סופיה קלסקי: הילדה בשנות השואה. ברקע שיר של הלינה בירנבאום

Sofia Kalski: Dziewczynka z lat Zagłady, w tle fragment wiersza Haliny Birenbaum, 1994 r

הלינה בירנבאום                                                

זושיה - היומן המצויר

הסיפור פורסם בעיתון הפולני NOWINY KURIER ("נוביני קורייר") המופיע  ב-תל אביב ובספר שלי  ,The Cry for Rememberance) , WOLANIE O PAMIEC הקריאה לזיכרון) בפולין בהוצאת המוזיאון אושוויץ-בירקנאו, 1999.

לא כל אחד יכול לתאר זיכרונות השואה במלים. ידידתי זושיה מציירת מתוך עומס המטען הזה. הבית שלה הוא ממש סטודיו – היא מספרת דרך ציוריה את שעבר עליה אז.

הייתה כבת תשע כשנפרדה מאימה כדי לנסוע עם אביה לעיר Lwow (לבוב) בחיפוש סיכוי הצלה. בתחילת הכיבוש הגרמני אנשים חשבו שעל הגברים ועל הילדים מאיימת הסכנה הכי גדולה.  לכן אימא נשארה בבית בעיר מולדתם Trembowla (טרמבובלה).

התחילו נדודים מייגעים, טלטולים. הם ישנו בכניסות הבתים, על המדרגות. אחר כך בזמן החטיפות והאקציות מצאו איזה מחבוא על הגג. חיו בפחד בלתי פוסק ורעב. אבא של זושיה חלה בטיפוס ומת. המכרים שלו מצאו אותה  עזובה לנפשה בבית נטוש. בעזרת המכרים האלה היא הצליחה להימלט מ- לבוב  ולחזור לאימא. 

לפני חג-השבועות, בשנת 1943, הגרמנים הורו על טיהור העיר מיהודים, מה שנקרא בפיהם ""Judenrein - גירוש למוות וחיסול כל היהודים. אימא וזושייה ברחו. הן הגיעו לכפר קרוב והתחבאו בתבואה. לא היו כאן לבד. יחד עם הנמלטים היהודים האחרים התחבאו שם מספר שבועות. בחום, בגשם. בלא יכולת להתרחץ, להחליף בגדים. מדי פעם זרקו להם הכפריים משהו לאכול. גרוע יותר היה עם מים שאותם אי אפשר הרי להשליך…  לפנות בוקר ליקקו את הטל מהתבואה כדי לשמר את חיים. בכל זאת מישהו הלשין על הימצאותן האסורה. פולניה אחת, מכרה של אימא הספיקה להזהיר אותן. הן ברחו מיד. פנו להומניסק Humniska. בדרך התגלה להן לפתע אגם מים, קרקרו בו צפרדעים. זושיה התנפלה על המים ולמרות האזהרות של אימא התחילה לשתות אותם, לשתות ככל שיכלה להכיל בתוכה. המים העכורים, המגעילים לא הזיקו לה – ניראה שאז שררו חוקים אחרים גם בטבע…    

בהומניסק איש לא היה מוכן לתת להם מחסה ליותר מיומיים, שלושה. אנשים פחדו מעונש מוות שאיים עליהם על הסתרת יהודים  ועל להגשת עזרה כלשהי להם. הפול שגדל בשדות התברר כגואל. בתבואה כבר אי אפשר היה להסתתר כיוון שהקציר התחיל. הן נאלצו לשכב בתוך הפול שאיש לא יראה אותן. כדי להשתיק את הרעב קטפו פול ואת התרמילים הריקים תקעו לבורות באדמה, שחפרו בידיים, מפחד מבעל-השדה.

