.

 

צעירים מתלהבים ותמימים ראו את העולם בעיניים מלאות אהבה ואמונה. בוקר חדש מפציע, נולד יום חדש, מוצף אור שמש וערכי אנוש. אור הקדמה יפקח את העיניים. עולם חדש ויפה יבוא... כך האמינו. כאן, "מאחורי הכנסייה", היו באים בנים ובנות ל"פגישות אהבה". בימים ההם פחד בן יהודים בעלי בתים להופיע ברחובות העיר בחברת נערה. ההליכה עצמה אל "מאחורי הכנסייה" נחשבה בימים ההם לאפיקורסות.

 

"מאחורי הכנסייה" היה גן ישן נושן. עצים גדולים עתיקי יומין הטילו את צלליהם. שיחים ועשבי בר גבוהים יצרו פינות סתר, מחבואים חציים מוצלים משכו את לב הנערים והנערות היהודיים הביישניים. זה היה בימי "רייזלה בת השוחט", ה"מרגניות", "אל תחפשני שם" וכדומה.

 

*

 

באו ימים חדשים. הפולנים פירקו את ה"צערקווע". כל השטח הפך לגן גדול ובו עצי נוי מתורבתים ומרבדי דשא. הנוער נטש את "'מאחורי הכנסייה" ומצא פינה חדשה - את "עמק-שווייץ". מקומות סתר חציים מוצלים לא היו ב"עמק השוויצרי", אבל מרחב ומרחקים היו שם.

 

"עמק שווייץ" הפופולארי השתרע בקצה העיר לא רחוק מסוכת השומר על הכביש השרענסקי. משני עברי מסילת הברזל התפשטו שדות ירוקים ורעננים, גבעות וגיאיות. נוף חיים רחב-ידיים מכוסה שדות בר. בהם שפע של פרחי שדה: דגניות כחולות, פעמוניות, קחוונים וסביונים צהובים. בין השדות היה עמק עמוק מוצף עשבים גבוהים, הוא המכונה "עמק שווייץ".

 

קשה להסביר, מדוע זכה דווקא אזור זה לרשת את הפינה האינטימית של "מאחורי הכנסייה". אולי שימשו ככוח מושך מסילת הברזל והרכבות, שהתרוצצו עליה הלוך וחזור. הם עוררו ושיככו את אי-השקט שבגעגועים למרחקים? "הרצון העז לנטוש את המקום ככל האפשר מהר יותר". מחשבות כאלה ודומות להן השתלטו על החלק הטוב ביותר של הנוער היהודי.

 

רכבות היו באות, רכבות היו אצות-רצות לאי-שם במרחקים. עוררו תקווה ואמונה, כי סוף-סוף יבוא היום והם יצאו מהעיירה אל העולם הרחב.

 

קמים לתחייה בזיכרון אותם ימים רחוקים של הסתיו השמשי הפולני, בימים שהיו משוטטים אחרי הצהריים בשדות ומזינים את העין בעלי השלכת, באדמומית קמילתם של עלי הליבנה. לעצי הערמון בשדרות היתה שלכת זהובה.

 

*

 

לא רק בני הנוער, גם יהודים, חסידים רציניים, היו נתקפים באותה משיכה עזה לנוד למרחקים של קילומטרים הרחק מן העיר, מובן מאליו - לשם מצווה. במוצא ישבת לאחר ההבדלה היו קמים חסידים ויוצאים למארינובה, ל"אחוזתו" של יוסל גולדשטין, לכבוש בסערה את האחוזה ואת הבית.

 

בחוץ שוחט השוחט אווזים; בתוך הטרקלין הגדול מתיישבים חסידים על הרצפה מסביב לגיגיות של עץ ומקלפים תפודים לנזיד גריסים, למלווה מלכה. נתלשים וילונות מהחלונות והופכים לסינרים לבעלי-הבית החדשים בבית ובמטבח. חסידים נושאים מצרכי מזון מהמזנון ומהמרתף, טורחים ועמלים במטבח עד חצות. אז הם מתיישבים למלווה-מלכה ושרים בהתלהבות ובדבקות עד כלות הנפש... עד שמגיע זמן תפילת שחרית של יום ראשון בשבוע.

 

יחידי סגולה הין לפעמים קופצים ויוצאים לאחוזת יעקב מונדז'ק, ביערות ורובליבו, אל משפחת סורגאל בניגוצ'ין. במשך  הזמנים גבר גם כוח המשיכה של היער העירוני. יהודים חיוורי פנים, יהודים משתעלים, היו עורכים שם "קייטנה" לשעות אחדות ביום. הרב בכבודו ובעצמו היה יוצא ליער בכרכרה לשעות אחדות של הנאה מהיער לרפואה, לפי הצו של רופאים.

 

*

 

פינת חמד ליד העיר היתה רודה. ליד יער מלאבקה  היתה טחנת מים בנויה מעץ. מימי הנהר מלאבקה השתפכו על השיניים של גלגל עץ ענק להניע את אבני הרחיים. גשרון עצים צר הוביל לדרך יער מלבקה, שנמשך לאורך מילין עד למעבר לגבול והלאה. סכרים שלפני הטחנה עצרו את זרמי המים, שהיו מכוסים בפרחי נופה עד כדי כך שמפל המים (המכונה "ניאגארה") מעברו השני של הגשרון, נראה כאילו התפרץ מגביעים עמוקים של שושני מים לבנים. בעלי הטחנה היו קודם המאלביאקים, אחריהם הוויינברגים - הפועלים הטוחנים היו, כרגיל, גויים.

 

*

 

מבין רחוב ווארשעווער וסמאלארניע נמשכים הרחק עד ה'"זאברודס" שדות וגני פרי של "הסטארוסטבו" (בית הסטארוסטבו היה שייך ללוולים) - אחד האזורים היפים ביותר בעיר. אפשר היה להתהלך בין עשבי הבר הגבוהים, פרחי השדה, גני הנוי המכוסים ב"ראזידה", בלילך, בשחליים, באסטרים, בגיאורגינות, בוורדים, בהרדופים, בפרחי טבק, בחמניות ובשטחים נרחבים של גני פרי ללא סימן של גבול. לא רחוק מכאן זרם פלג רועש. זה היה עולם זר ומוזר בתוך הרחוב. לב יהודי היה חש כאן פחד בשל הדממה הגויית והריחות החריפים והזרים. הליכה אל הנוף הבלתי מוכר של הסביבה הגויית של ה"סטארוסטבו" היתה כפריצה לגנו של הכומר, או אולי גם כפריצה לביתו. זרה מאוד ורבת אימים היתה כל הסביבה הזאת לגבי יהודי. עצם הבניין שעל הגבעה עם גג התבן השבור של הסטארוסטבו הפיל אימה. אף נער יהודי אחד לא יכול היה להעלות על הדעת, כי הבניין הישן והציורי הוא למעשה אסם תבואה פשוט ולא קן מכשפים ושדים.

 

*

 

מהעבר השני של אותה מיסטריה גויית על ה"זאבודות" היתה "העיירה", מקום מגורי היהודים לפנים, בטרם הרשו להם להתיישב בעיר מלאבה עצמה. מהיישוב הקדום של היהודים בעיירה שרדו בימינו רק מעשיות עממיות אחדות. בית העלמין הישן וקברים נפולים ושקועים, מצבות ישנות אחדות מלפני מאתיים שנה ו.. בית הכנסת של העיירה - בניין עצים ישן, הבנוי בצורה הנפוצה של בתי כנסיות מעץ בפולין.

 

לאחר שנטשו את העיירה, האמינו יהודי מלאבה במשך שנים רבות, כי בית הכנסת שבעיירה יתקיים לנצח. הורים היו מספרים לבניהם בגאווה, כי קדושת-לוי (ר' לוי יצחק מבארדיצ'ב) בכבודו ובעצמו התפלל בו לפנים, ועל יד המזוזה אפשר עוד לראות את טביעת אצבעותיו הקדושות. ואמנם תודות לזכותו עדיין עומד וקיים כסלע איתן בניין העצים הצנוע של בית הכנסת לבדו בתוך היישוב הגויי. שריפות רבות פרצו במשך אותן שנים ב"זאבראדעס"". אבל בבית הכנסת לא פגעו. בשבת וביום מועד היו יהודי העיר ובראשם וולף בראנדלס (נכדו של ר' אברהמ'ל צ'כאנובר) יוצאים אל בית המדרש הקטן ומתפללים שם.

 

מכל היישוב היהודי שהיה שם נותר לגור בעיירה יהודי יחיד בין הגויים. כינו אותו בשם "רבי'יה". הוא היה חייט פשוט ירא שמים. גם בקיץ וגם בחורף הוא היה ממהר בצעדים זריזים ברחוב, בעל קומה בינונית ופנים אדמדמות, שלוש פעמים ביום מן העיירה למניין שבעיר. נערים היו מספרים זה לזה בביטחון רב, כי אותו חייטון מהעיירה הוא... אחד מל"ו הצדיקים.

 

שנים רבות נמשך המנהג של הליכה להתפלל בבית הכנסת הקטן שבעיירה עד... פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בימי הסער 1914 - 1918 הושמד השריד האחרון של היישוב היהודי בעיירה באופן פשוט ביותר. יהודי מלאבה נוכחו לדעת פתאום, כי בית הכנסת המקודש והאהוב עליהם נעלם מעל פני אדמתו של הקב"ה. הגויים שבסביבה פירקו את בית הכנסת הקטן ושרפוהו. שרדו רק המעשיות והאגדות על קדושת לוי מבית הכנסת הקטן ועל ה"רבי'יה" עתיר הרזין החי בזיכרון העם כאחד מל"ו הצדיקים.

 

3. השוק הישן

 

לפי מראהו של השוק אפשר היה בנקל לקבוע, מהו היום בשבוע בעולמו של הקדוש ברוך הוא. לכל יום בשבוע נועד מראה אחר בשוק הקטן.

 

מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 15

 

ביום שבת וביום חג נח השוק. החנויות סגורות במנעול ובבריח. בני אדם מעטים נראים בו. האנשים המעטים העוברים בשוק הם יהודים ויהודיות, לבושים בבגדי קטיפה ומשי, בקפוטות שחורות, בכובעי קטיפה, נשים - בשמלות ארוכות, בצעיפים טורקיים, עדויות בשרשרות זהב כבדות, באבני חן, פוסעות בפסיעות רגועות, במאור פנים בכיוון הסמטאות אל בית הכנסת, בתי המדרש ואל בתי תפילה שונים.

 

השוק ריק. אין מסחר. אין עסקים. שבת. בחלל האוויר מרחפת הרגשה של קדושה ושל מנוחה, הפורשת אור וששון על כל ימי השבוע.

 

ביום ראשון, בימי חגיהם של הנוצרים, מתמלא השוק איכרים כבר השכם בבוקר. הם מחכים על יד התיפלה לכומר.

 

לפני תפילתם יושבים איכרי הכפרים בתעלות שמסביב לתיפלה ואוכלים בתיאבון נקניקים ארוכים ממולאים בדייסה, בכרוב חמוץ, טובלים לחם בתמד או ביי"ש.

 

חנויות היהודים פתוחות למחצה, סגורות למחצה. היהודים אינם מסתובבים בשוק. הם ניצבים לפני הבתים, לפני החנויות לשם ביטחון.

 

פעמוני הכנסייה מעוררים מחשבות נוגות, זיכרונות לא נעימים, פחד. היהודים יודעים: כל הצרות, כל הרדיפות ראשיתן תמיד ביום ראשון, ביום חגא גדול משלהם.

 

ימי שני וימי רביעי הם ימים אפורים. בתי העסק פתוחים לפי השגרה. ה"פדיון" מועט. אנשים עייפים מתנועעים ללא רצון, ללא מטרה. עומדים להם כיתות-כיתות, עומדים שותקים. מסתכלים בעיני זגוגית בשוק הריק למחצה, המתמשך כפיהוק. אם נפלט איזה דיבור, אין לו כל טעם. מתפרדות להן הכיתות, האנשים מתפזרים, ממשיכים לגרור את הרגליים הכבדות והעייפות. בימים כאלה השוק כאילו מתמלא באפרוריות מידבקת, המוסיפה כובד לכל מחשבה, לכל תנועה כאילו בן האדם והחיים כולם החלו שוקעים לתוך ביצה שאין לה קץ.

 

שפר גורלם של ימי שלישי ושישי. באים ומתייצבים ימי המסחר. מכל העברים נוהרים אדם ובהמה אל השוק הישן. בשעות הבוקר נעשה כבר המקום צר מהכיל את כל הבאים אליו. השוק מלא על כל גדותיו ומשתפך בחלקו לשוק החזירים, לשוק הירוק, לשוק החדש. אלה הם שווקים, שבדרך כלל אינם בחזקת שווקים. בשוק הירוק נמצא הגן העירוני (ליסט-גארטן) ובשוק החדש נערכים מצעדים - חיילים צועדים שם.

 

בימי שלישי ושישי חיים ותוססים כל הרחובות בדופק המסחר.

 

שווקים וירידים תופסים כל פינה פנויה בעיר. השוק קם לתחייה, כל הרחובות הומים ומהמים.

 

מעלות השחר נוהרים לשוק כפריים וכפריות בעגלות רתומות לסוס אחד או לצמד סוסים. הן טעונות תבואה, טנאים מלאים פירות, ברווזים, אווזים, תרנגולות והודים. פה ושם מוטל חזיר, מוטלת עגלה על העגלה, ולאחורי העגלה קשורים סייח, פרה...

 

הולכי רגל כפריים, גברים ואנשים נושאים בסלי תבן חמאה, גבינות, שמנת בכלי חרס, דובדבנים, תות גינה או גם עוף. יש מחמר אחרי פרה, אחר מוליך עדר אווזים.

 

ברעש בלתי פוסק נוהרים כל אלה אל השוק מכל הנתיבים, כפלגי מים רצים בשאון אל מקווה מים גדול.

 

השאון והמרוצה גדולים. יהודים ויהודיות שקטים משתנים בימי השוק ללא הכר. אנשים שוכחים את עצמם כליל, "יוצאים מעורם". יהודים, גברים ונשים, רצים אחרי איכר בודד מהלך אחרי עגלת איכרים. זה ממשש שק גרעיני שיפון, זה חוטף עוף מהעגלה, נושף בחלקו האחורי של העוף, לבדוק אם הוא שמן למדי. יש ששניים או שלושה ביחד מוליכים עגל. זה מושך את העגל בראשו וזה מסובב את זנב העגל, כדי לאלצו ללכת מהר. להניח יד על שק תבואה, על בהמה, על עוף - הרי זו סגולה להיחשב לשותף לריווח הזעום. סרסורים, תגרנים וסתם יהודיות, מוכרים מיד שנייה, בעלות בית - נדחקים סביב העגלות רגוזים וכועסים. בקולי קולות ובעמל רב מתאמצים להוציא ריווח שווה-אגורה. הזמנים הולכים ומחמירים, הפיות הולכות ורבים.

 

עיקר המסחר הוא בתבואה. תופסים עגלה טעונה תבואה, אצים עם האיכר לאסם של סוחר תבואה גדול, כגון: מרדכי לייב ראק, ברוך אייזנברג, משה ציטרין, משה דוד זלאטניק, מאיר ריינגבירץ, אברהם ריבאק, פישל פרנקל וכדומה. מקבלים דמי סרסרות מכל "שק" ורצים שוב לחפש עגלת תבואה אחרת.

 

אם נתקלים בקשיים בעניין ההעברה לאסם, מובילים את מעט התבואה הישר לטחנה.

 

בעלי הטחנות בעיר הם יהודים. תבואה וקמח נפוצים ממלאבה לערים ולעיירות רבות במדינה וגם בחוץ לארץ.

 

טחנות הקיטור הגדולות של משה יוסף צ'ארקה, של לדר ומונדלאק, של מאנדז'אק ופרלמוטר ידועות בכל רחבי פולין. מלבד אלה מצויות בעיר גם טחנות יותר קטנות (השייכות למשפחות גרינברג, פטרקוזר) וטחנת הגריסים של ברלינקא. רעש הטחנות ממלא את הלב בהרגשת ביתיות, מבריח את פחדם של הבריות המתהלכים בלילה לבדם. הטוחנים הם אנשים לבנים. הם אינם מפילים פחד על הבריות. הם מפיצים סביבם רגש של חמימות ושובע.

 

הטוחנים היהודים קונים תבואה בתיווך סרסורים. הם משלמים שכר טרחה מכל "שק", כמקובל. רק טחנה גדולה אחת יהודית הפרה את המנהג, רצתה להיפטר מן הסרסור היהודי ולהדיחו מן השוק. בעלי טחנה זו שילמו מחיר יקר יותר לאיכר, שהביא את התבואה בלי מתווך. מאבק החיים בין המעמדות פושט לאט לאט את המלבושים הפטריארכאליים, שהתעטף בהם במשך דורות רבים, ומתחילים להיחשף בערומם, כבכל ארצות תבל.

 

בו בזמן שהעסקים מתנהלים ברחובות, מתמלא השוק במאות סוסים ובעגלות מהכפרים, העומדים זו ליד זו משני העברים של התיפלה. על פני השטח הנותר בשוק מסתדרים זה ליד זה בעלי המלאכה היהודים והנוצרים עם דוכני העץ שלהם. אוהלים ושולחנות טעונים סחורות ודברי מאפה. כל בעל מקצוע ומקומו המיוחד לו. סוכות החייטים נראות כצריפים שקירותיהם בדים ועליהם תלויות חליפות בגדים רחבות. שנים רבות מתפרנסים כאן מוכרי הבגדים המוכנים: בנימין סולדנסקי ובניו, משה גז'ב'יניאז', וילגולאסקי החייט, קורטה ועוד משפחות רבות.

