Jewish Mlawa Its History * Development * Destruction (List of Contents in Hebrew & Yiddish)

הוצא לאור ע"י אירגון יוצאי מלאבה בישראל ובתפוצות

ארויסגעגעבן דורך די מלאווער אין ישראל און אין די תפוצות

הודפס מהמקור ע"י אורית לביא ועדה הולצמן לשם העלאה לאינטרנט, ברשות ובברכת אירגון יוצאי מלאבה בישראל, ספטמבר 2007

מוקדש לזכרו של אבי אברהם יעקב בן ר' צבי טוביה זכרונו לברכה.

הנודדים על פני מאזובשה, חלקה הצפוני של פולין, ברכבת העוברת מוורשה לדנציג או בדרכים המוליכות לארץ הקאשובים - לים הבאלטי, יכולים להגיע לווישין, קונופק או שידלובה – כפרים כאלה באמצע הדרך.

מן המישורים האינסופיים נשקפים כרגיל בשמים יער אפל, בקתות אחדות, אילנות בודדים, המזדקרים מהשדות הלחים, עשבים עטופים בערפילים אפורים לבנבנים בתמרות עשן קלים.

אילולי היו כאן יערות, היתה העין יכולה להשקיף על פני הארץ למרחקים רבים.

מתוך המישור מבצבצים לפתע מגדלונים, גגות פזורים על פני הגבעות - מראה נדיר בסביבה.

מרחוק נדמה, כי הגיעו לשערי טירה עתיקה של אבירי מסעי הצלב, הצופה על כל הסביבה, או אל עיר גדולה.

כשמתקרבים, הולך ונעלם מראה-החן שבמרחקים ומתגלה עיירה קטנה, הדומה להרבה עיירות כאלה בפולין אשר לאורך קו הגבול הגרמני, הבנויות באותה צורה על-ידי מתיישביהם.

על הגבעות משתרעת העיר הראשית של הארץ, אשר מעבר הנהר מלאבה.

בבקרים ובערבים נעלמת לעתים קרובות מעל פני האדמה העיר בתוך הערפילים הסמוכים והאפורים, מתמסמסת כישות לא ממשית, כאילו לא היה כאן מעולם שום דבר.

השוק הקטן באמצע העיר. במרכזו עומד בניין צחור-צחור על מסד רחב וגדול של אבנים, שמוצאו עוד מן המאה ה-16. הבניין מכוסה ברעפים אדומים. על פני כל ארבעת הכתלים, מתוחה כחגורה שחורה כתובת בלטינית: "תחול אותה מידת הצדק על דל ועל עשיר, על האזרחים ועל התושבים החדשים. שנת 1789".

מעל לגג נמשך למרומים צריח משושה ואפור, הצופה לכל ארבעת רוחות 'השמים מבעד ארבעה חורים עגולים. כאן שעון העיר. מדי כל רבע שעה נישא בעיר על גלי האוויר הצלצול הצרוד והביתי של הזמן.

ילדים עומדים באמצע השוק וצופים במחוגים הגדולים והשחורים, המקיפים לאיטם את פני לוח השעון הלבן. הם מחכים לצלצול הבא של שעון העיר.

לעתים קרובות קורה, שהמחוגים אינם זזים ממקומם. השעון אינו משמיע את קולו. הזמן כאילו נעצר. תוגה אילמת מעיקה על הלב. הכל מחכים בקוצר רוח למשה וילנר, שיקום, יטריח את עצמו ויטפס על המגדל ויפעיל את השעון. זמנה של העיר נתון בידיו. לפעמים עולה על דעתו להעלות אתו אחד מהנערים שנזדמנו לו בדרכו.

לא רק שעון העיר. גם מפתחות העיר. הם כאן בבניין הצחור. כאן מושבו של ה"רישרן", ראש העיר.

