ד"ר יצחק זאב יוניס ז"ל

 

ד"ר יצחק זאב יוניס ז"ל, בנו של אברהם יעקב בן צבי טוביה ז"ל  ופלה יוניס לבית אוריאן 1902 - 1965

Dr. Icchak Zeew Yunis, son of  Abraham Jakob son of Cwi Tuwia and Fela nιe Orian 1902-1965

Dr. Zeew Yunish: The Old Home Town (English, Yizkor Book "Jewish Mlawa", Tel Aviv 1984)

ד"ר זאב יוניס: הבית הישן  (עברית, ספר יזכור "מלאבה היהודית, ת"א 1984)

 

קטעים מתוך חוברת לזיכרו בהוצאת אירגון יוצאי מלאבה בישראל, ת"א 1966

 

Mlawa during WWI

 

תוכן

 

  לפני קברו     
  הרב י. ח. גלדוויכט 

7

 
  יעקב אלתר 9  
       
  לשלושים למותו    
  אריה אלתר 13  
  חיקל רמות 15  
  ד"ר יעקב רותם 25  
  זאב פינקוס    
       
  על עצמו 29  
       
  על אלה שהלכו    
  צבי אליאב (פרלה) 35  
  בינם וורשבסקי 43  
  פנחס מונדרי 45  
  בילה לקריץ 48  
  אנדז'ה ליפינסקה 50  
  יחיאל בן-ציון כץ 51  
  יהושע פראכט 54  
  משה צ'כאנובר 56  
  בריש פרלמוטר 57  
       
  מלאבה העיר שלו    
  העיר 65  
  דרכים חדשות 68  
       
  נחרבה עירו    
  במחוז הילדות 75  
  אחד, אחד... 79  
       


ד"ר יוניס על שולחן העבודה 15.5.1961 Dr. Yunis at his desk
(Photograph - courtesy of Mlawa landsmanschaft, chairman Moshe Peles)

 אחד, אחד...

 אחד אחד או בקבוצות באים הם בצהרי היום או בלילה, מפסיקים את זרם המחשבה, מדירים שינה וכופים עלינו לראותם, להרהר בהם. פעמים יופיע בית שלם על כל דייריו, פעמים בתים הרבה, רחוב שלם.

 

הפעם באו כולם ביחד: יהודים, בתים ורחובות, כל אנשי הקהל, עדה שחורה של יהודים על טפם ונשותיהם, נמשכים ובאים מכל עבר, עד אין סוף, בתים בודדים נגוזים ומופיעים רחובות, אך מה שונו פניהם, כדייריהם משכבר הימים.

 

בימים עברו היה הרחוב רחוב, ואפילו היה קטן, וצר ועקלקל, שימש סמל לסדר וליציבות, עתה התערערו הרחובות כדייריהם, שינו צורה עד לבלתי-הכר. בתיהם נעקרו משורש. תמו לגווע, רחובות קיפחו קלסתרם ותחומם. חדלו לשמש דרך לאן שהוא. עתה משתרעים הרחובות חלולים, בתים עומדים בלי סדר, ואין לדעת לאיזה רחוב הם שייכים.

 

בימים עברו היתה כיכר השוק כיכר של ממש, וארבע צלעות לה. שורות של בתים נתמשכו. כל שורה ותושביה שלה, לכל אחת דיוקן משלה. רצה אדם להגיע מרחוב וארשה אל רחוב זאלדאווער לעבר מלון טיקולסקי, חייב היה לעבור על פני שני צדי השוק בזווית, בצד פערלא ובצד בראכפעלד, או בצד פייבוש שפירא וביז'ונסקי וקפיצת-הדרך נעשתה בחצייה אלכסונית של כיכר השוק.

 

כיום הזה לא נשתיירו מארבע רוחותיה של כיכר-השוק אלא שתיים בלבד: ביז'ונסקי—ליפסקר ירדו לטמיון כדייריהם לשעבר, והפכו תלי-חורבות ואבק-פורח. עומד אתה בראשיתו של רחוב ניבורג וצופה עד לעבר רחוב זאבראדעס, ואין מוחה בידך, כל הבתים, נהרסו כליל, כתושביהם היהודים. השטח כולו נראה כשדה עזוב, אלמלא בית-התפילה המתנשא לא יידע איש שעיר של נוצרים לפניו.

 

דברים, שזאב לא הספיק, כנראה, לסיימם. כחייו שלו נפסקו לפתע.

 

           Home

 

 

יעקב אלתר

 

זאב הלך...

 

לא פיללנו כי נספיד אותך.

זאב הלך מאתנו באופן  כל כך פתאומי, שאנו, חבריו. ידידיו ואנשי עירו עומדים נדהמים ואין אנו יכולים למצוא שר מחשבתי. בכדי להאמין לאמת המרה,

 

שזאב - איננו יותר אתנו.

שזאב נפטר.

שזאב הסתלק, שהלך לעולמו, לעולם שכולו אמת.

 

אין בכוחנו להתרכז עכשיו ולעבור על החיים של זאב מימי ילדותו בעירנו מלאבה עד היום. נזכור פעולתו הציבורית עוד בגימנסיה בהיותו תלמיד חבר אז ב''השומר הצעיר". השפעתו על הנוער בסביבתו היתה עצומה.

 

השתתף בחיים הציבוריים בעירנו. היה חבר המערכת "דאס מלאווער לעבן". השתתף בכל הבחירות. מקומו — בין אנשי עמל.

עלה ארצה — אחרי היותו רופא מדופלם.

ידועה המסירות שלו לילד החולה.

ידועה המסירות שלו לאנשינו.

ידע ואהב את „האותיות הקטנות".

היה אינטליגנט יהודי מובהק.

היה ציוני כל כולו.

השתתף בכל פעילותנו. רק תמול שלשום דיברנו על התכנית להנצחת קהילתנו. אהב את „הנשמה היתרה" היהודית. הספציפית, הכה אופיינית. היה חסיד החסידות. את המצווה „והגית בו" מילא במלוא מובן המלה.

 

לא רק רופא ילדים מצוין.

ד"ר זאב יוניס — היה שם ידוע.

שבועת-רופאים מסורתית עוד מימי הרומאים. „קודם כל שלא להזיק" היתה בשבילו הרבה יותר מאמרא בטקס.

 

תמיד עזר במלוא יכולתו, בידע, ובמעשה.

ידען היה בספרות העם, בעברית וביידיש.

 

החיבור הגדול והעיקרי של זאב ב„פנקס" שלנו אנו קוראים עד היום כ„איכה" של קהילתנו.

 

כמה אהבה לכל יהודי

ואיזה מסירות לכל הציבור שלנו,

זאב, החבר שלנו

הרופא שלנו,

הידיד שלנו —

איננו איתנו.

גדולה מאד האבידה.

ואיך ננחם את אמו השכולה, אשתו, בניו הרכים ואחיו

זכרו יישאר תמיד בליבנו.

 

(Photograph - courtesy of Mlawa landsmanschaft, chairman Moshe Peles)

  

 

 Home

 

אריה אלתר

 

נזכור את זאב

 

כשאני עומד היום על קברו של זאב להספידו, נזכר אני בעוד מקרה בו הספדתי חבר.

 

היה זה לפני הרבה הרבה שנים ואני עוד כמעט ילד, בכתות הנמוכות של הגימנסיה מת אז חבר כתתנו צגלה ואני מטעם הכתה הייתי צריך להיפרד ממנו. המקרה הזה נחרת עמוק עמוק במוחי, זוכר אני לא רק את התמונה בבית הקברות, אלא גם חלק מהדברים שאמרתי, זוכר אני שקשה מאד היו הדבורים עלי, לא גמרתי את דברי, פרצתי בבכי ואתי בכו רבים...

 

ואם אז קשה היה עלי הדבור, קשה הוא עלי היום שבעתיים. התבגרתי, אינני רגיל כעת להופיע בציבור, אימתא דצבורא גבר מאד ושנית מה אגיד על קברו של חבר ורע, מה אוסיף ביום השלושים לדברים היפים והכנים שנאמרו על זאב ביום הלוויתו. אשתדל על כן לקצר ואציין רק שתי תכונות נוספות לזאב, אותן לא הזכירו ביום מותו, א) יחסו להתיישבות העובדת ב) זאב כמעמיד מצבת עד לעירנו מלאבה.

 

כשבאתי ארצה, לפני למעלה משלושים שנה, ראשית מעשי היה טיול בארץ. הגעתי לנען וגבעת ברנר, וזאב אז רופא צעיר ברחובות והסביבה, כשהייתי בגבעת ברנר הגיע לשם זאב לביקור שגרתי. לא אדבר על החוויה הגדולה של פגישה עם חבר ותיק בתנאים החדשים של עולה חדש, אציין רק את היחס החם של אנשי גבעת ברנר לזאב, כולם הורים וילדים ידעו שיש על מי לסמוך בטפול ילדיהם, הגברים כבדוהו, הילדים אהבוהו אהבת אב והאמהות הצעירות העריצו ממש את רופאם. שבחים רבים נאמרו בפני על זאב, הוא היה בן בית בגבעת ברנר, היה בא לכל השמחות ולהבדיל למאורעות אבל, הוא היה נחשב כמעט לאיש המקום ולא כל אדם מבחוץ זוכה לכך.

 

ועוד מקרה אחד. בזמן מלחמת השחרור פונו ילדי משקי הספר ושוכנו במקומות יותר בטוחים. רוב ילדי הדרום שוכנו בדירות הריקות ביפו, ולשם טפול במפונים נבחרה ועדת מצב, אינני יודע מטעם מי, אבל זאב גם כן היה חבר ועדת המצב, למעשה הוטל עליו הטפול בילדים חולים ונשים הרות. יצא לי ולאשתי להיפגש אתו בנקודה זו וזוכר אבי את מסירותו הרבה לתפקידו.

הוא לא רק דאג לילדים הוא דאג לכל לשכון, להגדלת מנות המזון וכולי, בכלל היה זאב הכתובת אליו פנו אנשי המשקים בעת צרה. כמה קינאנו אנו אנשי הצפון בדרומיים שיש להם אב ופטרון בעת צרה ואני התגאיתי שאיש זה הוא חבר נעורי זאב...

 

ואשר לזאב כמלאבאי. דפדפתי אחרי מותו עוד פעם בפנקס מלאבה ועיינתי מחדש ברשימתו של זאב „די אלטע חיים". אמרתי רשימה, למעשה זאת לא רשימה כי אם יצירה גדולה, המשתרעת על למעלה מ-100 עמוד. את מה ואת מי מעירנו מלאבה לא הזכיר זאב בעמודים אלה. את כל העיר העמיד מחדש לפנינו. אנו מטיילים כבימי ילדותנו "אין די היימישע ווינקעלעך" דרך כל רחובות העיר, דרך "אלטן מארק", ווארשעווער גאס, פלאצקער גאס, דרך כל ה"הינטערגעסלעך",  טעפער גאס, זיעם מקום פלאץ ועוד ועוד. את מי מאנשי מלאבה הקדושים לא העלה עטו של זאב מן המכובדים ביותר רב העיר רבי טוביה, ר' איצ'קה עד לאחרון שבאחרונים: גרשון קאטאריניאזש, לייבל פראל, עוד ועוד, כולם עומדים לפנינו חיים על קלסתר פניהם, מלבושיהם, הופעותיהם, אופן דבורם, נדמה שאין משפחה אחת מאנשי אותה עיר שלא הזכיר, אין אחד מבינינו החיים שאינו חייב תודה לזאב על כך שהעמיד מצבת להוריו, משפחתו, חבריו וידידיו.

 

ולא רק את מלאבה הסטטית תאר זאב, הוא הנציח את ''הסלנג" המיוחד של סביבתנו, ראה את העיר בהתפתחותה, אנו נזכרים כשאנו קוראים את דברי זאב במנהגים והווי חיים שאבד עליהם הכלח: ה''חדר", מנהגי חתונה דאז, המלחמה בין הישן והחדש, ה''נייע צייטן", ה''נייע וועגן": הזמיר, די ערשטע ציוניוניסטן, בונד, השומר הצעיר, הכל הכל תמצאו שם.

 

כתב אחד המבקרים על "מנדלי מוכר ספרים" שגדולתו בכך, שאם יקום מישהו וירצה לשחזר את החיים היהודיים ברוסיה  במחצית המאה ה-19 יוכל לעשות את זה לפי כתביו. נדמה "שאם ירצה מישהו לשחזר את מלאבה אין טוב מ..האפופיאה" הגדולה אותה השאיר לנו זאב על עיר מולדתנו.

 

וכשאני שואל את עצמי בכוח מה היה זאב יכול לכתוב ולתאר את העבר שלנו אני נותן לו רק תשובה אחת: נכון שלזאב היה כשרון ספרותי, אבל נוסף לכשרון היה בקרבו לב חם ורגיש, דרך אגב הביטוי הזה "א ווארעם יידיש הארץ" הולך ונשנה בתיאורי האנשים השזורים כמה וכמה  פעמים. קוננה בלבו אהבה גדולה לעבר היהודי שנחרב ואיננו עוד. הכישרון המלאבאי הגדול שנדם, על הלב החם שהפסיק לפעום, על החבר וידיד נעורים שהלך לנצח אני וכל אנשי מלאבה מתאבלים מרה.

 

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

 


ד"ר יצחק זאב יוניס עם אשתו ד"ר מרטה - Dr. Icchak Zeew Yunis with his wife Dr. Marta

(Photograph - courtesy of Mlawa landsmanschaft, chairman Moshe Peles)

 

 

Home

 

 

חיקל רמות

 

לזכרו

 

(דברים בשלושים למותו באזכרה בבית חולים בילינסון —  ביום ג' 22 ביוני 1965)

 

ברשותכם אפתח בקטע מ"די אלטע חיים" (עיר מכורתי) — מפרי עטו של ד"ר יוניס ז"ל.

"די ווארשעווער גאס, האט אוועקגעפירט א מלאווער ייד אויף זיין לעצטן וועג צום אלטן און נייעם בית-עלמין..."

 

...הרחוב הוורשאי, הרחוב הארוך ביותר, הוביל יהודי מלאבה בדרכו האחרונה לבית העלמין הישן והחדש, אולם עד לדרך האחרונה — רב המרחק.

 

„תחילתו של הרחוב דמתה לפרוזדור לשוק הישן. יום-יום קויים כאן סחר-מכר של דגים, פירות וירקות. המפקדים היו סוחרי הדגים והפירות — סטראגאניאזשעס. חנא החיגר ואשתו "מאניע-סראק". בעלות-הבית יראו בפניהם כבפני אש ושמרו על נפשן לבל תיפולנה לפיותיהם המורחבים. "חיים-האדום" ישב שקט רכון על סטראגאנעס,קופות פירות, עם בתו רבקה. אשר כל חודשיים פקדה אותה מחלת השיגעון. "רבקה השחורה". אמא של המשרתת אלקה, יושבת כאן זמן רב מכולם. בחורף עטופה גלימה חמה. מרופדת צמר רך  —  ובין ברכיה  —  כרה עם גחלים רותחות. כדי להתחמם.

 

„דגים היו מונחים בקערות עץ עטופים עולש וגבישי-קרח עבים. הפירות סודרו בכפות צרות, בסלים עגולים, עמוקים, או מסודרים על כני-עץ. דובדבנים אדומים וצהובים, אגרעס ירוק — שזיפים מכל הגדלים והמינים. תפוחים, אגסים על יד צננונים שחורים, צנוניות-ראש-חודש אדומות, גזר צהוב, בצלים, סלק, פירות וירקות מכל המינים — תאווה לעין — על צבעיהם הקרירים, הטריים. השוק הקטן היה תמיד מלא. גם בימי החול נראה היה השוק כביום ערב חג. המקום היה מאוכלס חנויות יהודיות, בעלי-מלאכה יהודיים.

 

„הבתים ברובם היו בנויים מעץ בהתאם לטעמם ותכונותיהם של בעלי-הבתים. כאן התגוררו רק יהודים. בכל הרחוב לא צמח אף עץ. הרחוב רחש אנשים. כאן נרקמו חייהם של מנגנים על קטרינקות (קאטרינאזשעס), סמרטוטרים,  עגלונים, בעלי-כרכרות, רוכלי-כפר...

 

„רחוב של בעלי-מלאכה, חנוונים, יהודי-חול. באמצע הרחוב עמדה משאבת מים גבוהה מברזל. היתה זו תופעה לא-בלתי-רגילה. רבות היו משאבות המים בעיר על פני רחובות רבים, אפילו בשוק.

 

„ברחוב הוורשאי — משאבת המים היתה אחרת מכל משאבות המים בעיר. כאן היה גבול. גבול בין חיים ומות. לפתע מת אדם בעיר. לוויה משרכת דרכה לרחוב הוורשאי. משאבת המים כהר חוסמת את הדרך.

