הלינה בירנבאום

 לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית

מתוך ספרי בפולנית "חזרה לארץ האבות", 1991  "Powrót do ziemi praojców",

(Back to Fathers'  Land), Czytelnik, 1991.

במאי 1945 הייתי בת חמש עשרה ושוחררתי מהמחנה האחרון נוישטאדט-גלבה Neustadt-Glewe,  בשטח גרמניה. ברגע שזה קרה לא הייתי מסוגלת אפילו לשמוח בחופש שהוחזר. כאילו לפתע הרגשתי את כל כאב הסבל שהתנסיתי בו. לא ידעתי מי אני בעצם, מאיפה באתי ולמי אני שייכת? עבר עלי כל כך הרבה, אנשים רבים כל כך שפגשתי נספו ברעב, מחלות, תשישות. רבים כל כך הומתו בגז ואילו אני - כמו פירור אבק שלא נוגב - נשארתי, שרדתי מבין כולם! חלפתי על פני דורות, נצח, זמן ואירועים.

הקיף אותי עולם לא מובן, לא מוכר וגדוש בבעיות. לא תיארתי לעצמי שהחיים אחרי המלחמה יהיו קשים ומסובכים כל כך. השתדלתי לחדור לעומק של כל תופעה באינטואיציה ורגש, לנחש איך אני חייבת לנהוג. נגרמו מכך שגיאות רבות ואכזבות, כיון שלא כל מה שהלב מכתיב הוא מתאים ואפשרי. צריך היה ללמוד להבחין, לנתח, לבחור - פשוט לחיות כך, שלא לגרום סבל לאנשים, אבל גם לא להיות מנוצלים ומרומים על ידם. זה היה קשה במיוחד כיון שבבדידות שלאחר המלחמה נאחזנו עם כל הלב בביטויים הזעירים ביותר של ידידות ואפשרות אמונה בטוב כלשהו. נתפשנו נואשות בכל זיק של ידידות, אהדה...

בכל אדם הנקרה בדרכי ראיתי מישהו קרוב, מישהו שהתקשר בזכר החום והלבביות המשפחתיים שאבדו לי מזמן. הידע והשכל לא יכלו לעזור כאן הרבה, הכרחי היה אמון ואהבה. בלעדיהם לא הייתי מתנערת מסיוטי העבר ומשתרשת בעולם החדש. אולי בגלל זה לא היה בכוחם של חיכוכים ואכזבות לשבור את אמונתי בטוב, לערער את האמון באנשים. בכל פעם נדהמתי באותה מידה מחדש כשהתברר שמישהו לא היה ראוי לאמון: כשפתאום אכזב.

מכל אותם בעיות וסכסוכים (בבית אחי ובבית-הספר הפולני) גאל אותי רעיון העלייה לארץ ישראל - פלסטינה אז.

כל אחד בקיבוץ השתוקק להימצא בין הנוסעים. ציפו הרי בחוסר סבלנות לאפשרות להגשים את החלומות והתוכניות האישיים: להגיע סוף סוף לארץ המובטחת ולהתחיל שם בחיים חדשים. לא פחות משכו הרפתקאות הקשורות במסע הבלתי-רגיל. לא נמניתי על חברי הקבוצה שנכנסו מוקדם יותר לקיבוץ, לכן לא הייתי בטוחה, אם אני גם נכללתי בין הנבחרים ליציאה לדרך. המתח וההתרגשות שלי גברו. הייתי כבר נוכחת במספר פרידות כאלו מחברים. הרגשתי אז ריקנות ובדידות מוזרה. הייתי כאן זמן קצר מדי, ההם היו ראשונים - חשובים יותר. הבנתי זאת למרות שהיה לי לא נעים. כל אחד חייב לחכות לתורו וזה אורך הרבה זמן. חסרו הרי ספינות ומובילים המוכנים להשיט יהודים בדרך בלתי-חוקית לארץ ישראל ולהסתכן על כך אצל האנגלים, ששלטו אז בארץ ולא הרשו כניסת פליטים יהודים אליה.

אבל התברר שאני גם נמצאת ברשימת היוצאים. רציתי להתחלק מיד בידיעה זאת עם אחי. איש לא הורשה לצאת מהדירה. כל פרטי הנסיעה הוחזקו בסוד חמור, לא ידעתי אפילו, באיזה שעה נעזוב את רחוב פוזנאנסקה ולאן נפנה. היה קיץ, ימים ראשונים של יוני. הרכבת הביאה אותנו לעיר קטוביץ Katowice, נשארנו כאן ללון באחד הקיבוצים. אחר כך פנינו לעיר ז'ילוניה-גורהZielona Góra  ומשם התגנבנו בלילה דרך ההרים לצ'כיה. לכל המסע התלווה מתח גדול ודממה. אנשים הפכו קרובים זה לזה, עזרו ועודדו אחד את השני. מספר ימים הצטופפנו באיזה מלון מלא פשפשים בבראטיסלבה Bratislava, מכאן לפראג Praha (Prague) הנקייה, המסבירה פנים שאנשיה התייחסו אלינו באדיבות רבה. גם לאוסטריה התגנבנו בדרך בלתי-לגאלית.

