|
Hebrew |
 |
 |
סטפנו די מרטינו: האיש הקטן-גדול מישראל (1988)
אבי זלצברג: כאיילות היחפות (1993)
מיכל פלד: סנטורי רץ נגד הזרם - חשיפה לצפון (1995)
אסתר חן ברזילי: הכוח הרב לאומי (1997)
דידי שמר: קצת ציונות דרך הרגלים (1997)
ניר יהלום: הקומוניסט האחרון (2002)
בת חן כהן: טור דה נורמנדי - "עולם הריצה" 2005
רשימת רצים המחזיקים בשיאי ישראל
סטפנו די מרטינו
ערבים ויהודים מאוחדים ע"י הספורט
"קוררה" 109, מרץ 1988
האיש הקטן-גדול הביט על עצמו, חש את ליבו, בדק את נשמתו והחליט לנדוד. הוא יצא מכפר קטן ליד ריאטי. עזב עם תרמיל גב והרגשה מוזרה של אי-שקט בלב; הוא היה חייב לעזוב והחל ללכת.
הלך והלך עד שהגיע לאוסטריה. הסתכל סביבו אך לא מצא דבר חדש, לכן המשיך ללכת: חצה את יוגוסלביה, גם את יוון, אך התחושה המוזרה לא עזבה אותו. הגיע לאיסטנבול. ראה את הים, הרגיש משהו, מן קריאה. הוא נמשך אל הים, הרגיש צורך לחצות אותו, חיפש אוניה, חיפש ומצא (או נכון יותר האוניה מצאה את האיש הקטן-גדול שהסתובב בנמל). שמה של האוניה היה "חלום". עלה על האוניה אבל כסף עבור הכרטיס לא היה בכיסו לכן נאלץ לעבוד. ליבו החל להירגע והתחושה המוזרה הפכה לשמחה. האוניה שטה, שטה, עד שיום אחד, רחוק על החוף, ניראה מיגדל וחומות והאוניה נעצרה.
האיש הקטן-גדול ראה גבעות גדושות היסטוריה וגאווה בקו האופק. הוא נמשך כמו שהברזל נמשך ע"י המגנט, לכן ירד מהאוניה. ירד מהאוניה, הניח את רגלו על האדמה והרגיש שלבו דופק בחוזקה וצמרמורת קרה בגבו. הביט בתוך עצמו וראה שתחושת האי-שקט חלפה. צעד צעד אחד קדימה, אחריו עוד אחד ושוב הביט בתוך עצמו וראה כי גם נפשו נרגעה.
והאיש הקטן-גדול החל רץ, קודם לאט, אחרי כן מהר יותר עד שלבו לא יכל יותר, אז עמד והיה מאושר. הוא מצא את חלומו, את מולדתו השנייה. הוא היה בחיפה, ישראל, ומעולם לא היה מאושר יותר.
אבל האיש הקטן-גדול היה זקוק למזון, לכן התחיל לעבוד. הוא נסע לדרום הארץ, למדבר, ולפרק זמן טיפל בכבשים וחיות רבות אחרות. ליבו היה טוב עליו, אהב אץ הרוח הנעימה ששיחקה ביום בשערותיו, והקרירות שהעירה אותו בלילות. אהב את משטחי החול והאבנים והבדידות. חש כי משהו עומד להתרחש ואכן התרחש: הוא נתבקש, יחד עם עוד 4 אנשים, לבנות מחדש קבוץ ותיק בצפון. הוא רצה בחיים חדשים והלך.
האיש הקטן-גדול חצה את כל הארץ. בהתקרבו לקבוץ הצפוני ידע כי זהו המקום בו הוא יבנה מה שהרגיש בתוך תוכו. כשהגיע בדרך לא דרך לאדמות, המראה שהשתרע לפניו היה איום! המקום היה חצי הרוס, הבתים ישנים ולא מתאימים למגורי אדם, אך חמשת החברים לא התייאשו, ההיפך, עבדו ועבדו ועבדו. וכשסיימו את עבודתם הקיבוץ היה כמו חדש.
האיש הקטן-גדול החל לצבוע בירוק את המשטחים שמסביב: נטע עצי תפוח, עצי הדר ואבוקדו, ארגן מפעל תעשייתי קטן ובנה צריפים גדולים ששימשו כלולים לתרנגולות. אבל עדיין הרגיש כי משהו חסר לסיפוקו המלא. החל ללמוד עברית, תוך ששה חודשים יכול היה לדבר וקצת לכתוב אך עדיין לא היה מסופק.