 

„מלווים אנשים את ההלוויה עד למשאבת-המים. אומרים..דבריי שבח" אחרונים לנפטר. עוזרים לבכות. מתעמקים במחשבותיהם. נוטלים ידיים וחוזרים. הלאה, בדרכן האחרונה עד לבית-העלמין. נשאר הבר-מינן רק עם הקרובים לו ביותר. "העיר" חולקת כבוד אחרון עד למשאבת-המים. הדרך מהעיר עד למשאבה רצופה חרטה,  חשבון נפש ומחשבות עגומות...

 

„החצר הגדולה ביותר ברחוב הוורשאי — היה שייך לחיים לייזר נרזשמסקי, אשר דרכי המסחר שלו בעורות, יינות ופורצלן השתרעו על פני רוסיה וגרמניה. אחרי מותו עברה המלוכה לחותנו החסיד הרש טוביה יאניש בעלה של בתו היפה והחכמה זיסע רייזל. החצר לא שקטה, הרבה משפחות,התגוררו כאן, אנשים באו, נסעו, הלכו.

 

„בימיו של הרש טוביה, חדלה החצר להיות חצר. במרכז צמח בית. בית חסידי פתוח וחם. נווה בעל-ביתי. לא נסגרו הדלתות משחר עד השעות המאוחרות של הלילה. באו לשוחח על חסידות, לשאול עצה, ללגום כוס-תה. לשחק שח.

 

„בחדרים הנמוכים מסתובב לו הרש טוביה והטלית מוצנחת על כתף אחת. פוסע בחדר הלוך וחזור, אם גם זה מזמן עברה מחציתו של יום...

 

„מוחו חסר מנוחה. זרה לו הריתמה, הוא מחפש דרכים משלו. בחתונת בנו הבכור אברהם יעקב[1] מוכרח הוא לרקוד בחבית של יין.

 

„הרש-טוביה חדל לנסוע לרבו. כשנשאל משום מה אינו נוסע לרבו, היה משיב : "לכל רבי — שולחנו". לרבי קטן — שולחן קטן. לרבי גדול — שולחן גדול. הרבי שלי כה גדול עד כי — שולחנו עד למלאבה מגיע. ע"כ הנני סמוך תמיד על יד שולחנו של הרבי שלי...

 

„נחשב היה רב טוביה לאחד החכמים בעיר. מבוקר עד צהרים עסק בתורה, אחר-הצהרים מבקרים אנשים, ידידים טובים באים לשאול עצה, למסור בוררות. כי ידוע היה, לא רק בעירו, כבורר, כמתיר סכסוכים".

 


ד"ר יצחק זאב יוניס ע"י העמוד משמאל - קבוצת "כפירים" "השומר הצעיר", מלאבה 1920

Dr. icchak Zeew Yunis, left to the pillar, "Kfirim" group, "Hashomer Hatzair", Mlawa 1920

(Photograph - courtesy of Mlawa landsmanschaft, chairman Moshe Peles)

 

*

 

הקטעים שקראתי  — הם מפנקס מלאבה.הפנקס נפתח ברשימה גדולה של ד"ר יצחק זאב יוניס — ''די אלטע היים" "ביתנו מכורתנו". זוהי אפופיאה מקיפה בת 100 עמוד ולמעלה על עירנו מכורתנו מלאבה, בה יוניס גדל, למד, עבר בסמטאותיה, היה בה בן-בית — וספג לקרבו מריחן, קלט מגוניהן, התרשם  מדייריהן, הסתובב ביניהם והזדהה אתם והעמיד יד להם ולעיר מכורתו, אשר אהבה בלב ובנפש.

 

מלאבה עיירה בת 25 אלף נפש ובה כשליש יהודים, באמצע הדרך בקו מסילת הברזל ורשה—גדנסק (דנציג). יהודיה, התפרנסו ממלאכה, ממסחר, אם כי היו גם ''גבירים" ביניהם, לפי המושג של הימים ההם — הרי רובם קיימו את עצמם ומשפחותיהם בעמל רב. נתנו להם חינוך מסורתי ובמשך הזמן גם חילוני — בעמל רב בריצה אחרי הקאפיקע. הגבירים מביניהם עסקו במסחר תבואות. אשר שלחו לפרייסן מעבר לגבול ואחרים במכירה לגויים, אשר בסביבה ובמשא ומתן ביניהם לבין עצמם. עיקר הפדיון בא משני ימי השוק בימים ג' ו-ו' ומירידים החודשיים והשנתיים. עיר מרכזית במחוז היתה וספקה סחורות לכל הסביבה והובילה אותן בעגלות ובמשך הזמן אף באוטומובילים.

 

במשך היום סחרן היהודים ועבדו. לפנות בוקר היו סרים לבתי-המדרש והקלויז ללמוד דף גמרא, משניות ופרק בעין יעקב, לאמור תהילים ולהתפלל בציבור. הוא הדין בערבים אחרי יום פרנסה מפרך.

 

והילדים חונכו על התורה בשטיבלעך, או ע"י מלמדים, מכל הדרגים, בחדרים. במשך הזמן — וזה קרוב למלחמת העולם הראשונה — בחדרים מיוחדים, אשר שם למדו שעה-שעתיים ביום אף עברית ולימודי חול — ''חדר מתוקן".

 

העיירה היתה קרובה לגבול הגרמני, לפרוסיה. בני העיר עסקו גם בהברחות מעבר לגבול ישירות, או חיו על הברחה שעברה את העיר. בעיר היו מתאספים בני אדם חיים על צרורותיהם למען גנוב את הגבול בדרך לאמריקה ובינתיים שוהים בה בסמטאות הצרות — בהסתר, רחוק מעין בלתי רצויה.

 

הקשרים עם פרוסיה ע"י הברחה, ע"י מסחר כשר בתבואות ע"י גברים ובעיקר נשים, אשר היו עוברות ביום א' בבוקר את הגבול עם פס ביד לעבוד בערים הגרמניות הקרובות וחוזרות בערב שבת — קשרים אלה הביאו אתם משב רוח אחר, מרענן ומתסיס. קמו בעיר אגודות: חובבי שפת עבר, ניצני מפלגות לציונות מחד ולבונד מאידך. והיה ''הזמיר", מועדון בלתי-מפלגתי, אשר ניסה לגשר על הבדלי המפלגות,ע"י פרוגרמה ''לתרבות יהודית, לאמנות, לשירה ולדרמה" —, ולא תמיד הצליח בכך.

 

היה זה המשך של אותה כתיבה מבית הספר, של הכתבות שלו  מארץ-ישראל למלאבה, ושל "די אלטע היים".

 

שנתיים לאחר קבלת תעודת הבגרות עלה יוניס ארצה. את החיבה והכמיהה לארץ —  קנינו, כמו רבבות ילדי ישראל אחרים מהחדר, מספר בראשית, ממכירת יוסף, מרחל מבכה על בניה, אשר היינו קוראים בניגון המיוחד בלילות חמישי של השבוע, כי רק בערב זה לפני  שבת — התפנה הרב מלימוד הגמרא, כדי לקרוא אתנו בחומש. היו אלה אותם הסיפורים. אשר הביאו את וולוולה של טשרניחובסקי לברוח מהבית — לארץ האבות.

 

אח"כ בא "השומר הצעיר" אשר אט-אט ובעקביות ע"י משחק, שיחה ואידיאולוגיה — גיבש בנו את השקפת עולמנו ואת המטרה והכמיהה לאוטואמניציפציה בארץ ישראל.

 

ובכיתה ה' חתמנו, כולנו על גלוית-תמונות מהארץ כי "אנו חברי המחלקה החמישית של הגימנסיה העברית במלאבה, מקבלים עלינו להשתדל בכל מאמצי כוחותינו להיאסף בל"ג בעומר בשנת תרצ"א בעיר יפו", וחתמנו כל אחד בחתימתו, וצוינו שני תאריכים, מלאבה י"ד באלול התרע"ט — יפו, ל"ג בעומר תר"ץ (1930).

 

We, the members of the Hashomer Hatzair Council in Mlawa, for the bond which connect us, committ ourselves to meet in Mlawa day 26 Tammuz, 5693 ( 20 July, 1933) in the Conference... Yunis Icchak Zeew, Icchak Perla, Yehudit Perla, Chawa Szapira, Sara Berszawska (?), Sara Werszawska, Ester Segal, Rama Fiszer, Simcha Galanti, Yehuda Menasze Zajac (?), Yehudit Perlmuter, Pnina Margalit, Pesa Fajgenbaum, Szoszana Czunsk, Gitel Rak, Chaim Birenbaum, Bilha Strum?, Szmuel Golomb,  Cwia Zieloner (?), Rafael Gerszon Gluzer, Szymon ?

 

בתר"ץ — לא כולנו התאספנו, אלה שנשארו באו והתאספו אט-אט, יוניס היה בין ראשוני העולים. עלייתו הראשונה היתה כאמור ב-1925. כאן הצטרף הוא עם חברים וחברות, אשר בפלוגת העלייה עלו יחד איתו — לקבוצת הגליל אשר ביבניאל. עבד בטבק, בכביש, בפרדס ובשרותי בית אצל איכרי הגליל. שהייתו לא ארכה אלא פחות משנתיים כי קנן בו הרצון והשאיפה ללמוד רפואה.

 

*

 

בצעירותו למד ד"ר יוניס — זאב דאז — נגן. בעיירה היהודית כל אבא רצה, כי בנו ידע נגינה. הכינור אהוב היה ומקובל על משפחות היהודים מכל השכבות. הוא היה נחשב ככלי אינטליגנטי, נגינתו קישטה את הנוף המשפחתי. חסידים ואנשי מעשה ראו בנגינה ובניגון חלק מעבודת הבורא ומכשיר להביע את הכמיהה אליו.

 

הנגינה היתה גם נחלת היונישים. הרש טוביה, סבו פיזם כל הימים ניגונים חסידיים., אברהם יעקב, אביו — היה אוהב,לעבור לפני התיבה. דודו — חיים, בן גילו — ניגן  על כינור להפליא. ואם כי ד"ר יוניס זנח במשך הזמן את לימוד הנגינה —לא הפסיק לאהבה. בכל זמן היה מוכן לצרף את קולו לשרים, מכל שכן לזמר חסידי, או לשיר עממי יהודי. ועד יום מותו היה נמנה על מינויי "התזמורת הפילהרמונית ושמר לבקר בכל הקונצרטים שלה.

 

הוא חיבב אמנות, חפץ יפה, תכשיט נאה, נוף יפה. עוד בטרם הזדקק לדיאטות של "ארזה" — היה מבקר קבוע בזמן חופשותיו — בצפת. הוא אהב את עיר המקובלים על סודותיה ורזיה ועל בתיה הכחולים והציוריים  —דאז, הדבוקים לצלע ההר על רקע כחול השמים והכנרת מרחוק. חלון מזרחי על רקע כחול, עדין וע"י החלון — שולחן, ועליו נרות שבת בוערים — תמונתו של הצייר יידוע — קסטל מהימים הטובים — שמחה את לבו והיה גאה כי היא נמצאת ברשותו. וחרה לו, חרה לו מאד, כאשר נוכח לדעת  כי הצייר הפיץ העתקים אחדים באותו נושא.

 

יוניס היה איש שיחה מובהק. אף פעם לא חסרו לו נושאים. תמיד מצא את הנושר לשיחה עם אנשים שונים. אם היה זה איש ישיבה, למדן, אב לילד חולה במחלקתו, אם אורחיו המגוונים בביתו. שיחה  על תיקון החברה, עניין פוליטי — אף על פי שבחיי היום יום היה רחוק מלעסוק בפוליטיקה. ועל הכל אהב לשוחח על המשיחיות בישראל. על חסידות ויסודותיה בנוסח פרץ, מתוך אהבה והזדהות. וכשהגיעה השיחה למלאבה עירו — מולדתו אשר הוא יותר מכולנו הכיר אותה ואהב אותה — קלחה השיחה ועברה מעניין לעניין, מזכר לזכר, מדמות לדמות, מסמטה לסמטה.

 

זאת היא עירו של ד"ר יצחק זאב יוניס, בה חי  עד שנת עלייתו ארצה — וגם לאחר כך לסירוגין בביקוריו בה.

 

אנו נפגשנו בשנת 1916/15 בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא בא אלינו, אל מרבית החברים, מסביבה אחרת, מסביבת חצרו של הרש טוביה, סבו. הוא למד  בחדרים רבים ואצל מלמדים רבים. לאחר הלימודים היה מסתובב רבות בסמטאות העיר,  בווארשעווער גאס ובטעפער גאס, — וספג לתוכו את הווי הרחובות האלה, שלא להיפרד ממנו לעולם. והוא לא רק למד מהרבי ומהחדר, אלא קלט גם את דמות החדר, צורתו, מנהגיו ומסורתו — את דמות הרבי — המלמד ואף את דמותו של הרביצין, אשת המלמד — לעת מצוא.

 

למדנו יחד למודי חול: גיאוגרפיה, טבע, חשבון, היסטוריה למען התכונן לבחינות לגימנסיה, אשר אז כוננוה אנו תלמידים יחד עם קבוצת הורים מתקדמים יותר, מתחילה כפרוגימנסיום באופן מקביל לפנסיה לבנות ובמשך הזמן בגימנסיה קואידוקציונית-הומניסטית כגימנסיה אוטורקויסטית (עברית פולנית) מיסודו של ד"ר ברוידה, בלודז. למדנו עברית הרבה, תנ"ך, היסטוריה וספרות עברית, אולם במשך הזמן, עם הגיע זרם המורים מגליציה, נושאי התרבות הפולנית — קוצצו שעות העברית למען קנות זכויות ההכרה ע"י הממשלה.

 

רובנו התלמידים באנו מ''חדר מתוקן", שם למדנו יחד. כאמור, יוניס בא מסביבה אחרת, ממלמדים אחרים, ספוג הווי הסמטאות אשר רגל רובנו לא דרכה שם. בגימנסיה גילה יוניס נטייה  למקצועות ההומניסטיים; היסטוריה כללית, ספרות, אהב שירה. הוא הראה את כוחו ויכולתו בכתיבת חיבורים על  נושאים חופשיים. הנושא המוגדר לא שבה את לבו. אהב לשוט בעולם הדמיון וההזיה, ללא מעצורים. עזרה לזה מורה לספרות אשר בשנות העשרים למאה השוטפת פתחה לפנינו את עולם הספרות האירופאית: גרמניה,אנגליה,צרפת, צפון אירופה ואף הודו: טגורה המודרני[2] , ההימנון של החוזה הפולני מיצקביץ':

Oda do młodości — היה לסיסמתו.

Patrz na dσl — kędy wieczna mgła zaciemia

Obszar gnuśności zalany odmętem:

To ziemia!

Mlodosci! Tu nad poziomy wylatuj!

"אדמה מכוסה ערפל מתמיד של רפיון וירוקה וצו הנוער להגביה למרומים"

ויוניס היה מתרומם בכתיבתו ובחיבוריו מעל האדמה וענייניה — גבוה ללא רסן. והוא כתב יפה. לא פעם החבורים שלו הוקראו ע"י המורה, כדוגמה לשפה יפה ועשירה. הוא אהב את המלה היפה והסגנון העשיר.

 

וכאשר עלה ארצה ב-1925 בפעם הראשונה — הפך לכתב הבלתי-מוכתר, אולם המובן מאליו — של העיתון השבועי אשר בעירנו — "דאס מלאווער לעבן" והיה מפרסם בו כמעט שבוע-שבוע רשימות על נוף הארץ. על המדבר החולי, על הגמל המתנועע כרקדנית, על כפת הר-התבור העגולה כשד אשה, הריתמוס של ידי העובד בחציבה ובפיצול אבנים בכביש, זהוב החול וירוק הפרדסים — הופיעו כחיים ומלבבים בתוך רשימותיו התיאוריות.

 


בארץ ישראל - יוסל גרפינקל, זאב יוניס, אשר יוניס, אסתר פרנקל, (?)

תמונה נמסרה ע"י גב' אסתושה סגל, חיפה

In Eretz Israel - Yosel Gurfinkel, Zeew Yunis' Asher Yuniss, Ester Frenkel, (?). Photograph submitted by Mrs. Estusza Segal, Haifa
(Photograph - courtesy of Mlawa landsmanschaft, chairman Moshe Peles)

 

יוניס היה אמן העט-המכחול. הוא כתב-צייר בתנופה, תיאוריו היו מלאי גשמיות, בשר ודם וצבע חי, רוטט. ועד היום הזה אנו נוהגים בפגישות השנתיות של אנשי עירנו בארץ — לקרוא באותה אפיפואה ''די אלטע היים", אשר מחיה את דמותה של העיירה, על אנשיה, בתיה, סמטאותיה וההווי שלה.