במשך כמה ימים שהינו במחנה אסירים לשעבר באיירינג Airing  , עיירה גרמנית בגבול אוסטרי ובבד-רייהנהל Bad Reihenhall, עיירת נופש יפהפיה בהרים. המזון במנות לא מספיקות חולק במחנה על ידי  אונרא. שלטונות  אונרא לא רצו להכניס למחנות את הבורחים שזרמו מארצות שונות.

היה קשה. בכל מקום התנגדו לנוכחות שלנו, בכל מקום הימצאותנו הייתה בלתי חוקית. לחמנו ממש על כל דבר הכרחי לקיום, על קורת גג מעל הראש, על מזון. לא היה לנו מושג לאן ניזרק ביום הבא וכמה זמן ימשכו הנדודים. במחנות פגשנו את אלה שהגיעו לכאן לפנינו וכל כך קינאנו ביוצאי פולין, שהם יצאו ראשונים. הם היו תקועים כאן ללא תקווה, לשווא מצפים לאפשרות להגיע למטרה. לא היה להם במה לנחם אותנו ולהרגיע את חוסר הסבלנות שלנו. הם כבר הספיקו להסתגל ולהתאים עצמם לשהייה ממושכת במחנות אלה. בדרך כלל גרו פה אסירי מחנות נאצים לשעבר בני עמים שונים שלא היה להם למי לחזור, או שלא רצו מסיבות רבות לחזור לארצות הולדתם באירופה ונשארו במקום בתקווה להגר מכאן לארצות הברית, אוסטרליה או ארץ ישראל. היה זה סיכוי יחידי לעזוב את אירופה, לברוח מניסיונות זוועה, מזיכרונות המלחמה. אבל צריך היה לחכות לזה שנים! אלפים הצטופפו במחנות אלה: בודדים ומשפחות. הם התקיימו מהקצבת מזון של אונרא, ממלאכה פרימיטיבית וממסחר בלתי חוקי במטבע זר וסחר חלופי עם הגרמנים במצרכי מזון  מאונרא.
החנויות של הגרמנים עמדו ריקות, אי אפשר היה לקנות בהן כלום כמעט - המארקים גרמנים היו חסרי ערך. תמורת קפה, סיגריות או שוקולד אמריקאי היו מוכנים "אדוני העולם" מאתמול לתת דברים בעלי ערך רב ביותר!

From Zeew Klasner album: DP camp Eschwege, Kibbutz L'Shihrur in a roll-call before demonstrarion against the British, to open the gates of Eretz Israel to free immigration of the Jews, photograph: Kerber.
From right to left: Benjamin Gurewicz, Icchak Pirkus, Mendel, Chaim Birenbaum, Zarywacz (brother of  Marysia), Yona Blank, Arie Rozenfeld from Turobin, Sara, Miszka, Abraham Cygielman, Abraham Kac (killed years later in military service at the IDF), Fajga Kiferbaum, Zlata Rozen, Chana Gonszewska, not identified, Bronia, Zeew Klasner, behind him Chajka Migdalowicz, Batia Zarywacz and her sister.
 

הקבוצה שלנו הייתה נתונה להשגחת ההנהגה הראשית של "השומר הצעיר" בגרמניה. לא תמיד היינו שבעי רצון מהשגחה זו, תכופות התנגדנו, לעגנו ואפילו התמרדנו. בכל זאת נאלצנו לציית - אחרת סילקו מהקיבוץ.

הנהגה הראשית מצאה לנו מקום שהייה ממושכת במשק חקלאי בכפר ווינדישה – לייבאך Leibach Windische. לא היה לנו מושג מי הוא בעל המשק שיעניק לנו לא רק גג "מארח" לראשנו, אלא גם אפשרות ללמוד בתחום החקלאות, תחום כל כך נחוץ בארץ ישראל. אבל מיד התברר שבעל הבית הוא נאצי בהשקפותיו, חבר מפלגה נאצית לשעבר ומעריצו נלהב של היטלר. הוא החזיק אותנו בתנאים הדומים לאלה ששררו במחנות ריכוז. עבדנו מבוקר עד לילה, רעבים, מושפלים. בכפר כולם ידעו מי הוא בעל המשק, אבל עובדה זו לא הקטינה מידת הכבוד שרכשו לו השכנים, להפך. איש בכפר לא טרח להסתיר את התלהבותו לפיהרר שלהם מאתמול ואת העוינות כלפינו. תבוסתם במלחמה הכריחה אותם לסבול את נוכחותנו. חנק אותנו ממש חוסר-האונים שלנו. בערבים חילקנו בינינו את מנות הרעב, החלפנו הרהורים והערות מרות כלפי ההנהגה הראשית של השומר הצעיר. איך יכלו לשלוח אותנו למקום כזה?!

