ד"ר יצחק זאב יוניס ז"ל

ד"ר יצחק זאב יוניס ז"ל, בנו של אברהם יעקב בן צבי טוביה ז"ל  ופלה יוניס לבית אוריאן 1902 - 1965

Dr. Icchak Zeew Yunis, son of  Abraham Jakob son of Cwi Tuwia and Fela née Orian 1902-1965

Dr. Zeew Yunish: The Old Home Town (English, Yizkor Book "Jewish Mlawa", Tel Aviv 1984)

ד"ר זאב יוניס: הבית הישן  (עברית, ספר יזכור "מלאבה היהודית, ת"א 1984)

קטעים מתוך חוברת לזיכרו בהוצאת אירגון יוצאי מלאבה בישראל, ת"א 1966

Mlawa during WWI

תוכן

ד"ר יוניס על שולחן העבודה 15.5.1961 Dr. Yunis at his desk
(Photograph - courtesy of Mlawa landsmanschaft, chairman Moshe Peles)

 אחד, אחד...

 אחד אחד או בקבוצות באים הם בצהרי היום או בלילה, מפסיקים את זרם המחשבה, מדירים שינה וכופים עלינו לראותם, להרהר בהם. פעמים יופיע בית שלם על כל דייריו, פעמים בתים הרבה, רחוב שלם.

הפעם באו כולם ביחד: יהודים, בתים ורחובות, כל אנשי הקהל, עדה שחורה של יהודים על טפם ונשותיהם, נמשכים ובאים מכל עבר, עד אין סוף, בתים בודדים נגוזים ומופיעים רחובות, אך מה שונו פניהם, כדייריהם משכבר הימים.

בימים עברו היה הרחוב רחוב, ואפילו היה קטן, וצר ועקלקל, שימש סמל לסדר וליציבות, עתה התערערו הרחובות כדייריהם, שינו צורה עד לבלתי-הכר. בתיהם נעקרו משורש. תמו לגווע, רחובות קיפחו קלסתרם ותחומם. חדלו לשמש דרך לאן שהוא. עתה משתרעים הרחובות חלולים, בתים עומדים בלי סדר, ואין לדעת לאיזה רחוב הם שייכים.

בימים עברו היתה כיכר השוק כיכר של ממש, וארבע צלעות לה. שורות של בתים נתמשכו. כל שורה ותושביה שלה, לכל אחת דיוקן משלה. רצה אדם להגיע מרחוב וארשה אל רחוב זאלדאווער לעבר מלון טיקולסקי, חייב היה לעבור על פני שני צדי השוק בזווית, בצד פערלא ובצד בראכפעלד, או בצד פייבוש שפירא וביז'ונסקי וקפיצת-הדרך נעשתה בחצייה אלכסונית של כיכר השוק.

כיום הזה לא נשתיירו מארבע רוחותיה של כיכר-השוק אלא שתיים בלבד: ביז'ונסקי—ליפסקר ירדו לטמיון כדייריהם לשעבר, והפכו תלי-חורבות ואבק-פורח. עומד אתה בראשיתו של רחוב ניבורג וצופה עד לעבר רחוב זאבראדעס, ואין מוחה בידך, כל הבתים, נהרסו כליל, כתושביהם היהודים. השטח כולו נראה כשדה עזוב, אלמלא בית-התפילה המתנשא לא יידע איש שעיר של נוצרים לפניו.

דברים, שזאב לא הספיק, כנראה, לסיימם. כחייו שלו נפסקו לפתע.

           Home

יעקב אלתר

זאב הלך...

 Home

אריה אלתר

נזכור את זאב

כשאני עומד היום על קברו של זאב להספידו, נזכר אני בעוד מקרה בו הספדתי חבר.

היה זה לפני הרבה הרבה שנים ואני עוד כמעט ילד, בכתות הנמוכות של הגימנסיה מת אז חבר כתתנו צגלה ואני מטעם הכתה הייתי צריך להיפרד ממנו. המקרה הזה נחרת עמוק עמוק במוחי, זוכר אני לא רק את התמונה בבית הקברות, אלא גם חלק מהדברים שאמרתי, זוכר אני שקשה מאד היו הדבורים עלי, לא גמרתי את דברי, פרצתי בבכי ואתי בכו רבים...