 

לפני שנתיים בערך בשובו מסיור בספרד — פרסם בעיתונות כאן — רשמי סיורו. היתה זו סדרה של ארבעה מאמרים רוטטים וחיים על סמטאות ספרד, עתיקותיה, כנסיותיה, נשותיה — על הבתים האפורים של התושבים ועל בתי הארמונות של הכנסיות. על בני אדם, אורחות חייהם, תלבושתם ומזונותיהם. ועל הכל הוא הצליח להעלות ביד אמן מציירת וחובבת את עברו של עם ישראל, בסמטאות אלו, בכנסיות, אשר, לא מעטות מהן ראשיתן בבתי כנסת יהודיים. הוא אהב את הדבור, את המשפט היפה. הוא היה משוחח מצוין, הוא היה קוזר Causeur (איש שיחה) טיפוסי.

 

*

 

בית החולים בילינסון מספיד את ד"ר יוניס כמנהל מחלקת הילדים במשך 15 שנה לערך. בשנים אלו הוא טיפל וריפא אלפי ילדים, ואמנם מלאו תיקיו מכתבי הודיה מהורים ואף מילדים, אשר עם התבגרותם התקשרו אליו. אולם ד"ר יוניס לא נולד מנהל מחלקה ואף לקופ"ח לא התקבל בתפקיד זה. דרכו ברפואה ועלייתו בשלבי הסולם היתה ארוכה וקשה.

 

הרפואה היתה משאת נפשו ומטרת חייו מאז צעירותו. עוד על ספסלי הגימנסיה — זאב דאז — ראה עצמו כרופא בישראל, המרפא את חולי בני עמו ואגב זה גם את מכאוביהם הנפשיים והרוחניים. בסוף 1926 הוא עוזב את הארץ ומתחילים נדודיו לאוניברסיטאות רבות: לז'נבה, אוקספורד, וארשה וברטיסלאבה. כאן שהה עד לסיום לימודיו. כ-9-8 שנים היה סטודנט. אי-השקט הנפשי שלו, וחיידק המתסיס אשר בו, לא נתנו לו לשבת הרבה זמן במקום אחד. לזה הצטרפו קשיים חומריים הקשורים בתשלומי שכר לימוד וקיומו הפיסי. ביתו של זאב, כבית הנוער הישראלי במלאבה, וכבתים של רבבות נוער — נשען על פרנסת האב, אשר היה או עובד אצל מישהו, או סוחר עצמאי. אביו היה סוחר עצמאי, במה הוא סחר? קל יותר להגיד במה לא סחר. אביו, כסבו — גילו כושר וגמישות לסחור בכול ולהיאחז בכל קורטוב של אפשרות, אולם כל הפרנסות האלו הספיקו לקיים בית בכבוד, לפי המושגים דאז, לאשה ו-3 ילדים: 2 בנים ובת: לחם לאכול, בגד ללבוש. היתה להם גם דירה נאה ונוחה ואשר לא פעם משכה אותי לשם, במרחב שטחה ובהיותה בקצה העיר, בקצה הניבורסקה, בגבול השטח הגויי. הדירה היתה בקומה ב' וגזוזטרה לה, אשר ממנה יכולת להשקיף על שדות ירוקים, מכוסים כל השנה במרבד פרחים צבעים וגוונים, אותם הצבעים והריחות אשר ד"ר יוניס ספג אותם בכל רחוב, בכל סמטה.

 

ואולם לשכר לימוד — הפרנסה לא הספיקה ונהפכנו כמעט כולנו עוד בגימנסיה — למורים. מכל שכן שידי הוריו לא הספיקו לקיים את יוניס בחו"ל בלימודיו הגבוהים ואף לא לעזור לו. איך התקיים אז ? סיפורים רבים הגיעו אלינו על קיומו ואמצעי קיומו. ואנו לא פעם הרכנו ראש בפני גודל השאיפה והמאבק שלו על דרכו, אשר הרפואה אצלו העיקר וידע לשעבד את כל היתר בחייו להשגת מטרת זו.

 

בגימנסיה בכיתות הגבוהות — כולנו כבר גילינו ניצנים של עתידנו. בלטו כישרונות מסוימים, נטייה לריכוז ולדיוק או להפשטות, כתיבה חופשית-מופשטת, או מרוכזת-עניינית; אולם אף אחד לא הגדיר את עתידו. היה זה זאב (ד"ר יוניס) היחידי, אשר הגדיר את עתידו וקבע את עצמו קודש לרפואה — אנו כולנו אף העיירה כולה קבלה את הדבר כמובן מאליו. כולנו, כחברי הסתדרות הנוער ''השומר הצעיר", כמנהלי טיולי נוער, כמפקדי מחנות הקיץ — למדנו וידענו להגיש עזרה ראשונה. אולם ''הרופא" היה רק יוניס, אם כי הוא לא עלה עלינו אז בידיעותיו בשטח זה. אולם אמונתו בכך, עמידתו וגישתו — כל אלה קבעו אותו כרופא.

 

...

הזהו ד"ר יוניס? זהו - ולא רק זה. איש חי היה, תוסס, מלא מאוויים ותאוות, איש עסיסי ותאוות החיים מילאה את כל כלו, את הנוחיות בחיים אהב, את היפה בחיים, את המיוחד בחיים, את המוסיקה, הספר, המלה המדוברת והכתובה, את כל זה אהב. ועל הכל את הילדים אהב. אהבת נפש הילדים שלו וילדי ישראל כולם. בוודאי היו לו חסרונות ומגרעות? למי אין. אולם בהעלותי זכרונו זה של  ד"ר יצחק זאב יוניס לפניכם — למה לא להבליט את וטוב והיפה אשר בו. וזה היה בו.

 

והטוב והיפה יאירו נא את דרך ילדיו בעתידם ויאירו נא את יוניס האיש ואת פעלו בעיני אשתו, ילדיו, אחיו, אמו הזקנה, קרוביו, אנשי עירו, חבריו וחבריו לעבודה. ועד כאן שרטטתי ולא דליתי. מי יכול לדלות מאוויו של איש. מחשבותיו. חייו ופעלו?!

 

זכרו בוודאי יהיה שמור במחלקתו, בעבודתו, בין הורים רבים, בין ילדים שבגרו בינתיים, בין משפחתו, חבריו הקרובים ובני עירו.

 

*

 

ואחזור לקטע מ''די אלטע היים".

 

„רבות היו משאבות המים בעיר על פני רחובות רבים, אפילו בשוק, ברחוב הראשי — משאבת המים היתה אחרת מכל משאבות המים בעיר. כאן היה גבול, גבול בין חיים ומוות. לפתע מת אדם בעיר, לוויה משרכת דרכה לרחוב הוורשאי, משאבת המים בהר חוסמת את הדרך.

 

„מלווים אנשים את ההלוויה עד למשאבת המים, אומרים ''דברי שבח" אחרונים לנפטר, עוזרים לבכות, מתעמקים במחשבותיהם, נוטלים ידיים וחוזרים. הלאה בדרכו האחרונה עד לבית-העלמין, נשאר הבר-מינן רק עם הקרובים לו ביותר.''

 

סגל המורים עם המנהל (בזקן) של הגימנסיה העברית במלאבה 1930

The teachers with the director (with a beard) of Mlawa Hebrew Gymnasium, 1930

(Photograph - courtesy of Mlawa landsmanschaft, chairman Moshe Peles)

 

 

Home

 

 

 

 

 

Home

 

על עצמו

 



Zeew as a student

 

נולדתי בריפין — עיר גבול בין רוסיה לגרמניה — ב-2.12.1902 לאבא אברהם יעקב בן צבי-טוביה ממלאבה — אף היא עיר גבול בין רוסיה לגרמניה, ולאמי פלה לבית אוריאן.

 

שנות הילדות הראשונות עברו עלי בעיר מולדתה של אמי, בריפין, בתוך משפחה של בעלי אחוזות, בעלי יערות, סוחרי תבואה ותנובת שדה.

 

בשנת החיים השלישית העתיקו הורי מקום מגורם לעירם של משפחת אבי, למלאבה. סביבת השדה והיערות הוחלפה בסביבה חסידית — למדנות, שנתפסה לציונות. סבא ואבא היו לומדי תורה, שלטו במכמני שפת העבר והין סמוכים על שולחנות הרביים מבית וורקה ואלכסנדר. בית סבא היה בית ועד לאנשי שלומנו והאווירה היתה רוויה סיפורי מעשיות חסידיות וכיסופי גאולה.

 

באווירה זו גדלתי, באווירה זו רקמתי ראשית חלומותיי, שאיפותיי, באווירה זו נתרקמה אצלי החלטה להקדיש חיי לחכמת הרפואה.

 

הספורים שהייתי שומע על גדולתו של הרמב"ם כרופאו של השולטן, היחס המיוחד והכבוד שהיו מחלקים לרופאים כל אימת הופיעם בבית, הסגולות והטפולים הרפואיים העממיים שהיו מקובלים באוכלוסיה — כל זה יחד עורר בי הרצון ללמוד ולהגיע לדרגה הנכספת של רופא חולים.

 

וזכורים לי עדיין דברי סבא שכתב לי בעברית צחה, בהיותי בניכר באוניברסיטה : "אין אני שואל אותך, בני היקר. אם מספיק טוב לך, כי אם מספיק רע לך? — ככתוב : היה גולה למקום תורה, ואין התורה מתקיימת אלא למי שהמית עצמו עליה. אני תפילה, בני, שתהיה רופא לא רק לגוף כי אם גם לנפש". דברים אלה הפכו לי תורת חיים, צו, והשלים מורי הפרופסור Netonsek באמירה שהיה חוזר לפנינו: "Medicina ars nobilis est". ברוח הדברים האלה הנני משנן וחוזר לעוזרים שלי ''רפואה היא תורה, היא חוכמה, פילוסופיה, וגם אמנות".

 

ערכים אלה משמשים נר תמיד לרגלי, לאורם הנני חי את חיי הרפואיים ולאורם הנני מתווה דרכם של הרופאים הצעירים הנמצאים בכפיפתי.

 

לאור ערכים אלה ניתן להבדיל ולהבחין בין רפואה פורמליסטית לבין רפואה הומניסטית, בין תורה לבין תורת אמת, תורת חיים — ובחרת בחיים.

 

בהיותי בן 4 שנים החילותי לימודי בחדר. נסתיימו לימודי בחדר ונשלחתי לחדר מודרני שהיה ידוע בשם ''חדר מתוקן", בהנהלתו של המורה הפדגוגי הידוע בפולין, מחבר ספרי לימוד, רפאל גוטמן. מן החדר המתוקן, הדרך לגימנסיה הייתה המשך טבעי. את חוק לימודי בגימנסיה סיימתי בלי הפרעות. תעודת בגרות קבלתי בשנת 1923.  במשך כל שנות לימודי בגימנסיה ה"; מבקר אצלי יום-יום רבי ללימודי תנ"ך ותלמוד.

 

אחרי גמר הגימנסיה התקבלתי לרפואה בבית הספר לרפואה בלונדון, בגלל נומרוס קלאוזוס בפולין. משם  בהשפעת אחד המורים אשר חחי בג'נבה, עברתי לשוויצריה למשך סמסטר אחד. ושם בהשפעת הלגציה הפולנית בחבר הלאומים, חזרתי לפולין והתקבלתי לפקולטה לרפואה באוניברסיטת וורשה. התקופה היתה הרת מאורעות והורי החליטו בשנת 1925 לעלות ארצה עם כל המשפחה. וכך, אחרי  שנת לימודים חת בוורשה, נפסקו לימודי להמשך שנים אחדות. שאיפתי להמשיך בלימודים יכלה להתגשם שוב בעזרת מורי אשר העתיק בינתיים את ביתו לפריז וכך עברתי לאוניברסיטת פריז לשם המשכת לימודי ברפואה. משם, בעקבות סיבות בללתי צפויות, הייתי נאלץ לחזור לפולין לשרות בצבא. עם הגיעי לפולין, קבלתי שחרור מן הצבא לשם סיום לימודי. ובגלל כך נתקבלתי לברטיסלאבה לשם המשכת לימודי הרפואה באוניברסיטה במקום.

 

ביום 5.5.1935 הוכתרתי בתואר דוקטור לרפואה באוניברסיטה ע"ש Komensky  בברטיסלאבה  שבצ'כוסלובקיה.

 

מאחר ובמשך כל שנות הלימודים, ברור היה לי שאתמחה בפדיאטריה, ביליתי כל הזמן שהיה ניתן לי בקליניקה הפדיאטרית של האוניברסיטה בהדרכתו של הפרופסור Brdlik ואח"כ של יורשו.

 

שנתיים הייתי קשור לקליניקה  הפנימית של פרופ' Netousek  כיום  המנהל של המכון למחקר של הרפובליקה הצ'כית בפראג, אישיות דגולה ומורה דגול. נאמן לדרך שבחרתי ברפואה ,ב-1933 עוד טרם קבלתי את הדיפלומה, ביליתי רוב השנה במחלקת הילדים של ''הדסה" תל-אביב, בהדרכתו של פרופ' ש. רוזנבאום. מיד עם קבלת הדיפלומה, עם שובי הביתה, חזרתי למחלקת הילדים ב''הדסה", הפעם בהדרכתו של הפרופ' ל.פ. מאור, מקודם כרופא בית ואח"כ כאסיסטנט. בסוף, 1938 נקראתי ע"י ד"ר י. מאור מנהלה הרפואי של קופ"ח, אשר הציע לי לעבוד בקופ"ח ירושלים כרופא ילדים.

 

הייתי נאלץ להתפטר ממשרתי ב"הדסה" ובסוף שנת 1938 עברתי כרופא-ילדים לקופ"ח ירושלים. בהיותי ב"הדסה" תל-אביב, פרסמתי את עבודתי הראשונה:י "הכוויות בגיל הילדות, סיבותיהן וריפוין"  (ראה רשימת פרסומים מצורפת).

 

כעבור שלוש שנים הוטל עלי לפתוח ולנהל את מחלקת הילדים בסניף עמוס של קופ"ח.

 

ב-1942 בא אלי הד"ר יוסף מאור המנוח ואמר לי: "ההתיישבות בדרום ובנגב מתפשטת והולכת. הנך נחוץ לנו שם". תשובתי היתה: ''אני חייל ולכל מקום שהנני נדרש אני מוכן ללכת". הועברתי לתפקיד של רופא ילדים, יועץ לרופאים, בכל נקודות ההתיישבות שבאזור המשתרע מנס-ציונה עד לאחרי אשקלון, ומקום מושבי בקבוע רחובות.

 

בירושלים פרסמתי עבודה על הנושא: "לבעיית  טפיל המעיים בין ילדי ירושלים".

 

במשך תקופת שרותי בדרום יהודה ובנגב, השתתפתי באופן פעיל, בנוסף לעבודתי הרגילה בשעורי הדרכה למטפלות בקבוצים ובישיבות מדעיות קבועות של הרופאים. ממחוזות הדרום והנגב אשר התקיימו במ.ד.א. ברחובות.

 

בתקופת עבודתי בדרום ובנגב פרסמתי עבודה על הנושא "קוים אחדים להזנת התינוק בארץ".

 

ב-1946 עברתי למרפאת קופ"ח "יונה הנביא" שבתל-אביב.

 

בכל המקומזת שעבדתי עד כה היתה עבודתי משולבת עם פעולה רפואית מונעת ועם עבודת הסברה ענפה להורים בשטח של הבנת בעיות ותופעות אצל ילדיהם.

 

עם פרוץ מלחמת העצמאות נקראתי לקבל על עצמי את הפיקוח הרפואי על כל ילדי הקיבוצים המפונים מכל שטחי הארץ.  בעזרת המטפלות ומספר רופאים הצלחנו להעביר תעוקות וילדים אלה בשלום ובלי אבידות עד תום שעת החירום. לתקופה זו יש ליחס את המאמר שלי "'תצפיות בילדים בקבוצים מפונים".

 

 עם תום פעולות האיבה נסעתי לאירופה להשתלמות. בפריז שהיתי במחלקות הילדים האוניברסיטאיות של הפרופ' Robert Debrι  ופרופ' M. Lelong בליאון אצל פרופ'  G. Nouriquand.

 

בהולנד ביקרתי בקליניקה הפדיאטרית של אוניברסיטת אמסטרדם אצל פרופ'  S. Van Czeweld אשר הנני נמצא אתו במגע דר היום. כן ביקרתי בקליניקה של פרופ' E. Gorter בלידן.

 

בשוויצריה ביקרתי בקליניקות של פדיאטרים ידועים —  פרופ' E. Glanzmann  בברן, של פרופ' G. Fancim בציריך ועוד. עם האחרון הנני בקשרים עד היום הזה.