 

על יד החייטים - עמדות הכובענים. תמיד באותו סדר ובאותו מקום והם: מנדל יוחננס, מאטע גרינברג ועוד. עמדותיהם יותר קטנות, מלאות כובעי גויים עם מצחיות לכה מכל המינים.

 

קצת יותר מרוחק מהם מצויים "תיישים" ועליהם תלויים מכל עבר נעליים ומגפיים של שמחה החיגר ובניו, של לייבצ'ה החיגר ושל לופצ'אק.

 

על השולחן מונחים בשורות כיכרות לחם, לחמניות לבנות, דברי מתיקה ודליים מלאים בקבוקי תמד, מי סודה וצוף, מלפפונים חמוצים, מליחים. על הקרקע ממש מניחים את סחורתם הסוחרים בכלי זכוכית ובכלי חרסינה כחולים.

 

כל חנויות היהודים בשוק וכל דוכניהם מלאים מפה לפה איכרים ואיכרות, שבאו העירה לקנות. זה בודק חרמש וזה קונה זוג מגפיים, חליפה, כובע. איכרות קונות נפט, מלח, מליחים, מטפחות ראש פרחוניות, בדים לבנים, אלמוגים, תיבות זמרה מנגנות, עושי נפלאות "משתברים" בלהטוטיהם, בולעים אש, אוכלים סכינים, זכוכית, שוכבים על קרשים עם מסמרים וכו'.

 

כאשר האיכר חש, שהפרוטה בכיסו, הוא משתוקק ללגימת יי"ש. אחרי הלגימה הראשונה באה שנייה ואחריה שוב לגימה. היצרים מתלהטים, מדברים בקול רם, הידיים מתנופפות. עוד רגע ודם יזוב מהאף, מגולגולת, צריחות, קללות מהדהדות בחלל האוויר. אין לך יום שוק בלי מהלומות ובלי דם.

 

באנדרלמוסיה זו מתנהל המשא ומתן עד מאוחר אחר הצהריים. האיכרים מתחילים להתפזר ולחזור לכפריהם. בעלי מלאכה מפרקים את דוכניהם. עייפים הם גוררים הביתה את רגליהם הכבדות עד ליום השוק הבא. השוק מתרוקן והולך. בכל מקום גללי בהמות ולכלוך...

 

בימי הירידים גדולים הרעש והשאון פי כמה. אז רב יותר מספר האיכרים מהכפרים, רבים יותר התגרנים היהודים, הבאים אפילו מוורשה ליריד החודשי במלאבה.

 

בימות החול נחים לאחר פעולות המסחר. אפשר היה להתיישב, לשכב לישון בלב השוק ללא מפריע. השטח הגדול ריק למחצה, כאילו מנומנם. משועממים מסתובבים יהודים ומקל ביד. או על הכתף. קנה קש בפה: יונתן סגל היפהפה, מוטלה זילברשטין הגוץ וסיגר בפיו, המדבר בלשון גרמנית משובשת. זלמן לידזבארסקי הגבוה עם המטרייה, מורדוביץ, מאטס (מתתיהו) כץ, משה צוקרקורן. פינחס לובלינר, אריה לייב פריד, הניך סקורקה ועוד ועוד יהודים. אין מה לעשות. יהודים אוהבים להסתובב בשוק, לפגוש בני אדם, לשמוע מלה, לחטוף שיחה. בימות החול השוק הוא כמעין מועדון גדול ולו הרבה פינות. בכל פינה נפגשים זה בזה אנשים שונים. החיים פושטים צורה ולובשים צורה.

 

יהודים סוחרים יושבים בחנויות פתוחות, מפהקים במלוא הפה ובהנאה רבה הישר לכיוון השוק. מישהו מעיין בספר, מישהו מתלהב בשיחה על פוליטיקה, יהדות. ויש שבדומה לסאנה אייכלר הוא משתקע במשחק אישקוקי בחנותו בצהרי היום הבהיר.

 

מחלונו של משה וילנר נישאים צלילים של פרקי חזנות. משמיע אותם הגרמופון, או וילנר עצמו משחיז את גרונו, בשעה שהוא שקוע בשעון שפסק ללכת - "מאי קא משמע לן השעון..."

 

שכנו, יוסף רודק, גבאי בית הכנסת, הלבוש תמיד בקפוטה נקייה ושחורה של אריג, מחייך לו במצב רוח מרומם לתוך זקנקנו האפור. רעיון, רעיון חדש צץ לו במוחו, תרופה חדשה, הוא מדבר חרש, בנחת, כפי שבאה ליהודי חלש, רופא-חובש בעיר, הוא מהלך לו לאט עקב בצד אגודל, ולא בחיפזון. כל הזקוק לו, יבוא אליו.

 

תוך שיחה עם עצמו ממהר לרוץ בצעדים קטנים איצ'לה זילקעס הכרסתן. הוא רץ לחפש בעל שררה במעדנייה הגויית. הוא מדבר אל עצמו בלי הרף. קשה להבין, מה הוא אומר. הוא בולע את המלים. אבל כרסו לא תפחה בשל דיבוריו. איצ'לה מחבב לחטוף לו לגימת יי"ש ולקנח אחריה בכל מקום שהדבר ניתן לו. הוא עצמו מלגלג על כרסו הגדולה: - "מה שעלתה לי כרסתא זו, מי ייתן והיה לי, ואילו מה שהיא שווה יהווה את כל רכושו של המשומד וישנייבסקי".

 

כעגל אחרי הפרה רץ בעקבותיו ברנש צנום וכחוש, שפניו אדומים, והוא רועד תמיד מקור אפילו בימי הקיץ החמים - זהו אחיו "לוזר", השיכור היהודי היחיד בעיר להשתוות לגודל כרסו של איצ'לה יכול היה רק יהודי אחר בעיר - הזגג הגוץ לייבלה "פולטורק", זה שהשיאו לו בבית העלמין בעלת מום, כדי שתיפסק מגפת הכולרה בעיר. הוא היה ציוני. היתה לו מניה של הבנק הקולוניאלי היהודי, והיה מדבר עבריס (עברית) אפילו בימות החול.

 

על יד וולף ברכפלד עומדים הסבלים חגורים בחבל עבה. הם מצפים להזדמנות של פרנסה. מרחוק מבריקים ראשיהם של בני לאדנה. מרדכי לאדנה הזקן, בעל הזקן הצהוב הארוך, היה נקרע לגזרים במקצוע הסבלות במשך שנים רבות. עתה הצטרפו אליו בניו: יצחק, איסר ושיע. על ידם עומד יהודי גברתן "טל ומטר האדום". הסבל "מה טובו" הצמיד לעצמו לכל ימי חייו כיבוי זה. כשחגגו הסבלים את חתונתו, הכניסוהו לאחר החופה ל"ייחוד" עם אשתו הצעירה ולא הבין מה עליו לעשות. נרגז התרוצץ בחדר אנה ואנה הלוך ושוב. חבריו הסבלים ראוהו בעד החלון במבוכתו והחלו קוראים אליו: - נו, התחל!

 

- במה ?

  

מלפנים !...

 

אז עמד וקרא תפילת "מה טובו".

 

בשעות הצהריים מגיעה הרכבת מוורשה. בשוק נעשה קצת יותר נעים. יהודים ובני נוער מתכנסים ליד ביתו של מנדל וישינסקי. מחכים לעיתונים, שעומד להביא מנדל באשקס בעצמו, או בנו מוטל או בתו מרים מהרכבת. הכל מחכים בקוצר רוח, כאילו היה בכוחו של עיתון לשנות את כל אורח חייהם. הכל מצפים לנסים, לישועות ולנחמות, לבשורות טובות יום יום.

 

באותו רגע, שהם רואים את חבילת העיתונים, הם מתנפלים על מנדל כדבורים, כארבה רע. מנדל צועק, זועק, מגדף את הקהל ומבטל אותם כעפרא דארעא. הכל תמהים, מניין לו ליהודי קטן וכחוש זה, הכוח הרב הזה לצעוק ולזעוק.

 

משחטפו את העיתון, מתפזר הקהל. בשוק נעצרים יהודים לקרוא את העיתון. חלק מתבודד לו בכל מקום שהיא ומתייחד עם העיתון. אחרים מתקרבים לחוג יהודים, שבו קוראים בקול בצירוף פרשנות. בעלי חזקה באים לקרוא את העיתון אל שכן, לידיד בחנותו או בדירתו.

 

קוראים בעלי חזקה לקריאת העיתון אצל חיים פרלה בחנות הברזל שלו הם חברי "מזרחי": משה צוקרקורן, אריה לייב פריד, שלמה פישר, פינחס לובלינר, וה"קונסול" של הציונים, אברהם בנימין מגנושבסקי. אבל עם בואו של משה ביאלק חסל סדר עיתון. הוא נצמד לעיתון כחתול לחמאה. רוכן עליו, נושם מהר, נוהם נהימות משונות מגרונו כרעשן של פורים. הוא בולע את העיתון בעיניים לטושות מראשית הגיליון ועד סופו, עד חתימת העורך. רק אז הוא מושך את ידיו ממנו, קם ואומר: "עיתון גדול, מלא וגדוש חומר קריאה, ואין בו מה לקרוא". הביקור אצל חיים-אליהו מסתיים. מחזה זה חוזר ונשנה יום אחר יום.

 

ציונים, לבושי קצרות, מתכנסים בחנות האריגים של אברהם אייזיק ביז'ונסקי. שם מושל בכיפה חיימוש, הסבור כי הוא יודע הכל.

 

 מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 28

 

קהל שונה לגמרי מתכנס אצל וולף בראכפלד, ליד חנות התה הקטנה של אהרונוביץ. כאן מלגלגים על כל העולם ועל הפוליטיקה שבו. פה אין מאמינים בשום דבר. כאן פורחות בדיחות, הלצות ונעשים מעשי קונדס ללא קץ.

 

ראש המדברים כאן הוא ליבל בראכפלד יחד עם אליעזר וישינסקי, הלחשן המושבע של הצגות התיאטרון בעיר. ארל גרינברג, בימאי החוג הדרמטי והשחקן בתיאטרון, שזה עתה ירד ממיטתו, גם הוא אינו טומן ידו בצלחת ומבדח את חבריו. מאיר קנריק, זיגמונט ליפשיץ, שייע קשעסלא, חיים יוסף אייכלר מקשיבים ונהנים. פייבל אופטובסקי, שבא אז בדיוק מן ה"תלמוד תורה", מטה אוזן, מחייך ושותק.

 

יחזקאל ברמן, שראה כבר במסעותיו עולם מלא, חזר מלונדון ומניו-יורק למלאבה. הוא מסתכל בכל החברה בעיניים מביעות זלזול וביטול. הוא עומד ליד בוצ'ה איידלשטין, ידיו נתונות זו בזו בשרוולים והוא כאילו מדבר אל עצמו: "אבני זהב מתגוללות בפולין. היכן תמצא בעולם עוד מדינה כזו, שאפשר לעבוד בה כל כך מעט ולחיות חיים קלים כאלה?"

 

מזווית רחוב פלוצקר מופיע בשוק ברנש רזה ושחור וגובהו כמגדל גותי. על שערותיו מגבעת שחורה וקטנה. שכמיות שחורות, אחת ארוכה מחברתה, יורדות עד הקרקע בצורת גלים מצווארו הארוך, הברנש מחזיק בידו ספר תפילות, רץ צעדים אחדים קדימה, נרתע מיד שתיים-שלוש פסיעות. פיו הרך ממלמל מלים לא מובנות: "אל? או לא אלך?", לא, לא אלך". כך הוא מתרוצץ הלוך ושוב, וחוזר שוב על אותן המלים: "אלך? לא. לא אלך". זהו קרולביצקי, גוי המתפלל לירח. הוא מתרוצץ יום יום פעמיים בדרך לכנסיה האוונגלית ברחוב פלוצקר אל התיפלה הרומית-קתולית בשוק, כאילו איבד כאן בדרכו את כל חייו.

 

האילנות מסביב לשוק מיתמרים ומתמשכים. הצללים מתארכים. השעה כבר מאוחרת. אנשים מתחילים כבר להתפזר אט-אט. אחרי הצהריים נח השוק.

 

בשעת בין השמשות מתעורר השוק שוב לתחייה. תלמידי ה"חדר" של מאיר שלמה עורכים מלחמה עם נערי ה"חדר המתוקן", עד שהלילה יורד. ילדים עייפים מתחילים להתפזר ופונים איש-איש לסמטתו.

 

עתה אין איש מפריע את מנוחת השוק, השקוע בריקנות עמוקה מנומנמת של אחד מלילות השבוע.

 

Home

 


 מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 28

 

                                    

 

4. דיירי השוק הישן

 

מסביב לשוק היו סמוכות זו לזו חנויות של יהודים, בתי עסק גדולים וחנויות קטנות, אריגים ובדים סיפקו למלאבה ולסביבותיה בתי העסק של אברהם אייזיק ביז'ונסקי, וולף ברכפלד, שמחה וירניק, אלתר כהן והחנויות הקטנות של בני לנדוי. בתי עסק גדולים לברזל היו לסוחרים: חיים אליהו פרלה, פינחס מונדרי, יצחק רוזן ושמעון ליפסקר. בתי עסק לעורות היו ליוסף פילאר, לבוצ'ה אדלשטין, לזילברמן. כאן היו בתי העסק הגדולים לסדקית של האייכלרים, של קויפמן, בריש צייטאג, בלומנקרנץ ומייזליץ. בתי עסק של צורפים ושענים היו למשה וילנר, לפייבוש שפירא ולמשה אופטובסקי. בתי עסק ליינות היו לדוד הירש מקובסקי, ליהודה מאיר לידזברסקי. ובחנות למסחר מקורי ליינות של בונים אסטרייך. בתי העסק הגדולים לצורכי מזון היו של לייב ליפשיץ, פראנק וקונצקי. חנות בשמים קטנה היתה של משה גבאי. בתי העסק היו מלאים בסחורות. התקיים מסחר סיטוני עם העיירות והכפרים שבסביבה. הפרנסה היתה כאן בריווח גדול יותר מאשר ליהודים ברחובות אחרים. היתה אפוא אפשרות "לחטוף" וללמוד דף גמרא, לעיין בספר, "לעסוק בפוליטיקה", בענייני מפלגות, בעסקי ציבור, או אפילו לשחק באישקוקי בצהרי יום בהיר. העסקים התנהלו כבר מעצמם. "הפרנסה היא בידי שמים", אז לשם מה המאמצים? סוחרים בלב ונפש, אנשים בעלי יוזמה, קומבינציות וקלקולאציות, המרבים בנסיעות, מתרוצצים ומאמינים, שהכל תלוי רק בהם, וכן גם הפרנסה - סוחרים כאלה בשוק ניתן היה למנות באצבעות של יד אחת. רוב הסוחרים עסקו במסחר במקרה: שידוך, ירושה. עניין המסחר לא היה לגביהם עיקר. בבל הזדמנות מסרו את בית העסק לאשה או לבן המתבגר. הרי אין יהודי חייב להתמסר במשך כל ימי חייו למכירת מסמרים, למדוד סחורות לפי אמה. בימים כתקנם הצדיקה המציאות פילוסופית חיים זו, שהמימרא: "הפרנסה בידי יושב מרום" היא ביטויה ואופיינית לה. ימים קשים היו, אפילו קשים מאוד, כשהזמנים נעשו אי-שקטים וגרועים מזה. אפילו בשוק החלו להופיע בתי עסק של פולנים. "פיקעטים" (משמרות מסיתים) ליד הדלתות של חנויות היהודים לא נתנו לגוי להיכנס ולקנות אצל יהודי. מסורת המסחר של דורות ומנהגים עומדים להתמוטט יחד עם קיומם של יהודים, שדימו, כי הם וקיומם מושרשים באדמת פולין.

 

בכיכר המרובעה, שנקראה בשם "השוק הקטן", חיו יהודים שהיו דומים בחיצוניותם זה לזה, בלבושם, בצורתם, בשפתם המשותפת והתפרנסו בעיקר ממסחר, שמרו על אותן שבתות ועל אותם מועדים ובכל זאת היו שונים זה מזה.

 

בית העסק למסחר הברזל של ר' חיים אליהו פרלה היה בלב השוק, מול בית העירייה. הולך לו יהודי לבית העירייה לסדר עניין, ונכנס דרך אגב לחנות לשמוע דבר מה או להשמיע. מהלך לו יהודי סתם בשוק ואין לו שום עיסוק, הרי חושקת נפשו להיוודע מה נשמע אצל פרלה. מלבד זאת מצוי כאן המרכז העירוני של "מזרחי". את חברי הוועד ניתן לראות כאן יום-יום, ביביהם ר' משה צוקרקורן הגבאי של "מזרחי". הוא היהודי החדור תקיפות והתלהבות, בעל לב יהודי חם, המלא צער ואהבה לכל יהודי. כשמן בעצמותיו היא ידיעה טובה מארץ ישראל. טובה היא לו ממסחר העצים שלו. בהתלהבות של חסיד לשעבר של הרבי מגור מדבר משה צוקרקורן בהתמרמרות בגנות הרביים החסידיים המתנגדים לארץ ישראל. לפי דעתו, חייב היה כל רבי של חסידים לעמוד בראש חסידיו ולעלות ראשונים לארץ ישראל. אבל אפילו בכעסו ניכר הגזלן היהודי, אוהב היהודים עד כלות הנפש. התפרצותו וכעסו על הרביים אינה מונעת ממנו מיד לאחר התרגשותו לספר דברי תורה של רבי. משה צוקרקורן היה יהודי בעל חן רב ותמימות יתרה. אהבה לארץ ישראל יקדה תמיד בלבו.