לאיש הקטן-גדול היה שם, אנטוניו סנטורי ואת שמו צעקו בקול רם הילדים מהכפר הבדוי השכן כשהיה רץ לאורך הגבול הלבנוני ותמיד הוסיפו מילה זרה עבורו: "יורקוט". כשהבין את פרושה: "רוץ" הבין בפתאומיות מה חסר לליבו כדי להיות שבע ומאושר: הוא היה צריך ללמד אנשים איל להניע את גופם, היה צריך ללמדם, מעבר לכל ולכולם, מעבר למלחמות ולשלום. אז ייסד את מועדון המרתון "סולם צור".
בהתחלה באו בודדים. לאט לאט הקיבוץ ראה בעין יפה את פעילותו זאת. הוא רואה בה מין עזרה סוציאלית. הבדוי הצעיר נהנה מפעילות הספורטיבית. הוא נהנה בעיקר מהריצה שהוא רץ יחף משום שההכרות של הבדווים עם הנעליים היא יחסית חדשה, סכ"ה כמה דורות, והנעל עדיין נחשבת למטרד.
הבדויים המבוגרים קשורים יותר למסורת: צריך להבין שזהו עם שמשך אלפי שנים היה נווד במדבר ועסק בשוד השיירות שחצו אותו. היום סוג זה של שוד אינו אפשרי, אך כדי לקיים את המסורת עוסקים בגנבות מסוגים שונים.
"אני רואה שאתם מופתעים לדעת שיש בישראל ערבים. כדי אולי להזכיר כי בישראל חיים בערבוביה סוגים שונים של אוכלוסין: בראש הסולם היהודים האשכנזים (יהדות אירופה המרכזית והמזרחית), אחריהם היהודים הספרדים (אזור הים התיכון), יהודים אסייתים (תימן, הודו, אירן, עיראק), ערבים (דרוזים, צ'רקסים, בדויים). הם נאמנים למדינת ישראל, משרתים בצה"ל, ערבים מוסלמים. הם אזרחי ישראל אך אינם נשבעים נאמנות לה, ביניהם הבדווים מהכפר ערמשה, בעלי התנהגות דו-משמעית כלפי המדינה שלמעשה מתעלמת מקיומם".
"הכפר ערמשה שוכן בקרבת הקבוץ שלי, הם נעזרים בנו בשירותים הרפואיים, מקבלים מאיתנו מים ועוסקים בספורט איתנו. גאוותי היא הנערה הערבייה, אחת האצניות שלי, עמל אבד אל-אל, שעלתה לדוכן המנצחים בתחרויות ארציות בישראל. היא בת 22, לומדת ביולוגיה. היא מסמלת את תחיית העם הערבי, ובמיוחד את התפתחות ושחרור האישה הערבייה. כל זה קרה באמצעות הספורט, לו אני אסיר תודה כי הוא מאפשר לי לגרום לאחווה אמיתית בין בני לאומים שונים. כאשר אני שומע את הנערים שלי מעודדים את המתחרים, כשאני שומע את אילן צועק "קדימה מוחמד!", זאת אומרת כאשר היהודי הוא אח לערבי, אני מאושר".
סנטורי הוא איש שלם עם עצמו ומסופק.
"אינני ישראלי, לא יהודי, לא ערבי, אני נוצרי, איטלקי, סוציאליסטי. אני אוהב את כולם ונוהג ביושר עם כולם באותה מידה. כאן אין סימפוזיונים על ספורט, כאן עושים ספורט. אני מפקח על הספורט האזורי. הקבוצים מארגנים אוטובוסים שמביאים את הנערים והנערות וכל מי שעוסק בספורט לאימונים שלי. אין לנו מסלול, ובכל מדינה קיים רק מסלול אחד והוא בתל-אביב. אנחנו מתאמנים על רחבת דשא. לאימונים מגיעים ממרחקים, עד כ-50 ק"מ. מספר המשתתפים ל-100 איש".
"יסדתי מועדון: "מועדון מרתון סולם צור". אני ממארגני "מרתון הכנרת", המרתון היחידי בעולם המתקיים מתחת לפני הים. אני ממארגני "ריצת התבור". הוזמנתי להשתתף עם 3 אתלטיות לתחרות הבינלאומית סאטו Satu בג'נבה בפברואר השנה".