 

בחזרי מהשתלמותי באירופה, ב-1949, הזמין אותי הד"ר י. מאור, אז המנהל הכללי של משרד הבריאות ואמר לי: ".אין לי לב להציע לך עבודה זו, אולם מה לעשות ילדים מתים כזבובים. הנני רוצה שתקבל עליך הנהלת בית החולים הממשלתי לילדים בבאר יעקב". עניתי שהנני מוכן ללכת לכל מקום שזקוקים לי והלכתי לבאר יעקב כמנהל בית החולים לילדים. נשארתי במחנה פליטים והייתי כאחד מהם במשך שנה. בעזרת צוות רופאים שאחד מהם הוא כיום מנהל מחלקת ילדים בבית החולים הממשלתי ביפו וצוות של אחיות נאמנות ומסורות בניתי ארגון של שירותים רפואיים החל מתחנות טיפות חלב, דרך בתי תינוקות, מרפאות ועד לגולת הכותרת: בית החולים הנפלא לילדים. התוצאה — הילדים הפסיקו למות כזבובים. מצב הבריאות השתפר, התחלואה והתמותה ירדו.

 

לאור העלייה ההמונית היה מקום להניח שהצורך באחיות ומטפלות יגדל וילך. בגלל זה  ומתוך מגמה לקדם את פני הבאות בשטח של קליטה ושיקום, פתחתי בעזרת הצוות הרפואי של בית החולים קורס שנתי למטפלות בילדים. רבות מן המטפלות שסיימו את הקורס בבאר יעקב משמשות כאחיות מעשיות במחלקות ילדים שבבתי חולים בארץ עד היום הזה.

 

לתקופה זו שייכות העבודות "מהלך החצבת במחנה עולים", "ערכים בהזנת התינוק במחנה עולים", "ערכים לתמונה הקלינית של תת-תזונה ומצבי חסך",  "הוראות לרופא הילדים בכפר הנטוש".

 

בסוף 1950 נקראתי ע"י מרכז קופ"ח לפתוח מחלקת ילדים בבי"ח בילינסון ולשמש כמנהל המחלקה אותה הנני משרת עד כה מזה 13 שנה.

 

סיכום חלקי מתקופת שרותי במחלקת הילדים בבילינסון הם 20 עבודות אשר הופיעו בעיתונות הרפואית בארץ ובחו"ל. בתקופה זו פורסמו ע"י עוזרי מהמחלקה שלי, בעיתונות הרפואית בארץ ובחו"ל ורובן ביזמתי וכולן בעריכתי.

 

עם כניסתי לביה"ח בילינסון הוטל עלי מטעם ביה"ס לרפואה של אוניברסיטת ירושלים התפקיד לתת שעורים בפדיאטריה ולהכין לבחינה סטודנטים לרפואה שנשלחו לביה"ח שלנו. במשך מחזורים אחדים, כל עוד היו סטודנטים בביה"ח בילינסון, נתתי להם שעורים בפדיאטריה והדרכתי אותם בקליניקה והבאתי אותם לבחינות באוניברסיטה בירושלים כאחד הבוחנים. תלמידי האוניברסיטה הירושלמית אשר למדו אצלי משמשים כעת כרופאי ילדים ובענפים אחרים ברפואה  בבתי חולים שונים בארץ ובמרפאות של קופ"ח.

 

בשנת 1959 יצאתי להשתלמות באנגליה ובארצות הסקנדינביות. שהיתי בביה"ח הידוע לילדים Great Armond Street. כן ביקרתי אצל הפרופ' Lingworth בשפילד, R. Ellis באדינבורג, במנצ'סטר בברמינגהם ובביה"ח למחלות רוימטיות של פרופ' Bywater. בביקור זה קשרתי קשרים הדוקים עם אישים דגולים מעולם הפדיאטריה הבריטית, הקיימים ועומדים עד כה.

 

במשך שנות עבודתי בביה"ח בילינסון צמודים למחלקה שלי רופאי ילדים ורופאים כלליים מאזור המשתרע מנתניה ועד תל-אביב ועד בכלל בתוכנית השתלמותית קבועה בצורת ערבים קליניים ולסירוגין כל שבוע ביקורים קליניים על יד מיטות החולים.

 

במשך השנים עשיתי כמיטב יכולתי ובכל תנאים שהייתי נתון בהם, למילוי תפקידי כרופא ילדים לגב החולים הנזקקים; וכמדריך ומורה לגבי הרופאים הקשורים אתי בקשרי עבודה ורפואה במחלקה ובאזור מחוץ למחלקה.

 

 

Home

 

על אלה שהלכו

זיכרונם לברכה

דברי אבל מאת ד"ר זאב יוניס

 

צבי אליאב

 

 

"יזכור גבר בימי חייו

כי למות הוא לקוח

ולא יסע בכל יום מסע

אכן יחש כי ינוח

דומה אל איש שוקט על צי  —

אך ידא על כנפי רוחו"

 

משה בן יעקב אבן-עזרא

בערך 1070 - 1138

 

זה שנים מאז עלה הכורת הנאצי גם על יהודי מלאבה. מדי שנה בימי הזיכרון והאבל על הקדושים ניכר היה על במה זו מקומו של ראש עדת מלאבה שבמדינת ישראל צבי-הערשל פרלה אליאב ז"ל.

 

השנה נעדר כאן מקומו.

ביום ג' י"ז בכסלו תשכ"ד (3 בדצמבר 1935) באו מכל קצוות הארץ ונקבצו יחד בני מלאבה לאסיפה הכללית האחרונה עם ראש העדה צבי אליאב.

 

היה זה בחצר בית-החולים העירוני בתל-אביב. על במה מורמת מעל פני האדמה, על גוש אבן היה מונח דומם ראש העדה, מסביב הצטופפו במעגל בני מלאבה תושבי מדינת ישראל, חיוורים, מוכים תדהמה מול חטף המוות. דמעות נשרו, זלגו מעיניים בוהות, מעיניים תוהות ניבט הכאב. ובכן זה הסוף? הפגישה האחרונה? הפרידה לנצח? קשה להאמין וקשה להשלים. — רק תמול שלשום הצעתי מעל במה זו במלאות לצבי 60 שנה לרשום שמו לאות תודה והוקרה של קהילת מלאבה שבארץ ישראל בספר הזהב של הקרן הקיימת. והנה הסוף? והנה   יש להעלות סיכומים והערכות על אדם יקר ורב פעלים על חבר וידיד על ראש בני העיר שלי שהיה ואיננו עוד?  — כיצד עושים זאת? והלב שבור והרוח נכאה. כיצד עושים זאת?

 

עשרות שנים באותה דרך. עשרות שנים רואים ומסתכלים באדם קרוב, מתרשמים מאצילות רוחו, ממעשיו הטובים, ממתינות דבורו ומבדיחותיו שנאמרו במקום הנכון, בזמן הנכון ובחן רב.

 

עשרות שנים, זמן רב, משחר הילדות והנעורים דרך סערות החיים שופעות עלילות ותמורות מן העיירה שבגולה דרך "השומר הצעיר" ועד להשתרשות בארץ.

 

הנה זה תמול שלשום ואנחנו בערים בגיל בית הספר. גימנסיה עברית במלאבה עוד טרם היתה. אחדים מאתנו ינקו השכלתם בשעורים פרטיים מפי מורים פרטיים. צבי היה כבר אז תלמיד של בית הספר הפולני למסחר, היה חובש כובע עם סרט ירוק. זכורני אותו ילד קטן-קומה צועד בצעדי חפזון בצינת הבוקר לאורך המדרכות של אלטן מארק — השוק הישן — בכיוון ל''בית הספר הפולני למסחר" שיהיה נמצא מעבר לגן העירוני, לא רחוק מהצערקווה הפרבוסלבית —  עולם כה זר וכה רחוק עבורנו בימים ההם. אותו עולם זר ורחוק היה מכוון צעדיו בחפזו הנער, התלמיד צבי,  נתון במעיל מבד שחור וצווארון עומד לו על פני כל היקף הצוואר ומכנסיו הארוכים — תלבושת בלתי רגילה לרוב ילדי היהודים בעיר, בימים ההם. בודדים היו ילדים יהודיים אשר היו נוהגים לבקר  ב''בית הספר למסחר".

 

חברים היינו עם אחיו דוד יבדל לחיים ארוכים וצבי באותם הימים היה שייך לחברת נערים אחרת. חבריו היו שלום לדרברג, ארעק גרינבוים, נאנציא ריבאק, מאלה וישינסקי ועוד. נוער שנבדל אז וגם אחר כן מהזרם הסוער של הנוער הציוני החלוצי שפניו לארץ ישראל. צבי היה בחברה ההיא, אולם לא נטמע בתוך חברת נערים זו ולא נתפס לאורח חייהם ולפרובלמטיקה שלהם. סכך עליו בית אבא הציוני-מזרחי, המשכיל, התורני, היהודי ולא נטמע בתוך חברה שחייה היו חיים מיום ליום. צבי ינק ממורשה של תורה ועבודה, אידישקייט וציונות. סבא אחד, יהודי למדן מופלג, ר' ירוחם פישל מחבר ''ספר המצוות", אח אחד של אבא הלך לארץ ישראל בימי העלייה השניה, בראשית מאה זו. הסבא מצד האם ר' אפרים פרלמוטר היה איש העממיות היהודית, איש קרוב ליערות ולתנובת השדה. הזרמים של תורה ושל עבודה התמזגו עוד לקיום הרמוני ויצרו את הרקמה הנפשית של צבי. מיזוג בלתי רגיל היה צבי זה. ילד ממשפחת עשירים, תושב השוק הישן ולא של הווארשעווער גאס, פלאצקער גאס, טעפער גאס און אנדערער געסלעך, מקום מגורי העממיות היהודית — מצא לו צבי הודות לאצילותו הנפשית, הודות לתכונותיו דרך למקורות, לעממיות היהודית, לשיר העם, לבדיחה העממית לאדם היהודי, הילד מבית הגבירים, מ''בית הספר הפולני למסחר" הופך כדבר המובן מאליו לתלמיד של בית הספר העברי ולו במחיר של "הווה גולה למקום תורה",עוזב צבי את בית הספר הגויי ועובר לבית הספר היהודי הידוע בוורשה — בגימנסיה של שוורצמן, בית הספר הידוע לתהילה כבית אולפנא לחינוך עברי ציוני לילדי ישראל. עודנו נער והוא גולה למקום תורה בניכר. החיים לא פינקו אותו מימי הילדות.

 

בוורשה מתקרב צבי לתנועת הנוער הציונית חלוצית הנפלאה של "השומר הצעיר" ובחוזרו לחופשה הביתה הוא מתקשר לתנועה בעיר והופך בה אחד מהמנהיגים המרכזיים. צבי היה איש החובה ואיש המעשה, איש הפעילות ללא ליאות, איש הארגון ואיש הביצוע, איש האחריות, איש שגורל חייו היה לתת מבלי לצפות לתמורה. איש ההזדהות עם מעשיו.

 

כאשר הוחלט לצאת לטיול ביערות — לדעתו יש לצאת ואין כוח שיכול לשנות התוכניות. וזכורני טיול כזה באחת המושבות של "השומר הצעיר". המחנה נחצה לשניים: ילדים בגיל בית הספר העממי וילדי הגימנסיה. צבי פקד על הילדים בגיל בית הספר העממי. שני המחנות היו צריכים לצאת לדרך באותו זמן לפי מסלולים קבועים עם מקום מפגש מיועד. היה זה בשעות הבוקר המוקדמות. המחנות נערכו לדרך. בינתיים התקשרו עננים שחורים במרומי הרקיע. נתרבו עננים המבשרים גשם וסופה. המפקדים של מחנה הילדים שבגיל הגימנסיה החלו להסס, אם נוכח הסימנים המבשרים גשם לדחות את מועד הזינוק. צבי לא שעה לכל הנימוקים, לא שם לב לקדרות פני השמיים ובחברת ילדיו יצא לדרך לתוך היער. המחנה השני החל להסתדר לדרך אף הוא ובעוד המסדר עומד באמצע הכביש על מטענו הרעימו רעמים והבריקו ברקים וגשמי זעף ניתכו כאילו כל ארובות השמים נפתחו בבת אחת. ועוד טרם אפשר להבין מה קרה, עמדו כבר בלהבות בתים במקומות שונים בכפר, הכפר החל בוער. וצבי עם הילדים שלו היו ביער. מהדרך שהוחלט ללכת בה — לא ראה לפניו נסיגה. במלאבה היו אומרים ''ווי איינער איז צו זיבן — איז ער צו זיבציק" — אותה דבקות לדרך אותה דבקות למטרה מאז ועד הסוף.

 

היה זה ליל קיץ ואנו ביערות פולין חונים באחוזתם של בני סורגל בניעגוצין. היה זה בתקופת חלומות הנעורים ושאיפות חובקות זרועות עולם. חלק מנערי "השומר הצעיר" יצא לעת ערב היערה להתייחד עם רוחות היער, עם השלוה, לתת פורקן למתח וגעגועים הנובעים מסערת נעורים. ירד הערב והיער נדלק ברבבות רבבות זיקיות וגחליליות. היה זה אחרי הגשם והמחטים על העצים והעלוה כולה נדלקו בריבוא רבבות זהרוריות מאירות כנרות דולקים על פני היער כולו. ואנו מסתובבים כאילו בתפילות הקפות, נגועים בסודות היער וקסמיו. הלילה ירד בינתיים וכיסה ארץ כולה ואף אותנו בתוך היער. החילונו לחתור לעבר המחנה — שם נשאר צבי עם "חיל המצב". אנחנו מסתובבים ביער, מחפשים דרך הביתה, גם המפות אשר אתנו לא עזרו — אחרי נסיונות אחדים לחזור על עקבותינו התברר שאנו תועים בתוך היער המלא מלכודות לחיות. השלמנו עם המצב, ריכזנו את כל "החול" למרכז וצעדנו לעבר הכפר הקרוב, כפי שזה היה מסומן במפה. לכפר הגענו סביב שתיים שלוש אחרי חצות הלילה ובעזרת אנשי הכפר חזרנו למחנה. צבי חיכה לנו כל הזמן. לאחר שכל הניסיונות שלו למצוא קשר בעזרת פנסים דולקים תלויים על מוטות ארוכים עלו בתוהו, החל דואג לסידורים לקראת שובנו, הוא האמין שכולם ישובו בשלום. וכשהגענו למחנה עייפים ורטובים לפנות בוקר, בערה אש באח וסירים מלאים חלב חם וקקאו היו מוכנים על ידו ומקומות. לינה היו מוכנים — כמלאך טוב דאג הוא לכל פרט.

 

הכרת חובה עמוקה ובלתי רגילה קיננה בלבו של צבי. הוא היה מוכן תמיד להתמודד לבד עם כל תפקיד. זכורים נשפי הפורים בקן של ''השומר הצעיר". נשפים אלה הפכו מבצע תרבות אמנותי לא יתואר בימים ההם ובעיירה באופן יחסי לא כל כך גדולה. הרוח החיה היוזמת והמבצעת במבצעים תרבותיים אמנותיים אלה היה צבי. הוא העמיס על כתפיו הכנת האולמות, התפאורות, פיקוח על התוכניות ועוד. נשפי הפורים האלה הפכו למאורע מרכזי לכל יהודי העיירה. בערב אחד הפכה עיירה קטנה בפולין למקום מפגש למנדרינים סיניים עם אבירים ספרדיים. אלים ירדו ממרומי האולימפוס כדי להיפגש עם מפיסטו ומלאכי החבלה שלו. אנשי צבא מכל העמים הופיעו יחד עם נזירים ונזירות עם כלי-זמר יהודיים, פרפרים ופרחים, נימפות, סירנות ופיות ריחפו מעל ראשם של רבנים וחסידים. מן השירה והריקודים והקאפעלע בלילות פורים אלה הוקסמה העיירה, הוקסמו יהודיה והאוחז בשרביט היה צבי, אשר עמל עד אפיסת כוחות.  ה"אורח חיים" והוואסער טרעגער ("סוחב המים") בכפיפה אחת.