 

אורח לעתים קרובות היה כאן הצעיר, חבר הוועד של "מזרחי", אריה לייב פריד. אברך חיוור, בעל מנגן, שאהב להתחמם בשלהבתם של חבריו הקשישים ממנו. את חייו הצעירים קיפדו חיות הטרף הגרמניות. בלב השוק, שם בילה את רוב חייו, תלו אותו הנאצים.

 

בחברתם ראו לפעמים את המורה הזקן והמדקדק, ר' שלמה פישר, מנהלו של חדר מתוקן. פישר היה מטה אוזן, מקשיב לדברים, לפעמים גם הוא היה אומר מלה וחוזר הביתה שקוע בהרהוריו הסקפטיים - מדוע הם מרבים בדיבורים על מה שצריך לעשות. הפתגם האהוב עליו היה: "לא ממדבר הרים" - דיבורים ללא מעשה אין להם ערך.

 

כאשר קרה ונכנס בעל מלאכה יהודי, או אחד המסגרים או הנפחים, או קונה מן הכפר, שבאו לקנות: חרמש, גרזן, משור, נתמלאה החנות אנשים ואחדים נאלצו להישאר בחוץ עומדים על מדרגות הכניסה. לאמתו של דבר, אין כל בית העסק חשוב לבעליו. הסוחר הראשי הוא איצ'ה. חיים אליהו נחשב בעיר ליהודי בעל גאווה במקצת, לאדם לא ידידותי ביותר. האמת לאמיתה היתה, כי הבריות היו מפריעות לו הפרעה מרובה. מה להם, לכל הבטלנים, הפוליטיקאים, הקונים - ולו, בשעה שהוא שקוע כל-כולו בראשו ובכל חושיו בספרון רב עניין וחשיבות. ואיזה ספר אינו מעניין? הוא מעניין יותר וחשוב מכל אשר סביבו, מהבריות וגם מהברזל שבחנותו. וודאי הוא אפוא, שעל אנשים מסוגו של חיים אליהו מרבים להלעיז.

 

את האהבה לספר ירש חיים אליהו. כפי הנראה, מאביו ר' ירוחם-פישל, מחבר "ספר המצוות". צמא רב וערגה לדעת מילאו את כל חדרי לבו ואת ישותו, את כל חייו של ר' חיים אליהו פרלה. אבל היו אז זמנים אחרים. בדרך מקרה נתגלגל והיה לסוחר כברזל, לראש משפחה, לעסקן ציבורי, הנאלץ להיפגש עם הבריות, בשעה ששאיפת חייו היתה להתבודד בחדר מיוחד עם ערימת ספרים. כשהיה חיים אליהו מדבר על ספרים בכלל או על הרמב"ם, על הגאונים, או על שפינוזה, היו קור-רוחו החיצוני, גאוותו, חוסר סבלנותו, שדחו מפניו את הבריות, מתמסמסים ונעלמים. נשאר אדם חדור אהבה ויראת כבוד לתיבה שבספר, לרוחו הטהור של האדם.

 

כבן לוויה קרוב ביותר ליהודי שימש תמיד הספר. בחנות, בבית ואפילו ב"מזרחי" בשעת הקריאה, היה יושב ובעיניו קצרות הראייה והממושקפות עיין בספרון. בגדו היה תמיד ללא רבב. פניו קרנו באור החכמה של תלמיד חכם אמיתי.

 

רק דבר אחד היה מסוגל לנתק אותו מחיי היום יום. זו היתה אהבתו הגדולה והערגה לארץ ישראל.

 

את טעמה הראשון של ארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה טעמו יהודי מלאבה רבים בביתו של ר' חיים אליהו באחרי הצהריים של יום טוב. התקרובת למסובים לשולחן כללה גם יין "כרמל". כאן נעשו הצעדים הראשונים הרופפים לתפיסה ממשית, ריאלית של ארץ ישראל, שהיתה בימים ההם בגדר חלום, יותר מאשר מציאות.

 

זכה חיים אליהו וביקר בארץ ישראל פעמים אחדות. הוא קנה שם קרקע, השאיר ילדים וחזר למלאבה לחסל את עסקיו. אבל לא זכה לבוא עוד לארץ משאת נפשו. הסערה בפולין קיפדה את פתיל חייו בדרך טראגית והוא נספה ללא עת.

 

שותפו של חיים אליהו היה גיסו, גצל גלובינסקי. גם לבו לא הלך שבי אחר העסקים. הוא היה יהודי חלוש, מחסידי הרבי מגור, בן תורה. לא הרבה להיפגש עם הבריות. ילדיו התחנכו ברוח ההשכלה החילונית. אשתו היתה בימים ההם אחת מן הנשים המעטות, שרכשו להן השכלה חילונית.

 

כדמות שלא מן העולם הזה נראה וולף בריינדלס, נציגו של מלאך המוות בעיר. וולף בריינדלס היה תמיד יהודי זקן. הוא היה בר אבהן מיוחס של ר' אברהמ'לה, מחצרו של הזקן מצ'יכנוב. הבריות פחדו מפניו. הוא היה הגבאי הקפדן בחברה קדישא. היה זה יהודי גבה קומה, פניו אדומים וזקנו הלבן דליל. היה לו מראה פראי, כאחד הכוהנים, שתקעו בשופר להפלת חומת יריחו. לעתים הין פניו חיוורים וצהובים, בלי נטף דם בהם. היתה לו דמות של קלף צהוב מתוח על עצמות כחושות ופני זקן לו, כמראה של כהן שומרוני.

 

אצל וולף בריינדלס אפשר היה להשיג בולים תורכיים, שקיקים ובהם עפר ארץ ישראל, תכריכים - כל מה שיש לו שייכות למוות. בקיץ חבש לראשו מגבעת שחורה, גבוהה, לבש קפוטה של ריפס ארוכה. בחורף - כובע של פרווה ואדרת גדולה וארוכה מפרוות שועל.

 

משא ומתן עם וולף בריינדלס לא היה תענוג גדול. הוא משל בעיר ביד חזקה. כאשר מת במשפחה נער או נערה, לא רצה הגבאי הקשוח של חברה קדישא לשמוע שום טענה, שהפילו הבריות לפניו בתחינה כדי לרכך את לבו. "כסף רב, אתה אומר, דורשת חברה קדישא, ואילו היה אבי הנערה שנפטרה חייב לתת לה נדוניה, היה מוציא פחות? הרי הנפטרת כבר היתה בת לכלולות!" כך היה מסיים את דבריו בצפצוף צרוד.

 

בראש השנה הוליך וולף בריינדלס קהל יהודים להתפלל מנחה בבית הכנסת של "העיירה". בכל ערב שבת היו הרצפות מבריקות בזכות החול הצהוב. וולף בריינדלס היה עורך טקסים של "שלום-זכר" לשכניו: חיים אליהו פרלה, וגצל גלובינסקי וילדיהם ומכבד אותם באפונה ובשכר. לו עצמו לא היו ילדים. בשעת "שלום זכר" היה מפגין בקיאות רבה בחישוב הקץ. במשך כל ימי חייו היה מתעסק בחישובים, מתי עתיד לבוא משיח צדקנו. לא חס על עמלו לדחות משנהה לשנה את  מועד בואו של משיח. והוא מודה ומתוודה כי שוב טעה בחשבון.

 

לאחר מותו מצאו אצלו כתב-יד גדול מלא חישובים, גימטריות ונוטריקונים על יום בואו של משיח, ומתי סוף סוף תהיה חיית המתים. כתב-היד נשאר בידי ר' איצ'קה.

 

בבית עצים קטן בלב השוק התגורר ר' איצ'קה לנדוי, אחיו של הרב מביאלה. יהודי בריא ורחב גרם ובעל הדרת פנים ופאות ארוכות ומסולסלות. היה נעול נעליים וגרביים לבנים, לבוש בקטיפה ובמשי. התנהגותו כשל רבי והיה עורך שולחן כרבי.

 

כלתו היתה ידועה בעיר בשם מאטל ר' איצ'קהס. שביס שחור מקושט בחרוזים ובנוצות כיסה את ראשה החכם. היא היתה מפורסמת מאוד. דיברה צרפתית, רוסית, פולנית, היתה מלעיזה על הרביים ועל חצרותיהם. בכל מקום באו לידי ביטוי התנגדותה ומריה לפיגורם של החסידים. מבית החסידים והנגידים שלה הביאה גאווה, ביטחון עצמי ואהבת החופש.

 

בתה חוה-איטה, רעייתו בעתיד של הסופר סטופניצקי, הרחיקה לכת. היא, האם לבנים מבוגרים, הסירה מעל ראשה את הפאה הנוכרית, נטשה את בעלה, החסיד הבטלן, יענקל סאניק, ופנתה לדרכים חדשות. עוד יותר הרחיק נכדו של ר' איצ'קה. הוא היה עלם עוסק בתורה ופאותיו המסולסלות ירדו עד לכתפיו. לבחור היה ראש פתוח. בבוקר לא עבות אחד פנה בשמו ובשם חבריו בבית המדרש אל אחדים מתלמידי הגימנסיה היהודית וביקש לעזור להם לרכוש השכלה חילונית. בביתו של ר' איצ'קה התארגן חוג של אפיקורסים, לשעבר בחורים חסידיים. בהלכות אפיקורסות עלו הבחורים האלה על מוריהם.

 

בשכנות לחוג זה של פורצי הגדר התגורר יהודי חסיד, נעים הליכות ולבו רצוף אהבת ישראל. זה היה מנדל מאטקיס (ספירשטין), אחיו של יוסף השוחט. על גופו הגוץ בלט ביותר ראשו הגדול, שהיה מכוסה בכובע יהודי גדול. בזכות הכובע הזה נראה קצת יותר גבוה. מפניו החייכניים ירדו שערות ארוכות, אשונות וקשות. כל שערה כאילו צמחה "לעצמה", וכולן היוו את זקנו הארוך של גופו הקטן. תנועותיו הגמישות הוסיפו לו חן שובבני של נער. בחיי יום יום היה מקיים את הכלל האומר: היה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, תמיד בחיוך ובמאמר יפה. כשהיה תופס נער, כיבדו קודם כל בצביטה חסידית בלחי הנער ושאל, מה הוא לומד. הנער קופץ מעוצמת כאב לחיו. מנדל אינו מרפה ממנו, עד שהוא שומע מפיו תשובה נכונה לשאלתו, שהיא בדרך כלל שאלה בדקדוק או בתנ"ך. כידוע, לא היו לימודי הדקדוק והמקרא מקובלים ביותר בעיני החסידים. מנדל מאטקיס ואחיו השו"ב יוסף מאטקיס אהבו להתפאר דווקא בבקיאותם במקרא ובכללי הדקדוק. שני האחים אהבו מאוד ילדים ובכל הזדמנות בחנו אותם. תכונה זו אפיינה את מנדל בכל ימי חייו. משבגרו הילדים וסרו לדרכים אחרות, נשאר מנדל גם אז ידידם הזקן והטוב.

 

פתאום נעלם מנדל מאטקיס מן השוק, שבו היו רואים אותו יום יום. לבו של מנדל נחלש. בימי מחלתו היה מנדל מתחנן ומבקש לספר לו על ארץ ישראל, על יהודים ועל מקומות קדושים. הירש-בר, בנו של לנדוי, אחד מאנשי שלומם של חסידי אלכסנדר, היה בא לביקור חולים אל חברו מנדל.

 

הירש-בר היה יהודי חסיד, למדן. פניו היו חיוורים צהובים וזקנקנו היה שחור ודליל. אלה לא העידו על חיי אושר ועושר. ופרנסתו היתה בצמצום. הוא עסק ב"תעשיית" שקיות מנייר, וכן היה "נקרע לגזרים" מנסיעות לירידים בפומרן. נסיעות לירידים אלה לא היו פרנסות קלות. בריונים פולנים, אנשי ה"פיקעטים", שליחי החרם נגד יהודים, היו מזמן לזמן מתנפלים על תגרנים יהודים וגונבים את סחורתם. לא קל היה ליהודי כזה להרוויח את פת לחמו, לגמרי לא קל. עתה בא הירש-בר לבקר את מנדל החולה. פרחים לחברו לא הביא, לא בקבוק יין אדום ולא תפוז. הוא התיישב ואמר: מנדל, הבאתי לך "מימרא של הרבי" והוציא מכיסו ספרון של הרבי הזקן מאלכסנדר "ישמח ישראל". שפתיו החיוורות של מנדל החלו נעות, קמטים עמוקים נחרשו בפניו, עיניו הבהיקו בזיק של שמחה. אפשר היה לראות בעליל, כי לבו של החולה התמוגג משמחה. כשנגע בספרו חש, כאילו הרבי בכבודו ובעצמו בא אליו והושיט לו את ידו החמה והטובה.

 

בבית מגוריו של מנדל התגורר גם זלמן לידזבארסקי. יהודי רזה, גבוה, מחסידי אלכסנדר. תמיד נשא מטריה שחורה. עסק במסחר בדים ואריגים. במקצת נהנה גם מ"רבית".

 

בקדמת הבית היתה חנות כלים וכלי זכוכית של "סלאדקע רבקה", אשתו של מנדל לאסקה. החנות היתה רשומה על שמה.

 

בשכנות אתם התגורר בונים היינן, המוכר בעיר בשם בונים שיעס, "עוד בי נשמתי". הגויים קראו לו בונים  עסטרייך, יהודי צנום וזקנו בלונדי, דליל. היה מדבר בקול של סריס ומסתכל בפחד בשתי עיניו האדומות והחולות על עולמו של הקדוש ברוך הוא. בגדיו היו כאילו דבוקים לגופו ומלבוש אחד היה ארוך ממשנהו, כפי שהיו אומרים: "היום הרביעי ארוך מהיום השלישי". מהכותונת הפתוחה, שצווארונו היה מופשל מעל לקפוטה, נשקף צוואר ארוך ורזה ופיקת גרגרתו היתה מתרוצצת מעלה-מטה. אפילו בימות החול היה חובש כובע של קטיפה על הכיפה, בשבתות - שטריימל של פרווה קרחה, שהיה מוסתר כל ימות השבוע מתחת למיטה מפני העש. בונים היה ביש גדא מובהק. הוא היה חסיד נלהב של הרבי מאלכסנדר. חסידים ליצנים היו מספרים, כי כשהוא מקבל מכות במטאטא מאשתו, הוא מסתתר מאחורי המיטה וקורא בקול צפצפני: "חצופה, והוא ימשול בה", ובשעת "מלווה מלכה" נפל סמרטוט הרצפה מתוך קדרת הגריסין.

 

בלי תשומת לב לכל סיפורי המעשיות האלה, בין אם הם נכונים או מופרזים, התייחס בונים בדחילו ורחמו למסחר היין שלו. לבל יכשיל יהודים ל"יין נסך" היה נסחב עם יינו בקרונות משא מבסרביה הרחוקה וללא ידיעת מלה אחת פולנית או רוסית, היה מצליח לשמור על היין ממגע יד של גוי או מעינו של גוי. מנהגים אחרים לגמרי ואווירה אחרת שררה בבית העסק הגדול והקרוב לסחורות קולוניאליות בבעלותם של השותפים הגבירים קונצקי את פראנק. כאן התנהל העסק בצורה מודרנית. היו שם משרד, טלפון וספרי חשבונות. קונצקי הזקן היה לבוש קצרות במגבעת קשה, גזוז קצרות ודיבר יידיש מגורמנת. בקיצור, אדם חצי מתבולל. חינוך בניו הרחיק אותם מהיהודים. אבל לאחר שנים של ספקות ותהיות הם חזרו בתשובה. הלק נזכר, כי שמו האמיתי הוא הילל. הוא נטש את ארגון הצופים של המתבוללים על שם "ברק יוסילביץ" ברק יוסילביץ" ועד שיצא מפולין היה פעיל ב"השומר הצעיר". אחותו בארקה חזרה בתשובה גם היא. שנים רבות היתה חברה ב"השומר הצעיר". חייה הצעירים הגיעו לקצם באושוויץ.

 

באחת מזוויות השוק בקרבת רחוב פלוצקר היתה חנות האריגים והבדים של וולף ברכפלד, יהודי גבה קומה וזקנו צהוב. רשמית היה מחסידי אלכסנדר, אבל וולף ברכפלד נטה לענייני העולם הזה יותר מאשר לחסידות.

 

מכל משפחתו של וולף ברכפלד  שרד בחיים רק בן אחד בארץ ישראל.

 

בעיר היה גם בית דפוס יהודי. יהודים ניהלו עסקים, היו דרושים להם גיליונות נייר למכתבים ועליהם מודפס שם העסק, כרטיסי הזמנה לחתונות, ל"שנה טובה", מודעות לתיאטרון. בשנים המאוחרות הופיע גם עיתון ביידיש - "דאס מלאווער לעבן" ("חיי מלאבה"). כל החומר הודפס בבית הדפוס של ר' לייבוש היינסדורף. אדם-יהודי, שהיה מתפלל ב"שטיבל" (בית תפילה) של חסידים והיה מתעניין בספרות הגרמנית, הרוסית, הפולנית, היידית ובספרות העברית הישנה והחדשה. יהודי שבחיי היום יום, בכל שיחה ובכל חברה היה נוהג לפי הפתגם: דברי חכמים בנחת נשמעים. חסיד, אריסטוקרט, שנהג לפי הכלל "דרך ארץ קדמה לתורה". כל פגישה קרובה עם ר' לייבוש היינסדורף עשתה רושם, כי לפנינו היה כאילו הוא שבוי בעולם זר, גם אם במראהו החיצוני היה תמיד רגוע ומתון.

