פנקס הקהילות

אנציקלופדיה של הישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה

פולין

כרך רביעי: וארשה והגליל

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ירושלים תשמ"ט 1989

מלאווה

(נפת פלוצק, מחוז וארשה)

נכתב ע"י שמואל לוין וילה אורבך

עמודים: 280-287

 היישוב היהודי עד 1918

כפר בשם מלאווה ידוע כבר בסוף המאה ה-14. בשנת 1429 קיבל המקום זכויות עיר ונקבעו בו יום שוק בשבוע ושני ירידים בשנה. מלאווה התפתחה במהירות ובמאה ה-16 כבר היתה מרכז עירוני חשוב באזור מאזוביה. כלכלתה התבססה בעיקר על הסביבה החקלאית ועל המסחר בתוצרת החקלאית. מלאווה נפגעה קשה בעת פלישת השוודים באמצע המאה ה-17 ורבים מבתיה עלו באש. חלק מן העירוניים עזבו את העיר. בשנת 1692 נפגעה מלאווה שנית, בדליקה גדולה. עם חלוקתה השלישית של פולין, בשנת 1795 סופחה מלאווה תחילה לפרוסיה ואחר כך בשנת 1807 צורפה לנסיכות הווארשאית. בשנת 1815 נכללה העיר במלכות פולין. בתקופה זו התאוששה מלאווה והתפתחה. תרומה חשובה להתפתחותה היתה סלילת מסילת הברזל לווארשה ולדנציג בשנות השבעים של המאה ה-19. אז הוקמו בה בית חרושת לייצור משקאות חריפים ומשרפת לבנים. בשנת 1915 נכבשה מלאווה בידי הגרמנים ונשארה בשלטונם עד תום מלחמת העולם הראשונה.

כבר בשנת 1507 מוזכרת הימצאות יהודים במלאווה. היישוב היהודי במקום זה נמנה אז עם הקהילות שהוטל עליהן מס הכתרה לרגל עלייתו של זיגמונט הראשון על כס מלכות פולין.

בתעודה מ-1543 מוזכרת הימצאות יהודים במלאווה. היישוב היהודי במקום הזה נמנה אז עם הקהילות שהוטל עליהן מס הכתרה לרגל עלייתו של זיגמונט הראשון על כס מלכות םולין. בתעודה מ-1543 נזכר יהודי בשם ברכיה, תושב מלאווה, שעסק בחכירה. בשנת 1561 מוזכר יהודי בשם יונה ממלאווה, שהיה יד ימינו של יצחק ברודאבקה, חוכר מסי הממלכה בכל אזור מאזוביה. בשנת 1584 נמצאו במלאווה 23 משפחות יהודיות שבבעלותן היו חמישה בתים. בשנת 1569 מסר מלך פולין זיגמונט אוגוסט במתנה חבל ארץ לאציל סטאניסלאב אולשווסקי ובין השאר העביר לרשותו חלק מן המסים של יהודי מלאווה. בתעודות משנת 1745 נמסר על תלונות שהגישה קהילת מלאווה נגד חוכר המסים דאז, שמואל הרופא, שהיה תושב מלאווה. הלה פשט רגל ועזב את העיר בלי לשלם את חובותיו לקהילה. נוסף על כך נאלצה הקהילה לפרנס את משפחתו שנשארה בעיר ללא מקורות פרנסה. תחילה הובא הסכסוך לבית דין בפלוצק  (1741) ואחר כך הועבר לבית המשפט המחוזי. לא ידוע לנו מה היו תוצאות המשפט.

מנחם מנדל בקר: א יידישע חתונה

גם במלאווה, כמו בערים אחרות באזור מאזוביה, חל על יהודים איסור רשמי להשתקע בעיר, שקיבלה את הפריבילגיה "דה נון טולרנדיס יודאיס". היהודים נאלצו להתיישב אפוא בפרברי העיר, שהיו שייכים לאצילי הסביבה; אלה לא היו תלויים במעמדה של העיר ולא היו כפופים לחוקיה. במשך זמן מה נמצא המרכז של היישוב היהודי במלאווה בכפר שידלוב. נראה שבמאות ה-16 וה-17 ישבו במלאווה יהודים מעטים בלבד והקהילה היתה קטנה. באחד המקורות מתקופה זו אף צוינה קהילת מלאווה כקהילה "סמוכה לשרנסק". מכאן אפשר להסיק, שקהילת שרנסק היתה אז חשובה יותר.