 

וכל זה לא די. החוש ליופי והצורך בביטוי לפי דרכו — בעבודה מייגעת, בעבודה מפרכת. נוסף לעבודה המרובה שהיתה לו ב''השומר הצעיר" הוסיף לו עבודות ותפקידים בחוג הדרמטי בעיר, בשירה בציבור, בהוראה לילדים עובדים בקורסים ועוד. בעיירה היה צבי האיש העסוק והמטופל ביותר בתפקידים במוסדות חינוך ותרבות נוסף לתפקידיו הרגילים ב"השומר הצעיר" וכמורה בגימנסיה העירונית. צבי אהב את ההוראה כי אהב ילדים ולהם הקדיש מיטב שנות חייו. אולי כל חייו, אהבתו לילדים היתה לו טבע שני. הילדים ילדי טיפוחיו הרגישו בכך וגמלו לו מידה כנגד מידה. מפיהם של תלמידיו שמעתי "אני אהבנו את צבי, כי אהב אותנו". הילדים לא אכזבו אותו והוא אהבם אהבת נפש לא רק כמורה,  כמחנך, כי אם כחבר, כאבא. לא מקרי הדבר שראשית צעדיו בארץ היתה עבודתו עם ילדים מוכי גורל ועם ילדים מפגרים. במבט ראשון קשה יהיה להבין מניין לו לבחור מהבית הבורגני אותו קשר אינטימי להמוני העם ולילדים? — מניין הקרבה לבני העיר עד כדי עליה בדרגה של פרנס העדה, של המרכז, של בעל הכתובות? זה שאמרתי "האורח חיים" והוואסער טרעגער (נושא המים).  תורה וחכמה ואצילות מהסבא הלמדן, ר' ירוחם פישל התמזגו עם תכונותיו של הסבא השני איש העם, איש חוכמת החיים ר' אפרים פרלמוטר לשלמות אחת, תורה ועבודה בכפיפה אחת.

 

כל המלאבאים שבאו במגע עם ראש הקהל שלהם היו מסיחים את אשר עם לבם. היינו שומעים, שבחים על שבחים על מעשיו הטובים של האיש הצנוע הזה.

 

צבי לא היה נוהג להשתפך בדיבורים. כוחו היה במעשה, בפעולה ולא בדיבורים. המאור שקרן מאישיותו חדר לסביבה בלא אומר ודיבור, רק ברוח המעשה, צבי יכול היה להיוולד אלם, מעשיו הם שכבשו, מעשיו הם שקרבו, מעשיו הם שחישלו אישיות נלבבת זו שנולדה כאילו לסחוב בעול, להטות שכם, להרים המשא יחדיו מבלי לצפות לתמורה כלשהי, מעשים שלא על מנת לקבל פרס. ראיתיו לעתים קרובות נתון במתח ועייפות מרוב עבודה וחשבתי הנה כך נראים אלה העובדים בבטן האונייה. הוא היה מעין אטלס הנושא עולמות על כתפיו שתיארו להם זאת היוונים. העבודה, עמל, סבל כצוו גורל, סחיבה בעול בשתיקה ולא על מנת לקבל פרס כלשהו.

 

גם ב''השומר הצעיר" בגולה, גם בבית הספר לילדי הגלות וגם בבתי הספר לילדי ישראל מצא צבי את בעלי הברית הטבעיים שלו. למרות שכוחו לא היה בפיו חשו הילדים החניכים במאור שבו. הילדים אהבוהו אהבת נפש ושחו לי זאת הורים שמאחר וכל כך הרבה טובות שמעו על המורה המכונה בפי הילדים "צבי הקטן" החליטו להכיר אישית מורה זה. רבים מהם באו ללוותו לדרכו האחרונה.

 

"צבי הקטן" היה כינויו בפי תלמידיו הרבים שאהבוהו והעריצוהו. בכינוי קולע זה נמצא כתב הסתרים לפענוח קווי אופי והליכות בלתי מובנות לכאורה וסותרות של אדם יקר. היה לו בעולם זה, כנראה, שנחנך ... וחיפש לו מוצא ופורקן בעמל רב בהתקשרות למקופחים, להמוני העם, לחלשים, לתינוקות של בית רבן. "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" — יתכן והילדים בכינוי החיבה שלהם "צבי קטן" גילו למבוגרים את התעלומה, אבי הסוד ומי יודע תעלומת נפשו של אדם? — אולי סבל צבי באמת בעל גודל נמוך, מי יודע? ואולי בשל כך ולמניעים נפשיים נוספים אחרים שנולדו בחבלי בית וילדות נדחף לשריפה עצמית בתוך הכלל. אולי חשב משום מה שאין לו זכות לדברים הרבה אשר הישגיהם כביכול נטבעו ונולדו במחיר הויתור באותן זמן. איש רב פעלים זה, איש שלטובת עשייה כלשהי מסוגל היה לכוף כאילו רצונו על זולתו, אהב להישאר בצל ולפנות הבמה לאחרים. לא רדף פרסומת, לא רדף כבוד, כאילו עיקר תפקידו להטות שכם ולעבוד. בפועל היה נוהג על כתפיו את כל עול המשא, כאילו היה מעוניין, לא יכול היה לקבל או לסבול עזרה ושותפים במחיצתו כשהמדובר בביצוע, לפי תפיסתו עשויים הדברים בדרך הטובה ביותר, אם היו לבד עושיהם. ואין דבר פשוט כל כך, שטחי ומסולף יהיה לאמור שבמצבו היה אוטוקרט, או רודן, שליט יחיד, חס וחלילה — להט העשייה, הצורך בשריפה עצמית, כקרבן עולה והוא הוא שקבע את הדרך הזאת.

 

צבי היה בעל נפש פתוחה ליופי, לאמנות, למוסיקה, לציור, לתיאטרון. היה בעל חוש בקורת, ידע לראות גילויי הטבע והחיים בכל יופיים והדרם. מטבעו שתקן, אם כי לא מתבודד ולא פורש מהציבור ואפילו בתוך הציבור נשאר יחיד, שתיקתו היתה זועקת.קננה בו תרבות ואמנות עמוקה, אהבת הבריות, אהבת החיים. להפגת המתח, להבעת עמדה של משל. אמן היה בסיפור בדיחה בזמן המתאים ובמקום הנכון. האם היה צבי עצוב? לא, האם היה אדם שמח? גם זה לא - אולי ש㲎ח בחלקו, למרות אהבת הבדיחה.

 

למרות הוותרנות הגובלת כאילו בחוסר עקרונות היה צבי איש רציני מאוד, נשא בליבו צער רב על קיפוחים רבים אשר איש לא ידעם כי ליבו לפומא לא גליה[3]. מתינותו נבעה מאהבת הבריות לרדיפת השלום, מהשלמה, מויתור על מרדנות, מתחושה עמוקה של צער היקום, של חולשת האדם בן-תמותה, אשר חייו כחלום יעוף וכעלה נידף. צדיק באמונתו יחיה, יש לעשות ולא להרבות בשאלות וכך עשה. כך חי וכך כאילו לחם על עקרונות וכך היה מוותר, כל חייו, בשתיקה בכבוד כיאה לאציל נפש.

 

צבי, אח ורע — למה התאכזר לך הגורל, למה הלכת מארץ החיים ועוד כוחותיך עמך?

 

עדה זו, עדת יהודי מלאבה, תושבי מדינת ישראל, מה היה לולא הרוח שהפחת בקרבם? — עדה זו נבדלת בארגונה, בקשריה, בביטוי של איחודה מקהילות רבות ובכל ההישגים האלה יד היתה לך, חלקך בנו.

 

בן הגביר, בן-טובים הפך בלי לבדוק בציציות של אידיאולוגיות, לראש לבני עיר שרובם באו כפליטי חרב ואיחד אותם לקהל, עדה הקשורה בתולדות העבר לקורות הווה, מה רב טרחת על חלקנו בפנקס מלאבה? —- מצבה זו ליהודי העיר.  הפכת הכתובת לכל מלאבאי בארץ ומחוצה לה. ספגת לתוכך צרות כל ישראל, הקשבת לדברים של בני עיר והושטת יד עוזרת בצנעה בצורת ''מתן בסתר" כאילו הסכנת לעבודה זו מימים ימימה. חייך, כל חייך, וכל אשר עשית היו טבועים בחותם של הקרבה עצמית ללא שריד, כאילו מטרת חייך היתה להישרף כקרבן עולה, זה הכל שיכולת לעשות וזה עשית.

 

צבי, אח ורע, בחצות ליל ראשון, היום.האחרון שלך עלי אדמות, בחצות באותו לילה עמדתי ליד מיטתך בבית החולים והקשבתי להלמות לבך, ספרתי את הדופק, ראיתי פניך הדוממים המתכסים והולכים בצל של סימנים שמעבר לחיים — עמדתי ושוחחתי עם הרופא המטפל המסור שלך ומוזר למרות כל הסימנים המבשרים רעות האמנו שנינו, שני רופאים בעלי ניסיון, שעוד לא הכל אבוד, שעוד יכול לקרות נס ותפתח עיניך ושוב תדבר אלינו, תספר בדיחה, ואכן נשתפרה לרגע קט נשימתך. אולם נס לא קרה. ועלילות חיים עשירים באמצע נפסקו. הלכת ולקחת עמך חלק מכל אחד מחבריך, מידידיך ותלמידיך. החוטים שקשרו אותך עם חברים וידידים ועם תלמידים נקרען באופן אכזרי ויצרו פצע בלב כל אחד שבא במגע אתך. זיכרונך יחיה כל עוד — אחרון ממוקיריך יישאר עלי אדמות. אין אנשים כמוך מסתלקים מעל פני שטח החיים במות הגוף. זיכרונך ינון ויחיה בתוך העדה הזו לעולמי עד.

 

במלאבה בימי ''זאדושקי" נידלקו נרות נשמה מעל קברי המתים בבית הקברות של האוכלוסיה הלא יהודית במשך שלושה ימים ושלושה לילות. זכורני כילד וכנער כיצד הייתי עומד ומסתכל מחלון ביתנו לעבר נרות הנשמה הדולקים בתוך אדמת בית הקברות.

 

אדם מיצקביץ המשורר הפולני הנודע ביצירתו ''דזיאדי" מזמין את רוחות האבות לליל הזיכרון.

חסידים היו נוהגים לשתות ל''חיים" ולעיין ''בעין יעקב" לעלית הנשמה.

 

ומה תעשה עדה זו? עדת יהודי מלאבה לזכר ראש העדה שהלך לעולמו? כיצד תעלה זיכרו? אנא נקומה נא על רגלינו ונצטרף ל''קדיש" שנאמר כאן לעליית נשמתם של בני העדה שהלכו לעולמם. תהא נשמתו של צבי בן ר' חיים אליהו ראש הקהל הזה צרורה בצרור החיים לעולמי עד ועד סוף כל הדורות אמן ואמן.

 

*      *

*

                                                                   

כאשר העליתי לפני שנים את חלקי ל''פנקס מלאבה" קמה ועלתה לנגד עיני העיירה על רחובותיה וסמטאותיה, על חצרותיה ובתיה, על חגורת הדשא המקיפה אותה עד למרחקים, על היערות והאגמים והביצות הנמשכים עד קצה האופק.

 

בתוך הרחובות והסמטאות, בתוך הבתים והחצרות, בבתי המלאכה ובחנויות, על יד הדוכנים ראיתי יהודים, יהודיות וילדים לרוב. פנים מוכרים קרובים, אנשים חיים משוחחים, מי בערנות ומי בנחת. מתהלכים על פני הרחובות, מי מי בפסיעה גסה ומי בשפי; את כולם ראיתי עם כולם שוחחתי. כל זאת כאילו היה רק אתמול. שבועות וחדשים ליוו אותי הדמויות הקרובות ממחוז הילדות ועד כאן הגיעו, ולכל מקום אשר פניתי, ובכל אשר עשיתי, הן ביום והן בלילה, ראיתי את הקמטים על  הפנים. את הצער ואת הדאגה ואת שביבי התקווה הנדלקת מפעם לפעם בעיניים.

 

בינתיים עבר זמן רב והדברים והזיכרונות ממחוזות הילדות מתרחקים והולכים וכאן עם משב רוחות הסתיו והחורף, החלו נושרים עלים בשלכת מעץ החיים של קהילה קדושה זו; עלי זהב נישאים ברוח. נקומה ונעלה על זיכרוננו את בונים וורשבסקי. פנחס מונדרי, בילה לקריץ המכונה בילה "די בעקערין", אנדז'ה ליפינסקה ויחיאל בן-ציון כץ,

 

 

Home

 

ד"ר זאב יוניס

 

בינם וורשבסקי

 

ב. וורשבסקי נעדר מתוכנו זה שנים אחדות, אולם יהיה בכך משום גמילת חסד להעלות זכרו שלו כאן, בערב זיכרון זה. ראיתי אי פעם בילדותי או מאוחר יותר צלום של אברך-משי — אברך עם טל של תמימות נסוכה על פניו, עטוף בקפוטה של משי שחור, חבוש כובע של קטיפה ואזור אבנט של משי. למראה תמונה זו הופיע וניצב לפני העיניים אחד מאותם יהודים אשר הלהיבו את י. ל. פרץ והוא שר: ''און אט אזוי גיין מיר זינגענדיק און טאנצנדיק, מיר גרויס גרויסע שבת יומטובדיקע יידן". כך היה נראה ב, וורשבסקי בנו של רב שלמה וורשבסקי, חסיד בן חסידים מבית הרבי ד-אלכסנדר, כולו רוחניות וכולו אצילות, כולו חסידות, כולו רחוק רחוק מהמציאות הסובבת, ממלחמת הקיום, היה על מה לסמוך ועל מי לסמוך; על אבא ועל סבא ועל כל המשפחה הענפה העשירה החסידית; — עד שבאה ההשכלה ''האלילה בת השמים" כפי שתארו להם אז, שמה את כפותיה על אברך משי זה ומשכה אותו בלהטוטיה לעבר האורות המטעים מהבית לארצות ניכר. הקפוטה של משי נשרה, כובע הקטיפה צנח ועף עם הרוח. ובונים בן החסידים פשט צורתו התמימה ולבש צורה של סטודנט אי שם בבלגיה, נמשך אחרי חברו ורבו משה מרקר ודומהו.

 

החל המאבק לרכישת אמיתות חדשות. קשה לאמור מה בא במקום העולם החסידי התמים שנהרס, ניצוצות של מרד נדלקו בעיני הבחור ובעקבות כל כשלון השתלטה פילוסופיה של אפיקורסות וציניות עטופים בגלימה של פקחות, ובינתיים מתחנת מלאבה יצאנו לתחנת ליאז' ואולי גם לראשית הפוליטכניקה הגענו; לסוף הדרך לא הגענו. מלחמות וזעזועים חברתיים, רוחות סוערות על פני העולם מחזירות את המורדים לעיירת המוצא, למלאבה, חזרה ל''שטיבל" אי אפשר. מייסדים אגודות ומועדונים לספרות ולשירה ולדרמטורגיה, למעשה מקומות מפגש בין צעירות וצעירים, לרקוד קצת להתבדר קצת, להפיג במקצת את השעמום — לכסות על חוסר הדרך. באותו זמן הופיעה באופק כת ה''ליידיקגייערס".

 

מה פלא שבגלגולי המאורעות מתגלגל הבחור החסידי דנן עד לתנועת-הפועלים העטופה רומנטיקה ועממיות. וורשבסקי מאלכסנדר "שטיבל", הבן לחסידים ולגבירים, הגיע עד ל"בונד", — קשה לדעת באיזו מידה היתה כאן אמונה, שינוי ערכים, ובאיזו מידה צעד של ל"הכעיס", חוסר דרך, מעשה קונדס.

 

שנים על שנים נשאר בינם עסקן של האיגודים המקצועיים של ה''בונד" — עזב את מלאבה, עבר לוורשה וחי את חייו כמזכיר של אגודת פועלי הדפוס מבית מדרשו של ה''בונד", — קשה היה למצוא בו מתנופת הרומנטיקה והמלחמתיות של חבריו לדעה. עם פרוץ המלחמה הוא נישא בסערה ומגיע עם משפחתו עד לאוסטרליה הרחוקה; שם עסק במסחר, כדי לפרנס את משפחתו, היה בונדאי פעיל, כתב בעיתונות, אולם כל זה היה כנראה חולין, הקודש קדשים של חייו, הנשמה היתרה שלו, נשארה קשורה לאלכסנדר ''שטיבל", ולחסידות.

 

באותן שנים טרופות עוסק בונים בתרגום ובריכוז של אגדות החסידות של ר' נחמן מברסלב. הוציא לאור את האגדה החסידית הנהדרת ''די פארלארענע בת-מלכה — א מעשה — פריי לויט נחמן בראסלאווערס" ("מעשה באבידת בת מלך") ר' נחמן מברסלב מעלבורן תש"ט.

 

וגם אל הארץ הגיע. וכשראיתיו כאן והוא זקן ושבור ממחלות, היה נוהג לפזם ניגון חסידי מהימים ההם. ראיתי לפני שוב את אברך המשי. אשר תום ילדות ואצילות נסוכה על פניו. אמנם המראה נשתנה, השנים עשו את שלהן, אולם הניגון, האמת שבלב, נשארו. וכשאמרתי לזוגתו, אדלה, תבדל לחיים ארוכים — "למעשה נשאר בונים שלך, הבונדיסט כביכול, חסיד. — חסיד מבית אלכסנדר — כל הימים ועד היום הזה", היא ענתה "לי אתה מספר זאת?"'. בונים עזב את הארץ על מנת לחזור אליה בהקדם לאחר חיסול עסקיו באוסטרליה; אולם אל הארץ בשנית לא הספיק להגיע, הקדים אותו המוות בנכר. חבל שעצמותיו נישאו לאוסטרליה הרחוקה ולא זכה להישאר בארץ.

