!We Remember Dr. Fania Geszychter and Family

 

הלינה בירנבאום

 

העבר שלא רוצה למות

                                         

 


Dr. Fania Geszychter  Hy"d died in Ghetto Warsaw

 

I would like to tell about a wonderful experience I have had last week meeting two granddaughters of  the dentist Dr. Fania Geszychter in whose apartment we lived in Warsaw Ghetto - I wrote about her in my book and in the monograph “Life as Hope”. We were overfilled with tears, when I told them everything about their family. We sat together for long hours and spoke. Cipi, the elder  was 9 years old when her father Zygmunt died (he was 48 then), and the second one Aliza (Elusia( was 4 years – so they didn’t know even that their father had a brother and two sisters. And I was  3 years with them in the Ghetto: 1939 – 1942, and I remember everything, every corner in their apartment in the Muranowska street. Now it became again so close to me, everything was revived, looking on those two women. Cipi looks like Fania, her grandmother, I recognized her as she only entered into our house. I have cried. The whole lost world came up before my eyes. Who could imagine such a meeting today at 2004 in Israel?! They all were killed in Treblinka… And here are the grandchildren – the continuing of life, of our life! My writing – posting on the Internet, where they have found me – all this got such a great meaning! It is eternity - for that past cannot die, it comes up to life in various ways…

 

Halina Birenbaum  12.12.2004

 

 

שנים חלפו מאז כתבתי את ספרי "החיים כתקוה" על קורותי, קורות יקירי וחברי לגורל בגטו וארשה ובמחנות המוות הגרמנים מיידנק, Majdanek אושוויץ Auschwitz ועוד. כמעט שנתיים עברו מאז ביקש ממני כומר נוצרי אחד במרכז דיאלוג ותפילה באושוויצים Oświęcim, שאכתוב בקיצור (עד 10 דפים), את עדותי על קורות אלה, בערך באותה צורה בה אני נוהגת לספר אותם בפגישותי עם נוער ומבוגרים בארצות שונות...

 

כשישבתי לכתוב את הספר פחדתי שלא אהיה מסוגלת להכליל את עומס האירועים והנפשות בהם התנסיתי והכרתי מקרוב במשך השנים בשואה, שנים ארוכות כנצח, ולכן לא כל כך הקפדתי לציין את שמות האנשים אותם תיארתי וסיפרתי על גורלם. אופיים, התנהגותם, תגובותיהם לתנאי התופת ההיא, החיים והמוות של רבים כל כך נראו לי חשובים לאין שיעור - כי מה כבר יגיד השם הלא מוכר לאיש - חשבתי ודילגתי. השלמתי את החסר בתקציר, במונוגרפיה אותה נאלצתי בלחץ פנימי להרחיב בהרבה מעבר ל-10 הדפים שביקשו ממני.

 

מזמן התאדו בחלל האויר הקולות, התמונות והעשן מרחובות גטו ורשה של ילדותי, ממחנות המוות בהם נשמתי שם אז. עקבותיהם השקועים עמוק בתוכי לא נראים מבחוץ. אני מספרת עליהם, חוזרת אליהם אין-ספור פעמים בצורות שונות, ובשפות שונות – נוברת בחיים שהיו, שלהם ושלי בתוכם, כמו בקבר רוחות שבתוכי, של שמות, פנים, מראות ואירועים אותו אני מכסה בקיומי כמצבה חיה. אני מתעקשת להחיות את המתים שנרצחו ולהאמין שזה ניתן על ידי כתיבה וסיפור נגד כל הגיון וקשיי המציאות... כך מאז שיחרורי מנוישטד-גלבה    ,Neustadt-Gleweאחרון מחנות הריכוז על אדמת גרמניה, בהם הייתי כלואה עד ל-3 במאי 1945.

 

בזכרוני טבועים פרטי פרטים מכל אחד מהמקומות האלה והנפשות בכל שעה ובכל רגע. אני מחטטת בהם כמו חפרפרת ומחפשת חיים אצל המתים כדי לחוש אותם ולהעביר זכרונם לדורות הבאים, שלא יודעים על קיומם בעולם הזה לפני שנכחדו כליל.  אני משתוקקת לגשר בכוחותי הזעירים מעל תהום העבר ההוא וההווה כאן.

 

קורה ופתאם מגיע אלי הד מופלא המשכנע, שאין זה לשווא ושהחיים מלאי הפתעות לא צפויות, ולא רק רעות. לפעמים אני נתקלת שלא במתכוון ביצירות או בנפשות מהעולם ההוא האבוד, הקשורות בעברי בשואה, המשתלבות לקורותי מאז כמו פאזל, כמו מציאה מחפירות ארכאולוגיות... הוכחות שכל זה היה פעם, קרה כפי המתואר על ידי ועל ידי אחרים, כי לפעמים כבר קשה להמחיש זאת אפילו לעצמי.