בעל השדה, מאיר שטרן היה שכן ותיק וטוב של סבא של זושיה. את הסבא הרגו הגרמנים קודם לכן. האיכר ידע על הימצאות זושיה ואימה בשטח שלו. אשתו התנגדה מאוד לכך. היא פחדה. האיצה בהן בחומרה שתלכנה מכאן מהר ככל האפשר. לא היה להן לאן ללכת, אבל הבטיחו לעזוב את המקום לפנות בוקר. ובאותו בוקר המובטח אימא לא התעוררה בזמן… היה כבר אור בחוץ כשהתעוררו, מאוחר מדי לצאת לדרך. כל מקום היה מלא אנשים, שהיו יכולים להבחין בהן ולהלשין לגסטאפו. המצב היה נואש מכל הבחינות – ללא יציאה, ללא תקווה. להצלתן בא באורך מפתיע… חלום של האיכר. בחלומו הופיע הרוח של השכן היהודי, הסבא,  שאת אדמותיו חכר מזמן. הרוח השביעה אותו ואיימה. הוא חייב לתת מחסה לבתו ולנכדתו וסבא ישמור על ביטחונם של כולם. האיכר היה איש מאמין ובעל דעות קדומות. החלום המוזר פקד אותו מספר פעמים, הפחיד אותו ועורר בו נקיפות מצפון. הוא הורה לאשתו לצאת מיד לשדה ולהחזיר את זושיה ואת אימה לגורן. הוא חפר בור בגורן שיכלו להתחבא בו. בבונקר הזה שרדה זושיה ואימה עד לשחרור.

היום זושיה מנציחה את שעבר עליה באין-ספור ציורים ותמונות. כל תמונה שצוירה על ידה זהו יום, רגע או תקופת חיים – אז, שם. זהו יומן מהזמנים בהם אסרו על היהודים לחיות. יומן של ילדה נרדפת, הנאבקת בכוחות על-אנושיים על קיומה. לרוב היא מציירת את תמונותיה בצבעים, אבל אלה המתארים מקומות בהם היא שהתה אישית או רק שמעה עליהן, כיוון שהסתתרו ונספו שם קרוביה -  היא מציירת בטוש שחור. בכל התמונות של זושיה רואים את הבית של האיכר והבור – הבונקר בגורן. כל ציור שלה מכיל הסבר קצר, מספר משפטים מרגשים.

זושיה מציגה את ציוריה בבתי הספר, כשהיא מספרת לתלמידים את קורותיה המזעזעים של ילדותה, ילדות שבעצם לא הייתה לה. התלמידים תוהים לפעמים מדוע ציירה את תמונותיה העצובות בצבעים – "האם השמים גם אז היו כחולים?" - הם שואלים.

היום זושיה גרה עם אימה שמעולם לא נפרדה ממנה ועם בעלה. היא אם לבת יחידה ושלושה נכדים. הבעל של זושיה ניצל גם הוא על ידי בריחות ונדודים  בכפרים פולנים. הוא עבד בתור רועה אצל איכרים שונים. מראהו לא היה כשל יהודי.  הוא היה ילד בהיר שיער כמו רוב ילדי הכפר ואיש לא ידע מי הוא באמת.