היישוב היהודי במלאווה התפתח רק במאה ה-19 אבל לקראת סוף המאה היא כבר היתה מרובת אוכלוסין. אז גרו בה בערך 1,500 משפחות יהודיות. בשנת 1824 נעשה ניסיון להקים במלאווה רובע יהודי (רוויר), אולם התוכנית לא באה לידי ביצוע ונדחתה מזמן לזמן עד שבוטלו כל ההגבלות על מגורי יהודים במלכות פולין בשנת 1862. בשנת 1867 קבעו מוסדות הנפה את מושבם במלאווה והדבר סייע הרבה להתפתחותה של העיר וגם הביא לעליית מספרם של הקונים והלקוחות של יהודי מלאווה, שעסקו ברובם במסחר ובמלאכה. בתקופה זו עלה מספר בעלי המלאכה היהודיים במהירות רבה וגדל מספר המועסקים בענף ההלבשה (חייטים, כובענים וסנדלרים). בין הסוחרים היהודיים במלאווה בלטו סוחרי הטקסטיל. סוחרים אלה לא הסתפקו בקניית מוצרים מוגמרים ובמכירתם, אלא עסקו גם בארגון תעשיית טקסטיל זעירה. כך החלה פעילותם של התעשיינים היהודיים הראשונים במלאווה. בין יהודי מלאווה היו גם סוחרים קמעונאים בענפי מסחר אחרים ורוכלים שנדדו בכפרי הסביבה ומכרו את מרכולתם וכן יהודים שנהגו להעמיד דוכנים בשוק.

בהתחלה השתייכו יהודי מלאווה לקהילת צ'ייחאנוב. רק בשנות ה-50 של המאה ה-18 הם זכו לקהילה עצמאית, למרות התנגדותה של קהילת צ'ייחאנוב, שדרשה מיהודי מלאווה להשתתף בתשלום מסי הגולגולת ולעזור בפירעון חובותיה. קהילת צ'ייחאנוב העלתה את טענותיה נגד יהודי מלאווה בישיבת ועד ארבע הארצות שהתקיימה בשנת 1753. מושל הנפה מטעם המלך (הסטארוסטה בראדוס) מינה ועדה לשפוט בין הצדדים. לא נודע מה החליטה הוועדה; יש להניח, שהתמרדותה של קהילת מלאווה נגד מרותה של קהילת צ'ייחאנוב עמדה בעינה והיא המשיכה לתפקד כקהילה עצמאית.       בית הכנסת הראשון הוקם במקום כבר לקראת סופה של המאה ה-18. היה זה בניין עץ, שהיה צר מלהכיל את יהודי הקהילה המתרחבת.

מנחם מנדל בקר: "בזיעת אפם אכלו לחם"

בשנת 1840 נבנה בית המדרש והקהילה החלה בבניין בית הכנסת החדש, שהושלם בשנת 1858. במרוצת הזמן נהרס בית הכנסת הישן ולא נשאר ממנו זכר. בתחילת המאה ה-20 נוסף לבית הכנסת החדש עוד אגף ובצורתו זו עמד הבניין עד השואה. בבית המדרש נמצא אוסף של ספרים ודברי דפוס עתיקים ויקרי המציאות. בית העלמין היהודי הישן נמצא בתחילה ביער הסמוך לעיר. עם התפתחותה של העיר נמצאו היער ובית העלמין במרכזה של העיר. בשנת 1884 נאלצו היהודים להעביר את הקברים למקום אחר שקודש אז לבית עלמין. את המגרש לבית העלמין קיבלה הקהילה ממשפחה נוצרית מכובדה מן המקום, שתרמה אותו לצמיתות לקהילה. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הגישו יורשי התורמים תביעה נגד הקהילה וטענו, שהמגרש ניתן לה בשכירות בלבד; לפיכך דרשו להחזירו. הסכסוך הובא לבית המשפט. בסופו של דבר נדחתה טענתם של היורשים בבית המשפט לערעורים ובית העלמין נשאר במקומו.