ואם אז קשה היה עלי הדבור, קשה הוא עלי היום שבעתיים. התבגרתי, אינני רגיל כעת להופיע בציבור, אימתא דצבורא גבר מאד ושנית מה אגיד על קברו של חבר ורע, מה אוסיף ביום השלושים לדברים היפים והכנים שנאמרו על זאב ביום הלוויתו. אשתדל על כן לקצר ואציין רק שתי תכונות נוספות לזאב, אותן לא הזכירו ביום מותו, א) יחסו להתיישבות העובדת ב) זאב כמעמיד מצבת עד לעירנו מלאבה.

כשבאתי ארצה, לפני למעלה משלושים שנה, ראשית מעשי היה טיול בארץ. הגעתי לנען וגבעת ברנר, וזאב אז רופא צעיר ברחובות והסביבה, כשהייתי בגבעת ברנר הגיע לשם זאב לביקור שגרתי. לא אדבר על החוויה הגדולה של פגישה עם חבר ותיק בתנאים החדשים של עולה חדש, אציין רק את היחס החם של אנשי גבעת ברנר לזאב, כולם הורים וילדים ידעו שיש על מי לסמוך בטפול ילדיהם, הגברים כבדוהו, הילדים אהבוהו אהבת אב והאמהות הצעירות העריצו ממש את רופאם. שבחים רבים נאמרו בפני על זאב, הוא היה בן בית בגבעת ברנר, היה בא לכל השמחות ולהבדיל למאורעות אבל, הוא היה נחשב כמעט לאיש המקום ולא כל אדם מבחוץ זוכה לכך.

ועוד מקרה אחד. בזמן מלחמת השחרור פונו ילדי משקי הספר ושוכנו במקומות יותר בטוחים. רוב ילדי הדרום שוכנו בדירות הריקות ביפו, ולשם טפול במפונים נבחרה ועדת מצב, אינני יודע מטעם מי, אבל זאב גם כן היה חבר ועדת המצב, למעשה הוטל עליו הטפול בילדים חולים ונשים הרות. יצא לי ולאשתי להיפגש אתו בנקודה זו וזוכר אבי את מסירותו הרבה לתפקידו.

הוא לא רק דאג לילדים הוא דאג לכל לשכון, להגדלת מנות המזון וכולי, בכלל היה זאב הכתובת אליו פנו אנשי המשקים בעת צרה. כמה קינאנו אנו אנשי הצפון בדרומיים שיש להם אב ופטרון בעת צרה ואני התגאיתי שאיש זה הוא חבר נעורי זאב...

ואשר לזאב כמלאבאי. דפדפתי אחרי מותו עוד פעם בפנקס מלאבה ועיינתי מחדש ברשימתו של זאב „די אלטע חיים". אמרתי רשימה, למעשה זאת לא רשימה כי אם יצירה גדולה, המשתרעת על למעלה מ-100 עמוד. את מה ואת מי מעירנו מלאבה לא הזכיר זאב בעמודים אלה. את כל העיר העמיד מחדש לפנינו. אנו מטיילים כבימי ילדותנו "אין די היימישע ווינקעלעך" דרך כל רחובות העיר, דרך "אלטן מארק", ווארשעווער גאס, פלאצקער גאס, דרך כל ה"הינטערגעסלעך",  טעפער גאס, זיעם מקום פלאץ ועוד ועוד. את מי מאנשי מלאבה הקדושים לא העלה עטו של זאב מן המכובדים ביותר רב העיר רבי טוביה, ר' איצ'קה עד לאחרון שבאחרונים: גרשון קאטאריניאזש, לייבל פראל, עוד ועוד, כולם עומדים לפנינו חיים על קלסתר פניהם, מלבושיהם, הופעותיהם, אופן דבורם, נדמה שאין משפחה אחת מאנשי אותה עיר שלא הזכיר, אין אחד מבינינו החיים שאינו חייב תודה לזאב על כך שהעמיד מצבת להוריו, משפחתו, חבריו וידידיו.