 

ר' לייבוש היינסדורף היה נאמן לפילוסופית חיים מעורבת, שבה שכנו תחת גג אחד אמונה, חכמת חיים וגם ויתור גמור. תמיד היו עיניו קצרות הראייה, החמות והמלאות אהבה, נצמדות לספר או לספרון. הכול התייחסו אליו בכבוד ותמהו על טיבו המופלא של האדם, שחי בשלום גם עם אנשים מתקדמים וגם עם חסידי גור.

 

בימות החול היה לבוש קצרות. בשבתות היה לובש קפוטת משי וכובע קטיפה קטן.

 

לייבוש היינסדורף נחשב לאחד האנשים הרגועים והצנועים ביותר בעיר, המהלכים תמיד בצדי הדרכים, כדי שלא להפריע לעוברים ושבים.

 

בשוק הישן היו עוד עשרות "בתים" של מאות תושבים: חסידים, מתנגדים, חופשים בדעותיהם ודתיים, ציונים, בונדאים, פולקיסטים ויהודים סתם, "אומרי תהלים", שלא הוזכרו כאן כלל.

 

תפקיד חשוב במקצועות שונים בחיי היהודים מילאו בתיהם של דוד פיז'יץ, לדרברג, לובלינר, מייזליץ, שמעון ליפסקר, הניך זילברברג, הרמן קלעניץ ואחרים. דומה או שונה, חופשי או דתי, חסידים או מתנגדים - גורל משותף איגד אותם למשפחה גדולה וקרובה אחת.

 

עוד אזרח אחד, שהיה רחוק מענייני מסחר ומדברי חולין, חי כאן בשוק הישן. זה היה המרא דאתרא ר' יחיאל משה סגלוביץ זצ"ל. כלכל רב בעיירה יהודית היו לרב תומכים ומתנגדים. זה טען, כי הרב נוטה לציונים ולעומתו טען אחר, כי הוא נוטה ל"אגודה". בעיני אחד לא מצא חן אופן דרשנותו. אמת, הרב לא היה נואם רב יכולת. היגויו הליטאי היה זר לקהל. ולמרות כל אלה חלקו היהודים כבוד לרבם וחשבוהו ללמדן גדול.

 

גדולתו של הרב נתגלתה בימי מלחמת העולם הראשונה. כשנטשה האוכלוסיה היהודית את העיר הסובלת קשות מאש החזיתות, נשארו בה רק יהודים מעטים ועימהם הרב. כל עוד יישאר אפילו יהודי אחד בעיר, יישאר גם הרב בתוכה. כך אמר וקיים. בעמדתו זו רכש הרב אהבה רבה ואמון בכל שכבות האוכלוסיה. ביותר נתגלו גדולתו וחן ערכו, מסירותו ואהבתו לעדתו בימי מלחמת ההשמדה האחרונה. כשגירשו לראשונה את היהודים מן העיר, רצו היהודים להציל את חיי הרב. אבל רבם הזקן של אנשי מלאבה לא חיפש דרכים להצלתו. בשעה שחיי עדת ישראל היו בסכנה. יחד עם בני עדתו גורש מן העיר ונשמתו הטהורה יצאה בגלות לובלין. 49 שנים ישב על

כיסא הרבנות במלאבה.

 

Home

 

                                    

 

 5. סמטאות אחוריות

 

לאחר המרדף אחרי פרנסה, ההתרוצצות על פני השוק ועל פני רחובות המסחר הארוכים, לאחר כל המאמצים חוזרים אל הסמטאות האחוריות.

 

השטח, שבגבולות השוק, רחוב ווארשעווער ורחוב פלוצקר, הוא מרכז של בתי מדרשים, בתי כנסת, בתי תפילה של חסידים,חדרים, תלמוד-תורה והמקווה. כל מוסדות היהודים התרכזו בסמטאות האחוריות, מובדלים מהעיר כבשרשרת.

 

לכאן בא יהודי להתפלל, ללמוד דף גמרא, פרק משניות, עין-יעקב, לשמוע דברי מגיד, לשפוך שיחו ואת המעיק על הלב בפרק תהילים.

 

כאן הופך מחדש כל פרט לאיבר מן הכלל. לעסוק במסחר, לעבוד כבעל מלאכה אפשר יחידי או בשותפות. להתפלל, ללמוד, לקרוא תהילים רצוי ומועיל לעשות עם עוד יהודים יחד. יהודים מחנויות השוק ומהסדנאות באים הנה להתחמם, לשאוב ניחומים, לחפש הגנה, להיות בצוותא.

 

ברחוב בית הכנסת עומד בניין האבנים של בית הכנסת. קירותיו צבועים מבחוץ בצבע אדום ותכלת כהה, דלתות העץ הגבוהות - בצבע חום. הגג נח על עמודים גבוהים, אפורים לבנים. בעד ויטראז'ים גבוהים משתפכות קרני השמש פנימה בכל צבעי הקשת. עופות, חיות, מלאכים עם כלי זמר, מצוירים ביד תמימה, ניבטים כמו דרך ערפל כחול מהתקרה הגבוהה. מדרגות מובילות למטה אל פנימו של בית הכנסת, שרצפתו נמוכה ממפלס הרחוב.

 

בימות החול אין מתפללים בבית הכנסת, פרט ליום של חג לאומי יהודי או נוצרי. אז מתכנסים יהודים בבית הכנסת להאזין לדרשה, שנושא הרב בדרך כלל בנוכחות נציגי הממשלה. החזן חיים-חייקל שר "מי שברך" ונערים שרים את ההמנון לשלומה של מלכות.

 

בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היו דלתות בית הכנסת נפתחות לכבוד עסקנים ציוניים ידועי שם, וכן לכבוד הנבחרים היהודיים ל"סיים", ביום השנה לפטירת הרצל, ביום הדלקת נר ראשון של חנוכה. הימים המעטים, שבהם מתפללים בבית הכנסת, הם השבתות וימי המועדים. מלבד המתפללים הקבועים באים באותם ימים חסידים ומתנגדים במידה שווה ליהנות מזמרתן של החזן חיים-חייקל. בימים אלה מלאים בית הכנסת וסמטת בית-הכנסת יהודים, גברים ונשים, לבושים במבחר בגדי השבת והחגים.

 

מלבד זאת יש ימי שבת המצטיינים בחגיגת שמחה מיוחדת, כגון קריאת נער בר-מצווה לעלות לתורה, זו לו הפעם הראשונה, שהוא נקרא אל ספר התורה, קריאת חתן בשבת "פון באשיטן", הולכת צעירה לבית הכנסת בשבת ראשונה לאחר נישואיה.

 

בשבת כזו באים לבית הכנסת בני השמחה - בני המשפחה, מחותנים, ידידים, כאילו שואפים להתחלק בשמחה עם כל בני העיר.

 

לא רק לשמחה מגיעים לבית הכנסת. גם דרכו האחרונה של יהודי עוברת דרך בית הכנסת.

 

כמחותנים עומדים משני הצדדים בתי המדרש. בית המדרש הישן והחם מלא כל הימים מתפללים, אומרי תהילים, מגידים ודרשנים, ובלילות יושבים בו לומדי תורה. בעלי מלאכה פותחים בו את היום בבוקר לפני עלות השחר בתפילת שחרית. אחריהם מתפללים מניינים זה אחר זה עד מאוחר לפני הצהריים.

 

ליד שולחנות ארוכים מסובים בחורים, ספרי הגמרא פתוחים, ועוסקים בתורה.

 

אורחים וקבצנים מתחממים כאן ליד התנור. הם לנים כאן.

 

ליד הכניסה פורש על שולחנות ועל ספסלים את סחורתו ה"שן הקפואה", זה היה כינויו של מוכר הספרים מוונגרוב. פעמיים בשנה היה בא לכאן יהודי שמח זה עם צרורות סידורים, מחזורים, טליתות, ציציות, תפילין, מזוזות. בפיו מעשיות, בדיחות, דברי רכילות, שהוא צובר בנדודים ברחבי פולין.

 

בבית המדרש הישן שוהים הבריות כל היום. ביום מלמד תורה מורה ההוראה מוולקה את הבחורים. אחרי הצהריים ולפנות ערב יושבים בעלי מלאכה וסתם יהודים פשוטים, שאינם יודעים ללמוד בעצמם, ומקשיבים לשיעור מפי הדיין ר' חיים-שמעיה. בין מנחה למעריב נושא דרשה מגיד נודד. לאחר מעריב, משמתרוקן בית המדרש, לומדים כאן בחורים כל הלילה.

 

מסביב לבית המדרש יש חצר גדולה - חצר בית המדרש. כשצר המקום בפנים, או שם חם מאוד, מתפללים בחצר.

 

לקרן זווית מגודרת אי שם ליד הכניסה אין מציצים ברצון. שם מקום קרש הטהרה והעגלה השחורה.

 

מעברו השני של בית הכנסת בית המדרש הציוני "הקר". כאן רק מתפללים שלוש פעמים ביום. ללימוד התורה כאן אין אותו טעם כמו ללימוד בבית המדרש הישן והחם.

 

זמן מסוים היתה בבניין זה הישיבה של מלאבה.

 

אחר לגמרי הוא המצב אצל החסידים. בבית תפילתם מתפללים, לומדים, משיחין בעניינים שונים. שם אפשר לשאול עצה מפי ר' טוביה, ר' איצ'קה, מתוודים כאן. אברהם השמש הזבלגן, שעיניו אדומות, מרתיח תה לשתייה לפני התפילה. עובדיה הקטן מוכר רקיקי-ביצים, עוגות-דבש, מליחים ויי"ש.

 

בימי יום השנה לנפטר מקנחים אחרי התפילה ביי"ש ובדבשן, מאחלים זה לזה "מזל טוב". עם צאת השבת לסעודה השלישית יושבים יחד בבית הכנסת ליד השולחן הדל ועליו חלה ומליח. ניגונים נוגים, חדורים געגועים ודבקות עד כלות הנפש עוצרים את הנשימה. צללים רכים מטשטשים את המחיצות שבין אדם לאדם. כל המסובים לשולחן, כל הבית אחדות-יחד. עדת יהודים ניתקה את עצמה מכל העולם, התפשטו מכל דאגות הגשמיות. מצאו מקלט ומפלט מבתיהם כאן, ב"שטיבל". ליד השולחן, הנראה כמזבח קדום, הם שופכים את הלב בערגה ובצער של שבת מלכתא, הנוטשת אותם. אין החסידים רוצים להיפרד משבת מלכתא. בחוץ כבר שוררת עלטה, העיר כבר שוקעת בחולין, וחסידים פותחים בברכת הבדלה. רק לאחר ההבדלה מתחילים בהכנות למלווה מלכה.

 

ה"שטיבל", בית התפילה הקטן, הוא בשביל החסיד - בית.

 

בעיר היו הרבה בתי תפילה של חסידים - צ'כנובר, ניישטטר, רדזימינר, סטריקובר, נובומינסקר. בתי תפילה גדולים היו של חסידי אלכסנדר ושל חסידי גור. חסידי שני בתי תפילה אלה היו עוינים זה לזה כאש ומים. בית התפילה של גור היה סמוך לכיכר המקווה, סמוך לרחוב הסנדלרים, ושל חסידי אלכסנדר היה בסמטה קטנה, שעברה במקביל לרחוב בית הכנסת. בשני בתי תפילה אלה התפללו בכל שעה שרצו. חסידים, זקן ונער, דיברו זה לזה בלשון "אתה". עזרת נשים כמו בבתי המדרש ובבית הכנסת לא היתה שם. חוש החברותא היה חזק בכל בתי התפילה של החסידים. שיקום של חסיד כושל היה תופעה רגילה.

 

בית התפילה של אלכסנדר היה בבניין עצים גדול, שהיה מחולק לבית ראשון ולבית שני. הדלתות היו כאן פתוחות תמיד. במבוא היתה חבית גדולה ונטלה של נחושת קשורה לאוזן בשרשרת. החסידים מיעטו להשתמש בה. הם פשוט טבלו את הידיים בחבית והזיזו את המים על הקיר במבוא.

 

ליד בית התפילה של חסידי אלכסנדר גר משה סופר. הקדושה בכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות היתה נסוכה על פניו. אפילו בימות החול היה לבוש בקפוטה של משי ובכובע של קטיפה. פעמים אחדות ביום היה טובל. בלילות ערך תיקון חצות. ביתו היה מלא תמיד אורחים עניים.

 

בבית התפילה של גור לומדים יותר. יום יום באמצע התפילה מלמד את הקהל הדיין חיים-שמעיה או מנדל-וולף קאפה. פודקרייבר ופינחס מונדרי היו נוהגים תקיפות, שעיה מונדרי - במעשי גביר.

 

חסידי גור היו קנאים מאוד ושואפי מלחמה יותר מחסידי אלכסנדר. זכורה בעיר המחלוקת הגדולה בשעת קבלת רב, שנתמשכה שנים רבות. בשנים המאוחרות כבשו אנשי גור בסערה את בניין הגימנסיה העברית ושיכנו בו "תלמוד-תורה". חסידי גור הלכו בהמוניהם לכבוש את הבניין, בסכנם את חייהם, ללא פחד. מטרתם היתה לכבוש את כל מוסדות הציבור ולשלוט בעיר ביד חזקה.

 

זמן מסוים גר בעיר עצמה רבי. בעלי מלאכה, ובראשם איסר הסנדלר, היו מתחממים לאורו. בעיר לא החשיבו ביותר את הרבי של בעלי המלאכה, שנתפרסם כעבור שנים בכל תפוצות ישראל והיה ידוע בשם הרבי מפלוצק (שפירא).

 

בשנותיה הראשונות של פולין המשוחררת גזר בית-דין צבאי דין מוות על הרבי של בעלי המלאכה התמים והחף מפשע באשמת ריגול לטובת הצבא האדום. הרצח המשפטי זעזע את כל היהודים בעולם. רק הנדון למוות נשאר רגוע, עטוף בטלית הלך לקראת המוות. המלים האחרונות שלו היו: "אהיה כפרתו של כלל ישראל".

 

Home

 

                                    

 

6. כיכר המקווה

 

במרכזן של הסמטאות האחוריות נמצא שטח אדמה לא מאוכלס, הנמשך מסמטת בית-הכנסת עד הנחל וממנו עד המזפתה. שטחים גדולים ולא מאוכלסים בשכבות לסמטאות, שבנייניהן צפופים מאוד והתושבים גרים דחוקים וצפופים מאוד, נראים עלובים ומוזנחים ביותר מאשר במציאות. זרות ויגון מורגשים בכיכר הזאת. ביתמותה משתרעת הכיכר בלב העיר ללא אב וללא אם - כיכר הקהילה. שטח גדול זה היה ידוע בעיר בשם כיכר המקווה. הוא לא היה שייך לאיש ויחד עם זה השתייך לכל תושבי העיר - כיכר הקהל.

 

בכיוון סמטת הסנדלרים, על פני האדמה, התרומם גגון נמוך שבור. הוא כיסה את הכניסה לתוך מחילה עמוקה ואפלה. כאן היה שמחה ניצקין מחזיק קרח ליהודים לימי השבת בקיץ וגם לצורכי רפואה.

 

קצת יותר רחוק מלב הכיכר עמד לו בודד בית קטן, לבן. זמן מסוים נמצא בו ה"תלמוד-תורה" של העיר. לאחר מכן שימש לבית תפילה לחסידי גור. יותר רחוק, כמעט ליד הנחל, צמח פתאום בניין לבנים אדומות ולו ארובה גבוהה. זה היה בית המקווה החדש. לפנים עמד באותו מקום המקווה הישן, בניין-עץ רעוע מעלה אזוב ועובש. העיר התגאתה במקווה החדש בבית האבנים. בפנים היו הרצפות, הקירות, מכלי המים והאמבטים מכוסים באריחי חרסינה, שהפכו את המקווה הקודם והמזוהם לבית מרחץ היגייני ומודרני. רק חיסרון אחד היה למקווה החדש: בשעת הצורך חסרו מים. בערבי שבתות ומועדים לא הועילו כל המאמצים של שמואל מאיר קירשנבוים, של אשתו חיה-שרה ושל בניו איצ'ה והירשל, שהיו כולם מחכים לאותו יום שישי או לערב יום טוב. דווקא אז חסרו מים, כאילו יבשו כל מקורות המים. לא פעם קרה, שלא רק אחד מבעלי הבתים נאלץ לעמוד עירום ולחכות עד שיגיעו מעט מים.

 

על יד המקווה עמדו מצד אחד שוחטים, חלפים קטנים ונוצצים בידיהם ושחטו את הגרגרות של תרנגולות, ברווזים, אווזים, הודים ופרגיות של יהודים, בימות החול עשרות עופות ובערבי שבתות ומועדים - מאות, דם, נוצות, צריחות נשים, הנדחקות אחת על גב רעותה, קולותיהן מתערבים בלחש ברכות השוחטים ובחרחור האחרון של גרונות העופות, הנאלם לפתע, עם המעוף האחרון של כנפיהם, הנקטע לנצח.

 

"קציצות של ברווזים, תרנגולות, אווזים ואטריות - קורא בהתרגזות יחזקאל החייט - אבני זהב כאן. האם יש בעולם עוד מקום כזה, שבו עובדים כה מעט ואוכלים כל כך הרבה? היכן עוד בעולם יש לבריות ימי מועד במשך חודש ימים?"