זושיה אוהבת מאוד לצייר פרחים. אולי מראה יופיים עוזר לה להשתחרר  מזיכרון האכזריות והמוות?…

~~~~~~

(בסיפור אין שמות של משפחת Galonska בגלל שבתקופת שילטון הקומוניסטי הופסק הקשר בינם ואימה של זושיה חשבה שהגילוי עשוי להביא להם נזק).

Polish

סיפור ההצלה של זופיה (זושיה) קלסקי מידי הנאצים

בקרבת חודש מרץ 1943 מצא אותי חבר של אבי והוא סידר, שוב דרך איזה  אישה לא יהודיה, את  החזרתי ל-Trembowla (טרמבובלה), לאימי וליתר בני משפחתנו. ב-Trembowla (בטרמבובלה) היה כבר גטו באותו זמן, כבר אחרי האקציה  הראשונה, בה  הגרמנים חטפו יהודים ושלחו אותם למוות במחנה מוות Belzec (בלזץ).

כעבור זמן קצר מאז שובי הביתה התקיימה האקציה השניה בה הובילו הגרמנים את היהודים מ-Trembowla (מטרמבובלה) ומכל הסביבה למבואות העיר ושם ירו בהם, מעל בור גדול כשהם  עירומים לגמרי.

אחרי האקציה השלישית אימא ברחה איתי מהעיר לשדות, הרחק ככל האפשר מ-Trembowla (מטרמבובלה) כדי שאף אחד לא יזהה אותנו ולא יסגיר לגרמנים. הייתי בלונדינית, בהירת עור ולא נראיתי כמו יהודיה, דבר שנתן סיכוי למצוא מחבוא בכפר. גרו כאן בסביבה  אוקראינים, פולנים ופולנים- למחצה.

הסתתרתי עם אימי בשדות תבואה במשך חודשיים. חברה מבית-הספר של אימי שגרה בבית קטן בקרבת השדה הביאה לנו לחם אחת למספר ימים ואחר כך גם מים לבקשת אימי, מפני שבעצמה לא חשבה על מחסור אנושי כזה ובקשת מים של אימי הפתיעה אותה. יום אחד היא הודיע לנו שמישהו ראה אותנו כאן ומחפשים אחרינו. ברחנו מיד. רצנו לכיוון Humniska (הומניסק) לצידה השני של Trembowla (טרמבובלה).  

הבית בכפר הומינסקו Humniska    בו הסתתרו זושיה ואמה.
ציירה סופיה קלסקי.   חלק מ"יומני המצויר", מתוך אוסף גדול שנמסר במלואו למוזיאון השואה בוושינגטון: (United States Holocaust Memorial Museum (USHMM) .

Dom, w którym ukrywała się Zosia z matką we wsi Humansko.

להורי אימי, מאיר ורוזה שטרן (Meir and Roza Sztern) היה בית גדול ויפה במרכז הכפר הזה עד לכיבוש הגרמני. מלבדם גרו כאן  רק עוד שתי משפחות יהודיות. בחיפוש דרכי הצלה חשבה אימא על מספר משפחות ידידותיות בין הפולנים או האוקראינים ב- Humniska (בהומניסק) ופנינו אליהם. כל אחת מאותן משפחות הייתה  מוכנה להסתיר אותנו אצלה למשך ימים ספורים בלבד. הם פחדו על חייהם וחיי קרוביהם. בכפרים שבסביבה הסתתרו יהודים והגרמנים רדפו אחריהם, חיפשו והרגו אותם. את אלה שהחביאו יהודים הוציאו הגרמנים להורג בתליה וזמן רב לא הורידו את הגוויות מהעצים כדי שכולם ידעו, מה צפוי להם על הגשת עזרה ליהודים.

ערב אחד אחרי שהסתתרנו כבר שלושה ימים בשדות ללא שום אוכל פנינו למשפחת Galonska (גלנסקה). אימה נשארה מאחורי הבית ולי אמרה להקיש על גב הדלת, כיוון שאני נראית כמו ילדה פולניה. בכל זאת יכלו להסגיר אותי בגדי המלוכלכים, הרטובים…

לשאלה: "מי שם?" עניתי שאני נכדתו של Meir (מאיר), כולם בכפר קראו לסבא בשמו הפרטי. ביתם של Wojtek ו-Anna Galonska (וויטק ואנה גלנסקה) היה השלישי בשורה ליד הבית של הסבים שלי. הם היו משפחה קתולים אדוקה. היו להם שלושה בנים, הקטן ביניהם, Tadek (טאדק) ובת Paulina (פאולינה). אנה אמרה לי להיכנס הביתה, אבל ציינתי שגם אימי כאן. היא הכניסה את שתינו. הגישה לנו אוכל, קצת שאריות מזון שנותרו לה. לא היה לה די אוכל גם למשפחתה. בכל זאת, אנה גלונסקה לא העזה להחזיק אותנו אצלה. היא הצביע על חלקת פול גבוה בגן שלה ואמרה שנסתתר שם והיא תביא לנו מעט אוכל. האיצה בנו שנסתלק מהר מביתה, כיוון שפחדה על חיי בני משפחתה שהימצאותנו כאן היוותה בשבילם סכנת מוות.

