We Remember Jewish Żelechów!

 

ז'לחוב

 

Images from the abyss...ghetto Żelechów 1941...

   
   


חלוקת מזון מטעם הג'וינט' ז'לחוב 1940 (מתוך אנציקלופדיה של השואה)

Ghetto Żelechów (1940):  distribution of food by the Joint (Encyclopedia of the Holocaust).

   
   

בית תמחוי של יס"ס בגטו ז'לחוב (ארכיון הצילומים של יד ושם)

Ghetto Żelechów, soup kitchen of the JSS (Jüdische Soziale Selbsthilfe - self aid organization operated in the General Government)

 

 

Żelechów, Poland

 

Garwolin district, Lublin province

Coordinates: 51°49' 21°54'

78.1 kilometers SE of Warszawa

 

A Map

 

 

פנקס הקהילות, אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה,

פולין,

כרך שביעי מחוזות לובלין · קיילצה

העורך אברהם ויין, עורכות משנה: ברכה פרוינדליך, וילה אורבך

יד ושם, ירושלים תשנ"ט

עמ' 199-203

 

ז'לחוב  Żelechów

(נפת גרבולין, מחוז לובלין)

 

השנה כלל האוכלוסיה יהודים
1765   1,464
1827 2,273 1,266
1857 3,412 2,184

 

Translation of the Article "Żelechów" at  "Pinkas Hakehillot: Encyclopedia of Jewish Communities, Poland

Volume VII, pages 199-203, published by Yad Vashem, Jerusalem in JewishGen, Yizkor Books Database

 

בשנת 1447 קיבלה ז' פריבילגיה שהקנתה לה זכויות עיר והיתר לקיים שני ימי שוק שבועיים וירידים שנתיים. מאז ועד אמצע המאה ה-17 היתה ז' אחת הערים המשגשגות באזור. פלישת השוודים באמצע המאה ה-17 פגעה קשה באוכלוסייה והרסה את הכלכלה. גם על ז', בדומה לרוב היישובים האחרים באזור, באה תקופה ממושכת של שפל, שנמשכה עד ראשית המאה ה-19. בשנת 1815 נכללה  ז' בתחומי פולין הקונגרסאית.

 

ב-1863 לאחר דיכוי המרד הפולני, הציבו הרוסים בז' שני גדודי פרשים ופלוגת תותחנים החלו בבניית קסרקטינים בעבור חיל המצב שלהם. בניית הקסרקטינים והימצאותם של חיילים רבים בעיר העניקה תנופה מחודשת לכלכלה המקומית. נוצרו מקורות פרנסה חדשים לבנאים ולבעלי מלאכה, נפתחו מתפרות וחנויות מכולת, בתי יין ומסעדות, חנויות הלבשה וכיוצא באלה, שנועדו לשרת את אנשי הצבא הרוסים.

 

בשנת 1880 פרצה בז' שרפה גדולה שכילתה כמעט את כל מרכז העיירה, ושרפה נוספת, ב-1910 גרמה אף היא הרס רב, ובתים רבים היו למאכולת אש. בשני המקרים שוקמה ז' במהירות. במקום בתי העץ הוקמו בכיכר העיר בתי אבן גדולים ומודרניים.

 

בימי מלחמת העולם הראשונה היתה ז' רחוקה מקו החזית והפכה להיות עיר מקלט למאות פליטים מכל האזור. עם הקמת מדינת פולין העצמאית בשנת 1918 נכללה ז' בנפת גרבולין. בשנת 1920 נכבשה למשך זמן קצר בידי הבולשביקים.

 

היישוב היהודי עד 1918

 

ראשיתו של היישוב היהודי בז' במחצית הראשונה של המאה ה-17. מבין ילידי ז' התפרסם בתקופה ההיא החזן יהודה לייב, שהופיע בקהילות המבורג ואלטונה, מן הקהילות החשובות והגדולות בגרמניה, ונקרא על שם עיר הולדתו, יהודה לייב ז'ליחובר. יהודה לייב חיבר ספר שירים בעברית וביידיש, "שירי יהודה" (ז'ולקובה, 1697).

 

ז' לא נפגעה בגזרות ת"ח-ת"ט (1649- 1648) ואף שימשה מקלט לפליטים יהודים מעיירות סמוכות - התפתחות שתרמה לגידול הקהילה. בראשית המאה ה-18 התארגנה הקהילה המקומית על מוסדותיה.

 

הרב הראשון היה כנראה ר' נפתלי הרץ ב"ר אביגדור, מחשובי הרבנים באזור. חתימתו מופיעה על החלטה של "ועד דד' ארצות" משנת1754 שבאה להגן על ר' יהונתן אייבשיץ שנחשד בשבתאות. בשנות ה-70 ובראשית שנות ה-80 של המאה ה-81 כיהן בז' מנהיג החסידות הנודע ר' לוי יצחק מברדיטשב ( (Berdychiv Ukr. מחבר "קדושת לוי". בימי כהונתו הוקם בית-הכנסת בז' ונוסדו כמה חברות ציבור ("חברת תהילים", "חברת החייטים"'). ואולם בשנות ה-80 פרצה בעיירה מחלוקת בין החסידים למתנגדים ור' לוי יצחק נאלץ לעזוב את המקום. אחריו שימש ברבנות ז' ר' אהרן הכהן, מחבר "אור הגנוז".

 

מבין הרבנים במאות ה-19 וה-20 ידועים לנו ר' יעקב שמעון דייטש (שנקרא גם "אשכנזי"), תלמידו שלה "חוזה מלובלין"; ר' יהושע אשר רבינוביץ, בנו של ר' יעקב יצחק ("היהודי הקדוש מפשיסחא"), שהיה גם אדמו"ר לחסידים רבים; בשנת 1885 ישב בז' ר' יצחק אליהו; אחריו בא ר' אליעזר לייב טרייסטמן, שכיהן בז' עד 1906 ואחר-כך היה רב ברדום Radom (ע"ע) ובלודז'  Łódż. ב-1908 עלה על כס הרבנות בז' ר' יצחק דוד הכהן פרזיסכר (1888-1941).