ולא רק את מלאבה הסטטית תאר זאב, הוא הנציח את ''הסלנג" המיוחד של סביבתנו, ראה את העיר בהתפתחותה, אנו נזכרים כשאנו קוראים את דברי זאב במנהגים והווי חיים שאבד עליהם הכלח: ה''חדר", מנהגי חתונה דאז, המלחמה בין הישן והחדש, ה''נייע צייטן", ה''נייע וועגן": הזמיר, די ערשטע ציוניוניסטן, בונד, השומר הצעיר, הכל הכל תמצאו שם.

כתב אחד המבקרים על "מנדלי מוכר ספרים" שגדולתו בכך, שאם יקום מישהו וירצה לשחזר את החיים היהודיים ברוסיה  במחצית המאה ה-19 יוכל לעשות את זה לפי כתביו. נדמה "שאם ירצה מישהו לשחזר את מלאבה אין טוב מ..האפופיאה" הגדולה אותה השאיר לנו זאב על עיר מולדתנו.

וכשאני שואל את עצמי בכוח מה היה זאב יכול לכתוב ולתאר את העבר שלנו אני נותן לו רק תשובה אחת: נכון שלזאב היה כשרון ספרותי, אבל נוסף לכשרון היה בקרבו לב חם ורגיש, דרך אגב הביטוי הזה "א ווארעם יידיש הארץ" הולך ונשנה בתיאורי האנשים השזורים כמה וכמה  פעמים. קוננה בלבו אהבה גדולה לעבר היהודי שנחרב ואיננו עוד. הכישרון המלאבאי הגדול שנדם, על הלב החם שהפסיק לפעום, על החבר וידיד נעורים שהלך לנצח אני וכל אנשי מלאבה מתאבלים מרה.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ד"ר יצחק זאב יוניס עם אשתו ד"ר מרטה - Dr. Icchak Zeew Yunis with his wife Dr. Marta

(Photograph - courtesy of Mlawa landsmanschaft, chairman Moshe Peles)

Home

חיקל רמות

לזכרו

(דברים בשלושים למותו באזכרה בבית חולים בילינסון —  ביום ג' 22 ביוני 1965)

ברשותכם אפתח בקטע מ"די אלטע חיים" (עיר מכורתי) — מפרי עטו של ד"ר יוניס ז"ל.

"די ווארשעווער גאס, האט אוועקגעפירט א מלאווער ייד אויף זיין לעצטן וועג צום אלטן און נייעם בית-עלמין..."

...הרחוב הוורשאי, הרחוב הארוך ביותר, הוביל יהודי מלאבה בדרכו האחרונה לבית העלמין הישן והחדש, אולם עד לדרך האחרונה — רב המרחק.

„תחילתו של הרחוב דמתה לפרוזדור לשוק הישן. יום-יום קויים כאן סחר-מכר של דגים, פירות וירקות. המפקדים היו סוחרי הדגים והפירות — סטראגאניאזשעס. חנא החיגר ואשתו "מאניע-סראק". בעלות-הבית יראו בפניהם כבפני אש ושמרו על נפשן לבל תיפולנה לפיותיהם המורחבים. "חיים-האדום" ישב שקט רכון על סטראגאנעס,קופות פירות, עם בתו רבקה. אשר כל חודשיים פקדה אותה מחלת השיגעון. "רבקה השחורה". אמא של המשרתת אלקה, יושבת כאן זמן רב מכולם. בחורף עטופה גלימה חמה. מרופדת צמר רך  —  ובין ברכיה  —  כרה עם גחלים רותחות. כדי להתחמם.

„דגים היו מונחים בקערות עץ עטופים עולש וגבישי-קרח עבים. הפירות סודרו בכפות צרות, בסלים עגולים, עמוקים, או מסודרים על כני-עץ. דובדבנים אדומים וצהובים, אגרעס ירוק — שזיפים מכל הגדלים והמינים. תפוחים, אגסים על יד צננונים שחורים, צנוניות-ראש-חודש אדומות, גזר צהוב, בצלים, סלק, פירות וירקות מכל המינים — תאווה לעין — על צבעיהם הקרירים, הטריים. השוק הקטן היה תמיד מלא. גם בימי החול נראה היה השוק כביום ערב חג. המקום היה מאוכלס חנויות יהודיות, בעלי-מלאכה יהודיים.