"המאמצים שהשקעתי מניבים פרות. שמעתי שאתם באיטליה, מתכוונים לחדש את ה"רומא – תור". הייתי מעוניין להשתתף בתחרויות שלכם. ה"קוריארה דלו ספורט" מלווה אותי שנים רבות. הוא הקשר בין הנערים שלי לספורט האיטלקי, לכל ספורט. יחד עם זאת יש לי הערה. אפילו שהייתי שחקן כדור-רגל בעבר: אתם מקדישים יותר מדי לכדור-רכל בעיתונכם. זכרו שאתם יכולים לתרום רבות לאנושות בכך שתפיצו את כל סוגי הספורט. אני רכשתי את מיומנותי דרך קורסים כאן בישראל אבל דברים רבים למדתי דרך עיתונכם. האם תוסיפו לעזור לי?"
אנטוניו סנטורי עם אלוף
אולימפי לשעבר (1984)
אלברטו קובה Alberto Cova
אבי זלצברג
"צפון 1" 23.4.1993
חבורת הרצות היחפות מערב אל עראמשה הפכה לשם דבר בעולם האתלטיקה בארץ. מאז החלו שלוש הרצות להשתתף בתחרויות רשמיות לפני כחצי שנה, הן הפכו לאטרקציה רצינית, הן בשל סימן ההיכר שלהן – כפות רגליהן היחפות – והן בשל העובדה הפשוטה שכמעט בכל תחרות שהן משתתפות בה הן קוטפות את המקומות הראשונים. הבולטות שבחבורה הן שלוש הבנות:
לוטפיה ג'ומעה, בת 12.5, התאמנה חודשיים בסך הכל לפני שרצה יחפה וניצחה באליפות ההתיישבות העובדת למרחק 10 ק"מ שהתקיימה בהעוגן. חשוב לציין שלוטפייה השתתפה בקטגוריה של בנות עד גיל 16, וגברה על מתחרות מבוגרות ממנה בהרבה. חודשיים אחר כך היא חזרה על ההישג, והפעם באליפות ישראל למרוצי כביש בעין גדי. את ההישג המרשים ביותר שלה עשתה במרוץ הקפת התבור האחרון, שם ניצחה בקבוצת גילאי 18. רץ מבוגר הוצמד אליה בתחילת הריצה כדי לשמור עליה, אך פרש לאחר שלושה ק"מ.
יסמין סעד, עדיין לא בת 12, זכתה בינואר השנה בניצחונה הראשון, כשזכתה במרוץ ל-1500 מטר באליפות הפועל במרוצי שדה שהתקיימה בגבעת חיים. חודשיים אחר כך זכתה באליפות ישראל. בהקפת התבור הגיעה יסמין להישג מדהים ונדיר. היא ניצחה במרוץ ל-2000 מ' לבנות 13, אך לא הסתפקה בכך, ו-40 דקות לאחר מכן יצאה למרוץ לארבעה ק"מ עם בנות 17 והגיעה שנייה.
חיטאם מחאמיד, הצעירה שבחבורה, הגיעה שלישית בהקפת התבור לגילאי 13.
בערב אל עראמשה יש גם שני רצים מצטיינים ממין זכר. וואהיל ג'ומעה, 14.5, זכה במקום השני במרוצי עין גדי והעוגן. נעים מחמיד דורג שלישי בעין גדי ושישי בהעוגן.
האיש מאחורי חבורת הרצים הוא אנטוני סנטורי, שהגיע לארץ מאיטליה לפני שנים רבות, נישא לבת קיבוץ אדמית, ומאז הוא מקדיש את זמנו לקירוב לבבות דרך הריצה. היום הוא מאמן רצי מרתון בסולם צור. את העקשנות ושנחישות שמאפיינים את אופיו הוא מצליח להעביר לרצים המודרכים על ידו, וההישגים תמיד מגיעים.
אל חבורת הרצים היחפים הגיע במקרה, לאחר שהתחיל לעבוד כמורה לחינוך גופני בבית הספר שבערב אל עראמשה. הוא מספר שמצא שם מדבר שממה. אנטוניו: "מצאתי בכפר רעב אדיר לפעילות. החלטתי שיש מקום לנסות את הריצה בכפר, ומצאתי היענות בלתי רגילה. גייסתי את יו"ר הכפר, מוחמד מאזל, שהיה בעצמו בעבר רץ במועדון. הוא החליט להעביר את כל תקציב הספורט של המועצה לטובת העניין".
