Jewish Mlawa Its History * Development * Destruction (Dr. Zeew Yunis: The Old Home Town, II)

הוצא לאור ע"י אירגון יוצאי מלאבה בישראל ובתפוצות

ארויסגעגעבן דורך די מלאווער אין ישראל און אין די תפוצות

הודפס מהמקור ע"י אורית לביא ועדה הולצמן לשם העלאה לאינטרנט, ברשות ובברכת אירגון יוצאי מלאבה בישראל, ספטמבר 2007.

הודפס מהמקור ע"י אורית לביא ועדה הולצמן לשם העלאה לאינטרנט, ברשות ובברכת אירגון יוצאי מלאבה בישראל, ספטמבר 2007

מוקדש לזכרו של אבי אברהם יעקב בן ר' צבי טוביה זכרונו לברכה.

מקור: דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 60

הסימטאות וכיכר המקווה נראו כאילו בחיבוק שתי זרועות ארוכות של הרחובות ווארשעווער ופלוצקר. הרוצחים הגרמנים סגרו את כל יהודי העיר מהסביבה בגיטו,שנמצא באותו שטח מוגבל.

שתי הזרועות יחד עם הסימטאות שיקפו את דמותם של חיי היהודים בעיר. כל חצר, כל בית, כל אדם הוסיפן גוון אור לאותו הווי ביתי מיוחד במינו. אדריכלים, מהנדסי-בנייה טרחו מעט מאוד בבניית הרחובות והבתים, כל בעל בית הקים את ביתו במקום, שהוא רצה בו, והבנייה היתה לפי טעמו. והתוצאה ? - הרחובות היו עקומים, הבתים נבנו לפי סגנון המצאתו העצמית של כל אחד. המסתכל בבתי העץ החד והדו-קומתיים, המצופים צבעי שמן מכל הסוגים ומכל הגוונים, ירוקים וכחולים, צהובים ואפורים, היה יכול לתאר לו בנקל את האנשים, שבנו אותם. כל בית היה שונה מהאחרים, בדומה לדיירים שבתוכו. לכל אחד מהדיירים היה דרך משלו והילוך משלו, אבל כולם יחד היו קטנים, פשוטים וחיו חיים שקטים וצנועים. לא בקלות היו יכולים דרי בתי העץ להתרגל אל בתי האבן הגדולים, שבהם נראה הכול זר וקר. המרפסות הקטנות ומדרגות העץ היו עונות לכל צעד באבחה ובחריקה. החלונות הקטנים, החדרים האפלים חציים, הרהיטים הכבדים והסולידיים שבהם, המטבחים וספסלי השינה הרחבים, הקדרות ואלפסי הנחושת על הקירות - בכל אלה יש משהו מהביתיות. הבתים היו משותפים לחיי דייריהם במשך שנים רבות. הם היוו חלק נכבד של חייהם.

כאן חצר ללא שערים, שבו תלוייה מחצית של שער על צירי ברזל כבדים. עשבי בר צומחים בין האבנים. חצר אחרת סגורה וגדורה ורק פשפש קטן נפתח שם בצמצום. יש חצר, שהיא פתוחה כרשות הרבים. באר במרכזה והבריות שואבים ממנה מים, עוברים מרחוב לרחוב. אדם רואה חצר והוא יכול מיד לומר, מי הם בעליה של החצר והאכסניה מסביב לרחוב והסמטא.

דלתות קטנות עקומות תלויות לפני כניסות צרות לחנויות. הפתוחות לגמרי. יש חנויות, הנמצאות מאחורי דלתות זכוכית קטנות, הנפתחות בידית ברזל דקה. חלק מן החנויות סגורות על מנעול, חלק - בשרשרות קטנות.

בכניסה לרחוב פלוצקר מצויות משני העברים אכסניות לעם האיכרים, לסוסיהם ולעגלותיהם, הבאים העירה בימי הירידים. בעלי האכסניות הם: אברהם טערז'ער, מנדל כהן ויצחק אייכלר.