 

בזי ישבה שושלת אדמו"רים שמייסדה היה ר' יצחק שלמה גולדברג, צאצא לשושלות זלוטשוב oczew וקוז'ניץ  Kozienice. ר' יצחק שלמה נפטר ב-1872 ובנו, ר' יהושע אשר דוד, מילא את מקומו. האדמו"ר האחרון, ר' אברהם שלום נולדברג, נספה בשואה.

 

בן העיר ר' שמעון אנגל-ז'ליחובר עמד בראש "ישיבת חכמי לובלין", ונספה בשואה.

 

בתקופה מוקדמת למדי - במחצית השנייה של המאה ה-19 - הופיעו בז' ארגונים פוליטיים ראשונים של יהודים, וב-1861, שנה הידועה בהפגנות הסוערות של הפולנים למען לאומיותם, מילאו אחדים מיהודי ז' ההתקרבות בין התושבים הפולנים לבין היהודים היתה קצרת ימים ובאה אל קצה עם דיכוי המרד הפולני ב-1863. מאז ואילך גברו הניכור והחשד ההדדי בין שתי קבוצות האוכלוסייה. בסוף המאה ה-19 ייסדו פולנים קואופרטיב נוצרי, שהתחרה בהצלחה ביהודים בכמה מענפי המלאכה והמסחר.

 

בראשית המאה ה-20 התארגנה בז' קבוצה ראשונה של ציונים, נפתחו חוגים ללימוד עברית והוחל באיסוף כסף למען הקרן הקיימת לישראל. המפלגה הציונית הראשונה בז' היתה "פועלי ציון", ובמקביל נוסד אז גם סניף ה"בונד". אחרי מהפכת הנפל של 1906-1905 התפרקו התנועות הפוליטיות בגלל רדיפות השלטונות. בשנת 1912 ניסו יהודי ז' לפתוח ספרייה ציבורית יהודית, אבל השלטונות אסרו את פתיחתה. הפעילות התחדשה רק בימי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה. ב-1915 נוסדו בעיירה סניפי "המזרחי" ו"אגודת ישראל".

 

במשך דורות התחנכו ילדי ישראל בחדרים פרטיים ובתלמוד-תורה של הקהילה. רק שנים מעטות לפני מלחמת העולם הראשונה נוסד בעיירה בית-ספר יסודי ממשלתי לילדי היהודים, בן שתי כיתות, שבו למדו בנות בלבד. בשנת 1917 נפתח גן ילדים עברי, שהתקיים במשך שנים אחדות.

 

בימי המלחמה ולאחריה פיתחו יהודי ז' פעילות תרבותית וחברתית ענפה, ובין השאר נפתח מועדון שהתקיימו בו לימודי ערב.

 

במאה ה-19 גדלה קהילת ז' בקצב מואץ, בעקבות הקמת הקסרקטינים לחיל המצב הרוסי וההתפתחות הכלכלית המהירה שנבעה מן המהלך הזה. הקסקרטינים סיפקו גם ליהודים רבים אפשרויות פרנסה חדשות, אם בבנייה ואם בייצור ובסחר בסחורות שנדרשו לחיילים, ובמיוחד מגפיים. במחצית השנייה של המאה הי19 הפכה ז' מרכז חשוב לייצור מגפיים, ששווקו ברחבי המדינה.

 

בשלהי המאה ה-91 הקימו יהודים בתי חרושת אחדים בז'. הגדול ביניהם היה בית-החרושת המקומי לסוכר. בעת ההיא היו בבעלות יהודים גם נגריות אחדות, מבשלת בירה, משרפת יי"ש ובית-מלאכה לייצור מי סודה, שסיפק את צורכי הסביבה כולה. רובם המכריע של בעלי המלאכה בעיירה - חייטים, מסגרים, נגרים, נפחים, סנדלרים ורצענים - היו יהודים.

 

בימי מלחמת העולם הראשונה הורע המצב הכלכלי של תושבי ז' בכלל ושל היהודים בפרט. ריבוי הפליטים הוסיף אף הוא על המצוקה. חלק מן היהודים נחשדו בריגול לטובת גרמניה ונאסרו בידי השלטונות הרוסיים, ורבים אחרים עזבו את העיר מרצונם ועברו לפנים רוסיה. גם לאחר שהגרמנים כבשו את ז', ב-1915 לא הוטב המצב הכלכלי ובעיירה שרר מחסור חמור במצרכים בסיסיים כמו מזון וחומרי הסקה. היישוב היהודי הידלדל מאוד.

 

היהודים בין שתי מלחמות העולם

 

גם אחרי המלחמה, כבתקופות קודמות, התפרנסו יהודי ז' בעיקר ממסחר זעיר וממלאכה, ואולם מצבם הכלכלי הורע בתקופה הזאת. לא זו בלבד שבא הקץ לפרנסה שסיפק חיל המצב הרוסי, גם קשרי המסחר של היהודים עם כפרי הסביבה התרופפו, בגלל התחרות עם הסוחרים הפולנים, שגברה בהתמדה, ובגלל האווירה האנטישמית ששלטה בכיפה.

 

בשנים הראשונות שאחרי המלחמה בא לעזרת הנזקקים היהודים הג'וינט, וגם קרובי משפחה שהיגרו לארצות רווחה סייעו לחלקם בתמיכות. כדי להקל על המצוקה הגוברת הוקמו אז כמה גופים ומוסדות לעזרה הדדית. בשנת 1926 נוסד איגוד סוחרים יהודים ושנה אחר-כך הוקמה קופה קואופרטיבית לאשראי, שנתנה לסוחרים ולבעלי מלאכה אשראי בריבית נמוכה. כבר עם ייסודה השתייכו לקופה כ-200 חברים, ומספרם הלך וגדל. גם חברת "גמילות חסדים", שהתארגנה מחדש, סייעה לסוחרים ולבעלי המלאכה בהלוואות ללא ריבית. בתחילת שנות ה-30 היו ל"גמילות חסדים" 250 חברים לערך. מוסדות הסעד של הקהילה סייעו לעניים ביותר בהספקת מצרכי מזון, בעיקר לקראת הפסח, ועם בוא החורף חילקו להם חומרי הסקה. בתחום העזרה לחולים ולבני משפחותיהם עסקו חברות "ביקור חולים" ו"לינת צדק".