„הבתים ברובם היו בנויים מעץ בהתאם לטעמם ותכונותיהם של בעלי-הבתים. כאן התגוררו רק יהודים. בכל הרחוב לא צמח אף עץ. הרחוב רחש אנשים. כאן נרקמו חייהם של מנגנים על קטרינקות (קאטרינאזשעס), סמרטוטרים,  עגלונים, בעלי-כרכרות, רוכלי-כפר...

„רחוב של בעלי-מלאכה, חנוונים, יהודי-חול. באמצע הרחוב עמדה משאבת מים גבוהה מברזל. היתה זו תופעה לא-בלתי-רגילה. רבות היו משאבות המים בעיר על פני רחובות רבים, אפילו בשוק.

„ברחוב הוורשאי — משאבת המים היתה אחרת מכל משאבות המים בעיר. כאן היה גבול. גבול בין חיים ומות. לפתע מת אדם בעיר. לוויה משרכת דרכה לרחוב הוורשאי. משאבת המים כהר חוסמת את הדרך.

„מלווים אנשים את ההלוויה עד למשאבת-המים. אומרים..דבריי שבח" אחרונים לנפטר. עוזרים לבכות. מתעמקים במחשבותיהם. נוטלים ידיים וחוזרים. הלאה, בדרכן האחרונה עד לבית-העלמין. נשאר הבר-מינן רק עם הקרובים לו ביותר. "העיר" חולקת כבוד אחרון עד למשאבת-המים. הדרך מהעיר עד למשאבה רצופה חרטה,  חשבון נפש ומחשבות עגומות...

„החצר הגדולה ביותר ברחוב הוורשאי — היה שייך לחיים לייזר נרזשמסקי, אשר דרכי המסחר שלו בעורות, יינות ופורצלן השתרעו על פני רוסיה וגרמניה. אחרי מותו עברה המלוכה לחותנו החסיד הרש טוביה יאניש בעלה של בתו היפה והחכמה זיסע רייזל. החצר לא שקטה, הרבה משפחות,התגוררו כאן, אנשים באו, נסעו, הלכו.

„בימיו של הרש טוביה, חדלה החצר להיות חצר. במרכז צמח בית. בית חסידי פתוח וחם. נווה בעל-ביתי. לא נסגרו הדלתות משחר עד השעות המאוחרות של הלילה. באו לשוחח על חסידות, לשאול עצה, ללגום כוס-תה. לשחק שח.

„בחדרים הנמוכים מסתובב לו הרש טוביה והטלית מוצנחת על כתף אחת. פוסע בחדר הלוך וחזור, אם גם זה מזמן עברה מחציתו של יום...

„מוחו חסר מנוחה. זרה לו הריתמה, הוא מחפש דרכים משלו. בחתונת בנו הבכור אברהם יעקב[1] מוכרח הוא לרקוד בחבית של יין.

„הרש-טוביה חדל לנסוע לרבו. כשנשאל משום מה אינו נוסע לרבו, היה משיב : "לכל רבי — שולחנו". לרבי קטן — שולחן קטן. לרבי גדול — שולחן גדול. הרבי שלי כה גדול עד כי — שולחנו עד למלאבה מגיע. ע"כ הנני סמוך תמיד על יד שולחנו של הרבי שלי...

„נחשב היה רב טוביה לאחד החכמים בעיר. מבוקר עד צהרים עסק בתורה, אחר-הצהרים מבקרים אנשים, ידידים טובים באים לשאול עצה, למסור בוררות. כי ידוע היה, לא רק בעירו, כבורר, כמתיר סכסוכים".

ד"ר יצחק זאב יוניס ע"י העמוד משמאל - קבוצת "כפירים" "השומר הצעיר", מלאבה 1920

Dr. icchak Zeew Yunis, left to the pillar, "Kfirim" group, "Hashomer Hatzair", Mlawa 1920

(Photograph - courtesy of Mlawa landsmanschaft, chairman Moshe Peles)

*

הקטעים שקראתי  — הם מפנקס מלאבה.הפנקס נפתח ברשימה גדולה של ד"ר יצחק זאב יוניס — ''די אלטע היים" "ביתנו מכורתנו". זוהי אפופיאה מקיפה בת 100 עמוד ולמעלה על עירנו מכורתנו מלאבה, בה יוניס גדל, למד, עבר בסמטאותיה, היה בה בן-בית — וספג לקרבו מריחן, קלט מגוניהן, התרשם  מדייריהן, הסתובב ביניהם והזדהה אתם והעמיד יד להם ולעיר מכורתו, אשר אהבה בלב ובנפש.

