Hebrew

אנטוניו סנטורי
מאמן, חולם ולוחם שלום

סטפנו די מרטינו: האיש הקטן-גדול מישראל (1988)

 

אבי זלצברג: כאיילות היחפות (1993)

 

מיכל פלד:  סנטורי רץ נגד הזרם -  חשיפה לצפון (1995)

 

 אסתר חן ברזילי: הכוח הרב לאומי (1997)

דידי שמר: קצת ציונות דרך הרגלים (1997)

ניר יהלום: הקומוניסט האחרון (2002)

בת חן כהן: טור דה נורמנדי - "עולם הריצה" 2005

רשימת רצים המחזיקים בשיאי ישראל

 Vivicitta בסיינה (Siena) איטליה 2 באפריל, 2006

Giorgio Pogliano : הריצה הארוכה של אנטוניו מצנחן למאמן כדי להביא יהודים ומוסלמים למסלול האתלטיקה (2007)

תומר רומא: זינוק אל העבר 

דורון רוזנבליט: האיש והאגדה

 

-

נעמה ומאיה, בנות, ינואר 2009

 

 

תומר רונא

 

זינוק אל העבר

 "ידיעות הקיבוץ" 17.7.2009

 

ביום שבת (18.7.2009) יתקיים בקיבוץ מצובה מפגש היסטורי של חברי מועדון הריצה סולם צור. גם כתבנו יהיה שם וייזכר בימים שבהם הזיע תחת שרביטו של המאמן האגדי אנטוניו סנטורי

 

כבר כמעט חמש שנים שאני כותב על ספורט. ראיינתי אולי מאות ספורטאים, כמעט מכל ענפי הספורט הקיימים. מעולם לא סיפרתי את סיפורי האישי בתחום הספורט. עכשיו נפלה בחיקי ההזדמנות. ביום שבת הקרוב, 18.7.2009, יתקיים מפגש היסטורי של כל חברי מועדון הריצה סולם צור. המפגש ייערך בקיבוץ מצובה בשעה חמש וחצי, וכל מי שאי-פעם חטא בנעילת נעלי ריצה ומכיר היטב את מטעי גשר-הזיו ואת הגדר ההיקפית של הקיבוץ מוזמן להגיע ולהיזכר.

 

לא תאמינו, אבל גם אני הייתי שם. לפני שנים, כשלמדתי במוסד החינוכי "נעמן", הלכתי עם הזרם, וכיאה לאזור בחרתי בענף הפופולארי, הכדורעף. שיחקתי בילדים ואחר-כך בנערים. התאמנתי קשה והשקעתי, אבל תוצאות לא ממש הגיעו. לא הייתי שחקן מספיק טוב וזה תסכל אותי, כי רציתי, באמת רציתי בעיקר מפני שאחי הגדול (דרור) היה שחקן מעולה ואף הגיע לנבחרת. מה שעצר אותו היה חוסר המשמעת. לי הייתה משמעת, רק דבר אחד חסר הכישרון.

 

היה לי כישרון, אבל כזה שהתאים לאזור ולא לרמה הארצית. בכיתה ט' נסעתי לכרמיאל לאליפות הצפון באתלטיקה. השתתפתי בריצת 80 מטר וקפיצה לרוחק. ב-80 הגעתי שני וברוחק הגעתי ראשון (עד היום נמצאת אצלי מדליית הזהב). בעקבות היותי אלוף הצפון נסעתי למכון וינגייט להתחרות באליפות הארץ לבתי ספר. אני זוכר שרעדו לי הרגליים, וכמעט, כמו שאומרים, חרבנתי במכנסיים. בתחרות עצמה לא מיציתי את היכולת וסיימתי עשירי בארץ, שגם זה מכובד, אבל אני שאפתי ליותר.

 

באותה שנה עשיתי הסבה, פרשתי מהכדורעף ועברתי לאתלטיקה. הצטרפתי למועדון הריצה סולם-צור, בניהולו ובהנהגתו של גדול המאמנים בארץ במרוצי שדה, אנטוניו סנטורי (שאז היה חבר קיבוץ אדמית). במועדון היה מאמן נוסף שהתמחה במקצועות האתלטיקה, מיכאל ברוך, גם הוא בעבר חבר אדמית. בסולם-צור התקיים בצורה מופלאה רעיון הדו-קיום. יהודים וערבים היו נוסעים יחד בהסעות המועצה, וכולם היו רצים ביחד. פגשתי שם אנשים "משוגעים" שיכולים לרוץ עשרות קילומטרים ביום וגם ליהנות מזה. אישית, לא סבלתי את הריצות הארוכות, אבל בשביל לרוץ טוב 200 או 400 הייתי חייב לרוץ למרחקים הארוכים.

 

אלופים רבים יצאו מהמועדון הצפוני, ובכנס בשבת ייפגשו לא פחות מחמישים אלופי ישראל בעבר. אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי מאותן השנים  הוא הצעקות, או השאגות של המאמן אנטוניו כשהוא מנסה לעודד את הרצים כדי לשפר את תוצאותיהם. אנטוניו, טיפוס יוצא דופן, בעל אישיות ססגונית וכריזמטית הגיע אלינו מאיטליה בגלל אידיאולוגיה, והחליט להישאר ולקשור את גורלו לעם היהודי. כתבות רבות נכתבו על אנטוניו ופועלו בתחום האתלטיקה והדו-קיום. האיש הגוץ, עם השפם הנצחי והקוקו בשיער, היה מטיל מורא על כל חניכיו. דרישותיו הספורטיביות היו נוקשות ומוחלטות. אנטוניו ידע בדיוק מה נכון לכל חניך שלו, והקדיש את כל לבו ומרצו למועדון, אותו הקים בדיוק לפני שלושים שנה. בשנת 2001 קיבל מכתב מראש המועצה (יהודה שביט) שהודיע לו שאין תקציב לממן את המועדון. המועדון חדל להתקיים, אבל אנטוניו לא חדל לאמן. גם היום הוא מאמן, באופן אישי בלבד.

 

אני המשכתי להתאמן עד י"ב ואז התגייסתי לשירות קרבי וסיימתי את קריירת הספורט שלי. לא הגעתי להישגים גדולים באתלטיקה. למרות הרצון וההשקעה, שוב היה חסר לי כנראה, דבר מהותי הכישרון.

 

בשבת הקרובה אסע למצובה, לראות את האנשים שליוו אותי יום-יום במשך שנות נערותי. הריצה כבר מזמן מאחוריי, ולמרות שגיליתי את האופניים, אני כבר שומע את הערות והבדיחות על הכרס שגדלה עם השנים. להתראות במצובה.

 

כתבנו מנצח בעוד מרוץ - מתוך האלבום המשפחתי

 

רצים להישגים ולדו-קיום

 

נהניתי לשמוע את דוד צועק קדימה למוחמד ומוחמד צועק קדימה למשה ראיון קצר עם המאמן והאגדה

 

מה היה מיוחד במועדון שהקמת?

אנטוניו סנטורי: "היה אז דו-קיום אמיתי. אנחנו המועדון היחיד שקידם את נושא הדו-קיום. אני נהניתי לשמוע את דוד צועק קדימה לאחמד, או את אחמד צועק קדימה למשה יותר מכל המדליות. לא היו פוזות, הדבר הזה היה ספונטאני. אני זוכר כמו אתמול את הפגישה הראשונה שלי עם עוד משוגעים לדבר, שבה הוחלט על הקמת המועדון. האנשים היו: אבנר קליין (אדמית), מוחמד מזל (ערמשה), לני דינור (גשר הזיו, היום בקנדה), גי גלב (נהריה, היה בארה"ב) ואני כמובן".

 

בהמשך מונה סנטורי כמה מן השמות שהגיעו להישגם במועדון:

 

בשנת 1984 שם טוב סבג (בן עמי) שהתאמן במועדון, הופיע באולימפיאדה.

איילה סטאין, שהתחרה באולימפיאדת 2004, היה במועדון במשך חמש שנים, 1991 עד 1996.

לוצ'יה ג'ומע מעראמשה זכתה תשע פעמים באליפות ישראל במרוצי שדה. עד היום לא נשבר שיאה בחצי מרתון.

עמל עבדאלל (כפר מזרעה), היא, עד היום, הערבייה היחידה שהייתי אלופת ישראל במרתון.

שני בלוק (קריות), הייתה אלופת ישראל לנוער במרוצי שדה, ולימים היחידה שסיימה את הטור דה פראנס לנשים.

אילן בנישתי (פרוד), אלוף ישראל לנוער, שנה שלמה לא הפסיד תחרות אחת ב-800, 1,500, 3,000, ו-5,000.

כיום מאמן אנטוניו באופן פרטי את ג'סיקה מיסונישניק (כברי), שיאנית ישראל לנוער במרתון.

 

יש אפשרות לפתוח מחדש את המועדון?

אנטוניו סנטורי: "יש לי פנטזיה שהמועדון ייפתח מחדש, אבל אני ריאלי זאת משימה קשה ביותר".

 

 

 

דורון רוזנבליט

 

האיש והאגדה

18.7.2009

 

אנטוניו סנטורי היקר,

 

אין איש ואין אישה שלא מכיר או שמע על אנטוניו.

 

כולם יודעים שיש בצבא יחידות מובחרות, אבל הטירונות הכי קשה היא אצל אנטוניו הצנחן האיטלקי.

 

האימונים אצלו היו קשים אבל ארוכים...

מעייפים אך מתישים...

 

האימונים אצלו התחלקו למספר סוגים:

1. קשים מאד

2. קשים ביותר

3. ממש ממש קשים.

 

ישנם אימונים שאין מה לספר עליהם, כי אף אחד לא יאמין לכם.

 

לדוגמא:

X 3,200 מ' עם הפסקות של 2,600 מ'...

2  X 9,400 מ'

5  X 2,000 מ'

10X 1,000 מ'

או 17 ק"מ עליזים...

 

הכי אהבנו את התחרויות, כי שם זה היתה רק ריצה אחת, בלי אינטרוואלים.

 

אנטוניו, אפשר עוד לספר עליך רבות, אבל אפשר להגיד שבנית כאן אימפריה  (גם מבחינה קבוצתית וגם מבחינה אישית) והצלחת לסחוף ולחבר אחריך יהודים, נוצרים ומוסלמים, קיבוצניקים, עירונים ומושבניקים ועשית אותנו למועדון אחד, יחיד ומיוחד בדיוק כמוך.

 

אוהבים אותך וגאים להיות חלק מהמורשת המיוחדת שלך.

 

 

סטפנו די מרטינו

 

האיש הקטן-גדול מישראל

 

ערבים ויהודים מאוחדים ע"י הספורט

 

"קוררה" 109, מרץ 1988

 

האיש הקטן-גדול הביט על עצמו, חש את ליבו, בדק את נשמתו והחליט לנדוד. הוא יצא מכפר קטן ליד ריאטי. עזב עם תרמיל גב והרגשה מוזרה של אי-שקט בלב; הוא היה חייב לעזוב והחל ללכת.