 

בין שתי המלחמות התפתחו מאוד חיי התרבות והחברה בקרב יהודי ז', ובמקביל גדלה השפעתה של התנועה הציונית. אל "הציונים הכלליים", "המזרחי" ו"פועלי ציון", שפעלו בז' עוד בעיצומה של המלחמה, הצטרפו בתקופה הזאת עוד כמה זרמים חדשים, ציוניים ולא- ציוניים, ביניהם סניף של הרוויזיוניסטים (נוסד ב-1927)  וקן של תנועת הנוער בית"ר (מ-(1929). בשנת 1928 הוקם גם סניף "החלוץ" ונפתח קיבוץ הכשרה. באותה שנה נוסד גם קן מקומי של "השומר הצעיר", שבמרוצת הזמן מילא תפקיד מפתח בפעילות הציונית בעיר. שנה לאחר הקמתו חל פילוג בשורותיו והפורשים הקימו את "השומר הלאומי", שהלך והתחזק גם הוא והיה לארגון נוער ציוני חשוב בעיירה. בשנת 1930 הוקם בז' גם סניף של "צעירי המזרחי".

 

המפלגות הציוניות היו בתקופה זו הכוח העיקרי בקרב הציבור היהודי בז' והרוב בהנהגת הקהילה, והן שיזמו את רוב מפעלי העזרה ההדדית והתרבות. ואולם גם מחוץ למחנה הציוני התנהלה פעילות לא מעטה. בשנת 1927 הקימו אנשי "אגודת ישראל" בית-ספר מזרם "בית יעקב", ובו למדו כ-150 תלמידות. ל"בונד" היו בתקופה זו כמה עשרות חברים, ולידו פעל ארגון תרבות ושמו "פארווערטס" (קדימה). בשנות ה-20 המאוחרות החלה לפעול בז' גם מפלגת ה"פולקיסטים". יהודים נמצאו גם בשורות הקומוניסטים, אף שמפלגתם הוצאה אל מחוץ לחוק, ואחדים מהם נאסרו בגלל פעילותם. לרוב היו אלה היהודים שהורשעו בדין.

 

יהודים מקומיים היו פעילים גם במועצת העיר, ועל-פי רוב היו בידיהם שליש מן המנדטים במועצה.

 

הרב יצחק דוד הכהן פרזיסכר, שעלה על כס הרבנות בז' עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, נשאר בתפקידו גם לאחריה והיה רבה האחרון של הקהילה (הוא נספה בשואה).

 

ילדי ישראל למדו בחדרים פרטיים ובתלמוד-תורה של הקהילה, כמימים ימימה. ב-1928 התכוונו הציונים ואוהדיהם לפתוח בעיירה בית-ספר עברי של רשת "תרבות", אך בסופו של דבר התכנית לא יצאה אל הפועל.

 

בשנות ה-30 גברה ההסתה האנטישמית, הוטל חרם על המסחר היהודי, ומשמרות של אנדקים ניצבו לפני חנויות היהודים והרתיעו את הקונים, חזרו ונשנו מקרים של יידוי אבנים לעבר בתי יהודים וניפוץ שמשות בית-הכנסת, והיו גם ניסיונות לעורר מהומות אלימות יותר.

 

ז' היא מקום הולדתם של הסופרים יצחק מאיר וייסנברג  (1938-1881) שפרסומו הספרותי בא לו לאחר שכבר עזב את העיירה, ושל יחיאל לרר (1943-1910) שמ-1928 חי בוורשה והתבלט שם בחיי התרבות היהודיים.

 

בימי מלחמת העולם השנייה

 

שבוע הראשון למלחמה הגיעה לז' פליטים יהודים ממקומות יישוב סמוכים. ב-9-8 בספטמבר באו מאות יהודים מגרבולין (ע"ע), שהופצצה קשות ונהרסה כמעט כליל בדלקת ענק שהשתוללה בה. הגרמנים נכנסו לז' ב-12 בספטמבר 1939, ומיד עם בואם תפסו יהודים שנראו ברחובות והתעללו בהם קשות, בזזו רכוש של יהודים והעלו כמה מבתי היהודים באש. למחרת בואם לעיירה הוצת בית-הכנסת, ובדלקה מצא את מותו חיים פלהנדלר, שהיה לפני מלחמה חבר מועצת העיר. באותו זמן תפסו הגרמנים אישי ציבור יהודים ופולנים כבני ערובה, והחזיקו אותם במעצר במשך 24 שעות. כעבור ימים אחדים אספו הגרמנים קבוצה של יהודים ושילחו אותם לאוסטרוב-מזובייצקי Ostrów Mazowiecki, ובדרך ירו למוות ברבים מביניהם.

 

עקב המחלוקת על תוואי הגבול בין גרמניה לברית-המועצות עזבו הגרמנים את ז' למשך ימים אחדים, אבל ב-4 באוקטובר ,1939 לאחר שקו הגבול במזרח פולין נקבע סופית, הם חזרו לעיירה. בתקופת היעדרם הקצרה השתררה בז' מהומה גדולה. כנופיות של אנטישמים מקומיים ניצלו את היעדר השלטון למעשי ביזה של רכוש יהודי. ההתעללות הגיעה לשיאה עם חטיפתו של הרב פרזיסכר בידי קבוצת חיילים פולנים שהסתתרו ביער סמוך לז'. רק לאחר שקיבלו כופר נפש גבוה ניאותו החיילים לשחרר את הרב.

 

עם שובם של הגרמנים התייצבו מעט החיים בעיירה ומעשי ההתעללות הבלתי מאורגנים פסקו. גם המגורשים לאוסטרוב-מזובייצקי הורשו לחזור לבתיהם. בנובמבר 1939 הוקם יודנראט. תחילה עמד בראשו ישראל-מרדכי אנגל, שהוחלף כעבור זמן קצר בשלום פינקלשטיין. שני סגניו היו ולוול שפרנגר ומשה וייסלנדר. היודנראט הורכב מאישי ציבור, פעילים של מפלגות ציוניות ושל חוגי הסוחרים ובעל: המלאכה, חסידים, וגם קומוניסט אחד. מיד עם כינון היודנראט הטילו הגרמנים על יהודי המקום תשלום כופר (קונטריבוציה) בסך 100,000 זלוטי.