 

לא רחוק מהמשחטה הקטנה לעופות, הסמוכה למקווה, התגוררה טובה קאשיס עם בעלה מנדל המחזר על הפתחים ועם בתה הבריאה והמשוגעת למחצה, ושמה בפי הבריות ביילה-טובה קאשיס. השם קאשיס מקורו בשני סלי הקש, שטובה היתה נושאת בזרועותיה החזקות ועוברת עימהם ברחובות העיר. לפעמים היו בהם עופות, לפעמים דברי מאפה. שתי קווצות שיער צהוב, שנזרקה בהן שיבה, ירדו מתחת למטפחת ראשה על פניה הרחבים, שהיו חרושים מעייפות וצהובים כשעווה. להבות קרות מעיניה הלא-רגועות היו חודרות ודוקרות כמו רמחים את בעלות הבית מפרנסותיה עד לקרביים. היא איחלה להן את צרותיה במנות קטנות - גם באלה היה די והותר... אך בנוסף לכול היתה פותחת את פיה הרחב והיבש, חסר השיניים. אז נדמה היה, כאילו המכשפה עצמה בדמותה של טובה קאשיס הופיעה פתאום. קרה, שמזמן לזמן היה עולה על דעתה של ביילה-טובה קאשיס להתפשט עירומה ובלבוש חוה אמנו היתה מתחילה להתרוצץ מסביב למקווה. ולבעל, מנחם מנדל, המחזר על הפתחים, נמאס הכול פתאום וחתך את גרונו שלו עצמו בלי ברכה, ולא בחלף, כי אם בסכין מטבח פשוט.

 

טובה קאשיס ובני משפחתה היו התושבים היחידים בשטח הגדול, המוזנח והשומם של כיכר המקווה.

 

בבניין המקווה היה המוסד "ביקור חולים ולינת הצדק". על השליטה במוסד התחרו מנדל וישינסקי וארצ'ה עובדס (שערפסקי). מנדל וישינסקי היה בעיר עסקן ציבורי לא נבחר, אבל מיועד לכך מבטן ומלידה. הוא חי בקצב מהיר בשל העוול הנגרם לבריות, בגלל צרותיו הוא וצרות הכלל ובגלל המעין הבלתי בדלה של דלות הבריות, שלא היה בהם מחסור בעיר. הוא ידע הכול, ראה ושמע הכול. שום סוד בעיר לא היה בסתר מפניו, הוא הופיע בכל מקום, כאותו צמח בר הצומח, אם כי אין זורעים אותו. בכל ענייני הציבור והפרט בעיר היה חייב לומר את דברו, גם אם איש לא שאל לחוות דעתו. לשונו היתה כאש להבה. מנדל היה תקיף לטובת הכלל. הוא לא חת ולא נרתע מאיש. הוא לא החשיב שום בן אדם. מנדל התנהג כאילו כל המוסדות, כל העיר היו קניינו הפרטי. הכול תמהו, מניין שואב גופו הכחוש כוח ומרץ לשאת בעול כל מעשי העוול והצרות בעיר. הוא היה דופק על שולחן בית הכנסת, בבית התפילה של החסידים. הוא לא היה נותן להתפלל, עד שייכנעו לו ויפצו את המקופח. במקום אחר קטע בעיצומה של הצגה או של אסיפה, וכל זה למען הזולת. מוכרחים היו להתחייב, כי דרישתו לטובת הכלל תתמלא.


 מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 45

באמצע השוק היה עומד בריב עם תקיף בעיר, או שהיה איש ריב ומדון עם קהל יהודים בגלל מעשה נבלה שנעשה. מנדל וישינסקי, המכונה מנדל באשקיס, היה האיש המפורסם וחסר המנוחה ביותר בעיר. וכל כולו היה אותו עסקן הכלל, שאינו יכול לשאת עוול כלשהו, גל עצמות יבשות, שעליהם מתוח עור צהוב ומקומט, קום ונשוב בו והוא יפרח. גם כשהוא שותק, עולה קצף על שפתיו כהוכחה, שתמיד בוערת אש בעצמותיו. עיניו הירוקות התיזו מסביבו רשפי אש והרחיקו את הבריות ממנו. אנשים פחדו להתחיל בדברים עם מנדל באשקיס. הוא היה בעיניהם בחזקת ה"שייגץ" של העיר. הם ידעו, כי לא יזכו בכבוד בהתווכחם אתו.

 

הדור הקשיש התייחס אל מנדל כאל תיש הקהל, שמותר לו לעולל הכול שיעלה על דעתו ואין לעמוד למכשול על דרכו. סלחו למנדל יותר מאשר לכל תושב אחר בעיר. הכול ידעו, כי לבו הוא לב חם של יהודי, המטופל בילדים, רחוק מעשירות, וכל מה שעשה הוא לא למען הכבוד או לטובתו הפרטית.

 

העיר היתה זקוקה למנדל - הוא היה סוכן העיתונים היחיד בעיר. לכן חתמו יהודים רבים על העיתון וקיבלוהו בדואר, כדי למנוע עסקים עם מנדל.

 

לא כל מה שעשה מנדל, נראה יפה בעיני בעלי-בית מיושבים בעיר. הבה קם מנדל, יהודי בעל זקן, והופך להיות שוטר בעיר, או הוא חובש לו קסדת פליז עם מצחיות מפנים ומאחור, לבוש מקטורן קצר-אפור עם חגורה ככל הגויים, ומצטרף לצוות מכבי האש. הוא היה היהודי הראשון בצוות זה. לכבודו ערכו הגויים טקס, העבירו לו מדליה לאחר 25 שנות שירות במכבי האש. עוד יהודים מעטים נרשמו כחברים במכבי האש, אבל רק לזמן קצר. שירות של שנים רבות עשה רק יהודי אחד - מנדל.

 

אם נצרף גם את ה"טובות", שעשה מנדל בתפקידו כשמש בבנק היהודי העממי לחברים העניים בעת תשלום חוב או שטר, "טובות" שגרמו לעתים קרובות כאב ראש להנהלה, עוד לא תמו כל מעשי מנדל. לפני הבחירות לקהילה, למועצת העיר, היה מנדל חושב, כי הוא חייב לומר את דברו בכול אסיפות המפלגות למיניהן. הוא היה קורא ליהודים ל"אחדות".

 

מנדל ייסד את הספרייה הראשונה בעיר. אסיפות בלתי לגאליות, חזרות של הצגות תיאטרון נערכו באולם הקריאה שלו.

 

אותו מנדל באשקיס הפסיד פתאום את שליטתו באחד ממוסדותיו, ב"ביקור חולים". זכה בה כוכב חדש, שעלה בשמי העסקנות הציבורית במלאבה - ארצ'ה עובדס, שבמרוצת הזמן נעשה למבין גדול במחלות. אבל אין מנדל נכנע נקלות - במקום חברה אחת קם וייסד שתי חברות חדשות: "עזרת חולים" ו"בית לחם". בכל יום שישי היו בעלות-בית יהודיות שולחות למנדל: חלות, דגים, בשר. מנדל בעצמו ובעזרת בניו היו מחלקים את מצרכי המזון לשבת למשפחות מכובדות ועניות.

 

המאבק האחרון לטובת הכלל הונצח בפרטי פרטיו על דפי "עיתון מלאבה"; שני עסקני הציבור, שלא ידעו עייפות מהי, כבר מזמן בעולם האמת. אין איש יודע, היכן עצמותיהם, כשם שלא יודעים היכן עצמותיהם של כל אותם יהודים, ש"ביקור חולים" של ארצ'ה עובדס ו"עזרת החולים" של מנדל וישינסקי דאגו בהקרבת נפש כה רבה למענם.

 


 מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 45

 

Home

 

                                    

 

7. רחוב הקדרים

 

בשכנות לסמטאות שאליהן נהרו יהודים מכל העיר לבית הכנסת, אל בית המדרש, אל בית התפילה של החסידים, אל המקווה ונערים - אל ה"חדרים", היתה ראשיתו של רחוב הקדרים, הוא התחיל מביתו של שמשון טאכנהס עם אסם העץ הישן והתמשך בין בקתות עץ ישנות, שדות ריקים מבניינים עד לתיפלה הגרמנית - ברחוב פלוצקר, רחוב פשוט וחילוני, שבו בית לבנים אדומות יחיד, שלא התאים כלל וכלל לסביבה, אלא אם היו מקטינים או מנמיכים את כל בקתות העץ הישנות שמסביב.

 

מאוחר יותר, בימי הקץ המר, נשפך כאן דם יהודים על פני השדות הריקים מבניינים. חמישים תליות הזדקרו אז לחלל האוויר מן הקרקע.

 

בימים, שהעיר היתה עיר, היה רחוב הקדרים הקטן שבקרבת הנחל "ז'יקה" מוצא את פרנסתו מן העורות. בראשיתו של הרחוב גרו ה"מתנגדים", שם גרו ועבדו הבורסקאים: שמשון טאכנה, נחמן פיגאט, קוזיברודסקי, גרשטובסקי. בסופו של הרחוב ליד התיפלה הגרמנית היה רחוב החסידים גרידא. שם התגוררו ועבדו הבורסקאים החסידים: אליהו שאפט, יאנקל נאכטשטרן, יוסל ציטרין ומנדל "הירוק" (קאסאבודסקי) המותחן. זה היה מצד ימין של המקווה, ומשמאל, ליד הנחל, היו הבורסקאים הגדולים של חיים לייזר נארז'מסקי.

 

כל הבורסקאים, הן החסידים והן המתנגדים, חיו בזכות עבודתם. בכל ימות החול. בשבתות, במועדים היו הבורסקאים החסידים מתפללים בבתי תפילתם, לבושים בקפוטות של אטלס או של משי וחבושים כובעי קטיפה. הבורסקאים המתנגדים היו מתפללים בבית המדרש הישן או החדש, מי בהשכמה בעלות השחר ומי במניין השני, חובשים כובעי אריג קטנים ולבושים בקפוטות שחורות של אריג, בלי חגורה.

 

בחצרות ארוכות עמדו בשורות חביות עץ עמוקות. עורות לפני עיבודם היו שרויים במשך שבועות בבורות עמוקים בסיד כבוי ובתרכובות כימיות. ריחות חריפים היו מגרים את הגרון, דוקרים אף ועיניים.

 

יהודים עבדקנים, לבושים בסינורי עור מלוכלכים, עמדו כאן יום יום, הם ונעריהם המתבגרים ובוחשים במוטות ארוכים את העורות בחביות, מגרדים את שער העורות במגרדים חדים, או עוסקים בגימור העורות בצריפים, העומדים בשורות בחצר. רק לעתים רחוקות היו רואים בורסקאי  אי-שם בעיר. ואם אתה רואה אחד מהם, תובל להכירו בנקל לפי החלוק הקטן והמלוכלך שהוא לובש, בפניו השמנים והנוצצים, ובציפורניים החומות.

 

מקצוע הבורסקאים בעיר היה כולו בידי היהודים. הם קשורים למקצוע ומתייחסים אליו בכבוד. אין עוד מקצוע בעיר, העובר כדבר מובן מאליו מהורים לבנים, כמקצוע הבורסקאים. גם יחסם של בני העיר לבורסקאים לא היה דומה ליחסם אל בעלי מלאכה אחרים. אליהם התייחסו בכבוד כשווים אל שווים. דין שידוך עם בורסקאי לא היה כדין שידוך עם בעל מלאכה אחר. בנות משפחות רבות של חסידים נישאו לבני בורסקאים.

 

הבורסקאים החסידים שברחוב היו אנשים שקטים וצנועים. בעיר לא ראו ולא שמעו אותם, ימים תמימים היו, שקועים בעבודתם הקשה. בערבים ובשעות הפנאי שלהם ישבו ועסקו בתורה.

 

שונים מהם היו הבורסקאים מהצד השני של הרחוב המתנגדים. הם דווקא נראו בעיר ושמעו אותם, יהודים חזקים, קלי תנועה, בעלי יצר-רע בריא ואהבת חיים, פתגמים ודברי חכמה השתלבו בעמידתם הממושכת בשעות העבודה. השיחות, הפגישות עם אנשים, עול העולם הזה לא העיקו עליהם בחוזקה, לא עוררו צער ויגון לא אצל נחמן פיגאט ולא אצל קוזיברודסקי, ובוודאי ללא ספק לא אצל שמשון טאכנה. כשהטיבו להתבונן בפניו הרחבים של נחמן פיגאט, שהבריק משומן העורות, אפשר היה לראות לא צחוק שובבני של פורק עול, אלא חיוך של לעג, שנרכש בניסיון החיים ובחוכמת החיים.

 

חצרו של פיגאט היתה גדולה כמחצית רחוב הקדרים. היו בה עשרות דיירים. מי לא גר בחצר זאתי העגלונים בצלאל ופישל דוגו, הסמרטוטר הזקן אבראכאם ובניו, כלותיו, נכדיו וניניו. הבורסקאי קוזיברודסקי, סנדלרים וחייטים - מדינה שלמה של בעלי מלאכה ואנשי העם. ועל יד מדינה זו היתה מדינה שונה לגמרי: טחנת הקיטור של פטרקוזר, שהיתה זקוקה לנחל. אותו פטרקוזר, או לפי שמו היהודי משה הירש גרינברג, היה ליטאי. יהודי עקשן ותלמיד חכם גדול. חכמתו ומראהו המלכותי עוררו יחס של כבוד. כשכן קרוב לידידו ר' הירש טוביה, היו שני הלומדים תמיד מתכתשים זה בזה. מתאמצים לגבור ולעלות איש על רעהו בבעיות נדירות ומיוחדות בתלמוד תורה וביהדות. שני השכנים היו מתנגדים מושבעים בענייני בוררות מסובכים בעיר ובסביבה. אם פנה אחד מבעלי הדין אל הירש טוביה, אז מובן, שיריבו נאלץ לפנות אל פטרקוזר. שני היהודים האלה היו מוחזקים בעיני עצמם לחכמים והתייחסו בכבוד רב איש לרעהו. אותו פטרקוזר היה מתנגד קיצוני, הכול תפס בחודו של שכלו, ואילו בידידו הירש טוביה פעלו מעיינות של רגש, מעיינות של חסידות חיממו את הקור שבשכל היבש. לעתים קרובות מאוד ישבו שני השכנים יחדיו בחצרו של נחמן פיגאט, שתו תה, עישנו ציגארים והתעמקו בסוד ובתכלית החיים עלי אדמות, אדם ויהדות. חצרו של פטרקוזר היתה חלק מחצרו של נחמן פיגאט, החלק הרוחבי.

 

בכניסה לחצר וגם הרחק בתוכה גרו סוחרי הסמרטוטים, הם נשיהם וילדיהם, סוסיהם ועגלותיהם. בימים, שהאיכר היה פטור מעבודתו בשדה, החלה עונת ה"שיער". אברהם הרש, הסמרטוטר הזקן ובניו: שמואל, מאיר נוסאל, מיכאל,  ירחמיאל, וחתניו אהרן, מנשה ואליהו - יצאו כולם בכל הדרכים  בעגלות מלאות כל טוב: כלי חרסינה. פנכות פרחוניות, סירים, חרוזי זכוכית בכל מיני צבעים, סיכות קישוט של פח דמוי זהב, כפתורים, מחטים, חוטים, סיכות ביטחון ועוד דברים יפים, שבכוחם לעורר את רצון האיכרים והאיכרות לחפש בכל פינה בביתם גרוטאות ברזל. סמרטוטים, עצמות, נחושת ופליז. המסחר עם הכפר היה מסחר חליפין. סוחרי הסמרטוטים שילמו בחפצים היפים, שהביאו מן העיר.

 

שנים רבות היו הצריפים שבחצר נחמן פיגאט מלאים סמרטוטים ישנים, ברזל, מתכות אחרות ועצמות. נשים וילדים שנברו בסחורה זו ומיינו אותה, התרוצצו בחצר ועיניהם אדומות.

 

חצרו של פיגאט לא נחה, תמיד היתה מלאה אנשים, סוסים ועגלות, קמח, סמרטוטים ועורות.

 

שכנו הקרוב ביותר של נחמן פיגאט היה שמשון טאכנה, אדם מסוג אחר לגמרי. יהודי קטן, רזה ובריא, זקנקנו אפור ופניו שזופים, אדומים, מביעים כוח וחוצפה. היה מדבר בהטעמה, לא תמיד היה משיב כהלכה והיה מעמודי התווך של האפיקורסות בעיר. הוא, לייבל ואלארסקי ושמחה ניצקין - שלושה אלה חברו יחד ודיברו על ה' ועל "נננתקה". אי אפשר היה לחשוד אף לא באחד מהם, שהוא מחסיר חלילה אפילו תפילת מנחה אחת - זה לא. אבל בעיר ידעו, כי על שלושת אלה נשענת האפיקורסות בעיר ובזה הסתפקו.

 

החבר השני, לייבל ואלארסקי, היה חטטן מר נפש, תמיד שקוע בהרהוריו, מפוזר, מלא תרעומות על סדר העולם, היה סר וזעף. זקנקנו המקריח והמפותל, שגדל פרא על פניו הרחבים, שיקף את אי הסדר הפנימי שבו, את מצב רוחו, את דרך חייו המלאים מאבקים, הרחק מהרמוניה ומנוחה.