חלקם העליון של האכסניות עם גגוניהם וצריחיהם נראים מוזרים ומשונים, בלי פעמוני כניסה מצטלצלים נפתחות הדלתות הקטנות ומופיעים יהודים, סבלים בריאי-גוף, המורידים בתנופה מלמעלה שקי תבואה מעל גבי קרשים חלקים הישר מהאסמים לתוך העגלות הכבדות.

במרחק צעדים אחדים מכאן יש חנות כעין סיפור קסמים. יוספה השחורה, כדמות מהחומש, מביאה מלוא חופניים פירות נפלאים ונדירים: תמרים, תאנים, חרובים, אגוזי ארץ ישראל, שקדים, אגוזי תורכיה, ענבים, תפוזים ועוד הרבה פירות אחרים, שאין יודעים לכנותם בשמם. מביטים על הפירות הטובים האלה בעיניים כלות. אין אפשרות לקנותם, מריחים איפוא, לפחות, את ריח הניחוח הנודף מהם ונישא גם מחוץ לחנות. נערים מצרפים פרוטה לפרוטה וקונים לפעמים בשותפות פרי. הם מתחלקים בנגיסותיהם: "לך נגיסה, לי נגיסה", ובשעת מעשה חושש כל אחד, פן תהיה נגיסת חברו גדולה משלו. חנותה של יוספה שבאמצע רחוב פלוצקר שימשה כדרישת שלום חיה מארץ ישראל.

על יד יוספה חי שנים רבות אהרון יוסף נרז'מסקי, יהודי רגזן. בקתותיו וחדר-המיטות היו מלאים בגדים ישנים, שהובאו מגרמניה. לאהרן יוסף היה בן יחיד יעקב משה, ברנש חיוור, רזה, זקנקנו השחור קצוץ. היה חבוש כובע אריגים יהודי ולבוש קפוטה שחורה באורך שלושה רבעים. צווארונו האשון והלבן, העניבה השחורה והארוכה העידו, כי אין יעקב משה הולך בדרכיהם המקובלות של בחורים הדומים לו. בליבו יקדה אש. שני אידיאלים גדולים, שהחלו לפאר את הרחוב היהודי, אידיאלים של שחרור אנושי כללי ויהודי השתלטו עליו כליל. ברגלו הפיסחת היה מכרכר באסיפות המחתרת ובחוגים. בשנת 1905, כשנתקהלו המוני יהודים ונוצרים בשוק, העז יעקב משה לנאום מעל יציע באוזני הקהל הרב. עודו מדבר ובטרם סיים את נאומו, תפסוהו קוזאקים ולעיני כל הנאספים הפליאו בו את מכותיהם. זה היה רק חלק מהעונש. על פעילותו הציונית-סוציאליסטית שילם במאסר בבית הכלא, במחלת השחפת ובמוות בטרם עת.

בשנות חייו האחרונות הסתובב כמנודה באלם, כזר בין הקרובים לו. ואם היה נכנס אי פעם לקרובי משפחתו, נדמו ונאלמו כולם באמצע דיבורם. לא יכלו לסלוח לו על העוול, שגרם לבני משפחתו. הבריות פחדו מפניו. לא האמינו לו. "הלא הוא גרוע מגוי" - היו אומרים. "הגוי מאמין גם הוא במשהו, ואילו הוא אינו מאמין בשום דבר". הבריות רצו להצטדק על התנכרותם ואי ידידותם ליעקב משה.

מהעבר השני של הרחוב, קצת במורדו, גר בחצר יעקב הרצל גאלאנט, שהיה נוהג לצרף ככל האפשר יותר שמות לו ולבני ביתו. די היה למישהו בעיר לומר יעקב-הרצל וכל אחד ידע, כי מתכוונים ליהודי גבוה, כחוש ומראה פניו כאילו פיזרו עליהם אפר והם נראים כאילו הוא נכון לפרוץ בבכי בכל הרף עין. אפילו בזקנו לא היה שום זיק של חסידות. זה היה זקן אשון, ללא כל צבע, זקן של חול, כאילו דהה בשמש, והשערות כאילו חוברו בסיכות לפניו הדלים בגלל צומותיו התכופים, בגלל דבקותו, בכיו והתייפחויותיו על חורבן ירושלים.