 

הלך והלך עד שהגיע לאוסטריה. הסתכל סביבו אך לא מצא דבר חדש, לכן המשיך ללכת: חצה את יוגוסלביה, גם את יוון, אך התחושה המוזרה לא עזבה אותו. הגיע לאיסטנבול. ראה את הים, הרגיש משהו, מן קריאה. הוא נמשך אל הים, הרגיש צורך לחצות אותו, חיפש אוניה, חיפש ומצא (או נכון יותר האוניה מצאה את האיש הקטן-גדול שהסתובב בנמל). שמה של האוניה היה "חלום". עלה על האוניה אבל כסף עבור הכרטיס לא היה בכיסו לכן נאלץ לעבוד. ליבו החל להירגע והתחושה המוזרה הפכה לשמחה. האוניה שטה, שטה, עד שיום אחד, רחוק על החוף, ניראה מיגדל וחומות והאוניה נעצרה.

 

האיש הקטן-גדול ראה גבעות גדושות היסטוריה וגאווה בקו האופק. הוא נמשך כמו שהברזל נמשך ע"י המגנט, לכן ירד מהאוניה. ירד מהאוניה, הניח את רגלו על האדמה והרגיש שלבו דופק בחוזקה וצמרמורת קרה בגבו. הביט בתוך עצמו וראה שתחושת האי-שקט חלפה. צעד צעד אחד קדימה, אחריו עוד אחד ושוב הביט בתוך עצמו וראה כי גם נפשו נרגעה.

 

והאיש הקטן-גדול החל רץ, קודם לאט, אחרי כן מהר יותר עד שלבו לא יכל יותר, אז עמד והיה מאושר. הוא מצא את חלומו, את מולדתו השנייה. הוא היה בחיפה, ישראל, ומעולם לא היה מאושר יותר.

 

אבל האיש הקטן-גדול היה זקוק למזון, לכן התחיל לעבוד. הוא נסע לדרום הארץ, למדבר, ולפרק זמן טיפל בכבשים וחיות רבות אחרות. ליבו היה טוב עליו, אהב אץ הרוח הנעימה ששיחקה ביום בשערותיו, והקרירות שהעירה אותו בלילות. אהב את משטחי החול והאבנים והבדידות. חש כי משהו עומד להתרחש ואכן התרחש: הוא נתבקש, יחד עם עוד 4 אנשים, לבנות מחדש קבוץ ותיק בצפון. הוא רצה בחיים חדשים והלך.

 

האיש הקטן-גדול חצה את כל הארץ. בהתקרבו לקבוץ הצפוני ידע כי זהו המקום בו הוא יבנה מה שהרגיש בתוך תוכו. כשהגיע בדרך לא דרך לאדמות, המראה שהשתרע לפניו היה איום! המקום היה חצי הרוס, הבתים ישנים ולא מתאימים למגורי אדם, אך חמשת החברים לא התייאשו, ההיפך, עבדו ועבדו ועבדו. וכשסיימו את עבודתם הקיבוץ היה כמו חדש.

 

האיש הקטן-גדול  החל לצבוע בירוק את המשטחים שמסביב: נטע עצי תפוח, עצי הדר ואבוקדו, ארגן מפעל תעשייתי קטן ובנה צריפים גדולים ששימשו כלולים לתרנגולות. אבל עדיין הרגיש כי משהו חסר לסיפוקו המלא. החל ללמוד עברית, תוך ששה חודשים יכול היה  לדבר וקצת לכתוב אך עדיין לא היה מסופק.

 

לאיש הקטן-גדול היה שם, אנטוניו סנטורי ואת שמו צעקו בקול רם הילדים מהכפר הבדוי השכן כשהיה רץ לאורך הגבול הלבנוני ותמיד הוסיפו מילה זרה עבורו: "יורקוט". כשהבין את פרושה: "רוץ" הבין בפתאומיות מה חסר לליבו כדי להיות שבע ומאושר: הוא היה צריך ללמד אנשים איל להניע את גופם, היה צריך ללמדם, מעבר לכל ולכולם, מעבר למלחמות ולשלום. אז ייסד את מועדון המרתון "סולם צור".

 

בהתחלה באו בודדים. לאט לאט הקיבוץ ראה בעין יפה את פעילותו זאת. הוא רואה בה מין עזרה סוציאלית. הבדוי הצעיר נהנה מפעילות הספורטיבית. הוא נהנה בעיקר מהריצה שהוא רץ יחף משום שההכרות של הבדווים עם הנעליים היא יחסית חדשה, סכ"ה כמה דורות, והנעל עדיין נחשבת למטרד.

 

הבדויים המבוגרים קשורים יותר למסורת: צריך להבין שזהו עם שמשך אלפי שנים היה נווד במדבר ועסק בשוד השיירות שחצו אותו. היום סוג זה של שוד אינו אפשרי, אך כדי לקיים את המסורת עוסקים בגנבות מסוגים שונים.

 

"אני רואה שאתם מופתעים לדעת שיש בישראל ערבים. כדי אולי להזכיר כי בישראל חיים בערבוביה סוגים שונים של אוכלוסין: בראש הסולם היהודים האשכנזים (יהדות אירופה המרכזית והמזרחית), אחריהם היהודים הספרדים (אזור הים התיכון), יהודים אסייתים (תימן, הודו, אירן, עיראק), ערבים (דרוזים, צ'רקסים, בדויים). הם נאמנים למדינת ישראל, משרתים בצה"ל, ערבים מוסלמים.  הם אזרחי ישראל אך אינם נשבעים נאמנות לה, ביניהם הבדווים מהכפר ערמשה, בעלי התנהגות דו-משמעית כלפי המדינה שלמעשה מתעלמת מקיומם".

 

"הכפר ערמשה שוכן בקרבת הקבוץ שלי, הם נעזרים בנו בשירותים הרפואיים, מקבלים מאיתנו מים ועוסקים בספורט איתנו. גאוותי היא הנערה הערבייה, אחת האצניות שלי, עמל אבד אל-אל, שעלתה לדוכן המנצחים בתחרויות ארציות בישראל. היא בת 22, לומדת ביולוגיה. היא מסמלת את תחיית העם הערבי, ובמיוחד את התפתחות ושחרור האישה הערבייה. כל זה קרה באמצעות הספורט, לו אני אסיר תודה כי הוא מאפשר לי לגרום לאחווה אמיתית בין בני לאומים שונים. כאשר אני שומע את הנערים שלי מעודדים את המתחרים, כשאני שומע את אילן צועק "קדימה מוחמד!", זאת אומרת כאשר היהודי הוא אח לערבי, אני מאושר".

 

סנטורי הוא איש שלם עם עצמו ומסופק.

 

"אינני ישראלי, לא יהודי, לא ערבי, אני נוצרי, איטלקי, סוציאליסטי. אני אוהב את כולם ונוהג ביושר עם כולם באותה מידה. כאן אין סימפוזיונים על ספורט, כאן עושים ספורט. אני מפקח על הספורט האזורי. הקבוצים מארגנים אוטובוסים שמביאים את הנערים והנערות וכל מי שעוסק בספורט לאימונים שלי. אין לנו מסלול, ובכל מדינה קיים רק מסלול אחד והוא בתל-אביב. אנחנו מתאמנים על רחבת דשא. לאימונים מגיעים ממרחקים, עד כ-50 ק"מ. מספר המשתתפים ל-100 איש".

 

"יסדתי מועדון: "מועדון מרתון סולם צור". אני ממארגני "מרתון הכנרת", המרתון היחידי בעולם המתקיים מתחת לפני הים. אני ממארגני "ריצת התבור". הוזמנתי להשתתף עם 3 אתלטיות לתחרות הבינלאומית סאטו Satu בג'נבה בפברואר השנה".

 

"המאמצים שהשקעתי מניבים פרות. שמעתי שאתם באיטליה, מתכוונים לחדש את ה"רומא תור". הייתי מעוניין להשתתף בתחרויות שלכם. ה"קוריארה דלו ספורט" מלווה אותי שנים רבות. הוא הקשר בין הנערים שלי לספורט האיטלקי, לכל ספורט. יחד עם זאת יש לי הערה. אפילו שהייתי שחקן כדור-רגל בעבר: אתם מקדישים יותר מדי לכדור-רכל בעיתונכם. זכרו שאתם יכולים לתרום רבות לאנושות בכך שתפיצו את כל סוגי הספורט. אני רכשתי את מיומנותי דרך קורסים כאן בישראל אבל דברים רבים למדתי דרך עיתונכם. האם תוסיפו לעזור לי?"

 


אנטוניו סנטורי עם אלוף אולימפי  לשעבר (1984) אלברטו קובה  Alberto Cova

 Home

אבי זלצברג

כאיילות היחפות

"צפון 1" 23.4.1993

 

חבורת הרצות היחפות מערב אל עראמשה הפכה לשם דבר בעולם האתלטיקה בארץ. מאז החלו שלוש הרצות להשתתף בתחרויות רשמיות לפני כחצי שנה, הן הפכו לאטרקציה רצינית, הן בשל סימן ההיכר שלהן כפות רגליהן היחפות והן בשל העובדה הפשוטה שכמעט בכל תחרות שהן משתתפות בה הן קוטפות את המקומות הראשונים. הבולטות שבחבורה הן שלוש הבנות:

 

לוטפיה ג'ומעה, בת 12.5, התאמנה חודשיים בסך הכל לפני שרצה יחפה וניצחה באליפות ההתיישבות העובדת למרחק 10 ק"מ שהתקיימה בהעוגן. חשוב לציין שלוטפייה השתתפה בקטגוריה של בנות עד גיל 16, וגברה על מתחרות מבוגרות ממנה בהרבה. חודשיים אחר כך היא חזרה על ההישג, והפעם באליפות ישראל למרוצי כביש בעין גדי. את ההישג המרשים ביותר שלה עשתה במרוץ הקפת התבור האחרון, שם ניצחה בקבוצת גילאי 18. רץ מבוגר הוצמד אליה בתחילת הריצה כדי לשמור עליה, אך פרש לאחר שלושה ק"מ.

 

יסמין סעד, עדיין לא בת 12, זכתה בינואר השנה בניצחונה הראשון, כשזכתה במרוץ ל-1500 מטר באליפות הפועל במרוצי שדה שהתקיימה בגבעת חיים. חודשיים אחר כך זכתה באליפות ישראל. בהקפת התבור הגיעה יסמין להישג מדהים ונדיר. היא ניצחה במרוץ ל-2000 מ' לבנות 13, אך לא הסתפקה בכך, ו-40 דקות לאחר מכן יצאה למרוץ לארבעה ק"מ עם בנות 17 והגיעה שנייה.