בראשית המאה ה-20 התחילו להתפתח במלאווה חיים פוליטיים מודרניים. חוג ציוני ראשון הוקם במלאווה  בשנת 1904.  בשנת 1906 כבר פעלה במלאווה מפלגת "פועלי ציון". לפני מלחמת העולם הראשונה נוסדו גם הסתדרות "המזרחי" וארגוני הנוער "צעירי ציון", "החלוץ" ו"צעירי המזרחי". בשנת 1906 נוסד תא של ה"בונד". בשנת 1913 נפתחה במלאווה ספרייה יהודית.

לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נתרבו בעיר גילויי אנטישמיות. היהודים הואשמו שהם התנפלו כביכול על הכומר המקומי. במהומה שפרצה הוכו יהודים רבים בידי האספסוף.

בעת מלחמת העולם הראשונה סבלה קהילת מלאווה סבל רב. עם נסיגת יחידות הצבא הרוסי פרעו החיילים ביהודי העיר. הפורעים והנלווים אליהם מבני האספסוף המקומי שדדו רכוש יהודי בחנויות ובבתים. בשנות המלחמה היו המסחר והמלאכה נתונים בקיפאון ובעיר היה מחסור חמור במזון ובמוצרי תעשייה בסיסיים. במצב זה גדל מספר היהודים שלא היו להם אמצעי קיום. הקהילה השתדלה להקל על המצוקה באמצעות פתיחת מטבח לעניים, שחולקו בו בערך 200 ארוחות חינם ביום. בסוף שנת 1918, עם חידוש השלטון הפולני, נפגעו היהודים בידי חיילי הגנרל האלר. באמתלה של חיפוש נשק נערכו חיפושים בבתי יהודים ותוך-כדי כך הוחרמו סחורות וחפצי ערך. היו גם מקרים של הכאת יהודים.

בין שתי מלחמות העולם

 בתקופה זו היו רוב היהודים במלאווה בעלי מלאכה, סוחרים זעירים ורוכלים בכפרים. רוב הסוחרים היו בעלי דוכנים בשוק. מעטים בלבד הועסקו במפעלי הייצור המקומיים הזעירים (בית חרושת לזכוכית, בית יציקה קטן לברזל). בבעלות יהודים היו 2 טחנות קמח ומנסרה. היישוב היהודי במלאווה נפגע קשה בקיפאון הכלכלי שהשתרר בפולין בין המלחמות. המצב הכלכלי של רובם הלך והחמיר.

מנחם מנדל בקר: אויפן פריפצ'יק

הציבור היהודי במלאווה הגיב על הקשיים הכלכליים בארגון מוסדות שנועדו להקל מעט את מצוקתו ולעצור את תהליך התרוששותו. בשנת 1925 חידשה את פעולתה ה"אגודה לאשראי לסוחרים זעירים" (שנוסדה כבר בשנת 1908, אך אז לא החזיקה מעמד). בשנה הראשונה נסתייעו בה 351 מפרנסים - ביניהם 163 סוחרים זעירים ו-131 בעלי מלאכה. בשנת 1930 נוסד "בנק מסחרי" ובו 78 חברים. בשנת 1927 הוקמו קופות "גמילות חסדים" ביוזמת ארגוני הסוחרים ובעלי המלאכה. שתי קופות אלה התאחדו בשנת 1930. בשנת 1939 העניקה הקופה אשראי ללא ריבית ל-433 איש. הקהילה הושיטה עזרה לדלים ביותר (בייחוד לקראת חג הפסח). חברת "ביקור חולים" הגישה עזרה רפואית לעניי העיר. בשנת 1928 נוסדה חברת "בית לחם" שהגישה לעניים עזרה כספית. בשנת 1930 התאחדו החברות "ביקור חולים" ו"לינת הצדק".