 

כתבתי בספרי הראשון "החיים כתקוה" ("HOPE IS THE LAST TO DIE") ואחרי שנים בתקציר זכרונותי הוספתי בין היתר: ... "הורי מצאו חדר ברחוב מורנובסקה 7/9 Muranowska אצל רופאת שיניים יהודיה, דר' פניה גשיכטר Dr. Fania Geszychter.  בדירתה בת חמישה חדרים הצטופפו כבר ארבע משפחות (ישנו גם במטבח)". על המשפחה שישנה במטבח ההוא כתבתי בנפרד בשיר אחרי כ-50 שנה "זו הייתה רק התחלה"...

 

והמשכתי בספר: ..."למרות שבעצמי עדיין לא רעבתי התכווץ ליבי בקרבי למראה עינויי הרעב של אחרים, של חברותי, של אלוסיה Elusia ואחיה – ילדי רופאת השיניים שאצלה התגוררנו. הרופאה הייתה משותקת, לאחר הלם שלקתה בו בזמן ההפצצות על וארשה, בספטמבר 1939...".

 

לקראת סוף זכרונותי, בפרק על פציעתי באושוויץ מיריה על ידי זקיף גרמני בחג השנה החדשה ינואר   1945,  שוב אני מזכירה בפני חובש בבית חולים: ... "רציתי שלפחות מתוך סיפורי יכיר את אמי, אבי, אחי... את חברי מהגטו: את פינייק זבורובסקי Piniek Zborowski, שנהנה מאהדה רבה ביותר בקבוצתנו בחצר, ושתמיד הציק לי ולא פעם הביא אותי עד כדי בכי. אבא של פינייק ודודו, אדון פרישברג Fryszberg  היו חברי וועד הבית במורנובסקה, שעזר לשכנים חסרי אמצעי קיום. את אבא של פינייק זבורובסקי הרגו ביריה ברחוב בתחילת האקציה הגדולה והוא, אמו, פרישברג עם אישתו ועם בנם הקטן יורק   Jurekהובלו לאומשלגפלץ לטרבלינקה כמו רוב יהודי וארשה,  את מריאן קוקט Marian Kokiet, שמן ומצחיק, בנו של עורך הדין האינטליגנטי שהיה התלמיד הטוב ביותר בחוג שלנו; את סבק זיינדרוס Sewek Zajnderos הקטן מרחוב נובוליפיה Nowolipie, שכתב שירים נהדרים...פגשתי את סבק בדרך למיידנק במשלוח מגיטו וארשה ההרוס אחרי המרד, בתחילת מאי 1943. הוא הומת שם בתא הגז.

 

חברותי, ביחוד ארנה זיידמן  Erna Zajdman  ואלוסיה גשיכטר Elusia Geszychter , בתה של רופאת השיניים, אצלה גרנו ברחוב מורנובסקה Muranowska. אהבתי לשבת ליד מיטתה של דוקטור גשיכטר המשותקת, לשמוע את סיפוריה המשעשעים מימי ילדותה ונעוריה, שחלפו ברוסיה, ומתקופת התמחותה רפואית  בפולניה. אהבתי להתבונן באלוסיה המקלפת תפוחי-אדמה רכים מן הכפור, מקלפת בזהירות, חותכת מה שפחות, ברצינות ובריכוז, שופכת אותם לסיר מלא מים, מעבירה על התנור שדלק בקושי (עץ רטוב היה זול יותר וקל יותר לקניה). בשתיקה התפלאתי, כמה מהר ובזריזות, באיזו התלהבות וכשרון מכינה היא מרק מ-10  גרם חמאה וקורט  קמח, אותם קנתה מדי יום בחנות הסמוכה. עוד לפני שהספיק המרק לרתוח, הורידה אלוסיה את המכסה מהסיר, הטביעה את הכף במים ונטלה לעצמה מקדמה קטנה; טעמה בעונג מהמזון האחד והיחיד למשך היום; ליקקה בקפידה את הכף, כיסתה את הסיר, כדי שכעבור רגע תתחיל בטעימה מחדש. כשסוף סוף היה המרק מוכן, מזגה אלוסיה  לה ולאמה צלחת מרק; הן אכלו בשקיקה ובמין שביעות רצון, עד שלא פעם, בהביטי בהן, נתקפתי תאבון עז, למרות שהייתי שבעה ואכלתי בבית דברים טעימים יותר... בטכס הבישול והאכילה מעולם לא חלו שינויים. רק פניהן של אלוסיה  ושל גברת גשיכטר נעשו כל יום חיוורים יותר ואפורים יותר, ובטניהן התנפחו מאותו מרק תפוחי-אדמה תפל"...