 

חכם היה האיש, נישא על פני רוחות מנשבות מן המערב הנאור, האמין בהשכלה, בהתקדמות, בפריצת חיי הגיטו, ובדרך נשרפו הכנפיים ונשאר הניגון של בית אבא — הניגון החסידי של העיירה...

 

יהיה זכרו ברוך!

 

 

Home

 

ד"ר זאב יוניס

 

פנחס מונדרי

 

פנחס מונדרי — בנו של ר' שעיה מונדרי מרח' פלוצקה, הסיטונאי הגדול למכולת, השוכן כבוד בבית עץ משוח בצבע צהוב; בית בן קומתיים השולט על חצר גדולה — על כל רחוב פלוצקה, שליחו ונציבו של הרב מגור במלאבה, פנחס מונדרי — אחד מיוצאי חלציו של חצר זו. היו עוד בנים בבית זה, כולם לומדי תורה, אולי גדולים אפילו יותר מפנחס.בתורה, אולם בשמי הציבוריות במלאבה, מכל בני מונדרי עלה רק הוא, נתגלה בסערה וכבש את אנשי שלומו בסערה ושינה בהרבה וחידש פני דברים בעיירה.

 

בתיאור תולדותיו אפשר היה לכתוב : יהודי חסון, זקן אדום, תקיף, נשוי ואב לילדים. המקצוע — סוחר בברזל בחנות אשר בשוק הישן; אולם כותב תיאור זה לא יגלה אפילו שמץ שבשמץ מערכו של אדם זה אשר זכויותיו היו מרובות ומעשיו נתנו אותותיהם רחוק רחוק מגבולות העירה.

 

ויכוח במלאבה היה כרגיל אישי ביותר וסובייקטיבי ביותר. במקום חילופי דעות עניינים היו מטיחים עלבונות ושיקוצים על בר-פלוגתא. זכות קיום כביכול בעיירה היה ל"שטיבעלעך" של חסידים, לאגודת הציונים", ל"בונד", לחובבי שפת עבר ועוד. קשה להגיד זכות קיום, כי היו חולקים על כל אינסטיטוציה חילונית, אולם השלימו מי מרצון ומי מתוך אונס עם קיומה. החלק הדתי בעיר לא הלך בדרכי מתנגדיו ולא נטה ליצור אורגניזציות עם פרוגרמות, על כן לא היו רגילים לראות חלק זה של האוכלוסיה כ''פרטנר" להתדיינות ולמלחמות. וזאת לדעת, כי חילוקי דעות בעיירה היו כרגיל מלוות סערות גדולות.

 

פנחס מונדרי היה היוזם של אירגון החלק הדתי בעיר לפי כל הדפוסים המקובלים אצל הצד שכנגד ועשה זאת בתנופה רבה ובכוח מלחמה כשליחו של ריבונו של עולם בכבוד ובעצמו.

 

לאור הפרספקטיבה של שנים מוכרחים להעריך את גדולתו של האיש הזה ואת מעשיו הגדולים, למרות שהיו בזמנו מנוגדים למקובל בעיירה. לכאורה — סוחר ברזל — אולם, אם ברצוננו לסכם מעשיו של האיש, מוכרחים להגיע לידי התפעלות והערצה מפעילותו הציבורית ולשאול, מה המקור ממנו חצב את דרכו, את אמונתו?

 

החסידות בראשיתה, גדוליה היו קשורים בלב ונפש בכיסופי גאולה לארץ ישראל, וכך אמר ר' נחמן מברסלב — "לכל מקום שיהודי נוסע הוא נוסע לא"י". וידועים המאמצים של הבעש"ט להגיע לא"י - ורבי נחמן מברסלב הגיע אחרי תלאות לארץ ,ואחרי כן העלייה של ר' יהודה חסיד עם חסידיו, העלייה של רבי מנחם מנדל מוויטבסק וחסידיו, עלית רבי אברהם בר מאברוטש ועוד ועוד.

 

בדורות האחרונים חלו תמורות בקשרי החסידים לארץ ישראל ועם התגברותה של תנועת ''חיבת ציון", ואחר כך עם היווסדה של התנועה הציונית כתנועה מדינית-פוליטית הפכו חסידים רבים ורביהם למתנגדים גלויים ולמחרימים של התנועה הציונית.

 

במלאבה — היה כעין מונופולין של התנועה הציונית של בריש פרלמוטר וחבריו. בכיתות החסידים לא היו דוגלים בהידוק קשרים עם ארץ-ישראל. סמוך למלחמת העולם הראשונה      נפלה חדשה בעיירה כפצצה. פנחס מונדרי— נסע לארץ ישראל. נסע כתייר. האיש שהיה ידוע כאחד ממקימי השערוריות בשטיבל שלו, איש עז פנים, איש תקיף, פתאום, מה ראה לעלות לארץ ישראל?

 

מעטים הבינו צעדו זה. בויכוחים שלאחר מכן בינו לבין נציגי הציונות הרשמית, מדרשותיו אשר בבית הכנסת ובבית המדרש היה ברור וגלוי כביכול לכל מתנגדיו, שעיקר מטרת נסיעתו היתה להוציא דיבת הארץ ,כאחד המרגלים לא פחות ולא יותר.

 

אולם לא כן היה הדבר. פנחס מונדרי התקשר לארץ עד כדי כך, שהיה מהיוזמים ומן המשפיעים בחצר הרבי מגור להתחיל בעבודה מעשית לפי דרך משלהם בארץ. הוא היה בין מקימי זרם — אם אפשר לאמור כך — ארץ ישראלי בין חסידי גור וזוהי זכותו הגדולה של פנחס מונדרי.

 

עם שובו מהארץ הוא ניגש לארגן את היהדות החרדית במתכונת ''האורגניזציות" של הציונים החילוניים, של האפיקורסים.

 

ראשית הוא ערך מסע מלחמה לכבוש את בנין הגימנסיה הישן. הוא עשה זאת בתנופה רבה ומאות חסידים באו לפי צוו שלו והסתערו על הבניין וכבשו אותו במסע מלחמתי ממש ויסדו תלמוד תורה מודרנית, בחסות של אגודת ישראל מחזיקי דת שלומי אמוני ישראל.

 

כל השמות שצצו אז לראשונה בעיירה, הוא ניגש לכיבוש לבבות ע"י חינוך מתאים, והוא יסד את בי"ס הדתי לנערות ''בית יעקב". הוא ארגן את הנוער הדתי, ארגן את הנשים הדתיות וכל זאת באמונה רבה, תוך תנופה מלחמתית עזה נגד כל המתנגדים. בפעם הראשונה בתולדות העיר התארגן החלק הדתי של האוכלוסיה היהודית והפך כוח בלתי מבוטל עם פרוגרמה משלו, מוסדות משלו ודרך משלו. אין ספק שהחלק הדתי-חסידי מיוצאי העיירה, במידה והצליח להימלט ממלאבה ולעלות לארץ ישראל, זכות גדולה לו — לפנחס מונדרי בגאולתם. ולבסוף עלה גם האיש וכל בני ביתו לארץ ישראל,התיישב בה, נאחז בה, הוא ובניו. בכל הליכותיו גילה עקביות למופת ולא היה רק נאה דורש, כי אם גם נאה מקיים.

 

אישיותו של פנחס מונדרי  לא הובנה כראוי בתוך העיירה. אם כי מוכרחים גם לציין שבכל דרכיו היה חיוב וקונסטרוקטיביות עקבית. פנחס מונדרי היה מעורה בחיי העיירה, גילה חיבה רבה והתעניינות רבה בבני העיר. אין ספק שהיה זה אדם מקורי, שחלק רב לו בקידום פני החיים בעיירה. איש בעל אמונה טהורה, בעל מעוף ובעל יכולת של ביצוע. ידע לשחות נגד הזרם, להיות בלתי פופולארי, לכבוש את צאן מרעיתו בכוח האמונה ובדרכו הוא. גדול היה האיש. דגול מרבבה. הוא נתברך בחוש מציאות ובידיעה לא להפריז בהערכת יתר של יכולתו. בעיירה לא מעטים היו הקרבנות שכשלו ונפלו באמצע הדרך בגלל חוסר הערכה נכונה בין הרצון שלהם לבין היכולת. אצל פנחס מונדרי היה קיים איזון ותיאום בין היכולת לבין הרצון על כן הצליח בדרכו, נתברך במעשיו והגיע לשיבה טובה דשנה ורעננה. עליו ניתן לאמור "צדיק כתמר יפרח. כארז בלבנון ישגה".

 

 

 

Home

 

ד"ר זאב יוניס

 

ביילה לקריץ

 

ברחוב פלוצקה היתה מאפיה ובתוך המאפיה היתה שולטת אשתו של יענקל לקריץ "ביילה די בעקערין".

 

ילדי הסביבה אהבו להיכנס למאפיה זו בשליחות הוריהם. אהבו לראות את בעלת המאפיה, אשר דמותה היתה כסמל לדמות כל הנשים היהודיות בעיר, של כל האמהות. מפוזרת במקצת, לבושה ברשלנות-מה, היתה שופעת טוב לב וחום וכל ילד שבא במגע עם בעלת המאפיה הזו, חש כאילו בא במגע עם משהו קרוב מאוד, נעים מאוד, מקרין שובע, כמו הלחם החום והלחמניות שהיו מפוזרים על פני האצטבאות והדוכנים.

 

גם קול הצרצר, השכן הקבוע של המאפיה, הוסיף לקסמו של המקום.

 

"ביילה די בעקערין" עבדה קשה מחושך עד חושך, שעות אין ספור. ילדה ילדים, עזרה בניהול המאפיה, היתה בעלת בית ומילאה עוד ועוד תפקידים אשר זימנו לי החיים; היתה אהובה על העיירה. בשבתות ובחגים היתה לבושה פלוסין ואטלסין, משובצת עגילים, טבעות וסיכות של אבני חן, והנשמה היתרה היתה ניכרת בה כמו בכל הנשים המכובדות בעיר. לא פחות מאשר שכנתה. אשתו של רב טוביה הדיין. וכך היתה המאפיה של"ביילה די בעקערין" שם דבר בעיירה. הפרנסה היתה בשפע והשלום-בית היה גדול, ולא היה חסר למשפחה מאושרת זו דבר. וגם נחת ילדים וגם פרנסה טובה. הכל היה בשפע.

 

והנה יום בהיר אחד, לוקחת ביילה די בעקערין את בעלה השתקן, את ילדיה, אורזת חפציה ועולה לארץ ישראל. די מספיק מטוב הגלות; בלי נאומים בלי נשפים, פשוט בדרך הצנועה ביותר, השקטה ביותר, אורזת משפחה זו, שפרנסתה היתה בשפע, מיטלטליה והולכת לארץ ישראל. השמחה היתה גדולה בבוא ''ביילה די בעקערין" לגור ב"נוה שלום", היה נדמה שחלק ממלאבה הועתק יחד אתה משם לכאן.

 

לכאורה לא נשתנה שום דבר בחיי ביילה, עבודה מחושך לחושך, אפית לחם9 ולחמניות, אותו טוב לב השופע. מיומה הראשון בארץ נדמה היה כאילו זהו מקום המגורים והעבודה הקבועה מאז ומתמיד של משפחה זו. משפחה זו הכתה שרשים בבת-אחת בקרקע של ארץ האבות והיה נדמה שחיה היא כאן מדורי-דורות. שום דבורים ושום געגועים ושום בעיות הקשורות עם העיירה. נהנתה המשפחה הטובה הזו מישיבתה בארץ ישראל. היתה שמחה בחלקה. והשנים בארץ היו שנים של חוסר עבודה ושל רעב ללחם ולרבים מבני העיר גם חוסר מקום מגורים. בני העיר רגליהם כאילו מאליהן הוליכון לעבר המאפיה של ביילה בנוה-שלום.

 

בלי בעיות ובלי שאלות יכולת לאכול לחם לשובע ולהשתטח על התנור ולישון שנת ישרים. וגם כשהעבירו את המאפיה מגבולות יפו לרחוב רש"י בת"א וגם כשגדלו הילדים, וגם כשהתחתנו וגם כשנולדו נכדים, בדרך החיים לא נשתנה דבר. ששת ימי השבוע לעבודה, לצדקה ולמעשים טובים, שבת וחג למנוחה ולתענוג. צדיקים באמונתם יחיו.

 

ביילה נסתלקה בשיבה טובה, עם תום חיים מלאי עבודה ביושר, באהבת הבריות, באמונה עממית. זכרה ינון בלב כל אלה שהכירוה. כי היא היתה סמל האם היהודייה על כל הטוב אשר בה ועל כל הצנוע אשר בה.

 

יהי זכרה ברוך!

 

 

 

Home

 

ד"ר זאב יוניס

 

אנדז'ה ליפינסקה

 

אנדז'ה ליפינסקה. נעורים שונים לגמרי, ילדות חורגת בצורת חיים מהמקובל בעיירה. האבא אברהם אייזיק ביעז'ונסקי, מראשי הציונים, היה מתנגד, ממתפללי בית המדרש החדש,  המכונה "בית המדרש הציוני". היתה זו משפחה הדוגלת באמנציפאציה. הילדים קיבלו חינוך לא בחדר, כי אם בבתי ספר מודרניים עפ"ר לא יהודיים. גם בלבוש ובאורח החיים היומיומי התקרבו יותר לדרכים המקובלות בקומץ המשפחות, המכונות משכילות וחילוניות. מהפשטות של אנשי-'כפר. בבית, בייחוד בין הבנות, היתה שגורה השפה הפולנית. בזמנים ההם היה בזה מסימני הקדמה. דרך חינוכה של אנדז'ה לגימנסיה הפולנית לבנות של הגב' מרוזובסקי ולכל הסגנון הנובע מעובדה זו. פגישות וטיולים בחיק הטבע, בגנים, בסביבת ביה"ס שמאחורי הצרקבה, בשדות הנמשכים לאורך הדרך לשרנסק ובשבילים המוליכים ליער, או לעבר תחנת המים והיערות של רודה. דרכים המטילות פחד על הילד היהודי באותם ימים.

 

זה היה הרקע של שנות הילדות והשחרות מבי"ס פולני, טיולים, סביבה מתקרבת להתבוללות המובילה רחוק מן היהדות. וכאן חל מפנה.

 

התנועה הציונית החלה לפרוש את כנפיה ולתת מחסה לנוער תועה בדרכי החיים. נוצר ''הזמיר" והסוג הזה של בני הנעורים מצא מקלט בצל קורת בית זה, שמתפקידו היה טיפוח ספרות, שירה, פולקלור, ודרמטורגיה. בידייש או בעברית. הדגשת חגים ומועדים יהודיים לפי סגנון לאומי. ואנדז'ה הצעירה הפכה רוח חיה ב"הזמיר", השתתפה במקהלות, בהצגות תיאטרון, החלה לבוא במגע עם בני נוער יהודי בני גילה. היא השתתפה במפעלים ציוניים חברתיים. זן היתה ראשית הדרך של פעילות חברתית, אשר נמשכה בצורות שונות במשך כל שנות חייה של אנדז'ה במלאבה ואחר כך בארץ.

 

המשחקים, הטיולים וההצגות התיאטרליות והשירה בציבור, נגמרו בעזיבת מלאבה ובעליה לארץ ישראל. זאת היתה תוצאה של החינוך הציוני ושל הפעילות החברתית. ואם זו אמת שאין א"י נקנית אלא בייסורים, נפל חלק ניכר מהם בחלקה של אנדז'ה בראשית השתרשותה והשתקעותה בארץ. לא קל היה הדבר, וצריך היה לשם פרנסה לעסוק בעבודות רבות ושונות, להם לא הסכינה בת האמידים ממלאבה. היא עמדה בכל זאת ברוח טובה,  בסבלנות, בשקט וללא תלונות.

 

חיוניות רבה היתה באשה זו שלא עזבה גם בימיה קשים ביותר, עת מחלה ממאירה חלחלה כבר בגופה והרסה לאט לאט את חייה.

 

הנה אבן נוצצת נוספת מהפסיפס הנהדר על שלל צבעיו, אשר היווה את הרקע להגשמה הציונית מהגולה ועד הלום. אנדז'ה לפינסקה נתנה חלקה לתנועת החופש של היהודים בדרכה שלה.  בתחילה דרך משחק ושחוק ובלוי זמן ואחר כך בגופה ובנפשה היא, עד אותו יום בו נטמנה באדמת המולדת.

 

יהי זכרה ברוך!

