מלאבה היהודית

קורותיה * התפתחותה * כליונה

די יידישע מלאווע

געשיכטע * אויפשטייג * אומקום

 Jewish Mlawa

Its History * Development * Destruction

שני כרכים – 2 Volumes

ספר זיכרון לקהילת מלאבה

יזכור-בוך דער מלאווער קהילה

MEMORIAL BOOK MLAWA

המערכת *  רעדקציע * Editorial Board

יעקב אלתר, שמואל גרביה, משה פלס, דוד שרעפי

Jakob Alter, Szmuel Grawie, Mosze Peles (Pultusker), Dawid Szrafi

העורך * רעדאקטאר * Editor

דוד שטוקפיש Dawid Sztokfisz

הוצא לאור ע"י אירגון יוצאי מלאבה בישראל ובתפוצות

ארויסגעגעבן דורך די מלאווער אין ישראל און אין די תפוצות

 ©

Printed in Israel 1984

נדפס במדינת ישראל 1984

 היה הייתה עיירה   - געווען אמאל א שטעטל...

ד"ר זאב יוניס ז"ל

הבית הישן

כרך א', עמ' 59-98

הודפס מהמקור  ע"י אורית לביא ועדה הולצמן  לשם העלאה לאינטרנט, ברשות ובברכת אירגון יוצאי מלאבה בישראל,  ספטמבר 2007.

ד"ר זאב יוניס ז"ל

 הבית הישן 

הודפס מהמקור  ע"י אורית לביא ועדה הולצמן  לשם העלאה לאינטרנט, ברשות ובברכת אירגון יוצאי מלאבה בישראל,  ספטמבר 2007

 פרקים 10-17

 10.  רחוב פלוצקר

מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 60

הסימטאות וכיכר המקווה נראו כאילו בחיבוק שתי זרועות ארוכות של הרחובות ווארשעווער ופלוצקר. הרוצחים הגרמנים סגרו את כל יהודי העיר מהסביבה בגיטו,שנמצא באותו שטח מוגבל.

שתי הזרועות יחד עם הסימטאות שיקפו את דמותם של חיי היהודים בעיר. כל חצר, כל בית, כל אדם הוסיפן גוון אור לאותו הווי ביתי מיוחד במינו. אדריכלים, מהנדסי-בנייה טרחו מעט מאוד בבניית הרחובות והבתים, כל בעל בית הקים את ביתו במקום, שהוא רצה בו, והבנייה היתה לפי טעמו. והתוצאה ? - הרחובות היו עקומים, הבתים נבנו לפי סגנון המצאתו העצמית של כל אחד. המסתכל בבתי העץ החד והדו-קומתיים, המצופים צבעי שמן מכל הסוגים ומכל הגוונים, ירוקים וכחולים, צהובים ואפורים, היה יכול לתאר לו בנקל את האנשים, שבנו אותם. כל בית היה שונה מהאחרים, בדומה לדיירים שבתוכו. לכל אחד מהדיירים היה דרך משלו והילוך משלו, אבל כולם יחד היו קטנים, פשוטים וחיו חיים שקטים וצנועים. לא בקלות היו יכולים דרי בתי העץ להתרגל אל בתי האבן הגדולים, שבהם נראה הכול זר וקר. המרפסות הקטנות ומדרגות העץ היו עונות לכל צעד באבחה ובחריקה. החלונות הקטנים, החדרים האפלים חציים, הרהיטים הכבדים והסולידיים שבהם, המטבחים וספסלי השינה הרחבים, הקדרות ואלפסי הנחושת על הקירות - בכל אלה יש משהו מהביתיות. הבתים היו משותפים לחיי דייריהם במשך שנים רבות. הם היוו חלק נכבד של חייהם.

כאן חצר ללא שערים, שבו תלוייה מחצית של שער על צירי ברזל כבדים. עשבי בר צומחים בין האבנים. חצר אחרת סגורה וגדורה ורק פשפש קטן נפתח שם בצמצום. יש חצר, שהיא פתוחה כרשות הרבים. באר במרכזה והבריות שואבים ממנה מים, עוברים מרחוב לרחוב. אדם רואה חצר והוא יכול מיד לומר, מי הם בעליה של החצר והאכסניה מסביב לרחוב והסמטא.

דלתות קטנות עקומות תלויות לפני כניסות צרות לחנויות. הפתוחות לגמרי. יש חנויות, הנמצאות מאחורי דלתות זכוכית קטנות, הנפתחות בידית ברזל דקה. חלק מן החנויות סגורות על מנעול, חלק - בשרשרות קטנות.

בכניסה לרחוב פלוצקר מצויות משני העברים אכסניות לעם האיכרים, לסוסיהם ולעגלותיהם, הבאים העירה בימי הירידים. בעלי האכסניות הם: אברהם טערז'ער, מנדל כהן ויצחק אייכלר.

חלקם העליון של האכסניות עם גגוניהם וצריחיהם נראים מוזרים ומשונים, בלי פעמוני כניסה מצטלצלים נפתחות הדלתות הקטנות ומופיעים יהודים, סבלים בריאי-גוף, המורידים בתנופה מלמעלה שקי תבואה מעל גבי קרשים חלקים הישר מהאסמים לתוך העגלות הכבדות.

במרחק צעדים אחדים מכאן יש חנות כעין סיפור קסמים. יוספה השחורה, כדמות מהחומש, מביאה מלוא חופניים פירות נפלאים ונדירים: תמרים, תאנים, חרובים, אגוזי ארץ ישראל, שקדים, אגוזי תורכיה, ענבים, תפוזים ועוד הרבה פירות אחרים, שאין יודעים לכנותם בשמם. מביטים על הפירות הטובים האלה בעיניים כלות. אין אפשרות לקנותם, מריחים איפוא, לפחות, את ריח הניחוח הנודף מהם ונישא גם מחוץ לחנות. נערים מצרפים פרוטה לפרוטה וקונים לפעמים בשותפות פרי. הם מתחלקים בנגיסותיהם: "לך נגיסה, לי נגיסה", ובשעת מעשה חושש כל אחד, פן תהיה נגיסת חברו גדולה משלו. חנותה של יוספה שבאמצע רחוב פלוצקר שימשה כדרישת שלום חיה מארץ ישראל.

על יד יוספה חי שנים רבות אהרון יוסף נרז'מסקי, יהודי רגזן. בקתותיו וחדר-המיטות היו מלאים בגדים ישנים, שהובאו מגרמניה. לאהרן יוסף היה בן יחיד יעקב משה, ברנש חיוור, רזה, זקנקנו השחור קצוץ. היה חבוש כובע אריגים יהודי ולבוש קפוטה שחורה באורך שלושה רבעים. צווארונו האשון והלבן, העניבה השחורה והארוכה העידו, כי אין יעקב משה הולך בדרכיהם המקובלות של בחורים הדומים לו. בליבו יקדה אש. שני אידיאלים גדולים, שהחלו לפאר את הרחוב היהודי, אידיאלים של שחרור אנושי כללי ויהודי השתלטו עליו כליל. ברגלו הפיסחת היה מכרכר באסיפות המחתרת ובחוגים. בשנת 1905, כשנתקהלו המוני יהודים ונוצרים בשוק, העז יעקב משה לנאום מעל יציע באוזני הקהל הרב. עודו מדבר ובטרם סיים את נאומו, תפסוהו קוזאקים ולעיני כל הנאספים הפליאו בו את מכותיהם. זה היה רק חלק מהעונש. על פעילותו הציונית-סוציאליסטית שילם במאסר בבית הכלא, במחלת השחפת ובמוות בטרם עת.

בשנות חייו האחרונות הסתובב כמנודה באלם, כזר בין הקרובים לו. ואם היה נכנס אי פעם לקרובי משפחתו, נדמו ונאלמו כולם באמצע דיבורם. לא יכלו לסלוח לו על העוול, שגרם לבני משפחתו. הבריות פחדו מפניו. לא האמינו לו. "הלא הוא גרוע מגוי" - היו אומרים. "הגוי מאמין גם הוא במשהו, ואילו הוא אינו מאמין בשום דבר". הבריות רצו להצטדק על התנכרותם ואי ידידותם ליעקב משה.

מהעבר השני של הרחוב, קצת במורדו, גר בחצר יעקב הרצל גאלאנט, שהיה נוהג לצרף ככל האפשר יותר שמות לו ולבני ביתו. די היה למישהו בעיר לומר יעקב-הרצל וכל אחד ידע, כי מתכוונים ליהודי גבוה, כחוש ומראה פניו כאילו פיזרו עליהם אפר והם נראים כאילו הוא נכון לפרוץ בבכי בכל הרף עין. אפילו בזקנו לא היה שום זיק של חסידות. זה היה זקן אשון, ללא כל צבע, זקן של חול, כאילו דהה בשמש, והשערות כאילו חוברו בסיכות לפניו הדלים בגלל צומותיו התכופים, בגלל דבקותו, בכיו והתייפחויותיו על חורבן ירושלים.

בימות החול עסק יעקב-הרצל במסחר השקים. לפנים בימי נעוריו, כדרך יהודים כמוהו, לאחר שכלו דמי הנדוניה, עסק במלמדות. בניו, לא עלינו, לא האריכו ימים. הבכור שזכה והגיע לבר מצווה, היה לבוש בבגדים לבנים. היו לו לא פחות מארבעה שמות: חיים, נתן, שמחה, בונים. באותה הזדמנות הוסיף שמות גם לעצמו: יעקב, נפתלי, הרצל, ולאשתו צירף את השמות: חוה, חיה, פיגה. כפי הנראה, הועיל צירוף השמות, וחיים נתן שמחה בונים גדל ופילס דרך לעוד ועוד ילדים.

לאחר סיום כל פרשה בחומש היו חייבים כל נערי החדר שלו לקום מהר ולומר בקול רם: "חיים נתן שמחה בונים בן חוה חיה פיגה ור' יעקב נפתלי הרצל - לאריכות ימים".

במראהו החיצוני ובהתנהגותו היה דומה לחברו מבית התפילה של חסידי אלכסנדר - בונים שיעס. זה היה חסיד מסור ותמים. תם בענייני העולם. הבריות אהבו להתבדח ולקשור לשמו אירועים מצחיקים שונים. פעם רצה לקנות עוף לכפרות. הוא רצה לדעת, אם לפניו תרנגול או תרנגולת. בידיעתו הדלה ביותר בשפה הפולנית שאל את הגויה: "צ'י טו יא, צ'י טו טי?" ("האם הוא - אני, או - את"). הוא נזהר מאוד שלא להיות בד' אמות של אשה.

כל יום ב' וכל יום ה' היה יעקב הרצל יושב בתענית מלבד ימי הצומות הקצרים והארוכים. יום ולילה היה יושב ועוסק בתורה. לפני חצות היום לא היה מספיק לסיים את הכנותיו לתפילה. היה אוכל רק פעם או פעמיים ביום. אבל לא פסח אף על סעודת חסידים אחת. הוא אהב לשמח את עצמו בשמחות חסידים. יעקב נפתלי הרצל היה שותה לאחר לגימת יי"ש מעט שמן, כדי למנוע את עליית היי"ש לראשו.

משפחת גאלאנט בעיר, יעקב הרצל ואיצ'ה מנדל גאלאנט, התייחסו לפי מוצאם למשפחת מקובלים גאלאנטי מצפת, אל ר' אברהם גאלאנטי, המחבר של "קול בוכים".

ויטי הפקחית (ליפינסקי), שנאלצה במשך שנים רבות לגדל בכוחות עצמה ארבעה ילדים, לא התפעלה במיוחד משכניה שבשני עברי הרחוב, בדומה ליחסה אל יהודים מכובדים אחרים. בין דברי החכמה שרכשה בימי חייה, שלא היו קלים כלל וכלל, היתה משמיעה מזמן לזמן הערה וזו לשונה: "יש לך ואתה נותן - הנך נושא חן. אין לך ואינך נותן - אינך נושא חן. וזהו זה".

המשומד וישניבסקי התפאר, כי בבית עסק יהודי התכוונו לרמותו, בשעה שקנה סחורה איזושהי. שותף אחד שאל את רעהו: מה יקר? - כ"ה, היתה התשובה, ולו אמרו, כי המחיר הוא שלושים. "מעולם לא היו כ"ה שלושים", אמר.

משפחת בלום מרחוב פלוצקר זכתה והיא סיפקה לעיר גם תורה וגם קמח. פרט ללדרברג ולצגלא משך יאנקל בלום במשך שנים רבות את רוב התלמידים והמבוגרים לחנות הספרים שלו. הוא היה המפיץ של הספרים בחלקם הגדול ביותר. באותן שנים פירנסה אמו הנחתומית את העיר בלחם. המאפיות בעיר נשאו את שמות הנשים. היו ידועים השמות: גולדה הנחתומית, במרתף ליד יאנקל קאזיאק, מינדל הנחתומית בסימטת בית הכנסת, מלכה הנחתומית (קליינברד) ברחוב חורז'יל, סימה האופה דובשנים. רק הופיעה סימה באיזה בית, ידעו הכול, כי עומדים שם לפני חגיגת חתונה.

הנחתומית ביילה עברה דרך ארוכה מרחוב פלוצקר במלאבה אל רחוב רש"י בתל-אביב. דרך השכונה המעורבת של יהודים וערבים בנווה שלום. כשהגיע בן מלאבה לארץ ישראל, או כשהיה איש מלאבה מחוסר עבודה, היה גר ארעית ואוכל אצל ביילה הנחתומית. דלתותיה היו תמיד פתוחות.

לפנים גר בביתה ר' טוביה דיין החכם, איש סודו ויועצו של אלכסנדר שטיבל. ממול, אצל הנחתומית פסיה, גר אהרן פודקראייבר (כאבאנסקי) מחסידי גור.

בחצר הסמוכה עמדו יהודים בחלוקים (עשויים מבארכן) עם כתמים אדומים טעונים סיבי פשתן בסינוריהם הגדולים, התפורים משקים, וטוו חבלים. אלה היו אברהם עושה החבלים ובנו.

העזים שברחוב היו נוגסות בלי הפרעה מודעות וגליונות פרסום, שהיו מודבקות על דפנות הסוכה ("בודקה") לגזוז שליד החצר. מאחורי הקיר השני מכרה אשת אליהו הסמרטוטר פירות. משם והלאה נמשכים עד סופו של הרחוב בקתות עץ קטנות, הנראות כגרוטאות של ברזל חלוד. שם גרו: ברל עובדיה'ס, שמואל אוליבניק, המפיק שמן מזרעי פשתן, הזגג גוטליבובסקי, שלמה התפר - יהודי יום יום. בין הבקתות עמדו בשכנות קרובה בתי העשירים מנדל קודזבורסקי וישעיה מונדרי. לחצרו הגדולה של קודזבורסקי היה מראה גויי. היא היתה מלאה מכונות בשביל גויים בלבד. ואילו לביתו של ישעיה מונדרי היה מראה יהודי. זה היה בית עצים רחב ידיים שנדמה, כאילו בית אחד עומד על הכתפיים של בית אחר מתחתיו. בבית התחתון היה בית העסק הסיטונאי לסחורות מכולת. בבית העליון גר ישעיה מונדרי, בניו ובני בניו. תמיד ניתן היה לראות כאן אנשים, שבאו הנה מהעיירות הסמוכות לקנות סחורה, או אנשים תשושים מרעב, שבאו לכאן לאכול לשובע. בבית ישעיה מונדרי היה השולחן ערוך במשך כל היום. מנהג הבית היה - קבלת אורחים. תמיד קיבלום כאן בסבר פנים יפות. זה היה בית עשירים היחיד בעיר, שהצטיין בהכנסת אורחים. ישעיה מונדרי היה כעין כלבא שבוע.

ישעיה מונדרי היה יהודי בעל צורה נאה, נדבן, בעל צדקה גדול וחסיד גור מסור. כשהיה הרבי מגור עובר דרך העיר, היה מתאכסן בבית ישעיה מונדרי.

מוצאו של אחד ממנהיגי "אגודת ישראל" בפולין היה מבית זה. התנועה האורתודוכסית, שקמה בפולין בהשפעת רבני גרמניה, היתה בניגוד לכל התנועות, שקמו ברחוב היהודי. היא התנגדה גם לעלייה לארץ ישראל.

פנחס מונדרי היה מראשוני מנהיגיה האורתודוכסיים, שביקר בארץ ולמרות התנגדותו לכל המפלגות הציוניות, היה מהיחידים שבמחנה, שאילצו את תנועתו לכלול במצע תוכניתם את עניין ארץ ישראל.