בימות החול עסק יעקב-הרצל במסחר השקים. לפנים בימי נעוריו, כדרך יהודים כמוהו, לאחר שכלו דמי הנדוניה, עסק במלמדות. בניו, לא עלינו, לא האריכו ימים. הבכור שזכה והגיע לבר מצווה, היה לבוש בבגדים לבנים. היו לו לא פחות מארבעה שמות: חיים, נתן, שמחה, בונים. באותה הזדמנות הוסיף שמות גם לעצמו: יעקב, נפתלי, הרצל, ולאשתו צירף את השמות: חוה, חיה, פיגה. כפי הנראה, הועיל צירוף השמות, וחיים נתן שמחה בונים גדל ופילס דרך לעוד ועוד ילדים.

לאחר סיום כל פרשה בחומש היו חייבים כל נערי החדר שלו לקום מהר ולומר בקול רם: "חיים נתן שמחה בונים בן חוה חיה פיגה ור' יעקב נפתלי הרצל - לאריכות ימים".

במראהו החיצוני ובהתנהגותו היה דומה לחברו מבית התפילה של חסידי אלכסנדר - בונים שיעס. זה היה חסיד מסור ותמים. תם בענייני העולם. הבריות אהבו להתבדח ולקשור לשמו אירועים מצחיקים שונים. פעם רצה לקנות עוף לכפרות. הוא רצה לדעת, אם לפניו תרנגול או תרנגולת. בידיעתו הדלה ביותר בשפה הפולנית שאל את הגויה: "צ'י טו יא, צ'י טו טי?" ("האם הוא - אני, או - את"). הוא נזהר מאוד שלא להיות בד' אמות של אשה.

כל יום ב' וכל יום ה' היה יעקב הרצל יושב בתענית מלבד ימי הצומות הקצרים והארוכים. יום ולילה היה יושב ועוסק בתורה. לפני חצות היום לא היה מספיק לסיים את הכנותיו לתפילה. היה אוכל רק פעם או פעמיים ביום. אבל לא פסח אף על סעודת חסידים אחת. הוא אהב לשמח את עצמו בשמחות חסידים. יעקב נפתלי הרצל היה שותה לאחר לגימת יי"ש מעט שמן, כדי למנוע את עליית היי"ש לראשו.

משפחת גאלאנט בעיר, יעקב הרצל ואיצ'ה מנדל גאלאנט, התייחסו לפי מוצאם למשפחת מקובלים גאלאנטי מצפת, אל ר' אברהם גאלאנטי, המחבר של "קול בוכים".

ויטי הפקחית (ליפינסקי), שנאלצה במשך שנים רבות לגדל בכוחות עצמה ארבעה ילדים, לא התפעלה במיוחד משכניה שבשני עברי הרחוב, בדומה ליחסה אל יהודים מכובדים אחרים. בין דברי החכמה שרכשה בימי חייה, שלא היו קלים כלל וכלל, היתה משמיעה מזמן לזמן הערה וזו לשונה: "יש לך ואתה נותן - הנך נושא חן. אין לך ואינך נותן - אינך נושא חן. וזהו זה".

המשומד וישניבסקי התפאר, כי בבית עסק יהודי התכוונו לרמותו, בשעה שקנה סחורה איזושהי. שותף אחד שאל את רעהו: מה יקר? - כ"ה, היתה התשובה, ולו אמרו, כי המחיר הוא שלושים. "מעולם לא היו כ"ה שלושים", אמר.

משפחת בלום מרחוב פלוצקר זכתה והיא סיפקה לעיר גם תורה וגם קמח. פרט ללדרברג ולצגלא משך יאנקל בלום במשך שנים רבות את רוב התלמידים והמבוגרים לחנות הספרים שלו. הוא היה המפיץ של הספרים בחלקם הגדול ביותר. באותן שנים פירנסה אמו הנחתומית את העיר בלחם. המאפיות בעיר נשאו את שמות הנשים. היו ידועים השמות: גולדה הנחתומית, במרתף ליד יאנקל קאזיאק, מינדל הנחתומית בסימטת בית הכנסת, מלכה הנחתומית (קליינברד) ברחוב חורז'יל, סימה האופה דובשנים. רק הופיעה סימה באיזה בית, ידעו הכול, כי עומדים שם לפני חגיגת חתונה.