 

בנובמבר 1939 באו לז' מאות פליטים מן העיירות אוחצ'ה Uchacze, סֱוֲֹבּוֹלֶב Sobolew (ע"ע), גרבולין Garwolin דמבלין-אירנה Dęblin Irena (ע"ע), קליש Kalisz, ולוצלאווק Włocławek ומכפרים קטנים באזור. בחודש ההוא התחוללה תקרית חמורה, שסיכנה את חייהם של מאות מיהודי ז'. ביום שוק שהתקיים בעיירה ירה חייל פולני לשעבר בגרמני. הגרמנים אספו מיד מאות יהודים והתכוונו להוציאם להורג, אבל בהשתדלותו של הכומר, ולאחר שהמתנקש נתפס, שוחררו היהודים.

 

תקנה מנובמבר 1939 חייבה את כל היהודים לענוד סרט זרוע ועליו מגן-דוד. בדצמבר 1939 הוקם בז' משרד לגיוס עובדי כפייה יהודים, והיודנראט נצטווה לספק את העובדים הנדרשים לפי הצורך. קבוצות העובדים הראשונות, שמנו בערך 150 איש, נשלחו לעבודה בירצ'וב  Jarczów (ע"ע)  ולעתים גם לגרמניה. ב-1941 גדלה הדרישה לכוח אדם, וקבוצות רבות של יהודים, 180 בכל פעם, נשלחו למחנה העבודה שהוקם בווילגה Wilga, סמוך לגרבולין, שם העסיקו אותם בחפירת תעלות ניקוז בנהר הוויסלה. כדי לגייס כסף למימון הוצאותיו מכר היודנראט תעודות פטור מחובת עבודות הכפייה.

 

בקיץ 1940 הוחרם רכוש היהודים בז' והם נאלצו לשלם שכר דירה תמורת הרשות להמשיך ולהתגורר בבתיהם. הוחרמו גם החנויות והעסקים שבבעלותם ונתמנה להם מפקח מטעם הממשל הגרמני ("נאמן"). ביולי ובאוגוסט 1940 הגיע לז' גל פליטים נוסף - 1,200 יהודים מוורשה, ממצ'ייובייצה Maciejowice (ע"ע) וממקומות נוספים. באוקטובר אותה שנה הוקם בז' גטו פתוח. כל היהודים המקומיים ועמם הפליטים הרבים נאלצו להצטופף יחדיו בגטו הקטן, בתנאי צפיפות קשים מנשוא. היודנראט נאלץ לשכן חלק מן הפליטים גם בבית-המדרש, מאחר שלא היה די מקום אצל המקומיים. באביב 1941 פרצה בגטו מגפת טיפוס, והיודנראט קיבל את הסכמת הגרמנים להקים בית-חולים ובית-מרחץ. בעזרת יס"ס (ארגון העזרה העצמית היהודית) בקרקוב, נפתח בגטו מטבח ציבורי לנזקקים. כספים שמקורם בג'וינט נשלחו לז' כדי לרכוש בגדים למען הפליטים הרבים. עם הקמת הגטו הוקמה גם משטרת-סדר יהודית, בפיקודו של שארפהרץ.

 

ביוני 1941 נתפסו ארבעה צעירים יהודים שהבריחו סוכר לגטו והוצאו להורג, ויהודי חמישי נורה בידי הגרמנים בשעה שניסה להחליף עם איכרים פרווה תמורת מזון. לאחר מכן הטילו הגרמנים על היהודים קונטריבוציה נוספת בסך 10,000 זלוטי. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות נאסרה על היהודים היציאה מן הגטו, למעט למטרות עבודה. בגטו הוקמה אז יחידת מכבי-אש, ו-50 חבריה היו פטורים מעבודות כפייה. הם גם יכלו לצאת מן הגטו ומילאו תפקיד חשוב בהשגת מזון מן האיכרים הפולנים.

 

בדצמבר 1941 אירע בגטו מעשה רצח נוסף. שלושה יהודים - מאשה שארפהרץ, שהיתה פעילה בקבוצת צעירים שעסקו בעבודה חינוכית עם בני נוער, שוטר מן המשטרה היהודית וסוחר יהודי - נעצרו בידי הגרמנים. היודנראט ניסה לשחררם, אך מאמציו עלו בתוהו, ושלושתם נתלו בכיכר השוק העירונית, למען יראו וייראו.

 

באוקטובר 1941 נסגר הגטו, ובקרב היהודים פשטה שמועה (שמקורה כנראה ברשויות הגרמניות) שגטו ז' יהיה למקום ריכוז ליהודים ותושביו לא ייפגעו. בשלהי 1941 זרמו לז' פליטים נוספים ומספר היהודים בגטו הגיע ל-13,000 נפש לערך. היו ביניהם פליטים מוורשה, מלודז', מגרבולין, מלסקז'ב Łaskarzew (ע"ע) וממקומות נוספים. בעת ההיא הוקם ליד ז' מחנה של שבויי מלחמה רוסים. אחדים מן השבויים הצליחו להימלט מן המחנה ליער והתארגנו כקבוצת פרטיזנים. במקביל התארגנה מחתרת יהודית בגטו, שבראשה עמד יצחק וייסלנדר. המחתרת אספה למען השבויים הבורחים בגדים ומזון. בעקבות הלשנה של פולנים נתפס וייסלנדר והוצא להורג, והקבוצה המחתרתית התפרקה.

 

בקיץ 1942 גבר הטרור הגרמני בז'. חדשים לבקרים דרשו הגרמנים עובדי כפייה יהודים, ובה בעת הגיעו לעיירה ידיעות ראשונות על גירוש יהודי מחוז לובלין למחנות המוות. היודנראט שלח 580 יהודים למחנות עבודה בווילגה ואזור מינסק-מזובייצקי Mińsk Mazowiecki. לנוכח הידיעות על הגירושים גברה הנכונות בקרב יהודי ז' לצאת לעבודה, שכן רבים קיוו שהעבודה תבטיח אותם מפני גירוש. זמן מה לפני גירוש היהודים מז' למחנות נעצרו ראש היודנראט שלום פינקלשטיין, האחים שלמה ודוד גולדשטיין, שניהם מפעילי הציבור לפני המלחמה, וגם שני פולנים שנחשדו בפעילות מחתרתית - שוטר פולני וחבר מועצת העיר. כל העצורים האלה הובלו אל מחוץ לעיר והוצאו להורג.