לפנים לא היה ליהודים כמעט כל קשר לעירייה. איש לא שאל בעצתם, מה ואיך צריך לעשות. חובתם היחידה היתה - לשלם מסים. בזמנים מאוחרים יותר, כבר היתה ליהודים הזכות לחוות דעה בענייני הנהלת העיר. קרה המקרה ומנדל מרקר ישב שנים אחדות על כיסאו של ראש העיר בעיר של הקדוש ווויטשך.

בימי שלטון הרוסים, היו באים לעתים קרובות לבית העירייה שני השמשים - האחד היה זאנבל לאנגלבן, שמשו של הרב, והשני - מושקה שמש, המכונה "מושקה מיט די שטיקלעך". בעטיו של זאנבל כונו יהודי העיר בשמות מסולפים. משה שנקרא מושיק, יצחק - איציק, שרה - סאלצ'ה וכדומה. הוא היה הרושם את יילודי היהודים בספרי העיר. ההורים עצמם לא עשו זאת. כדי למנוע טרחה מבעלי-בית חשובים לבוא לבית העירייה לחתום על התעודה, הודיע, כי הם אנאלפאבתים. לב, נקראים רבים מיהודי מלאבה בשמות משונים. ימי הולדתם נרשמו כפי שעלה על דעתו של זאנבל לאנגלבן. המצאותיו וחישוביו נעשו, כדי להיטיב לנרשם בעתיד, כשיגיע יום גיוסו. מלבד זאת היה זאנבל רושם את חתונות היהודים בספרי העיר. לכן היה נראה תמיד קצת בגילופין, כמי שבא מסעודת מצווה.

שונה ממנו היה מושקה שמש. יהודי צנום, חיוור ושקט. בכל מקום שהיה בו בר-מינן, היה מופיע ופנס-פחים בידו, כאילו שלחו מלאך המוות בעצמו להאיר בנרו החיוור את דרכו האחרונה של האיש, שנפטר זה עתה. מושקה היה בא לבית העירייה לבקש תעודת פטירה ולמחוק את שם היהודי מספרי העיר.

שני חלקי האוכלוסיה סמוכים לבניין העירייה. כל אחד לפי דרכו. היהודים הדביקו לבניין העירייה, במרכז השוק, תשע חנויות, זו ליד זו בשורה ארוכה. מהעבר השני של בניין העירייה נתמשכו, כגן ירוק, החצר והבניינים של התיפלה (כנסיית הגויים).

מי יודע עד היכן היה מתמשך והולך השוק, אילולא הבתים והחנויות, שקמו כגדר מכל ארבע רוחות השמים. המשפחות לאנדה, פרלה, אייכלר, קונצקי את פראנק, "רבקה המתוקה", בריש צייטג, חיים ז'ילאסקה, משה אופטובסקי - שכנו בצד אחד הבתים ובחנויותיהם. מולם התגוררו: הניך זילברברג, וויסמן - "פאניטש", אברהם אייזיק ביג'ונסקי, יצחק רוזן, שמעון ליפסקר, קאופמן, ברוך אייזנברג. בשני העברים הנותרים, התגוררו ועסקו במסחר: וולף ברכפלד, לייב ליפשיץ, יוסל פרלמוטר, יהודה מאיר לידזבארסקי, דוד הירש מקובסקי, פייביש שפירא, משה ביאלק ועוד ועוד יהודים.

כל החנויות בשוק הישן, פרט לשני בתי המרקחת והמגדנייה, היו של יהודים, שורות ארוכות של חבויות זו על יד זו, עמוסות סחורות-אספקה של ברזל, מכולת, עורות, בדים, סדקית בשביל בני העיר, העיירות והכפרים שמסביב, הן במכירה קמעונאית והן במכירה סיטונאית. שנים רבות נמשך מצב זה.

בשנים האחרונות לפני שחרורה של פולין, החלו להופיע בעיר חנויות של פולנים. בשוק התיישבה ה"ספויניא", החל החרם - ה"בויקוט" - נגד היהודים ובתי מסחרם.

