הלינה בירנבאום
אני זוכרת את היום בו הוציאו את קורצ'אק
Halina Birenbaun: I Remember the Day when They Took Korczak
על יאנוש קורצ'אק נכתבו ונאמרו דברים רבים. חלק מהם קראתי, על חלקם שמעתי בבית. לא הכרתי אותו אישית באותם הימים בגטו. בקושי קראתי משהו מספריו, הייתי אז ילדה וגם לא כל כך הבנתי. חזרתי לקרוא אותם לאחר שנים כאישה מבוגרת – כבר חיה בחופש, אימא צעירה. התלהבתי מספריו הנפלאים, התאהבתי, ספגתי מתוכנם האנושי, העמוק, התעודדתי מהם. בזכותם התרוממתי לערכים נעלים, הערכתי עוד יותר את החיים, את הטוב שבבני אדם, שבמחשבה האנושית. ורק אז הבנתי ביתר בהירות פירוש הבהלה והיאוש הגובר באותו יום ה-5 באוגוסט 1942 בגטו וארשה, בזמן האקציה הגדולה של צייד היהודים על ידי הגרמנים, כדי להעבירם לעבודה במזרח, כביכול... כולנו היינו מיועדים להישלח לשם בנסיעה האחרונה, לתחנה האחרונה...
בהתחלת המצודים האלה, באופן יוצא דופן, היה בית היתומים של קורצ'אק אמור להיות המקום המובטח בגיטו. גם ה"שופים" (בתי מלאכה גרמניים בהם הועסקו היהודים בעבודות כפיה) ועוד מספר מפעלים מחוץ לגטו נחשבו לבטוחים. היהודים העובדים שם הוכרו כיעילים, נחוצים לגרמנים והובטח להם שלא יגורשו. הם קיבלו "אויסוויזים" – אישורים מיוחדים המעניקים זכות לחיות. אנשים שילמו הון להשגתם. הגירוש היה למוות בטרבלינקה!
אנשים נאחזו בכל מלה, הבטחה, אשליה' ובלבד להאמין שיש עדיין איזה אפשרות להנצל, להימנע מציפורני האקציות, מהחטיפות לקרונות המוציאים מדי יום אלפי יהודים למקום שממנו איש לא חוזר עוד. כלום לא היה בטוח חוץ ממוות בגז בטרבלינקה או ממכות ויריות לפניה, בגיטו, ברחובות, בבית, במחבוא. אבל האמונה בחיים, התקווה, גברו על הניחושים הנוראים, המידע וההגיון, על כל שהתרחש מסביב - הן היו חזקות מברזל.
אנשים השתוקקו להתקבל ל"שופים" בכל מחיר, להגיע לכל מקום שנותן סכוי, גם קלוש ביותר, להינצל מהגירוש, מהקרונות. קינאו בבני מזל בעלי האישורים למיניהם, ה"יעילים" או המיוחסים למראית עין, שהותר להם להישאר בגיטו. השתדלו להצטייד ב"כיסוי" – "דקונג" – של המפעלים הגרמניים, או למצוא מחבואים שונים ומשונים.
התחבאנו, עברנו ממרתף למרתף, מעליית גג לעליית גג, מרחוב לרחוב – במתח, בפחד מוות. יום ועוד יום, שעה ועוד שעה, עינויים שארכו נצח. קיווינו לסוף המלחמה וסוף הסיוט הזה. דבר לא היה חשוב, הסבל, חוסר-כל, רעב – רק לא ליפול בידי החוטפים, לא להתגלות על ידם, להתגבר בכל דרך, בכל האמצעים ולשרוד! התעודדנו מה"בטוחים" כביכול ב"שופים" והיחידים המיוחסים שמשאירים אותם בגיטו. פירשנו זאת שהגרמנים לא מתכוונים להרוג את כל היהודים ואולי גם אנחנו נהיה בין המצליחים - ונחיה.