 

ב-30 בספטמבר 1942 הוקף הגטו במשמרות ס"ס ויחידת-עזר אוקראינית. היהודים נצטוו לפנות את בתיהם ורוכזו בכיכר השוק. במהלך האקציה הזאת הצליחה קבוצה קטנה של צעירים להימלט מן העיירה אל היער. כ-300 יהודים - ילדים, קשישים וחולים, שהתקשו להגיע למקום הריכוז, וגם אלה שניסו להסתתר ונתפסו - נרצחו במקום. שאר היהודים הובלו לתחנת הרכבת ושולחו בקרונות משא לטרבלינקה. בתום האקציה ערכו הגרמנים מצוד אחר נמלטים ומסתתרים ותפסו כ-800 מהם בז' ובסביבתה. כל היהודים האלה נרצחו.

 

הגרמנים השאירו בגטו קבוצה בת 50 איש מן המשטרה היהודית ומיחידת מכבי-האש, שהועסקו בקבורת גוויות הנרצחים ובאיסוף וריכוז הרכוש היהודי. לאחר שסיימו את עבודתם נשלחו רובם למחנה העבודה בווילגה ומשם הועברו לאחר זמן מה למחנה עבודה באזור סֱוֲֹבּוֹלֶב (ע"ע), שם מצאו רובם את מותם. מלבדם השאירו הגרמנים בז' גם קבוצה של 25 יהודים, בעלי מלאכה שעברו בעבורם בבית-מלאכה שהוקם בבניין בית-המדרש. אנשי הקבוצה הזאת נרצחו כולם ב-28 בפברואר 1943 בבית-הקברות היהודי.

 

ביערות שבאזור ז' התארגנו בשלהי 1942 יחידות פרטיזנים ובהן גם יחידה יהודית, בפיקודו של שמואל אולשאק. צעירים אחדים שנמלטו מן הגטו בעת חיסולו, או שהצליחו לקפוץ מרכבות הגירוש לטרבלינקה, מצאו את דרכם אל היחידה הזאת. בשנת 1943 הגבירו הפרטיזנים  היהודים באזור את פעילותם, לאחר שהסובייטים הצניחו בעבורם משלוחי נשק. בין הפעולות שביצעה יחידת הפרטיזנים של אולשאק היו מבצע לשחרור שבויי מלחמה סובייטים ממחנה ליד דמבלין-אירנה, ומיקוש רכבות גרמניות וכבישים באזור דמבלין-לוברטוב Dęblin – Lubartów . הפרטיזנים היהודים יצרו קשר עם עובדי כפייה יהודים במחנות העבודה באזור. ב-1944 נהרג מפקד היחידה אולשאק בהיתקלות עם גרמנים. אחדים מן הלוחמים הצטרפו ליחידות של פרטיזנים קומוניסטים, אחרים מצאו את מותם בידי יחידות פרטיזנים פולניות אנטישמיות או בהיתקלות עם יחידות גרמניות.

 

מקורות

אצ"מ (הארכיון הציוני המרכזי) /SS1796 ; Z4/2023-I 3569-III.

יזכור בוך פון דער זשעלעכאווער יידישע קהילה, שיקגו 1954.

לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, ניו יורק, כרך 3 (1960), עמ' 115.

פעלדמאן.

קרקובסקי, לחימה יהודית..., עמ' 156.

ז'  רייזען, לעקסיקאן פון דערידישער ליטעראטור, ורשה 1914, עמ' 976-970.

י' שאצקי, "יהודה לייב ז'ליחובר ושירי יהודה שלו". יוו"א בלעטער, ניו יורק, כרך ב (1932), עמי 147 – 130.

דאס יידישע טאגבלאט, ,23,10,1932.

דער יידישער ארבייטער, 16.3,1930, 3.4.1938.

היינט, 16.7.1915, 7.5.1923 , 15.11.1923,  16.9.1926, 11.5.1927, 12.3.1929, 29.1.1930, 1.8.1933, 1.12.1933, 3.3.1938, 2.9.1938

שעדלצער וואכענבלאט,  13.1.1928, 22.6.1928

Izraelita, 1.(13).10.1899

 

Translation of the Article "Żelechów" at  "Pinkas Hakehillot: Encyclopedia of Jewish Communities, Poland

Volume VII, pages 199-203, published by Yad Vashem, Jerusalem in JewishGen, Yizkor Books Database

 

 

 

הלינה בירנבאום Halina Birenbaum

 

העבר החי בהווה The past Which Lives in the Present

 

השם ז'לחוב Żelechów מתקשר בתודעתי לאמי, לסבים ויתר בני משפחה הגדולה, החמה, האוהבת - לשפתם שפת היידיש העסיסית, מנהגים אופייניים ליהודי העיירה, אמירות מצחיקות לעתים, הכל חרוט בנשמה כמו מולד... ההווי של ז'לחוב לא נעלם, הועבר לילדים, לנכדים שנולדו כבר בוארשה כמוני ורחוק הרבה יותר – בארץ ישראל, ארצות הברית, פנמה, קוסטה-ריקה... סיפורי העיירה של אמי היו אתי מאז שאני זוכרת את עצמי. תמונות של הקרובים משם, שמותיהם ביידיש. כשהייתי בת שש ביקרתי בז'לחוב אצל הסבים. נסענו עם אימא מוארשה באוטובוס עד לעיירה גרבולין Garwolin, יתר הדרך נאלצנו להמשיך בעגלה עם סוס... ילדי השכנים של הסבים הקיפו אותי בסקרנות, הצביעו עלי באצבע וקראו בהתפעלות והערכה: "היא באה מוארשה! מוארשה!..." כל אחד רצה לנגוע בי, לשחק עם הכדור הצבעוני שאחי קנה לי לפני הנסיעה. התבוננתי בסקרנות - כולם מדברים יידיש, חובשי כיפות, מבוגרים עם זקנים ופאות ארוכים, כך גם נושאי-מים לבתים שמקל ארוך על גבם ודליי מים תלויים משני קצוות המקל; מכירים זה את זה, קרובים. 