ליד גן הפירות בכביש לפלוצק גרו: דוד אופטובסקי, אברהם יצחק וישינסקי, מנהל החשבונות בבית העסק של ישעיה מונדרי. מולם גרו קיקלר. שלושה אלה היו אחרוני הדיירים ברחוב פלוצקר. בתיהם היוו את סוף הרחוב ואת ראשיתו של כביש שצ'גוב ושרנסק.

Home

11. הגבול

היער העירוני משתרע מעבר אחד הרחק עד ינובו, חורז'יל והלאה, ומעברו השני הוא מתקרב עד לניידנבורג, אלינשטין ולסביבות מזרח פרוסיה. על יד רודה - ראשיתו של יער מלאבקה, הנמשך לאורך עשרות מילין מסביב.

היערות היו מתמשכים לאין סוף, אלמלא הבריות, אשר חקרו ומצאו, כי כאן ביערות העבותים הגיעה אדמת רוסיה לסופה ומתחילה אדמת גרמניה. חפרו באדמה חריצים עמוקים, הציבו אבני גבול, העמידו מהעבר השני חיילים לבושים בירוקים, לשמור על הבורות ועל האבנים, המפרידים ביער בין שתי המדינות.

היערות, כרגיל, היו ירוקים באביב ובקיץ, לבנים ומכוסים שלג בחורף. בין העצים גדלים אלפי מינים של צמחים, חיים שם חיות ורמשים ועל האילנות חיים ומשחקים עשרות מיני ציפורים כרגיל ביער. כשמשמש היער לגבול מופיעים בו הרבה אנשים זרים, הנעים בתוכו חרש ובזהירות, מתפללים לליל עלטה, לגשם סוחף, לירח מסתתר בעננים, לרוחות סוערים, כדי שהחיילים הירוקים לא ירגישו בהם בחצותם את הגבול - שלא יראו ולא ישמעו. אם נתקל מישהו בחייל ירוק ביער, מוכרח אחד מהם להיסוג, או לעבור לעולם הבא. תקלה כזו היתה פעם ליהודי ממלאבה, שלא רצה לוותר ושלח את הלבוש בירוק לעולם האמת. הוא קשר את גופתו של הירוק עם רובהו לאחד העצים, שימשיך לעמוד שם ולשמור. אותו יהודי בנה אחר כך בית מדרש חדש בעיר, הקים גדר מסביב לבית העלמין החדש ובנה אוהל על קברו של הרב הישיש.

אין כל הכרח לירות דווקא ליד הגבול. אנשים יכולים להתפשר. אפשר לנהל משא ומתן ולהגיע להסכם עם החיילים הירוקים ולשתף אותם בפעולה. אז אפשר לעבור את הגבול משני עבריו ללא מפריע, עד שבאה שוב איזו תקלה.

לאנשים רבים בעיר שימש הגבול למקור פרנסה, אומנם לא קלה, וכרוכה בסכנה ובירידה מוסרית. כוחות עצומים שמרו על העיר והשגיחו שלא תיהפך לעיר הברחה.

יחד עם הסחורות שמעבר לגבול החלו לחדור מושגי חיים חדשים, דרכי חיים חדשות.

אין לשער, כי הגבול היה כעין "קלונדייק", שאליה נהרו הבריות לחפש זהב. לפרנסות המעטות של היהודים נוספה עוד אחת - סדק צר נפתח, ויהודים פרצו לעבור דרכו, למרות כל הסככות, כי לא היתה להם ברירה. הגבול יצר אפשרויות חדשות של פרנסה.

מסתובב לו אברך בעיר ללא פרנסה, מדמי הנדוניה כבר לא נשאר זכר (ואולי לא קיבל כלום מלכתחילה), נמאסים עליו החיים. עד לחתונתו היה בחור בבית הישיבה של החסידים, התורה היתה סחורתו - רכושו היחיד. והנה פתאום - ריחיים על צווארו - אשה וילדים. מה יש לו לעשות? רוכש איפוא "כרטיס" ומתחיל ב"נסיעות".

עוד בחשכה, בטרם הנצה החמה, אפשר היה לראות אברכי חסידים רזים וכחושים, נשים פנויות וחופשיות, אלמנות צעירות פונים לגבול פרוסיה. צרים ודלי בשר היו חודרים לשם לפני עלות השחר. רחבים ושמנים היו חוזרים בערב. במשך כל היום היה רועד מפחד לב האשה הצעירה בביתה - "הלוואי ויעבור בשלום".

כשהם מצליחים בדרכם, חוזרים האברכים בערב ופושטים מכנסיים, מקטורנים קצרים, מעילים רבים ללא ספור. כל אחד מהם התאמץ ללבוש על גופו הדל ככל האפשר יותר בגדים, בשעת נסיעה אחת ובהוצאות של אותה נסיעה ובאותה הסתכנות. נשים מתעטפות במשי, מבריחות שעוני זהב קטנים, יהלומים. אם איתרע המזל ונתפסים, הרי זה עסק ביש, בדרך כלל הגבול הוא "שלנו", כלומר - שומרי הגבול שוחדו. מזמן לזמן יש גם תקלה, הגויים מחרימים את הסחורה ו"מכבדים" בנוסף לזה גם במהלומות ביד גויית רחבה. מבריחים ותיקים חשים את סכנת הגבול כדגים במים, המצליחים למנוע את הילכדותם ברשת ולחמוק מן הסכנה.

בעיר יושבים יהודים חסידים, בעלי בית, סוחרים אמידים ומחכים לצעירים ולסחורתם. בעיר התפתח מסחר מסועף במלבושים משומשים וישנים ובכלי זהב.

"המסעות" אל מעבר לגבול, הלבוש הקצר, סכנות הגבול, הפגישות עם עולם שונה לגמרי, המנהגים השונים, הוציאו אברכים רבים מחוג משפחתם הפטריארכלי. מחשבות חדשות, שאיפות החלו לחדור לאט בלי משים ללב ולמוח.

חלק מאברכי הגבול פוגשים כעבור זמן כעסקנים במוסדות שונים, חברתיים ופוליטיים. חלק אחר מהם, אומנם מצומצם, נופל לתהום הדימוראליזציה.

היקף אחר לגמרי היה למסחר הסוסים. לא כל אברך מחוסר פרנסה היה מסוגל לעבור את הגבול עם סוסים. דבר זה יכול היה לעשות רק מומחה, בעל מקצוע. מסחר סוסים מסועף היה בקרבת הגבול. בעיר היו יהודים בעלי בתים הגונים, שעסקו במסחר הסוסים והם: הוויורים,. פריידנברג, ליכטר ויוסף דומבקייביץ. מסחרם פשט במדינה ובחוץ לארץ. איש לא ראה בזה שום פגם, אבל הגבול גרם מסחר מסועף בסוסים גנובים, כפי ,שמתאר זאת אופטושו בספרו "גונבי הסוסים". כל גנב, כגון: קיבקה-יערת (פארך), גראדול - מנגן אמיץ בתיבת זמרה, היה מנסה מזמן לזמן את מזלו להוציא סוסון מאורווה ולהבריח אתו את הגבול, אבל בזה התעסקו רק "חובבים" בריווח הזדמנותי. גנבי סוסים מקצועיים בתנופה רבה היתה משפחת "קראדניקים". מקצוע זה עבר בירושה מאב לבניו. הם היו לא רק גונבי סוסים. הם היו גם חובבים נלהבים של סוסים ומבינים גדולים בסוסים. שנים רבות עמדו בראש המסחר מעבר לגבול בסוסים גנובים.

במשך הזמן הכול מיטשטש. אחד מהן זכה והיה לגבאי של בית הכנסת הגדול במקום יוסף ראדאק המכובד.

לשיאה הגיעה ההברחה של "זאבי המים" ("העכטלעך"). רשת מסועפת של יהודים וגויים, וביניהם הרבה פקידי ממשלה, בכירים ואנשי צבא, היתה פרושה ממעמקי רוסיה עד למלאבה. שנים רבות עסק ארגון זה בהעברת צעירים עריקי צבא, פוליטיים, לא לגאליים מעבר לגבול. נוסעים אלה כונו בעיר "זאבי מים קטנים". מזמן לזמן נתמלאה העיר במאות צעירים זרים, שהגיעו מכל קצות רוסיה. הם היו מחכים בעיר ל"שעת כושר של הגבול". בעיר היו כבישי הרחובות רוטטים תחת גלגלי העגלות הכבדות של יאנקל גלוצר, פייבוש דומב וזרח בעלעגלה, שהיו עמוסות ומלאות ב"זאבי מים קטנים". הם נהרו לגבול ומשם הגיעו לאמריקה ולעוד ארצות מעבר לים.

המשטרה, הז'נדרמריה, המשמר הצבאי של הגבול עם קציניהם ומפקדיהם היו בדרך כלל ב"כיס" של מנהלי העסקאות עם "זאבי המים הקטנים". בהם, במנהיגים היהודים של העסקים האלה, היה תלוי לפעמים גורלו של שר הפלך או של מפקד בכיר, היישאר על כנו או יישלח לגלות במעמקי רוסיה. כשרצו להיפטר מגוי, שלא הבין את העסק, היו משיגים את מבוקשם וביצעו את הגליתו. הגבול כרגיל היה "שלנו". אם היה מכשול והגבול השתבש, היו מוכרחים להיכנע ולומר: "השכיבנו (השיבנו) בחזרה" או לפרוץ את הגבול תחת ברד של כדורים מהעבר השני.

ליד הגבול הסתובבו יהודים בני כל שכבות האוכלוסיה ובני המעמדים השונים. העיר הפכה לאט לאט למרכז מסחרי של כל העיירות שבסביבה, משכה אליה יהודים, סוחרים, מלמדים, פקידים מערים שונות, אפילו ממרחקים גדולים. הפגישה עם עולם החוץ שימשה לכוח דוחף את יהדות מלאבה לדרך החילוניות. המהגרים הפוליטיים, היהודים, שהגיעו זה עתה לעיר מרוסיה או מליטא, הביאו אתם משהו חדש. מכל העיירות הצטיינה מלאבה ביתר חילוניות, אינטליגנציה וביתר הבנה של שאיפות הזמן החדש.

מחיי החברה, המוסדות השונים, התרבותיים והפוליטיים, מנציגי מלאבה בכל הוועדים המרכזיים של כל מפלגות היהודים ותנועותיהם בפולין ניתן להסיק, כי העיר מלאבה לא נסחפה בפרנסות הגבול. נראה, כי השורשים של יושר והגינות היו עמוקים, שמרו והגנו על קהילת מלאבה היהודית ומנעו ממנה את הפיכתה לעיר מבריחים.

Home

שלוש אמהות, דריי מאמעס, Three mothers.

מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 76

11.      רכבת עוברת דרר העיר

חמישים וכמה שנים לאחר המצאתו של סטיפנסון זכתה מלאבה לרכבת משלה. פעם בשעתיים, בין ביום והן בלילה, חדרה לדממת העיר שריקה חדה של הרכבת. קטרים נשפו ואף על פי שתחנת הרכבת היתה במרחק של קילומטרים אחדים, הגיעה נשימתם החמה אל העיר.

רכבות שונות דהרו: רכבת רגילה ("באמבל"), רכבת מהירה ורכבת משא. העולם נעשה בבת אחת קרוב. לפני כן היו נוסעים בעגלה לוורשה חצי שבוע, ועכשיו נמשכה הנסיעה פחות מארבע שעות. אבל אלה הם סתם דיבורים. בראשונה פחדו יהודים לנסוע ברכבת, אף על פי שהיו רשאים לנסוע בלי כרטיס - חינם. אך במשך הזמן התרגלו הבריות אט-אט ל"גזירה" החדשה ונסעו ברכבת לעתים יותר קרובות. כל חידוש בעיר נחשב לגזירה. לפנים הכריזו יהודים תענית, כשגזרה הרשות לסייד את הביבים.

הנסיעה ברכבת בימים ההם היתה עניין די מסובך. אנשים לא הבינו, פשוטו כמשמעו, כיצד נוסעים ברכבת. מספרים על יהודי בן מלאבה אחד, שישב שעות רבות בבית הנתיבות ותמה מאוד, מדוע לא הגיע כבר לוורשה. לא בכדי אומרים: "הפתיים המלאבאים" ("מלאווער גאפעס").

הרכבת הפכה לנקודת מפנה בעיר, נוצרו פרנסות חדשות הכרוכות ברכבת. בעיר הופיעו אנשים חדשים, סוחרים, פקידים ממקומות נכר. ויור וטיקולסקר פתחו בתי מלון, מסעדות לנוסעים הבאים מרחוק. יהודים  ממלאבה יצאו לנוד בערים אחרות, במדינות חוץ, ביתר קלות. בעיר קמו מוסדות ממשלה חדשים, צורות החיים הפאטריארכליות החלו להעלם לאט לאט.

התחבורה בין העיר לבין העולם החיצוני היתה בידי יהודים. בכל מוצאי שבת ניתן היה לראות את בעלי העגלה היהודים מעמיסים סחורות על עגלותיהם, מובילים נוסעים לפלוצק או לוורשה. בסופי השבוע היו חוזרים ממקומות רחוקים טעונים סחורות שונות ואנשים אחרים. בדרך זו הובילו אנשים ומטענים יחדיו. יענקל גלוצר (צימרמן), זרח בעליעגלה, פייבוש דומב - פייבוש השחור - ובניו חיים ויצחק בילו את ימיהם במשך שנים רבות בנתיבות רחוקים שבין מלאבה, פלוצק, ורשה. הם היו מובילים מטען "נפשות", מחותנים לראיונות, לחתונות. לכל בעל עגלה היתה "חזקה" משלו להסיע משפחות לחתונות.

הופעת פייבוש באיזשהו בית העידה, כי מאורע משמח יתרחש בקרוב. כל מי שראה אותו לבוש ב"בורקה" (מעיל עבה) וחגור באזורו האדום והרחב, נעול במגפיו הגבוהים, היה בטוח, כי בעגלתו של פייבוש יגיע לכל מקום ללא תקלה כלשהי. פייבוש עורר אמון. עיניו היו חדות וניחנו בכוח חדירה למרחקים. עם הנוסעים לא הרבה שיחה בדרך. אם נפלטה מלה מפיו, הרי היתה מלת שבח לסוסים, או הערה של ליצנות לגבי נוסעיו. בדרך היער היו הסוסים צועדים אט אט ובנחת. פייבוש לא היה מאיץ בהם. חביבים עליו יערות סקבילן, אוקיליב ומוסטוב. שידוכים רבים ערך והפגיש כאן. ריחותיו החריפים של היער מפילים תרדמה על אדם ובהמה. בעוברו בדרך אחרת הוא מספר לפעמים: "גויים - בהמות"- "צ'רפיינטה" - הם קוראים למקום זה - "האם הקדושה" הופיעה כאן לפניהם. והאמת היא: בליל חורף אחד רדפו זאבים רעבים אחר יהודי. היהודי טיפס על עץ להצלתו ונזכר, כי חנוכה היום, והדליק על העץ נרות חנוכה. ראו הגויים מרחוק אורות מנצנצים וקראו: "האם הקדושה הופיעה". מאז נוהגים גויים מכל הסביבה לבוא למקום הקדוש ל"צ'רפיינטה"!

לאחר שנים התחילו להוביל סחורות למרחקים גדולים ברכבת. לפני כן נשלחו סחורות בנהר הוויסלה דרך פלוצק, או ביבשה עד וורשה דרך פלונסק. לעיירות שבסביבה; ביזוין, פלונסק, שעפס, ראצ'וינז ואפילו לפלוצק, למקוב, פרושניץ, פולטוסק ואוסטרולנקה המשיכו להוביל אנשים וסחורות בעגלות. כיוון שתחנת הרכבת היתה במרחק קילומטרים אחדים מן העיר, נוצרה תחבורה מיוחדת בין התחנה לבין העיר לנוסעים ולסחורות.

צלאל דוגה, פישל דוגה, שמחה שרה'ס, בריש איצ'ה מנדלס (גאלאנט) היו מובילים לרכבת: תבואה, קמח, עורות לא מעובדים, גרוטאות ברזל, לבנים, עצים, ומן הרכבת היו מביאים: מכונות, דברי מכולת, מנופקטורה, עורות מעובדים, ברזל ומשקאות. ליד בעלי העגלות מצאו את פרנסתם עשרות סבלים יהודים בפריקה מאסמים לעגלות ובהטענת קרונות ולהיפך - בפריקת סחורות מהקרונות לעגלות, שהובילו לאסמים ולמחסנים.

