מנחם (מנדל) בקר:

 

עיר שהייתה

 

איך אזכרך "מלאבה" העיר;

איך אשיר עלייך שיר.

איך אעלה על לבי ואזכור,

זיכרונות עבר אשמור

בדמיוני עובר לפניי

כל נוף נעורי:

דמויות, מראות, ימי ילדות

רחוב, סמטא, ושביל.

חצר ומגרש המו ילדים

משתעשעים נערים בחדות גיל

מאחורי בית וקיר משחקים מחבואים

בשדה, בכיכר, משחקים, משתובבים.

ואי שם הרחק מעין זר, בצל עצים ואילנות,

משוטטים שלובי ידיים, מטיילים בזוגות,

נערים צעירים של בית רבן

חבשנו ספסלים גם בין עצי הגן,

(אני ביבנה ספסל חבשתי

תורה ודעת מפי מוריי רכשתי)

ובעולם שנראה בטוח ושאנן

פטורים מדאגות של יום,

בלבנו חזיונות שזורים

טווים עתיד רוקמים חלום, חלום נעורים.

 

איך אזכרך "מלאבה" העיר;

איך אתאר דמותך

יידישע ליעבן שוקקים בחצרותיך

משתקפים באספקלריה מראך-

מראה פניך.

ועד הקהילה, פרנסיה, שליחי מצוה,

חסידים, מתנגדים, צדיקים מל"ו,

תורמים בסתר במתן קצבה,

עוזרים בגמילות-חסד לשפופי גב.

ביקור חולים ועזרה לרך,

מעות לאביונים לחם לנצרך.

אורח לשבת לשולחן להסב

הכול על טהרת נדבת הלב.

 

מוסדות חינוך, תלמוד תורה,

בית כנסת, בתי מדרש, ישיבה,

תינוקות לומדים בחדר.

שומר הצעיר, ביתר, בני עקיבא

נוער בעל מעוף וחזון,

עם אידיאל לאומי ורעיון.

שטיבלעך לכל רבי והלאה מעבר

השוחט והמקווה,

והפלטשר לכל מכאוב ומדווה,

ולהבדיל המיילדת שנחפזה לפקוד

כל אשה בצירי לידה עד הילוד.

ואף כי עברו הרבה שנים

והעולם כולו שינה פנים,

עדיין ליבי יחסר פעימה

בהיזכרי בבית אבא - אמא.

 

החיים קשים היו מתמול שלשום

דחק בפנים, שונאי ישראל בחוץ

מסתפקים במועט – אנשים קשי יום

גבם כפוף גוום לחוץ.

טרודים בנטל כבד המשא

בכבוד וביושר הביאו לחמם

ובזעת אפם הוציאו פרנסה

בין זה גביר, או פשוט עם.

 

אכן דור אבותינו נעבעך – דור חלוש

אך הדור הצעיר התעורר לחידוש

לזרוק מעליו כבלי הגלות

הוא לוחם על קידמה, תחייה ותקומה

חולם על חופש דרור וחרות,

תחיית הלשון, תחיית האומה

יש סיסמא, יש דגל, יש המנון

יש שירי חלוץ בעלי חזון.

 

יום רודף יום, יום הולך ויום בא

עד שכלו ימי עמל של טרחה ומלאכה.

נפש כל יהודי כלתה למנוחה

והנה יום ששי בפתח והתכונה רבה.

 

כי ששי הוא יום של שוק - יריד

החייטים, הסנדלרים, הכובענים,

הקימו סכות של מוטות ובד,

התגרנים הציבו ארגזים ודוכנים

כל אחד במקומו הקבוע

עם פרקמטיה מכל הבא ליד

ערכו מרכולתם מדי שבוע.

סחרו ומכרו הגוי והג'יד,

דוכנים עם פרקמטיה מכל הבא ליד,

הגוי מיני לבוש וסדקית,

היהודי - צרכי שבת.

עגלות הסוסים על שפת המדרכה

ומתחילה המערכה.

והשוק - כשמו כן הוא - שוקק חיים.

מראה חי צבעוני של תנועה וקול,

התגרנים הכריזו: בזול! בזול!

הנשים נדחקו בין העגלות,

מששו, פשפשו, היפה והנעים

לפי טעם, ריח וצבע,

ביצים טריות אך ורק צהובות,

חמאה לבנה טרייה, בטעם הטבע.

גרדו עם קצה הזרת לצקצק בלשון,

נשפו באחוריו של עוף אם עורו כחול,

ודגים לשבת – הרי רק קרפיון,

וללפתן מיני פרות אדום סגול.

 

אחרי המקח מלא הסל –

לכבוד שבת הוא כבד משקל,

מה שנחסך בחול, לשבת זה סגולה

אצים רצים מהר חיש

ילדים לשוחט, נשים ליאטקה

להכין טשולנט עם קישקע ממולא,

חלות קלועות-  גפילטע פיש,

מרק צח (לוקשען בלעז)

לאניני הטעם א פיינע קאשקע

ובשר צלי, א פולקע של ברווז

קוגל וצימס תרגימה לקינוח

הכול לפי משקל מידה וכיל,

ולפי טעם וריח ניחוח

א-יידישע מאמע אכן אשת חיל.