 

המלחמה והשואה טרפו את הכל. הם כולם נכחדו בידי הנאצים, לא נשאר מהם שום זכר וכך גם משפחתי. אני שרדתי את גטו וארשה ומחנות המוות. חזרתי מיותמת, כאילו נולדתי מאבן, אפילו תמונה מבן משפחה כלשהו לא נשארה, להזכיר שהייתי פעם הבת של מישהו, שייכת למישהו.

 


Pola Perl and her sister in Żelechów

 

עברו שנים. הקמתי בית ומשפחה בישראל וחייתי עם המחשבה הכואבת שאין בעולם הזה איש שהכיר, שראה  פעם את אמי, אבי, אחי. הם רק בזכרוני בלבד על כל הנפלא שהיה בהם ובמחיצתם. על סבלם בשואה, מאבקים על החיים, על צלם אנוש - עד השמדתם.  כל אלה רק נותרו בסיפורי הבלתי נגמרים... ילדי נאלצו לדמין לעצמם את דמויות הקרובים, שלא הכירו אפילו מתמונות.

 

ואז, ערב אחד אצל חברים בשיחה על התנהגות נוער מרגיזה, קרא מכר מבוגר: "אצלנו בז'לחוב חנכו את הנוער אחרת!" קפצתי ממקומי: "מה, אתה מז'לחוב?! אמי הייתה מז'לחוב!" והוספתי שם משפחה של סבי. אריה הכיר את השם, אמר לי שדודה שלי הגרה בפנמה ביקרה בארץ לא מזמן, היא חיפשה אם מישהו מהקרובים שרד, אולי מישהו יודע??? זכרתי את שמה של דודה אסתר, את פניה הכרתי מתמונות, כיוון שהיא היגרה לפנמה לפני שנולדתי. השתוקקתי להשיג את כתובתה.

 

נודע לי מאריה על ארגון יוצאי ז'לחוב, שהוקם על-ידי בני העיירה אשר עלו לארץ ישראל לפני מלחמת העולם השניה.  בכל שנה ביום חיסול הגטו בז'לחוב הם מתאספים עם ילדיהם ונכדיהם לערב בתל אביב כדי לקיים טקס זיכרון לבני משפחותיהם ועיירתם שהושמדו. הפעם גם אני הגעתי. לא הכרתי שם איש מלבד אריה והייתי משוכנעת שאף אחד לא מכיר אותי. הרגשתי זרות. אבל מיד שמו לב אלי. ניגש אלי זוג נחמד והגבר שאל מי אני מז'לחוב. אמרתי את שם המשפחה של סבי ושם אמי. חיוך רחב האיר את פניו השואל: "פרל הייתה חברה שלי, החלפנו ספרים, נפגשנו" – אמר בחמימות. לא הספקתי להתאושש מההתרגשות שהציפה אותי ועוד זוג אנשים נחמדים עצר לידי והאישה פותחת ישר בנמרצות: "של מי את?" (של מי, כלומר הייתי שייכת, לא נוצרתי מאבן!) שוב אמרתי את שמו של סבא בהנחה שרק אותו יזכרו, לא את אמי. נשאלתי בחוסר סבלנות מי הייתה אימא שלי, לסבא היו כמה בנים ובנות...

אני של פרל, עניתי בחושבי שהשם הזה לא אומר לה כלום. "פרל?!" – חזרה אחרי, "היא הייתה ידידה שלי, יש לי תמונה שלה!" לא מצאתי לי מקום בתוכי. יש תמונה! אני אראה אותה, את אימא בנעוריה, גם את מרדכי איש טוב, חבר שלה שהכרתי לפני רגע, פרק חייה לפני שהיא הייתה אימא, לפני שהביאה אותי לעולם...

 


Mother Pola Perl Kijewska Grynsztejn from Żelechów

 

איטה וינוגרד הוחברג Ita Winograd Hochberg הזמינה אותי לביתה, היא ובעלה קיבלו אותי ואת בעלי בהתרגשות ובלבביות כמו משפחה –  משפחת העיירה ז'לחוב. כמובן היא נתנה לי את התמונה של אמי. והיא בת חמש-עשרה בז'לחוב.

גם את דודה אסתר פגשתי כעבור זמן מה בזכות אותה פגישה נפלאה.

בשנים האחרונות אני נוהגת ללוות בני נוער במסעות חיפוש שורשים בפולין. הצעירים לוקחים אתם כתובות מוצאם ומקום מגוריהם בילדות ההורים והסבים שלהם. קוראים שם את קורות חייהם, מצטלמים ומצלמים את המקומות. באחת המסעות נגשה אלי תלמידה בת שבע-עשרה מרעננה ושאלה אם שמעתי על עיר מסוימת שאת שמה היא לא ידעה לבטא נכון. שבשום אופן לא יכולתי להבין מפיה למה הכוונה. עד שהגענו לטרבלינקה וכאן היא הביאה לי מפה של שטח האבנים עם שמות הערים בהם הושמדו היהודים, הצביעה על שם עיר מוצאם של משפחתה הכתוב בפולנית. היא חיפשה את... ז'לחוב! פתאום הפכנו קרובים, היא, משפחתה בארץ ובקוסטה-ריקה. מצאנו את אבן ההנצחה של ז'לחוב, הצטלמנו לידו. אין מלים לתאר את ההתרגשות של התלמידה וחברותיה מהמשלחת. העבר חי בהווה.

 

 

 טרבלינקה, 2004. משלחת בנות אולפנה אמי"ת רעננים כפר סבא. הילדה השניה משמאל עם שער בהיר אסוף מאחור, שרון שרמן Sharon Sherman   היא התלמידה שחיפשה את עיירת מוצאם של משפחתה.