 

כתף אחת עקומה וגבוהה יותר האפילה על ראשו הגדול, שעשה רושם, כאילו עול כבד מוטל ומעיק עליו, שיתכופף יותר ויותר. שמשון טאכנה היה יהודי קטן, קל תנועה וגופו צר. לייבל ואלארסקי היה יהודי רחב גרם, הנכון תמיד לקרב. דרכו ביהדות, שרכש בלימודים ובחטטו בספרים ישנים, היתה קשה ומפותלת כמוהו עצמו. ויכוחיו בהלכות למידה, השגחה, גזירה ובחירה, וכן בענייני יהדות היו סוערים ובדרך כלל הסתיימו בדברי רוגז. "אתה מעוקם", "אתה מעוקם" ! במלים אלה, שזרק כלפי היריב בפניו, היה מסיים את הוויכוח ומסתלק ללא אמירת שלום. קולו הצרוד הוסיף כובד ומשקל לדבריו והוכיח, כי היה זה עיקר חשוב בחייו. מה שהיה מדריך את מנוחתו היה הדבר, שאנשים מסרבים לראות ולהבין את הדברים, כפי שהוא רואה ומבין.

 

המתון בשלושה אלה, המיושב בדעתו וכנראה גם הפיקח שבהם, היה ר' שמחה ניצקין. עליו היו מספרים לא פחות ולא יותר, כי בשבת הוא יושב לו ליד ספר גמרא פתוח בגילוי ראש וציגר בפיו. העובדה ששמחה ניצקין לא עישן כלל וכלל, גם לא בימות החול, לא הפריעה לבריות להאמין בכל סיפורי המעשיות האלה.

 

פרט ללייבל ואלארסקי חיו כולם כאילו בעולם נבדל. על מה הם משוחחים, במה הם עוסקים, לא ידע איש בעיר, שמם של שלושת היהודים הלך לפניהם כאפיקורסים, ובזה הסתפקו. אילו רצה מישהו לדעת מדוע, היו ממטירים על אותו מקשן מעשיות, שאיש לא בדק אותן, היו מספרים על מעשים, שאיש לא ראה, אבל הכול היו חייבים להאמין בהם. כדי לשכנע פלוני, שהיה ספק בלבו, יכלו לספר על מעשה כגון זה: כשמזדמנים שלושתם יחד בשבת, מצית אחד מהם גפרור. "אפיקורס!" קורא השני ומכבה את הגפרור. אפיקורסים, אנשי "להכעיס".

 

בסביבת הסמטאות האחוריות התגוררו שלושה יהודים, ידידים טובים ומסורים זה לזה. ייתכן, שהיו להם מחשבות מנוגדות לאלו של בני סביבתם. ייתכן, כי החיים שבקרבתם עוררו בהם ספקות, ייאוש, התקוממות, ולכן התבודדו והתרחקו מהבריות אל פינתם הצרה. האפיקורסות שלהם ומרי רוחם נשארו רק במסגרת החוג המצומצם שלהם. על חיי העיר לא היתה להם שום השפעה.

 

אחד מהם היה בורסקאי, השני סוחר בדגים, ושמחה ניצקין היה עושה מי- סודה, מיץ ותמד. בחורף היה חוצב קרח ממימי הסביבה למען היהודים בימי שבתות הקיץ החמים. בבית הלבנים האדומות היחיד ברחוב, התגורר זה שנים רבות "ברוך השמן", המוכר בשם ברוך ורובליבר, היהודי היחיד במלאבה, שהשתתף במרד הפולני השני בשנות השישים של המאה שעברה.

 

מפני יהדותו היו פניו השזופים בשמש, החרושות ברוחות וגשם, ממוסגרות בזקן, שגדל בצורת חודים.מהפנים הלא-יהודיים הנוקשים ירד הזקן, שהתאים לפניו כארבע כנפות לכלב.

 

בשל אותם הטעמים של יהדות חבש על ראשו הגדול והנוקשה בימי הקיץ כובע יהודי גבוה עם מצחייה גדולה. כובע הפרווה החורפי התאים יותר למראהו, כי האיש היה דומה לבן כפר. לבושו העליון, ספק קפוטה ספק "בקאשה" גויית, עטף ברחבת ללא צמצום את גופו הרחב של היהודי מהיער.

 

אילו היה הוא בורא העולם, טען, היה האדם חי חמישה, עשרה אלפי שנים. מיום ליום היה נעשה יותר צעיר עד שהיה מתאפס ונמוג כעשן.

 

כיוון שאיננו בורא העולם והיקום נוהג כדרכו תמיד, גם בלי הסכמתו, הרי הוא בן השמונים ומעלה צעיר מבר מצווה. לפי דעתו, בכל שהאדם יותר צעיר, הוא יותר קרוב למוות.

 

ברוך אהב את החיים, נהנה מהחיים, כמו ממאכל טוב, מלגימה אמיתית, מסוס צעיר ומכול מה שנברא לטובת האדם.

 

לעת זקנה, כשבפיו נשארו שיניים מעטות, עוד אהב לספר, כי בהיותו עלם צעיר היה מטפס בבוקר אל עליית הגג ומתקרב לבשר המעושן, לבקבוק היי"ש - ליהנות מן החיים. ביער לא אכלו בבוקר לחמנייה בחמאה, כוס קפה. כלים מלאים חלב חמוץ, שמנת, גבינה היו שם תמיד. תפודים לא חסרו - "הרוצה לנסוע שעה, יסוך את צירי העגלה שעתיים".

 

לעת זקנה הלך והורע המצב. הרהורים כעננים אפורים, נישאים על ידי רוחות קרים של סתיו מאוחר, צצו בראשו. את ברוך תקף פחד. צללים הופיעו על שנות השובע הארוכות, שהיו מלאות אור שמש. הוא היה רוצה, שהשנים  הטובות יתארכו ויימשכו עד אין סוף, עד אין קץ. אין ברוך רוצה לדעת, כי לברכת אריכות הימים מתלווה קללת הבדידות, כשכל אלה שאליהם הורגל כמו למלבוש נוח, הולכים ונעלמים. אימה נופלת לפתע על האדם, כמו לפנים בימי הילדות, הפחד פן תיעלם אמא פתאום והוא יישאר לבדו בבית זר, ברחוב לא מוכר, בעיר נוכרייה. לא רק האנשים, גם הסוסים מן הימים ההם אינם כבר. עתה יושב ברוך במשרדו של יעקב שלמה ואינו עוסק בשום דבר, חי בחסדו של בעליו מלפנים. המחשבות, כי בכול יום מתמעטים ימיו, נופלות כאבק על מוחו המיובש.

 

לפתע מגיע קול חצוצרה, מנגנים מרש צבאי. ברוך מתעורר כסוס מלחמה זקן, זוקף אוזניו, מהדק את איבריו ומתחמם. הוא קם ויוצא לראות, איך חוגגים את חגה הלאומי של פולין.

 

על פני השוק מסיעים בכרכרות את היחידים ממורדי הפולנים, שנשארו עוד בחיים, ולא את ברוך, המורד הישיש. אותו שכחו הגויים של היום. אותו, את היהודי, אין מובילים בכרכרה על פני השוק. הוא עומד מן הצד ומסתכל בכול כזר.

 

בימים ההם, נזכר ברוך, העליב אחד מן הפולנים המורדים את דתו היהודית. "מלקות"! פסקו קציני בית הדין הצבאי. ברוך לא הסכים, שילקו את הגוי. הוא ביקש חנינה לפולני. הקצינים לא הבינו מה מתרחש כאן. אבל ברוך ידע - הגוי העליב את דת היהודים, ישפטנו היושב במרומים ולא הם.

 

*

 

את היהודים בעיר, שהיתה להם שייכות לענייני חיילים ומלחמות, אפשר היה למנות באצבעות של יד אחת. חייל ששירת ל"פוניה" (כינוי הרוסים), היה הנפח עזריאל. חמש שנות שירותו רכשו לו מנהגי "פוניה" ומעשי קונדס שונים. דוד קירשנבוים ונחום "סכמורוז'ניק". אברהם הרש, מחצרו של נחמן פיגאט שסיפר את סיפוריו על שנותיו בשירות פוניה, על המלחמה התורכית, שבה השתתף. שני חתניו אהרן ומנשה ובנו, שגויסו במלחמת העולם הראשונה, הלכו ולא חזרו. ממלחמת רוסיה עם פולין לא חזרו: חיים גז'אביניאז', ראובן דומבקייביץ, משה ורשבסקי ואחרים. רוב היהודים החזיקו מעמד בשתי שנות השירות בצבא, חזרו ושוב השתלבו בחיים, הקימו בתי משפחה ומצאו מקור פרנסה.

 

רק אחד נשאר "לא יוצלח", שבר כלי לתמיד, שלא יכול למצוא לו מקום. זה היה פישל "הקנטוניסט". פישל היה שליח בעיר, שואב מים, עני, המחזר על הפתחים. בראשונה עשה זאת רק בראשי חודשים, אחר כך נהג ככל הקבצנים וחיזר על הפתחים יום יום. לא היה איש בעיר, שידע היכן גר פישל, מה מעשהו, היש לו אשה. הוא היה עובר בטל זקן, האוכל "ימים" בבתים מסוימים של יהודים. היה ידוע, כי בשבתות הוא אוכל בבית יוסל פרלמוטר, ביום שני הוא בבית יונתן סגל וכו'. כשיש בכך צורך, הוא שואב מים, מזמן לזמן משתטה, כשהשעה מתאימה לכך או אינה מתאימה. הוא "מנגן  במקל". אנשים יכלו לראות יהודי זקן גבה קומה ופניו פני גוי, עומד בחוג ילדים ומשחק במקל עבה, שראשו עגול, הוא מנפח את לחייו ומשמיע צלילים משונים מבין שפתיו. אצבעותיו הכבדות מחליקות על פני המקל מעלה-מטה, כאילו היה מחזיק חצוצרה בידיו. רגליים גבוהות מתרוממות, מעקמות את הגוף בתנועות משונות, בריקוד חסר-טעם.

 

אם בדרך כלל היה קשה לתפוס את מבטו של פישל, לחדור ולראות את עיניו המתעתעות, הרי נדמה היה, כי בשעה שהיה מנגן במקלו ניגרו עיניו, ונשארו רק שני בקיעים ריקים, ומהם משתפך צער, סבל ופחד על פניו החיוורים והמעוותים. 25 שנות חייו היה אצל פוניה אי-שם בסיביר, ללא ילדות, ללא נערות, רחוק מיהודים. מה רבו תחבולותיו והמצאותיו, כדי שלא להיכשל ולא להמיר את דתו, להישאר יהודי. מדי פעם היו מביאים אותו לכנסיה לשם המרת דתו ובכל פעם עשה מעשה קונדס אחר כדי להינצל משמד. בכל פעם התחזה למטורף בצורה שונה. פעם כשהיו הכומר ומלוויו כבר מוכנים לגמרי לקלוט את נשמתו החוטאת של הנער היהודי, פרץ פישל בריקוד והתחיל מנגן במקל. הכומר ופמלייתו התנפלו עליו, היכוהו וזרקוהו מהכנסייה. בפעם אחרת התחזה כסתם מטורף. התפשט ועירום התחיל לנגן במקל הרועים שבידו, יצא בריקוד כפרא אדם מול האיקונין הקדושים בכנסיה. כך היה פישל מספר, כיצד ניצל משמד בזכות השתגעותו. לבסוף חזר פישל כיהודי לאחר שירותו במשך שנים רבות. מתוך הרגל היה פישל חוזר מזמן לזמן להתחזות קצת כמשוגע, לנגן במקל ולשמח את ילדי העיר.

 

*

 

יהודים רבים לא שרדו גם ברחוב הקדרים. אולי אפשר עוד למצוא אי שם את הבורות של חביות הבורסקאים היהודים. אולי עומד אי שם בחצר צריף עץ. יהודים כבר אינם יושבים אחרי צהריים חמים של שבתות על מדרגות העץ שלפני הבתים הקטנים והצנועים, על עשבי הבר שבצדי הרחוב, מפצחים גרעינים, משוחחים בהנאה רבה ושמחים על מנוחת השבת.

 

לא עמדה אפילו זכותו של טבל (טוביה) האופה מרחוב הקדרים, שהתחיל בנדודים במדינה כ"רב של מלאבה". הרחוב נעלם במהירות רבה ובאכזריות נוראה, כאילו לא היה קיים כלל.

 

Home

 

                                    

 

8. אמונות תפלות, סגולות ורפואות

 

בין יום ולילה יש מקום ויש זמן, שכבר אינו יום ועדיין אינו לילה. חפצים, עצמים מתמסמסים, מיטשטשים, מאבדים חדותם, דמויות נמחות ברכות הצללים, נמוגות כעשן.

 

בגבול שבין העולם הזה לבין העולם הבא מגיעים חיי העיירה לארץ הדמיון והחלום, לדמויות, שאינן בדרך הטבע, ולחזיונות בגבול שבין העולם הזה לבין העולם הבא פורחות נשמות חוטאות שאינן יכולות למצוא להן מנוחה, הן מתגלגלות לכלבים, לחתולים, לצפרדעים וליצורים אחרים, הנודדים בישימון מדבריות, בשדות וביערות ימים רבים, עד שהם חודרים לגופו של אדם כדיבוק.

 

לילה לילה, באים מתים לטבול במקווה, הם מתפללים בבית הכנסת. נשמות של נידונים לתלייה אינן נותנות מנוחה, בוכות בלילות, מעוררות רוחות סערה, העוקרות עצים עם השורש, מעיפים גגות של בקתות. לאחר מותו של שכן גוי, אפשר לשמוע את הבריות אומרים: "יתעופף לו שם מעל שדות ויערות, מעל מדבריות שוממים, ללא גרימת נזק ליהודים". מונים לעתים קרובות ציציות. נשים, הפטורות ממצוות ציצית, אינן יוצאות מפתח ביתן בלי סינר.

 

הארץ של בין השמשות, חלומות, אמונות תפלות, שדים, רוחות ומזיקים - היא בתוך העיירה עצמה. הגבולות עוברים בין הבתים ובין הבריות. בצהרי יום בהיר קורה, שאדם סר מדרך הישר ועובר את הגבול לארץ הרזים הזאת.

 

מי מתושבי העיר כבר לא היה שם, מי לזמן קצר ומי לזמן ממושך?

 

בכרוניקה של העיר מסופר על שתי מכשפות, שהיו טסות על כבדים של תרנגולות לשידלובה לפזר זרעי תבואה בשדות ועל צאנו של ה"שררה", כדי שהשדות יוכו בשידפון והצאן יתפגר.

 

שתי המכשפות הודו במעשיהן אלה וכן הודו בעובדה, כי אשמדאי השד לבש בגדי צייד ובא לבקר אותן.

 

שמעו זאת שופטי העיר ודנו את המכשפות למוות בשריפה. פסק הדין בוצע על הרוזגארד.

 

יש יצורים, המבשרים בשורות טובות לבבי אדם, לעומתם יש יצורים, שצריך להימנע מפגישה עימהם. מצווה להמית עכביש. העכבישים הביאו בפיהם אש לשריפת בית המקדש.

 

סנוניות הן ציפורים נחמדות. הסנוניות הביאו במקוריהן מים לכבות את האש, שאחזה בבית המקדש. גם בימינו עפות הסנוניות נמוך ומבשרות את בוא הגשם. אם רואים אי פה, אי שם עכביש ברשת קוריו, קורעים את הרשת ורומסים ברגליים את העכביש. אין מפריעים לסנוניות לבנות את קניהן בזווית העליונה של החלון, כי הסנונית מביאה מזל טוב.

 

אם נוקשת ציפור במקורה בזגוגית החלון, בשורה טובה היא מבשרת. אות הוא, כי מכתב ברכה יגיע בקרוב. אם מקרקר עורב שחור על הגג, יבוא אסון לבית. מתרחץ חתול לפני הדלת משמע, כי יבואו אורחים. נעמד לו תרנגול על הגדר בצהריים באמצע החצר, משיק כנפיו וקורא קו-קו-רי-קו - מזג אוויר טוב יבשר.

 

אם מופיעה פתאום ליד הדלת צפרדע - סימן קללה היא. אם רואים בעליל את תנועות צווארה, הרי היא מקללת, וחייבים אז לומר: "מלח בעינייך, פלפל באפך". כלנים מייללים בלילה, מלאך המוות בעיר.

 

החש גירוד בידו הימנית, ימנה כסף. אוזן מתלהטת - סימן כי מישהו מזכיר אותך. מצלצלות האוזניים - מדברים עליך, באוזן ימנית - לטובה, בשמאלית - רעות ידברו עליך. מתלקחת אש במטבח - משוחחים עליך בשמים, אז אומרים: "הלוואי וטוב ידברו". מתעטשים - אז: "לבריאות" וצריך למשוך באוזן הימנית ולומר שלוש פעמים: "לישועתך קיוויתי ה' ". בכל פעם מתחילים את הפסוק במלה אחרת. מפהק מישהו - סימן כי "עין-הרע" פגעה בו.

 

אם אדם נופל לפתע והרגשתו רעה, הרי חשד ראשון הוא: "עין רעה". חשים אפוא אל "מומחה" להסיר את ה"עין רעה". זוהי העזרה הראשונה. אם הנפגע ב"עין רעה" הוא בכור (מכל שכן בכור בן בכור) והוא מפהק, אות הוא, כי "עין רעה" פגעה בו, והלחש הועיל לבטל את פגיעתה. אם הנפגע פיהק פעמים אחדות, אות הוא, כי כוח הפגיעה היה גדול והפיהוק הצליח לבטל את השפעתה. על כף יד של ילד קטן היו קושרים שרוך אדום להגנה מפני "עין רעה".

 

אם פגעה "עין רעה" בילד ונבהל, מלקקת אמו את עיניו בלשונה, "משעלת" אותו, רוקקת שלוש פעמים לכל עבר וחשים לבטל את כוחה של "עין רעה" בלחש. אם כל זה לא עוזר, אז נוהגים אנשים לצקת שעווה חמה מאוד על מקלעת שבטים דקים על פני מים קרים בקערה. דמות השעווה, הנוצרת על פני המים, היא סיבת הפחד.