ואז ביום מעונן, אפור, בשעות בוקר ה-5 באוגוסט, פשטה הידיעה שהקפיאה את דמנו: מוציאים לקרונות את קורצ'אק עם הילדים! וגם את עובדי ה"שופים" כבר מוציאים... נופצה לחלוטין האשליה שלאחדים מאתנו יש סכוי, שלפחות יחידי סגולה ישארו. היאוש הכה בגטו כולו כמו נלקח היקר ביותר. ביום ההוא שוב ראיתי את המבוגרים בוכים, שבורים לגמרי. עד אז היו משוכנעים משום-מה שהגרמנים לא יגעו בקורצ'אק ובית היתומים שלו, כאישיות מיוחדת, מפורסמת כל כך- חייהם בטוחים.
בימים ההם אנשים כבר לא התפעלו מכלום, נחרדים יותר ויותר, צברו נסיונות בלתי רגילים, מרים, הסתגלו במהירות לחוסר-כל, לחוסר הביטחון של רגע. חידדו תחושותיהם, תגובותיהם, שכללו המחבואים – אבל הוצאת בית היתומים של קורצ'אק, עמידתם המלוכדת מול הגרמנים בדרך לקרונות באומשלגפלאץ הכו גלים עצומים, העבירו צמרמורת, כאב, ואימה נוראה בעיקר בגלל המודעות שאין יותר שום דבר מובטח. היסוד הזעיר של אמונה ותקווה, תחנה המאירה בשחור נפלה. הבנו ביום זה יותר מאי פעם שגורל כולנו הוכרע – וכל מאבק על עצם החיים נדון לכשלון.
לא אשכח את הקדרות והמועקה שהשתררה ביום ההוא. כאילו הוכנסנו כבר בעצמנו לקרונות המוות יחד עם דר' קורצ'אק והילדים.
16.12.82
Halina Birenbaum
Dzień, w którym wyprowadzili Korczaka
Z moich pamiętników
O Korczaku powiedziano i napisano wiele w różnych krajach, w różnych językach.
Nie znałam go w owych dniach, ledwie przeczytałam wtedy cokolwiek z jego książek. Powróciłam do nich po latach, jako kobieta wolna. Po wojnie. Byłam już wtedy matką.
Książki Janusza Korczaka porwały mnie, zachwyciły. Pokochałam je, czerpałam z nich otuchę, wzniosłam się dzięki nim do wyższego, wspaniałego świata, przez co życie nabrało dla mnie głębszej i większej wartości. I tylko teraz pojęłam, czym była ta wielka, przytłaczająca trwoga owego dnia w getcie warszawskim – podczas akcji wysiedleńczej, rzekomo – na Wschód…
Wszyscy żydzi mieli być wysłani tam w swej ostatniej podróży.
Na początku łapanek sierociniec Korczaka – podobnie jak „szopy” (warsztaty) i rozmaite użyteczne przedsiębiorstwa pracujące dla Niemców – był bezpieczną stacją. Rzekomo pewną… Bo cóż, oprócz śmierci w Treblince lub przedtem na miejscu, było wówczas pewne? Istniały jednak złudzenia i wiara, silne, niczym żelazo. I wszyscy starali się za wszelką cenę dostać do „szopów”, aby się uratować. Zazdroszczono szczęściarzom, którzy posiadali zezwolenia i szanse na życie, na pozostanie w getcie, na nie zesłanie na „Wschód”.
Ukrywaliśmy się, przechodziliśmy z piwnicy do piwnicy, ze strychu na strych – z jednych ulic na drugie. W strachu, w napięciu. Jeszcze dzień, jeszcze dzień, jeszcze godzinę, jeszcze minutę. Wierzyliśmy, że wojna się skończy i minie ten koszmar.
Byle przetrwać, przetrwać i przeżyć. Przeciw władzom niemieckim. Wszelkimi środkami.