אבל נאלצנו לחכות עד אשר ימצא המחנה לפליטים-מהגרים שאונרא יסכים לקבל אותנו בו. בינתיים לא היה לנו אפילו רשות שהייה בגרמניה. בכל רגע איים עלינו מעצר ובית סוהר. נאלצנו לסבול ולשתוק. חרקנו שיניים מזעם וחוסר אונים נוכח אותו מצב מגוחך.

כעבור מספר שבועות הגיע קץ לעינוי זה. הותרה לנו שהייה באשווגה שליד קסל Eschwege bei Kassel. לפרק זמן נגמרו הנדודים, ההשפלה והפחד. נשארנו באשווגה למעלה משנה עד לנסיעה למרסיי ולבנדול. בזמן הזה היינו כמעט לגמרי מנותקים מהעולם, לא היה לנו רדיו, טלפון - אפילו המכתבים הגיע אלינו בקושי ובאיחור רב אחרי שנבדקו זמן ממושך על ידי צנזורה של השלטונות האמריקאים.

באשווגה הייתה ל"השומר הצעיר" חווה חקלאית גדולה שהוקמה בשטח שדה התעופה צבאי לשעבר. נמצאו כאן כמה קיבוצים. משפחות וזוגות נשואים לא קיבלו בדרך כלל לקיבוצים. להם היה קשה יותר לצאת לדרך הקשה והמסוכנת. הם גם לא התלהבו מרעיון שיתוף הרכוש, עבודה, הכנסות ויתר החובות הקשורים בקולקטיב. אנשים צעירים ובודדים ללא אמצעי קיום היוו גורם נוח יותר, הם סיגלו לעצמם ביתר קלות את עקרונות החיים בקיבוץ והוויתורים הנדרשים לכך. היו גם חזקים ובריאים יותר - היה פחות בעיות איתם.

לכל קיבוץ בחווה היה שם משלו, כגון "מרדכי אנילביץ'", "טושיה אלטמן", "חביבה רייך", "לשחרור" - ומדריך משלו. לחווה כולה קראו "לוחמי הגטאות". היינו כ-150  איש. עבדנו יחד בחווה בגן ירק, שתילה ואיסוף תפוחי האדמה, גם במטבח ובחדר האוכל. כל אחד עבד במקום שנקבע לו על ידי מי שנבחר לתפקיד סדרן העבודה. בקשר לכך היו גם לא מעט בעיות ובירורים שונים באסיפות הקיבוץ. לא כל אחד הסכים לבצע את שהטילו עליו. לא כל אחד התאים לתפקיד שהטילו עליו. כל קיבוץ ישב בנפרד לארוחות באותו חדר- אוכל. הוא גם ניהל את אסיפות חבריו בנפרד. כולם השתייכו לאותה תנועה פוליטית.

הקיבוץ שלנו הגיע לחווה האחרון - וכמובן, היה האחרון בתור ליציאה ולעליה. אלה שבאו לפנינו לחווה באשווגה הכירו כאן כל פינה והתמצאו מצוין בתנאים השוררים. התפעלנו מהעובדה שהם כבר מזמן שכחו את הרעב והמחסור. בהתחלה לא האמנו שאי פעם נאכל לשובע בגרמניה. עכשיו למדנו מניסיונם, התיידדנו איתם ובילינו יחד בערבים בריקודים ובשירה תחת השמים הפתוחים. שרנו באידיש ובעברית. רקדנו במעגלים גדולים הורה ועוד ריקודים של החלוצים הארצישראלים.

חברים אחדים מקבוצות שונות מצאו להם "אהבות" בקיבוצים השכנים ועברו לשם ברצונם להתאחד עם בחירי ליבם. אבל למרות ששהינו באותו בנין - עזיבת קיבוץ אחד לטובת האחר נחשבה לבגידה כמעט...