הנחתומית ביילה עברה דרך ארוכה מרחוב פלוצקר במלאבה אל רחוב רש"י בתל-אביב. דרך השכונה המעורבת של יהודים וערבים בנווה שלום. כשהגיע בן מלאבה לארץ ישראל, או כשהיה איש מלאבה מחוסר עבודה, היה גר ארעית ואוכל אצל ביילה הנחתומית. דלתותיה היו תמיד פתוחות.

לפנים גר בביתה ר' טוביה דיין החכם, איש סודו ויועצו של אלכסנדר שטיבל. ממול, אצל הנחתומית פסיה, גר אהרן פודקראייבר (כאבאנסקי) מחסידי גור.

בחצר הסמוכה עמדו יהודים בחלוקים (עשויים מבארכן) עם כתמים אדומים טעונים סיבי פשתן בסינוריהם הגדולים, התפורים משקים, וטוו חבלים. אלה היו אברהם עושה החבלים ובנו.

העזים שברחוב היו נוגסות בלי הפרעה מודעות וגליונות פרסום, שהיו מודבקות על דפנות הסוכה ("בודקה") לגזוז שליד החצר. מאחורי הקיר השני מכרה אשת אליהו הסמרטוטר פירות. משם והלאה נמשכים עד סופו של הרחוב בקתות עץ קטנות, הנראות כגרוטאות של ברזל חלוד. שם גרו: ברל עובדיה'ס, שמואל אוליבניק, המפיק שמן מזרעי פשתן, הזגג גוטליבובסקי, שלמה התפר - יהודי יום יום. בין הבקתות עמדו בשכנות קרובה בתי העשירים מנדל קודזבורסקי וישעיה מונדרי. לחצרו הגדולה של קודזבורסקי היה מראה גויי. היא היתה מלאה מכונות בשביל גויים בלבד. ואילו לביתו של ישעיה מונדרי היה מראה יהודי. זה היה בית עצים רחב ידיים שנדמה, כאילו בית אחד עומד על הכתפיים של בית אחר מתחתיו. בבית התחתון היה בית העסק הסיטונאי לסחורות מכולת. בבית העליון גר ישעיה מונדרי, בניו ובני בניו. תמיד ניתן היה לראות כאן אנשים, שבאו הנה מהעיירות הסמוכות לקנות סחורה, או אנשים תשושים מרעב, שבאו לכאן לאכול לשובע. בבית ישעיה מונדרי היה השולחן ערוך במשך כל היום. מנהג הבית היה - קבלת אורחים. תמיד קיבלום כאן בסבר פנים יפות. זה היה בית עשירים היחיד בעיר, שהצטיין בהכנסת אורחים. ישעיה מונדרי היה כעין כלבא שבוע.

ישעיה מונדרי היה יהודי בעל צורה נאה, נדבן, בעל צדקה גדול וחסיד גור מסור. כשהיה הרבי מגור עובר דרך העיר, היה מתאכסן בבית ישעיה מונדרי.

מוצאו של אחד ממנהיגי "אגודת ישראל" בפולין היה מבית זה. התנועה האורתודוכסית, שקמה בפולין בהשפעת רבני גרמניה, היתה בניגוד לכל התנועות, שקמו ברחוב היהודי. היא התנגדה גם לעלייה לארץ ישראל.

פנחס מונדרי היה מראשוני מנהיגיה האורתודוכסיים, שביקר בארץ ולמרות התנגדותו לכל המפלגות הציוניות, היה מהיחידים שבמחנה, שאילצו את תנועתו לכלול במצע תוכניתם את עניין ארץ ישראל.

ליד גן הפירות בכביש לפלוצק גרו: דוד אופטובסקי, אברהם יצחק וישינסקי, מנהל החשבונות בבית העסק של ישעיה מונדרי. מולם גרו קיקלר. שלושה אלה היו אחרוני הדיירים ברחוב פלוצקר. בתיהם היוו את סוף הרחוב ואת ראשיתו של כביש שצ'גוב ושרנסק.