 

 

Home

 

ד"ר זאב יוניס

 

יחיאל בן-ציון כץ

 

יחיאל בן-ציון כץ — במודעות האבל אחרי מותו היה כתוב בן כך וכך שנים היה האדם במותו. ונדמה היה שלו היה יחיאל בן-ציון כץ מגיע לשיבה של שמונים — תשעים ועד מאה ועשרים שנות חיים היה מגיע, היתה גם אז חריפה התחושה ששירת חייו באמצע נפסקה. על אחת כמה וכמה שהוא מת בגיל צעיר ושירת חייו באמת נפסקה באמצע.

 

עד יומו האחרון עשה יחיאל רושם של ילד. של עלם, מלא תוכניות ואי שקט, מלא שאיפות,  מלא חלומות, מלא דמיונות, שופע. כשפתח את פיו לדבר, נדמה היה,  שמילים אינן מספיקות להשיג את המחשבות. לו צריך היה להגדיר במילים ספורות את תכונותיו של האיש יחיאל כץ, אפשר היה לאמור שהוא היה תמיד מתקדם ורץ לפני עצמו — מקדים את עצמו.  אולי גם זו הסיבה שהוא כל כך הקדים את המוות.

 

בעיירה רבים וכן טובים היו מתהלכים בעולם שהדמיון היוה את המציאות של חיי היומיום שלהם. ניזונים היו מחלומות בהקיץ. חזיונות פלא. שאיפות מרחפות על בלימה. הרעב לעשייה היה גדול והיכולת מוגבלת.

 

"מסעות בנימין השלישי" של מנדלי, הידוע בתרגומו בלועזית כ"דון קיכוט היהודי" תיאר נאמנה את עולם המחשבה והמעשה של רבים וכן טובים מיהודי העיירות הקטנות בגולה.

 

השאיפה לא"י היתה חזקה וכנה, כיסופי הגאולה אצל בודדים עד כלות הנפש, החלום היה כה חזק עד שנתחלף לרבים כמציאות. האמונה המשיחית תגבר על כל המכשולים וכך קמו לה לעיירה בכל הדורות חולמים, בעלי דמיון טהורים ותמימים שהלכו כסהרורים מעל לחבל מתוח על פני תהום פעורה לרגליהם בחיוך עד שבאה המציאות המרה וטפחה על פניהם. המציאות החולנית הדמיונית הפכה לגרוטסקה טרגית קומית. הגולה שללה מרבים את התכונה הטבעית של שיפוט, של מדידת הרצון לפי היכולת. אצל מנדלי חזר בנימין אומלל וחולה לביתו, לעיירתו, כך גם חזר סנדרל, מהנסיעה המדומה לא"י — חיים שלמים, אולם לא כך אצל טשרניחובסקי בפואמה ''כחום היום" — שם שילם וולוולה בחייו תמורת דחיקת הקץ לעלות לארץ ישראל.

 

אין ספק שגם בדורנו, דור תנועות הנוער שגדלו בהגשמה אישית נכשלו ילדים רבים וטובים אשר דחו את הקץ והעפילו ארצה מבלי לקחת בחשבון אם יכולתם תעמוד להם לכל אורך הדרך, עד הסוף.

 

בקובץ ''מסדה" נתן יצחק למדן ביטוי לצורת העלייה של ילדים אלה, מסוגו של יחיאל כץ, היו אלו עולי מסדה, שדחו את הקץ, והפכו קרבן עולה.

 

יחיאל בן-ציון כץ היה בין העולים למסדה. גם הוא הביא חייו קרבן עולה בעודו ילד. וצעד זה קבע את חייו, את כל חייו ויצר אצלו את התסביך של כפיית טובה מצד החברה, למענה היה מוכן להקריב הכל.

 

מכתה נמוכה של ביה"ס ברח ועודנו ילד תמים, ועלה לארץ ישראל. בארץ היה בין מייסדי הנוער העובד. אי השקט, חוסר הסיפוק רדפו אותו ובדרך לשלמות עצמית, להתבטאות עלה משלב של אי שקט לשלב נוסף של אי שקט. היה חבר טוב, טוב לב, אדם הגון, שלא מסוגל היה להשלים עם פגעי החיים וסתירותיהם, להקיף אותם, לעכל אותם. היה מורד ובסופו של דבר ממריד נגד עצמו את החזקים ממנו.

 

יחיאל כץ לא היה איש מציאות, היה איש רודף דמיונות, בעל חלומות, קשים היו עליו החיים, לא הסכין לאמנות המשא-ומתן, לכורח הוויתור, על כן עמד במלחמה בלתי פוסקת נגד התופעות, שלדעתו היו שליליות, מלוות העמדת פנים, ולא ידע לשתוק. את אמונתו האידיאולוגית לא פרט לאסימונים ולא סטה מדרכו במחיר קריירה. על כן גם בהיותו  מראשוני התנועה שלו, נשאר עד סופו באופוזיציה, כי לא מסוגל היה להסתגל למציאות, ולעתים קרובות לא הבין אותה.  איש צבור היה האדם ויתכן מאד ומצוקת נפשו בשטח החברתי גרמה לו גם מפחי נפש מרובים ולקיצור החיים.

 

קשה היה להאמין שאדם בעל חיוניות רבה כזו יסתלק בגיל צעיר כל כך. אהבה גדולה קננה בו לילד ובייחוד לילד העזוב. בזמנו פרסם גם ספר מניסיונו במוסד לילדים עזובים. אהב ילדים, כי בו בעצמו היה הרבה מתמימותו של ילד. קשה להשלים שאנו כאן מזכירים את זכרו, שהוא איננו עוד כבר בחיים.

 

וככה נשרו מאילן החיים בני עיר רבים. אנשים חולמים ולוחמים. אנשים שמרדו נגד המציאות האפורה של הגולה, עלו לארץ ישראל וחיו בה, עמלו, ועזרו לבנותה ולהחיותה, כל אחד בדרכו שלו ולבסוף נאספו אל עמם בין רגבי אדמת המולד.

 

וככה נשרו מעץ החיים בני עיר, עם משב רוח סתיו וחורף, בשלכת, בעלי זהב. עלי זהב נישאים ומרחפים בחלל. מרחפים ונישאים 'עבר האין-סוף.

 

יהי זכרם ברוך!

 

גבעתיים כסלו תשכ"ב. (1962).

 

 

Home

 

ד"ר זאב יוניס

 

ג' בטבת תשי"ח - 1957 26,12

 

בדרך הטבע נולדים בני-אדם. חיים בני-אדם ונאספים אל עמם במקום מולדתם. מכל הנאספים כאן הערב עדת יהודים. שרידי עיר שלמה. כולם חיים רחוק מהמקום ומהארץ בהם ראו העיניים אור לראשונה. לא ייפלא אפוא, שחיי יחיד זה או אחר, חיים של רבים מיוצאי מלאבה חצויים בין אהבה לעיר מולדת טבעית, שהיא רחוקה, מתנכרת, חרבה לבין מולדת גורלית מאומצת זו — ארץ ישראל.

 

העיירה הושמדה. אולם תושביה היהודיים על רחובותיהם, בתיהם, חיים וממשיכים לחיות בדמיון כאילו לא קרה כלום.

 

מדי שנה בשנה, ביום היארצייט מתאספים בני העיר, מתאספים קרובים ורחוקים למגע אישי, לרגע של הרהור, לאמור יזכור בציבור לעליית נשמות.

 

נתבודד נא לרגע קט כל אחד בפינתו הוא וכולנו יחד כדי להעלות זיכרונם של אנשים אשר עוד תמול שלשום היו כאן ונגזרו מארץ החיים ובשאר חלל ריק וגלי זיכרונות ותוגה בכל הסביבה שלהם.

 

נתייחד נא לרגע קט להזכרת נשמותיהם של יהושע פראכט, משה צ'כאנובר, בריש פרלמוטר — לפי האמונה העממית היהודית שפתות המתים ידובבו בקבר עת מעלים זיכרונם לטובה בארץ החיים.

 

 

Home

 

ד"ר זאב יוניס

 

שיייע פראכט

 

יהושע שייע פראכט זכרונו לברכה איש הזאלדאווער גאס, שכנו של ר' יענקל צייטאק הלאמפן-צינדער של מלאבה. יהושע שייע פראכט — בהעלותי שם זה בטוחני שקרני אורה וזיכרונות נדלקים בלבות רבים מהנוכחים כאן. היהודי בעל הקומה הממוצעת, נעים ההליכות, נעים תנועה ונעים דיבור. פניו הרעננים הורודים היו עטורי תפארת זקן בהיר מאיר כעין הטופז, פני ה''בעל מלאכה'' יהושע שייע פראכט, אשר כמותם לא תמצאו בשום מקום בעולם, מחוץ לעיירות היהודים הנדחות של פולין או ליטא. בעיירות העוני היו אברכי משי במדי משי וגם בעלי מלאכה של משי. כזה  בעל מלאכה של משי היה הצבעי יהושע שייע פראכט.

 

כאשר הופיע בבית היה זה סימן ואות שימי החגים קרבים ובאים או ששמחה ממשמשת ובאה. מתון בהליכותיו, בדבורו, בתנועותיו וגם בעבודתו, לא מהר, לאט, לאט, א שמיר כאן א שמיר שם, קו כאן, קן שם,  צפור כאן וצפור שם, חיה כאן וחיה שם וכל זה נעשה בפחיות קטנות ופחים גדולים, סולמות סרגלים ומכחולים וכל מיני תערובות כמעשי מרקחת בדחילו ורחימו ובסבר פנים יפות. כך נוצרים קירות מכוסים חיות ועופות וציפורים למיניהם, פרחים ופירות בעלי צורות וצבעים המקרבים לב כל יהודי למראות גן-עדן. קירותיו של שייע פראכט הם מלאכת מחשבת בהם תוכן וצורה וצבע  מתמזגים יחד לשיר מזמור ההווי היהודי בעיירה מהעולם הזה ומהעולם הבא.

 

יהושע פראכט עושה עבודתו בנחת, אינו ממהר, סבלנותו מרובה גם לגבי ילדים, עונה כשפונים אליו, עונה בנחת. בעבודתו נוהג מנהג של עבודת קודש. אינו רואה עצמו מקופח חלילה שהגורל זימן לן ליפות בתי ישראל. זכה לקשט את בית הכנסת, בתי המדרש וכל בית טוב בעיר. אכן הוא ממעצבי הטעם הטוב, התמים, הקרוב. בשבתות ובחגים פוסע הוא פסיעות קטנות בקפוטה של אטלס ובכובע קטיפה ככל בני עליון ומתפללי השטיבלעך החסידיים. כרגיל מחולק יומו בין עבודת הבורא בבית הכנסת לבין עבודה ממש. אדוק מאוד היה האיש ויהושע שייע פראכט חי את חייו כאילו מן הצד. לא נדחק למרכז ולא למזרח-וואנט, לא שאף להיות בין ראשי המדברים, בכלל היה בין המדברים. היה מבכר ,להקשיב, סקרן גדול בהקשבה ולמרות שהיה בעל פרנסה טובה ולא אדם השואף להתבלט, או לסטות מדרך המלך המקובלת, היה בכל זאת בניגוד לכל שאפשר הייה לצפות ממנו, בין העולים שעזבו את העיירה אשר בגולה ועלו לארץ ישראל.

 

בלי נאומים, בלי תופים ומחולות. אלא בצנעא נוסח כל חייו עלה יהושע שייע פראכט לארץ ישראל. התיישב לא בעיר, כי אם מרוחק מן העיר. בזמנים ההם היתה רמת יצחק מרוחקת מאד מתל-אביב. הקים לן בית בישראל והמשיך בעבודתו הרגילה באופן הטבעי ביותר. ראיתיו זמן קצר לפני מותו, בשעות הבוקר שוחחתי אתו. היה נראה רענן וער. הלך לעבודתו. עת מסר לי על גילו קשה היה לי להאמין. כי רענן היה האיש ורוחו טובה עליו. רק הילוכו היה אטי יותר. בשיחה אתו לא היו ניכרים סימני זקנה. היה אוהב מאוד לשוחח על מלאבה. כרבים מבני עירו היה נגוע בתסביך של אהבה מופרזת לעירו. כאילן אין דומה לה בערי העולם.

 

לבית החולים אשר הוכנס בו יום לפני המוות בקש את הטלית והתפילין ואת... פנקס מלאבה.

 

היה לי נעים לראות את יהושע פראכט מתון, נקי, מאיר פנים כמו תמיד, בדיוק כך ראיתיו בראשונה בבית סבא שלי, כילד קטן.

 

זכה ר' יהושע שייע פראכט לשיבה טובה, קרוב לגבורות, להיות חי הנושא עצמו עד סוף חייו. זכה לעלות עם העולים לארץ אבות האהובה עליו, ובבוא הזמן להיאסף לבין רגביה. רבים מבני העיר אשר הכירו אותו יעלו זיכרונות תמיד כזכר פנינה יקרה אשר אם כי אינה מבריקה - מחממת.

יהודי טוב היה.

 

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

 

 

Home

 

ד"ר זאב יוניס

 

משה צ'כאנובר

 

משה צ'כאנובר המכונה משה וואלקער, הציוני הוותיק. הגבאי של בית המדרש החדש, המכונה דאס ציוניסטישער בית המדרש או סאנע באניסלאווסקיס בית-מדרש. חבר ועד הקהילה והועד העירוני, הועד של הפאלקסבאנק, קק"ל, קרן היסוד. ועוד ועוד. איש צנוע ובו בזמן מעורב בין הצבור. מאלה המהווים אבני יסוד לבניין. מאלה המטים שכם להרמת משא. ככה היה נראה בחיצוניותו, בעל כתף מורמת, מוכן כאילו תמיד למשא. פליאה כיצד אדם שתקן זה זכה להיות שליח צבור במוסדות כה רבים, יותר נכון היה לאמור שהמוסדות הרבים זכו בו, כי לא איש רודף כבוד היה.

 

משה וואלקער — היה גר שנים בסמטה שקשרה את הווארשעווער גאס עם הפלאצקער גאס. הבתים שם הין צנועים, בתי עץ ברובם. מתאימים לו כאילו היה הוא חלק מבתים צנועים אלה.

 

בכל חיצוניותו לא היה דומה לעסקן-צבור ובייחוד לא לעסקן של תנועה מורדת וממרדת כתנועה הציונית בימים ההם.

 

ההווי של הסמטאות ותוויות תושביהם בעלי המלאכה ולומדי תורה עניים, מסתפקים במועט, דבקו לאיש זה בכל הליכותיו ותנועותיו בכל העקביות עד כדי עקשנות. שהיתה יותר עמידה בקיום מצוות מאשר עקשנות סתם. כאיש המתפרנס מיגיע כפיים בכבוד חש בתפקיד הגואל ומציל של הציונות להמוני העם ונתן ידו לעבודה זו בכל נפשו ובכל מאודו.

 

ידוע שלא היה נאה דורש, אולם ידוע שהיה נאה מקיים. לכן זכה כציוני תמים לעלות ארצה בעוד מועד. הוא עם שני בנים ובת אשר כולם ינקו מהבית הציוני אשר חייב הגשמה בארץ. למרות גילו לא רצה להתבטל ועבד בכל מיני עבודות עד יומו האחרון כמעט.

 

משה צ'כאנובר היה נאמן של הגוורדיה הציונית הראשונה והותיקה. הוא זכה לראות בנחמת ציון וירושלים — זכה למדינת ישראל.

 

יהי זכרו ברוך !

 

 

Home

 

ד"ר זאב יוניס

בריש פרלמוטר

 

השנה נגדע מארץ החיים אילן רב פארות אשר רבים חסו בצילו ומאלה הנמצאים כאן — אולי כולם. בלעדיו רבים וטובים הנמצאים כעת בארץ לא היו קרוב לודאי מגיעים לכך.

 

איש אשר חולל סערה והכה גלים בחיי העיירה השוקטים על שמריהם, כאגם מים מכוסה ירוקת במשך דורות. איש אשר הרים בגבורה את העיירה כולה על כתפיו והדריך את מנוחת תושביה, איש אשר הפיח אור שקט וגעגועים, איש אשר העיר עיירה שלמה להעפלה בדרך לא דרך לראש הפסגה הנכספת — הלא זהו מנהיגה הדגול של יהודי מלאבה בעריש פרלמוטר.

 

הערכת חייו של בעריש פרלמוטר משמע הערכת קורותיהם של שלשה דורות, כי קורות היהודים, סבלות היהודים, תקוות היהודים של שלשה דורות ביטא האיש בפעולותיו.

 

ישנם אנשים שאין לדבר עליהם כעל פרטים. נדמה שאין הם שייכים לעצמם, לקרוביהם, שהם חוסים בצילו של שר האומה. מהווים במראם, במעשיהם חלק משר האומה. ניצוץ מהמוקד הגדול. מהסנה הנצחי הבוער.