בריש, נער ענוג מבית חסידים, היה אולי עוסק במלמדות לפנים, או פונה לגבול. תודות לתנועות הסוציאליסטיות הציוניות בעיר, נוצרה גישה אחרת של הבריות לעבודה, שונה מזו שהיתה בימי החסידות.

גם גויים אחדים עסקו בהובלת סחורות לרכבת. אבל התעבורה העיקרית היתה בידי היהודים. גם התחבורה הבין-עירונית היתה בידי יהודים.

מלבד זאת התפרנסו יהודים מסוסים "קלים" ועגלות קטנות, שהובילו סחורות בתוך העיר. ידועים היו: מוטה'לה וסוסונו (מאטעיע מיטן פערדעיע), קויצ'ה וסוסונו. כל בעלי העגלות הקטנות האלה היו יהודים מסכנים ופניהם בהרות בהרות ומלוכלכים, ומהם ירדו זקנים אדומים ופרועים. כינויים של בעלי עגלות קטנות אלה לא הביעו, חלילה, אהבה מיוחדת לברואים האלה "מאטעיע, פערדעיע", אלא הדגישו את מסכנותם שלהם עצמם ושל סוסוניהם הכחושים והרעבים ועגלותיהם העלובות. התחבורה מהעיר לבית הנתיבות ובחזרה הקימה עיסוק חדש - מקצוע של רכבי כרכרות.

בכובע-עור על הראש, במצחייה גויית של לכה, במעיל ארוך מאריג כחול ישב על דוכן גבוה בכרכרה הנוסעת ברחובות העיר. הסוס היה מקושט ברתמת עור עם פחיות וחתיכות פליז. לעיני הסוס כעין משקפי עור. שני פנסים מנצנצים משני עברי הכרכרה. ומספר אדום ומאחור עוד מספר, ומכסה צב גבוה מתקפל. מכסה חם של אריג עם בטנה לרגליים. כזה היה מראה הכרכרה, בשעה שהיא נוסעת למיסקר לפני העירייה. לאחר שהמיסקר עבר בשלום, דוהרים הסוסים ומושכים את הכרכרות על פני רחובות העיר, כאילו היה "היום החמישי הירוק", שבו מזדמנים ביחד הגויים על סוסיהם בחזירתם מן ה"גבול" - הביתה. לאחר המיסקר חוזרים הרכבים בכרכרותיהם הביתה, כרגיל לרחוב ווארשעווער.

ביום חול רגיל עומדות הכרכרות של יהודים ושל גויים בשורה ארוכה בשוק החדש ומחכים לנוסעים אל בית הנתיבות. אל בעלי בית חשובים באים רכבי הכרכרות ומסיעים אותם מביתם.

יהודי אמיד או סוחר, הרוצה לנסוע בחצות לילה או בעלות השחר לרכבת, יש לו הרכב שלו (משה-מרדכי, אברהם קאפ, קויצ'ה, לייבל עם העכבר, שייע קאפ או דוד יענה) ומעיר אותו. אפשר לומר, כי מבין כל מקצועות בעלי העגלה, היפה והמכובד היה מקצוע של רכב כרכרה. הממשלה דאגה לכך, כי לכל הכרכרות, לרכבים והסוסים יהיה מראה נאה. הלא הם האזרחים הראשונים, המקבלים את פני הנוסע על יד בית הנתיבות.

כובע העור, המעיל הכחול, הרתמה הנאה, הסוסים הבריאים והכרכרות המצופות בלכה משכו בעיקר צעירים משבט הצוענים היהודים, שחי שנים רבות בעיר והיו מכונים "קאטאריניאשעס" - "בעלי תיבות הזמרה".

בחצר קדמית אחת ברחוב ווארשעווער התגוררו שנים רבות משפחות אחדות של יהודים. הם לא היו דומים במראם החיצוני ולא בפרנסותיהם לשאר תושבי העיר. יהודים מגולחי זקן, לבושים בכותונות הדוקות מפוספסות כעושי נפלאות, חבושים כובעים של גויים, שמצחיותיהם משוחות בלכה, נעולים מגפיים, שפינותיהם מבריקות והדוקות, על הצווארים מטפחות אדומות ומכנסיהם כחולים. ישיבתם בעיר היא ארעית, בעונה מסוימת בשנה. בעגלות של קש ובקרונות ניידים וסגורים כשל צוענים, או של חברות קרקס, היו נודדים מעיר לעיר בכל המדינה. בכל אתר שיש בו יריד, "קאלווריה", לשם היו באים עם "הכל בכל כל" שלהם. בחורים לוהטים כאש וריבות, עושי נפלאות "משתברים", בולעים סכיבים, שלהבות, שוכבים עירומים למחצה על מסמרים דוקרים, על רסיסי זכוכית, מרימים משאות כבדים, עומדים על הראש בכל מקום באורכה וברוחבה של המדינה. תיבות-זמרה מלוות את הופעותיהם בניגון עצוב, "מורלי" כל כך, שעורר את רגש הערירות שברחוב וברחובות אחרים, שהעיק בכל כובדו על לבם של בני האיכרים, דיכא והחניק ולחלח את העיניים. ככל שתיבת-הזמרה הרבתה לזמר, כן גדלה המועקה שבלב וכן גבר לחלוח העיניים. צלילים קטועים וצרודים כיתומים עזובים וגלמודים מילאו את חללו של כל השוק. אז החל גרשון, איש תיבת-הזמרה, שיש לו חוטם כמקור של עוף דורס, ופניו כפני בר-מינן, לעורר את הקהל לנסות את גורלו. תוכי ירוק וטבעת זהב על רגלו, מרותק לתיבת הזמרה, היה מוציא בשכר פרוטות אחדות כרטיסי מזל, שהיו צפונים בתוך מעטפות קטנות.

יש שהיתה מזדמנת להם פרנסה צדדית, להושיט יד לכיס של זר, "להחליף" סוס, פרה והתוצאה - מכות, חבלות, סכינים - הכל לפי העונה. המסע על פני כל המדינה החל בפסח והסתיים בימות החגים. הסתיו והחורף הן עונות של שקט. אז שהו במלאבה. התפרנסו ממשחקי קלפים, בגניבה מן ההפקר, כבחורים כבחורות עשו זאת. בבקתותיהם היו שרים, משחקים, יוצאים במחולות, מתופפים בתופים, כל הרחוב הצטלצל מהקולות, ואילו לפעמים נתמלא הרחוב קללות, צווחות, מתרוצצים, רודפים, תקעו לבעל תיבת-הזמרה סכין בחומש. שוטרים הם כאן אורחים לעתים קרובות.

לעת זקנה הופך איש תיבת-הזמרה לבעל-תשובה. הוא חובש לראשו כובע יהודי, לובש קפוטה ארוכה, הולך להתפלל, קורא תהילים כל היום, חוזר בתשובה, נשאר עם אשתו בבית, אינו נוסע עוד ברחבי המדינה. את מזונותיהם מביאים להם הבנים. הזוג האחרון של החוזרים בתשובה נראה כדיסוננס בחברת בניהם ונכדיהם, שלא היתה להם כל סימן של פני יהודי. סבתא חנה, יהודיה גבוהת קומה, לבושה מצנפת לבנה, נראתה כמכשפה של גולדפאדן, פניה כצבע קרקע של טיט ועיניה לטושות כשל קרפדה שמנה וזקנה.

עם החידוש של הרכבת, קבעו הצעירים שבין בעלי תיבות הזמרה, כי אפשר למצוא פרנסה בעיר עצמה. תכליתי וטוב יותר הוא לרכוש כרכרה ולא להמשיך בנדודים.

רק אחד מכל בעלי הכרכרה, אלישע, לא היה ממוצא אחד עם החברה, כל השאר היו בנים, חתנים, נכדים של בעלי תיבות הזמרה הניידים. הרכבת שינתה את חייהם תכלית שינוי.

בעלות השחר, עוד חושך בחוץ ואל הרכבת התפרצו יהודיות עמוסות עופות שחוטים, צרורות חמאה, ביצים, שומן - בשביל ורשה הבירה.

יהודים כברישל עובדיה'ס, מאניע, בורנשטין הצולע היו טעונים חבילות סחורה, מכתבים והזמנות מוורשה. לעומתם נסעו אחרים "ריקים" ללא שום חפץ. אלה היו ה"מצליפים", שותפיו של הקיסר הרוסי ולהכנסותיו מכרטיסי הנסיעה של הרכבת. לנסוע ברכבת "בומבל" לוורשה ולקנות כרטיס בקופת הרכבת היה מעשה השחתת-סתם של פרנסת יהודים. "על מה ולמה תוציא כסף יהודי?" היה המצליף טוען כלפי יהודי, שרצה לקנות כרטיס נסיעה בקופת הרכבת. וכך נסעו יהודים ברכבת בלי כרטיסי נסיעה בהסכמתם של מבקרי הכרטיסים ומוליכי הרכבת, שהיו השותפים העיקריים לעסקת המצליפים. ואם איתרע המזל ומבקר כרטיסים זר, לא צפוי, הופיע לפתע בקרון, היה באמת עסק ביש. קונדוקטורים ומצליפים התרוצצו כעכברים מסוממים. הם היו "מצליפים" את אחינו בני ישראל, שיזחלו במחילה מכבודם ויסתתרו מתחת לספסלים או במקומות מחבוא אחרים, עד יעבור זעם והמבקר הזר ירד מהרכבת.

בימים רגילים, כשהכול היה כשורה היו ה"שפיליטרים" מתעטפים בטלית ותפילין, מתיישבים כמו בבית המדרש ומתפללים שחרית. זמן היה להם די והותר. רכבת ה"בומבל" נסחבה לוורשה יותר מארבע שעות. לאחר התפילה היו קולפים ביצים שלוקות, לוגמים כוסית יי"ש ומקנחים ברקיק של ביצים או בנתח קטן של מליח, משוחחים בדברי תורה, בענייני פוליטיקה, עד שהרכבת נכנסת ברעש ובקולות לבית הנתיבות בוורשה. היהודים היו מתפזרים בחוצות ורשה לביצוע עסקותיהם, כדי להספיק לחזור באותו יום הביתה.

מקורבים למנהל הרכבת, בקיאים במנהגים ובחוקים של משלוח סחורות מלוא הקרונות היו האלתרים - דוד אי&ציק ושלמה אלתר. הם ובמידה קטנה יותר ברל פריד ובנו אריה-לייב היו ראשי האכספדיטורים של כל הסחורות בעיר. להיות סוכן משלוח ברכבות יכול היה רק מי שיודע שפות ומבין איך להתנהג במשא ומתן עם פקידי הרכבת, וכיצד ליצור יחסי-תקשורת טובים. בני אלתר היו יהודים חסידים טובים, אינטליגנטים. הם בילו ימים שלמים על יד הרכבת בוולקה. המקצוע החדש הזה היה די קשה, רב אחריות, אך שכרו היה טוב. מסורת חייהם, החינוך ומשפחתם העניפה והמלוכדת גרמו להצלחת בני אלתר.

Home

מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 109

13. ייחוס

לפני כ-150 שנה היו במלאבה כמאתיים משפחות של יהודים. רק לבתים יחידים של חסידים ומתנגדים היתה השפעה על העיר. בחסידות החלו למשול - ורקה, ביאלה, אלכסנדר, ורק אחר כך הגיעה תורה של גור. המסורת וההווי, שיצרו המשפחות הראשונות עברו אחר כך לבנים ולבני הבנים, וכך נוצר הווי חיים בנוסח יהודי מלאבה.

מוצאם של חלק גדול מהמשפחות הראשונות בעיר היה מערי הסביבה ומכפריה. סימנים בולטים של המוצא מן הכפרים נשארו בהגייתם הקשה ביידיש של יהודי מלאבה. גורם המוצא מן השדות והיער התערבב בעממיות, ברומנטיקה החסידית ויצרו את טיפוס היהודי הלא מתוחכם של מלאבה, שנשאר באופיו רגשני, נתון למצבי רוח, שקוע בחלומות, נוטה לגוזמאות, לאמונות תפלות ומתערה בארץ הולדתו. לחסידות איפוא היה רקע פורה בלבבות היהודים הפשוטים בארץ המישור הברוכה והיפה של מאזובשה.

לתורות הרביים החסידיים התייחסו כאן ברצינות. אמונה, יושר והגינות היו תופעות טבעיות בחיי יום יום. מהחסידות ומהלומדות יכול היה כל אחד לשאוב מלוא חפניים כאוות נפשו. ב"שטיבל" של החסידים ובבתי המדרשות ישבו בני בעלי מלאכה יחד עם בני העשירים. היתה קרבת נפשות בין בתי חסידים ובין בני בעלי מלאכה. אל בעל מלאכה לא היה יחס של זלזול כדרך היהודים בעיירותיהם. חסידים, מתנגדים ובעלי מלאכה השתדכו זה בזה. זו היתה תופעה טבעית טהורה. יהודים חסידים עשירים ונכבדים היו בני בעלי מלאכה, בני חייטים, בני קצבים, שהצטיינו בלימוד תורה ובדרך ארץ. בעלי מלאכה רבים היו לומדים תורה בשעות הפנאי שלהם, למדו בעצמם ואפשרו לבניהם לעסוק בתורה.

בן משפחה חסידית אריסטוקראטית ענפה, שגרה בעיר לפני כמאה ועשרים שנה, היה ישראל אלתר. בנים, חתנים, נכדים פרו ורבו והקימו משפחות חדשות במספר רב (כך מסר בריש פרלמוטר). 

ישראל אלתר גר בשוק בבית בראכפלד. הוא היה סוחר גדול ביערות ובצמר. דיבר רוסית ופולנית. את בניו ובנותיו לימד שפות ומוסיקה. את המלמדים לבניו בחר הרבי, שישראל אלתר היה מקורב אליו. כשבא הרבי מוורקה לביקור, היה יושב ישראל אלתר על הגזוזטרה בשטריימל, ולהבדיל, אם בא אליו שר הפלך, היה יושב ועל ראשו צילינדר.

בביתו היה לו בית מדרש משלו. "ניהל שולחן", היה מעורב עם החסידים והיחסים עמהם היו ביתיים.

קשרי מסחר והיחסים עם הרשות חייבו, שבית היהודי החסידי ידע כיצד לנהוג בסוחרים לא-יהודים ובפקידים בכירים. בבתים כאלה היו אורוות סוסים משלהם, כרכרות, משרתים ומשרתות, פנקסנים ומנהלים.

מאשתו הראשונה היו לו חמישה בנים ושלוש בנות: משה, תנחום, הירשקה, שמואל ויוסף-שיע, רבקה-לאה, שיינה וגולדה. מאשתו השייה - שני בנים ושתי בנות.

רק אחד מבניו, שמואל, נטש את מלאבה. השאר נותרו והקימו משפחות חדשות. המלומד מכולם היה תנחום. הוא היה בעל בתי הקסרקטין הצבאיים בעיר. לשאר גביו קנה ישראל אלתר אחוזות: מריאבוקה - ליוסף-שיע, מלאבקה - להירשקה. כזה היה הנוסח: אחוזות, יערות, סלילת כבישים ובניית קסרקטינים.

אחד הבנים, ויקטור אלתר, סטה לדרכים אחרות לגמרי. הוא נודע כמנהיג חשוב של ה"בונד". אחותו, אסתר איבינסקה, היתה עסקנית פעילה ב"בונד". היא היתה נציגת ה"בונד" במועצת עיריית ורשה.

אחיו של ויקטור, תנחום אלתר, היה מראשוני חובבי ציון ואחד ממייסדי ההסתדרות הציונית בעיר. בימי מלחמת העולם הראשונה נטש תנחום את מלאבה, יצא למוסקבה, משם לווינה. נפטר בפריז.

בנו, מרדכי אלתר, שינה את שמו למרקו אלטיירי והתגורר ברומא. היה מנהל המשרד הארץ ישראלי במשך שנים רבות. שניים מנכדיו של תנחום נמצאים בארץ. את אביהם וואווע רצחו הנאצים בפריז.

בדרכי חמיהו הלך חתנו יוסף גולדשטין, בן מלאבה גם הוא. היה חסיד, בעל צדקה גדול. התפלל ב"שטיבל" של האלכסנדרים והיה נוסע לעתים קרובות אל הרבי, ניהל בביתו שולחן ערוך חסידי רחב לחסידים בשבתות ובימים טובים. בכלל הצטיין כמכניס אורחים. אצלו היו "משלישים" את דמי הנדוניה בעיר. היה סוחר יערות.