מספרים שחבורת הרצות מוכנה לבלוע כל דבר ממוצא פיו של אנטוניו. מהורי הילדים הוא קיבל אור ירוק להריץ את הבנות מה שיותר ולהביא אותן להישגים.
- אנטוניו, איך אתה מסביר את העובדה שבנות כל כך צעירות מגיעות להישגים כאלה?
"הבנות מוכנות לכל דבר, אולי כי החיים לא פינקו אותן. הן אינן מכירות את הרצות הידועות ואין להן שום פחד במה. מיד לאחר שהן שומעות את השריקה הן יוצאות לדרך, כאשר רק קו הסיום מעניין אותן".
יש לדעת כי הישגי הבנות עולים על אלה של אמאל עבד אלאל, שהייתה אלופת ישראל, וגם על אלה של אסתר רוט שחמורוב, שרצה בהקפת התבור כשהייתה בערך בגילן. עניין מיוחד מעורר הרגלן של הבנות לרוץ יחפות, משהו בסגנון אבבה ביקילה, האתיופי הנודע, שניצח יחף במרתון אולימפיאדת רומא ב-1960. כאשר ניסו הבנות לרוץ עם נעלי ספורט באימונים, הסתבר כי זמנן הורע ב-15 שניות לקילומטר.
לוטפיה ג'ומעה
ויסמין סעד
הישגיהן של הבנות מעוררים עניין רב בכפר. הן עצמן די נבוכות מן החשיפה הפתאומית, וכל שהסכימו לומר בעברית, שאינה שגורה בפיהן, היה: "אנחנו רצות הרבה, אוהבות לרוץ בלי נעליים. לא מפריע לנו בלי נעליים, לא הקוצים ולא האבנים". למתבונן מן הצד זה לא נראה כל כך פשוט. הבנות רצות על הקוצים והאבנים ואינן חשות כל כאב, או שמא הן כל כך שקועות בריצה, עד שלשום דבר אחר אין חשיבות.
לא ידוע על מחקרים שנעשו בנושא הריצה ללא נעליים. ד"ר עמוס גרודז'ינובסקי, אתלט לשעבר והיום מרצה במכון ויינגיט, השתתף באולימפיאדת רומא וראה את אבבה ביקילה האגדי.
"לביקילה זה לא הפריע לרוץ יחף, אבל עובדה שארבע שנים אחר כך הוא רץ עם נעליים. יש להניח שלטווח ארוך יש להיעדר הנעליים השפעה שלילית, כי אחרת גם אחרים היו מאמצים את השיטה, גם אם היה צורך באמצעים מלאכותיים".
הרצות הבדואיות פותחות ללא ספק עידן חדש באתלטיקה הנשית בארץ. סנטורי מקווה רק שהן לא תפרושנה בגיל צעיר, לטובת מסלול חיים של נישואים ואמהות.
מיכל פלג
סנטורי רץ נגד הזרם
"ליידי גלובס", גיליון 32, יוני יולי 1995
אנטוניו סנטורי, קומוניסט איטלקי, בן לאב קתולי ואם מוסלמית, ציוני שנלחם בשביל המדינה, ללא אזרחות ישראלית, מריץ את המגזר הערבי לשפר עמדות – דרך הרגליים. את הנבחרת שלו הוא מוצא באזורי ספר הנידחים בצפון הארץ
המכונית מטפסת במאמץ בפיתולי הכביש העולה לקבוץ אדמית, בתוך נוף שליו, מנוקד ברושים ועצי אלון. מעט הלאה מאיתנו עוברת דרך לבנה חצובה בהר, שחוצה את הרכס לשניים: כאן ישראל, שם לבנון.
בכל יום, בשעות אחר הצהריים, אפשר לראות על כביש המערכת התלול סביב הקיבוץ כמה נערות, במכנסיים קצרים וגופיות אימונים עם הכתובת 'סולם צור'. הן עושות את הדרך בריצה, ברגליים יחפות: כך יותר נוח להן. שתיים מביניהן הן אלופות ישראל במרוצי שדה, כולן מחזיקות גביעים ומדליות בבית.