 

בין לבין גם זאת אזכור,

לא לתפארת - וויטעק השיכור.

לא אחת קרה ביום יריד,

בריונים אנדקים לא בני ברית

חוליגנים שונאי ישראל,

פשטו לאור היום להשחית לחבל.

משטמה בעיניהם, איבה בליבם

שלחו ידיהם להרס בחמת זעם.

ערכו פוגרומים, פרעו פרעות

נשלפו סכינים, ירדו מהלומות

ותהי עלינו נחת זרועם

עד זוב דם.

 

איך אזכרך "מלאבה" בלי להזכיר

לגמור את ההלל על יהודי העיר,

כי כדי לקיים ולהבדיל בין קודש לחול

נתן להם האל את השישי לשאת בעול

ולו- כמעט מריר.

אמנם לשם המצווה הם לא לקקו דבש,

להוציא פרנסה אכול אכלו קש,

ששת ימי עמל קצם קרוב

יום שישי נוטה לערוב.

על כן, מיד אחרי התגרות

מחשש חילול שבת יש לפעול במהירות.

ואצים בהולים, רצים חפוזים

עמדות מפנים, סכות מפרקים

סוחבים כלונסאות, עומסים ארגזים,

גוררים עמודים, צרורות ושקים.

הרוכל, הסנדלר, החייט,

גברים נשים על טפם,

זה שפדיונו רב וזה שמועט,

כמו שכתוב: אכלו לחם בזיעת אפם.

וגם אם יש - או אין באמתחתו גרוש,

אם מעות מצויות בכיסו אם לאו,

יש למהר לקנות יין לקידוש,

וכבר לא נשאר זמן רב.

 

וכדי להבדיל בין קודש לחול

יש להספיק למקווה לטבול,

זיעה של יגע לקרצף

הגב בזרדים לצלוף לשפשף

אבק של יום חול לנער

לקראת היום השביעי להיטהר.

ללבוש כותנת לבן וקפוטה

ולקבל את פני שבת מלכתא.

 

וקיבלנו את השבת

ב-לכה דודי ובואי כלה

וברכנו אורחים בפיוט ותהילה:

בואכם לשלום מלאכי השרת

מלאכי עליון.

ברוך שנתן לעמו שבת ומועד,

ברכוני לשלום לרווחה ופדיון.

צאתכם לשלום מלאכי השלום

ונברך את השבת – את הכלה...

והקידוש מסולסל והיין אדום

והמוציא לחם – משמע חלה

כי להוקיר שבת זה סגולה.

 

וביום השבת השבח לאל

מנוחה ושלווה בישראל.

לבושם הדור כבגדי מלכות,

נשים עונדות עדי קישוט,

חוזרים מהתפילה בניחותא, במתינות,

משוחחים בחברותא שיחה ערבה,

מפזמים ניגון זמירות של שביעי,

חנויות סגורות, הכיכר שקטה ושלוה,

אתמול שקשוק, היום ריקנות

ונדמה שבזכות "מלאבה" ניתן הדיבר הרביעי.

ולכבוד שבת העיר כולה לבשה חג,

בבית השולחן ערוך, בראשו האב.

פותחים בסעודה - תחילה הדג;

אחרי המרק הצח עם השומן הצף

נתחי בשר, הטשולענט המהביל

בסוף הרפרפת לקינוח,

וטעם לחיך, ולאף ריח ניחוח.

תבורכנה ידי אם – אם ירצה השם –

מלא הכליל.

ולאוזן קולות ערבים של זמירות

בוקעים ומתפשטים מבעד החלונות,

ואחרי הסעודה, הברכות והמזמורים

מה טוב ומה נעים שנת ישרים

לקיים ענג שבת כהלכתו

כך מדי שבת בשבתו.

 

כך מדי שבוע, חודש וימים

על מי מנוחות החיים זורמים.

אך השמחה והשלווה מתחילים להתערער

הרוח עטה אוויר קודר.

קולות מלחמה נשמעים מרחוק,

מקרוב השמים התקדרו, זעמו,

ענן, אפל, ארץ כיסה

בשורות אימים האוויר נשא

והשקט נמוג;

כלי מפץ רעשו רעמו

גשם של אש זרם, שטף,

ארץ ואדם פצע, גרף

והאור נסוג מפני הצל

באו קלגסים להכרית ברואי-אל.

 

איכה אזכרך "מלאבה" העיר,

גרוני נחנק ועיני דמעה תגיר

איכה אזכרך בעוגמה עיר חרבה,

חיללו כבודך פצועה ודאבה.

בא רשע, עשה בך שמות

בתים הרוסים, קירות, חומות

בתי תפילה העלו באש,

ועלו הלהבות בצל אדם

עם הגווילים בקדושתם

שם שמים לקדש.

ערוותך נגלתה בשיממון,

ועלינו בני אנוש גזרו כיליון.

 

איכה אזכרך "מלאבה" ביום סער,

ואני עודנו נער,

ביום סגריר של גשם וקור,

על חלונות החדר דוק של כפור.