בדומה לשוכני מחנות המהגרים האחרים גם אנחנו קיבלנו הקצבות מאונרא ¹⁾  UNRRA (The United Nations Relief and Rehabilitation Administration) בנוסף היה לנו מזון מהחווה כמו ירקות, חלב, בשר. רוב המצרכים מתוצרת עצמית וחלק מההקצבה האמריקאית החלפנו אצל הגרמנים בציוד טכני רב-ערך שהיה קשה להשגה בארץ ישראל. תמורת הכסף שנשאר ממכירת מצרכים אחדים קנינו לנו בגדים חדשים, שעון לכל אחד, מצלמה ואקורדיון גדול לשימוש של כלל הקיבוץ. ובכך לא טעמנו כמעט מהשוקולד, הקפה ועוד מטעמי או.נ.ר.א. דברים אלה היו ליסוד המסחר החלופי. כל הזמן נדרשנו לוויתורים והקרבה לטובת הכלל: לקיבוץ שלנו, להנהגה הראשית, וכמובן לקיבוץ בארץ ישראל הרחוקה, הלא מוכרת לנו עדיין. האחרונים בייחוד נחשבו מעל הכל. אחריהם ניצבו בסולם הכבוד העליון חברי התנועה מפעם, מלפני המלחמה... ושכבר ידעו עברית! ואלה שכבר ידעו עברית, היוו את העלית הנהנת מהערצה ומתהילה הגדולות ביותר. הם היו לנו למדריכים ולמופת.

אין-ספור מריבות ואסיפות ללא סוף נבעו מעניין הבגדים החדשים שכינו אותם "בגדי עליה" - הבגדים לנסיעה לארץ ישראל. זאת אומרת שאסור באופן מוחלט להתלבש בהם בחווה. אבל הארץ, כמו הדרך אליה, היו מאוד מאוד רחוקים ואנחנו השתוקקנו להתקשט בבגד חדש. וכך התחילו סקנדלים, ישיבות, נזיפות - ואפילו איומי סילוק מהקיבוץ. ובעצם, על מה?! הבנו שרצו ללמד אותנו משמעת חמורה של הקולקטיב. עם זאת אחרי כל מה שעבר עלינו במלחמה היה זה יותר ממגוחך. 

האנשים במחנות השתדלו לארגן איכשהו את חייהם. הקימו בתי-ספר בהם לימדו מקצועות שונים. נוצרו קבוצות אומנים בהן הופיעו שחקנים מוכשרים והתקיימו מועדוני ספורט. אבל לא היו אלה חיים נורמלים. הכל היה ארעי, רופף, מבוסס על ספסרות ומשחית. בעיקר חיפשו שעשועים, תענוגות, רווחים מהירים.

בקיבוץ שררה אוירה שונה לחלוטין. איש כאן לא חשב על תועלת פרטית, לא השתדל להשיג כסף או רכוש כלשהו. למדנו את יסודות השפה העברית, שמענו הרצאות על ציונות, סוציאליזם, על ארץ ישראל. לימדו אותנו לשיר, לעבוד, לצעוד, להיות פועלים ממושמעים וגאים בחווה, ובעיקר בעתיד - בארץ ישראל.

Ben Gurion makes a speech in Eschwege DP camp, 1946. To his right stands Shika Bruk, a delgate from Eretz Israel

כל יום לפני הארוחות נאלצנו לשיר סידרה שלמה של שירים עבריים. ישבנו כולם לאורך שולחנות גדולים ואסור היה להתחיל לאכול עד שלא נסיים את הרפרטואר... שרנו בקולי קולות, נלהבים מהתכנים העבריים אותם עיוותנו ללא רחמים, כיון שלא הבנו כמעט אף מלה מהם.  במשך השבוע התכוננו אחרי העבודה לערבי שישי - "עונג 㬝בת".  למטרה זו נבחרה ועדת תרבות שכללה חברים בעלי כשרון כתיבה, ציור ונגינה.

ערכנו עיתון המוקדש לענייני הקיבוץ שלנו. בערבי שישי ערכנו שולחנות במפות לבנות, במאכלי חג. לבושים בחצאיות או במכנסיים כחולים, חולצות לבנות ועניבות שחורות סביב הצוואר ישבנו ראשית כל במעגל - וכרגיל - פתחנו בסדרת השירים הקולנית. אחרי האוכל קראנו את הרשימות שהוכנו קודם לכן. חלק כתבו באידיש, חלק, ואני גם - בפולנית. הנושאים היו שונים: זיכרונות, תוכניות לעתיד. לפעמים ערכנו הצגות קצרות. לסיום רקדנו תמיד הורה סוערת. ריקודי טנגו או ואלס היו אסורים בקיבוץ, אבל בכל פעם כשהמדריך "התנדף" מהמקום לא הקפדנו על האיסור. זה ניראה לי מוזר אבל לא ניתן להתווכח עם סדרי הקיבוץ. אוי למי שהמדריך תפס אותו בעבירה על הוראותיו.

היינו שקועים במחשבה יחידה על החיים בקיבוץ בארץ ישראל. הכי מסובך היה להגיע לתחנה הנשגבת. שם, במקום נסתדר כבר עם היתר - ובלבד להגיע! בייחוד כשהמנהיגים הציונים ביקרו בגרמניה בזה אחר זה וקראו ליהודים בנאומים לוהטים לבוא ולהשתקע בארץ ישראל. היו ביניהם בן- גוריון, זרובוול, מאיר יערי - מנהיג התנועה שלנו. הקשבנו להם בדריכות ובהתרוממות רוח. המלים שלהם היו לנו חלום ותקווה.