בנותיו של יוסל גולדשטין הצטיינו ביופין ובהשכלתן. אחדות מהן היו בוגרות אוניברסיטאות.

בסוף המאה ה-19 פרצו בנות מלאבה אחדות אל העולם הגדול ונסעו חוצה לארץ להשתלם בלימודים, על פי רוב לבלגיה. הראשונות היו בנות המשפחות: קונצקי, מנדל בורנשטין, יוסל גולדשטין ושייע ליפשיץ.

בני יוסל גולדשטיין נטשו את העיר והתפזרו בתפוצות פולין. שמואל היה ראש הקהל בצ'נסטוכוב, פרץ השתקע בקאליש, מנדל היה קבלן בנייה בוורשה, וולף - גיסו ש㲌 דוד פיז'יץ - פנה לביאלה.

מרדכי בן טוב (גוטגלד), המנהיג הנודע של "השומר הצעיר", שר העבודה בממשלה הראשונה של ישראל, ושולמית בת דורי, הפעילה בתחום הדרמטי בארץ, הם ניניו של יוסל גולדשטין וניניו של ישראל אלתר.

בהמשך שושלת היוחסין נגיע לאברהם לנדוי ולמשפחתו הענפה, שהיתה שקועה בחסידות. אברהם לנדוי היה נוסע ל"זקן" מוורקה, השתדך עם בנו של הרבי מביאלה, ר' איצ'קה לנדוי. בניו של אברהם לנדוי, איצ'ה וירחמיאל, היו חסידים סוחרי מנופקטורה, "יושבים" מושבעים אצל הרבי. הלנדויים, בניהם ובני בניהם גרו בשוק בבתים רבים והיו להם חנויות מנופקטורה. הם מנעו מבניהם כל גישה להשכלה חילונית.

ירחמיאל לנדוי הצטיין במצוות הכנסת אורחים. מעולם לא בא הביתה לבדו, אלא בליווי אורח. כשהתרעמה אשתו, על שלא הקדים להודיע לה על האורח, היה עונה: "וכי מה אני מבקש ממך - עוד כף?". בשבת לקידוש היה מביא אתו את כל המלמדים וגם הם אכלו לשובע.

מקום נכבד בעיר תפשה המשפחה הענפה של שלמה לידזבארסקי ובניו: פישל, חיים, יהודה-מאיר, אברהם וזלמן. אחדים מהם נמנו עם חסידי אלכסנדר וחלק - עם חסידי גור. הם גרו בשוק, עסקו במנופקטורה, במסחר יינות ובסלילת כבישים.

יש להזכיר עוד משפחות של חסידים, כגון משפחת זליק ורשבסקי ומנדל ורשבסקי. הם הצטיינו ביושרם ובצניעותם. כשמלאו למנדל חמישים שנה, חיסל את כל עסקיו, ביטח את בנותיו בנדוניה והתעמק בספרי מוסר.

המורה והסופר יקיר ורשבסקי ועסקן ה"בונד", העיתונאי בונים ורשבסקי, מתייחסים על משפחות ורשבסקי ממלאבה.

משפחה ענפה היוו הווישינסקים, הנפוצים בבתי מדרשות ובבתי התפילה של החסידים.

ממשפחות האמידים היתה ידועה משפחת חיים-לייזר נארז'מסקי. הוא היה בעל בית צנוע, סולידי, פיקח ומכובד. לבושו היה תמיד יפה ונקי. בסכסוך בענייני העיר היו היריבים סומכים עליו תמיד. במשך שנים רבות היה פרנס הקהילה. הוא עסק במסחר עורות, חרסינה ומשקאות בסיטונות. היה מתנגד ובכל זאת שלח את בניו וולף ויוסף-לייב ללמוד ב"שטיבל". חתניו היו חסידים. אחד מהם היה הירש טוביה יאניש.

בדרך לגמרי שונה הלכה משפחת מקובסקי. יוסל מקובסקי, שלא ידע לכתוב, נתן לבנו חינוך חילוני. הוא עצמו היה יהודי נאה, בעלבתי ומסחרו בתבואה ובצמר. פעם בא לבית יוסל גולדשטין ולקח עיתון בידו. פתאום קרא לאשת יוסל גולדשטין: "רבקה-לאה, ספינה טבעה!" הוא פשוט לא ידע, כי הוא מחזיק את העיתון הפוך. בנו חיים ידע שפות ונכדו יוסל היה בעשרים שנותיה האחרונות של הקהילה במלאבה הדוקטור-רופא היהודי היחיד.

עם המשפחות הוותיקות, שמוצאן מהכפר והן התמזגו עם האוכלוסין בעיר ותפסו בה מקום חשוב, היתה המשפחה האכסצנטרית של לעמל קלעניץ. הוא התעשר ממסחר היערות. מבין בניו התבלט הרמן קלעניץ כעסקן ציבורי. הוא היה מראשוני הציונים בעיר. בניו של הרמן היו תלמידי בתי ספר תיכוניים ועל- תיכוניים. אווירה זו בביתם נוצרה תודות לאשתו שרה, בת משפחה אינטליגנטית יהודית מפלוצק.

החסיד היחיד ממשפחת קלעניץ היה משה יוסף, מין חסיד גויי. הוא חבש כובע יהודי ולו מצחיית עור כשל גויים.

את חתניו לבנותיו בחר לעמל קלעניץ מחוגי החסידים, גם אם, כאמור, היה הוא עצמו רחוק מחסידות. אחד מחתניו היה סוחר הברזל הנודע, חסיד אלכסנדר, שמעון ליפסקר.

משפחה מכובדת ואמידה היתה משפחת ריבק. יעקב-וולף ויוסף ריבק היו כבר בימים ההם לבושים קצרות. יוסף היה הסוכן של סאנה בניסלבסקי למסחר הדגים מרוסיה. בנו הנריק כבר היה מרפא שיניים בעיר. עכשיו הוא בישראל. יעקב-וולף היה יצואן של תבואה לגרמניה. בנו, אברהם ריבק, היה מראשוני חובבי ציון בעיר.

פרק מיוחד כדאי להקדיש למלמדים, שחיו בימים ההם במלאבה. אפילו ר' איצ'קה, שהתנהג בעצמו כרבי, הביא לנכדיו למלאבה מחצר הרבי מלמד מיוחד, איצ'הלה צ'יז'יבר. כל מלמד, שאיזו משפחה הביאה מהנכר, פרנסו במזון, בלבוש ובשכר. מלמדים רבים אחרים כר' יעקב וינובר, כתריאל מקובר, מתתיהו זראטינר וכדומה היו שוכרים להם פינת מגורים במשפחה ענייה. לעומתם האחרים פתחו "חדרים" שלהם.

כדאי להזכיר, כי למלמד הדרדקים, שבא מחורז'יל היה לפכי שבעים שנה "חדר", שבו למדו בנים ובנות יחד. בחדר זה למדה תרצה בת יהודה-מאיר לידזבארסקי, שהיתה אחר שנים אשתו של השכן פייבוש שפירא, וכן אסתר ורשבסקי ועוד. למלמד זה היה החדר מובדל מדירתו, ספסלים היו ערוכים בו, על הקירות היו תלויים שעונים, צלחות מודבקות - זו היתה פרנסה צדדית של המלמד מחורז'יל. כל תלמידיו הצטיינו בכך, שידעו לקרוא "עברי".

למלמדים קראו על שם העיר שממנה באו. לא חסרו מלמדים. הם הובאו מכל קצווי המדינה.

מלמד מסוג אחר לגמרי היה זליק בראנובר (רוזכברג), חסיד ולמדן גדול. הוא היה מקבל רק ארבעה תלמידים. לפרנסתו עזרו אשתו ובתו, שעשו שביסים וכובעי נשים.

מאיר שלמה רוזנטל היה למדן גדול. הוא אהב להתפלפל וגם להציץ בספרי חול. הוא היה מאחה את קצות המעיל, כדי להיות פטור ממצוות ציצית.

לאחר חיסול המרד הפולני נפוצה בין היהודים ההתבוללות מצד אחד, ומצד שני הגיעו לפולין ה"ליטבקים", שגורשו מרוסיה, הם הביאו לפולין את המושגים הראשונים של ההשכלה. אחד מהם היה המלמד יוזעלעווסקי, שפתח חדר מודרני בעיר עוד לפני גורדון.

מסוג אחר לגמרי היה המלמד ראובן-לייב הרצפלד, הצ'איקי (מהעיירה צ'איק). הוא ידע שפות, בעיקר גרמנית, לימד עברית ומקרא. אפילו ר' איצ'קה, שלגביו היה הרצפלד בחזקת טריף ופסול, היה זקוק לו, כשרצה שבנו ילמד לכתוב מכתב עברי כראוי. לצ'איקי היו שני בנים ושתי בנות, על אחד מהם, שהתהלך עטוף בטלית ותפילין, היה אבא אומר: "הוא רבי בלי חסידים". הבן השני הצטיין בהשכלתו החילונית. עליו היה הצ'איקי אומר: "זה פרופסור ללא קתדרה".

שתי בנותיו של הרצפלד פתחו לפני שישים שנה בית ספר לבנות ללימוד עברית בעברית. אחת הבנות היתה אשתו של משה שוחט.

מסביב לצ'איקי התרכז חוג אנשים, שאהבו להעמיק חקר בספרות העברית הישנה ובפילוסופיה. הצ'איקי היה מבלה את זמנו הפנוי בחברת דוד אופטובסקי, ויחד עמו חיבר את ההקדמה לפנקס הראשון של חובבי ציון בעיר. הוא התרועע גם עם ישראל גולדמן (גיסו של יוסל גולדשטין), חסיד אלכסנדר, מאוד אדוק ויחד עם זאת למדן גדול, מדקדק ופייטן. גולדמן היה בקי בספרות הפילוסופיה היהודית העתיקה, בדומה לידידו דוד אופטובסקי, אביו של הסופר הידוע יוסף אופאטושו.

את לשונות הגויים לימד ריבק מפלוצק, שהיה לבוש קצרות. אחריו - המורים: סאנינו, בוקובצר, מורה עממי ממשלתי ולבסוף - משה גולומב. בדרך כלל למדו לשונות בני אמידים. נערות יהודיות היו מבקרות את ה"פנסיה" הפולנית.

Home

14. זמנים חדשים

בעיר נעשה צר המקום. החסידות פסקה לשמש כוח מושך. מהעולם שמסביב הגיעו צלילים חדשים. הנוער נמשך בכוח רב אל העולם הגדול, מי בשל הרעב ללחם, ומי בשל הצמא למדע.

בחוגי בעלי הבתים החלה לפרוח תנועת חובבי ציון. בשטיבל החסידי החלו להופיע אברכים-חסידים לקבץ כסף למען ארץ ישראל. ותיקי החסידים שוברים קערות, קורעים פתקים, חוטפים כספים. אבל ללא הועיל. פעילותם היחידה של חובבי ציון בימים ההם התבטאה באיסוף כספים. דבר זה אינו עושה רושם. מאורעות גדולים החלו להתרחש רק בשנת 6-1895. מ"הצפירה" ומ"המליץ" נודע ליהודים דבר "מדינת היהודים" של הרצל.

גם מושל העיר הרוסי יודע כבר, כי משהו חשוב מתרחש בקרב היהודים. כשהוא עובר ברחוב, הוא שואל: "נו, יש לכם כבר מלך למדינתכם?" הידיעות על הקונגרס הציוני היהודי משפיעים על הפעילים של חובבי ציון: דוד אופטובסקי, תנחום אלתר, אברהם ריבק, חיים מקובסקי. נוצרה האגודה הציונית הראשונה. בסתר מוכרים שקלים ציוניים, מניות הבנק הקולוניאלי. מטיפים ציוניים באים לבקר בעיר. אביו של יעקב חזן, מטיף ציוני ידוע, מגורש מן העיר בליווי שוטרים. הציונות אסורה. ירדה למחתרת. פרק חדש בפתח בהקמת "הזמיר", שגרם למפנה בחיי יהודי מלאבה.

אז עלה כוכבו של בריש פרלמוטר.

אברך חסידי יפה תואר, לבוש ארוכות מה"שטיבל" של אלכסנדר, זקנו השחור כזפת כזקנו של הד"ר הרצל, חתנו של יחיאל לנדוי האדוק, הוא מראשוני הציונים בעיר. היו לו תכונות רבות של מנהיג. היה נואם מוכשר ובעל כוח רב של השפעה ושיכנוע. העיר חיבבה את נאומיו. הוא משך אחריו צעירים וזקנים. לא היה אף מוסד עירוני אחד, שבו לא השקיע בריש חלק מחייו, ב"הזמיר" ובאגודה הציונית, בגימנסיה, ב"קופה היהודית", בקהילה ובהרבה מוסדות אחרים. הגימנסיה היתה המוסד החביב עליו. כל השנים דאג לה. בכל מקום היה האישיות המרכזית, הקדיש את זמנו, מאמצים - הכל לשמו (ללא טובת הנאה).

בריש פרלמוטר עבר דרך חיים קשה וארוכה, עד שזכה לעלות ארצה, הוא וכל בני משפחתו.

את "הזמיר", כאמור, ייסדו בריש פרלמוטר, משה געזונטהייט ואברהם ריבק. היושב ראש הראשון היה העורך-דין גולדברג, יהודי מתבולל, שעבר מה"לוטניה", מוסד פולני דומה, שבו היה היהודי היחיד.

אל "הזמיר", שבבית תנחום אלתר ברחוב חורז'יל, היו באים אנשים בני מעמדות שונים, בני דעות שונות. נוצרה ספרייה גדולה ביידיש, בעברית, ברוסית ובפולנית. הוזמנו לבוא לשם נואמים כי.'ל. פרץ, הלל צייטלין, ד"ר מוקדוני, ד"ר קלומל, שלמה צמח, שלום אש. בזיכרון צפים שמות הנואמים והמתווכחים העירוניים כבריש פרלמוטר, משה מרקר, בונים ורשבסקי, פייבל אופטובסקי. הוקמה מקהלה בניצוחו של בן לייזר פריד, מנצח גדוד הדראגונים וכן בניצוחו של קלינק-אוושטיין הזקן, מנצח תזמורת הקוזאקים. לאחר מכן מנצח על המקהלה המנגן, ברוך הכשרונות, הכנר הראשון של תזמורת ה"כלי- זמרים", מנדל גורני. נערכים ערבי זמרה. חסידים מנפצים שמשות ב"הזמיר". הרב שולח שליחים אל בריש פרלמוטר, ואחר כך בא בכבודו ובעצמו יחד עם גרשון קאלינה והתחנן, שיפסיקו להחריב את העיר ובחורים לא יוסיפו לרקוד ולשיר יחד עם בחורות. שליחים מהאלכסנדר "שטיבל" באו והתרו בבריש, כי יפסיק, ואם לא יציית - יגרשוהו מהשטיבל. סוגרים למשך שבועות רבים את האלכסנדר שטיבל, כדי שבריש לא יוכל לבוא ולהתפלל שם, אבל ללא הועיל. בריש נוטש את ה"שטיבל", לובש צווארון לבן, דבר שנחשב בעיני חסידים לגרוע מגילוח הזקן. "הזקן חוזר וגדל, צווארון אשון הוא לתמיד".

הפעילות ב"הזמיר" מסתעפת ומתרבה. נוצרה תזמורת מנדולינות, מדור דרמטי בראשותה של רחל גולומב. נאנצ'ה ויצ'ינסקה, פייצ'ה לדרברג, אנדז'ה ביז'ונסקה, סבינה ליפשיץ, אברהם גרינברג, יונה ליפינסקי, רודק ליפשיץ, ברוך-איצל פרלמוטר, פייבל אופטובסקי ועוד ועוד מופיעים לראשונה כשחקני תיאטרון ב"לוטניה". מציגים את גורדין, גולדפדן, איבסן, צ'כוב. את המחזות הרוסיים מתרגם פייבל אופטובסקי.

מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 87

אבל הציונים אינם מרוצים, הם רוצים להפוך את ה"זמיר" למועדון שלהם. העורך-דין גולדברג, היושב ראש, כרוך מאוד במוסד, אבל איננו ציוני.

לאחר מות גולדברג היה בריש פרלמוטר ליושב ראש. הציונים הפכו את "הזמיר" למועדון ציוני. אוהדי השקפות אחרות נוטשים את "הזמיר". כל קבוצה מתחילה לבנות בית לעצמה. "הזמיר" היה כבר אז בבית גדול ויפה. ברחוב דלוגה. הבונדאים הקימו באותו בניין את מועדון "גרוסר".