לוטפייה ג'ומעה, יסמין וחיתאם מחמיד הן נערות בדואיות מהכפר ערב אל עראמשה, ששוכן במורד הגבעה, מול אדמית. "המועצה האזורית מחקה את הכפר הזה מהמפה" – אומר אנטוניו סנטורי, המאמן של הבנות מעראמשה – "1,500 תושבים פשוט נעלמו להם". אבל הוא, סנטורי, עושה כמיטב יכולתו כדי להחזיר את עראמשה למפה.
* * *
פגשתי אותו בטיסה מרומא לתל-אביב, מרעים בקולו על חבורת הבנות שלו. הוא בדיוק חזר איתן מתחרות ריצה בינלאומית חשובה, 'חמש תחנות הקמח' בסן-ויטורה אולונה שליד מילנו. שש נערות בנות 14 עד 17, כולן מחזיקות בתואר אלופות ישראל בריצות שונות, ישבו ופטפטו ביניהן על מושבי המטוס: הבדואיות לוטפייה ויסמין עראמשה, שתי ערביות ישראליות מבועיינה-נוג'ידאת, ושתי יהודיות מקריית ביאליק.
לוטפייה ויסמין, סיפר סנטורי בגאווה, רצו יחפות על המסלול ליד מילאנו בטמפרטורה של שתי מעלות, בבוץ ובגשם, לתדהמתם של הצופים. ולמרות ש"כל התנאים היו כאלו שמבטיחים חזרה לארץ עם אף למטה ומזוודה של תירוצים", הוא זכה לראות שתיים מחניכותיו על דוכן המנצחים, לוטפייה ג'ומעה עם מדליית כסף וראנייה עיאדה מבועיינה עם מדלית ארד.
כבר יותר מעשרים שנה מסתובב אנטוניו סנטורי - איטלקי גוץ ורחב כתפיים, בעל לשון מתגלגלת, שפם של פיראט וזנב סוס ארוך שכבר התחיל להלבין - באזורים היותר נידחים של הספר הישראלי וצד נפשות לתורה שלו, האתלטיקה הקלה. יש לו ספורטאים מקיבוצי הצפון, מעיירות פיתוח, מאתרי קרוואנים ומהקריות של חיפה, ביניהם אלופים שהתחילו לרוץ בגיל ארבעים וילדים שהוא מלווה לאורך המסלול מהכיתות הראשונות בבית הספר; אבל בבת עינו הם הרצים והרצות שהוא אוסף בישובים הערביים.
הוא הולך לבתיהם, מרביץ תורה בהורים סרבנים, מנתץ מעוזים של שמרנות ומסורת כרי להוציא משם את הבנים והבנות 'שלו' ולהריץ אותם לאליפות. "אני לא טוען שמה שאני עושה משנה הרבה, אבל אני מאמין שבעולם צריך לחלק את העוגה קצת יותר שווה בשווה. לא ייתכן שבארץ הזאת אוכלוסיה מסוימת נשארת תמיר במצב של נחיתות - גם בהשכלה וגם בכסף. זה מרגיז אותי. אז אם אני לוקח את הבנות האלה לריצה, אני פותח להן אופקים וגם משפר את המעמד שלהן בזכות הרגליים".
סנטורי בן החמישים הוא שריד כמעט ארכאי לדור של מהפכנים, אלה שהאמינו כי יישארו צעירים לנצח ושמכנים אותם באיטליה "אלה מ-68": הם עלו על הבריקאדות בשנות הששים, עוררו מהומות, צעדו בהפגנות, ערכו קרבות רחוב עם המשטרה והצבא. מעטים מהם, הקיצונים והאלימים, הצטרפו אחר-כך לשורות הבריגאדות האדומות והפכו לטרוריסטים; רובם השירו את היומרות ביחד עם השיער הארוך וחזרו למקומם הטבעי, לבורגנות. ויש כמה, בודדים ותימהוניים קצת, כמו אנטוניו, שנשארו עם החלום; הם עדיין מסתובבים בעולם, מנהלים את המלחמות האבודות שלהם במציאות נטולת האידיאולוגיות של שנות ה-90, נאבקים למען צדק ושוויון במקומות שבהם מדברים על בורסה, אוברדראפט ומיצובישי.
* * *
"יש לי מהפיכה בדם", אומר סנטורי; ואמנם, עלילות המשפחה שלו הן תערובת מוזרה וססגונית של מורדים, חולמי חלומות ובוגדים. הוא נולד בעיירה קטנה בסאביניה, בין גבעות מוריקות, לא הרחק מרומא; אזור שהתפרסם לפני שלושת אלפים שנה באירוע דרמטי, 'חטיפת הסאביניות'. בלשונו של סנטורי: "הם חטפו לנו את הבנות, הרומאים. אז היו עושים שידוכים בצורה קצת אלימה".