 

אם אשה מקשה ללדת, סגולה היא להסיר את כל טבעותיה מאצבעותיה, וכן שרשרות וצמידים, לפתוח דלתות ומגירות שבבית. אם אין זה עוזר, מניחים מתחת לכר שלמראשותיה ספרון וסכין.

 

משנולד הוולד במזל-טוב והוא בן, באים בכל בין השמשות עד יום הברית ילדי ה"חדר" וקוראים "שמע". אם נולדה בת, תולים מעל הדלתות והחלונות דפי "שיר המעלות" להגן על הוולד. כדי להגביר את השפעת "קריאת שמע" ודפי "שיר המעלות", שומרים על היולדת ואין משאירים אותה לבדה בחדר עד יום הברית, בדומה לשמירת חתן וכלה בירח החתונה.

 

בעיר היו נשים "מבינות", שידעו מראש, אם הוולד יהיה בן או בת. אם התלוננה האישה ההרה על "צרבת בלב" - תיוולד בת. השערות של ראש העובר ברחם האם בוערות. שערות ארוכות של בת מגיעות עד לבה של האם.

 

תינוק, המרבה לאכול ולצרוח, היו שמים אותו במזנון מלא דברי מאכל. אם אין הפעוט רוצה לתפוס את פטמות השד של אמו, חוקרים את האם הצעירה, במה חשקה פעם בימי הריונה. אם האם הצעירה נזכרת, כי פעם חשקה בלחם שחור וטרי, כשעברה ליד בית מינדל הנחתומית, היו ממהרים ככפירים שני גברים לגדוד הקוזאקים להביא לה משם לחם שיפון של "פוניה", מצמידים פת לחם כזה לשדיים. התינוק מריח את ריח הלחם ומתחיל לינוק. הוא הדין בבצל, במליח, במלפפון חמוץ ועוד.

 

עד גיל שלוש הלבישו את הבנים בשמלה, בסינר כמו את הבנות. את שיער ראשם של הבנים סיפרו לראשונה, לאחר שמלאו להם שלוש שנים.

 

הנכדים של יחיאל גאלנט, מוטל דומב ובנו של יעקב-הרצל היו לבושים בגדים לבנים עד ליום הבר-מצווה. אפילו נעליהם היו לבנות. במשפחות אלו היו הבנים הקטנים מתים ולכן רימו את מלאך המוות, והלבישו את בניהם בגדים לבנים.

 

לא כל בני העיר נהגו כך. היו יהודים שהקפידו על מנהגי הדת ובכל זאת העיזו ולא ערכו "כפרות", משום שסברו, כי המנהג הזה אינו לפי ההיגיון הישר. אבל רק לעתים רחוקות היתה נועזת אם יהודיה לתפור כפתור בבגדו של ילד ולא נתנה לו לפני זה חוט ללעוס, פן חלילה תפגע במו ידיה בשכלו של הילד.

 

נהרות גדולים לא היו בעיר. הנחל היחיד היה צר ורדוד. במקומות מעבר רבים אפשר היה לחצות את הנחל ברגל בצעד רחב יותר. לאחר גשמי עוז היה הנחל מציף את חלקו של רחוב ווארשעווער, את רחוב הקדרים עד חצרו של נחמן פיגאט. קרבן בכל שנה לא תבע נחל זה כנהרות ונחלים אחרים. מסוכנים הין מימי מילאבנסקי, מימי יאכט ומימי הטיט שליד המלבניה. אלה תבען כל שנה קרבן. אם טבע מישהו בשעת רחיצה, היו באים אנשים ומוטות ארוכים בידיהם וב"חתולי ברזל" חיפשו את הטבוע. על יד המלבניה שלחו על פני המים כיכר לחם ועליה נר דולק בחיפוש אחרי הטבוע.

 

על יחסם של הבריות למנהגים ולאמונות תפלות יעיד בדרך הטובה ביותר המעשה בזקנה, שהתעלפה בדרכה ל"סליחות". בשעה שהשיבו את רוחה, מצאו צלב גדול.תלוי על צווארה. כשהתעוררה הזקנה מעלפונה וראתה את הבריות תוהים על הצלב שעל צווארה, אמרה בנחת: "כל כך הרבה אנשים מאמינים בו (בצלב), אולי גם הוא אלוהים",

 

יחס דומה היה לגבי רפואות, בשעת מחלה היו נכונים לקבל כל עצה, כל ''רפואה של סבתא". מזמן לזמן נתגלה אי שם ביער רחוק, בכפר נידח גוי רועה צאן, שהחל לעשות נפלאות, לרפא חולים בהצצה בעיני החולה או במגע יד. יהודים ויהודיות, בני כל השכבות, היו עולים ברגל לבעל המופת החדש לחפש מרפא למחושיהם.

 

אמצעי בדוק היה אמירת פרקי תהילים. הרופא הנעלה ביותר, המהולל ברוב יכולתו לרפא, לא היה מסוגל לעורר תקווה וסבר, ואמונה רבה כל כך כמו ספר קטן של תהילים.

 

אם הורע מצבו של החולה, מרבים באמירת תהילים. ב"חדרים", בבית המדרש ובבתי תפילה של חסידים שמים פתקים (עליהם רשום שם החולה ושם אמו) לפני ה"עמוד", שליד ארון הקודש ועורכים "מי שברך". מבקשים את ר' טוביה, את ר' איצ'קה, את ר' חיים-שמעיה להזכיר את שם החולה. פרקי תהילים שימשו רפואה להרבה צרות של יהודים, צרות הכלל וצרות הפרט. ואכן השתמשו בהם גם בשעת מחלה. "אי תהילים ני פומוז'ה" (אפילו תהילים לא יעזור), פירושו: המצב החמיר. מחפשים תרופות חדשות, מוסיפים לחולה שם חדש, על פי רוב "אלתר", חיים, נתן, צוברים נדבות "ימים". "תה ותהילים אין בכוחם להזיק, אם לא יועילו, בוודאי לא יזיקו", אמרו הנאורים במקצת. רוב היהודים סברו, כי אמירת תהילים עוזרת.

 

העיקרון בחיים, כי "אם לא יועיל, לא יזיק", יצר את האפשרות של התגלות "מבינים", "נותני עצות" ורופאי אליל. אם כל אלה לא הועילו, קראו לחובש, לדוקטור. הכול ידעו: אצבע חתוכה, פצע זב דם מרפאים בקורי עכביש, מדביקים לחם רך. לתפיחה בגוף, לחבורה מניחים לחך מצמח נוי שבעציץ בבית יהודים. תרופה רדיקאלית היתה לפסול, לבזות ולהמאיס את המכה על ידי תחבושת של שתן. של צואת אדם אן של גללי בהמה. מסגרים ריפאו את פצעיהם בשבבים של ברזל, נגרים ועגלונים - בזפת, נפחים היו נוגעים בפצע בברזל לוהט, בסיכה של צירי גלגלים ועוד כל מיני תרופות, ואמצעים.

 

נזלת ריפאו בנוצות חרוכות, על ידי שאיפת עשן שערות חרוכות, קרן חרוכה של בהמה, עשן טלפיים חרוכות. ריפוי יבלות - בדם יונים חם ששופכים עליהן, הנחת אפונים מאחורי אבן, על כל יבלת צריך היה לזרוק אפון לבאר עמוקה.

 

יוסף ראדאק היה מרכיב משחות לכל מיני מכות, סתומות ופתוחות, משחות "לפזר" את החבורה, שהיא תתפח עד להתפוצצות, לשים על פורונקל, לשדיים תפוחים, מורסות של גברים ושל נשים מיניקות.

 

שרה של הרש-טוביה ערבבה משחות, רקחה מיני תה של שורשים, עשבים, עלים. היתה מבקרת חולים בביתם, מנחמת, מעודדת במלים טובות, במעט יין אדום, בתפוז.

 

רבקה-רחל, אשת וולף בריינדלס, ריקחה מרקחות, היתה מעמידה לתסיסה מיצים של פטל, משרת דובדבנים, גרגרי יער אדומים, כתרופה נגד כאב בטן, להזעה, בשביל כל אחד בעיר.

 

יוסף זורומינר ויהודים אחרים עזרו למגויסי הצבא, היו קוטעים אצבעות, עוקרים שיניים, עושים "שבר", היו נותנים משחות לכל הגוף, שקיבל מראה כשל נגוע בשחין, נתנו להריח אבק שריפה, הגורם לעליית חום הגוף ומגרה לשיעול.

 

ריפוי הגוף החל ב"צאנס" - תה משלשל, בחוקן, בתרופה להזעה, בכוסות רוח, בהצמדת עלוקות, לפעמים גם על ידי הקזת דם. אם לא הועילו כל התחבולות האלה, קראו לחובש, שהיה דמות פופולארית בעיר. אתו שוחחו פשוט ביידיש, סיפרו בפרוטרוט ובהרחבה היכן הכאב, מה כואב. שכנים ובני משפחת החולה התאמצו להסביר, לייעץ, מה צריך לעשות. החובש הביתי היה שומע בסבלנות רבה לכל העצות. הן לא פגעו בכבודו. הוא היה מחליט, אם יש צורך לקרוא לדוקטור, את מי מהם צריך לקרוא, ולאחר בכלות הכול ביקשו שיאמר, האם יש לקיים את כל אשר יצווה הדוקטור.

 

החובש הוותיק ביותר בעיר היה לייזר (פריד), שהיה "מרפא לפי הספר", שבו היו רשומות כל הסגולות וכל הרפואות. בנו של לייזר היה מנצח התזמורת של גדוד הקוזאקים במלאבה. הוא היה היהודי היחיד במכנסיים של קוזאק. הוא הצטיין בעוד מעלה חשובה: היה מיילד לעתים קרובות תאומים או שלשות. ילדים בודדים לא נולדו לו. השלושה הופיעו בשנים המאוחרות בקונצרט של הפילהרמונית בוורשה.

 

החובש המפורסם ביותר היה צדוק החובש, או סתם צדוק. "צריך לקרוא לצדוק". "היכן גר צדוק?" כל אחד בעיר ידע למי מתכוונים. השם צדוק היה צמוד למקצוע ומלאבאים רבים סברו, כי במקום חובש אומרים ביידיש צדוק.

 

מול בית חוה וועלוולס ברחוב ווארשעווער, לאחר מכן על בית ברחוב פלוצקר, היו תלויות שלוש צלחות של פליז, לסימן, כי כאן בית מגוריו, של צדוק. יהודי גוץ וזקנו הבלונדי מסורק. הזקן גדל בדלילות רבה על העור הצח של פניו השקופים ,לבוש קצרות וחבוש מגבעת קשה שחורה. תחת זרועו תיבת כוסות רוח שנראתה כספר גמרא, ותיק עור בדומה לזה של ה"שודלרין" בידו האחת, ואצל הדוקטור מקובסקי בידו השנייה. שליח גוץ זה של המלאך רפאל היה הולך בפסיעות קלות ברחובות ובסמטאות לביקור חולים. וכל כמה שהיה גדול הפחד מפני המחלה, היה צדוק מרגיע ומקל על מצב הרוח של הסביבה בידו החמה, בדבריו השקטים ובפשטותו. הוא היה מביא אתו נחמה ורגיעה. הן יהודים והן גויים העריכו יפה את צדוק. בכל בתי המרקחת קיבלו את מרשמיו. הוא היה מצמיד עלוקות, מרכיב כוסות רוח, פשוטות, קצוצות, עוקר שן, מקיז דם, מזריק זריקות, מורח בגרון, בודק את החולה בשפופרת בדיוק כמו רופא. בעיר העריכו מאוד את הבנתו של צדוק. ידעו כי אין הוא סומך ביותר על עצמו וכשיש צורך, הוא עצמו אומר להזמין את הדוקטור.

 

צדוק נתברך באריכות ימים. אנשים התרגלו אליו כאל נוף קרוב וביתי, כאל שעון העיר, כאל המשאבה ברחוב וארשעווער, כאל הגשרון - כאל כל אלה שפיארו את העיר במשך שנים רבות. הגשרון ברחוב ורשה הוכתר בשם "גשרון צדוק". ל"מענה הלשון" של היידיש במלאבה הצטרף הביטוי "גשרון צדוק", "פרימיסיון", "עצם צדוק".

 

בנו נתן ירש את צדוק בעודו בחיים. בעיר החשיבו אותו, אם כי כינוהו "פרופסור".

 

זמן מסוים היה במלאבה עוד חובש יהודי - פראנקנשטין, חתנו של שמחה ניצקין. לאחר שנסתלק, הופיע בעיר ברנש כחוש, זריז ומהיר. מראהו היה כשל גוי. זקנו היה מגולח, שפמו מוארך, גויי. הוא דיבר רק פולנית, אם כי היה יהודי. שמו של החובש החדש, שהגיע זה עתה מוורשה, היה טיסאבוב. יהודי העיר לא קראו לו טיסאבוב, כי אם "תשעה באב".

 

בראש הסולם עמד רופא-דוקטור, יליד מלאבה, יוסף מאקובסקי. הוא זכה והמימרא "אין נביא בעירו" לא התקיימה בו.

 

Home

 


מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 106

 

                                    

 

9. אוהלי תורה

 

הילדים הפעוטים מתחילים את דרכם ל"יהדות" ב"חדר" של ברוך מלמד. הגדולים מהם קצת מבקרים עוד זמן אחד או שניים אצל פסח. שני ה"חדרים" היו מול בית הכנסת הגדול. לוחות אלף-בית גדולים עשויים קרטון מונחים על שולחנות. המלמד הכפרי "ברוך סאביסראל" עובר במחווה, עשוי משן לוויתן על פני הלוח. על יד כל אות מופיעה דמות חדשה. "אלף" - אדם נושא משא על כתפיו, לכן הוא מהלך כפוף. "גימל" - ארנק כסף. "למדו, למדו ילדים, ארנקים מלאים יפלו אליכם משמים" - אומר הרבי. עיניים נוצצות, תמורת פרוטה מקבלים בחנותה של חיה-שרה עוגיית פרג, כעכי-ביצים. אצל הזקנה בובסארצ'ין, בעלת "קרן" על החוטם - אפונים מבושלים מלוא ספלון של עץ. "דלת" היא הדגל של שמחת תורה. מסביב ל"הא" רוקד שמחה הפיסח, יעקב משה ברגלו הקצרה. "חית" - הוא מבוא ל"חדר". ה"יוד" היא כל כך קטנה, שהיא ממש חודרת ללב. "כף" סופית, "פא" סופית הן העמודים הגבוהים של פנסי הרחוב של יאנקל צייטג. "למד" היא הגיבנת - אשת משה סופר. "סמך" - חבית של שכר העומדת בחלון המסעדה של פאטר. "עין" - חותם ושתי עיניים. קלה היא ה"שין": סוסי כרכרה מרכיבים משקפיים של עור ונושאים אותיות "ש" של כסף משני עברי העיניים.

 

הימים הראשונים בחדר של הרבי החביב עוברים במשחקים באלף-בית. הם ימים טובים ושמחים. אך משגדל עולה של תורה, הולכים הימים ונעשים חמורים.

 

אותיות מתחברות למלים. לומדים כבר ברכות, נכנסים לעולה של תפילה. אין חשים אפילו, כיצד הופכים הילדים בבת אחת ליהודים החייבים במצוות. אסור לדלג על מלה, לאכול לפני התפילה, לשכוח את ארבע-כנפות עם הציציות. בבת אחת נופל משא כבד על הכתפיים הצעירות, עול כבד של מצוות ושל עבירות, חיים מלאים פחד, כמעט כמו של המבוגרים.

 

מה"חדר" של ברוך מוליכה הדרך זה עשרות שנים אל פסח "זקן-התיש" (קוז'יבורד). לימוד חומש מתחיל מספר "ויקרא" בצירוף תרגום ביידיש והסבר נוסף (אויסרייד). עכשיו מכביד העול עוד יותר. לימוד האלף-בית היה קרוב ללב וקל. האותיות סימלו אנשים מוכרים וכל בית מהרחוב ומהחצר של הילד.

 

בשעת לימוד החומש נשאו המחשבות את הילד רחוק מן העיירה, לחרן, לפדן ארם, לאלוני ממרא, לחברות, שבה נפגש אברהם עם בני חת בהתערסלם על הגלים המצלצלים של ניגון, הטופח בחום בראש ועוצם את העיניים לשינה. הם נדדו מאור כשדים עד למצרים על פני מידבר בוער ולוהט. אפופי חרדה היתה החוויה של החלום הכבד כברית בין הבתרים, אימת החשכה שנפלה על אברהם אבינו וההבטחה "ואעשך לגוי גדול", שגרמה סבל ליהודים עד היום הזה.

 

בבת אחת נתמלא העולם במזיקים ושדים. בשעת בין הערביים, בין מנחה למעריב, הוצתו שמי העיר לא באור השמש השוקעת, אלא בלשונות האש של הגיהנום, שם שורפים וצולים את הרשעים.