חלפו חדשים. מארק אחי הבכור, היחיד שניצל מכל משפחתי, אשר החליט על הצטרפותי לקיבוץ במטרה להגיע לארץ ישראל, לא תיאר לעצמו שהמסע יהיה כל כך ארוך ומסובך. כמה מבין הידידים שלו משנות לימודיו בפריס לפני המלחמה ניצלו והם עדיין היו שם. הוא פנה אליהם עכשיו שיעזרו לו להביא את אחותו מגרמניה לצרפת. הוא כתב לי על תוכניתו החדשה. אני אסע לפריס ואלמד שם. ידידיו ידאגו לי. הם ישלחו לי ניירות ויטפלו בי בפריס. הוא ואשתו בקרוב יסיימו את לימודיהם ויבואו אלי. שוב נהיה יחד. לאחר סיום הלימודים בתיכון ובאוניברסיטה אוכל לנסוע לארץ ישראל, אם ארצה בכך... נאלצתי לציית לאח המבוגר ממני ב-11 שנים. נסעתי לפריס. הקיבוץ קיבל זאת כבגידה.

בסוף אוקטובר קיבלתי במפתיע טלפון מרמי, מדריך הקיבוץ שלנו . הוא נמצא אצל קרוביו הפריזאים ולא היה מסוגל בשום אופן לתקשר איתם. הוא לחץ עלי שאעזור לו. אפפה אותי התרגשות בלתי רגילה כששמעתי את קולו בשפופרת. היה לי הרושם שחזרתי לעולם הישן והפחות מסובך. למחרת התייצבתי בבית קרוביו. נודע לי מיד שהקיבוץ נמצא כבר במרסיי ומצפה להפלגה לארץ ישראל... השלב האחרון במסע! המלים של רמי גרמו לי לדפיקות-לב מזורזות. רציתי לשמוע ממנו כמה שיותר. רק הוא יכול היה לזנק לפריס, לאחרים לא ניתנה אפשרות כזאת. הצטערתי על כך מאוד. בכל זאת שמחתי מהפגישה, כאילו דרך רמי קיבלתי את פני הקיבוץ כולו. אבל כאן, בדירה הפריזאית, הצטייר בעיני המדריך באור שונה לחלוטין. עלוב כלשהו, חסר חינוך. הוא עורר בי הרגשה לא נעימה של רחמים משפילים. היו רגעים שפשוט התביישתי בשבילו... תרגמתי לצרפתית את דבריו וצנזרתי אותם כדי שלא לפגוע בקרוביו. הם נולדו בצרפת, היו מושרשים בארץ הזאת, קשורים אליה. לא הכירו את בן משפחתם הפולני - לא הבינו אותו, לא רק בגלל שלא דיבר בשפתם. סיסמאות קולניות על ציונות ועל ארץ ישראל שהמדריך נהג להשמיע בהצלחה בחווה המנותקת מהעולם באשווגה לאנשים שלא היה להם איש ודבר - כאן נשמעו מגוחכים  ואפילו חסרי טעם-טוב. אילו סיפר משהו על עצמו, על גורל המשפחה או שאל פרטים עליהם! הרי הם לא הכירו בכלל זה את זה, והוא ישר נאם על החובה של כל יהודי לנסוע לארץ ישראל ועל העליונות המוסרית של אנשים כמוהו, החיים בקיבוצים.

בקושי התאוששתי וחזרתי למסלול הלימודים, אבל לא יכולתי להשלים עם המחשבה שהגיע השלב האחרון של המסע לארץ ואני אשאר בצרפת. ביום בו המדריך אמור היה לעזוב את פאריס, ידעתי כבר שלא אתן לו להיעלם. רק אני יכולה להחליט מה טוב בשבילי! תחילה פחדתי שאם הבית תפנה למשטרה ובאופן כזה תמנע ממני את אפשרות הנסיעה לחוץ-ארץ בלי רשות האפוטרופוסים שלי. חשבתי כבר על בריחה... וכאן פתאום גיליתי דווקא  תמיכה חמה מצדה!

למחרת בבוקר הגענו למחנה עולים במרסיי. כולם בקיבוץ גילו הפתעה ושמחה לשובי.  הם גרו בצריפים עלובים, אפורים. מיטות ברזל מכוסות בשמיכות כהות, שולחנות-עץ פשוטים, צפיפות. ואני כאן בבגדים פריסאים אפנתיים, תסרוקתי הרמה, חצאית קלוש ארוכה ונעלי עקב גבוהים... כולם נוגעים בי, שואלים שאלות בהתפעלות מעורבבת בלעג. כאילו ביקשו להסתיר את מבוכתם ומרירות שלא יכלו לראות בעצמם את פריס המפורסמת. הרגשתי ביניהם כמו גביר בעיירה ענייה ונשכחת. הם הצטופפו סביבי, חיקו אותי... לא הייתי עוד זו שעזבה אותם ואת אשווגה לפני כמה חדשים, שגורשה משם כמו בוגדת. הם דנו באותן בעיות, היו להם אותן תסרוקות, לבשו אותם בגדים. עבורם הזמן נעצר מלכת המחנה העקורים באשווגה.