 

חיטאם מחאמיד, הצעירה שבחבורה, הגיעה שלישית בהקפת התבור לגילאי 13.

 

בערב אל עראמשה יש גם שני רצים מצטיינים ממין זכר. וואהיל ג'ומעה, 14.5, זכה במקום השני במרוצי עין גדי והעוגן. נעים מחמיד דורג שלישי בעין גדי ושישי בהעוגן.

 

האיש מאחורי חבורת הרצים הוא אנטוני סנטורי, שהגיע לארץ מאיטליה לפני שנים רבות, נישא לבת קיבוץ אדמית, ומאז הוא מקדיש את זמנו לקירוב לבבות דרך הריצה. היום הוא מאמן רצי מרתון בסולם צור. את העקשנות ושנחישות שמאפיינים את אופיו הוא מצליח להעביר לרצים המודרכים על ידו, וההישגים תמיד מגיעים.

 

אל חבורת הרצים היחפים הגיע במקרה, לאחר שהתחיל לעבוד כמורה לחינוך גופני בבית הספר שבערב אל עראמשה. הוא מספר שמצא שם מדבר שממה. אנטוניו: "מצאתי בכפר רעב אדיר לפעילות. החלטתי שיש מקום לנסות את הריצה בכפר, ומצאתי היענות בלתי רגילה. גייסתי את יו"ר הכפר, מוחמד מאזל, שהיה בעצמו  בעבר רץ במועדון. הוא החליט להעביר את כל תקציב הספורט של המועצה לטובת העניין".

 

מספרים שחבורת הרצות מוכנה לבלוע כל דבר ממוצא פיו של אנטוניו. מהורי הילדים הוא קיבל אור ירוק להריץ את הבנות מה שיותר ולהביא אותן להישגים.

 

 - אנטוניו, איך אתה מסביר את העובדה שבנות כל כך צעירות מגיעות להישגים כאלה?

"הבנות מוכנות לכל דבר, אולי כי החיים לא פינקו אותן. הן אינן מכירות את הרצות הידועות ואין להן שום פחד במה. מיד לאחר שהן שומעות את השריקה הן יוצאות לדרך, כאשר רק קו הסיום מעניין אותן".

 

יש לדעת כי הישגי הבנות  עולים על אלה של אמאל עבד אלאל, שהייתה אלופת ישראל, וגם על אלה של אסתר רוט שחמורוב, שרצה בהקפת התבור כשהייתה בערך בגילן. עניין מיוחד מעורר הרגלן של הבנות לרוץ יחפות, משהו בסגנון אבבה ביקילה, האתיופי הנודע, שניצח יחף במרתון אולימפיאדת רומא ב-1960. כאשר ניסו הבנות לרוץ עם נעלי ספורט באימונים, הסתבר כי זמנן הורע ב-15 שניות לקילומטר.

 


לוטפיה ג'ומעה ויסמין סעד

  

הישגיהן של הבנות מעוררים עניין רב בכפר. הן עצמן די נבוכות מן החשיפה הפתאומית, וכל שהסכימו לומר בעברית, שאינה שגורה בפיהן, היה: "אנחנו רצות הרבה, אוהבות לרוץ בלי נעליים. לא מפריע לנו בלי נעליים, לא הקוצים ולא האבנים". למתבונן מן הצד זה לא נראה כל כך פשוט. הבנות רצות על הקוצים והאבנים ואינן חשות כל כאב, או שמא הן כל כך שקועות בריצה, עד שלשום דבר אחר אין חשיבות.

 

לא ידוע על מחקרים שנעשו בנושא הריצה ללא נעליים. ד"ר עמוס גרודז'ינובסקי, אתלט לשעבר והיום מרצה במכון ויינגיט, השתתף באולימפיאדת רומא וראה את אבבה ביקילה האגדי.

 

"לביקילה זה לא הפריע לרוץ יחף, אבל עובדה שארבע שנים אחר כך הוא רץ עם נעליים. יש להניח שלטווח ארוך יש להיעדר הנעליים השפעה שלילית, כי אחרת גם אחרים היו מאמצים את השיטה, גם אם היה צורך באמצעים מלאכותיים".

 

הרצות הבדואיות פותחות ללא ספק עידן חדש באתלטיקה הנשית בארץ. סנטורי מקווה רק שהן לא תפרושנה בגיל צעיר, לטובת מסלול חיים של נישואים ואמהות.

 

Home

 

 

מיכל פלג

חשיפה לצפון

סנטורי רץ נגד הזרם

"ליידי גלובס", גיליון 32, יוני יולי 1995

 

אנטוניו סנטורי, קומוניסט איטלקי, בן לאב קתולי ואם מוסלמית, ציוני שנלחם בשביל המדינה, ללא אזרחות ישראלית, מריץ את המגזר הערבי לשפר עמדות דרך הרגליים. את הנבחרת שלו הוא מוצא באזורי ספר הנידחים בצפון הארץ

 

המכונית מטפסת במאמץ בפיתולי הכביש העולה לקבוץ אדמית, בתוך נוף שליו, מנוקד ברושים ועצי אלון. מעט הלאה מאיתנו עוברת דרך לבנה חצובה בהר, שחוצה את הרכס לשניים: כאן ישראל, שם לבנון.

 

בכל יום, בשעות אחר הצהריים, אפשר לראות על כביש המערכת התלול סביב הקיבוץ כמה נערות, במכנסיים קצרים וגופיות אימונים עם הכתובת 'סולם צור'. הן עושות את הדרך בריצה, ברגליים יחפות: כך יותר נוח להן. שתיים מביניהן הן אלופות ישראל במרוצי שדה, כולן מחזיקות גביעים ומדליות בבית.

 

לוטפייה ג'ומעה, יסמין וחיתאם מחמיד הן נערות בדואיות מהכפר ערב אל עראמשה, ששוכן במורד הגבעה, מול אדמית. "המועצה האזורית מחקה את הכפר הזה מהמפה" אומר אנטוניו סנטורי, המאמן של הבנות מעראמשה "1,500 תושבים פשוט נעלמו להם". אבל הוא, סנטורי, עושה כמיטב יכולתו כדי להחזיר את עראמשה למפה.

 

* * *

 

פגשתי אותו בטיסה מרומא לתל-אביב, מרעים בקולו על חבורת הבנות שלו. הוא בדיוק חזר איתן מתחרות ריצה בינלאומית חשובה, 'חמש תחנות הקמח' בסן-ויטורה אולונה שליד מילנו. שש נערות בנות 14 עד 17, כולן מחזיקות בתואר אלופות ישראל בריצות שונות, ישבו ופטפטו ביניהן על מושבי המטוס: הבדואיות לוטפייה ויסמין עראמשה, שתי ערביות ישראליות מבועיינה-נוג'ידאת, ושתי יהודיות מקריית ביאליק.

 

לוטפייה ויסמין, סיפר סנטורי בגאווה, רצו יחפות על המסלול ליד מילאנו בטמפרטורה של שתי מעלות, בבוץ ובגשם, לתדהמתם של הצופים. ולמרות ש"כל התנאים היו כאלו שמבטיחים חזרה לארץ עם אף למטה ומזוודה של תירוצים", הוא זכה לראות שתיים מחניכותיו על דוכן המנצחים, לוטפייה ג'ומעה עם מדליית כסף וראנייה עיאדה מבועיינה עם מדלית ארד.

 

כבר יותר מעשרים שנה מסתובב אנטוניו סנטורי - איטלקי גוץ ורחב כתפיים, בעל לשון מתגלגלת, שפם של פיראט וזנב סוס ארוך שכבר התחיל להלבין - באזורים היותר נידחים של הספר הישראלי וצד נפשות לתורה שלו, האתלטיקה הקלה. יש לו ספורטאים מקיבוצי הצפון, מעיירות פיתוח, מאתרי קרוואנים ומהקריות של חיפה, ביניהם אלופים שהתחילו לרוץ בגיל ארבעים וילדים שהוא מלווה לאורך המסלול מהכיתות הראשונות בבית הספר; אבל בבת עינו הם הרצים והרצות שהוא אוסף בישובים הערביים.

 

הוא הולך לבתיהם, מרביץ תורה בהורים סרבנים, מנתץ מעוזים של שמרנות ומסורת כרי להוציא משם את הבנים והבנות 'שלו' ולהריץ אותם לאליפות. "אני לא טוען שמה שאני עושה משנה הרבה, אבל אני מאמין שבעולם צריך לחלק את העוגה קצת יותר שווה בשווה. לא ייתכן שבארץ הזאת אוכלוסיה מסוימת נשארת תמיר במצב של נחיתות - גם בהשכלה וגם בכסף. זה מרגיז אותי. אז אם אני לוקח את הבנות האלה לריצה, אני פותח להן אופקים וגם משפר את המעמד שלהן בזכות הרגליים".

 

סנטורי בן החמישים הוא שריד כמעט ארכאי לדור של מהפכנים, אלה שהאמינו כי יישארו צעירים לנצח ושמכנים אותם באיטליה "אלה מ-68": הם עלו על הבריקאדות בשנות הששים, עוררו מהומות, צעדו בהפגנות, ערכו קרבות רחוב עם המשטרה והצבא. מעטים מהם, הקיצונים והאלימים, הצטרפו אחר-כך לשורות הבריגאדות האדומות והפכו לטרוריסטים; רובם השירו את היומרות ביחד עם השיער הארוך וחזרו למקומם הטבעי, לבורגנות. ויש כמה, בודדים ותימהוניים קצת, כמו אנטוניו, שנשארו עם החלום; הם עדיין מסתובבים בעולם, מנהלים את המלחמות האבודות שלהם במציאות נטולת האידיאולוגיות של שנות ה-90, נאבקים למען צדק ושוויון במקומות שבהם מדברים על בורסה, אוברדראפט ומיצובישי.

 

* * *

 

"יש לי מהפיכה בדם", אומר סנטורי; ואמנם, עלילות המשפחה שלו הן תערובת מוזרה וססגונית של מורדים, חולמי חלומות ובוגדים. הוא נולד בעיירה קטנה בסאביניה, בין גבעות מוריקות, לא הרחק מרומא; אזור שהתפרסם לפני שלושת  אלפים שנה באירוע דרמטי, 'חטיפת הסאביניות'. בלשונו של סנטורי: "הם חטפו לנו את הבנות, הרומאים. אז היו עושים שידוכים בצורה קצת אלימה".

 

סבו מצד אביו היה קומוניסט, וכשעלו הפשיסטים לשלטון הוא הושלך לכלא וישב שם שנים ארוכות, גם הבן, אביו של אנטוניו, דבק בדגל האדום: לאחר פרוץ מלחמת העולם ה-2 נמלט להרים והצטרף לפרטיזנים הקומוניסטים 'בריגאדה גאריבלדי', שפעלה בעורף הכוחות הגרמניים. שם פגש את אמו של אנטוניו, מורה צעירה ממוצא אלבני, מוסלמית.