 

רחוב בית הכנסת כבר לא היה סמטה שקטה, שבה היו רואים אימהות, סבתות ודודות בשמלות משי שחורות ובמטפחות תורכיות, עם פאות נוכריות מלאות מסרקים וחרוזים, מקום, שבו נוהרים יהודים לאט לאט מבית הכנסת ומבתי המדרש. הכול קיבל אט-אט צורה אחרת. כשבעמדת יונה צחורה על גג בית הכנסת, זה אות, כי מלאך מבשר טובות הגיע. מנצנץ לו כוכב הרחק הרחק בשחקים הכהים - זו בשמה טהורה העתידה לרדת אלינו, או עוזבת אותנו עכשיו. כוכבים הם נשמות של אחים קטנים ואחיות, שעזבו אותנו בצעירותם. אחיות קטנות טהורות ואחים רכים רבים פרחו אז מכל משפחה השמימה. כבר מתחילים לפחד להסתכל בבניין בית הכנסת. נער מהחדר של פסח כבר ידע, כי לילה לילה באים המתים להתפלל. כבר יש ילדים, שראו זאת במו עיניהם. בבוקר מראים ילדים מפוחדים כתמים כחולים בידיהם - צביטות המתים. תקיעת כף עם הצלפת ציצית או בלי ציצית הן דרגות חדשות בסולם הארוך של מידות טובות, מצוות ומעשים טובים. גם כשהנער משחק בכפתורים, באגוזים הוא חייב תמיד לזכור, מי הוא. ליהודי אסור לרמות, לשקר, אסור להישבע על דבר שקר. עליו להיות "נמוך מעשב ושקט ממים", ולקבל באהבה את מלקות המגלב של הרבי.

 

העולם הזה והעולם הבא מבלבלים לגמרי את ראשיהם הקטנים של הילדים הרכים. פניהם מחווירים יותר ויותר בדרכם האבלה, המוליכה אותם לייעוד להיות יהודים טובים. כעבור "זמנים" אחדים משתנה הנער לבלי הכר. ב"חדר" של ברוך היו עוד עוסקים במשחקים. ב"חדר" של פסח יודע כבר הנער ברורות, כי ההנאה אסורה על היהודי. השדים אורבים לנפשו על כל שעל. אסור להתהלך מיד עם בוקר ללא נטילת ידיים, אסור לאכול לפני התפילה, אסור לבטל זמן במשחקים סתם, חטא הוא להירדם ללא אמירת תפילת "המפיל". יש "עין רואה וכל מעשיך בספר נכתבים". יושבים להם ילדים רכים ב"חדר" של פסח ובחדרים אחרים בימי קיץ ארוכים עד רדת החשכה. בחורף יושבים שם עד מאוחר בלילה. ה"חדר" הוא החיים כולם. מה טוב לנערים שבת יחד. מתעוררת אהבה לרבי. על פי רוב אוהבים את סיפורי המעשיות, שהילדים מספרים זה לזה בין מנחה למעריב.

 

על האבן, על יד שמחה ניצקין, אסור לשבת. דיבוק עלול לחדור לגוף. בבאר מתגוררים "הני אינשי". נערים אמיצי לב משמיעים קול אל פי הבאר ובורחים, עד שהד הקול נאלם. פאלטה, בנה של שרה, ראה במו עיניו כשנסע מחארז'ל למלאבה, עגל רובץ באמצע הדרך. אבין הרים את העגל והטילו לתוך עגלתו ו... פתאום נשמע קול צחוק. העגל עומד באמצע הכביש, מושיט לשון אדומה וארוכה וצוחק, צוחק. בפעם אחרת רבצה כבשה באמצע הכביש. אביו של פאלטה ושאר הנוסעים בעגלה רצו להרים כולם יחד את הכבשה ולא יכלו.

 

בלילה מפחדים הילדים ללכת בחשכה לבדם. לכן הם חוזרים מהחדר כולם ביחד, ופנסי פח עם נפט או נרות דולקים בקרקעית הפנס. לשם הפגת הפחד קוראים הנערים: - חיים, היכן אתה? כבר הגעת? על המדרגות? ליד הדלת? - הגעתי! עונה חיים, והמלווים ממשיכים בדרכם, עד שחבר שני מגיע לביתו. הילדים מלאים פחד מפני ה"באבאיאגה".

 

בערבי חורף מנצנצים בסמטאות וברחובות האחוריים אורות הפנסים. כל שלהבת של אור מלווה יהודי קטן בדרכו הביתה מן החדר, שבו מכניסים אותו יום אחר יום לעולם היהדות,

 

ה"חדרים" מכינים את ילדי היהודים לחיי סבלנות, לחיים של. ספיגת הרבה מכות, לשאת בעול האמונה, כי זה הדין וכך צריך להיות. מהרבי פסח עוברים למלמד מצ'חנוב, לאוסטרובר, אצל מיכאל, למשה אהרן, אל יעקב ויניבר, לאיצ'לה צ'יז'בר. ילדים בני עשירים יותר לומדים אצל מאיר שלמה, אצל מורה ההוראה מוולקה. בני עניים לומדים ב"תלמוד תורה". המלמדים הם שונים. אחד מושך את הנער באוזן, אחד צובט, מכה במגלב, ברצועת עור, זה מעמיד בפינה עם מטאטא, אחר בלי מטאטא, עם אלפס על הראש, לפעמים גם עם מכנסיים מורדים.

 

המלמדים עבדו קשה במשך כל השבוע, חיו בעוני. בשבתות היו מבקרים בבתי תלמידיהם ובחנו אותם. בשעת הבחינה הלם לבו של המלמד כליבו של התלמיד. אם התלמיד אינו יודע, אשמתו של המלמד היא, ויש חשש, שבעל הבית לא ישלח אליו את הנער לעוד "זמן". עמלים אפוא המלמדים במשך כל השבוע להחדיר תורה במוחו של התלמיד, גם בגזר גם בשוט, כדי שתורתם תיקלט.

 

בין רחוב יעדנערלסקי ורחוב פלוצקר, בסמטה האחורית (העקומה), ליד הטחנה של משה יוסף צ'ארקי וליד חצרו ההומה של יעקב שלמה מונדז'אק בשכנות עם המבוא של אברהם טארז'ר והרבה אסמי תבואה פתח ר' דוד גורדון בחינוך ילדי בני ישראל לפי שיטה חדשה. היו לו תלמידים ספורים, בני אמידים. גורדון היה רבי ללא מגלב. הוא לא הכה ולא בייש ילד בעונש פומבי. הוא כבש את לב תלמידיו במתינותו, ברגיעתו ובסמכותו, ההורים התייחסו באמון ובכבוד למחנך הזה של בניהם. ההורים וגורדון סבלו רבות מרדיפותיהם של החסידים, שעדיין היתה להם שליטה בעיר. אבל לשווא היו מאמצי החסידים. החדר של גורדון החזיק מעמד. אף דמותו החיצונית של הרבי ובמראה החדר כבר היה חידוש. גורדון היה גבה קומה, רגוע, זקנו החל להלבין, לבוש בטעם ובניקיון רב. כל מלה בפיו נאמרה בשיקול דעת. הוא עשה רושם של אדם בעל גאווה עצמית וביטחון עצמי. גורדון עורר יחס של כבוד ואמון בו. אי אפשר היה להשוותו לשאר המלמדים בעיר, לא במידת ידיעותיהם, ולא בהופעתם החיצונית. הם התפרנסו בדוחק ובאווירה של זלזול. החדר של גורדון היה נקי, מובדל מדירתו, לא כיתר החדרים, שהיו בתוך דירת המלמד ולפעמים יחד עם מטבח אשת הרבי.

 

הלימודים היו לפי תוכנית. בין שיעור ושיעור הפסקה. בחדר של גורדון לא שהו התלמידים שעות רבות, כבשאר החדרים. הם למדו: תנ"ך, עברית, קורות היהודים ולימודים חיצוניים. גורדון נטע בלב תלמידיו בהדרגה אהבה לארץ ישראל, לשפה העברית, לחגים הלאומיים. באה העת לחיי דרור יפים לילד היהודי בעיר. פעילותו של גורדון נסתיימה בטראגיות ובאכזריות. בלילה אפל של חנוכה תרע"ה פרצו לדירתו קוזאקים, פראי אדם, והרגוהו ביריות, אותו ואת בנו אנשל, ואת המורה בלומקין, שהיה עם שניהם יחד בדירה, פצעו.

 

בימי פעילותן של גורדון השתקע במלאבה המורה רפאל גוטמן, שנתפרסם לאחר שנים בכל פולין כפדגוג, שעמד בראש סמינר למורים, למפקח על כל בתי הספר של קהילת ורשה, וכמחבר של ספרי לימוד רבים.

 

רפאל גוטמן לא הסתפק ב"חדר", ששכן בחדר אחד. בעקשנות ליטאית התחיל בפעילותו והקים בעיר "חדר" ליותר ממאה ילדים. גוטמן היה רבי בעל צורה, שלא היה לפניו כמותו במלאבה. לא היה זכר לקפוטה, אף לא לזקן. הוא היה יהודי זריז, לבוש קצרות, מגבעתו שחורה וקשה, רק חתימת זקן היתה בדמות קמץ על פניו המחייכים והפיקחים. דווקא בבית חסיד גור, בבית דוד הניך פרנקל שברחוב ניבורגר, פתח חדר "מתוקן". בפי החסידים נקרא חדר "מסוכן".

 

לפי סדר הלימודים ולפי מראהו החיצוני היה החדר של גוטמן בית ספר מודרני. היו מחלקות, התלמידים ישבו שניים על ספסל, כמו בבית ספר אמיתי. חוץ מהלימודים החילוניים לימדו הכל בשפה העברית ובגילוי ראש, תנ"ך ותלמוד לימדו בכיסוי ראש. בעיני רוב יהודי העיר היה זה שמד. "למה תשלח את הבן לגוטמן? מוטב שתוליכו מיד לשמד", היו אומרים למורים, לתלמידים וגם להורים, שהעזו לשלוח את בניהם ל"חדר" גוטמן. הוציאו אותם מבתי התפילה של החסידים, מחוץ למחנה. כל אלה איבדו חברים וידידים. מיררו את חייהם.

 

עברית לימדו בשיטת "עברית בעברית". במחלקות העליונות היו התלמידים מדברים ביניהם עברית. לאחר כל שיעור היתה הפסקה. צליל הפעמון בישר את התחלתו של כל שיעור ואת סיומו, לפי תוכנית הלימודים. בכל מחלקה היו ילדים תורנים, שהשגיחו על הניקיון ועל הסדר. היו שיעורי זמרה והתעמלות - חידוש רב לגבי ילדי היהודים. עם התלמידים ערכו סיורים וטיולים. היה להם גם החופש הגדול שבימות הקיץ, כבכול בית ספר מודרני. בחנוכה ובפורים ערכו התלמידים הצגות לפני ההורים. היתה ספרייה בבית הספר, והתלמידים התרגלו לקרוא ספרים. החוברות הנודעות לתהילה וכתבי העת לילדים ולנוער: "פרחים", "ניצבים", "בכורים", "השחר", "בן שחר" עברו מילד לילד. בחדר של גוטמן שמעו ושרו לראשונה את "התקווה".

 

אחר כך בא לוין, יהודי ליטאי, למדן גדול - יהודי שנדד בישיבות. לו לא היה זקן כלל, החכמה והלומדות פתחו לפני גוטמן ולוין את הדלתות בבתיהם של הרבה יהודים דתיים, יהודים נהנו להחליף דברי תורה עם הליטאים, ש"ראש צלב" להם, גוטמן ולוין כבשו את העיר בחוכמתם, בלמדנותם ובעקשנותם. חייבים היו לכבד אותם. ידידים חיבבו אותם, מתנגדים התייחסו אליהם בדרך-ארץ.

 

החדר המתוקן רופף אז את חשיבותו של החדר הישן והחיש את קצו. כדי להחזיק מעמד ולהינצל מכיליון הנהיגו בחדר כשעתיים לימודים כלליים. חסידים ייסדו בית ספר דתי לבנות בשם "בית יעקב". אבל לשווא היו כל המאמצים. צורות חיים חדשות, אידיאלים חדשים כבשו את הרחוב היהודי. החדר, כמו כל דבר נושן, הגיע לסוף קיומו.

 

כהמשך לחדרים המודרניים והחדרים המתוקנים, היו בפולין בתי ספר עממיים ותיכוניים, חילוניים עבריים וגם יידיש איים. כל מוסדות החינוך האלה, הן החדר והן בית הספר החילוני, היו להם למבצרים. היהודים מימנו אותם, תוכניות הלימודים נקבעו על ידי יהודים. לרשות הגויית לא היה כל עניין בהם. בתי הספר העממיים, שהקימה הרשות הממשלתית ליהודים, לא היה להם דבר עם היהדות, לא בתוכנם ולא בתוכניתם. שנים רבות התקיימו במלאבה שני בתי ספר יסודיים לילדי "בני דת משה" בהנהלת משה גולומב, ואחר כך בהנהלת משה לאסקה. בראשיתם לימדו שם מורים יהודים בלבד, אחר כך נמנו גם נוצרים עם מוריו. שפת ההוראה היתה פולנית.

 

לשון ההוראה ב"חדר" היתה יידיש. אצל גורדון - גם יידיש גם עברית. בחדר המתוקן - רק עברית, פרט ללימודים החילוניים, ששפתם היתה פולנית. בכל שאר בתי הספר - פולנית, פרט למקצועות היהדות.

 

ב-1917 זכו יהודי מלאבה לגימנסיה יהודית. היא נוסדה על ידי העסקנים הציונים: בריש פרלמוטר, חיים אליהו פרלה, מוטה גרינברג, מנדל אקס וקופל פיז'יץ.

 

מנקודת ראות של המצב התרבותי הכללי היתה הגימנסיה הישג גדול לנוער היהודי בעיר ובסביבתה. יהודים נהנו מאוד מהמוסד הזה. אבל יחד עם זאת לא חסרה הביקורת. היו יהודים, שהעדיפו על מוסד זה בית ספר למלאכה - הוא יותר מתאים ותכליתי לנוער. ואכן קיימה הגימנסיה לאחר זמן סדנאות. אחרים לא יכלו להסכים לתוכנית הלימודים בגימנסיה, לדיבור הפולני, לכניעה לרשות כדי לקבל זכויות ממלכתיות. "בית חרושת קטן לתעודות בגרות" קראו לגימנסיה. האוניברסיטאות של פולין היו ממילא סגורות לגבי היהודים. לנסוע לחוץ לארץ להמשך הלימודים יכלו רק ני אמידים - טענו. לאחר סיום הגימנסיה שוב עמדו בני הנעורים ברובם על פרשת דרכים ללא סיכויים לעתיד. במדע הטהור לא היה הרוב מעוניין. כך טענו מותחי הביקורת.

 

למרות כל הטענות האלה התפתחה הגימנסיה משנה לשנה. בני נוער מכול שכבות האוכלוסיה מהעיר ומסביבתה נהרו אליה.

 

צעדיה הראשונים של הגימנסיה נעשו בשטח המזפתה, בקרבת המקווה והנחל ז'יקה, בגבול שטחי היהודים, שעבר כשלשלת החל מרחוב בית הכנסת והמשיך בדרך החדרים, בתי התפילה של החסידים והמקווה. הבניין האדום באותו מקום גירה ועורר את חסידי גור. פעם באו בהמוניהם וכבשו את הבניין למשכן ל"תלמוד תורה" העירוני. מכאן ואילך נסגר שוב החוג ל"יהדות". לאמתו של דבר, לא היה כבר ה"תלמוד תורה" דומה למה שהיה בשנים הקודמות. גם בו לימדו כבר לימודי חול. מלמדים כבר העזו אפילו לערוך בו שביתה. אבל ה"תלמוד תורה" היה עדיין מוסד שנאלצו בו המלמדים לסבול מעול הגבאים התקיפים.

 

בשנותיה האחרונות עד לקץ היה משכן הגימנסיה בבניין פיז'יץ בסביבה גויית, בשכנות עם שתי גימנסיות פולניות. למדו בה גם בנים וגם בנות.

 

שנות חייה הראשונות של הגימנסיה היו "שנות דבש". בהנהלתו של חיים מילנבאנד והמורים גולדברג, מרקר, וולפראסט, צ'רסקי ועוד היו התלמידים, המורים וההורים כעין משפחה הדוקה אחת. במשך השנים באו מורים אחרים. המוסד התרחב ושאף להשיג זכויות ממשלתיות, ואכן קיבלו אותן. אבל כל האווירה במוסד השתנתה לאט לאט. מנקודת השקפה תרבותית כללית היתה הגימנסיה הישג, ללא ספק. בני כל שכבות התושבים היהודים רכשו השכלה ובמידה מסוימת מדע יהודי. דבר זה לא היה ניתן לולא התקיימה הגימנסיה. חלק מסוים של התלמידים המשיך את לימודיו באוניברסיטאות בפולין ובחוץ לארץ. כל מהלך חיי הנוער בעיר השתנה במשך עשרים ושתיים השנים של קיום הגימנסיה באופן חזק מאודת ולרבים מתלמידיה יהיה קשה להיזכר בדרך שהם עברו מה"חדר" עד לאוניברסיטה.

 

רשמית היתה הגימנסיה בפיקוח משרד החינוך הפולני. למעשה שימשה למרכז המוסדות היהודיים התרבותיים והחברתיים. משכן "השומר הצעיר" היה בבית הגימנסיה. הסתדרות הנשים היהודיות "ויצו", החוג הדרמטי, ההרצאות, כל ההצגות, האסיפות של כל המפלגות הפוליטיות, הנשפים, שוקי הקרן הקיימת וכדומה - היו באולמיה.

 

על יד הגימנסיה היתה פנימייה לתלמידי חוץ. מושגי חיים. הווי חייה של כל העיר השתנו כל כך. שאפילו ילדי משפחות דתיות, שלגביהן היתה הגימנסיה בראשיתה בבחינת טריפה, ביקרו במוסד.

 

המשך - פרקים 10-17

 

Home

 

מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 114

 

                                    
 

Dr. Zeev Yunis: "The Old Home Town" (English) ( Vol. I pages 533-422)

 

Back to Mlawa Yizkor Book Web Page

Back to Mlawa M.R.I

Last updated September 12th, 2007

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Pesonal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!