הפולקיסטים המעטים מצאו להם פינה משלהם באיגוד בעלי המלאכה ברחוב שקולנה.

התנועות הציוניות והבונדאיות היו החשובות ביותר.

והזמן דוהר. דור צעיר גדל בעיר. נעשה להם צר אפילו במחיצת הוריהם המתקדמים. פונים לדרכים חדשות, יוצרים ערכים חדשים. הציונות הפסיבית של אבותיהם אינה לפי רוחם. הם תאבי פעילות. קמה תנועת פועלי ציון - המפלגה הציונית הסוציאליסטית, תנועת פועלי היהודים "בונד", "השומר הצעיר". מופיע ברחוב היהודי "החלוץ", "פרייהייט" (דרור). נוסדים איגודים מקצועיים. בעלי מלאכה, סוחרים, אפילו סוחרים זעירים מתארגנים באיגודים מיוחדים. במקום השטיבל ובית המדרש קמה המפלגה או האגודה המקצועית.

בדיוק כמו סבו ישראל גולדמן היה גם משה מרקר חסיד אלכסנדר: יהודי למדן וחטטן בספרים עתיקים. מאביו, מנדל מרקר, ירש עקשנות, פעילות, התמדה, קנאות. חייו הם סיפור של צעיר יהודי. שניתק בבת אחת את כל דרך חייו הקודמת. השאיר את אשתו ושלושת ילדיו ובגיל כ"ג שנים ללא אמצעים ובלי ידיעה של שפה זרה כלשהי יצא לליאז' בבלגיה.

בליאז' היו לו ימים קשים. היה מדיח כלים במסעדות, מטאטא רחובות, איכשהו התפרנס ולמד. זאת עשה. בשנה אחת למד את לימודי הגימנסיה.

משה המשיך דרכו. הוא לומד מתימטיקה ותורת המהנדס. פורצת מלחמת העולם הראשונה והוא מגורש בחזרה למלאבה. יושב השטיבל לשעבר עובד עכשיו כמורה לצרפתית בגימנסיה היהודית. פולנית אינו יודע, לכן הוא מדבר עם תלמידיו ביידיש: הוא המורה היחיד בגימנסיה, שאינו חושש להשפלת כבודו בעיני תלמידיו ומדבר אתם יידיש. משה לא נכנס לשיחות עם תלמידיו. העיר קטנה. התלמידים ידעו משהו על דרך החיים המופלא של מורם. הם השתוקקו לדעת, מה הלך מחשבותיו, מה יש לו לספר להם על העולם הגדול. המורה לצרפתית היה קר ושתקן. רק אי פעם היה מופיע חיוך על פניו הרחבים. גופו השמן היה לתלמידיו כמבצר, המתגונן בכל כוחותיו ואין לכבוש אותו. את שתיקתו הפסיק רק פעם אחת. הנהלת בית הספר דרשה מ"השומר הצעיר" להפריד בין התלמידים לבין קבוצות הפועלים. התלמידים התנגדו לקיים את הגזירה ועזבו את בית הספר. אז נתגלה משה מרקר בכל דאגתו ויחסו האבהי. הוא ויתר על כבודו, הלך לחפש את תלמידיו, הקשיב לכל טענותיהם ועזר לשני הצדדים להגיע לפשרה.

משה חי במלאבה עד סוף מלחמת העולם הראשונה. היה פעיל ב"הזמיר", בקבוצה הקטנה של הפולקיסטים.

משה נוטש את מלאבה, משלים את לימודיו, מכהן במשרות חשובות. הוא מעבד את תוכנית הרשת של הטלפון האוטומטי בפריז. ביתו בית פתוח. אומנים וסופרים נפגשים בו. ביתו נראה כמוזיאון קטן, מלא יצירות אומנות. משה נפטר ב-1929, עני.

בסוף יוני 1929 הופיעה רשימה ב"פאריזער היינט", כי המהנדס משה מרקר ועוד יהודי בלתי ידוע הובאו לקבורה בקבר משותף באחד מבתי העלמין.

ביידרך הירוקהיי בין שדות, גר הזוג החביב חנה ופייבל אופטובסקי, המכונים נפי מכריהם וידידיהם בשם "חנה-פייבל". בעבר היה הזוג פעיל מאוד ב"הזמיר". לאחר שנים עזבה חנה את המועדון כבונדאית קנאית יחד עם הבונדאים ועברה למועדון על שם "גרוסר", ופייבל היה לפולקיסט.

ביתם שימש אכסניה חמה וחסידית והיו לו חסידיו "הקבועים" - ציונים, בונדאים, צעירים שהשחיזו לעצמם עט סופרים: בונים ורשבסקי, משה ליכטנשטין, סופרים ועורכים של "מלאווער לעבן", שרצו לשמוע חוות דעת מבינים. שחקני תיאטרון ביתיים וסתם יהודים כלייבל בראכפלד, משה דוד צ'אסניק, שמחה גאלאנט, שלא החשיבו שום מפלגה, באו רק לשתות כוס תה ולספר בדיחה נאה. להיות בשבת בעיר ולא לבוא לשתות כוס תה ראויה לשמה אצל חנה-פייבל נראה להם כעין חילול טעמו של כל השבוע הבא. אנשי חבורת הציונים, כגון: חייקל וישינסקי, צבי פרלה, זאב יוניש עלה פתאום על דעתם להתחיל לשוחח זה עם זה בעברית, דבר שהיה חמור מאוד באוזני בונדאים כגון: שייע קשעסלא, שמואליק פרלברג ואולי גם באוזני בעלת הבית עצמה, והיה כמעשה איום, כעלבון, כסם המוות, ונתלהטה האווירה, והנה הנה עומדת לפרוץ מחלוקת בין היריבים. אז נשמע קולה של חנה: "פייבל, הוצא את המחזור, הרי הם חוזרים ומדברים בלשון הקודש". והתוצאה: הכול פורצים בצחוק והאווירה מתקררת.

אכסניה חביבה זו גורמת הנאה מרובה לכול. מלבד כל יתרונותיה ומעלותיה מצטיינת בעלת הבית בכך, שהיא משחקת באישקוקי, היא השחקנית בשח היחידה בעיר. כשבא מישהן לאחר היעדרות ממושכת לבית, הרי קודם כל הוא מתבקש להשמיע זמר חדש, אמרות ומעשיות עממיות וכדומה.

חנה אופטובסקי היתה ה"מטרוניתא של הסאלון". כאן נולדו תוכניות ויוזמות שונות בעיר - הוצאת עיתון, קריאת מחזה לפני החוג הדרמטי, התוכניות ל"ציפור הכחולה", הנשפים הפופולאריים של העיתונות. כאן היה גם בעל הבית עצמו, פייבל אופטובסקי, קורא לפני אורחיו מפרי עטו - שירים, תרגומים ועוד.

האיש, שיצר את האווירה, היה פייבל, הוא מצא את פרנסתו בהוראה, היה מורה בבית-התלמוד-תורה  העירוני, בשיעורי ערב באיגוד המקצועי של בעלי המלאכה וכן גם עסק בשיעורים פרטיים בהתנדבות לזקוקים והמבקשים זאת.

גוץ, ובפסיעותיו הקטנות הלך לו פייבל בדרך חייו. לא בא בריב עם שום בן אדם, אלא בא בטענות אך ורק אל עצמו. לא נאבק. המאבק היה זר לרוחו ולנפשו. היה ידיד טוב וחביב.

הדופק של הזמן החדש בעיירה היה מעורר מזמן לזמן את פייבל מחלומותיו והכניסו, לעתים קרובות, בניגוד לרצוו, לחוג חיי החברה, למוסדות ויוזמות שונים. פייבל היה פייטן העיר. הופעות שונות בעיר הפכו אצלו לחרוזים ונוצר שיר. בכל נשפי פורים ב"הזמיר" היה פייבל שר את "רעשן מלאבה". בעיתון "מלאווער לעבן" הופיעו "צייט-מאטיוון"- סאטירות על חיי החברה במלאבה כתובות בכשרון ובהומור בחתימה "בת-קול", "שירים לתכשיט הכחול", לערבים מענייני דיומא, תרגומים בשביל החוג הדרמטי.

הוא סיים את חייו יחד עם חנה שלו בעיירה וונגרוב, רחוק ממלאבה, העיר שכה היה קשור אליה.

שנים רבות לפני מלחמת העולם הראשונה הוציא עורך הדין גולדברג מבית עניים נער יהודי ברוך כשרונות, משה לאסקה, ושלח אותו ללמוד בבית הספר למסחר הפולני המקומי. יהודים מעטים למדו בבית ספר זה. משה לאסקה היה אחד מהם. רוח הדרור, ששרר אז בקרב הנוער הפולני, שהשתייך לקבוצות שונות של ארגונים לאומיים וסוציאליסטיים במחתרת בקבוצות מאבק, עוררו בלב משה לאסקה מחשבות דומות ורגשות ביחס לעמו. הוא התקרב ל"צעירי ציון". משחר נעוריו התחיל משה לאסקה בפעילותו הציבורית בכל התחומים שבחיי היהודים. עסקני הציבור עזבו את העיר, מי במוקדם ומי במאוחר. לא רק בריש פרלמוטר, משה ביאלק, משה קפלן, וולף-בר וינדיצקי, אלא גם בונדאים פעילים, כגון: יוסל פשישבה, לייבל לבנטל ורבים אחרים נטשו במשך הזמן את העיר. משה לאסקה למד זמן קצר באוניברסיטת ורשה, חזר למלאבה והיה לעסקן המרכזי של הציבור. בהרבה מוסדות בעיר: "צעירי ציון", "הזמיר", "החוג הדרמטי",  "מכבי", המפקד הראשון של ארגון הצופים היהודי, מכבי האש, חבר הנהלת העיר, חבר הוועד העירוני הציוני, מורה, לאחר מכן מנהל ביה"ס העממי הממשלתי היהודי, חבר מערכת,"מלאווער לעבן", נואם פופולרי, חבר הוועד המרכזי של ה"התאחדות" בפולין ועוד ועוד. משה לאסקה היה מייסדם של הרבה מוסדות בעיר, חינך עשרות צעירים - אך לא הלך עמהם, הוא נשאר ניצב במקום אחד. כעבור זמן נעשה דומה יותר ויותר למצבה היסטורית, שלפניה חייבים להסיר את הכובע, שלפעמים מתפלאים לגדלות האיש שהיא מסמלת, ולפעמים מתכנסים לידה ברגעי חגיגיות, אבל אין משתהים זמן רב על יד מצבה כזו. בעיר ראו תופעה זו כעצלנות של איש ציבור. לא רצו להבין, כי איש הציבור שלהם נתן הכל, כל מה שיכול היה לתת, כי אינו מוסיף לתת, משום שאין לו עוד מה לתת. משה היה אדם ישר ורציני, שלא היה לו די כוח להחזיק מעמד בדרך הקשה והארוכה, דרך שבה עברו ביעף חיי המוני היהודים בשנים האחרונות. משה לאסקה, העסקן הציוני המפורסם בעיר לא יכול היה לתאר לעצמו, כי עוד בחייו יבואו ימים ויהודי מלאבה ישאפו מרצונם הם לעלות לארץ ישראל. משה לאסקה היה עסקן הציבור ולא מנהיג. משה התרחק מן העולם הישן, אבל לעולם החדש הוא לא הגיע. בפעילותו עורר עשרות בני נוער לפעולה ולהגשמה. זה היה שכרו מכל עמלו.

בית יהודי חופשי, לא דתי, בסגנון פולני, היה בימים ההם יקר המציאות, נדיר מאוד. כזה היה בית משפחת גולומב. משפחה זו הגיעה לתנועה הלאומית היהודית בהשפעת מאבק הפולנים לחופש ולתרבותם. בזמנים שלחסידות ולדתיות היתה השפעה רבה ברחוב היהודי, היו משפחות כעין משפחת גולומב נידונות להתבוללות ולשמד. כפי שקרה למשפחת השען גרינברג, שהיתה רחוקה מהחיים היהודיים הלאומיים ונשארה מנוכרת כליל ליהודים.

בלב אנשים בעלי ערך מסוים עוררו התנועות הלאומיות הפולניות את גאוותם הלאומית. הם התחילו להתקרב אל עמם הם. משפחת גולומב הצטרפה ביושרה השלם והתמים להסתדרות הציונית ואל "הזמיר" ונעשו פעילים בתחום התיאטרון, שהיה במיוחד קרוב ללבם.

את ניסוייה הראשונים עשתה רחל גולומב בתלמידותיה היהודיות מה"פנסיה" הפולנית. היא ראתה את היחס של המוסד הזד כיחס אם חורגת לתלמידות היהודיות. היא ראתה את סבל הבנות, שנדחו ולא זכו להשתתפות פעילה בנשפי ההצגות והבילויים של בית הספר. היא אספה את התלמידות היהודיות האלה של בית הספר הפולני ותירגלה אתם מחזה-ילדים פומבי של בנות יהודים ודווקא באולמות ה"לוטניה" הפולנית. יראו גם הגויים וגם היהודים, מה מסוגלים ליצור ילדי היהודים. האולם הגדול של "לוטניה" היה מלא מפה לפה. ההורים נהנו לראות בהצטיינות ילדיהם

.

יחד עם תלמידים אחדים מבית הספר הפולני למסחר ועם "שחקני פורים" מחוגי הפועלים יצרו התלמידות את הגרעין של החוג הדרמטי ליד "הזמיר". רחל ומשה גולומב היו המנהלים של החוג במשך שנים רבות. לאחד מכן הרהיב החוג הדרמטי עוז להציג הצגות גדולות יותר של מחזאים יהודים ושל לא יהודים. הצגות תיאטרון אלה היו לגורם תרבותי חשוב בעיר. במשך הזמן נוסד גם החוג הדרמטי בהנהלת חתנם של הגולומבים, ארעק גרינברג. כעבור זמן היה גרינברג לשחקן התיאטרון היהודי. את התפאורות ציירו משה ליכטנשטין וראובן ראלר. הביגוד, המוסיקה והמשחק כבר יכלו ליצור את הרושם, כי הצופה יושב בתיאטרון ראוי לשמו. רצנזיות הופיעו בעיתון "מלאווער לעבן", גם דיונים על כל הצגה ועל השחקנים. ימים תמימים היו מתווכחים על כל הצגה על יד המגדניה של יחיאל גאלאנט, בחנות התמרוקים של קובה קלעניץ, בחברת התה של אהרונוביץ, בשוק וסתם ברחובות העיר. זמן פנוי לכך היה די והותר. החוג הדרמטי היה יוצא להצגות בהרבה עיירות שבסביבה והגיע אפילו לצ'יכאנוב, למאקוב ולפרושניץ.

הזרעים הצנועים, שזרעו רחל ומשה גולומב, נפלו על קרקע פוריה. כעבור זמן התפתחה בעיר פעילות דרמטית מסועפת.

משה גולומב היה עוד בימי שלטון הרוסים מנהל בית הספר הממשלתי לילדי היהודים. הוא היה יהודי טוב לב, תמים וישר. שנים רבות עסק וטיפל בילדים, ונעשה גם הוא ילד. הוא אהב לשמוע את דיבורו שלו עצמו מלה במלה, כאילו הוא בכיתה עם תלמידיו. כך היה אזרח לויאלי וטוב בימי הרוסים אצל "פוניה". היה חובש את כובעו הרשמי עם ציץ הכוכב, לובש את הסגין הכחול שכפתוריו עשויים פליז, ככל פקיד ממשלתי, וכך היה לויאלי ביחסו לרשות הפולנית החדשה. רע היה רק אז, כשצריך היה משה גולומב להיות מורה לענייני דת לילדי יהודים בבתי הספר של הגויים. שם נתגלה כמלמד ללא ידע עמוק ביהדות.

אחרת לגמרי היתה אשתו רחל. אשה נתונה למצבי רוח, לא שקטה, אש בוערת, אמא טובה ואהובה להרבה צעירים, שביקרו בביתה, שהפך במרוצת הזמן למפגש ציוני.

הבת אלא היתה במשך הרבה שנים בתפקיד האחות הראשית של משרד העזרה הסוציאלית בעיריית ורשה. היא נפלה על משמרתה, כשהושיטה עזרה כאחות רחמניה ליהודים בגיטו ורשה בימי המרד היהודי.

Home

 15. דרכים חדשות

מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) זעזעה את פולין, הצאר הרוסי הודח, אחריו הקיסר הגרמני. נוער פולני לומד הסיר את נשקם של היונקרים הגרמנים. אנשים, כגון אברהם טשוואק, יוסף ראדאק, זלמן לידזבארסקי, חשו, כי מתרחשים שינויים עצומים. הרובלים של הצאר, המארקים הגרמנים איבדו את ערכם, הפכו לפיסות נייר.