 

היא באה מרקע שונה לגמרי: אביה היה משתף פעולה עם הכובשים האיטלקים בארצו ושירת אותם כגשש. אחר-כך היגר לאיטליה והביא איתו את אשתו ושתי בנותיו. את בני משפחתו שנותרו מאחור רצחו הקומוניסטים האלבנים, כנקמה על הבגירה. "באיטליה שלחו אותו", מספר אנטוניו, "ליחידת מיעוטים. כאו פה, גם שם היה מוסד כזה, בית-ספר לבדואים אלבנים. אז כשאני רואה את החבר'ה שלי, הנערים הבדואים, גדלים ומתגייסים למשמר הגבול ולמסתערבים, ומשמשים בתפקיד של כובש לערבים בעזה - אני חושב על סבא שלי מאלבניה".

 

בזמן שהגשש האלבני לחם בשורות הצבא האיטלקי הפשיסטי ונפצע מכדורי פרטיזנים יוגוסלביים, ברחה בתו להרים עם הפרטיזנים האיטלקים. "זו היתה המהפכה שלה", מסכם אנטוניו.

 

הוא נולד שם, בהרים, ב-20 לינואר 1945 ונשאר נאמן ער היום לסמליות של המקום והתאריך בו נולד. "אני חוגג את יום ההולדת שלי עם המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, שנוסדה ב-21 לינואר, כמה שנים טובות לפני, ב-1921. אני גדלתי על ברכי המפלגה. ההיסטוריה של מעמד הפועלים, ההישגים שלו באיטליה, זה בזכות המפלגה הקומוניסטית. אז אני יכול עכשיו להתכחש לזה? אני יכול לירוק על הקבר של אבא שלי?".

 

אנטוניו עשה את השירות הצבאי באיטליה כצנחן, וכשהשתחרר, בגיל עשרים, נחת בלב מהומות הסטודנטים ברומא. "הייתי שם עם אחותי" - הוא נזכר, מחייך - "השתוללנו קצת". אלו היו השנים הסוערות, בסוף שנות הששים. הוא עצמו לא למד באוניברסיטה, אבל תרם לסטודנטים קצת ידע באסטרטגיה של קרבות רחוב, הדיפת רימוני עשן ודברים -מועילים אחרים, אחר-כך, נישא על הגל ששטף באותם ימים את הצעירים בכל אירופה, יצא לדרך.

 

* * *

 

הוא נדד בטרמפים מזרחה: ליוגוסלביה, יוון ותורכיה. באיסטנבול תפס טרמפ על ספינה שעשתה דרכה לישראל ושטף כלים במטבח כדי להגיע למקום שבו, למיטב ידיעתו, התגשם במלואו החלום הסוציאליסטי: הקיבוץ. השנה היתה 1970. "שלחו אותי להיות רועה צאן ברוחמה"- הוא מספר - "אהבתי את זה. זו היתה תקופת הרומנטיקה שלי".

 

באותו זמן התקבץ גרעין של מתנדבים מחו"ל - רובם כאלה שהגיעו לארץ במלחמת ששת הימים - ועלה ל㢜קים מחרש את קיבוץ אדמית על גבול לבנון. סנטורי הצטרף אליהם: הנוף הגלילי, שהזכיר לו את מחוזות ילדותו בסאביניה ואומבריה, שבה את ליבו; החיים ביישוב ספר, תחושת הסכנה המתמדת באזור שהיה אז פרוץ להסתננויות מחבלים וטילי קטיושה, התאימו ליצר ההרפתקנות שלו.

 

כך הפך הקומוניסט האיטלקי, שעד עצם היום הזה אין לו אפילו אזרחות ישראלית, לציוני נאמן; אנטוניו סנטורי יצא ללחום את מלחמות היהודים. ב-72', כבר היה רכז הביטחון של המשק ובמלחמת יום כיפור הערים על הצבא וגויס עם כולם. "החלטתי מיד שאני צריך להתנדב, ולא הייתי צריך ללכת רחוק; בדיוק הגיעה אלינו יחידה לגבול לבנון. באתי אליהם, וכששאלו אותי מה המספר האישי שלי, תקעתי את המספר שהיה לי בצבא באיטליה. אבל ממש ברוח פרטיזנית לא הסכמתי לקבל מדים - הסתובבתי כל המלחמה בבגדים הכחולים של המטע, ברוח המשפחה שלי.

 

* * *

 

ובסוף נגמרה ההרפתקה, סגרו את העסק ושלחו את כולנו הביתה. ואז איזה מחשב קלט את הנתונים שלי וכנראה נשרפו לו כמה פיוזים. הגיעו אלי מהצבא לברר, שאלו, וסיפרתי את האמת - שדווקא הייתי צנחן, יש לי מאחורי 168 צניחות, אבל בצבא האיטלקי. אז אמרו לי: רצית להיכנס דרך החלון, עכשיו תיכנס מהדלת. וכך התגייסתי והלכתי לעשות טירונות מסודרת.

 

"אני לא יכול שלא להזדהות עם מה שאני עושה. כאן אני גר, זה הבית שלי. אם הקיבוץ היה בסוריה, והייתי גר בסוריה, בטח הייתי מתגייס לצבא הסורי. אז אני לא יכול לחיות בתוך אוכלוסיה מסוימת וכשיש תנאי מצוקה לשבת במקלט ולהתעלם".

 

כבן לאב קתולי-קומוניסט ולאם מוסלמית שהשליכה מאחורי גבה את המסורת שלה, נשוי לאשה יהודיה - ישראלית בת קיבוץ סמוך - ואביהן של שתי בנות מאומצות מברזיל, סנטורי חרט על רגלו את האתיאיזם; זה הדבק המאחד את תערובת הדתות והלאומים הסבוכה שלו. "אני אבא של החילונים" - הוא מצהיר - "הבת שלי, נעמה, אומרת: תנ"ך זה כמו סיפורי שלגיה וכיפה ארומה. יכול להיות זאב שמדבר? לא. אז יכול להיות ים שנפתח? לא!". ובכל זאת, למרות שהוא לא מאמין בשום דבר, כדבריו, כששמע לראשונה בחייו שני זקנים משוחחים ביידיש, היתה לו תחושה שהשפה הזו מוכרת לו; וזאת, הוא אומר, עוד לפני שלמר עברית.

 

"אני נוטה לחשוב שגלגול נשמות זה רעיון לא רע. ואני, כנראה, באחד הגלגולים הקודמים שלי הייתי חסיד בפולין. אני מנגן על קלרינט מגיל חמש, ובפעם הראשונה כששמעתי מוזיקה חסידית זה עשה לי צמרמורת. המוזיקה הזאת מדברת אלי".

 

אבל בקיבוץ אדמית לא הכל התנהל אל מי מנוחות. "רובם שם היו אנגלוסכסים, אני היחיד הלטיני. היחיד מהים התיכון. לא דיברתי אנגלית, וגם הייתי שנוי במחלוקת. מהתחלה תפסתי את העמדה הטבעית שלי - פונדמנטליסט בעל עקרונות".

 

הוויכוחים בינו לבין חברי המשק נמשכו עשרים שנה. עם השנים הלך ופחת הדור; בקיבוץ יש היום שלושים חברים, מתוכם רק שלושה נשארו מן הגרעין המקורי. מדברים על פירוק, סנטורי עזב לפני חמש שנים בתחושה קשה, מאוכזב וכואב, ועבר לגוף בישוב קהילתי סמוך, גרנות.

 

במשך, היום הוא מנהל את מועדון האתלטיקה הקלה שהקים, 'סולם צור', נוסע לאמן את קבוצות הרצים שלו במועצה הערבית בועיינה-נוג'ידאת ומטפח את הבנות בעראמשה ומהיישוב הערבי מג'דל כרום. בלילות הוא עובד כפועל בקו הייצור של מפעל הדגים בקיבוץ איילון: 'שפע-ים'.

 

"אני עובד שם מעשר בלילה עד שש בבוקר, על תקן של פועל ערבי - עשרה שקלים לשעה", הוא אומר, בהתרסה, "ואני אומר את זה בגאווה. יש מי שבורח לסמים ולאלכוהול, ויש מי שמתמסטל, כמוני, מעבודה",

 

* * *

 

קצין בריטי, שנפל בתחילת המאה בשבי הבדואים מהכפר ערב אל עראמשה, הכתיר 'אותם בתואר 'גיבורי ההר'. אין להם ספרי היסטוריה, הם אינם יודעים מאיפה הגיעו לחבל הארץ הזה ומתי בדיוק. אבל במשך מאתיים שנה לפחות, ער שרוסנו בירי הבריטים, חלשו בני השבט על רכס ההרים המחבר בין לבנון לפלשתינה ועסקו בשוד השיירות שעברו במקום.

 

הזקנים מספרים על הקרב האחרון שלהם: הם התבצרו על ההר והדפו בהצלחה את התקפות הבריטים. כשנפצע המפקד האנגלי ונפל בידיהם, חמלה עליו אחת מבנות הכפר וביקשה שיחוסו על חייו. הם לא נגעו בו לרעה, והוא כרת איתם ברית, לאחר שהבטיחו לו שלא ישובו למשלח ירם העתיק.

 

תחת שלטון ישראל התפנו אחרוני הבדואים ממקום היישוב הישן שלהם על ראש ההר, והעתיקו את מושבם לכפר השוכן למרגלות אדמית. רובם עובדים היום בקיבוצים ובמפעלים באזור. האיטלקי המוזר, שהיה חולף בשבילי ההר בריצה בדרכו לעבודה, משך אחריו את ילדי עראמשה. הוא גילה את כישרונות הריצה החבויים שם במרדפים אחרי הילדים, שהתחביב העיקרי שלהם היה גניבת תפוחים ממטע הקיבוץ.

 

ב-1979 כשיצא לקורס מאמני אתלטיקה קלה במכון וינגייט, הפך את בני עראמשה ל'שפני הניסיון' שלו: לקחתי טנדר מהקיבוץ והייתי מביא אותם מדי פעם לתחרויות. כשאני באתי פעם ראשונה איתם להקפת התבור, אחד הגיע למקום ה-12, אחד ל-28, אחד ל-54 ואת הרביעי מצאנו אחרי שנתיים כשהוא עוד רץ. היום, לוטפייה, בגיל חמש עשרה, כבר הספיקה להיות אלופת ישראל שמונה פעמים".