סבו מצד אביו היה קומוניסט, וכשעלו הפשיסטים לשלטון הוא הושלך לכלא וישב שם שנים ארוכות, גם הבן, אביו של אנטוניו, דבק בדגל האדום: לאחר פרוץ מלחמת העולם ה-2 נמלט להרים והצטרף לפרטיזנים הקומוניסטים 'בריגאדה גאריבלדי', שפעלה בעורף הכוחות הגרמניים. שם פגש את אמו של אנטוניו, מורה צעירה ממוצא אלבני, מוסלמית.
היא באה מרקע שונה לגמרי: אביה היה משתף פעולה עם הכובשים האיטלקים בארצו ושירת אותם כגשש. אחר-כך היגר לאיטליה והביא איתו את אשתו ושתי בנותיו. את בני משפחתו שנותרו מאחור רצחו הקומוניסטים האלבנים, כנקמה על הבגירה. "באיטליה שלחו אותו", מספר אנטוניו, "ליחידת מיעוטים. כאו פה, גם שם היה מוסד כזה, בית-ספר לבדואים אלבנים. אז כשאני רואה את החבר'ה שלי, הנערים הבדואים, גדלים ומתגייסים למשמר הגבול ולמסתערבים, ומשמשים בתפקיד של כובש לערבים בעזה - אני חושב על סבא שלי מאלבניה".
בזמן שהגשש האלבני לחם בשורות הצבא האיטלקי הפשיסטי ונפצע מכדורי פרטיזנים יוגוסלביים, ברחה בתו להרים עם הפרטיזנים האיטלקים. "זו היתה המהפכה שלה", מסכם אנטוניו.
הוא נולד שם, בהרים, ב-20 לינואר 1945 ונשאר נאמן ער היום לסמליות של המקום והתאריך בו נולד. "אני חוגג את יום ההולדת שלי עם המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, שנוסדה ב-21 לינואר, כמה שנים טובות לפני, ב-1921. אני גדלתי על ברכי המפלגה. ההיסטוריה של מעמד הפועלים, ההישגים שלו באיטליה, זה בזכות המפלגה הקומוניסטית. אז אני יכול עכשיו להתכחש לזה? אני יכול לירוק על הקבר של אבא שלי?".
אנטוניו עשה את השירות הצבאי באיטליה כצנחן, וכשהשתחרר, בגיל עשרים, נחת בלב מהומות הסטודנטים ברומא. "הייתי שם עם אחותי" - הוא נזכר, מחייך - "השתוללנו קצת". אלו היו השנים הסוערות, בסוף שנות הששים. הוא עצמו לא למד באוניברסיטה, אבל תרם לסטודנטים קצת ידע באסטרטגיה של קרבות רחוב, הדיפת רימוני עשן ודברים -מועילים אחרים, אחר-כך, נישא על הגל ששטף באותם ימים את הצעירים בכל אירופה, יצא לדרך.
* * *
הוא נדד בטרמפים מזרחה: ליוגוסלביה, יוון ותורכיה. באיסטנבול תפס טרמפ על ספינה שעשתה דרכה לישראל ושטף כלים במטבח כדי להגיע למקום שבו, למיטב ידיעתו, התגשם במלואו החלום הסוציאליסטי: הקיבוץ. השנה היתה 1970. "שלחו אותי להיות רועה צאן ברוחמה"- הוא מספר - "אהבתי את זה. זו היתה תקופת הרומנטיקה שלי".
באותו זמן התקבץ גרעין של מתנדבים מחו"ל - רובם כאלה שהגיעו לארץ במלחמת ששת הימים - ועלה ל㪐קים מחרש את קיבוץ אדמית על גבול לבנון. סנטורי הצטרף אליהם: הנוף הגלילי, שהזכיר לו את מחוזות ילדותו בסאביניה ואומבריה, שבה את ליבו; החיים ביישוב ספר, תחושת הסכנה המתמדת באזור שהיה אז פרוץ להסתננויות מחבלים וטילי קטיושה, התאימו ליצר ההרפתקנות שלו.