למחרת הביאה לנו קצת מזון שהכינה לדרך ואמרה שאנחנו חייבים לעזוב בלילה את חלקת הגן שלה. אימא הבטיחה לה שנלך, אבל שינה עמוקה הכריעה אותה והתעוררנו רק כשכבר עלה הבוקר ולא יכלנו לצאת לחיפוש מקומות מחבוא אחרים. אור יום, היה עכשיו לאויב המסגיר לגרמנים, למוות. אנה  באה לבדוק אם ביצענו את שדרשה ואימא הבטיחה לה נלך מכאן בטוח למחרת מוקדם בבוקר.

בלילה השני שהותנו בחלקת הגן אצל גלונסקה קרה נס:  לבעלה של אנה, וויטק, איש מאמין ובעל דעות קדומות הופיע בחלומו סבא מאיר. סבא הזהיר ואיים על וויטק שיקרה לו אסון גדול אם יגרש מביתו את בתו ואת נכדתו. גלונסקה נבהל. הוא הורה לאישתו לרוץ לשדה ולהחזיר אותנו מהדרך. אנה הובילה אותנו לאסם.

בדיוק העמיסו שם קש מהשדה. התחבאנו בתוך הקש מתחת לגגון. בינתיים וויטק חפר בור באסם שיכלנו לשהות בו רק בשכיבה. ירדנו למחבוא הזה בכל פעם כשהגרמנים שרצו בכפר והלכו לבתים לחפש יהודים.

בביתם של גלונסקה נמצאו ארבעת ילדיהם כשהגענו אליהם. אחר כך שני הגדולים עזבו לאן-שהוא וטאדק  הקטן שמר בקפידה ששום זר לא יתקרב לאסם. הוא לא שיחק עם חבריו בחצר שלפני ביתם, אביו אסר עליו להביא חברים. הוא היה בגילי בערך. פאולינה, אחותו הגדולה יותר הלכה מדי פעם לבקשת אימי למכרינו בטרמבובלה, להיוודע על גורל בני משפחתנו האחרים, ומסרה מכתבים מאתנו.

אנה  נקשרה אלינו מאוד. היא גילתה כלפינו מסירות וטוב-לב.  פעמיים ביום הביאה לנו מרק שבישלה למשפחתה ופעם בשבוע חצי כיכר קטנה של לחם. לא היה לה די לחם לעצמה ולבני משפחתה. כל ערב הוציאה דלי בו עשינו את צרכינו והוריקה אותו בשפכה את תכולתו ברפת על הזבל של הפרות, כדי שלא יוותרו שום עקבות להימצאותנו כאן. עם וויטק גאלונסקה  לא היה לנו כמעט קשר ואפילו פחדנו תמיד כשהופיע באסם, שיגיד לנו להסתלק כבר מכאן… אנה סחבה על כתפיה את כל כובד האחריות לקיומנו, לחיים שלה ושל בני משפחתה – אחריות על מה שעלול היה לקרות אילו מישהו גילה אותנו בביתה ומסר לגרמנים!

ופעם זה כמעט קרה. בני הבית עבדו בשדה ואנחנו שהינו באסם מחוץ למחבוא שבבור. פתאום שמענו קולות צעקניים לפני האסם. בקושי הספקנו לטפס למעלה אל תוך הקש תחת לגגון, כשאנחנו משאירים אחרינו למטה כל מיני פרטים קטנים, ספר שהביא לי טאדק  ועוד - ו… הגרמנים באסם! כמעט על ידינו! משום מה לא הבחינו בנו. שוב קרה לנו נס!  אנה חזרה מהשדה מבוהלת נורא. היא ידעה שהגרמנים חדרו לביתה והייתה בטוחה שגררו אותנו מהמחבוא באסם… מוטב לא לחשוב, מה היה קורה לה ולמשפחתה, אילו הגרמנים גילו אותנו אצלה! כמה מתח, עצבים, חרדה! והרי לא שילמנו להם על דבר בכל תשעת החדשים שהסתתרנו אצלם, אכלנו מהאוכל שלהם, שלא היה להם בכמות מספקת, לעצמם ולילדיהם… לא היינו בעלי אמצעים, לא היה לנו כסף והם ידעו על כך כשנתנו לנו מקלט בביתם.  

מעט רכושנו, לרוב בגדים, מסרנו לשמירה למשפחת מכרים אחרים לפני בואנו לגלונסקה  ופאולינה  הלכה לשם מדי פעם להביא לנו דברי לבוש להחלפה. כל זה היה כרוך אז בסכנת מוות ונמשך חדשים ארוכים, ודרש מכל בן משפחה הקרבה מתמדת, הגבלות שונות וזהירות עצומה. ב-22 למרץ 1944 הצבא הרוסי הכריע  את הגרמנים. ניצלנו! עברנו, אימא ואני את התקופה הנוראה מכל בחיינו וחיי העם שלנו הודות לעזרה ולהקרבה ללא תמורה של אנה, וויטק גלונסקה וילדיהם!

חזרנו לטרמבובלה (Trembowla). אחות של אימי, אסתר (Estera) הייתה כבר שם. גם היא ניצלה הודות עזרה חלקית של מכרים פולנים.