 

* * *

 

ב-1980 הקים סנטורי את מועדון 'מרתון סולם צור', שהיה לאחד הבולטים בישראל: ברקורד שלו קרוב ל-1,880 פרסים, מדליות, גביעים ותארים, האלופה הערבייה הראשונה שלו היתה אמאל עבד אלעל ממזרע, 'אמאל" - אומר סנטורי - "היתה הערבייה הראשונה שהשתתפה במכבייה, האולימפיאדה של היהודים. בשנים שלה על המסלול היא זכתה ב-91 מדליות".

 

בזמנו נזקק סנטורי לכל כוחות השכנוע שלו כרי להשיג את הסכמתם של הוריה ולקחת אותה לתחרויות. אמאל התחילה לרוץ ב-83', והפכה לשם דבר  כאצנית ערבייה ראשונה בנבחרת הישראלית לתחרויות בחו"ל. במקביל להישגיה על המסלול, יצאה ללמוד והיום היא עובדת כאחות. כמי שבאה מרקע מוסלמי מסורתי, נתקלה בקשיים רבים מצד בני משפחתה ואנשי הכפר שלא ראו בעין יפה את הנסיעות לחו"ל, את המכנסיים הקצרים שלבשה בריצות, ואולי גם את העצמאות שרכשה. היא עדיין לא נשואה.

 

אמאל עבד אלאל בסיום מרתון הכנרת 30.11.1988. היא הערביה היחידה בהסטוריה של מדינת ישראל אלופה במרתון. היא גם הערביה הראשונה שהשתתפה ב"מכביה" ב-1985 (ריצה ל-3,000 מ').

אמאל מחזיקה בשיא ישראלי ב-10,000 מ':

 4-3-1987:    41:20:56

30-6-1988:    40:00:27

 

"לא מזמן דיברתי איתה על כל הדרך שעברנו ביחד" - אומר סנטורי. "שאלתי אותה אם היא לא מתחרטת. אמרתי שאמנם אני מאר מתפאר בכך שהבאתי אותה לרוץ וחוללתי מהפיכה תרבותית במגזר הערבי, אבל אולי לא היתה לי זכות לנתק אותה כך מן המסורת שלה. התשובה שלה היתה בהחלט לא. היא לא היתה מוותרת לרגע, אמרה לי".

 

היום, בגיל 30, אמאל התחילה שוב לרוץ. בעראמשה כבר אין לאנטוניו סנטורי בעיות עם הורים או סביבה עוינת. קוראים לו שם 'הדוד שלנו', מפקידים בידיו את הילדים ברצון, אפילו בהתלהבות. הוא מכיר את כל המונחים בערבית בנושא ריצה, וגם את הקללות; "אני לא מדבר ערבית, אבל אם אחת מהבנות מקללת אותי אני כבר יורע".

 

מתוך חמשת אנשי הוועד המקומי, ארבעה, הוא מספר, הם תלמידיו לשעבר: "יש לי בעראמשה כבר דור שלישי של רצים". את הנסיעה של לוטפייה ג'ומעה ויסמין סעד לתחרות באיטליה מימן הוועד של עראמשה; במועצה האזורית 'מטה אשר', לא היו מוכנים להשתתף בהוצאות.

 

נימה של מרירות מתגנבת לדבריו של האיש הנמרץ הזה כשהוא מדבר על היחס מצד הרשויות הישראליות לחניכיו הערבים: "המלחמה שלי אבודה מראש" - הוא אומר - "הכתובת כתובה על הקיר, רוצים לחסל אותם. כל ההחלטות, גם הספורטיביות כביכול - ויש לי אלף דוגמאות לזה - מונעות על-ידי תכתיבים פוליטיים. זה כל-כך שקוף שזה מרתיח אותי לגמרי, כל פעם מחדש. כי מי שולט? היהודים שולטים, והם לא יתמכו בערבים אפילו אם הם אלופי ישראל".

 

* * *

 

בכל זאת, אנטוניו רץ קדימה, עכשיו בין האלבומים הרבים שלו יש גם אחד שמוקרש למסע האחרון באיטליה: אפשר לראות שם את לוטפייה, יסמין, שני, יפית וראנייה בתחרות, וגם מתגלגלות מצחוק בשלג בהרים, מסתובבות בגלריה אופיצי - אנטוניו לא ויתר להן על קצת חינוך אמנותי - ומסיירות ברחובות פירנצה ורומא, שם התארחו אצל חבריו ובני משפחתו של המאמן.

 

"אני הולך נגר הזרם" - אומר סנטורי - "מי שאוהב אותי, אוהב עד הסוף; ומי ששונא - שונא עד מוות".

 


הנערות האלופות ממועדון "סולם צור" באיטליה, 1995

 

Home


ב
משך השנים אימן אנטוניו סנטורי שני נציגים של ישראל למרתון האולימפי:

 

bullet

שם טוב סבג השתתף באוליפידת לוס אנג'לס (1984) הישגו: 2:31:34 מקום 50
 

bullet

הילה סטאין (Haile Satain) השתתף באולימפידת אתונה (2004)  הישגו: 2:17:25 מקום 20
 

 

 

אסתר חן-ברזילי

 

הכוח הרב לאומי


"כל הצפון" 17.1.1997

 

השאלה הראשונה שהציגו בפני אנטוניו סנטורי כשהגיע לארץ היתה: "האם אתה יהודי?" אצל אנטוניו האיטלקי עוררה שאלה זו תמיהה רבה. "באיטליה רושמים איטלקי בתעודת הזהות ולא משנה מהי הדת" מסביר אנטוניו סנטורי. השאלה השנייה היתה: מה שם אביך?" גם לשאלה מסוג זה הוא לא היה רגיל לענות. "לאחר מלחמת העולם השנייה, נותרו באיטליה ילדים רבים ללא אבות, וכדי לא להפלותם לרעה או לפגוע באימותיהם, לא נרשם שם האב בתעודת הזהות". זה היה המפגש הראשון של אנטוניו סנטורי עם ישראל.

 

את ביקורו הראשון בישראל עשה כשהיה בן 25, אז החליט שהגיע הזמן לראות קצת עולם. הוא יצא לטיול בטרמפים. עם ילקוט גב עבר ביוגוסלביה, יוון ובתורכיה. באיסטנבול הוא פגש שני נוודים איטלקים ששהו בעבר כמתנדבים באחד הקיבוצים בישראל. הם סיפרו לו על הקיבוץ ואמרו שהוא חייב להגיע לישראל כדי להכיר צורת חיים זו. הוא שכנע את רב החובל של אחת האוניות שפניה היו מיועדות לישראל להעלותו לספינה כשוטף כלים. מטרתו היתה להגיע לישראל, לחוות סוציאליזם נוסח קיבוץ למשך שבועיים בלבד ולחזור לאיטליה.

 

לנמל חיפה הגיע עם תרמיל ריק, זוג נעלי ספורט וללא ויזה. הוא נתקבל ע"י אנשי הביטחון ונעצר לחקירה. כשנשאל לאן מועדות פניו השיב: "לקיבוץ!" ההוראה היתה להחזירו לספינה, אלא שבסוף האמינו לו ואפשרו לו להיכנס לארץ. "לא לפני שהפכו אותי כמו גרב", הוא נזכר. אנטוניו ביקש להפנותו לקיבוץ שבו דוברי איטלקית והוא נשלח לקיבוץ רוחמה. החיים בקיבוץ מצאו חן בעיניו והוא החליט להישאר מעבר לשבועיים שהקציב לעצמו. חצי שנה עבד כרואה צאן. "זה היה גן עדן, התקופה הכי מאושרת בחיי". הוא מציין. להוריו כתב: "אני לא חוזר לאיטליה. בישראל מצאתי את הבית שלי, אני נשאר פה".

 

לפני 27 שנה, כשחיפשו בקיבוץ הארצי מתנדבים להקמתו המחודשת של קיבוץ אדמית על גבול לבנון, החלי אנטוניו להתנדב. הוא נרשם והתקבל, ובכך קבע תקדים. הוא הגוי הראשון במדינת ישראל שהיה ממייסדי קיבוץ. אנטוניו הפל לתושב קבע בארץ. זה לא היה פשוט עבורו להוציא תעודת זהות. "הלכתי למשרד הפנים, שאלו אותי מהי הדת שלי? השבתי 'אתיאיסט'. 'מהי דתה של אימך?' עניתי: 'אסלאם,. שלחו אותי לקאדי. הקאדי שאל אותי: 'מהי דתו של אביך?' השבתי 'נצרות'. שלחו אותי אל הכומר. הכומר שאל: 'היכן הוטבלת?' כשאמרתי שלא הוטבלתי ושהוריי נישאו בנישואים אזרחיים בלבד, זרקו אותי גם משם. לבסוף רשמו בתעודת הזהות: 'איטלקי', מספר אנטוניו.

 

ב-1970 עלה הגרעין של אנטוניו לקיבוץ אדמית שנעזב כבר פעם, והגרעין החדש היה נחוש בהחלטתו להכות שורשים במקום. עם פרוץ מלחמת יום כיפור לא יכל אנטוניו לשבת מהצד והוא הצטרף ליחידות תותחנים, עבר טירונות מקוצרת והוצב בחיל התותחנים. לאחר המלחמה עבד אנטוניו כחרט במפעל "עשת איילון". אחר כך עבד שנתיים כרסס במטע התפוחים של קיבוץ אדמית. במשך כשנה שימש כרכז בטחון, ולאחר מכן הוצב במטבח הקיבוץ כשוטף כלים. כמו כן שימש אנטוניו כרכז הספורט של המועצה האזורית "סולם צור", כיום "מטה אשר".

 

אנטוניו דובר עברית רהוטה, עם חיתוך דיבור מתנגן, שמסגיר את מוצאו האיטלקי. הוא מעיד על עצמו שהוא סוציאליסט מבטן ומלידה. סבו נמנה עם מייסדי המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, שהביע בגלוי את דעותיו האנטי-פשיסטיות. הוא נשלח לכלא ובילה שם 20 שנה. גם לאחר שחרורו לא היסס להביע את דעותיו, למרות שכבר היה אדם רדוף ומוכה חולי. חמש שנים לאחר שחרורו מהכלא הוא נפטר. בנו סזאר הלך בדרכיו, והצטרף לפרטיזנים בגיל צעיר. בהרי האפנינים, בין טוסקנה לאמיליה, מקום מסתורם של הפרטיזנים האיטלקים, פגש סזאר באולגה, פרטיזנית צעירה מאלבניה מתושבי המקום.

 

הם היו הזוג הראשון שהתחתן בנישואין אזרחים ועל זה סבלו זמן רב. "היו אמנם נשואי תערובת באותם ימים אבל אחד מבני הזוג המיר את דתו, כדי שהזוג יוכל להינשא נישואים דתיים, אבל ההורים שלי צפצפו על כולם, למרות החרם שהוטל עליהם", מספר אנטוניו. אחרי המלחמה המשיכו הוריו לפעול במפלגה הסוציאליסטית באיטליה, למרות שאת בני משפחת אימו רצחו פרטיזנים 'אדומים' בארצה אלבניה, כיוון שהיו אנשים עתירי נכסים. באווירה זו של מאבק למען אידיאלים, גדלו אנטוניו ואחותו.