Nie oglądaliśmy się na złapanych, na znikających w wagonach bydlęcych. Widzieliśmy i czerpaliśmy otuchę u tych, co pozostawali, potrzebnych rzekomo, „dozwolonych” i „pewnych”… Sądziliśmy, że będziemy pośród tych wyjątków, którym udało się uniknąć wagonów, to znaczy pośród żydów „potrzebnych”.
Aż jednego jasnego dnia, w godzinach porannych spadła wieść, która zmroziła nam krew w żyłach: powiedziano, że Korczak z wszystkimi dziećmi został wyprowadzony. że wyciągają z „szopów” wybranych pracowników i wloką ich do pociągu, na Umschlagplatz!...
Rozwiało się złudzenie o „pewności” oraz wiara, że niektórzy będą mieć szanse, że przynajmniej wyjątkowe jednostki pozostaną…
Dnia tego ja, wówczas dziecko, znów zobaczyłam dorosłych złamanych rozpaczą, płaczących. Dotąd byli przeświadczeni, że Korczak z dziećmi, jako słynni, wyjątkowi – będą pośród tych, którym dane jest żyć.
W owych czasach ludzie już nie dziwili się niczemu, nic ich nie zdumiewało. Przejęci grozą, jedynie wyciągali wnioski, szybko przystosowywali się, wyostrzali swe reakcje, ulepszali kryjówki. Ale wyprowadzenie sierocińca Korczaka wstrzasnęło wszystkimi. Jeszcze jeden fundament naszego życia, stacja rozjaśniająca ciemności – padła. Los nas wszystkich został przesądzony.
Nigdy nie pojęliśmy tego tak dobitnie i bezlitośnie jak tamtego, pamiętniego dnia 10 sierpnia 1942 roku, gdy Korczak z dziećmi, spokojnie i z godnością poszedł na śmierć.
תירגמה הלינה בירנבאום
דף מיומן האקציה 10 לאוגוסט 1942 1)
היום ראיתי את יאנוש קורצ'אק כשהלך עם הילדים בצעדה האחרונה,
הילדים לבושים היו בגדים נקיים כלטיול של שבת בגינה.
הם חבשו סינרים נקיים וחגיגיים, היום מותר כבר ללכלכם. בית-היתומים צעד על פני העיר בחמישיות, כיער אנשים נרדפים
פני העיר הפכו חרדות כענק קרוע ועירום, חלונות ריקים ברחובות הביטו, כמו חורי עיניים מתות.
לעיתים צעקה כשל ציפור אבודה היתה כצליל פעמון לאחר מוות, ללא הצדקה, אדישים נסעו בריקשות אדוני ההתרחשות.
לעיתים שעטה, ורשרוש, ושקט, עתים מישהו באקראי שיחה חפוזה קיים, נחרדה ואילמת בתפילה עמדה ברחוב לשנו הכנסייה.
וכאן הילדים בחמישיות – בשלוה, איש לא משכם מן השורה, אלה יתומים – איש לא תקע שוחד לידי חברים מהמשטרה הכחולה.
לא הייתה התערבות באומשלגפלאץ, איש לא נשף באוזנו של שמרלינג2) איש לא אסף שעונים במשפחה עבור השיכור הליטאי.
ינוש קורצ'אק צעד ישר קדימה, בראש גלוי – בעיניים לא חרדות, ילד בכיסו האחד אחז, שנים קטנים החזיק בזרועותיו.
מישהו בא בריצה – מסמך בידו: מישהו הסביר ובעצבנות צרח, אדוני יכול לחזור... ישנו פתק מברנדט 3) קורצ'אק הניע ראשו לשלילה.
אפילו לא טרח להבהיר לאלו שבאו בטובות מהגרמנים כיצד ניתן להכניס באותם ראשים חסרי נשמה מהו לעזוב ילד לבדו בכזו שעה...
שנים רבות טרח... באותו מסע עיקש, לתת ביד ילד את כדור השמש, איך להשאירו עכשיו חרד, ילך איתם... הלאה... עד סוף הדרך...