קדרות אופפת, האור מאפיר,

צרה ומצוקה ליהודי העיר.

יהודי "מלאבה" נפלו חלל

משפט הצורר באחת – גירוש!

לעזוב בית לביזה ושלל

להשאיר מאחור רכוש נטוש...

קהילת "מלאבה" ובראשה הרב,

זקנים וילדים, נשים וטף

הורצו הונסו ספקו כפיים

יללו, זעקו עד לב השמיים.

עם תרמיל על השכם וצרור ביד

צפופים דחוסים בתוך קרון;

בעיניים דומעות זרקו מבט

עלייך, "מלאבה", אולי אחרון.

 

הוגלו הובלו לערי נכר

לארץ זרה - לעבר כל רוח,

דז'אלדובו תחילה, מקלט לזר

ומשם הלאה, ממשיך השילוח.

היטלטלו הגיעו למיזריטש העיר,

פליטים עקורים בלי קרוב ומכיר

אח ורע - רק מקל הנדודים

זרים, מנוכרים חסרי קיום ויעד

מי להם עזר – מי להם סעד.

 

התגוללו ברפש, בתי כנסת להם משכן;

דוחק ולחץ, אין במי לבטוח,

מרודים, תשושים איכה יפנו, לאן?

בחיים מאסו, לא עמד להם הכוח.

הצורר איש דמים הפליא הכות,

חילל כבוד נערות זכות.

במחי יד חרץ גורל

 היינו לטרף, לביזוי לשלל.

מזי רעב, מוכי דווי,

תש כוחם ייאוש אחזם,

שפתיים לחשו "אל שדי"!

החזירו לבורא את נשמתם...

דרך חתחתים, שאול ושחת

מובלים חיהודים לעבר פי-פחת.

לא ידעו מתי הקץ – היום או מחר:

הקץ נודע רק לאחר.

 

איכה אזכרך "מלאבה" והגטו בחיקך,

רובע דל – ראש חרפתך

חסינו בשפל מגורייך העלובים

צריפים, בקתות, חדרים רקובים.

אכן, משכננו זמני – ארעי - כך קיווינו,

וכי יעבור זעם, נסלח לך, כך ייחלנו,

אך לאחריתנו לא הייתה תקווה

וייחולינו - אכזבה.

הוקפנו חומות וגדרות

אך לא מבצר הגנה,

סתמו פתחי קירות

שומרים בכל פנה.

נלכדנו כחיות בפח יקוש

ועל השערים זקיף חמוש.

לצעדי הקלגס נתקפנו חרדה,

מקלו חבט בגו המיוסר,

כלבו המוסת קרע בשר

להרוג נפש, ידו לא רעדה.

 

הלחץ בגטו גבר; רעב לחולי חבר.

לחמנו קלוקל – לחם צר.

צר המקום תחת רגלינו

סחבות ובלויים היו בגדינו

שרפרפים היו יצוע מיטתי

קרעי קרעים – כרי וכסתי.

 

יחפים ועירומים קופאים מקור

דלי בשר, מוכי רזון

שלדים של עצמות ועור

מעדו, כשלו מחולי ורפיון

ולא קמו עוד.

 

במגרשיך "מלאבה", הקימו גרדומים

ברחובותייך ערכו מטווחי יריות;

חצרותיך במות עינויים,

שדותיך  טומנים קברים וגויות.

אור יום בגטו הביא לנו בלהות

ובערבו פנה לצל ארוך של סיוט.

עם חיסול הגטו לא הבטנו לאחור

השארנו מאחורינו כתם שחור...

ויתר הקורות ומה שהתרחש

חקוקים בגווילים צרובים באש.

 

איך אזכרך "מלאבה"

לפני מי אשפוך דמעתי

אדמתך המחוללת היא עדותי

תלי אפר, עיי חרבות חורבנך

נוסף הריסותיך  הגטו חרפתך.

אכן, מנת חלקך לא בת מזל;

לא היטיב עם שנינו הגורל,

ביקשנו חסות - ואין מציל

ובעת פקודה - מחסדו לא האציל.

ואף כי מר היה גורלך

מר שבעתיים – גורלנו.

את - ירד קרנך אבד כבודך

נפש וחיים  - אובדננו.

 

איך אזכרך "מלאבה" בשברון לב,

איך שברון לב יביע כאב,

איך כאב יגהה דאבון

איך דאבון ינחם יגון.

 

את "מלאבה", שינית פנייך

ליקקת פצעייך,

שיקמת הריסותיך

התפטרת מז'ידייך.

אני לעולם לא אוכל לראות דמותך.

ואייני שמח לאידך.

אינני רוצה להלבין  פניך,

ולא שתשפילי למעני עינייך.

פשוט רוצה שתשארי בזיכרוני,

כמו פעם; ולא להוסיף על יגוני.

 

קהילת "מלאבה" נחרבה, שמה יתקדש,

שרידים אודים אנחנו, מוצלים מאש,

אנחנו לה אבן, מצבה, יד,

חקוקה וחרוטה היא בלבנו – לעד!

 

 

Last Updated February 22nd, 2003

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!