 

סנטורי נולד באחד הכפרים הנידחים באיטליה בשלהי מלחמת העולם השנייה. "כשאימא הייתה בהריון היא חצתה את הקווים כדי ללדת אותי בצד האמריקאי של החזית". בגיל 14 עזב אנטוניו את הלימודים, עזר בתחנת הדלק של הוריו ואת עיקר זמנו הקדיש לספורט תחום אותו טיפח מילדותו. בן 20 הוא התגייס לצבא האיטלקי והתנדב לצנחנים.

 

- מה מביא אדם לעזוב את מולדתו ולקשור את גורלו עם מדינה שהיא זרה לו מבחינה דתית ומנטלית?

"הקיבוץ היה מקום בו יכולתי להגשים את מאווי ואת הרעיונות עליהם חונכתי בילדותי: לחיות חיי שיתוף ואחווה תוך שוויון ערך האדם. אם רעיון הקיבוץ היה בסוריה, הייתי הולך לחיות שם".

 

אנטוניו סנטורי (52) הוא אנציקלופדיה מהלכת בכל הקשור לספורט. הראש שלו יכול לתחרות עם כל מחשב. את הסטטיסטיקות שלו הוא מעדכן מתוך עיתוני ספורט מרחבי העולם. כמו כן מטפח אנטוניו קשרים בינלאומיים. הוא מתכתב עם לא פחות מ-220 אנשי אתלטיקה מפורסמים, ביניהם אצנים, מאמנים, כתבים ומומחי ספורט ברחבי העולם ומחליף עמם תוצאות ורשמים. "הספורט אצלי זה פילוסופית חיים. "החיים הם תחרות וכשנאי עושה ספורט, אני מתרגל בעצם את החיים", מציין סנטורי.

 

בביתו שפע של ספרים, מאמרים ומחקרים בנושאי ספורט. הוא הפך לבר-סמכא  בתחום האתלטיקה. אנטוניו מוצף כל העת במכתבים מרחבי העולם בשאלות של הישגים, תוצאות ושיאני עולם הרשומים ומקוטלגים בתיקיו, שמות ונתונים אישיים עד לפרטי פרטים. בשנת 1974 ארגן אנטוניו את אולימפיאדת 'אחוות עמים', כך כינה את המפגש הספורטיבי בו השתתפו ספורטאים קיבוצניקים וספורטאים מדרום-לבנון. בתוקף תפקידו כרכז ספורט הוא פיתח את נושאי הקט-רגל, התעמלות על מכשירים, טניס ושחיה.

 

גולת הכותרת של פעילותו היא מועדון רצי המרתון 'סולם צור'. את המועדון הקים לפני 17 שנה והוא אחד המובילים בארץ. הקמת מועדון המרתון פתחה בפני ספורטאי הגליל המערבי תקופה חדשה. צעירים כישרוניים ואחרים שהתאמנו עד אז בג'וגינג, התקבצו ממושבים, מקיבוצים ומכפרים ערביים ונכנסו למשטר אימונים קשה ומפרך תחת שרביטו המחמיר של המאמן האיטלקי. במרוצת השנים הגיע המועדון להישגים ושיאים מרשימים במישור הארצי. ברקורד שלו קרוב ל-1,800 פרסים, מדליות, גביעים ותארים. 19 מכלל רצי המועדון הגיעו לאליפות ישראל ונטלו 52 תארים. שמונה פעמים שבר רץ של המועדון שיא ישראלי למרחקים ארוכים בגילאים שונים.

 

הבחורה הערבייה הראשונה שזכתה באליפות ישראל בתחום ספורטיבי כלשהו, היתה ממועדון הריצה של אנטוניו. זוהי אבסתעם ג'עפר ממזרעה, שזכתה באליפות ישראל למרוצי שדה לנערות עד גיל 18. בחורה יחידה ערביה שזכתה אף היא באליפות ישראל למרתון בוגרות, היא אמאל עבד אלאל, שהיתה אלופת ישראל במרתון בשנת 1988 ובין השנים 88-85 החזיקה בשיא ישראלי לבוגרות ב-5,000 ו-10,000 מ'.

גם בקרב הבנים היו הישגים לא מבוטלים. בסוף שנות ה-80 היתה במועדון קבוצת הנוער החזקה בארץ, שהגיעה להישגים ותארים מרשימים בתחרויות ארציות ובינלאומיות.

 

בכל יציאה לתחרויות בחו"ל עומד אנטוניו בפני הקושי מהיכן לממן  את הנסיעה עבור הספורטאים שלו. הוא יודע שהישועה ל תבוא מאיגוד האתלטיקה הישראלי, לכן החליט לפתח דרכים משלו להשגת המטרה. הסיוע העיקרי מגיע בדרך כלל מידידיו באיטליה ומבני משפחתו. עכשיו הוא מטפח אלופות בדוויות. יש לו ארבע אלופות: לוטפיה ג'ומעה ויסמין סעד מעראמשה, סאמר מוסא וראנייה עייאדה מהכפר בועיינה-נוג'ידאת. ארבעתן כבר השתתפו בתחרויות בחו"ל וזכו במדליות. במרתון הכנרת שהתקיים לפני שבוע וחצי השתתפו שישה רצים מהמועדון של אנטוניו, בריצה ארוכה 42 ק"מ. הקבוצה הגיעה למקום רביעי. קבוצה של 13 רצים השתתפו בריצה קצרה: 12 ק"מ. ראנייה מבועיינה הגיעה למקום השלישי.

 

קוקטיל של לאומים

 


שתי הבנות נעמה ומאיה

 

לפני 15 שנה נישא אנטוניו לנורית, בת קיבוץ איילון, שאף היא כמוהו משוגעת על ספורט. היא למדה חינוך גופני בסמינר הקיבוצים. הם נישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין. על נישואיה סיפרה נורית לאימה מספר ימים אחר כך, כשנפגשו בדרכן לחדר האוכל. לנורית ואנטוניו שתי בנות מאומצות מברזיל, שנולדו לאותה אם בהפרש של שנתיים. נעמה (9) ומיה (7). "יש לנו קוקטיל של לאומים במשפחת סנטורי", הוא אומר בחיוך. לפני חמש שנים נפרדו אנטוניו ונורית. הוא נשאר בקיבוץ אדמית ונורית חזרה לקיבוץ איילון.

 

- עד היום אינני מבינה, מה אנשים מוצאים בריצות המרתון. האם בני האדם אוהבים להתענות, לסבול, לכאוב ולהתמוטט ולהעניש את עצמם בריצת המרתון?

אנטוניו סנטורי אומר שגם הוא לא מבין. "מי שרץ מרתון הוא באופן כללי מזוכיסט", הוא מציין.

 

- אז למה אתה מעודד אנשים לעשות את זה?

בסך הכל הם נהנים. עד לפני 10 שנים היו ריצות המרתון הסם שלי, אבל אחרי שלושים שנות ריצה נגמלתי מזה. הפסקתי לרוץ לאחר שעשיתי את השיא שלי".

 

אנטוניו מחנך יהודים, ערבים, מושבניקים, קיבוצניקים ועירוניים לרוץ יחד למרחקים ארוכים. הוא עצמו רץ 5 מרתונים.

- יש הישגים?

"כנראה שמאמנים הם אתלטים מתוסכלים, הייתי בינוני למדי", מעיד על עצמו אנטוניו סנטורי.

 

אל ריצות המרתון הגיע באקראי. כשעבד כחרט במפעל המתכת של קיבוץ איילון, הוא נהג לעשות את הדרך חזרה הביתה לאדמית בריצה לאורך 10 ק"מ. הופעתו היומיומית של הרץ הבודד במעלה ההר, גרמה לילדי הכפר הבדווי השכן, ערב אל עראמשה, להיצמד לפסיעותיו, להעפיל עמו אל הפסגה ולשמש לו בני לוויה בדרך המתפתלת. "התחלתי לאמן אותם כדי לעשות מהם אצנים, אבל בשלב מסוים ראיתי שהדבר פוגע באינטרסים של הקיבוץ משום שאי-אפשר לתפוס אותם אחרי שגנבו תפוחים במטע שלנו. הם רצו מהר מדי", הוא אומר ספק ברצינות ספק בהומור.

 

כשהקים את מועדון המרתון החליט סנטורי לשלב את אהבת הספורט עם השקפת העולם הסוציאליסטית שלו, דהיינו: שוויון ואחוות עמים לשמה. על כך העניקו לו פרס ותעודת הוקרה: "כבוד לזולת" מטעם "התנועה למען ארץ ישראל טובה", בטקס שהתקיים בכנסת ישראל.

אנטוניו סנטורי לוקח את דגל ישראל בגאווה לחו"ל. הוא ידע קשיים מסוגים שונים ומכשולים, אך כמו האיש שרץ למרחקים ארוכים, ממשיך לרוץ הלאה, קדימה...

 


...על פעולתך הברוכה לפיתוח הספורט בקרב צעירים יהודים וערבים יחד... מיכה לינדנשטראוס - יו"ר התנועה למען ארץ ישראל טובה

 

 

Home

 


אנטוניו סנטורי עם אחדים מחניכיו יהודים וערבים כאחד
עומדים משמאל לימין: אבנר קליין, רותם ריש, אדנה באי, סובחי ג'אבר, סאמר עווד, אסמה חוסרי, פריד מסרי
יושבים משמאל לימין: יסמין סעד, לוטפיה ג'ומעה, ניצן סמו, אנטוניו סנטורי, הלה בן יהודה,
מוחמד עפיפי

 

 

 

מועצה אזורית שער הנגב

ד.נ. אשקלון, מיקוד 78100

                                                                                                20/11/1997

 

אל: מחלקת הספורט

מ.א.מטה אשר

 

 

קצת ציונות דרך הרגליים

 

בסוכות יצאנו, משלחת מצומצמת לתחרות מרוצי שדה. ההתחרות התקיימה באיטליה, באזור הצפוני בחבל ארץ בשם Sondrio, המונה כ-20,000 תושבים.

 

המשלחת בראשותו של אנטוניו סנטורי יצאה על פי הזמנת מועדון ספורט מקומי ואופיינה בהרכב שכלל רצות מהמגזר הערבי והיהודי. זאת עקב תפקידו של אנטוניו כמאמן ופעיל במגזר הערבי. אני הצטרפתי למשלחת ואיתי אצנית נוספת. יצאתי ברגשות מעורבים ואי ודאות לקראת הצפוי.