מאורע חשוב בחיי הקהילה היהודית אירע לאחר שנסתיימה מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1919 הוקמה במלאווה גימנסיה דו-לשונית (פולנית ועברית). כאמור, בית-ספר העל-יסודי, שהוקם כבר בשנת 1917, שימש יסוד לגימנסיה. בהתחלה היו בגימנסיה כיתות נפרדות לנערים ולנערות, אולם כעבור שנה אוחדו הכיתות והמוסד נשא מעתה את השם "קו-אדוקציה של הארגון היהודי לחינוך במלאווה". בגימנסיה למדו כ-150 תלמידים ותלמידות, רבים מהם ממשפחות דלות אמצעים; מקצת מן התלמידים באו מערים סמוכות. במשך הזמן הלך מספר התלמידים וגדל ובשנת הלימודים 1935/36 למדו בה 209 נערים ונערות. בשנה האחרונה לקיומה של הגימנסיה הגיע מספר התלמידים ל-290. גם מספר התלמידים שבאו מחוץ לעיר גדל - 36 בשנת הלימודים 1936/37 ו-112 בשנת הלימודים 1938/39. הגימנסיה קיבלה תמיכה כספית גם מן העירייה. בשנת 1930 העניקו השלטונות לגימנסיה זכויות מלאות.

מנחם מנדל בקר: כטוב לבם ביין

בין שתי מלחמות העולם עלה מספר מוסדות החינוך היהודיים במלאווה. בנוסף לתלמוד תורה שהתקיים מזמן נוסדו בשנת 1925 בית-ספר "בית יעקב" לבנות ובית-ספר "יבנה". בשנת 1927 הוקמה ישיבת "בית יוסף" ולמדו בה גם בחורים מחוץ לעיר. לאחר שנים אחדות נסגרה הישיבה מחוסר אמצעים כספיים. בעיר פעל בית-ספר יסודי ממשלתי ליהודים ( ("שאבאסובקה") אך 90% מתלמידיו היו בנות.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גילו יהודי מלאווה פעילות ערה בחיים הציבוריים והחברתיים. נוסף על הסתדרות הציונים הכלליים ו"פועלי ציון", שסניפיהן נוסדו במלאווה לפני שנת 1919, חידש את פעילותו לאחר המלחמה גם סניף "המזרחי"; כמו-כן נפתח סניף של הרוויזיוניסטים וגם ארגוני הנוער הציוני החלו לפעול בעיר. בשנת 1922 הוקם סניף "החלוץ" וזה הקים חווה להכשרה חקלאית. בשנת 1925 התארגן קן "השומר הצעיר". בשנת 1927 נוסד "בית"ר". בבחירות לקונגרסים הציוניים התפלגו הקולות כדלהלן: לקונגרס ה-15 היה מספר בעלי זכות הבחירה ("השוקלים") - 391; "על המשמר" קיבלה 29 קולות; "עת לבנות" - 47; "המזרחי" - 112; הרוויזיוניסטים - 26; התאחדות - 42; "פועלי ציון" -  52. בבחירות לקונגרס ה-19 היה מספר השוקלים 1,388; "על המשמר" קיבלה 255 קולות; "עת לבנות" - 12; "המזרחי" - 308; הברית למען ארץ-ישראל העובדת - 829 ; הרוויזיוניסטים - 1 ; החלוץ - 2. בבחירות לקונגרס ה-21 קיבלו הציונים הכלליים 164 קולות; "המזרחי" - 274; הברית למען ארץ-ישראל העובדת - 461; פועלי ציון שמאל - 17 ; הנוער הכללי ציוני – 31.

"אגודת ישראל" התארגנה במלאווה כבר בסוף ימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1922 ייסדה "אגודת ישראל" במלאווה ארגונים שהיו מסונפים לה : "צעירי אגודת ישראל", "בנות אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל",

ה"ברנד" הרחיב את פעולתו אחרי תום המלחמה ולידו פעלה תנועת הנוער שלו "צוקונפט". כמו-כן הקים ה"בונד" איגוד ספורט בשם "מארגענשטערן" וספרייה.