Eschwege DP camp: Chaim Birenbaum, photographer: Kerber. Written in Polish:

 to my dear friend Miszka, for memory, Haim Eschwege 26/7/1947.

מחנה עקורים  אשווגה , חיים בירנבאום. כתוב בגב התמונה (פולנית) :  למישקה חברי היקר למזכרת, חיים 27.7.1947

כעבור שבועיים העבירו אותנו לאחוזה יפהפייה בבנדול Bandol – כפר נמל קטן בדרום צרפת, משם היינו אמורים להפליג לארץ ישראל. האחוזה השתייכה ליהודי עשיר, שהועיד אותה לניצוליי השואה המחכים כאן לספינה לארץ ישראל. היא שכנה על שפת הים. האקלים כאן היה נוח וחמים. גן-עדן קטן בו אפשר לשכוח את העולם כולו. היו המון אנשים מכל מיני ארצות, דוברי שפות שונות, נבדלים זה מזה בגילם, במראם ובהשקפות עולם, אבל מאוחדים בשאיפה המשותפת להגיע לארץ ישראל. היה טוב לחוש את האחדות הזאת, להתבונן, לשמוע ולא להרגיש מבוכה בגלל השמות היהודים ושפה. לזרים לא הייתה כאן דריסת רגל. אנשי "הבריחה" דאגו לכך בחומרה. שמרו בקפידה על ה"מבצר" הזה.

כל הזמן הועברו כאן שמועות, ידיעות חדשות או השערות על החיים בארץ ישראל ועל הסיכויים להגיע אליה מהר. דובר הכי הרבה על ספינות, על מובילים, על אלה שיסעו הראשונים. היו רכילויות שונות, התאהבויות, בגידות, פרידות והשלמות. התקיימו ביחד קבוצות שונות, זרמים פוליטיים - בעלי ברית ויריבים. הדבר עורר מרץ מוזר וסוחף למרות התנאים הקשים, הדוחק והמחסור מכל הסוגים. שכחתי את המוסד ליתומים יהודים בשםVirofly  ליד פריס בו שהיתי, מוסד יפה, הטובע בשמש ובירק, אבל עדיין נשמתי את האוויר של צרפת שבה לא עינו אותי זיכרונות וסיוטים מהשואה.

השהייה בבנדול הייתה קצרה יחסית. בסתיו 1947 מישהו העיר אותנו באמצע הלילה. קפצנו מהמיטות ומשכנו עלינו את הבגדים. תורנו הגיע! האחרים קינאו בנו שסוף-סוף אנחנו עוזבים את אירופה. ציפינו הרי בחוסר סבלנות יחד עם אלפי אנשים לרגע שתגיע הספינה עבורנו. בקושי יכולתי להאמין שעכשיו כבר ניסע. היה נדמה לי שלעולם לא יבוא קץ לנדודים שלנו. בצרפת יכלה המשטרה לעצור אותנו ולהחזיר מהדרך, ועכשיו איימה אותה סכנה מידי האנגלים ששלטו בארץ ישראל ומנעו את כניסת היהודים אליה. האנגלים עצרו ספינות בים שהסיעו יהודים ושלחו אותם אחר כך למחנות הסגר בקפריסין, וזאת כאשר זכר גדרות-התיל היה עדיין כל כך טרי!

לכל אחד הייתה זכות לקחת איתו 10 ק"ג מטען בלבד. שום כסף, מסמכים, תמונות. הקבוצה שלנו מנתה כשלושים בחורים ובחורות. הלכנו מהר אחרי המוביל, מבלי לדעת את הדרך, או את הכיוון. נענו בדריכות, בשקט, מהורהרים - מאושרים. כשהגענו לנקודה שנקבעה, התחלנו לרדת מצוקי סלעים גבוהים ותלולים, מועדים כל פעם. הסתכלנו בתשומת לב לכל הצדדים אם מישהו לא עוקב אחרינו. פחדנו עכשיו בעיקר מהפטרולים הצרפתים, משום שאם יגלו אותנו, יעצרו את הפלגתנו, ומי יודע לכמה זמן?! השתדלנו לתמוך אחד בשני, להרגיע, לעודד. הדרך הייתה מדי פעם קשה יותר, התרמילים הפריעו והכבידו, הצמא הציק. בקושי נסחבתי אחרי החברים.