 

Tadek Geszychter on the right, a friend in the middle and Zygmunt on the left, Poland probably 1937

 

הם הלכו כולם לאומשלגפלאץ  Umschlagplatzבתחילת אקצית הגירוש ב- 22 ליולי 1942, בה הבטיחו הגרמנים  ל"מתייצבים מרצון" כיכר לחם וקג' ריבה...  את ארנה זיידמן Erna Zajdman עם הוריה הטביעו בבונקר בזמן חיסול הגטו והמרד היהודי באפריל 1943 ואני כמעט חילקתי את גורלם, אלא שמרק אחי לא הרשה לי להשאר אצל ארנה באותו ערב, כפי שהשתוקקנו שתינו...

                                                             

                                                          ******

 

לפני יומים צלצל הטלפון בביתנו וקול אישה לא מוכרת נשמע בשפופרת: "את לא מכירה אותי, אבל מצאתי באינטרט שמות בני משפחת גשיכטר Geszychter שציינת בכתבתך... אני הבת של זיגמונט גשיכטר"  Zygmunt Geszychter ... אחותי הגיעה לכתבה הזאת... האם תוכלי לספר לנו יותר, אנחנו לא יודעים דבר"...

 

רעד עבר בגופי, לא האמנתי. ברגע הראשון גם לא גיליתי את התרגשותי. אמרתי רק שהכרתי טוב את המשפחה,  אני יודעת עליה הרבה, ויכולה לספר כמובן. אבא שלהן לא דיבר בכלל על עברו, גם לא הספיק, כפי שהתברר לי אחר כך. הוא נפטר בגיל 48 שנים ממחלה קשה, כשהיא ואחותה היו עדיין ילדות קטנות. וגם אמא לא הכירה את המשפחה של אבא, לא ידעה עליה מאומה ולא יכלה לספר דבר...

 

אני שמעתי על זיגמונט  תכופות מרופאת השיניים. היא קראה  “Zygmusiu בחיבה ברגעי כאב חזקים, כאילו מצאה בצליל שמו נחמה והקלה...

 


Zygmunt Geszychter in the Polish army 1945

 

שתיהן ניצבו כעבור יומים בביתי עם זר נפלא של שושנים אדומות. כמו משפחה שקמה לתחייה... הכל משם: הילדות שלי בגטו וארשה, באותו רחוב מורנובסקה– משפחתי, השכנים בבנין ההוא, בדירה של רופאת השיניים, הידידים, חבריי למשחקים בחצר, לחלומות על עולם בלי גרמנים, רעב, פחד ומוות. הילדים של רופאת השנים, בלה  Belaהמבוגרת יותר, היפהפיה, טאדק  Tadek  טכנאי השיניים, אלוסיה חברתי; הערבים בשעות העוצר בהם היינו ביחד, בשיחות, פרשנויות על אירועים פוליטיים, על מצבנו ההולך ומחמיר מדי יום, שמועות איומות על תאי הגז בהם רוצחים כל היהודים בחלמנו Chelmno, בלז'ץ  ,Bełżec אושוויץ Auschwitz– כתיבה וקריאה משותפת שירים של מרירות, ביקורת הערכים שאכזבו וגעגועים לימים בהירים, לתקוה, לאפשרות לחיות, חלומות שלא התגשמו...

 

הציפו אותי תמונות של דמויות היקרים, אוירת האימה ומוות סביבנו בגטו שקדמו את החטיפות לקרונות שהסיעו למחנות המוות... אלוסיה  ואמה אתן ביליתי כל כך הרבה ימים ושעות במשך שלושת השנים האלה! אחיה טאדק  וחברתו המתוקה פפה Pepa; אחותה בלה  והחבר הרציני שלה (אני רואה אותה לפני עיניי אבל כבר לא זוכרת את שמו...) גם הוא רופא שיניים... הם הסבתא והדודים של ציפי ועליזה, הבנות של זיגמונט  שהצליח לברוח מציפורני הגרמנים ולהינצל ברוסיה, בסיביר. בהתחלת הכיבוש בוארשה עדיין הגיעו מכתבים מעטים ממנו, אני זוכרת זאת.