25.08.00                         

נכתב בפולנית ותורגם לעברית על ידי הלינה בירנבאום.

My Holocaust Diary יומן שואה שלי By Sofia Kalski ציירה סופיה קלסקי,   חלק מ: "יומנה המצויר", מתוך אוסף גדול שנמסר במלואו למוזיאון השואה בוושינגטון: (United States Holocaust Memorial Museum (USHMM) Wybór obrazów malowanych przez Zofię (Zosię) Kalską, jej „Malowany Pamiętnik”  ze zbioru przekazanego w całości do United States Holocaust Memorial Museum Washington. Click to enlarge the picture
בבונקר בזמן ה"אקציה" בלבוב LWOW בפברואר 1943 W bunkrze w czasie akcji we Lwowie w lutym 1943r.	זושיה הקטנה הגלמודה לא יודעת איפה לחפש מחבוא בזמן ה"אקציה" בלבוב LWOW 1943. Zagubiona mała samotna Zosia nie wie, gdzie szukać kryjówki podczas „akcji” we Lwowie w 1943 r.
גרמנים מאירים בפנסים את הבונקר המסווה בבקבוקים.  Niemcy oświetlają zamaskowany butelkami bunkier.	זושיה הקטנה מוצאת בסוף מקום אצל מישהו על השולחן בחדרון... חלום על גרמני הרודף.  Mała Zosia znalazła wreszcie miejsce u kogoś w pokoiku na stole... Sen o ścigającym Niemcu.
אקצית תפיסת יהודים לשלחם למחנות ההשמדה בלבוב LWOW 1943 . ”Akcja” łapania Żydów na wysłanie do obozów zagłady,  Lwów 1943 r. Other Pictures from the Colored Diary of Sophia Kalski - תמונות נוספות מהיומן המצויר של  סופיה קלסקי

SOFIA  KALSKI

UR. 7.01. 1933

ARIEL 7

46490 HERZLIYA

PENSJONERKA

MIEJSCE ZAMIESZKANIA  W CZASIE WOJNY:

TREMBOWLA, WOJ. TARNOPOLSKIE, POLSKA

Dane córki naszych wybawców:

PAULINA GALONSKA-KOBYALKO

TEREBOVLANY, TARNOPOL reg.,UKRAINE

GUMNISKO vil.,dist.

Herzliya, 14.08.2000

חלומה של זושיה הקטנה על שחרור וחזרה לחיים במדינת היהודים ישראל

Marzenie małej Zosi o wyzwoleniu i powrocie do życia w żydowskim państwie Izrael.

Urodziłam się 7 stycznia 1933. Byłam jedynym dzieckiem w domu. Nasza sytuacja w getcie była ciężka, jak u większości Zydów. Ojciec był z zawodu radiotechnikiem i przed wojną również nie wiodło mu się dobrze. W roku 1942 ojciec w strachu przed miejscową ludnością, z którą był skłócony z powodu wyrazów antysemityzmu z ich strony uciekł do Lwowa. Pomógł mu w tym dyrektor szkoły, Ukrainiec także. We Lwowie było już wtedy getto. Po pewnym czasie ojciec wystarał się u jakiejś Polki we Lwowie o miejsce dla mnie. Mimo, że w Trembowli nie było jeszcze getta Zydzi już czuli, że Niemcy szykują na nich zagładę i rodzice szukali przede wszystkim ratunku dla mnie. Znów pewna Polka pomogła  za opłatą przewieźć mnie do Lwowa, do ojca. Ale w miarę, jak się zwiększały prześladowania i mordowania Zydów Polka, która przyrzekła ojcu wziąźć mnie do siebie na aryjską stronę, wycofała się z danej obietnicy, nie chcąc podjąć się takiego ryzyka.

Wałęsałam się z ojcem po getcie, sypialiśmy na schodach w sieniach o głodzie i chłodzie. Po krótkim czasie, w grudniu 1942 roku ojciec zachorował na tyfus i zmarł. Zostałam sama. Miałam wtedy prawie 10 lat.