מעולם לא הייתי ספורטאית טובה, לפני בואי למרסי עברתי ניתוח אפנדיציט ועדיין לא הרגשתי טוב. פחדתי מאד שבאחד הרגעים הקשים של הירידה מהסלעים אתגלגל לתוך התהום. הבחורים שזחלו בקרבתי וראו את מבטי המבוהל צחקו אלי, או עלי... אבל בצורה כזאת רק הוסיפו לי אומץ. לא הייתה דרך אחרת, קלה יותר. נאלצתי לאסוף כל הכוחות, לחנוק את הפחד, לא להסתכל למטה ורק להמשיך קדימה צעד אחר צעד. בסוף נגענו בחול הרך. לא האמנתי למראה עיני כשכבר עמדתי על החוף. הסתכלתי על ראשי הסלעים הגבוהים, העוינים ולא האמנתי שהצלחתי לרדת מהם... אילו ראיתי קודם את גודלם, לא הייתי מעזה ללכת דרך כאן בשום מחיר! עכשיו הבטתי מלמטה, תשושה ומאושרת, שבכל זאת הצלחתי לעבור את הדרך הזאת. עוד ועוד אנשים ירדו אל החוף והצטרפו לקבוצה שלנו. היינו יחד כ-120 איש.

מרחוק הצטיירו קווי ספינה כלשהי. אורות כבויים - כתם קטן, שחור בלב-ים. מזה כמה שנים היא היתה מטרתנו, חלום! סירות גומי חיכו לנו ליד החוף. ישבנו בהן בקבוצות קטנות. המים חדרו פנימה באין מפריע. גברים מ"ההגנה" שנשלחו מארץ ישראל משכו את הסירות אל הספינה בעזרת חבלים. הקשבתי בדריכות לאיתני הטבע הרועשים מסביב - לאין סוף מים אדירים עוצרי נשימה. כולם שתקו. אסרו עלינו לדבר. אוירה מרוממת, מלאת מתח ומסתורין.

מקרוב נראתה לי הספינה כאוניה אמיתית... הבחורים עזרו לבחורות לרדת פנימה בסולם מחבל מתנדנד. לצחוקם הקולני של הבחורים שעמדו בפתח, נפלתי עם הראש פנימה לספינה, אבל למרבה המזל, ישר בזרועות אחד מהם. הוא הוביל אותי דרך פרוזדור צר ואפל לדרגש במקום שקבעו לי. הדרגשים היו תלת קומתיים, שררה בהם צפיפות שלא ניתנת לתיאור. סידרו אותנו כמו דגים בחבית! נאלצנו לשהות מתחת לסיפון. כדי להטעות את הפטרולים הצרפתים והאנגלים הניפו דגל תורכי על התורן וצבעו את גוף הספינה בצבעים של ספינות דייג תורכיות. חילקו לנו מיד שקיות למקרה של הקאה. הדרגשים היו נמוכים מאוד וצפופים, אפשר היה לנוע בהם בשכיבה בלבד. הייתה זאת ספינת דייג שנועדה לכ-30 אנשי צוות - ואנחנו היינו  120 נפשות! קראנו לספינה "הפורצים"...

לפתע המנוע המשומש חרק בצרידות, התנשף בכבדות כקטר. מתהפכת מצד לצד - הספינה זזה. קריאות, אנחות, צחוק. כולם דיברו, סיפרו, חשבו בקול רם. המובילים השתדלו לשווא להשתיקנו. הזהירו ואיימו שהצרפתים יגלו ויעצרו אותנו. לא יכולנו להירגע. עומס הרשמים היה רב מדי. היה קשה  להתגבר על הרצון להתחלק בהם. איש לא נרדם באותו לילה. רק לפנות בוקר, כשכבר חסר כוח לצעקות ולמריבות על מקומות - השתתק הכל, אבל גם זה רחוק היה מרגיעה מוחלטת. מדי פעם קול אחר הפריע את השקט.

בסוף הפרוזדור דלק אור חלוש, צהבהב. על הדרגש היה חושך. התברר כי גולדה ואדם נמצאים לידי. החלפנו כמה מלים, התחלקנו בחוויות האחרונות. צחקנו  על התנאים הקשים בהם שהינו, על הצפיפות, חוסר אויר טרי. התפללנו להגיע במהרה לארץ ישראל ללא הפתעות בלתי נעימות. הספינה רעדה מדי פעם יותר. כמעט כולם נתקפו בבחילות.