 

אני חייב להתייחס להפתעה הנעימה שציפתה לנו. מסתבר שמבין שבע משלחות היינו המשלחת היחידה שזכתה לאירוח מלא וליחס מיוחד. הודות לקשריו ויחסיו של אנטוניו עם ראשי המועדות המקומי והוקרה רבה לפעילותו. פעילי המועדון לא חסכו מאיתנו שום מאמץ ועשו כל שביכולתם על מנת שנרגיש כמו בבית.

 

הכבוד לו זכינו התבטא בהובלת מצעד המשלחות, נגינת ההמנון לפני כל המדינות והנפת הדגל הישראלי כל השבוע מעל מרפסת המועדון. היינו מלאי גאווה.

 

לסיכום, יש לאנטוניו חלק חשוב ביצירת קשר זה. הכבוד וההערכה להם הוא זוכה בחו"ל ראוי לציון. על פעילותו במגזר הערבי בארץ, אין צורך להרחיב את המילים. המרץ, הזמן והעבודה אותם הוא משקיע הם עצומים, כמו כן ההישגים בהתאם. הצלחתו ברנה מידה ישראלי זו עובדה בולטת ולא מעט אלופות ישראל עברו ועוברות תחת שרביטו. פן נוסף הוא תרומתו האישית לאותם ילדים נערים שהוא מאמן.

 

אני כותב מכתב זה, משום ששבוע במחיצתו גרם לי התרגשות וצורך אישי להעלות את הדברים בכתב, לשבח את פעילותו של אנטוניו סנטורי, את קשריו בארץ ובייחוד בחו"ל. האהדה לה זכינו למרות שישראל אינה נושא להערצה בימים אלו. כדאי ורצוי לעודד תופעות כאלו גם בעתיד.

 

                                                           

                                                                                       יישר כוח,

 

                                                                                       דידי שמר

                                                                                       מאמן אתלטיקה

                                                                                       הפועל שער-הנגב

 

Home

 

ניר יהלום

הקומוניסט האחרון

 

 "הארץ" 13.1.2002

 

עם 3,000 שקל בחודש, 1,000 ספרי אתלטיקה וחזון מרקסיסטי בוער, ממשיך אנטוניו סנטורי לחפש אלופי ריצה בפחי הזבל של החברה הישראלית

 

אחרי 30 שנה, אנטוניו סנטורי יורה את העברית שלו בשטף, ורק כצריך לקלל הוא חוזר לאיטלקית: "אני לא מפסיק להיות אופטימי למרות כל הבעיטות שאני מקבל. למה? כי זה האופי שלי או שאתה אופטימי או שאתה פסימי. אני כבר בן 56 ומאוחר לי להישבר".

 

על השולחן מונח עיתון ישן. גיליון של הקוריירה דלה סרה מ-1953, שמודיע על מותו של ג'וזף סטאלין. הבית דל במיוחד. ריהוט פשוט ומבולגן. על דלת המטבח מתנהל מעקב בעפרון אחר התפתחות הגבהים של יושבי הבית. הבית גם עשיר. על מדפים מאולתרים בכל מקום ניצבים כ-3000 ספרים. 20 מהם על יובנטוס, תמצאו שם כל שער של הזברות מאז שנת 2000. 1,900 מהם ספרי היסטוריה. הטלוויזיה היא פלא טכנולוגי: קולטת רק את איטליה, צרפת וספרד. את הערוץ הראשון והשני ניתן לראות רק אצל השכנים.

 

אנחנו בגרנות הגליל, בגליל המערבי, ממש על האיקס במשקפות של אנשי החיזבאללה. 1,000 הספרים שלא עוסקים בהיסטוריה או ביובה דנים באתלטיקה, משלח ידו של אנטוניו סנטורי כבר 25 שנה. 62 אלופי ישראל, ילדים ונוער, הוא יצר עמם.

 

אנטוניו פורש את ההיסטוריה המוזרה שלו על השולחן. הסבא מצד האבא היה קומוניסט גאה, עד שמוסוליני זרק אותו לבית הסוהר. אבא של אנטוניו, למרות שהיה נוצרי קתולי, המשיך להיות אדום. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הוא הצטרף לפרטיזנים הקומוניסטים בהרים, של פגש צעירה מוסלמית-אלבנית. השניים התחתנו וילדו בן ובת. הבן אנטוניו נולד ב-1945 ברייטי.

 

אחרי ילדות שטופת קומוניזם ו-162 צניחות בצבא האיטלקי, סנטורי לקח תרמיל והסתובב באירופה כדי לקחת חלק במהומות הסטודנטים של שלהי שנות ה-60'. ב-1970 מצא את עצמו באיסטנבול משוחח עם שני איטלקים שחזרו מישראל. הם סיפרו לו על הקיבוץ והעיניים של אנטוניו נדלקו ברגע.

 

סנטורי הגיע לאולפן בקיבוץ רוחמה ואחרי חצי שנה הצטרף לגרעין אידיאליסטי, רובו מחו"ל, שיצא לייסד את קיבוץ אידמית בגבול הלבנון. שם, מול נוף מדהים, אנטוניו הרגשי כי מצא את שחיפש. הוא כל כך נקשר למקום עד שבמלחמת יום כיפור, כשעבר במקום גדוד תותחנים, הצטרף אליו כמומחה למרגמות, החייל היחיד במלחמה עם מספר אישי של הצבא האיטלקי.

 

באמצע שנות ה-70' החליט הקיבוץ שאנטוניו יעבוד כחרט במפעל בקיבוץ איילון. את הדרך, 10 קילומטר, עדה מדי יום בריצה כדי לשמור על כושר. המסלול עבר סמוך לישוב הבדואי בשם ערב אל עראמשה. "הילדים שם צפו בו בעניין ואחר כל הצטרפו אליו. "לא היה להם כלום והם באו לרוץ מתוך שעמום. אחרי שנים שאחר מהם אמר לי 'אנטוניו, באנו לתחרויות בגלל שנתת ארוחות צהרים'". כך הכל החל להתגלגל לחוג ריצה ואנטוניו גם הלך ללמוד בווינגיט.

 

ב-81' הקים אנטוניו את מועדות האתלטיקה "סולם צור". הבנים מערב אל עראמשה הפסיקו להגיע ובמקומם באו הקיבוצניקים והמושבניקים. כמה שנים של הישגים החזירו את ערב אל עראמשה אל אנטוניו, אבל הפעם היו אלו הבנות הבדואיות. הבנות הן שהביאו לו את הישגיו הגדולים ביותר כמאמן. אנטוניו בנה לעצמו שם ועד היום מזמינים אותו בכבוד לתחרויות באיטליה.

 

הרצה הטובה ביותר שלו היתה לוטפיה ג'ומעה. אנטוניו מספר בגעגועים איך תמיד רצה יחפה. מהפיח של תל אביב עד לשלג באיטליה. עד היום היא מחזיקה בשיא נוער ישראלי בחצי מרתון. אבל לוטפיה  גם שברה לו את הלב. כשהגיעה לגיל 17, עם עשר אליפויות ישראל בכיס, החליטה לפרוש. "אבא שלה אמר לי שהוא ירביץ לה אם היא לא תחזור", אומר סנטורי, "אבל אני לא בעד להתחנן. היה לה הכל בשביל להצליח, אבל היא החליטה אחרת".

 

'סולם צור' של שלהי שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90' היתה יותר מהצלחות ספורטיביות. היא היוותה דו קיום בין הרצים הערבים מערב אל עראמשה ובועיינה נוג'דאת לרצים היהודים מהקיבוצים ומהמושבים. "הספורט הוא השיטה הטובה ביותר שהוכיחה את עצמה לדו קיום. אצלי יהודי, ערבי, בן או בת, שחור או לבן מקבלים את אותן צעקות. היה לי אתלט מצטיין שהיה אלוף הנוער, קראו לו אילן בנבנשתי מקיבוץ פרוד. כל יום הוא נסע באוטובוס מכרמיאל לנהריה עם הערבים. יום אחד הוא אמר לי שאינו יכול לסבול את הריח של הערבים. ישר השעתי אותו מהקבוצה והכרחתי אותו בנוכחות אביו להתנצל בפני כל הקבוצה, למרות שלא ידעו כלום על הסיפור הזה. אין כמו ספורט לעשות שלום".

 

אנטוניו התחתן עם בת קיבוץ פרוד. אשה שהיום הוא לא מסוגל לומר את שמה, וממיר אותו בקללה ערבית קשה. ב-87' הם אימצו את נעמה, ילדה ברזילאית בת 18 ימים. כעבור שנתיים אימצו גם את מאיה, אחותה הביולוגית של נעמה מצד האם. אנטוניו נפגע עד עמקי נשמתו כשקיבוץ אידמית סירב לעזור בתהליך האימוץ השני, וכעבור כמה חודשים לקח את המשפחה לגרנות הגליל. לסנטורי יש בטן מלאה על הקיבוץ, שם זוכרים טיפוס שחשב כי הכל צריך להתנהל לפי הספרים של מרקס.

 

הזמן, מתברר, לא ריפא את הפצעים: "עד היום אני מקלל את היום שהגעתי לגרנות. הלב שלי עוד באדמית. ב-1989 קרו לי שני דברים נוראים: עזבתי את אדמית וחומת ברלין נפלה. תחליט אתה מה פה המאקרו ומה המיקרו". לפני שנתיים התנפצה גם החבילה המשפחתית.

 

הבנות נשארו מרכז חייו. כשהן חוזרות עם החינוך הישראלי שלהן מקיבוץ איילון, אנטוניו מקפיד לתקן עבורן את התמונה: הן למדו על פרשת דרייפוס. אפשר להגיד את כל הדברים השלילים על הצרפתים, אבל שאלתי אותן מה עם משפחת רוזנברג שהאמריקאים הוציאו להורג סתם? בבית הספר אסור להגיד מילים רעות על האמריקאים, כי הם ממנים את החיים פה. מי השמיד את האינדיאנים?"

 

בשנים האחרונות הפכו החיים בארץ למלחמת קיום. התמיכה הכספית במועדון פחתה וסנטורי נלחם במועצה ובעומד בראשה יהודה שביט. גם לשביט הוא הדביק שם גנאי חריף במיוחד. לפני שלושה חודשים הופסקה עבודתו במתנ"ס של המועצה בשל חוסר כדאיות כלכלית. אבי חצ'ואל, מנהל המתנ"ס שמוקיר את פועלו של סנטורי, אומר: "אנטוניו לא עמד בקריטריון המינימלי שנקבע 10 משתתפים בחוג ולכן נאלצנו לסיים את הקשר עימו".

 

אבל כמו כל קפטן מסור, סנטורי מסרב לאפשר לספינה לטבוע. הוא ממשיך לאמן את הקבוצה מכסו הפרטי, מלווה את חניכיו באימון על ידי רכבו הפרטי וגומא מאות קילומטרים בשבוע.

 

      למה אתה כאן ולא באיטליה, שם אתה זוכה להערכה ומוזמן לתחרויות?