Sama teraz krążyłam po getcie lwowskim. Około marca tegoż roku kolega ojca znalazł mnie i załatwił przez jakąś kobietę, nie Zydówkę  mój powrót do Trembowli do matki i reszty rodziny. W Trembowli było już wtedy getto i po pierwszej akcji łapania Zydów na śmierć do Bełżca.

Po krótkim czasie od mojego przybycia do domu nastąpiła druga akcja, z której Niemcy pognalili Zydów z Trembowli i całej okolicy za miasto, gdzie ich rozstrzelali rozebranych do naga nad wielkim dołem.

Podczas trzeciej akcji natka uciekła ze mną za miasto w pola, czym dalej od Trembowli, gdzie  by nas nikt nie rozpoznał i nie wydał Niemcom.

Byłam blondynką o jasnej karnacji, nie podobna na Zydówkę, co dawało pewne szanse znalezienia kryjówki u nie Zydów. Ludność okoliczna składała się z Ukaińców, Polaków czy pół Polaków.

Nazajutrz przyniosła nam przygotowane na drogę jedzenie i powiedziała, że musimy odejść tej nocy z jej działki. Matka przyrzekła, że pójdziemy, ale zmorzył nas głęboki sen, obudziłyśmy się dopiero, gdy już nastał dzień i nie mogłyśmy wyruszyć w poszukiwanie innych miejsc ukrycia. Swiatło dzienne, nasz obecny wróg, wydałoby nas Niemcom. Anna przyszła sprawdzić czy wykonałyśmy jej żądanie i matka zapewniła ją, że zrobimy to nazajutrz wczesnym rankiem.

I tej drugiej nocy na działce u Gałąńskich stał się cud: mężowi Anny, wierzącemu, zabobonnemu Wojtkowi przyśnił się mój dziadek Meir. Dziadek ostrzegał Wojtka i groził, że jeżeli wygna ze swego domu jego córkę i wnuczkę, spadnie na niego wielkie nieszczęście. Gałąński przeląkł się. Kazał żonie pobiec w pole i zawrócić nas z drogi. Anna zaprowadziła nas do stodoły, znosili tam akurat słomę z pola. Ukrywałyśmy się w słomie pod podaszem. W międzyczasie Wojtek wykopał w stodole dół, w którym mogłyśmy się zmieścić tylko w pozycji leżącej. Schodziłyśmy do tej kryjówki za każdym razem, gdy Niemcy grasowali we swi i chodzili po domach szukać Zydów.

W domu Gałąńskich było czworo dzieci na początku naszego ukrywania się u nich, potem dwojga starszych odeszło dokądś, a najmłodszy Tadek pilnował dyskretnie, aby obcy nie zbliżał się do stodoły. Nie bawił się też z kolegami na podwórku przed domem, bo ojciec zabronił sprowadzać kolegów. Tadek był w moim wieku mniej więcej. Jego starsza siostra, Paulina chodziła na polecenie matki do naszych znajomych w Trembowli dowiadywać się o losy innych członków naszej rodziny. Zanosiła listy od nas.

Anna przywiązała się do nas, okazywała wileką dobroć i oddanie. Przynosiła nam dwa razy dziennie zupę, którą gotowała dla swej rodziny i raz na tydzień pół małego bochenka chleba. Nie miała dosyę chleba dla siebie i swych bliskich. Każdego wieczora wynosiła naczynie, do którego chodziłyśmy za potrzebą i opróżniała je, wylewając na krowi gnój, aby nie zostawały żadne ślady naszej obecności tutaj. Z Gałąńskim nie mieliśmy niemal kontaktu, a nawet bałyśmy się, gdy się zjawiał w stodole, że każe nam odejść stąd… Anna dźwigała na sobie cały ciężar i odpowiedzialność za nasze istnienie, za życie własne i swej rodziny, gdyby nas tu ktoś zauważył i doniósł Niemcom.