בשנת 1932 התחיל להופיע במלאווה דו-שבועון ביידיש בשם "מלאווער לעבען". מלבדו הופיעו במלאווה מדי פעם כתבי-עת נוספים (כולם ביידיש), כגון "מלאווער נייעס" "מלאווער שטימע", "אונזער עכא" "אונזער טריבונע", "אונזער קאמף" "אונזער קראיר".

בנוסף לספרייה שנוסדה בשנת 1916 הוקמו בתקופה שבין המלחמות ספריות במועדונים של כל הארגונים הפוליטיים כמעט וגם במועדונים של ארגוני הנוער. ארגון הספורט היחיד במלאווה, "מכבי", נוסד בשנת 1923 ומספר חבריו עמד לעתים על 150. לידו פעלו חוג לדרמה ותזמורת. במלאווה הוקם בית דפוס עברי עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

הציונים ו"אגודת ישראל" התחרו ביניהם על השלטון בהנהלת הקהילה היהודית. בבחירות שנערכו בשנת 1924 התחלקו המנדטים שווה בשווה בין "אגודת ישראל" ובין הרשימה של הציונים (שנקראה "רשימה לאומית"). בבחירות בשנת 1931 היתה ידה של "אגודת ישראל" על העליונה והיא זכתה ברוב המנדטים. בבחירות בשנת 1936 נחלקו המנדטים כדלהלן: "אגודת ישראל" - 5 ; ציונים כלליים - 1; "המזרחי" - 2; ה"בונד" - 2; איגוד בעלי המלאכה - 2.

 במועצת העיר ישבו בממוצע 5-4 יהודים. רק בבחירות שהתקיימו בשנת 1928 זכו היהודים למספר מנדטים גדול יותר; אז נבחרו למועצה, שמנתה 24 איש, 8 יהודים. ה"בונד", פועלי ציון ימין, גוש של ציונים ו"המזרחי", איגוד של בעלי מלאכה והאיגוד של הסוחרים זכו כל אחד במנדט אחד. "אגודת ישראל" קיבלה 3 מנדטים. בתקופה זו גדלה השפעתם של היהודים בעירייה. דבר זה בא לידי ביטוי בהחלטת המועצה העירונית להקים במלאווה בית זקנים יהודי ל-50 קשישים ולסייע בהקמת גן ילדים יהודי (גן זה נסגר בשנת 1935). בבחירות שנערכו בשנת 1936 נבחרו 3 יהודים בלבד.

יהודי מלאווה השתבחו בכמה אישים דגולים ילידי עיר זו. ביניהם בלטו הסופר הנודע יוסף אופאטושו (1954-1883), שהנציח את עיר מולדתו בספרו "סיפורי מלאווה", והסופר יקיר ווארשאווסקי (1943-1885). יליד מלאווה היה גם ויקטור אלתר, אחד המנהיגים הדגולים של ה"בונד" בפולין,

בשנות ה-30 הלכו וגברו גילויי האנטישמיות במלאווה. בשנת 1937 הוצבו לפני חנויות היהודים משמרות שמנעו מן הלקוחות הנוצריים את הכניסה אליהן. עם התגברות החרם נסגרו חנויות אחדות של יהודים ובמקומן נפתחו בתי עסק ובתי מלאכה של נוצרים.

  במלחמת העולם השנייה

שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו להגיע למלאווה, שהיתה קרובה לגבול עם גרמניה, יחידות רבות של הצבא הפולני. האיכרים תושבי האזור מיהרו לקנות את המצוי בחנויות ורוקנו אותן מסחורות. האווירה היתה מתוחה וכבר אז עזבו כמה וכמה יהודים עשירים את מלאווה והשתכנו בווארשה.