אחר חשב על המלך מתיא, הגורל ממנו חסך אירוע דומה. המלך מתיא על האי בין פראים היה נוהג באופן דומה.
הילדים הלכו את הקרונות כלטיול פרברים בל"ג בעומר, והקטן ההוא בפניו האמיצות הרגיש עצמו לגמרי כמו שומר.
חשבתי לי באותו רגע רגיל, עבור אירופה דבר אינו שווה שהוא עבורנו רושם דף היסטוריה כה יפה.
כי באותה מלחמה יהודית ארורה, בתוך השפלה, אין סוף לה. בחוסר האונים והמהומה באותה מלחמת חיים, בכל מחיר וללא פשרה,
במצולות השחיתות והבגידה בחזית שם המוות אין בו תהילה, במחול הסיוט בעיצומו של הליל, היה חיל יחיד גאה – ינוש קורצ'ק ביתומים היה מטפל.
השומעים אתם שכנים מעבר לחומה, אשר מבעד לסורגים מביטים במותנו? ינוש קורצ'ק מת, כדי שוסטר פלאטה 4) יהיה גם לנו |
Kartka z dziennika „akcji” 10 sierpnia 1942
Dziś widziałem Janusza
Korczaka 1) Nosiły czyste fartuszki
świąteczne, Miasto miało twarz
przerażoną, Czasem krzyk jak ptak
zabłąkany Czasem tupot i szurgot i
cisza, A tu dzieci piątkami –
spokojnie, Interwencji na placu nie
było, Janusz Korczak szedł prosto
na przedzie Ktoś doleciał – papier miał w
dłoni, Nawet wcale im nie tłumaczył, Tyle lat... w tej wędrówce
upartej, Potem myślał o królu
Maciusiu, Dzieci właśnie szły do
wagonów Pomyślałem w tej chwili
zwyczajnej, że w tej wojnie żydowskiej,
haniebnej, Na tyn froncie, gdzie śmierć
nie osławia, Czy słyszycie sąsiedzi zza
murka, |
|
_______ 1) הוצאת יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדשמידט) יחד עם 300 ילדים מבית היתומים היתה ב-5 לאוגוסט 1942, ולא, כפי שכותב בתיאורו בשיר שלנגל ב 10לאוגוסט, שזה כפי הנראה תאריך כתיבת השיר. אפשר להשוות עם הנתונים בספר של הננה מורטקוביץ' – אולצ'אקובה: יאנוש קורצ'אק ווארשה 1966 דף מס. 270. 2) שמרלינג – ראש המשטרה היהודית בגטו וארשה.
3)
ברנדט קרל
KARL
BRANDT –
פונקציונר הגסטאפו לענייני יהודים; מתחילת אקציה החיסול הראשונה היה מפקד מה
שהיה קרוי
BEFEHLSTELLE
(מקום בו נותנים
פקודות) – פוקד על צוות החיסול וזה נתן בידיו את השליטה
על הגטו. |
_______ 1) wraz z 300 dziećmi z sierocińca miał miejsce w dniu 5 sierpnia 1942 r. (a nie 10, która to data jest prawdopodobnie datą powstania wiersza); por. Hanna Mortkowicz-Olczakowa, Janusz Korczak, Warszawa 1966, s.270
|
|
A Page from the
Diary of the Actions
Today I have seen Janusz
Korczak,
They wore clean aprons of the
holidays
The city
had a frightened face
Occasionally a cry of a lost
bird demented
Sometimes
footsteps, scraping and then a silence
And here the children five by
five, peacefully,
There were no interventions
on the Umschlagplatz
Janusz Korczak walked with a
straight head
Someone
He did not even tried to
explain
So many years.... in this
road so steep,
And then he thought about
King Matthew,
The children were
went into the cattle trains
I thought in this so ordinary
moment
That in this Jewish cursed
War,
In the depth of corruption
and betrayal
Do you hear neighbors from
across the wall _______________
1) Szmerling: Commander of the Jewish Police in Ghetto Warszawa |
||
שיר על יאנוש קורצ'אק
עת השחיטה הכללית כאשר הגרמנים רצחו הילדים מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, הם הציעו לקורצ'אק עצמו להשאירו בחיים. קורצ'אק סירב והלך למוות כשהוא מחזיק את שני הילידים הצעירים ביותר בזרועותיו.