 

שמעתי מפניה גשיכטר Fania Geszychter על בעלה, איזידור Izydor, גם הוא רופא שיניים, שהיה לו "המזל" למות לפני המלחמה וזוועות השואה... למדתי ממנה על החיים, הייתי מסרקת אותה להנאתה הרבה. פעמים רבות - כשלנו עדיין היה אוכל מסוים הודות לפולני, שאבא היה בקשרים מסחריים אתו לפני המלחמה - הייתי מתחלקת אתה ועם אלוסיה במנות האוכל שאמא חילקה לנו.


Zygmunt and family in Oborniki near Wroclaw, 1956

השכנים, שמצבם היה עדיין מעט טוב יותר הביאו פעם בשבוע לפי התור, בתוכם גם אימא שלי - ארוחת צהריים לרופאה, שכבר לא היה לה ולמשפחתה ממה להתקיים, כיוון שאיש לא ריפא עוד שיניים ואף אחד לא היה מסוגל לשלם שכר דירה על החדרים, ששכרו אצלם.

 

ציפי הבכורה שבנכדות דומה כל כך לדוקטור גשיכטר, כמעט פרצתי בבכי כשראיתי אותה. ראיתי לפתע את שתיהן ביחד בראשי, הייתי כאן ושם באותו רגע עצמו, בקושי נושאת את עצמי עם כל המטען הזה, שאי- אפשר להעבירו לאיש, למרות הרצון לכך מצידי, והרעב לשמוע מצד האורחות שלי הנדהמות.

 

ואיך לספר את שבי, את הכאב, את הפאר שלפני השואה והסוף הנורא -  דרך היסורים אל אותו סוף בגטו, בטרבלינקהTreblinka ?! איזה בעלת הבשורה אני? ברגע מחזירה כביכול את יקיריהם במסירת מידע חם בסיפורי עליהם ומיד לוקחת אותם לסיומו של הסיפור?!

 

לציפי ועליזה לא היה מושג אפילו, שלאבא שלהן היו אח ושתי אחיות, לא שמעו על בלה, טאדק ואלוסיה, אותם אני ראיתי מדי יום ביומו במשך שלוש שנים. חייתי בתוכם, גדלתי, ספגתי את החיוכים שלהם והכעסים, הדמעות והדכאונות, חוסר האונים מול ההשמדה... לא ידעתי ממה להתחיל, מה לספר קודם, איך לספר את הנורא מכל, כדי להכאיב פחות, ומתי, באיזה שלב של פגישתנו לעשות זאת.

 

-ומה קרה איתם בסוף – הן שואלות, מה קרה עם סבתא פניה גשיכטר המשותקת?

 

חייבים לענות, אי אפשר להתחמק מהאמת, מהעובדות, למרות שהשתדלתי לתאר אותם בחייהם מתקופה קלה יותר, מהתחלת הכרותי איתם. מההתחלה שלי בעולם המלחמה והשואה, כשעדיין לא ידענו, מה צפוי לנו. וכשכבר ניחשנו מהצורה בה חטפו ל"אומשלגפלץ" Umschlagplatz ודחפו לקרונות של בהמות, מוטב היה למות דקה קודם עם קרובים חולים מרותקים למיטה, עם תינוקות - בנטילת גלולה הנפוצה בתקופה זו בגיטו וארשה, ציאן-קאלי cyanide הגואל מהענויים... וכך מתה פניה גשיכטר. המלים בקושי יצאו לי מהפה. דמעות צרבו בעיני כולנו.

 

עולם ההוא והנוכחי! מספר שעות אצלנו בבית, דמעות התרגשות וקירבה מופלאה המחברות ביננו, שעוד לפני שבועה לא ידענו מקיומן של אלה על אלה.

 

קיבלתי מהן תמונה יפהפיה של דוקטור פניה גשיכטר בנעוריה - ושוב יכולתי להסתכל בפניה שלא רק בזכרוני בלבד! קשה היה לי להאמין שהמציאות איננה חלום, שהעבר משם וההווה כאן הם עובדה קיימת! אני המחזירה להן את העבר – הן המעניקות לי את המודעות להמשך החיים, משמעות וטעם לספר ולכתוב. ושהכל אפשרי בחיים. נפרדנו בחיבוק חזק מכל הלב ונשיקות.

 

אני לא יכולה לחזור לעצמי, להתנתק מהזכרונות האלה, מהעבר הזה שלא רוצה למות וקם לתחיה מחדש בכל מיני דרכים.

 


Zygmunt Geszychter 1946

 

PRZESZŁOŚĆ, KTΣRA NIE CHCE UMRZEĆ

 

 

Back to Halina Birenbaum Web Site

 

Last Updated April 18th, 2005

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!