באחד בספטמבר ,1939 לפנות בוקר, הפציצו הגרמנים את מלאווה. הקורבן הראשון בקרב היהודים היה בנו של חנוך זילברברג. בעיר פרצו דלקות. מכיוון שלא היו מים לכיבוי האש ומכבי האש נמלטו נשרף מרכז העיר כליל. התושבים התחבאו במרתפים וכשחלה הפסקה קצרה בהפצצות ברחו מן העיר בכיוונים שונים - לשצ'גובו, לפשאסניש, לשרנסק ולמקומות אחרים. מבין יהודי מלאווה עזבו בערך 80% את העיר. רבים מהם מצאו את מותם בדרך מנוסתם או במקומות המפלט. ב3- בספטמבר נכבשה מלאווה בידי הגרמנים, ובאוקטובר של אותה שנה נכללה ב"בצירק ציחנאו". הגרמנים הסבו את שמה של מלאווה למילאו.

כבר במחצית הראשונה של ספטמבר, עם תום הקרבות באזור, חזרו מרבית הנמלטים לעיר.

על-פי יוזמתו הפרטית של אחד מקציני העיר ריכזו הגרמנים באחד מימי סוכות ת"ש את כל יהודי מלאווה, גברים, נשים וילדים, בכיכר העיר במטרה לגרש אותם לשטח ברית המועצות. אחדים מהם אף הועלו כבר על המשאיות. אלא שהגירוש הופסק עקב התערבותו של סגן אלוף גרמני בשם פרויטר והיהודים חזרו לבתיהם.

מן הימים הראשונים לכיבוש החלו הגרמנים להתעלל ביהודים ובמיוחד בגברים מזוקנים. אלה נתפסו ברחובות העיר, הוכו באכזריות, נשדדו ונלקחו לעבודות פרך משפילות.

באוקטובר 1939 נערך בעיריית מלאווה רישום של כל הגברים היהודיים מגיל 14 עד 60. כולם חויבו לענוד על החזה תווית ועליה מספר אישי. יום יום שלחה העירייה לעבודות כפייה שונות בין 200 ל-500 יהודים. ויחד עם זה לא פסקו גם החטיפות ה"פרטיות" של יהודים בחוצות העיר. כעבור שבועות מספר הוחלפו התוויות של הגברים בטלאי לבן; מעתה היו חייבים כל היהודים, גברים כנשים, לשאת סימן זה על החזה. לאחר זמן מה שונה צבע הטלאי לצהוב, ולבסוף - כנראה בסוף שנת 1939 או בתחילת שנת 1940 - חויבו כל היהודים לענוד על החזה ועל הגב מגן דוד צהוב ועליו הכתובת "Jude'' (יהודי). באוקטובר או בנובמבר 1939 נאסר על יהודים להלך על מדרכות העיר ולהופיע בגן הציבורי ובמקומות אחרים. באותה תקופה חויבו היהודים לשלם לשלטונות את הקנס (קונטריבוציה) הראשון. בנובמבר 1939 חיללו הגרמנים את בית הכנסת ואת שני בתי המדרש ובאחד הלילות העלו אותם באש. בעת השריפה הקיפו חיילים את הבניינים כדי למנוע מן היהודים לכבות את האש.

בנובמבר 1939 גירשו הגרמנים את יהודי שיירפץ, ריפין, דובז'ין שעל הנהר דרוונצה וליפנו. מאות מן המגורשים הגיעו למלאווה וכאן ראגו להם יהודי המקום. הגירוש הזה עורר גם את חרדתם של יהודי מלאווה שמא יפקוד אותם גורל דומה. באותו זמן דרשו השלטונות הגרמניים מרבה של מלאווה, ר' יצחק משה סאגאלוביץ, למנות יודנראט. ביודנראט הראשון, שמנה 6 או 7 חברים, ישב גם נתן מרדכי קולנייז', נציגו האישי של הרב.

בעיני אנשי השלטון הגרמני לא היה היודנראט יעיל דיו, והם מינו, כנראה בסוף שנת 1939 או בתחילת שנת 1940, את אליעזר פרלמוטר, שאביו היה בעליה של אחת מטחנות הקמח במלאווה, לממונה (קומיסר) על היודנראט וכנראה גם לממונה על היהודים בנפת מלאווה כולה.