"אני חושב שצריך להשקיע במקומות בהם יש מצוקה של אנשים. לאיטליה יש כל כך הרבה מדליות אולימפיות, ואם הייתי מביא עוד אחת הייתי מצטרף לסטטיסטיקה היבשה. אם אני יכול לקדם מישהו כאן זה מביא יותר תועלת".

 

שנת 2001 היתה מקוללת. זה החל בתאונת דרכים שעבר בינואר, המשיך בפיטורין ונגמר במות אימו לפני חודש.

 

      איך חיים מ-3,000 שקל?

"אני חי כמו חורני, עושה מהמרובע עיגול. אני קוסם, אני שורד. לא מוציא כסף על כלום. כל הזמן אני מגרד את התחתית. אני אפילו לא בודק כמה עולה לי לאמן בחודש. זה הפסד ידוע מראש, בעיקר בזמן והדלק. גם הידע שלי שווה כסף".

 

ב"סולם צור" נשרו שישה רצים וסנטורי יודע כי קרב הרגע בו יצטרך לבקש מחניכיו כסף. הוא מחפש חומר אנושי חדש עבור החזון שלו ובמקביל מנסה לעניין את האנשים בערב אל עראמשה לחזור למסלול הריצה. מוחמד מג'ער רץ לפני עשרים שנה עבור אנטוניו. הוא זוכר לטובה את פועלו של סנטורי לדו קיום, בייחוד בתקופת הקטיושות, וכמנהל המתנ"ס המקומי הוא מנסה לעזור: "אז אתלטיקה היתה בלעדית. הילדים של היום התחילו לשחק כדורגל וללכת לחוגים אחרים כמו שחייה ומוזיקה. הכפר מקבל תקציבים בזכות אפליה מתקנת ואני מקווה שתוך חודשיים נפתח שוב חוג אתלטיקה עם אנטוניו".

 

 

 

 

החיפוש אחר חומר גלם הביא את אנטוניו גם לבית ספר "מנוף" לילדים נרקומנים בעכו. אם רק יתנו לו צ'אנס בבית הספר הזה, אנטוניו מבטיח להביא נרקומן לשעבר לזכייה בתואר אלוף ישראל. ואז, הוא מאמין, גם יהיה איזה פרלמנטר שייתן לו כסף, כי זה יהיה עבורו סוס בחירות.

 


ג'סיקה מיסונישניק עם קצין בטחון איטלקי, בעלת שיא ישראל לנערות עד גיל 19 במרתון 3:23:26 נקבע במרתון הכנרת 3.1.2002

 

שלושה ימים בתוך שנת 2002 והגלגל מתחיל להתהפך. ג'סיקה מיסונישניק בת ה-19 מקיבוץ כברי, קבעה במרתון טבריה שיא נוער חדש וניפצה את השיא המיתולוגי של מזל שלום מ-77'.

 

 "אני לא מכיר את המונח 'להרים ידיים'. כל החיים שלי נלחמתי בטחנות אוח ואני לעולם לא אתעייף. לעולם הבא כולנו הולכים ערומים, לא משנה אם אתה עשיר או עני. מה שנשאר זה המעשים, והמעשים שאני עשיתי ישאירו עקבות".

 

 Home

 

 

 

 

 

 

 בת חן כהן: טור דה נורמנדי - "עולם הריצה" 2005  


אנטוניו סנטורי עם חניכיו ב"טור דה נורמדי", מאי 2005

 


 

רשימת רצים המחזיקים בשיאי ישראל

אמאל עבד אלאל 10000 מ. 41:20.56 4-3-1987
  10000 מ. 40:00.27 30-6-1988
       
אילה סטאין (11.4.1955) ריצת שעה: 19080 מטרים &  20 ק"מ 1:02:53.1 2-5-1994
  ריצת מרתון 1:03:43 תל אביב 14-3-1997
         
ג'סיקה מיסונישניק (10-2-1983) מרתון נערות עד גיל 19 3:23:26 כנרת 3-1-2002
         
סלאם חמודה (4.5.1982) 2000 מ. עד גיל 15 6:46.5 27-4-1996
5000 מ. עד גיל 15 & 17 19:27.42 7-6-1977
לוטפיה ג'ומעה (14.12.1980) (ערב-אל-ערמשה) 5000 מ. עד גיל 15 20:42.0 27-4-1993
5000 מ. עד גיל 15 & 17 20:03.00 17-5-1994
5000 מ. עד גיל 17 19:33.79 27-4-1996
10000 מ. עד גיל 15 & 17 41:54.0 27-4-1993
10000 מ. עד גיל 15 & 17 41:47.09 17-5-1994
10000 מ. עד גיל 15 & 17 40:35.36 13-5-1995
ריצת מרתון עד גיל 17 1:30:43 תל אביב 14-3-1997 (בתוקף!!)

 Home

הריצה הארוכה של אנטוניו מצנחן למאמן כדי להביא יהודים ומוסלמים למסלול האתלטיקה

מאת:Giorgio Pogliano

פורסם במגזין "אפוליס"  31.1.2007

תורגם ע"י אלפרדו פוס

 

הנוף הוא נפלא: גבעות ירוקות המוצלות על ידי שורות של ברושים שחורים, וברקע הים. אפשר לחשוב שאנו נמצאים בטוסקנה, אבל אנחנו בגליל המערבי: לא מזמן חלפנו על פני הריסותיה של טירת צלבנים מהמאה ה-12 וגדר התיל שלפנינו מסמן את הגבול בין ישראל ולבנון. לפני כחמישה חודשים נפלו כאן קטיושות של החיזבללה, אך סימניה המובהקים האחרונים שנשארו מהמלחמה הם יער חרוך פה ושם וכמה תיקונים שבוצעו על האספלט.

 

יחד עימי נמצא אנטוניו; הוא מבין במלחמות. הוא גבר נמוך, בריא גוף, עם קוקו באפור-לבן נוסח שנות השישים ושפם כביר, כמו של מוסקטר. הוא מריאטי, אביו היה ממחוז אומבריה, אימו הייתה אלבנית. הוא לא יהודי ומעולם לא קיבל אזרחות ישראלית, על אף שהוא חי כאן מ-1970. הוא חי חיי חלוץ ציוני ומגדיר את עצמו "עדיין קומוניסט", בעיקר מתוך כבוד למורשת הוריו הקומוניסטים, שכבר אינם בחיים. הוא אנטוניו סנטורי, אחד החולמים הרומנטיקנים האחרונים, בלי ספק אחרון הגריבלדינים.

 

כיצר הגיע הנה. בטרמפים. ליתר דיוק, בטרמפים ער איסטנבול, ואחר כך כנער משרת על אוניה שהפליגה לחיפה. עניין אותו הקיבוץ, יישום הקומוניזם לפי העיקרון של "כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו".

 

הקיבוץ הראשון שאנטוניו הצטרף אליו נמצא באזור אחר, בדרום, במדבר הנגב;  זה היה בתחילת שנות השבעים. אבל ב-6 באוקטובר 1973, ביום כיפור, מתחולל הגיהינום: מצרים וסוריה תוקפות את ישראל מדרום ומצפון, תוך שמסך צפוף של טילים מתוצרת ברה"מ מגן עליהן. התגובה היא מבולגנת, אך כעבור מספר ימים ישראל מתאוששת ומנצחת בשתי החזיתות. אנטוניו "מנצל" את הבלגן ההתחלתי כרי להתנדב לשורות הלוחמים, ומביא עימו את הידע מהשרות הצבאי באיטליה, שם אי אפשר להגיד שהיה בין המשתמטים: הוא שירת ביחידת עלית של הצנחנים, אוגדת "פולגורה". בפעולת הלחימה הראשונה הוא מתגלה כחייל טוב ומנוסה. חבריו ליחידה מבחינים בזה, המפקדים מגלים את "הקונץ", צוחקים על זה - ובפרגמאטיות של אנשי ספר מסדרים אותו במשיכת קולמוס: מגויס למלחמה זו וגם לעתידות לבוא. וגם בהן, אכן, הוא נוטל חלק. "יומיים אחרי הזכייה של איטליה בגביע העולמי בספרד ב-1982,  הייתי עם היחידה שלי בפאתי בירות, סמוך לשדה התעופה. כשאיטליה זוכה תמיד יש מלחמה" - הוא מת㢙דח "עובדה, גם השנה..."

 

 אנו נכנסים לכפר בדואי מגודר, ממש על הגבול. לשווא אני מחפש את שם הכפר על המפה. "לא תמצא אותו" - אומר אנטוניו בנימה של עצב "קוראים לו "ער-אל-ערמשה". והעובדה שהוא לא מופיע על המפה היא חוסר צדק", "תכתוב את זה! כאן חיים 1200 בדואים ולפחות 80-100 מתוכם התנדבו לצבא הישראלי. הם גששים, קוראים את העקבות בשטח. הם טובים אך לא זוכים להערכה בארץ הזו". אנטוניו נחשב כאן כבן-בית.  עבור הבדואים הוא אגדה, בדיוק כמו עבור היהודים הישראלים. היה אחראי על הביטחון בקיבוץ שהוא עזר להקים מחדש - קיבוץ 㢘דמית ההיסטורי, המאחז הקדמי הישראלי האחרון בגליל המערבי - בצעירותו, כרי לשמור על כושר, נהג לרוץ לאורך מסלול של 14 ק"מ שעבר בפאתי הכפר. ילדי הכפר היו רצים אחריו, קצת מתוך משחק, קצת מתוך לעג, כמו כל הילדים בעולם. אך מאחורי המשחק ולמרות הלעג היתה התשוקה הטבעית והבלתי-נשלטת לרוץ. אנטוניו מכיר את התשוקה הזו, מבין אותה, הוא שותף לה. ומתוך השותפות הזאת הוא יצא לשליחות חיים: לאמן נערים ונערות לרוץ, לנצח, לכבד איש את רעהו בספורט. נערים ונערות,  ערבים ויהודים. כרי להצליח, המשימה הוא עבר קורס מאמנים וקרא את כל הידע האפשרי בנושא ריצה. מבית היוצר שלו יצאו כמה מהאתלטים הישראלים (הערבים ויהודים) המצטיינים של השנים האחרונות.

 

לא קל לשכנע את אביה המוסלמי ושומר המצוות של אתלטית בדואית להסכים שהיא תרוץ עם גופיה. ומכנסיים קצרים. אך ליבו הגדול של אנטוניו מתמלא גאווה כשהוא נזכר באותו מקרה כשהוא ביקש מאביה של אצנית מבטיחה בדואית שיסכים שהיא גם תיסע לתחרות בחו"ל, לפריס! "איתך" ענה האב "גם לגיהינום".

 

 Home

 

 

Hebrew

Last updated September 15th, 2010 (first posted August 2005)

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Pesonal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!