בני הנעורים הרגישו מיד בשוני. בעיר נוסדו ארגוני נוער: "חובבי שפת עבר", "מכבי" להתעמלות ולספורט, וארגון צופים "בר-כוכבא". לאחר מכן - גם "החלוץ" לעליית צעירים לארץ ישראל. אגב, זה היה הארגון הראשון מסוג זה בכל פולין. מארגוני הצופים קם אחר כך "השומר הצעיר".

הכל התחיל מפעולות התעמלות וסיורים. מדים יפים בצירוף שרוכים ציבעוניים וסימני הצטיינות. "ילדים משחקים במשחקי צבא" היו אומרים. נערכו מסדרים בדגלים גדולים וקטנים. הנושא את הדגל הגדול היה נחמן אקס. הקציבים היו: משה לאסקה, מנדל פיז'יץ, ניסק ליפשיץ, מאיר קאנאריק. הקצינות: נאנצ'ה ריבאק, מאלה וישינסקה, דובה אלתר, ניצקין. נערי מלאבה התחרו זה בזה במעשים טובים. יהודי זקן נושא ארגז סחורה, יהודיה - צרור מצעים, מופיעים מיד הצופים הצעירים ונושאים את צרורותיהם.

בכל שבת הם צועדים לבית הכנסת, נאמנים למצוות הצופים "אל ומולדת". הצעדה, התיפוף בתופים היו חידוש גמור. כל זמן שהיו אלה סתם טקסים, היו אבא-אמא מסתכלים ושותקים, אפילו נהנים. ההתנגשות הראשונה בהתנגדות ההורים היתה, כשהתחילו ללכת ליערות, לכפרי הגויים. ההורים חששו מפני כל תקלה, העלולה להתרחש. בזה לא רצו. ולכן היה בורח הנוער מבתיהם.

השמחה הגדולה על שחרור פולין נמוגה חיש. דם יהודים נשפך בכל המדינה: בלמברג, במינסק, בפלוצק. ברכבות ובדרכים רצחו יהודים. על יד מלאבה רצחו הגויים את משהלה הקטן, הקצב שהיה חוזר על פני הכפרים. מנחם קוזיברודסקי מ"השומר הצעיר", חייל בצבא הפולני, נרצח בגרזן בידי האיכרים. תנועת הצופים היהודית מתפתחת מהר ומרגישה את עצמה מנוכרת ושנואה על ידי הנוער הגויי. השרוכים נעלמים, העברית תופשת את מקומה של הפולנית בחוגיהם. אפוס הגיבורים של "השומר" בארץ ישראל כובש את הדמיון. הצופים הופכים לחברי "השומר הצעיר" - גורם חדש לסכסוכים חמורים עם ההורים, המחפשים בדרך כלל תכלית לילדיהם. בשנים הקודמות נסעו אנשי מלאבה - ברוך איצל פרלמוטר ויקיר ורשבסקי לביקור לארץ ישראל. עכשיו הפכה הנהייה לארץ ישראל לתופעה המונית. בנים ובנות מבתים אמידים נוטשים את בית הספר והולכים ללמוד מלאכה.

קמות "קהיליות ילדים", מושבות קיץ. ילדים מבצעים עבודות שונות בעיר. את שכרם הם מכניסים לקופה משותפת, כדי לשלם בעד חברים, שאין ידם משגת לפרוע את מסיהם לכיסוי הוצאות החבורה. שנה-שנה נערכים נשפי פורים גדולים. חברי "השומר הצעיר" מופיעים מחופשים בבגדי פורים, מסכותיהם מייצגות דמויות מן המקרא, טיפוסי עם וכדומה.

ההכנסה מהנשפים האלה, שנערכו בליווי מוסיקלי בבניין הגימנסיה היהודית, הוקדשה לטובת מושבות הקיץ. חגי יהודים נחוגו בחגיגיות רבה, במיוחד חנוכה ול"ג בעומר. בשורות סגורות צעד הנוער ליער. צעדות ל"ג בעומר סחפו זקנים ונערים ליער.

באותם הימים עזבו המנהיגים הקשישים את מקומם והופיעו הצעירים: צבי ודוד פרלה, מאטק בורנשטין, חייקל וישינסקי, זאב יוניש - כולם עתה בישראל.

חיימוש פיז'יץ, בן העשירים, הקים את האגודה המקצועית של המבשלות. המעשה הזה עשה רושם עז בעיר. המבשלות לא תקראנה עוד למעבידותיהן "מאדאם".

עם "בונד הנוער" נמנו: משה הרמן, קשעסלא, שמואליק פרלברג והאוהדים חיים יוניש, משה-דוד צ'אשנק, אברהם ורשבסקי.

בהשפעת הקולוניזאציה היהודית ברוסיה בשל הרעיון בלב בונדאים רבים להגר לארץ ישראל. הם הצטרפו ל"פועלי ציון". החברים הפעילים היו אז: נחמן אקס, ברלינקה, בצלאל שאפיק, אברהם שאפט.

אנשי העיר נוסעים ונוטשים אותה. אפילו מנהיגי ה"בונד" היגרו לארצות רחוקות: לדרום אמריקה, לאוסטראליה וגם לארץ ישראל.

בזמנים, שבהם עזבו את העיר טובי הצעירים ועלו בזרם בלתי פוסק לארץ ישראל, צף ועלה מאיר קאנאריק, נכדו של זלמן לדר, כאיש ציבור מרכזי. מוצאו היה מפלוצק, התחנך ולמד במלאבה. הוא סייע להקים הסתדרות צופים יהודים ונעשה אחד ממנהיגיה. כשהתחילה תנועה זו ללכת בדרכים חדשות, התרחק ממנה ונעשה שחקן התיאטרון יחד ער ארעק גרינברג ועבד כמנהל פינקסים בטחנת סבו. אחר כך נשא אשה, היה לאבא וחי לו ככל שאר הבריות הדומים לו. היו נפגשים בבית קובה קלעניץ, אצל סבינה ליפשיץ, אצל נאנצ'ה ריבאק, מפטפטים, עושים מעשי שטות בקלפים, שותים תה, משוטטים בשדרות הגן במלאבה. אבל הזמן חולף ואינו עומד על מקומו. התעניינותו בצורכי ציבור עוררה אותו והוא נמשך והצטרף למערכת "מלאווער לעבן". התעניין בבעיות העיר. בשעת הבחירות למועצת העירייה נבחר כחבר מטעם "פועלי ציון" ומטעם החלק המתקדם של האוכלוסיה. אחר כך היה חבר הוועד של הנהלת העיר.

בסביבה רוויה שנאה צעד מאיר קאנאריק את צעדיו הראשונים במועצת העירייה. הופיע בפעם הראשונה בישיבה פומבית של מועצת העירייה ופנה לגויים ביידיש. הגויים נדהמו, והיהודים נחרדו. הוא ימיט שואה על ראשיהם - טענו. הגויים אמנם גרמו הרבה צרות. הם' שינו את ימי השוק מימי ג', ו', לימי ד' ושבת, כדי לחתור תחת קיומו של המסחר היהודי. היהודים לא נבהלו. אף סוחר אחד לא פתח את חנותו בשבת ואף בעל מלאכה לא בא לשוק עם סחורתו. ימי השוק נראו עלובים ומצומקים. האיכרים הפסיקו לבוא העירה. נציגי הגויים בעירייה הפסידו במשחקם, וימי השוק חזרו כקודם.

מועצת העיר התכוונה לגרום צרות ליהודים ונאלצה להיכנע לדרישת היהודים. בפעם הראשונה בתולדות היהודים בעיר הקימה העירייה בית "מושב זקנים" ליהודים, גן ילדים עירוני לילדי היהודים. קבעו דמי סיוע למוסדות יהודיים שונים, לגימנסיה, לקייטנות לילדים, להזנה יותר טובה בבתי הספר העממיים. הגויים שנאו את מאיר קאנאריק ויחד עם זאת רחשו לו כבוד. תודות ליושרו ולהשכלתו הציעו לו להשתתף בוועדות העירייה החשובות ביותר.

במרוצת הזמן תוגברה הנציגות היהודית על ידי הבונדאים, שקיבלו אף הם נציגות במועצת העיר: לייבל לעוונטל, קובה קלעניץ והינדה רוזנברג. נציגות "פועלי ציון" תוגברה על ידי בחירתם של בצלאל שאפיק ושמחה גאלאנט.

בימי מאיר נתהדקו היחסים בין מפלגות הפועלים היהודיות "פועלי ציון" וה"בונד" לבין מפלגת הפועלים הפולנית פ.פ.ס. חגיגות האחד במאי נערכו לפועלים יהודים ופולנים בשוק. מנהיגים יהודים ופולנים נאמו לפני הפועלים בני שני העמים.

כל ההישגים וכל העבודה החשובה בשביל היהודים לא פגעה בשאיפתו הנחושה של מאיר לעלות לארץ ישראל למען בנו הקטן. אבל הוא לא הספיק להוציא את מחשבתו לפועל ונספה יחד עם כל היהודים.

Home

16. רחובות מעורבים

אי פה, אי שם היה גר גוי ברחובות היהודים, בעל בית, בעל מלאכה, מטאטא רחובות, שואב מים או סתם גוי של שבת. רחובות של גויים בלבד לא היו כמעט. היו רחובות מעורבים. היהודים גרו ככל האפשר יותר קרוב לשוק, הגויים ככל היותר קרוב לקצות העיר. כך היה בכל הרחובות המעורבים. אי פה אי שם העזה משפחה יהודית להתגורר רחוק מהשוק, יותר קרוב ליער, לשדרות וולקה, בדומית הווימישלינים של הגויים, או הרחק בשטח רשות הכפרים. על יהודי בן עיר, שהתגורר כל ימי חייו בין יהודים וברחובות יהודים, נפלה אימה, כשנאלץ לעבור אפילו בצוהרי היום ברחוב זר כלשהו. הוא לא יכול להבין, כיצד מתגוררים יהודים בין גויים וכלבים. בכל חצר של גוי יש כלב מרותק בשלשלת ומתפרץ בכל כוחו. ואכן היו רק משפחות ספורות של יהודים, שהרחיקו כל כך את מקום מגוריהם. ברחוב ניבורגר, מאחורי העיר, גר זישה זילברברג, חסיד גור זקן, המוהל שבעיר. בזמנו החופשי עזר בחנותה של אשתו זיסה-דינה. היא עמדה בראש המשפחות היהודיות המעטות שגרו שם. לשכנים הגויים היה יחס של כבוד למשפחת האדוקים. מולם ובקרבתם היו עוד שתי חנויות קטנות של יהודים - איצ'ה פייגנבוים, גם הוא מחסידי גור, ושל גיסו מוטה-לייב פרלברג, הידוע בעיר בשם "רונאיצ'קה" (יד קטנה). הנשים והבנות עזרו בחנויות האלה ופרנסתם היתה מצויה בריווח.

בביתו של זישה גרו גם מנדל-לייב גרינברג, יעקב-דוד קליינר והאחים אברהם ויצחק יאניש.

ברחוב מסתחב לו על רגליו הדקות והארוכות יהודי רזה ופניו כפני שה שחור, על ראשו הקטן והשטוח כובע יהודי. הוא לועס תמיד קנה קש, עשב, זרעי תבואה - זהו הסרסר לאסק.

מנצרת, שהיה על פשפש הכניסה לבית הגלח, היתה תמונה אחרת, המתארת גוי מפוטם ורגלו המורמה רוצה לגרש יהודי רזה ומפוחד. הגוי צועק בנוסח הכתובת במקום: "ז'יד - לפלסטינה", "אל תקנה אצל יהודי!", "קנה אצל בן עמך!" בקרבת השלט ובסביבות החצר היו לעתים התכתשויות בין יהודים לבין גויים. צעירים יהודים: יהושע נאפארסטק, אשר יאניש, חיים- יוסף אייכלר ואחרים היו אורבים לגוי, שזרע ארס ואיבה ככלב שוטה על היהודים, ומזמן לזמן היו מתנקמים בו על מעלליו. ביום שישי אחד לפנות ערב מרחו על השלט זפת.

מאחורי קן השנאה ליהודים, שממול לבית הגלח, עוברת סימטה צרה אחורית בשם "הקדושה" ("פאשווינטה"), ליד בית הסוהר במורד ההר עד לרחוב ביבורגר. גרים בה רק שני יהודים. יוסף השקט (אביו של משה ליכטנשטין) ואשתו ציפרה (ציפורה), בנו החלש גרשון ובנותיו. שכנו, ה"בודקאזש" הוא יהודי העוסק בחלב, בעל פרות רבות, ובנותיו הבריאות.

ברחוב יש גם בניין לבן, המפחיד גם יהודים וגם גויים. זה בית החולים על שם "וואיצ'ך הקדוש", פטרון העיר.

משמאל, ממול בית זישה זילברברג, מתפתלים ונמשכים הווימישלינים הצרים, כמעט ללא יהודים, עד בית רשות הכפרים (וויטוסטבו). לסימטה זו שני חלקים. מצד הגשרון, בכיוון הרוזגארד, גרים הקדרים הגויים, מקצוע שאין יהודים מחשיבים אותו. רק בני הנעורים, שהתעתדו לעלות לארץ ישראל, התקרבו אל הקדרים ורצו ללמוד מהם את תורת המקצוע הזה. מעברו השני של הגשרון, יותר קרוב לרחוב ז'ולדובר, גרו רק יהודים.

ה"וויטוסטבו" היה בסימטת הקצבים, קרוב ל"האלעס" הגדולים, שבהם היתה ה"קיבה" של העיר. לקצבים היה כאן בניין משלהם, חסידים משלהם. מרדכי-לייב ראק, יהודי עשיר, חתנו של שמעון ליפסקר, יהונתן סעגאל, מרדכי שטרומפמן, מוטלה זילברשטין, מורדוביץ', יהודים סוחרים אמידים, חסידים של "שטיבלים" שונים ובתי מדרשות, היו מתפללים תמיד בשבתות ובימי מועדים בבית הכנסת של הקצבים.

על שטח מחצית הרחוב השתרע גן הירק של יהודה-ניסן טאכנה. אוויר הרחוב היה גויי. בכניסה מרחוב ז'ולדובר עמדה משאבת ברזל גדולה, שמימיה היו "קשים". היא חילקה את הרחוב לשניים - חלק לוולקה וחלק לשוק. בדרך לוולקה גרו יהודים אחדים: אברהם פשעמיארוביץ', בריש פרלמוטר בבנין של לבנים אדומות ומסביבו גן יפה. לחיים דראטווע היה כאן מחסן עצים. בחלק הרחוב הסמוך לשוק גרו רק יהודים: חנן טייפלד, הנחתום מוורשה, סימה הנחתומית, אליה-בריש זילברמן, החייט צדוק וינדיצקי, יהושע פרוכט - צבע הבתים, שעלה עם משפחתו לארץ ישראל, משה לאסקה, מאטיס כץ, שמואל- אביגדור גרינברג, קורן ועוד אחרים.

חשיבות רבה בעיר היתה נודעת למנדל גורני, הכינור הראשון ומנהיג הכליזמרים של העיר, שגרו כאן בחלק היהודי של רחוב ז'ולדובר. בשכנות לאותו רחוב גר "הכינור השני" - פישל גרין. שאר המנגנים: יעקב גרינברג, מנדל גרין וברל בדחן, המנגן בחלילית, גרו בין יהודים ברחובות אחרים.

הכליזמרים היהודים, שהרנינו את שמחות היהודים, היו בדרך כלל עניים מרודים. הם נאלצו לפרנסת משפחתם לעסוק גם במקצועות אחרים, כספרים, כחובשים. כך עשו יעקב גרינברג, פישל גרין, מנדל גרין. נאמנים רק למקצוע המנגנים היו: ברל בדחן, יהודי בקפוטה, חבוש כובע יהודי, ומנדל גורני שהיה לבוש כבר קצרות, כמנגנים אחרים. בעיר חיבבו את תזמורתם. בייחוד היו גאים על הכנר הגדול מנדל גורני.