פרלמוטר היה צעיר בשנות ה-30  לחייו. הוא היה בעל יוזמה ומלא מרץ, הצטיין בכושר ארגון טוב וידע להתהלך עם הבריות. כבן למשפחה עשירה ואיש משכיל הוא קשר קשרים עם אנשי המינהל הגרמני החדש ולמד לספק את דרישותיהם כבר מתחילת הכיבוש. הלאנדרטים (ראשי הנפה) במלאווה, שאחד מהם היה אחיו של שר בממשלת היטלר, פונק, ראו בעין יפה את ה"מתנות" והכסף שקיבלו מפרלמוטר, ובתמורה לא התערבו יותר מדי בחיי היהודים. פרלמוטר השכיל לנצל את קשריו עם הגרמנים לטובת היהודים והיה למנהיגה של הקהילה היהודית במלאווה. רוב עדי הזמן מדגישים, שבתקופת כהונתו של פרלמוטר, כל זמן שנמצא במקום, חשו היהודים את עצמם בטוחים; כאשר נעדר אחזה בהם חרדה.

פרלמוטר צירף ליודנראט כמה אנשים והם: אהרון יאבלונובסקי (ייתכן שצירף גם את אחיו, בני. שניהם היו סנדלרים טובים ועבדו בשביל הגרמנים), משה רומאנר, חיים בורשטיין וחיים ז'לאנקו. ליושב ראש בית המשפט היהודי במלאווה נתמנה הרמאן מורדוביץ. פרלמוטר ארגן מחדש את סידורי עבודת הכפייה של היהודים ומאז פסקו חטיפות ה"פראיות" של יהודים. יהודים אמידים יכלו לשכור באמצעות היודנראט, תמורת תשלום, פועלים, שיצאו במקומם לעבודת הכפייה. בשכר 1.5 מארק ליום, שקיבלו הפועלים מן היודנראט, פרנסו רבים את משפחותיהם.

ליד היודנראט הוקמה משטרה יהודית שמנתה 10 עד 12 שוטרים. בראשם עמד מנשה דוידזון. השוטרים לבשו מדים כחולים וכובעים מיוחדים (יש הגורסים שהמשטרה התארגנה רק לאחר הקמת הגטו).

ליהודי מלאווה הותר להצטייד במזון ובבגדים רק בחנויות של היודנראט. כיוון שהקצבת המזון והביגוד בידי הגרמנים היתה בלתי מספקת, השתדל היודנראט להשיג ולמכור ליהודים מזון באופן בלתי לגאלי. המקור העיקרי לכסף שבעזרתו מימן היודנראט את פעולותיו היו המסים שגבה מכל יהודי מלאווה.

שנת 1940 היתה נסבלת למדי עבור יהודי מלאווה. לעומת יהודים במקומות אחרים, המשיכו רובם להתגורר בבתיהם. כמה וכמה מן היהודים המשיכו לעסוק בסחר בלתי לגאלי עם סוחרים גרמניים בלודז' ובהברחות משטחי הגנרל-גוברנמן. ייתכן שבקיץ 1940 גורשו עשרות אחדות של יהודי מלאווה למורדי שבנפת שיידלצה שבגנרל-גוברנמן.

בתחילת דצמבר 1940 נפוצו בעיר במפתיע שמועות על גירוש היהודים ממלאווה. היודנראט השתדל אצל השלטונות למנוע את הגירוש. יש להניח, שלמטרה זו נועד הסכום של 55,000 מארק ששילמו יהודי מלאווה בדצמבר 1940. ב-6 בדצמבר ,1940 לפנות בוקר, הגיעו מאות שוטרים גרמניים, שגויסו מן האזור כולו. השוטרים נכנסו לכל בית יהודי וציוו על יושביו לפנותו תוך 5 דקות. בבהלה גדולה, בליווי מכות, צריחות ונביחות כלבים הריצו החיילים את כל יהודי מלאווה לחצר אחת הגימנסיות בעיר, מבין הנאספים נבחרו 3,000 איש והשאר שוחררו לבתיהם, את הנועדים לגירוש, רובם בני מלאווה - העמיסו בליווי מכות על משאיות ושילחו אותם למחנה המעבר בדז'יאלדובו. לאחר שהייה של 12 יום בתנאים קשים מאור ותחת שמירה נוקשה של אנשי הס"ס שילחו את כולם לגנרל-גוברנמן. ב-20 בדצמבר הגיעו המשלוחים מדז'יאלדובו ללובלין, למיינדזיז'ץ', ללובצ'וב ולווישניצה. רוב הפליטים שוכנו בבתי כנסת ובבנייני ציבור אחרים. בשל החורף הקשה, המחסור בבגדים ובמזון ותנאי המגורים התת-אנושיים חלו ונפטרו תוך זמן קצר מאות אנשים. בני מלאווה הצעירים והחזקים יותר החלו לברוח ממקומות הגירוש. הם פשטו בערים ובעיירות של מחוז לובלין, כגון פארצ'ב, פירליי, צ'מיירניקי. רבים מהם העזו, למרות שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות, ועברו את הגבול שבין הגנרל-גוברנמן לרייך וחזרו למלאווה. מספר החוזרים הגיע למאות (לפי אחת הגרסאות היה מספר החוזרים 1,200 בערך). היודנראט במלאווה השתדל להשיג למענם תעודות זיהוי "כשרות".