היער העירוני משתרע מעבר אחד הרחק עד ינובו, חורז'יל והלאה, ומעברו השני הוא מתקרב עד לניידנבורג, אלינשטין ולסביבות מזרח פרוסיה. על יד רודה - ראשיתו של יער מלאבקה, הנמשך לאורך עשרות מילין מסביב.

היערות היו מתמשכים לאין סוף, אלמלא הבריות, אשר חקרו ומצאו, כי כאן ביערות העבותים הגיעה אדמת רוסיה לסופה ומתחילה אדמת גרמניה. חפרו באדמה חריצים עמוקים, הציבו אבני גבול, העמידו מהעבר השני חיילים לבושים בירוקים, לשמור על הבורות ועל האבנים, המפרידים ביער בין שתי המדינות.

היערות, כרגיל, היו ירוקים באביב ובקיץ, לבנים ומכוסים שלג בחורף. בין העצים גדלים אלפי מינים של צמחים, חיים שם חיות ורמשים ועל האילנות חיים ומשחקים עשרות מיני ציפורים כרגיל ביער. כשמשמש היער לגבול מופיעים בו הרבה אנשים זרים, הנעים בתוכו חרש ובזהירות, מתפללים לליל עלטה, לגשם סוחף, לירח מסתתר בעננים, לרוחות סוערים, כדי שהחיילים הירוקים לא ירגישו בהם בחצותם את הגבול - שלא יראו ולא ישמעו. אם נתקל מישהו בחייל ירוק ביער, מוכרח אחד מהם להיסוג, או לעבור לעולם הבא. תקלה כזו היתה פעם ליהודי ממלאבה, שלא רצה לוותר ושלח את הלבוש בירוק לעולם האמת. הוא קשר את גופתו של הירוק עם רובהו לאחד העצים, שימשיך לעמוד שם ולשמור. אותו יהודי בנה אחר כך בית מדרש חדש בעיר, הקים גדר מסביב לבית העלמין החדש ובנה אוהל על קברו של הרב הישיש.

אין כל הכרח לירות דווקא ליד הגבול. אנשים יכולים להתפשר. אפשר לנהל משא ומתן ולהגיע להסכם עם החיילים הירוקים ולשתף אותם בפעולה. אז אפשר לעבור את הגבול משני עבריו ללא מפריע, עד שבאה שוב איזו תקלה.

לאנשים רבים בעיר שימש הגבול למקור פרנסה, אומנם לא קלה, וכרוכה בסכנה ובירידה מוסרית. כוחות עצומים שמרו על העיר והשגיחו שלא תיהפך לעיר הברחה.

יחד עם הסחורות שמעבר לגבול החלו לחדור מושגי חיים חדשים, דרכי חיים חדשות.

אין לשער, כי הגבול היה כעין "קלונדייק", שאליה נהרו הבריות לחפש זהב. לפרנסות המעטות של היהודים נוספה עוד אחת - סדק צר נפתח, ויהודים פרצו לעבור דרכו, למרות כל הסככות, כי לא היתה להם ברירה. הגבול יצר אפשרויות חדשות של פרנסה.

מסתובב לו אברך בעיר ללא פרנסה, מדמי הנדוניה כבר לא נשאר זכר (ואולי לא קיבל כלום מלכתחילה), נמאסים עליו החיים. עד לחתונתו היה בחור בבית הישיבה של החסידים, התורה היתה סחורתו - רכושו היחיד. והנה פתאום - ריחיים על צווארו - אשה וילדים. מה יש לו לעשות? רוכש איפוא "כרטיס" ומתחיל ב"נסיעות".

עוד בחשכה, בטרם הנצה החמה, אפשר היה לראות אברכי חסידים רזים וכחושים, נשים פנויות וחופשיות, אלמנות צעירות פונים לגבול פרוסיה. צרים ודלי בשר היו חודרים לשם לפני עלות השחר. רחבים ושמנים היו חוזרים בערב. במשך כל היום היה רועד מפחד לב האשה הצעירה בביתה - "הלוואי ויעבור בשלום".