 

 

Halina Birenbaum

 

Przeszłość żyje w teraźniejszości, w nas

 

Wspomnienia  z miasteczka mojej Mamy - Żelechowa

 

Nazwa Żelechów wiąże się w mojej świadomości ze wspomnieniem matki, dziadków i reszty wielkiej, kochającej rodziny – z ich soczystą mową żydowską, obyczajami charakterystycznymi dla Zydów z tego miasteczka, śmiesznymi czasem przypowieściami, wierzeniami, wszystko to wyryte jest w duszy, jakby od urodzenia... Doznania żelechowskie nie zanikają, są przekazywane dzieciom, wnukom urodzonym już w Warszawie jak w moim przypadku i dużo dalej – w Izraelu, Panamie, Costa Rice...

 

Mojej mamy opowieści z tego miasteczka były ze mną, odkąd pamiętam siebie, zdjęcia krewnych stamtąd, ich imiona w języku idisz. Odwiedziłam dziadków w Żelechowie, gdy miałam sześć lat. Jechałyśmy z mamą autobusem z Warszawy aż do Garwolina, a dalszą drogę przebyliśmy furmanką z koniem... Dzieci sąsiadów moich dziadków okrążyły mnie z ciekawością, wskazywali na mnie palcami, wołając entuzjastycznie z jakimś podziwem i i uznaniem: ”ona przyjechała z Warszawy, jest z Warszawy!”... Każde chciało mnie dotknąć, bawić się kolorową piłką, którą Marek, mój starszy brat kupił mi przed podróżą.

 

Rozglądałam się z zaciekawieniem, obserwowałam – wszyscy mówili idisz, w jarmułkach na głowach, kobiety w chustach, starsi mężczyźni z brodami i pejsami, i tak również nosiwody, dźwigający wiadra wody do mieszkań zawieszone po obu stronach długiego kija na karku. Znają się wszyscy, są sobie bliscy.

 

Wojna i Holocaust pochłonęły ich. Wszyscy zostali zgładzeni przez niemieckich nazistów, nie pozostało po nich śladu, i tak też po mojej rodzinie. Ja przeżyłam warszawskie getto, obozy zagłady niemieckie, Majdanek, Auschwitz. Wróciłam osierocona zupełnie, jakbym urodziła się z kamienia, nawet jakiekolwiek zdjęcie moich bliskich nie pozostało, by przypomnieć, że byłam czyimś dzieckiem kiedyś, należałam do kogoś.

 

Minęły lata. Stworzyłam sobie dom w Izraelu, rodzinę i żyłam z bólem, że nie ma na świecie nikogo, kto znał czy widział kiedyś moją matkę, ojca, brata. Oni istnieją jedynie w mojej pamięci ze wszystkim tym, co było wspaniałe w ich gronie; ich cierpieniami w Shoa, walką o życie, o zachowanie człowieczeństwa, aż do śmierci. Zostało to w moich nie kończących się opowieściach... Moje dzieci musiały stworzyć sobie obraz postaci krewnych z wyobraźni, nie znając ich nawet z fotografii.

 

Aż, jednego wieczoru w rozmowie u znajomych na temat irytującego zachowania się młodzieży, pewien starszy człowiek wykrzyknął: „u nas w Żelechowie wychowywano młodzież inaczej!” Podskoczyłam na miejscu: „co?! jesteś z Żelechowa?! Moja Mama była z Żelechowa!” I dodałam nazwisko dziadka. Arie znał to nazwisko, powiedział mi, że ciocia z Panamy odwiedziła Izrael niedawno, wypytywała czy ktoś z krewnych uratował się, czy może wiadomo komuś??

 

Pamiętałam imię cioci Estery, jej twarz znałam tylko z fotografii, bo wyemigrowała do Panamy przed wojną, zanim ja się urodziłam. Pragnęłam teraz znaleźć jej adres. Dowiedziałam się od Ariego, że istnieje związek ziomkostwa Żelechowa zorganizowany przez byłych mieszkańców  miasteczka, którzy wyemigrowali do Palestyny (Erec-Izraela) przed II Wojną Swiatową. Każdego roku w dniu likwidacji getta żelechowskiego zbierają się w Tel Avivie wraz ze swymi dziećmi i wnukami na wieczór uczczenia pamięci zgładzonych krewnych i wszystkich Żydów Żelechowa.

 

Tym razem ja też się tam zjawiłam. Nie znałam tu nikogo oprócz Ariego i byłam przekonana, że nikt mnie nie zna. Przytłaczała obcość. Ale odrazu zwrócono na mnie uwagę. Podeszła do mnie miła, starsza para, mężczyzna zapytał, kim jestem z Żelechowa? Podałam nazwisko dziadka i imię mojej Mamy. Szeroki uśmiech opromienił twarz pytającego: „Perl (Pola) była moją koleżanką, wymienialiśmy między sobą książki, spotykaliśmy się” – powiedział ciepłym głosem.

 

Nie zdążyłam ochłonąć ze wzruszenia a już następna, sympatyczna para zatrzymała się przy mnie i kobieta z niezwykłą energię rzuca mi wprost  pytanie: „czyją ty jesteś?” (Czyją jestem? – znaczy należę do kogoś, nie powstałam z kamienia!) – znów podałam imię i nazwisko dziadka w przypuszczeniu, że jego mogą pamiętać, a matki nie. Kobieta zapytała mnie niecierpliwie, kim była moja matka, bo dziadek, Szlomo Kijewski miał kilka córek i synów... Jestem córką Perl, odpowiedziałam przekonana, że to imię nic jej nie powie. „Perl?! - powtórzyła za mną - ona była moją przyjaciółką, ja mam jej fotografię!”

 

Nie mogłam się pomieścić w sobie. Jest fotografia Mamy! Zobaczę Ją! Mamę z lat młodości; również Mordechaja Isz-Tova, Jej kolegę poznałam przed chwilą, fragmenty życia z lat, gdy nie była jeszcze matką, zanim przyniosła mnie na świat...

 

Ita Winograd-Hochberg zaprosiła mnie do siebie do domu. Ona i jej mąż przyjęli mnie z serdecznością i wzruszeniem jak kogoś z rodziny – z rodziny miasteczka Żelechów. Oczywiście, dała mi zdjęcie Matki w Żelechowie. Miała wtedy piętnaście lat. Również ciocię Esterę spotkałam po pewnym czasie dzięki temu cudownemu biegowi przypadków. Odwiedziła znów Izrael. Spotkanie to opisałam w wierszu, w tomiku „Nie o kwiatach”.