בין המגורשים היה הרב הקשיש יצחק משה סאגאלוביץ עם משפחתו. בעת הגירוש הציע פרלמוטר לרב להסתירו, אך הרב סירב באומרו, שמקומו עם רוב בני קהילתו. בעקבות הטלטולים, המכות וההשפלות שהיו מנת חלקו בדז'יאלדובו חלה הרב. בהגיעו למיינדזיז'ץ' דאג היודנראט של לובלין להביאו לבית חולים, ולמרות זאת נפטר הרב סאגאלוביץ תוך זמן קצר.

בשנת 1939 לא עלה כנראה מספר היהודים במלאווה על 6,400 איש. מקצת מן הפליטים שעזבו את מלאווה בחודשים הראשונים של המלחמה לא חזרו לעירם. לעומת זאת הגיעו בנובמבר 1939 מאות פליטים מליפנו, מריפין, מדובז'ין שעל הנהר דרוונצה. במשך שנת 1940 הגיעו פליטים כנראה גם ממקומות אחרים. לאחר הגירוש ב-6.12.1940 נותרו במלאווה רשמית 2,450 יהודים. עבורם הוקם הגטו, שכלל את הרחובות שמאחורי הצד הדרומי של השוק הישן (סטארי רינק), רחוב ז'דונסקה (טעפר גאס) והשטח הבלתי בנוי עד לנהר סראץ. במזרח נמשכו גבולות הגטו לאורך רחוב וארשאווסקה כמעט עד רחוב סמולארניה וממערב - לאורך רחוב פלוצקה עד חיבורו עם דלוגה. שער הגטו היה ברחוב בוז'ניצנה. לא הרחק מן השוק, במרכז העיר הוקף הגטו חומת לבנים גבוהה;  במקומות אחרים - בגדר תיל או בקרשים. חלונות הבתים ברחובות וארשאבסקה ופלוצקה, שפנו לצד ה"ארי", נחסמו. במשך חודשים אחדים נשאר הגטו פתוח, אך במאי 1941 הוא נסגר. באוקטובר-נובמבר 1941 צורפו לגטו חלק מרחוב וארשאווסקה שמאחורי משאבת המים וכן רחוב סמולארניה. לגטו הוכנסו כ-1000 יהודים משרנסק, ראדזאנוב וז'יילון. יחד עם בני מלאווה, שחזרו בחשאי ממקומות הגירוש, התקרב מספרם של תושבי הגטו ל-5,000.

תנאי המגורים בגטו היו קשים ביותר: כל רפת, דיר, אסם וכל המרתפים ועליות הגג הפכו להיות חדרי מגורים.

עוד לפני סגירת הגטו פרצה בקרב היהודים מגפת טיפוס הבהרות. היודנראט מינה ועדה לתברואה, שדאגה לניקוי הגטו ולחיטויו, וכמו-כן להקמת בית חולים זעיר בן 40 מיטות. לבית החולים היו גן-ירק משלו, פרה ועז. כלכלת החולים היתה טוב