אם ניקח את כל חיוכי הילדים, חיוכי הציפורים וחיוכי הפרחים, חיוך של רופא וחיוך של משורר, שיר על יאנוש קורצ'אק יוצר.
שיר על אדם, שבזמנים אפלים, בעולם מטורף משנאה, היה בעל לב בהיר ומחשבות בהירות. שיר על אדם שאהב ילדים.
הוא אהב ילדים, להם העניקו המבוגרים קור, רעב וקללה. ילדים שעברו דרך קשה, מהלידה ועד מות קדושים.
ילדים נרדפים ככלבים מצורעים, נפוחים מרעב, פניהם צהובות-כחולות, זקנים קודרים בני חמש – למען ילדים אלה יאנוש קורצ'אק ניספה.
לא בעד מולדת, אלוהים, לא בעד כבוד, לא למען אימא, למען אבא, למען אח, אלא בעד זאטוטים עניים, מוכי כינים, העלובים ביותר בין יצורי העולם.
הוא נתן להם את לחמו, חכמתו וליבו, חי ביניהם בחרפה, ברעב ובזוהמה. ניספה, כשרצחו ילדים שלא הספיקו להיות שפלים כמו בני-אדם. |
O Januszu Korczaku
Podczas ogólnej rzezi, gdy Niemcy mordowali dzieci z sierocińca Janusza Korczaka, jemu samemu ofiarowano możność uratowania się. Korczak odmówił i poszedł na śmierć z dwojgiem najmłodszych dzieci na ręku.
Gdyby wziąźć wszystkie uśmiechy dziecięce, uśmiechy kwiatów i uśmiechy ptaków, uśmiech poety i uśmiech lekarza – powstałby wiersz o Januszu Korczaku.
Wiersz o człowieku, co w czasach ciemności, na obłąkanym z nienawiści świecie, miał jasne serce i miał jasne myśli, wiersz o człowieku, co kochał dzieci.
Ukochał te dzieci, które świat dorosłych obdarzył chłodem, głodem i przekleństwem, co ciężko przeszły swą króciutką drogę od urodzenia do śmierci męczeńskiej.
Dzieci zaszczute jak parszywe psiaki, spuchmięte z głodu, z twarzą żółtą-siną, ponurzy, starzy, pięcioletni ludzie . za takie dzieci Janusz Korczak zginął.
Nie za ojczyznę, za Boga, za honor, ani za matkę, za ojca, za brata, ale za biedne, zawszone bachory, za najnędzniejsze z wszystkich stworzeń świata.
Oddał im chleb swój i mądrość i serce, żył z nimi w hańbie i w głodzie i w brudzie, i zginął, kiedy mordowano dzieci, co nie zdążyły być podłe jak ludzie.
|
תרגמה מפולנית לעברית הלינה בירנבאום; Translated from Polish to Hebrew by Halina Birenbaum ; Z polskiego: Halina Birenbaum |
Links
יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדשמיט) (Janusz Korczak (Henryk Goldszmit
סיפור חייו והגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק (סמינר אורנים)
משה זילברטל: על יאנוש קורצ'אק (1955)
The Janusz Korczak Living Heritage Association
"בכל ילד יש ניצוץ משלו שיכול להדליק מדורות של אושר ואמת" - יאנוש קורצ'אק
"Within each child there is a unique sparkle, which can ignite fire of happiness and truth" - Janusz Korczak
Back to Halina Birenbaum Web Page
Last updated on October 2nd, 2007