מכל ארבעת העברים, רצים בזוגות רחובות ארוכים ככנפי טחנת-רוח, רחובות ואנשים. חיי העיר התרכזו מסביב לשוק. כאן חצו הרחובות הווארשעווער והחורז'לר, משם רחוב פלוצקר ורחוב האסמים. מקצה אחר - הניבורגר והשקולנה, ולגמרי מזווית אחרת - הז'אלדובר והשוק החדש.

הרחובות רצו בין בתי-עץ קטנים, אחדים מהם בתי-אבן קטנים, למעלה ההר ולמורדותיו, בקו ישר ובקו עקלקל, לאורך כל העיר, עד שהם מגיעים אי-שם לחוץ לעיר, בין שדות ובין יערות, אל כבישים שונים, המקשרים את העיר עם ערים ועיירות אחרות.

בכל קצה רחוב-ראשיתו של כביש. מרחוב ווארשעווער נמשך כביש וורשה, המוליך לצ'כאנוב, למודלין, לנאשלסק, לפראשניץ, למאקוב, לפולטוסק עד וורשה. מרחוב פלוצקר מוליך הכביש לסטשאגוב, ראצ'ונז, שאפס, פלוצק או לראדזאנוב, בזוין, ז'אלין, שראנסק. רחוב ניבורגר מוליך לגבול דרך יער, עד ניידנבורג שבפרוסיה. מרחוב ז'ולדובר, אפשר לנסוע לווולקה, לרכבת או לגבול דרך מלאבקה לאילובה.

רחובות ארוכים מקשרים את העיר עם עולם החוץ. רחובות קטנים וסמטאות קושרים רחוב לרחוב אהדדי, בעיר עצמה. יהודיים בלבד היו הרחובות: הוורשווער, הפלוצקר, והסמטאות הסמוכות: של בית הכנסת, של הסנדלרים ושל הקדרים. בשאר הרחובות והסמטאות היתה אוכלוסיה מעורבת, בקרבת השוק - יהודית וגויית, וככל שמתקרבים לקצה העיר - גויית בלבד.

אי פה, אי שם עומדת משאבת ברזל כעדה אילמת באמצע הרחוב. אכסניות ("ויאזדים") היו מפוזרות בפינות שונות, הומות ורועשות מאנשים ובהמות בימי יריד.

אסמי תבואה, בנויים עץ או לבנים, נמצאים בכל קצות העיר. בכל אשר תפנה - אסם תבואה ומעליו גגון, דלתות בו מפנים ומאחור מכל העברים, כמו פיות פעורים לשפע התבואה, הבאה משדותיה הפוריים של מאזובשה. סרסורים יהודים, מוכרים, קונים מיד שנייה, סוחרים, סבלים, בעלי-עגלה בעלי-מלאכה. חלק גדול מתושבי העיר התפרנסו ממסחר התבואה.

רחובות מרוצפים באבני שדה עגלגלות, כעין עמוד שידרה של גב חזק, הנכון לסחוב משא. משני העברים צפופות אבנים קטנות, כאילו היו ממוסגרות בתוך עשבי בר.

לעתים מתפוררות אבנים ונושרות כשיניים של זקן. אז מתגלה קטע של רחוב בערומו כעור מקריח של בהמה זקנה, שעייפה מסחיבת משאות. בבורות מצטברות שלוליות וחלק מהרחוב תוסס והופך לביצה גדולה, העומדת ימים רבים, מבעבעת ותופחת כבצק שחור.

אילנות רואים רק בשוק וברחובות של הפולנים. ברחובות היהודים אין עצים. מצד אחד של הרחוב נמשכת כרגיל מדרכה. בסמטאות הקטנות אין גם זאת. רק ביב עמוק חוצה כפסוקת את האבנים החדות בסמטונת. ברחוב קטן יש רק ביב אחד. ברחובות ארוכים נמשכים הביבים משני הצדדים. ילדי החדר חולצים נעליים וגרביים ורצים יחפים במים עם הזרם, תופסים חלוקי אבנים קטנים, משיטים סירות של נייר בביבים המלאים, הפורצים בקצף, ישר ל"ז'יקה" - יובל צנוע וקטן של הנהר ווקרא, הנשפך לנהר ז'אלדובקה.