לב יהודי בעיירה היה נכסף ועורג לניגון. נשמה יהודית נמשכה כצמא למעין מים חייים לנגינה המטהרת את האדם וצורפת אותו ומעלה את החיים מן האפרוריות היום יומית לערך נעלה. השבתות, המועדים, התפילה, הסעודות והשמחות - מלאות זמירות ונגינה. חסידים כלתה נפשם לניגונים המושכים את הלב, המושרים ל"בני היכלא קדישא" ב"שטיבל" בצאת השבת. הניגון לחסידים הוא אחד מיסודות החיים. כשבא חסיד אל הרבי, הוא משתדל להביא אליו ניגון חדש. אחת ממעלותיו של אברך היתה היותו בעל מנגן, יודע להתפלל כשליח ציבור לפני העמוד, כי תפילת חסידים קשורה בהתלהבות וגם בזמרה.

המתנגדים אינם שרים בשעת התפילה. הם יודעים רק זמירות של שבת ומועד בשעת הסעודה בביתם.

במוצאי שבת בשבוע של החתונה, לאחר הבדלה, מופיע בבית המחותנים יצחק גורני, יהודי בעל גוף נאה ותמיר קומה. הוא בא עם חבורת מנגנים לנגן "שבוע טוב".

בבית דולקת עששית-ברק. השולחן מכוסה עוד במפת-שבת לבנה. מחותנים, ידידים ישובים בהרחבה, חבושים כובעי קטיפה, כיפות קטיפה, לבושים קפוטות של משי ואטלס, או בחלוקי שינה אדומים או כחולים ברקמת פרחים בשלל צבעים. הנשים עדויות בזהב ובאבני חן ומשי. שותים תה, הגברים משוחחים, מעשנים סיגארים. במוצאי שבת נהוג לעשן סיגאר.

פתאום מופיע מנדל גורני. צלילים מתוקים של כינורו צובטים בלב. מנדל גורני כמנגן, פישל גרין מלווה אותו בנגינה, יעקב גרינברג בעוגבו, ברל בדחן בחליל ומנדל גרין בבטנון. כולם משתדלים לנגן רק ניגוני שמחה וששון: "שבוע טוב!" "שבוע טוב!" "מזל טוב!" חתונה, חתונה ! אבל אין השמחה שרויה בחדר. ככל שהם מרבים לנגן, זולגות הדמעות יותר ומתקבל משהו נוגה ועצוב מאוד, כמו בחתונות של יהודים, או בשמחות של יהודים בעיירה. השמחות גם הן נוגות.

בעל הבית, יהודי חסיד, מתעורר ראשון, רוצה בעל כורחו להשתחרר מהצלילים המכושפים, כאילו מתסבוכת של חבלים. הוא קם ומביע את תודתו למנגנים. הם מפסיקים את הנגינה. הכל מתעוררים ומאחלים זה לזה - מזל-טוב, מזל-טוב, יום טוב, שבוע של בריאות טובה! כך מתחיל שבוע החתונה.

והנה הגיע יום החתונה. החתן והכלה צמים. בבית מצב רוח של חול המועד. סימה הנחתומית עמלה. ריחות מאפה נישאים באוויר הבית. מחותנים שמחוץ לעיר לבושים חציים בגדי-חג וחציים בגדי-חול הולכים ובאים. ביום כזה בשעות הבוקר מופיע שוב מנדל גורני עם חבורתו ומנגנים לפני הכלה, מנגנים "בוקר טוב" והכול פורצים בבכי. ככל שמתקרבת שעת החופה, גוברת ועולה הרגשת העצב. נוגה ביותר היא הכלה. עליה לצום, להתפלל לפי מחזור של יום כיפור. יום שמחתה הופך ליום של אבל, של בכייה ודמעות בלי קץ. נזכרים במוות, בחורבן ירושלים. לפני החופה מתייצב ברל בדחן לשיר לכלה ולכבודה. הוא פותח ואומר: "כלהשי, כלהשי, שפכי דמעות / בכה תבכי לכבוד הכלולות / צלחת מרור לך אתן / די לך לבכות, כלת חן". ואף על פי שמרבים לאכול ולשתות ויוצאים במחולות וברל בדחן מכריז על המתנות הרבות לזוג וממטיר דברי חן, תעלולים וגוזמאות, פתגמים, בכל זאת אין שמחה בלב.

חתונה כזאת מביאה ל"כלי-זמרים" פרנסה לשבועות רבים. המחותנים משלמים, האורחים משלמים גם הם, מי תמורת נגינה לכבודו, ומי לכבוד ריקוד שלו. ההכנסה העיקרית שלהם היא על פי רוב - התשלום בעד "מחול המטאטא" ו"מחול-המצווה".

בזמנים החדשים מנגנת חבורת ה"כלי-זמרים" גם בתיאטרון, ב"הזמיר" קטעים מ"שולמית", מ"המכשפה", שירי עם, זמר של צוענים, של רועים, מעובדים בטעם יהודי. לחנים אלה חודרים לשמחות היהודים וגם לתפילות.

חבורת מנגני מלאבה היתה מנגנת גם בערים ובעיירות שבסביבה, גם בחתונות הגויים ובנשפים שבחצרות הפריצים. מנגינות יהודיות ודגים ממולאים של יהודים היו תמיד חביבים על הגויים.

היה גם רחוב חורז'יל, שוק ירוק, רחובות שקולנה, דלוגה והרבה רחובות קטנים, שבהם גרו ועבדו יהודים.

היו סימטאות שנתייהדו על ידי השמות, שקראו להם היהודים. "רחוב האסמים" כונה על ידי היהודים "רחוב מנדל מרקר". שם גר והיה לו מחסן של סיד,עצים ופחם, פרנס הקהילה מנדל מרקר. בימי מלחמת העולם הראשונה היה ראש העיר.

מסימטה זאת נמשכה ה"סימטה המתפתלת", המכונה "סימטת יעקב-שלמה". שם גר יעקב-שלמה מונדז'אק, הסוחר בסוסים, בתבואה וביערות, היה בעל אחוזה משלו. יעקב שלמה היה יהודי פשוט, החובש בשבתות כובע קטיפה ומתפלל ב"שטיבל". כשהיה מתרגז, נעשה קולו צרוד ואז קשה היה לשמוע ולהבין, מה הוא סח, כאילו חרונו וזעמו שינקו את גרונו. כשהיה נתקף ברגשות שמחה היה לוקח לגימת יי"ש, תופס את אשתו ויוצא אתה בריקוד, אפילו ביום חול פשוט. הכעס והרוגז לא הגיעו אצלו עד כדי שיכחת אהבתו הגדולה לילדיו. הוא היה נוהג לוותר להם, היה מוחל להם על כל תעלוליהם וחביבים היו עליו כל הצרות שגרמו לו. אהבתו לילדיו היתה כה גדולה, שלא יכול היה לסרב לבן זקוניו דודצ'ה, שבעודו נער נמנה עם ראשוני העולים לארץ ישראל.

ברחוב שקולנה היה בית ישן. באותו בית גר, כך אמרו, נפוליון, כשנמשך לחדור לרוסיה. לאמיתו של דבר, גר בו אחד הגנראלים שלו. באותו בית גר כבר הרבה שנים סוחר התבואה אברהם טשוואק (מסמר). הוא היה בעל בעמיו. כל ימי חייו נאבק ביצרו הרע. השם "מסמר" מעיד, כך אמרו הבריות, כי בשעת קבלת התבואה היה מונח מסמר על המאזניים. אחרים סברו, כי המסמר ניקב את רצפת האסם, שעליה הריקו האיכרים את תבואתם. לרמות סתם על ידי לחץ ברגל, או על ידי משקלות מזויפים, לא יכול להרשות לעצמו יהודי הנאבק ביצר הרע. שונה לגמרי היתה המלחמה שניהל בבית המדרש החדש. אברהם האדום נלחם כארי נגד כל אלה, הגורמים לכך, כי מקום קדוש ייראה כמו, להבדיל, תיפלה. "היכן נשמע הדבר, צרח, כי בבית המדרש ישטפו את הרצפה, ישימו בכל פינה מרקקות וליהודי לא יהיה לאן לירוק את רוקו?"

המאבק הגדול ביותר התחולל בסוכה לעיני כל השכנים. אברהם טשוואק בעל הפנים הסמוקים היה אכלן כדבעי. משהביאו אליו לסוכה את ראש דג השיבוטה הגדול, פתח מיד במאבק בליווי ניגון מתאים; "אתה, יצר הרע, רוצה לפתותני להיכנע לתאווה לאכול את הראש, ואני דווקא, שתתפוצץ, לא אטעם ממנו",  ואברהם מרחיק את הפנכה עם ראש הדג. - אך בכל זאת יום טוב היום - ממשיך הוא ומתרכך - ולכבוד יום החג מצווה לאכול דגים", והוא מקרב באיטיות את הפנכה בחזרה אליו. - "אבל, יצר הרע, אתה רוצה לפתותני..." הפנכה מתקרבת ומתרחקת הלוך ושוב על פני השולחן. אברהם נוהג בראש השיבוטה כחתול בעכבר. העין הלבנה של הדג המת שעל הפנכה נדמית, כאילו הוא צופה במאבק ביצר הרע בחיוך חיוור של נסיון המוות, שמשמעו: תמיד זוללים הדגים הגדולים את הקטנים. תמה המלחמה. המצווה של אכילת דגים בחג גברה על יצר הרע.

אילנות גדולים משני עברי הרחוב, בחצרות הבתים גני ירק ומטעים מלאים ירקות, פרחים ופירות. על אדני החלונות תערוכות של עציצי פרחים, עגבניות ירוקות, אדומות, שהיהודים חושבים אותם לפרי מאכל טריף של גויים בלבד, מתחממות בקרני השמש הטובה.

Home

17. רחוב ווארשעווער *)

רחוב ווארשעווער היה הרחוב היהודי הארוך. הוא הוביל יהודי מלאבה בדרכם האחרונה לבית העלמין הישן והחדש. אבל עד לדרכם האחרונה היה עוד מרחק רב.

תחילתו של הרחוב היתה כעין מסדרון לשוק הקטן. יום יום היה כאן מסחר ער בדגים, בפירות ובירקות. הדייגים, סוחרי הפירות, בעלי הדוכנים, וכן הפיסח חנה ואשתו, היו כאן בעלי הדעה. בעלות הבית שבאו לשוק פחדו מפניהם כמן מאש לוהטת, הם נזהרו מלהיכשל ומלשמש נושא לפיהם הגדול. חיים האדום ישב לו בנחת על דוכני ערימות הפירות עם בתו רבקה, שהיתה נפקדת בשיגעון שבועיים בכל חודש. "רבקה השחורה", אמה של המשרתת אלקה, היא כאן התגרנית הוותיקה ביותר. בחורף לבשה מעיל חם מרופד יפה בצמר גפן ובין ברכיה החזיקה סיר מלא גחלים לוחשות כדי להתחמם.

הדגים הוחזקו בתוך כלי עץ ממולאים גושי קרח. הפירות היו בתוך דליי עץ צרים ובסלים עגולים ועמוקים, או מונחים בשורות על כנים של עץ.

דובדבנים אדומים וצהובים, חזרזרים ירוקים, דומדמניות ירוקות, לבנות- צהבהבות, שזיפים מכל המינים ובגודל שונה, תפוחים, אגסים ליד צנונים וצנוניות אדומות, גזר צהוב, בצלים, סלק. פירות וירקות מכל המינים הזינו את העיניים בשלל צבעים רעננים, קרירים וטריים. השוק הקטן היה תמיד מלא, היתה לו צורת ערב חג, אפילו בימי חול. מסביב היו חנויות היהודים ובעלי המלאכה היהודים.

על הכניסה לרחוב וארשעווער שמר ביתו של אלתר כהן, מנהיגם של "קוזאקי הקב"ה" מן האלכסנדר  "שטיבל".

הרחוב נמשך במורד מן השוק עד למשאבה. משם התחיל בעלייה עד לגשרון "צדוק". רץ במעלה ההר, עד שהגיע אל קצה העיר.

הבתים הקטנים היו על פי רוב בנויים מעץ לפי הטעם והתכונות של בעלי הבית. רק יהודים גרו פה, בכל הרחוב לא גדל אפילו עץ אחד. הרחוב סאן מההמונים שבו. כאן חיו בעלי תיבות הזמרה, הסמרטוטרים, בעלי הכרכרות, הולכי הכפרים וכיוצא באלה, ואי פה אי שם גם יהודי חסידי, כמו: מנדל וולף, חיים-שמעיהו הדיין, הירש-טוביה, איצ'ה-מנדל, פישל רוזנשטין, רחוב של בעלי מלאכה, חנוונים - יהודים של ימות החול.

באמצע הרחוב עמדה משאבת הברזל. המשאבה היתה תופעה לא יוצאת מן הכלל. מספקת מים קשים לבית, לבהמה. בהרבה רחובות בעיר היו משאבות, אפילו בשוק, מול ביתו של דוד פיז'יץ. כאן ברחוב ווארשעווער, היא היתה שונה משאר משאבות העיר. כאן שימשה כגמול, גבול בין החיים ובין המוות. יום יום היתה חורקת וגונחת עם כל משיכת יד הברזל הכפופה שלה, עולה ויורדת בכבדות. לפעמים מוכרחים שניים או שלושה אנשים להיתלות בה, עד שמשיגים ממנה מעט מים. בחורף גדל ועולה סביבה הר קרח וקשה לגשת אליה. שואבי מים היו מטילים על הקרח אודים דולקים כדי להמיסו.

פתאום נפטר אדם בעיר. לוויה נמשכת מן השוק לרחוב ווארשעווער, המשאבה גדלה כהר החוסם את המעבר וקשה לעבור בקרבתה. המלווים מגיעים עד המשאבה, חוזרים על שבחי הנפטר, משתתפים בבכייה, מתעמקים בהרהורי עצמם, רוחצים ידיים וחוזרים. בהמשך הדרך עד בית העלמין נשאר הבר-מינן רק עם קרוביו ומקורביו. ה"עיר" חולקת את הכבוד האחרון אך ורק עד המשאבה. הדרך מן העיר עד המשאבה הוא נתיב מלא חרטה, חשבון הנפש והרהורים נוגים. המשאבה ברחוב ווארשעווער היתה שונה מכל משאבות העיר.

בעיר היו מביאים מים, מים קשים, ממשאבה או היו שואבים מבאר מחצר סמוכה. מים רכים היו אצל יאכעט, במרחק רב מן העיר. את המים היו מובילים שואבי המים בחביות עץ מבית לבית. מובילי המים היו ה"לודנעס" - גויים. איציק היה נושא מים באסל ובזוג דליים. איציק היה יהודי גוץ, סמוק לחיים, שער קצר שחור מפוזר על ראשו ולייבל "פראל" היה "אוכל ימים" בעד הספקת מים. לייבל היה ידוע בכל העיר, כל אחד ניצל אותו, הוא פחד מפני כל איש, אפילו מפני נערים קטנים. השמיע מישהו באוזניו את שתי המלים: "לייבל, סכין!" והבחור הגדול היה מעמיד את שני הדליים המלאים, זורק את האסל ופורץ בריצה, כבורח מאש בוערת. בשבתות היה סועד ליד שולחנו של אברהם יצחק וישינסקי. צווארון גומי לבן וכותונת היה מקבל פעמיים בשנה מבריש צייטג. משפחת גז'אבייניאז' היתה נותנת לו מכנסי כותנה ומקטורן כותנה תמורת דמי סבלות - נשיאת סחורות לדוכנים בימי השוק. פת גדולה של חלה, פרוטות אחדות היה מקבל בעד ביצוע שליחות, בעד הבאת משלוח מנות. לכליזמרים היה נושא מים במשך כל השנה תמורת הזכות לשאת את הבטנון ואת החצוצרה לחתונות. לייבל היה שייך לעיר והעיר דאגה לו.

לייבל פראל  Lajbel Peral

מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 76

בחור כהלכה, שחור כטטרי, היה לייבל. פניו שמנים-מבהיקים, מרחפים בעולמות אחרים - היו פורחים גם בחורף גם בקיץ בחטטים אדומים, וזיפי שער קצרים, קשים כמחטים נעוצים בהם. הוא לא הירבה לדבר. המלים נפלו מפיו, שנתמשך מאוזן לאוזן כטבעות בודדות, הנושאות משרשרת ללא קשר ביניהן. הוא חיפש כל מלה, בדומה לאדם המקפץ מאבן לאבן, כשהוא רוצה להימנע מנפילה לבוץ. כל מלה היתה כרוכה במאמץ של כל חושיו, של כל שרירי פניו ועיניו. לבסוף נשמע צליל מטושטש, ממוסמס, מגה ללא גבולות, שצפה במחשבותיו.