כך הפך הקומוניסט האיטלקי, שעד עצם היום הזה אין לו אפילו אזרחות ישראלית, לציוני נאמן; אנטוניו סנטורי יצא ללחום את מלחמות היהודים. ב-72', כבר היה רכז הביטחון של המשק ובמלחמת יום כיפור הערים על הצבא וגויס עם כולם. "החלטתי מיד שאני צריך להתנדב, ולא הייתי צריך ללכת רחוק; בדיוק הגיעה אלינו יחידה לגבול לבנון. באתי אליהם, וכששאלו אותי מה המספר האישי שלי, תקעתי את המספר שהיה לי בצבא באיטליה. אבל ממש ברוח פרטיזנית לא הסכמתי לקבל מדים - הסתובבתי כל המלחמה בבגדים הכחולים של המטע, ברוח המשפחה שלי.
* * *
ובסוף נגמרה ההרפתקה, סגרו את העסק ושלחו את כולנו הביתה. ואז איזה מחשב קלט את הנתונים שלי וכנראה נשרפו לו כמה פיוזים. הגיעו אלי מהצבא לברר, שאלו, וסיפרתי את האמת - שדווקא הייתי צנחן, יש לי מאחורי 168 צניחות, אבל בצבא האיטלקי. אז אמרו לי: רצית להיכנס דרך החלון, עכשיו תיכנס מהדלת. וכך התגייסתי והלכתי לעשות טירונות מסודרת.
"אני לא יכול שלא להזדהות עם מה שאני עושה. כאן אני גר, זה הבית שלי. אם הקיבוץ היה בסוריה, והייתי גר בסוריה, בטח הייתי מתגייס לצבא הסורי. אז אני לא יכול לחיות בתוך אוכלוסיה מסוימת וכשיש תנאי מצוקה לשבת במקלט ולהתעלם".
כבן לאב קתולי-קומוניסט ולאם מוסלמית שהשליכה מאחורי גבה את המסורת שלה, נשוי לאשה יהודיה - ישראלית בת קיבוץ סמוך - ואביהן של שתי בנות מאומצות מברזיל, סנטורי חרט על רגלו את האתיאיזם; זה הדבק המאחד את תערובת הדתות והלאומים הסבוכה שלו. "אני אבא של החילונים" - הוא מצהיר - "הבת שלי, נעמה, אומרת: תנ"ך זה כמו סיפורי שלגיה וכיפה ארומה. יכול להיות זאב שמדבר? לא. אז יכול להיות ים שנפתח? לא!". ובכל זאת, למרות שהוא לא מאמין בשום דבר, כדבריו, כששמע לראשונה בחייו שני זקנים משוחחים ביידיש, היתה לו תחושה שהשפה הזו מוכרת לו; וזאת, הוא אומר, עוד לפני שלמר עברית.
"אני נוטה לחשוב שגלגול נשמות זה רעיון לא רע. ואני, כנראה, באחד הגלגולים הקודמים שלי הייתי חסיד בפולין. אני מנגן על קלרינט מגיל חמש, ובפעם הראשונה כששמעתי מוזיקה חסידית זה עשה לי צמרמורת. המוזיקה הזאת מדברת אלי".
אבל בקיבוץ אדמית לא הכל התנהל אל מי מנוחות. "רובם שם היו אנגלוסכסים, אני היחיד הלטיני. היחיד מהים התיכון. לא דיברתי אנגלית, וגם הייתי שנוי במחלוקת. מהתחלה תפסתי את העמדה הטבעית שלי - פונדמנטליסט בעל עקרונות".
הוויכוחים בינו לבין חברי המשק נמשכו עשרים שנה. עם השנים הלך ופחת הדור; בקיבוץ יש היום שלושים חברים, מתוכם רק שלושה נשארו מן הגרעין המקורי. מדברים על פירוק, סנטורי עזב לפני חמש שנים בתחושה קשה, מאוכזב וכואב, ועבר לגוף בישוב קהילתי סמוך, גרנות.
במשך, היום הוא מנהל את מועדון האתלטיקה הקלה שהקים, 'סולם צור', נוסע לאמן את קבוצות הרצים שלו במועצה הערבית בועיינה-נוג'ידאת ומטפח את הבנות בעראמשה ומהיישוב הערבי מג'דל כרום. בלילות הוא עובד כפועל בקו הייצור של מפעל הדגים בקיבוץ איילון: 'שפע-ים'.
"אני עובד