מים דלוחים של הפלג, הנקרא "סיראטש", זורמים בעצלתיים ברחובות, חובקים את כל העיר בשתי זרועות ארוכות ועגומות.

מקור: דוד שטוקפיש, מלאבה היהודית קורותיה * התפתחותה * כיליונה, אירגון יוצאי מלאבה ת"א 1984, כרך א' עמ' 15

מבחוץ היה דמיון רב בין הרחובות השונים של העיר. בכל רחוב היו הרבה בנייני עץ ומעט בנייני אבן, סמטאות צרות, חצרות רחבות ידיים, שבהן אפשר היה לעבור מרחוב לרחוב כברשות הרבים. נתיבים צרים מאחורי החצרות סיפרו על חיים בכבוד ובצנע, על שותפות גדולה בין בית לבית, בין חצר לחצר. אבל מלבד הדומה שנשמע היה לכל רחוב אורח חיים משלו, צביון מיוחד ואפילו היסטוריה משלו.

ברחוב פלוצקר עומדת לה משאבה מול הכנסייה האוונגלית. מול למשאבה בית אבנים לבן. בבית זה היה בית הספר של המורה יונה וישינסקי. מאחורי בית לבן זה נמשכים "ההרים". מה טיבם של "הרים" אלה? איזה סוד צפון בהם?

מספרים כי לפנים, לפני שנים רבות, לא היו כלל הרים באותו מקום. עמד כאן בית תפילה גדול ופעם עברה על ידו לוויתו של רב גדול בתורה. החלו גויים ללגלג ללוויה היהודית. התיישב לפתע הרב במיטת הלוויה ו... האדמה פצתה את פיה ובלעה את הכנסייה. היא נעלמה כליל. באותו מקום הופיעו "ההרים", ההומים ומהמים בלי הרף. כל אחד מנערי "החדר", שנתאווה לשמוע את הקולות ולא פחד, יכול היה להטות אוזנו לקרקע ולקלוט ברור את נהימות הגויים מתוך בית התיפלה ששקע. בימי ראשון או בימי החגא שלהם גברו קולות שאגתם ממעמקי ההרים.

בין משרדי החבל (וויטוסטבו) וה"וימשלינים" בכיוון היער היה שטח אדמה מנותר בעמקים ובבורות, ובו אוכלוסיה יהודית דלילה מאוד, המכונה - הרוזגארד. כאן, באותו שטח, היו השלטונות מוציאים לפועל את גזרי הדין של מוות בתלייה, בשריפה או בעריפת ראשו של הפושע. וכל זה בשם אלת הצדק. כפי המסופר בכרוניקת העיר, היו שורפים כאן את המכשפות. בשכנות לרוזגארד - אזור התוגה - מצויים קברים בודדים, זנוחים של חללי מרידות הפולנים. על גויים ועל יהודים היה הרוזגארד מפיל אימה ופחד. העם אמר והאמין, כי שם פורחות הנשמות החוטאות בדמות מזיקים ושדים. מוטב להימנע מלבוא לרוזגארד אפילו ביום, מכל שכן בלילה. "היהדות" ברוזגארד היתה מיוצגת על ידי קברים אחדים עזובים ואבלים של יהודים, שנספו בכולרה שהשתוללה פעם בעיר.