כשהם מצליחים בדרכם, חוזרים האברכים בערב ופושטים מכנסיים, מקטורנים קצרים, מעילים רבים ללא ספור. כל אחד מהם התאמץ ללבוש על גופו הדל ככל האפשר יותר בגדים, בשעת נסיעה אחת ובהוצאות של אותה נסיעה ובאותה הסתכנות. נשים מתעטפות במשי, מבריחות שעוני זהב קטנים, יהלומים. אם איתרע המזל ונתפסים, הרי זה עסק ביש, בדרך כלל הגבול הוא "שלנו", כלומר - שומרי הגבול שוחדו. מזמן לזמן יש גם תקלה, הגויים מחרימים את הסחורה ו"מכבדים" בנוסף לזה גם במהלומות ביד גויית רחבה. מבריחים ותיקים חשים את סכנת הגבול כדגים במים, המצליחים למנוע את הילכדותם ברשת ולחמוק מן הסכנה.

בעיר יושבים יהודים חסידים, בעלי בית, סוחרים אמידים ומחכים לצעירים ולסחורתם. בעיר התפתח מסחר מסועף במלבושים משומשים וישנים ובכלי זהב.

"המסעות" אל מעבר לגבול, הלבוש הקצר, סכנות הגבול, הפגישות עם עולם שונה לגמרי, המנהגים השונים, הוציאו אברכים רבים מחוג משפחתם הפטריארכלי. מחשבות חדשות, שאיפות החלו לחדור לאט בלי משים ללב ולמוח.

חלק מאברכי הגבול פוגשים כעבור זמן כעסקנים במוסדות שונים, חברתיים ופוליטיים. חלק אחר מהם, אומנם מצומצם, נופל לתהום הדימוראליזציה.

היקף אחר לגמרי היה למסחר הסוסים. לא כל אברך מחוסר פרנסה היה מסוגל לעבור את הגבול עם סוסים. דבר זה יכול היה לעשות רק מומחה, בעל מקצוע. מסחר סוסים מסועף היה בקרבת הגבול. בעיר היו יהודים בעלי בתים הגונים, שעסקו במסחר הסוסים והם: הוויורים,. פריידנברג, ליכטר ויוסף דומבקייביץ. מסחרם פשט במדינה ובחוץ לארץ. איש לא ראה בזה שום פגם, אבל הגבול גרם מסחר מסועף בסוסים גנובים, כפי ,שמתאר זאת אופטושו בספרו "גונבי הסוסים". כל גנב, כגון: קיבקה-יערת (פארך), גראדול - מנגן אמיץ בתיבת זמרה, היה מנסה מזמן לזמן את מזלו להוציא סוסון מאורווה ולהבריח אתו את הגבול, אבל בזה התעסקו רק "חובבים" בריווח הזדמנותי. גנבי סוסים מקצועיים בתנופה רבה היתה משפחת "קראדניקים". מקצוע זה עבר בירושה מאב לבניו. הם היו לא רק גונבי סוסים. הם היו גם חובבים נלהבים של סוסים ומבינים גדולים בסוסים. שנים רבות עמדו בראש המסחר מעבר לגבול בסוסים גנובים.

במשך הזמן הכול מיטשטש. אחד מהן זכה והיה לגבאי של בית הכנסת הגדול במקום יוסף ראדאק המכובד.

לשיאה הגיעה ההברחה של "זאבי המים" ("העכטלעך"). רשת מסועפת של יהודים וגויים, וביניהם הרבה פקידי ממשלה, בכירים ואנשי צבא, היתה פרושה ממעמקי רוסיה עד למלאבה. שנים רבות עסק ארגון זה בהעברת צעירים עריקי צבא, פוליטיים, לא לגאליים מעבר לגבול. נוסעים אלה כונו בעיר "זאבי מים קטנים". מזמן לזמן נתמלאה העיר במאות צעירים זרים, שהגיעו מכל קצות רוסיה. הם היו מחכים בעיר ל"שעת כושר של הגבול". בעיר היו כבישי הרחובות רוטטים תחת גלגלי העגלות הכבדות של יאנקל גלוצר, פייבוש דומב וזרח בעלעגלה, שהיו עמוסות ומלאו


			פרקים 1-9

			10. רחוב פלוצקר

			11. הגבול

			12. רכבת עוברת בעיר

			13. ייחוס

			14. זמנים חדשים

			15. דרכים חדשות

			16. רחובות מעורבים

			17. רח' ווארשעווער