 

לאור זה יש לראות מעשיהם. לאור זה יש להעריך חייהם. יפה היה האיש בחיצוניותו, יפה תואר ומראה כאילו כלי נאה שנוצר למעשים נאים. לא כל אדם זוכה לשני כתרים אלה — קנקן נאה ויין נאה, פאר והדר חיצוני עם סגולות ומעשים של מנהיג.

 

בעריש פרלמוטר התחיל את חייו כרוב ילדי העיר בני גילו ומעמדו. חדר, בית מדרש, נשואים בגיל צעיר, סידור עסק מחסן לחומרי בנין, אשה צנועה וחסודה מבית חסידים, ילדים, עול פרנסה והנה מעגל החיים. אולם — לא כך בדיוק התפתחו חיי בעריש פרלמוטר. אומנם יחוס, אומנם חסידות, אמנם משפחה מכובדת וגם אמידה, אומנם נשואים בגיל 18, אומנם ילדים וחיי משפחה ועול פרנסה ומקור פרנסה — אולם כל זה לא היה העיקר. כל אלה היו פרטים חשובים יקרים מכובדים בחיים, אולם לא העיקר.

 

ומה העיקר — ''ותוליכנו קוממיות לארצנו" — כיצד? באיזו דרך? — וכאן מתגלמת הטרגיות לפעמים מעורבת עם קומיות גרוטסקית, שגם היא טרגית ביסודה, של אנשים אלה — לא היה מי שיראה להם את הדרך, שייקחם ביד ויובילום. בראשית היה המרד, אשר בער כאש בעצמות, אשר פרץ כמעיין וחיפש לו אפיק.

 

ליו עלומים, כוחות, תקוות, מטרות נכספות מעורפלות, רחוקות וכאן — עיירה יהודית השומרת דת ומסורת, הסובלת ומעונה ומקווה לבוא המשיח, לבוא הגאולה — החיה חייה האמבריונליים[4], סגורה ומסוגרת, שרוח פרצים לא יפרוץ חלילה פנימה. אנשים מסתפקים במועט, מאושרים לאור העולם הבא, חיים חיי יום יום בחינת פרוזדור לטרקלין, נכנעים לגורלם כלגזירת אלוהים וטוב להם בכך וחיים בכך ונושאים נשים ומולידים בנים ומשתחווים לכל גוי עד יעבור זעם. כאלו היו החיים בעיירה. והנה לפרוץ גדרות בעולם כזה לאו מלתא זוטרתא היא, לזה צריך הרבה כוח והרבה אמונה וספק, אם שני אלה היו בראשית הדרך. מה שהיה בראשית הדרך זה היה שלילת היש. שלילת צידוק הדין, ניתוק צורות חיים מאובנים, פירוק עול סייגים ומנהגים מקובלים ומקודשים — להיהפך איש ריב ומדון, איש מלחמות, איש הלהכעיס, יחידי נגד הכל.

 

וכיצד התחילה הדרך הזו ובמה? יתכן והרבה מהשומעים כאן דברים אלה ינודו ראש ויחשבו — סערה בכוס מים — הפעילות הציבורית הראשונה של בעריש פרלמוטר התחילה בתחום חיי העיירה, בתחום אותה ציבוריות סטטית ונכנסה לתולדות מלאבה בשם המהפכה של ''היונג-טערקן". ומהי מהפכה זו? המדובר היה ברבולוציה נגד... החברה קדישא, היונג-טערקן יסדו חברה קדישא מודרנית יותר, הומאנית יותר כביכול — בעינינו היום גובל הדבר עם גרוטסקה. ככה זה התחיל, הצעד המהפכני הבא היה ג"כ עדיין בשטח המצומצם של העיירה וקשור להווי שלה.

 

ישנם כאן לבטח אנשים הזוכרים את המקווה של מלאבה, אולם לא בבנין הלבנים האדום מדובר. המדובר הוא בבנין עץ רעוע במקווה המעלה עיפוש וצחנה — בעריש פרלמוטר וכמותו חשבו שיש לשנות פני הדברים. המקווה בעיירה שכל תושביה היו שומרי דת ומצוות היוותה לפני שנים מוסד מרכזי ורוחות הזמנים החדשים לא פסחו גם על מוסד כמעט מקודש זה. והנה ריפורמות גם במקווה. לבעריש פרלמוטר עלו רפורמות אלה בחלק הגון של רכושו — אלף רובל. בעיני ליצני העיר הפך לכינוי."בעריש מיט די מקווה".

 

חברה קדישא והמקווה היו רק צעדים ראשונים. פריצות ראשונות בחומת  החיים המאובנים והמנהגים של העיירה. אחרי זה באו גם צעדים נוספים אשר שינו את פני החיים במלאבה ואשר ביצועם היה כרוך בסכנות וחרמות והרס באשר הקימו בנים נגד אבות ונשים נגד בעליהן. הפכו עיירה קטנה שוקטת על שמריה למרקחה. בעריש היה נוהג לקרוא את "הצפירה" בשותפות עם משה ביאליק. משה ביאליק היה נוהג "פארהערן" את האברך הצעיר במסכת "הצפירה" כפי שהיו נוהגים קדמוניהם לגבי מסכות בתלמוד ובמדרש. פרלמוטר הצטופף לאורו של אברהם ריבאק מראשוני הציונים בעיר, העריץ את וינק מהאטישאיקער מלמד בודר אשר הדביק הרבה בני טובים בעברית, תורת הדקדוק העברי ואהבה לא"י. גם לדוד אופטובסקי ולאחרים חלק, בגלגולי החיים מהשטיבל ועד "הזמיר" ועד לא"י.

 

הצעד הבא היה, שומו שמים, השתתפות או יוזמה ביסוד חדר מתוקן ע"י רפאל גוטמן ואח"כ לוין, אשר מטרתו היתה להוציא ילדים יהודיים מכותלי החדר המיושן המטמטם לחדר מתוקן, לשיטת לימוד לפי שיטות פדגוגיות מודרניות עם תוכנית לימודים מורכבת מלימודי קודש ולימודי חול, עם דגש על לימוד עברית, תנ"ך ועוד. הלימודים התקיימו, שומו שמים, בגילוי ראש. בית ספר זה היה בשביל הרוב מבני העיר זהה עם העברת ילדים יהודיים לשמד ר"ל. קשה לתאר את עוצמת הסערה שייסוד החדר המתוקן חולל בעיר. בעריש פרלמוטר כמנהגו היה מתפלל באלכסנדר שטיבל. את התגובה אפשר היה לצפות מראש. בשבת אחת כשצריך היה לעלות לתורה — נמצא ארון הקודש סגור ומסוגר — זהו הביטוי החריף ביותר, המחאה החריפה ביותר בימים ההם נגד שערורייה מתחוללת. עכבו את הקריאה. יש אומרים שר' ירחמיאל לנדוי, חותנו של בעריש בכבודו ובעצמו סגר את ארון הקודש כמחאה שחתנו מעביר את נכדו על התן, לא פחות ולא יותר, בשלחו אותו לחדר מתוקן. לא התפללו בשבת זו באלכסנדר שטיבל והרוחות היו נסערות עד שבעריש עזב את השטיבל ולא חזר אליו יותר. הוא עבר להתפלל לבית המדרש הציוני ומכאן פעולותיו התגברו ונעשו מורכבות יותר ויותר, עד שהקיפו כל פנה וכל שטח בחיי העיירה. לא היה בעיר מוסד חילוני, תרבותי, חברתי שבעריש פרלמוטר לא היה הרוח החיה בו. יו"ר ההסתדרות הציונית, הועד העירוני, הזמיר, קק"ל, יו"ר ועד הקהילה, הבנק,  שופט שלום, מיסד הגימנסיה, מיסד אגודת ה"הצופים" "בר-כוכבא" ועוד ועוד מוסדות שמספדם רב. והכל נעשה על ידו בהתלהבות חסידית ובמסירות ללא גבול. כשהגימנסיה מעשי ידיו, ילד טיפוחיו, נמצאה במשבר כספי — יסד הגרלה ובעצמו כיתת רגליו מקום למקום להפיץ כרטיסי ההגרלה הזו.

 

יסוד "הזמיר" אגודה לזמרה ולדקלום, לתרבות, היוותה מהפכה בעיר שאין לתאר אותה ואין לשער את השפעתה.

 

בעיירה שבה בחור לא העיז להיראות ברחוב לאור היום בלווית בחורה נוסדה פתאום אגודה המרכזת סביבי בחורים ובחורות אשר שרים ורוקדים, מסדרים הצגות תיאטרון, הרצאות — בקיצור עושים כל "דבר אסור" והרוח החיה של כל זה הוא יהודי בעל זקן, בעל אשה ואב לילדים — מסית ומדיח ומוציא לתרבות רעה תפארת בני נעורים.  החלו להתערב בדבר ולהשפיע על בעריש להפסיק ממעשיו — התערב הרב דמתא והתערבו סתם יהודים טובים וידידים ואפילו מהמשפחה הקרובה, אולם הכל ללא הועיל. בעריש נשאר מוצק כסלע שאין להזיזו.

 

בהזדמנות זו יש להזכיר לטובה את אשתו מרת הענדל בת ר' ירחמיאל לנדוי, אשה חסודה וצנועה ויראת שמים. אשר למרות שדרכי בעלה לא היו דרכיה היא, נהגה מנהג אשה יהודיה כשרה אשר עושה רצון בעלה וקבלה באהבה כל מעשיו גם כשלא היו לפי רוחה ושלא הסכימה להם.

 

בעריש פרלמוטר היה איש יפה בחיצוניותו והדור בלבושו. איש אשר גם הצורה החיצונית הפכה אצלו לתוכן. מקום מגוריו היה מחוץ לעיר בדרך לוולקה, אזור גנים, ירקות, פרחים ועצים — אזור רחוק מהישוב היהודי. הוא התגורר בבית לבנים אדומות מוקף גן עם עצי פרי ונוי, יחיד במינו בין יהודים. בעיר אצל יהודים לא היה גן דומה. פרט לגן הגדול אצל אביו ר' יוסל פרלמוטר מול בית היראה הנוצרי, אשר שימש גם למקום מפגש, לבעלי בתים מכובדים לפארטיע שאך. גן נהדר זה על עציו ופרחיו, עציציו המרובים והגדר החיה היפה כמו מקום המגורים, היו חלק, אם אפשר לאמור כך, מהשקפת עולמו הציונית. בגן הוא עשה טיפולים רבים לבד. נתנה האמת להיאמר בעריש קינא בגויים, בבריאותם, באהבת הטבע שלהם, בצורת חייהם. הוא אהב עץ וצמח ופרח, לא כפי שזה היה מקובל בין יהודי העיירה. זה לא מקרה שהוא שלח את בניו לבית ספר חקלאי ולא למסחר כפי שזה היה מקובל אז. בין יהודים. אומנם היה מקור פרנסתו מחסן לחומרי בנין — אולם כשמישהו מבניו היה נכנס למחסן העצים היה האב אומרו לו — ''זה לא עבורך כאן אין לך מה ללמוד" — לא רצה שבניו יידבקו במחלת המסחר היהודי. מסחרו של פרלמוטר היה מסחר מאונס ובשטח זה לא הצטיין מימיו. לא היה איש קטנות, לא הבין עסקים בקטנות. לא היתה לו כל הבנה לכסף. היה איש תלוש מהמציאות. נתון כולו לחזון הגאולה, לחזון שיבת ציון. שנים רבות היה חבר הצ"ק של הציונים וציר לקונגרס הי"א בווינה.

 

בעריש פרלמוטר במלאבה לא היה איש פרטי, הוא היה מושג, הוא היה מוסד מרכזי לכל מה שהיה קשור עם התחדשות בתוכן ובצורה של היהודים.

 

היה איש גאה, איש בעל קומה זקופה, איש בעל תרבות יהודית עמוקה, בעל ידיעות רחבות ביהדות ובחכמות חיצוניות אם כי אוטודידקט. איש אשר אהב את החיים בכל מאודו, איש ההומור ושמחת החיים, איש צעיר עד רגע חייו האחרון.

 

כשראיתיו כ-10 שעות לפני הסתלקותו לנצח, היה נראה אציל ויפה להפליא. קשה היה להעלות על הדעת שבעוד שעות מספר איש זה מקומו לא יהיה עוד בין החיים. בעריש פרלמוטר לא ידע כניעה מהי מעולם. לא לתלאות הגורל ולא ללחץ מצד הסביבה. הלך לאור אמונתו בדרכו הוא. היה כנה בכל הליכותיו ועל כן כה הצליח לקשר ולרכז סביבו ולעורר את בני העיר.

 

והאיש הזה שבע מלחמות ומאבקים, אסף את בני ביתו ועלה לארץ ישראל. היה זה מאורע גדול בחיי העיירה והזיז ללא ספק אחרים ללכת בעקבותיו. בלי כל הפרזה אפשר לאמור, שכל יהודי מלאבה אשר בזמנו עלו ארצה חלקו הוא רב בזה. בין שעלייתם קדמה לעלייתו הוא ובין שבאו אחריו.

 

בן 48 שנה היה האיש בעלותו ארצה יחד עם בבי ביתו. גיל גבוה למדי לשם התחלת חיים מחדש. שמחתו היתה גדולה על שזכה לעלות לארץ. היה שמח בכל בית חדש הנבנה והולך. לכל עץ נוסף שתול. דאגות פרנסה לא העיבו רוחו. לאחר שלא היה איש עסקים, הפסיד מהר למדי כל רכושו החומרי והוא נסוג לחדר הספרים שלו. ספרים היה בולע בלי הרף, ספרי מדע, וספרות יפה, הכל, הכל. כל חייו התרכזו במשך שנות חייו האחרונות בספרים. חי בארץ ישראל, אולם לא במציאות של ארץ ישראל כשכוח החיים פועם עדיין בתוכו, כשרצון החיים החריף, כאשר חיוניותו אינה עוזבת אותו לרגע עד הסוף. את המחושים מחמת זקנה קבל כתופעה בת חלוף. אפילו ברגעיו האחרונים לא נס ליחו. דאג למראהו החיצוני, ביטוי פניו היה שקט, לא התאונן, היה נראה כצדיק אשר באמונתו יחיה.

 

מי יודע מה המראות אשר נתגלו לאדם רב עלילות זה אשר הגיע לגבורות בשעות חייו האחרונות. מי יודע מה המנגינה שמלאה את יומו האחרון?  — הסערות נרגעו והמראות שנתגלו לא עוררו כל פחד, על כן שקט ורוגע היה האיש.

 

דרך חיים ארוכה שטוחה לפניו. 80 שנה שכמותו שייכים למחוללי היסטוריה. יחיד בעל ערך אשר המוני עם הלכו אחריו והעניקו לפעולותיו הן בהריסת בנינים מקודשים והן בבניית בניינים קדושים מלוא משקלם.

 

לאור הזוועה של השריפה הגדולה אשר שרפה את בית ישראל, מלא הלב המיה חרישית לזכרם של אותם יחידים בחיי האומה אשר הין ככוכבי בוקר אשר הופיעו מעל לראש העם כאשר בחוץ היתה עדיין שוררת חשכת הלילה.

 

בעריש פרלמוטר היה אחד מאותם כוכבי הבוקר המבשרים את עליית השחר, המבשרים בוא יום.

 

כאשר משקפים מכאן, ממדינת ישראל לאות עיירה רחוקה בצפון פולין, אשר שמה מלאבה ומותחים קו — מהתם להכא, מה רחוקה דרך זו, מה רבים התהומות והסכנות להולך בה, ואכן כל זה שייך לעבר.

 

אנשים נעקרו משם ונשתלו מחדיש כאן. רב חלקו של בעריש פרלמוטר בהליכה מוצלחת זו, ביציאה מהגולה, מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה.

 

יהי זכרו ברוך לנצח!

  

 

הערות


[1]  אביו של ד"ר יוניס.

 [2]  אז הופיעו התרגומים הראשונים בשפה הפולנית של הסופרים בעלי פרס-נובל  - ו"בלענו" את כולם.

[3]   "לפומא לא גליה" ארמית: הלב לפה לא מגלה; דבר סוד חמור שקשה להעלותו על דל-שפתיים.

[4]  חיי עובר - הראשוניים

 

 

Home

 


תל אביב, ד"ר יוניס שני מימין. August 29th, 1926
Dr.Icchak Zeew Yunis second to the right

Back to M.R.I. - Mlawa Remembrance Initiative

Dr. Zeew Yunish: The Old Home Town (English, Yizkor Book "Jewish Mlawa", Tel Aviv 1984)

ד"ר זאב יוניס: הבית הישן  (עברית, ספר יזכור "מלאבה היהודית, ת"א 1984)

Last updated August 31st, 2007

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Pesonal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!