אם חצית כאן את כביש ניבורגר, דרך השדות, היית יכול להגיע עד "קוזילסק", אבל הנתיב הישר לשם עבר מהשוק הישן דרך רחוב שקולנה (רחוב קוזה), ועובר ליד טחנתו הגדולה של לדר. אזור קוזילסק השתרע רחוק מאחורי העיר - אי קטן יהודי בין שדות הגויים. מקום זה היה מיועד למושבה חקלאית יהודית של ייק"א. כזו היתה התוכנית, למעשה התגוררו בקוזילסק רק משפחות אחדות של יהודים, אך כמקור הכנסתם העיקרית לא שימשה החקלאות. אבל מושבת החקלאים היהודים, ולו גם גודלה כטל ומטר בסידור קטן, שימשה לכל אלה, ששאפו לעלות לארץ ישראל, כחוויה נפשית עמוקה, גירתה את הדמיון ועוררה חלומות. יהודי קוצר את הקמה בשדה בחרמש ראו בני מלאבה לראשונה בימי חייהם פה בקוזילסק. יהודים חולבים פרות, מובילים זבל - רק פה. כאן ראו לראשונה בחייהם יהודי גברתן, שאינו יודע פחד מהו. בגאווה היו מספרים על גבורותיו של חיים מידז'אק, אשר הפיל גוי בסטירת לחי אחת. בשנים המאוחרות עבדו כאן חלוצי ההכשרה הקיבוצית בעיר. כיום נמצאים הבחורים והנערות, שהתחילו בעבודתם החלוצית בשדות קוזילסק ליד מלאבה, בכפרים, בכפר מנחם וגל-און, שהקימו כאן בארץ ישראל.

בקוזילסק היה עוד חי הנחתום זרח פראשניצקי ומשפחתו וגם משפחת גלוזמן הגדולה. הגלוזמנים הזקנים הגיעו לקץ חייהם בארץ-ישראל ובנם רפאל-פולה מקוזילסק זורע עתה תבואה בשדות עין החורש.

פינה חביבה היתה מאחורי הכנסייה ("צערקווע"). כאן היה מפגש הסנוניות הראשונות, שהתחילו לנטוש את הבית הפטריארכלי. בקיץ בין השמשות, אחרי הצהריים בשבתות, היו מתכנסים לכאן צעירים, ש"נתפסו" לאידיאות החדשות של הסוציאליזם ושל חיבת-ציון. כאן שקעו בחלומות, התווכחו על נושאי הזמנים החדשים. באוויר הדהדו קולות השרים: "במחרשה", "מקום שם ארזים", "השמש שוקעת בלהבות".. - שירים חדשים.

צעירים מתלהבים ותמימים ראו את העולם בעיניים מלאות אהבה ואמונה. בוקר חדש מפציע, נולד יום חדש, מוצף אור שמש וערכי אנוש. אור הקדמה יפקח את העיניים. עולם חדש ויפה יבוא... כך האמינו. כאן, "מאחורי הכנסייה", היו באים בנים ובנות ל"פגישות אהבה". בימים ההם פחד בן יהודים בעלי בתים להופיע ברחובות העיר בחברת נערה. ההליכה עצמה אל "מאחורי הכנסייה" נחשבה בימים ההם לאפיקורסות.

"מאחורי הכנסייה" היה גן ישן נושן. עצים גדולים עתיקי יומין הטילו את צלליהם. שיחים ועשבי בר גבוהים יצרו פינות סתר, מחבואים חציים מוצלים משכו את לב הנערים והנערות היהודיים הביישניים. זה היה בימי "רייזלה בת השוחט", ה"מרגניות", "אל תחפשני שם" וכדומה.

באו ימים חדשים. הפולנים פירקו את ה"צערקווע". כל השטח הפך לגן גדול ובו עצי נוי מתורבתים ומרבדי דשא. הנוער נטש את "'מאחורי הכנסייה" ומצא פינה חדשה - את "עמק-שווייץ". מקומות סתר חציים מוצלים לא היו ב"עמק השוויצרי", אבל מרחב ומרחקים היו שם.

"עמק שווייץ" הפופולארי השתרע בקצה העיר לא רחוק מסוכת השומר על הכביש השרענסקי. משני עברי מסילת הברזל התפשטו שדות ירוקים ורעננים, גבעות וגיאיות. נוף חיים רחב-ידיים מכוסה שדות בר. בהם שפע של פרחי שדה: דגניות כחולות, פעמוניות, קחוונים וסביונים צהובים. בין השדות היה עמק עמוק מוצף עשבים גבוהים, הוא המכונה "עמק שווייץ".