Raz o mało nas Niemcy nie znaleźli. Domownicy byli właśnie na polu, my na zewnątrz w stodole. Nagle usłyszałyśmy krzykliwe głosy przed stodołą i ledwie zdążyłyśmy wspiąć się na poddasze, zostawiąc różne drobiazgi na dole,  jak książka przyniesiona przez Tadka czy inne – a już Niemcy byli niemal obok nas w stodole.  Nie zauważyli jakoś niczego podejrzanego. Znów cud!

Anna wróciła z pola przerażona. Wiedziała, że Niemcy wpadli do jej domu i była pewna, że nas już wywlekli. Lepiej nie myśleć, co stałoby się również z nią i jej rodziną, gdyby nas wtedy znaleźli! Tyle napięcia, tyle nerwów i strachu! A przecież nie płaciliśmy im za nic przez te dziesięć miesięcy ukrywania się u nich, jedliśmy ich żywność, której nie mieli dosyć dla siebie samych i swych dzieci! Nie byliśmy zamożni, nie mieliśmy pieniędzy. Oni wiedzieli o tym, dając nam schronienie u siebie.

Trochę naszego mienia, odzieży oddaliśmy na przechowanie do innej znajomej rodziny przed przyjściem do Gałąńskich i Paulina czasami chodziła tam, aby nam przynieść coś do ubrania. Wszystko to było związane w ciągu tych długich miesięcy z narażeniem życia, wymagało od każdego członka rodziny ciągłych poświęceń, codziennej konspiracji, ograniczeń wszelkiego rodzaju, nieustannej ostrożności.

22 marca 1944 r. wojsko rosyjskie wyparło Niemców. Przeżyłyśmy z matką ten straszliwy czas Zagłady naszego narodu dzięki bezinteresownej pomocy i poświęceniu Anny i Wojtka Gołąńskich oraz ich dzieci!

Wróciłyśmy do Trembowli. Siostra matki, Estera była już tam także.

Uratowała się, częściowo również dzięki pomocy znajomych Polaków.  

Spisała i tłumaczyła na hebrajski Halina Birenbaum

 בשורה למעלה ראשונה משמאל סידוניה שטרן (אימא של זושיה), לידה החברה בטי Betty (נספתה ב 1943 בטרמבובלה. לכתובתה של בטי בטרמבובלה הוחלפו המכתבים בין הוריה של זושיה בזמן השואה), בשורה למטה שמאלה אסתר, אחותה של סידוניה, לידה נתן קורבהולץ בעלה לעתיד של סידוניה לפני חתונתם וחבריהם, טרמבובלה 1932.

U góry pierwsza z lewa Sydonia Sztern (matka Zosi za młodu), obok koleżanka, Betty Köppel (zginęła w 1943 roku w Trembowli. Na adres Betty odbywała się wymiana listów między rodzicami Zosi w latach Zagłady). W dolnym rzędzie z lewa siostra matki Estera, obok Natan Körbholc, przyszły mąż Sydonii (ojciec Zosi za młodu) przed ślubem w gronie znajomych,  Trembowla 1932 r.

 .בבית משפחת זושיה וטאדק קלסקי Tadek & Zosia  Kalski בישראל: ראשונה מימין אמא של זושיה, בתה מרים והנכדים: ענת, אורן, עמית. ברקע הציורים של זושיה.

W domu Zosi i Tadka Kalskich w Izraelu: pierwsza z prawej Sydonia, matka Zosi, córka Kalskich Miriam i wnuki: Anat, Oren, Amit. W tle obrazy malowane przez Zosię.

משפחת זושיה וטאדק קלסקי: בשורה למעלה משמאל הנכדים אורן ועמית, זושיה ובעלה טאדק, בתם מרים, הנכדה ענת, הרצליה 2002.

Rodzina Zosi i Tadka Kalskich: u góry z lewa wnuki: Oren i Amit, Zosia, mąż Zosi, Tadek, Miriam, córka Kalskich, wnuczka Anat, Herzliya 2002.

Back to Halina Birenbaum Web Page

Back to Testimonies Web Page

Last updated February 26^th, 2008