 

W ostatnich latach oprowadzam często młodzież izraelską w ich podróżach szukania korzeni rodzinnych w Polsce. Młodzież zabiera ze sobą nazwy i adresy miejsc pochodzenia swoich rodziców, dziadków. Czytają tam ich biografie, fotografują się, fotografują rodzinne miejsca swych krewnych.

 

Podczas jednej takiej podróży zwróciła się do mnie siedemnastoletnia  uczennica i zapytała czy wiem coś o pewnym miasteczku, którego nazwę tak kaleczyła, że nie sposób było zrozumieć o co chodzi. Powiedziałam, że chyba nie ma takiego w ogóle.

 

Aż dotarliśmy do Treblinki. Przyniosła mi mapę położenia kamieni upamiętniających miasta, w których zgładzono wszystkich Żydów. Wskazała nazwę miasta pochodzenia jej rodziny napisaną po polsku. Okazało się, że szuka... Żelechowa!

 

Nagle stałyśmy się takie bliskie sobie, ona, jej rodzina w Izraelu i w Costa-Rice. Odnalazłyśmy kamień upamiętniający Żelechów, sfotografowałyśmy się przy nim. Nie ma słów by wyrazić wzruszenie tej dziewczyny i jej koleżanek. Bo przeszłość żyje w teraźniejszości, w nas!

 

Halina Birenbaum: Die Vergangenheit lebt in der Gegenwart

 

Halina Birenbaum Web Site

 

 

Żelechów Yizkor Book יזכור Online at NYPL Library   

 

יזכור - בוך

פון דער

זשעלעכאווער יידישע קהילה

ספר יזכור לקהילת ז'ליחוב

ארגון יוצאי ז'ליחוב בשיקאגו

צענטראלער זשעלעכאווער לאנדסמאנשאפט אין שיקאגא

1953

Yizkor Book

The Jewish Community of Żelechów

Published by the Zelechower Landsmanschaft in Chicago

1953

Editor: A. Wolf Jasni

Secretary editor: Lajbisz Wajsleder

 

Editor Committee:

Tel Aviv, Israel

Ish Tov Mordechai

Aszlak Szalom Melbourne, Australia
Iglicki Abraham Venezuela
Boruchowicz Mosze New York
Bornsztajn Herszel Melbourne, Australia
Bran Cirel Costa Rica
Guwerek Szymon Bagota, Colombia
Grajcer Lajbel New York
Drezner Baruch Bagota, Colombia
Hochgelernter Szmilke Melbourne, Australia
Hochgelernter Szalom Costa Rica
Hefner Israel Paris, France
Wajsleder Dawid Costa Rica
Tochbrach Sara Bagota, Colombia
Yehuda Ben Szalom Haifa, Israel
Koberman Golda Baranquilla, Colombia
Laksman Szmuel Israel
Mesinger Hanina Paris
Mishpatim Joske Santos, Brazil
Nachtajler Godel Argentina
Najman Sara Sao Paolo, Brazil
Fisz Szlomo New York
Cybulkiewicz Mosze Baranquilla, Colombia
Roterman Ajzik Panama
Rotfarb Motel Melbourne, Australia
Roterman Ela Baranquilla, Colombia
Rochwerger Abraham Argentina
Szpajzman Mordechai Tel Aviv, Israel
Sznapstajler Yechiel Melbourne, Australia
   

 

Translation of the Article "Żelechów" at  "Pinkas Hakehillot: Encyclopedia of Jewish Communities, Poland

Volume VII, pages 199-203, published by Yad Vashem, Jerusalem - Translation in JewishGen, Yizkor Books Database

 

 

 

לינה בירנבאום

 

דודה אסתר שלי

My Aunt Ester

 

דודתי אסתר הופיעה  

על סף ביתי

התבוננה בי רגע קורנת כולה

שותקת

ואז פרסה את זרועותיה לרחבה

חבקה אותי חזק -

כאילו חזרה אלי משפחתי

האבודה

 

היה בה הכל

הרוך החמימות החוזק

תווי פנים – דמות הקרובים

ניב העיירה היהודית

חי קולח ועסיסי

פתאום הבנתי מאיפה כל אלה בי –

 

מעולם לא ראיתי את דודה אסתר קודם

היא נסעה מעבר לים לפני שנולדתי

אימא הייתה מספרת לי עליה

 

ישבה לידי על המיטה

הראתה לי תמונות מז'לחוב

עיירת הולדתן

עד שנרדמתי בין זכרונותיה –

 

נפגשתי עם הדודה אחרי שנים

שהיו כמאות בגלל עומס הארועים

 

היא לא ידעה

שאני שרדתי בנס

מהמלחמה ההיא

 

נצמדנו זו לזו מתוך געגוע וקירבה

כאילו מעולם לא נפרדנו

ובין רגע

הפכנו לנשמה אחת

 

של המשפחה כולה - זאת שאיננה עוד

ובנו כמו נולדה מחדש

קמה לתחיה באותה פגישה מקרית

מופלאה

             

1983

 

 

Halina Birenbaum

 

Ciocia Estera

 

ciocia Ester zjawiła się nagle

na moim progu

promieniejąc cała, milcząca

przyglądała mi się przez chwilę

potem otwarła szeroko ramiona

przytuliła mocno do siebie

 

jakby utracona rodzina

wróciła w tym objęciu

 

było w niej wszytko z nich

rzewność miękka ciepło – siła

rysy twarzy sylwetka

ich gwara żydowska

żywa soczysta płynna

 

i pojęłam skąd to znam

skąd one są we mnie

 

nie widziałam nigdy cioci Estery

wyjechała za morze przed moim urodzeniem

mama opowiadała o niej pokazywała fotografie

gdy siadała przy moim łóżku aż zasnę –

 

spotkałyśmy się teraz przypadkiem po latach

ciocia Estera nie wiedziała że przeżyłam cudem

stęsknione przywarłyśmy do siebie

stanowiąc jedną duszę zgładzonej rodziny

ich gwary obyczajów z stetl Żelechowa

 

jednego z tak wielu!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 

Last updated  April 13th,   2007

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!