קשה להסביר, מדוע זכה דווקא אזור זה לרשת את הפינה האינטימית של "מאחורי הכנסייה". אולי שימשו ככוח מושך מסילת הברזל והרכבות, שהתרוצצו עליה הלוך וחזור. הם עוררו ושיככו את אי-השקט שבגעגועים למרחקים? "הרצון העז לנטוש את המקום ככל האפשר מהר יותר". מחשבות כאלה ודומות להן השתלטו על החלק הטוב ביותר של הנוער היהודי.

רכבות היו באות, רכבות היו אצות-רצות לאי-שם במרחקים. עוררו תקווה ואמונה, כי סוף-סוף יבוא היום והם יצאו מהעיירה אל העולם הרחב.

קמים לתחייה בזיכרון אותם ימים רחוקים של הסתיו השמשי הפולני, בימים שהיו משוטטים אחרי הצהריים בשדות ומזינים את העין בעלי השלכת, באדמומית קמילתם של עלי הליבנה. לעצי הערמון בשדרות היתה שלכת זהובה.

לא רק בני הנוער, גם יהודים, חסידים רציניים, היו נתקפים באותה משיכה עזה לנוד למרחקים של קילומטרים הרחק מן העיר, מובן מאליו - לשם מצווה. במוצא ישבת לאחר ההבדלה היו קמים חסידים ויוצאים למארינובה, ל"אחוזתו" של יוסל גולדשטין, לכבוש בסערה את האחוזה ואת הבית.

בחוץ שוחט השוחט אווזים; בתוך הטרקלין הגדול מתיישבים חסידים על הרצפה מסביב לגיגיות של עץ ומקלפים תפודים לנזיד גריסים, למלווה מלכה. נתלשים וילונות מהחלונות והופכים לסינרים לבעלי-הבית החדשים בבית ובמטבח. חסידים נושאים מצרכי מזון מהמזנון ומהמרתף, טורחים ועמלים במטבח עד חצות. אז הם מתיישבים למלווה-מלכה ושרים בהתלהבות ובדבקות עד כלות הנפש... עד שמגיע זמן תפילת שחרית של יום ראשון בשבוע.

יחידי סגולה הין לפעמים קופצים ויוצאים לאחוזת יעקב מונדז'ק, ביערות ורובליבו, אל משפחת סורגאל בניגוצ'ין. במשך הזמנים גבר גם כוח המשיכה של היער העירוני. יהודים חיוורי פנים, יהודים משתעלים, היו עורכים שם "קייטנה" לשעות אחדות ביום. הרב בכבודו ובעצמו היה יוצא ליער בכרכרה לשעות אחדות של הנאה מהיער לרפואה, לפי הצו של רופאים.

פינת חמד ליד העיר היתה רודה. ליד יער מלאבקה היתה טחנת מים בנויה מעץ. מימי הנהר מלאבקה השתפכו על השיניים של גלגל עץ ענק להניע את אבני הרחיים. גשרון עצים צר הוביל לדרך יער מלבקה, שנמשך לאורך מילין עד למעבר לגבול והלאה. סכרים שלפני הטחנה עצרו את זרמי המים, שהיו מכוסים בפרחי נופה עד כדי כך שמפל המים (המכונה "ניאגארה") מעברו השני של הגשרון, נראה כאילו התפרץ מגביעים עמוקים של שושני מים &

			1. העיר
			2. פינות אינטימיות בעיר
			3. השוק הישן
			4. דיירי השוק הישן
			5. סמטאות אחוריות

			6. כיכר המקווה
			7. רחוב הקדרים
			8. אמונות תפלות, סגולות ורפואות

			9. אוהלי תורה

		המשך...

			10. רחוב פלוצקר

			11. הגבול

			12. רכבת עוברת בעיר

			13. ייחוס

			14. זמנים חדשים

			15. דרכים חדשות

			16. רחובות מעורבים

			17. רח' ווארשעווער