את מלאבה ראיתי פעם אחרונה כשיצאנו מהגטו במשלוח לאושוויץ. גדלתי במלאבה, הכרתי אותה כנער, כבוגר, הייתי קשור אליה במיוחד בזמן לימודי ובפעולות חברתיות לפי רוח החינוך שקיבלנו בבית הספר (יבנה). כל החוויות היפות שחוויתי קשורות בעובדות אלה. אך החורבן שבא עלינו אח"כ האפיל על הכל ובצילו של עבר זה אני חי עד היום.

טבעו של אדם, כי תמיד יזכור את מחוז ילדותו, אף בזקנתו מתגעגע לימים אלה ומחשבותיו מחזירים אותו לזמנים ההם. אני נרתעתי מלבקר את עירי כי לא השארתי שם דבר וחצי דבר כדי לשוב, וגם לא רציתי למחוק את העבר שנשאתי בתוכי מהימים ההם. רצה המקרה- ברצוני ושלא ברצוני, מצאתי את עצמי עושה דרכי למלאבה. אולי זה היה דחף פנימי תת-מודע שמשך אותי בעל כורחי להתמודד עם העבר. אולי זה היה ירידה לשם עלייה- לפקוד קברי אבות כמנהגנו מאז. בעיני זה היה כאילו נגזר עליי לעמוד בניסיון בשעת מבחן. במשך כל הדרך היה חשש בלבי שמא לא אעמוד בזה. ואכן ברגע שהגעתי הייתי נרגש ונפעם מוכה תימהון נוכח המפגש הפתאומי אחר שנים כה רבות. לא הייתי בטוח מה שעיני רואות, אולי לא באתי למקום הנכון. זה לא דומה למה שהיה בזיכרוני מאז. כנהוג בטח תשאלו "נו, מה ראית, מה חווית"- אגיד לכם: מה שראיתי מעיד על מה שלא ראיתי. וכבר שמעתי והוגד לי מה פני מלאבה היום, אך לא משמע אוזניים למראה עיניים, ואוי לעיניים הרואות כי נמחק העבר כלא היה, כי החדש כיסה על חטא העבר והקהילה הוחרבה שנית.

במיוחד חסרו לי המקומות המוכרים לנו וקרובים ללבנו. מקומות שהיו בהם ייחוד יהודי. לא ראיתי את הרחובות והבתים שהיוו צביון יהודי מובהק. לא ראיתי בתי-כנסת ובתי-תפילה והסמטאות מסביב שציינו חיים יהודיים תוססים ופעילים, לא ראיתי עבדקנים אצים רצים זה לעבודת הבורא וזה לעבודת כפיים, לא ראיתי דוכנים ועמדות בכיכר העיר בימי שוק, גם לא נשים מתגודדות בין העגלות קונות צרכי שבת, גם לא ילדים נוהרים לבתי-ספר ובחזרה. אין זכר למקווה ולתלמוד תורה- אתרים מובהקים ליהודים בעירנו. ועל כל אלה גם לא שמעתי קולות וצלילים כמתלווים למקומות שתיארתי. לא קולות המולת שוק, לא קולות תחנוני תפילה, לא שמעתי מצהלות דרדקים בחצרות בית הספר, לא שאון משובת נעורים עליזים בעת משחק, לא בכי זאטוטים ביד אמהות. הסתובבתי כמו סהרורי מחפש סימן, אות, זכר, שום כלום, נעלם, נמחק, אין זכר, נגזר לנשיה.

בעזרת בן המקום, איש מכובד שהתנדב ללוות אותנו- ואני מכיר לו תודה על כך- מצאתי שני שרידי חומה מגדר הגטו שנשארו לפליטה לאות לדיראון עולם. שוטטתי ושרכתי רגלי כמו הלך שלא מוצא את מקומו הלוך וחפש - כמו שאומרים את יום האתמול, עד שרגלי נשאו והביאו אותי לירכתי העיר- לבית הקברות. בבית הקברות עלו ועמדו נגד עיני יהודיי העיר של פעם וכל העבר של פעם. זה המקום היחיד שלא הרגשתי בו זרות והייתה בי התחושה שאני נמצא בתוך עמי. מצבות אין, חלקות קבר, אין זכר והשדה נראה רחב- ידיים ודומה שכל יהודי מלאבה הנספים מצאו שם מנוחתם. ראיתי שברי- מצבות, שרידים מעטים מצולקים שנשארו לפלטה כמונו. בלטו בעין ובסביבה שבעת עמודי זיכרון יצוקים משברי מצבות שחוללו ונשדדו והתפזרו למרחקים שהוחזרו לאחוזתם לקניין עולם. יש לברך על היוזמה ומי שנתן יד להקמת מצבת זיכרון זו. ישאו עמודים אלה- בתבנית המנורה את אורם וזכרם, חייהם ומותם של כל יקירנו שנספו בשואה.

.. עודני מסתובב, ספק מהלך, ספק מתנודד, נוגע באבנים, עצמתי עיני ראיתי בדמיוני עם רב סביבי ואני בתוכם, לפתע חושי התערפלו כאילו האדמה נשמטה מתחת לרגליי, ראשי מסתחרר, לבי נכמר, גרוני נחנק, עיני זלגו דמעות ושפתי ברטט דובבו קדיש. זה היה פרץ של בכי שהיה אצור בתוכי והעיב על לבי כל השנים שלא מצא פורקן. היה זה רגע של התעלות נפשית במעמד של הזכרת נשמות, ואני תפילתי שיתווספו דמעותיי ויגדשו את סאת כוס הדמעות, ושלא יהיה עוד מקום לדמעות ולאבל בתוכנו. ואני, אולי בזה כיפרתי על דיברתי לא לחזור לעירנו. ותרשו לי להגיד משהו, בשיר על עיר שהייתה אני כותב: "עם חיסול הגטו לא הבטנו לאחור, השארנו מאחורינו כתם שחור, ויתר הקורות ומה שהתרחש חקוקים בגווילים  צרובים באש". עד כאן מלות השיר. הפעם בעזבי את המקום סובבתי ראשי, הפניתי מבט לאחור אולי אחרון- בחינת פרידה: היו שלום ותנוחו בשלום קהילת מלאבה ונישא זכרכם ברוכים לעולמי-עד.

מנחם (מנדל) בקר

Menachem Beker:  My Town

Back to M.R.I

Last updated April 28^th, 2004