העיר לא התעניינה כמעט בלייבל פראל. האנשים סברו, כי בדרך הטבע זקוקה עיר כמלאבה למשוגע העיר, לשקץ (שייגעץ) העיר, וגם לשוטה העיר. וכך היו אומרים: "אם נהיה זקוקים לשוטה העיר, לשייגעץ העיר, נלך לשאול ברנש כזה מעיר אחרת?" לייבל עצמו לא הפריע לאיש, מעולם לא חסם דרכו של מישהו. חולשה אחת היתה לו, הוא חיבב בעל תפילה טוב, חזן טוב ואם תשוקות כאלה נמו בלבו, הרי היה רצונו הגדול, תאוותו העזה, לזכות פעם לתפקיד של ש"ץ לפני העמוד. כאשר בא בנו של לייב-הירש, שהיה חזן בברסלאו, לבקר את אביו, הגיע קץ לנשיאת המים, לשליחויות, לסבלות ולירידים. ימים שלמים רבץ לייבל בחצרו של לייב הירש, כדי לראות ולשמוע את החזן מברסלאו. בפורים ובשמחת תורה היו היהודים מרשים לעצמם להושיב את לייבל במרכזו של אולם וחצוצרה בידו למען יפגין את כוח יכולתו. לייבל התייחס ברצינות רבה למופעו זה, הוא תקע בכל כוחות ריאותיו הבריאות לשפופרת הפליז, באולם התחילו לפרוח צלילים כעטלפים שחורים, כל שומע היה מתכופף ומתקפל מפחד ומבחילה. ההתעללות בלייבל לא גרמה לא שמחה ולא תענוג.

אותו דבר היה קורה גם בשמחת תורה. כשהגיעה השמחה לשיאה עד כדי זריקת טליתות איש ברעהו, היו מובילים את לייבל לעמוד. פעם בשנה היו ממלאים  את רצונו ומספקים את השתוקקותו.

בצהרים התנהלו החיים ברחוב ווארשעווער בחוץ. יהודים ישבו בחנויותיהם, עמדו בפתח. כאן עבד בעל מלאכה, שם תיגרנו ליד דוכן, עגלה עברה, כרכרה, מוכר הגלידה בחום, בסינורו הלבן וחביונת על ראשו. בבית אלתר כהן היו חנויות רבות. ראשית חנותו הוא, חנות מלאה ועמוסה בדים ואריגים. מדרגות עץ יורדות לשם. המוכרת היא אשת אלתר כהן. על יד חנות זו נמצאת חנותו הקטנה של משה גבאי מהאלכסבדר "שטיבל". הוא נקרע שם לגזרים בלחץ הקונים העומדים על המיקח, על ראשו כובע הקטיפה של שבת. ללאה פיליארס יש שם חנות, ששימשה גם למעדניה. שם אפשר היה לאכול חתיכת מליח ולקנח בעוגת ביצים, לשתות כוס תה, כוס גזוז עם עסיס, הנמדד בכוסיות קטנות ממתכת לבנה, המולחמות לידיות תיל ארוכות ותלויות על צווארי צנצנות זכוכית ובהן עסיס בצבעים שונים: אדום כפטל, תרוג כלימון. הם מעוררים את החשק לשתות, לחטוף שיחה עם המוכרת, שהיתה פעם יפה ופיקחית. ממול ישב זה שנים רבות יהודי קטן צהוב "פאטער הקטן" בפונדק ממש. גויים שתו אצלו שכר, יי"ש וזללו מעיים וכרוב.

על יד חנותה של לאה פיליארס גר ועבד זה שנים רבות הכובען מנדל בנו של יוחנן, וגיסו של שמואל, חורט המצבות. שפתותיו ריטשו ללא הפסק כשני קפיצים טעונים באמירת פרקי תהילים בשעת עבודתו. במותחו כובע על ברכיו היה מתפלל ואפילו בשעה שהיה מקבל תשלומי כסף. הוא תפר כובעים למאות ולאלפים לראשי יהודים וגויים מכל המינים ומכל הגדלים. נערים יהודים היו מובאים אל מנדל בערבי חג. יחד עמו עבדו שני בניו המתבגרים. הם הלכו יחד עם אבא בדרכי החסידים.

ממול הסתפרו אצל יעקב גרינברג הכליזמר. בסמוך, ליד הדלת של החייט לעווענטאל, היה תלוי שלט ארוך ועליו מצוירת אשה במעיל ארוך. חיים שלוסאז' (המסגר), חאסקל שלוסאז' ומאיר שלוסאז' עבדו במרתף. מסדנת מאיר נשמעו הנקישות והשיופים שלו ושל שוליותיו. שלושה מסגרים גרו באן בסביבה. על פי רוב נשמע קולו של מאיר. כל השנים היה מתחיל בעבודתו מיד עם התחלת ימות החול שבשבוע. הוא היה מעורב עם אנשי העיר. היה ממטיר פתגמים, בדיחות וגם ניבול פה לכל עבר, גם אם איש לא ביקש אותו להשמיע את דבריו. היו לו בנים חזקים כפלדה, מחושלים ומוצקים. נערים בעיר ידעו, כי להירשל יש "חישוק" בבטנו וכי הוא יכול לעמוד לבדו נגד הכול.

בין המסגרים הבריאים והחזקים גר יהודי חיוור ורזה, תרוג כאתרוג, מנדל אובשאנקו ומסחרו בעורות. בסמוך היה שלט גדול ועליו מצויר קצין רוסי. שם גר החייט הצבאי וויעלגאלאסקי. ליד הדלת היתה יושבת אשה זקנה. שמיעתה וראייתה היו לקויות. חטטים גדלו על עורה הזקן. היא היתה מבשלת אפונים ממולחים ומפולפלים. זה שנים רבות מדדה את אפוניה לילדים בכוס של עץ בגודל גביע עם תוספת כלשהי.

ליד פינקוס הפחח ורחל-לאה, שהובילה עופות לוורשה, גר מנשה שרענסקי, חסיד משכיל, בעל המוסף בבית המדרש הישן. לבניו היו משקפיים מצבטים במסגרות זהב והיו אוהבי נגינה.

קצת יותר קרוב לשוק גר הסנדלר שמחה הצולע ואברהם תופר מעילי פרווה. ממול למשאבה - הזפת אלטמן ואחיו ה"רוקח", "שלא היה לגמרי בסדר". מראשו ועד רגליו היה מרוח בשמן הסיכה, שהיה מגיש לאיכרים בקעריות פלדה בנות שלוש רגליים בצירוף מברשת קטנה שחורה למרוח בה את מגפיהם.

בצדו השמאלי של הרחוב גרו שמואל-אליהו קליין, החייט שרענסקי, ה"דזאדז'יצ'ים", דייגים העוסקים במסחר עם גרמניה, הכובען חאסקל בלום, זה שבנו מאנס היה עורך הדין היהודי בעיר. בשכנות גר ועבד הצבע אליהו, לפני המשאבה - בניו של מרדכי יאבלאן, שהיו לאחר מותו לספרים ולכליזמרים. כשהיו העשירים עורכים את החתונות באולמי ורשה ופרנסת הכליזמרים פחתה, הקימו תזמורת מנגנים יחד עם בניו של החייט מורגנשטרן.

באותו רחוב גרו: תפר הנעליים שאפיק, עושה המזוודות קראסנובורסקי ועוד הרבה יהודים אחרים. ליד הגשרון ממש גר המלמד נוסקה ובנו טייטלבוים בעל הזקן הבלונדי המחודד. הוא היה לובש מגבעת קשה שחורה. במקצועו היה כותב בקשות, עורך דין ביתי ותלבושתו המיוחדת התאימה למקצועו. הוא גם היה כעין חובש שייעוצו בענייני משפט, והיה מטפל בבית הדין במשפטיהם של דלי אמצעים.

החצר הגדולה ביותר ברחוב ווארשעווער היתה של לייזר נארז'עמסקי. הוא ניהל עסקים גדולים עם רוסיה וגרמניה במסחר העורות, היינות והחרסינה. לאחר מותו ניהל את ממלכת עסקיו חתנו החסיד הירש טוביה יוניש, בעלה של זיסה-רייזל, בתו היפה והפיקחית. בחצר הזאת היתה תנועה סואנת והומה. משפחות רבות גרו בה. אנשים היו מגיעים, נוסעים, מתהלכים.

בימיו של הירש-טוביה חל שינוי רב. החצר חדלה מהיות חצר. במרכזה צץ ועלה בית, בית חסידים פתוח וחם. מבוקר עד מאוחר בלילה לא נסגרו דלתותיו. אנשים באו ושוחחו בדברי חסידות, לשאול עצה, לשתות כוס תה, לשחק שח. אילו ניתן פה לקירות, היו יכולים לספר, איך מנהלת זיסה-רייזל בחכמה ובחן בעזרת גבאיותיה מלוכה מסועפת, סודית של נשיאת צרורות מזון, לבוש וסכומי כסף למשפחות נכבדות, שירדו מנכסיהן. כל זה נערך במטבח הגדול ורחב הידיים, הנוצץ ומבהיק באלפסים וקלחות של נחושת כבדים ובסירים התלויים על הקירות. הכל נעשה בצנעה, בסודי סודות, לבל יגונב לאיש דבר. שרה ואטמאכר היתה העוזרת הראשית, עתירת חן היתה מופיעה בכל מקום הדורש השתתפות בבכי, ניחומים, ולשמח במאמר או בפתגם.

בחדרים הנמוכים מסתובב לו הירש-טוביה והטלית על כתפיו. הוא עובר מחדר לחדר אנה ואנה, גם אם זה כבר אחרי הצהריים. יומו של הירש-טוביה נפתח בטבילה במי מקווה קרים הן בחורף הן בקיץ. - "האם יכול מתבגד להבין את חן טעמה של טבילה קרה בטבת?" היה אומר. מנהג הטבילה השכם בכל בוקר נשתרש אצלו מהזמנים, שבהם למד יחד עם יענקלה מראדזימין, שהוכתר אחר כך לרבי. ראשו פעל בלי הרף. הוא לא יכול היה לנהוג ככל יהודי, הוא חיפש דרכים משלו. בחתונתו של בכורו, אברהם יעקב, היה מוכרח לרקוד בתוך יין.

הירש טוביה הפסיק לנסוע אל הרבי. כששאלוהו, מדוע אינו נוסע לרבי, היה עונה: "כל רבי עורך לו שולחן משלו. לרבי קטן - שולחן קטן, לגדול - שולחן גדול. הרבי שלי הוא כה גדול ועצום, ששולחנו מגיע עד למלאבה. משמע, כי תמיד אני יושב ליד שולחנו של הרבי שלי".

הירש-טוביה נחשב לאחד האנשים החכמים ביותר בעיר. מהבוקר עד הצהריים ישב ולמד. אחר הצהריים ובערב היו באים אנשים, ידידים טובים, לשאול בעצתו, למסור לו בוררות. הוא היה מפורסם כבורר גדול לא רק בעירו. הוא יישב סכסוכים מסובכים מאוד. כשהיה הרב מתקשה להוציא פסק דין, היה מתייעץ עם הירש-טוביה.

חצרו של הירש-טוביה הגיעה עד לגשרון. כאן היה הרחוב עולה קצת, כאילו היה ברצונו להתרחק קצת מהמים המלוכלכים של הנהר "ז'יקה", שמימיו זרמו בעצלתיים והיו אטיים עד לשעמום. מי הנהר חצו את הרחוב לשניים. מעברו השני של הגשרון חי חיים-שמעיה דיין, יהודי של שבת ויום טוב, השקיע ראשו ורובו בלימוד תורה. לפרנסה דאגה אשתו דינה, יחד עם בתה ליבע. היתה להן חנות קטנה סמוך מאוד לגשרון. חיים-שמעיה למד עם חסידי גור ב"שטיבל".

טיפוס לגמרי שונה היה בעל בית מגוריו של חיים-שמעיה. בדירת חיים- שמעיה, שבחלקו העליון של הבית, היו שרויים בחסידות, סיגפו את הגוף, עסקו תמיד בהתקנת עצמם לקראת העולם הבא, התפללו, צמו, עסקו בתורה. ואילו מאחורי החצר עמד יהודי בריא, חזק ושחור, לבוש סינר עור וגרזן בידו. הוא היה מעצב מעץ קשה גלגלים, עושה עגלות לעם האיכרים. זה היה יעקב הירש העגלן, הידוע בעיר בשם אלבריס. תודות למקרה נודע שמו לתהילה בקרב תלמידי הגימנסיה, שהתייחסו אליו ברגשי התפעלות וקנאה. זה היה בזמנים, כאשר ביקש הנוער ללמוד מקצוע מתאים לעולים ארצה. מקצוע העגלן נחשב למקצוע קשה. דוד פרלה, מוטק בורנשטין, זאב יוניש זוכרים, מה קשה היה להם לימוד המקצוע. בדומה להם היה חיים-יוסף אייכלר "צאץ". אילו היה עוד בחיים, היה בוודאי נזכר יפה בזמנים של עזריאל הנפח, שאצלו למדו אייכלר וחבריו מקצוע טוב ומתאים לארץ ישראל.

יעקב-הירש נוכח פתאום, כי אין לו להתבייש במקצועו. אפילו בארץ ישראל זה מקצוע מבוקש. נערים "היודעים לכתוב" פונים אליו ללמוד אצלו עגלנות. קשה היה לו לתפוס ולהבין, מדוע רוצים אנשים "המטיבים לכתוב יפה" ללמוד את המקצוע ולהיות עגלנים.

הוא הצליח. היו לו בתים, פרנסה, בריאות, תיאבון טוב. ודווקא לו היתה אשה היולדת רק בנות. והנה באה הישועה ובעזרת השם נולד בן ראשון ואחריו גם בן שני. העגלן היה מלא שמחה. היה נושא את בניו כתכשיטים יקרים, היה משחק עמהם, מנשק כל איבר מאיבריהם, כאילו רצה בזה להיווכח, שאלה הם ממש בנים. בנו זרח גדל קצת, הלך לרחוץ בנהר ו... לא חזר. בנו המבוגר יותר של יעקב-הירש אלבריס טבע.

החל מבית עזריאל הנפח נעשה הרחוב יותר דליל. כאן נמצאת המזפתה, סמטת חולות עוברת. כאן היו צעדיו הראשונים של "השומר הצעיר", של הגימנסיה. לפנים גרו כאן קצינים רוסים. אחר כך היה כאן בית "תלמוד תורה". גני מטע טעונים הרבה פירות משכו אליהם ילדי יהודים לסכן את חייהם, לטפס מעבר לגדר ולגנוב פירות.

מההר נמשכים שדות וגנים של משרדי ה"סטארוסטבו" - ריאותיה של רחוב ווארשעווער. אצים שבילי חול במורד ההר עד יאכעט, עד לבית משרפות השיכר של הסגלים, עד בית הקברות הנוצרי. מאחורי העיר נמצא בית הספר העממי הממשלתי לילדי היהודים, בית ספרו של גולומב, קצת יותר רחוק המלבניה של מנדל בורנשטין ובית השיכר של דוד פשיסוסקר.

הרחק מאוד מתמשך שדה רחב ידיים, גדור בחומת לבנים אדומות. בתשעה באב, בימי אלול, בעשרת ימי תשובה, בימי הצרות של הפרט והכלל מלאים השבילים המוני יהודים, גברים ונשים, ההולכים להשתטח על הקברות, להתחנן ולחפש מליץ יושר. כאן משתרע בית המועד לכל חי, שבו מוצא יהודי ממלאבה את מקום מנוחתו האחרון.

שומר בית הקברות הוא מארגנטינה, אשתו פרל ובתו רחל נושאות מכאן חלב העירה.

כאן קצהו של רחוב ווארשעווער. כאן הקצה של העיר היהודית.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

*) בשנות החמישים של המאה ה-19 נשרף רחוב ורשה כליל. ב-1860 היה אברהם דומבקאביץ (טארז'ר) הראשון, שהתחיל לבנות בתים ברחוב ורשה לאורך הנהר "דז'יקה". את הבתים הוא מכר ללייבל ורשאבר. אחר כך חידש בתים ישנים ובנה חדשים בקצה השוק וברחוב פלוצקר. בבית הראשון עם ה"מבוא" גר בעצמן. בשני – הרוסי איבנוב, קנטוניסט לשעבר. המערכת.

פרקים 1-9

מקור:  דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 97

Home

Dr. Zeev Yunis: "The Old Home Town" (English) ( Vol. I pages 533-422)

Back to Mlawa Yizkor Book Web Page

Back to Mlawa M.R.I

Last updated September 11^th, 2007