מלאבה עיירה בת 25 אלף נפש ובה כשליש יהודים, באמצע הדרך בקו מסילת הברזל ורשה—גדנסק (דנציג). יהודיה, התפרנסו ממלאכה, ממסחר, אם כי היו גם ''גבירים" ביניהם, לפי המושג של הימים ההם — הרי רובם קיימו את עצמם ומשפחותיהם בעמל רב. נתנו להם חינוך מסורתי ובמשך הזמן גם חילוני — בעמל רב בריצה אחרי הקאפיקע. הגבירים מביניהם עסקו במסחר תבואות. אשר שלחו לפרייסן מעבר לגבול ואחרים במכירה לגויים, אשר בסביבה ובמשא ומתן ביניהם לבין עצמם. עיקר הפדיון בא משני ימי השוק בימים ג' ו-ו' ומירידים החודשיים והשנתיים. עיר מרכזית במחוז היתה וספקה סחורות לכל הסביבה והובילה אותן בעגלות ובמשך הזמן אף באוטומובילים.

במשך היום סחרן היהודים ועבדו. לפנות בוקר היו סרים לבתי-המדרש והקלויז ללמוד דף גמרא, משניות ופרק בעין יעקב, לאמור תהילים ולהתפלל בציבור. הוא הדין בערבים אחרי יום פרנסה מפרך.

והילדים חונכו על התורה בשטיבלעך, או ע"י מלמדים, מכל הדרגים, בחדרים. במשך הזמן — וזה קרוב למלחמת העולם הראשונה — בחדרים מיוחדים, אשר שם למדו שעה-שעתיים ביום אף עברית ולימודי חול — ''חדר מתוקן".

העיירה היתה קרובה לגבול הגרמני, לפרוסיה. בני העיר עסקו גם בהברחות מעבר לגבול ישירות, או חיו על הברחה שעברה את העיר. בעיר היו מתאספים בני אדם חיים על צרורותיהם למען גנוב את הגבול בדרך לאמריקה ובינתיים שוהים בה בסמטאות הצרות — בהסתר, רחוק מעין בלתי רצויה.

הקשרים עם פרוסיה ע"י הברחה, ע"י מסחר כשר בתבואות ע"י גברים ובעיקר נשים, אשר היו עוברות ביום א' בבוקר את הגבול עם פס ביד לעבוד בערים הגרמניות הקרובות וחוזרות בערב שבת — קשרים אלה הביאו אתם משב רוח אחר, מרענן ומתסיס. קמו בעיר אגודות: חובבי שפת עבר, ניצני מפלגות לציונות מחד ולבונד מאידך. והיה ''הזמיר", מועדון בלתי-מפלגתי, אשר ניסה לגשר על הבדלי המפלגות,ע"י פרוגרמה ''לתרבות יהודית, לאמנות, לשירה ולדרמה" —, ולא תמיד הצליח בכך.

היה זה המשך של אותה כתיבה מבית הספר, של הכתבות שלו  מארץ-ישראל למלאבה, ושל "די אלטע היים".

שנתיים לאחר קבלת תעודת הבגרות עלה יוניס ארצה. את החיבה והכמיהה לארץ —  קנינו, כמו רבבות ילדי ישראל אחרים מהחדר, מספר בראשית, ממכירת יוסף, מרחל מבכה על בניה, אשר היינו קוראים בניגון המיוחד בלילות חמישי של השבוע, כי רק בערב זה לפני  שבת — התפנה הרב מלימוד הגמרא, כדי לקרוא אתנו בחומש. היו אלה אותם הסיפורים. אשר הביאו את וולוולה של טשרניחובסקי לברוח מהבית — לארץ האבות.

אח"כ בא "השומר הצעיר" אשר אט-אט ובעקביות ע"י משחק, שיחה ואידיאולוגיה — גיבש בנו את השקפת עולמנו ואת המטרה והכמיהה לאוטואמניציפציה בארץ ישראל.

ובכיתה ה' חתמנו, כולנו על גלוית-תמונות מהארץ כי "אנו חברי המחלקה הח&#