המסע התמשך. זמן קצר לאחר ההפלגה ללב-ים התקלקל המנוע. הקברניט הצרפתי, אדם קטן, גוץ, שתוי כל הזמן, פקד לעלות מפרשים... אנשים נתקפו במחלת ים, התעלפו. נחנקנו מתחת לסיפון, כיוון שרק בפעמים נדירות מאוד הורשנו לצאת החוצה. האנגלים סקרו את הים גם מהאוויר ומספינות מיוחדות, כדי לגלות פליטים יהודים הפונים בדרך בלתי-לגאלית לארץ ישראל. נעלמה האווירה המרוממת שלוותה אותנו עד כה. התעייפנו מהשמועות על המצב הקשה בארץ ישראל ועל סיכויינו להגיע אליה בביטחון. אי אפשר היה לבלוע את שימורי הדגים המלוחים, ואת הצנימים הקשים כאבן. הם היוו מזון יחיד שחילקו לנו המובילים מההגנה. אפילו מים לא קיבלנו בכמות מספקת. התקדמנו באיטיות על פני הגלים הסוערים. הייאוש העמיק.

חלמנו כבר רק להגיע לקרקע מצוקה ולא חשוב איפה זה יהיה - קפריסין או מקום אחר ובלבד להשיג כבר את החוף! וסביבנו רק מים, שמים וגלים המנדנדים את הספינה.

פתאום הבחינו שבקרבתנו טובעת ספינה הדומה לשלנו. מיד פתחו במאמצים להצילה. בספינה נמצאו עולים ממרוקו, כחמישים נפשות. בין הניצולים היו חולים, פצועים, נשים בהריון. הם הועברו אלינו. איך הצליחו למצוא כאן מקום בצפיפות הזאת, רק אלוהים יודע! ישר התחילו לשיר ולמחוא כפיים בקצב המנגינות המזרחיות, התעלמו מהמהומה סביבם והתשישות של כולנו. אולי ביטאו בכך את הוקרתם, שמחה על הצלת חייהם.

היה כבר סוף נובמבר 1947. התקרבנו באטיות לחופי ארץ ישראל. שכבנו כמעט כל הזמן בצחנה ובצפיפות מתחת לסיפון. מי שהתעלף, קיבל מנת מים נוספת ופלח קטן של לימון. התנחמנו שבקרוב נאכל תפוזים ככל שנרצה... בינתיים הם היו חלום רחוק בלבד. באווירה לא עליזה זו הגיעה אלינו הידיעה שבאומות המאוחדות הוחלט על הקמת מדינת ישראל בשטחים המיושבים על ידי יהודים! כולם התחילו להתנשק ולבכות משמחה. שוב אפפה אותנו התלהבות ותקווה. שכחנו לרגע את הסבל והמחסור. מעכשיו שטנו למדינה שלנו ולא לפלסטינה האנגלית.

הספינה סובבה שעות רבות ליד גבולות דרומיות של ארץ ישראל. המובילים מההגנה שבמשך כל המסע היו בקשר אלחוטי  עם חבריהם בארץ וקיבלו מהם את כל התדרוך, התכוונו להוריד אותנו שם על החוף. אבל זה לא הצליח. האנגלים שמרו בקפידה על המוקדים שתוכננו על ידי ההגנה. נאלצנו להמשיך להסתובב על פני הים ולחכות להזדמנות מאושרת כדי להתגנב לחוף בלא שירגישו בנו. שטנו בקרבת אלכסנדריה ומקומות אחרים, התקרבנו לארץ והתרחקנו ממנה לסירוגין.

בלילה ה-5 לדצמבר 1947 הספינה הטילה עוגן בקרבת תל-אביב. באורות כבויים עצרה הרחק מהחוף כמו לפני שבועיים בבנדול. סוף המסע? התפללנו לכך בכל הלהט שבליבנו.

מבעד לפתח הסיפון נראו כבר נצנוצי אורות מהבתים של תל-אביב... כולם נדחקו עכשיו בתקיפות אל פתח הסיפון ולדרגשים העליונים, כדי להיווכח בכך במו עיניהם ולראות מה קורה בחוץ. האם לא מגיעים האנגלים כדי לשלוח אותנו לקפריסין? שרר מתח עצום, הלבבות הלמו בתוכנו חזק, לא היה גבול להתרגשות. המובילים צעקו שנזוז מהפתח. יכולים להרגיש בנו, ויהיה רע! אבל לא היה קל להתאפק. מדי פעם מישהו אחר הציץ ומסר ליתר אנשים מה הוא רואה. המתח והעצבנות שלנו גברו מרגע לרגע.

לפתע הופיעו מהחושך קווי סירות קטנות. הסירות התקרבו אלינו במהירות ובקלילות. בסוף השיגו אותנו. הגברים קפצו בחרישית על הספינה. בשקט חילקו הוראות ועזרו לאנשים לרדת אל הסירות. הורו לנו להשאיר את התרמילים - הם יביאו אותם אחר כך. אנחנו מוכרחים להזדרז לפני שהאנגלים ירגישו בנו. המובילים תפסו בידיהם הבטוחות והחזקות את המשוטים והתקדמו איתנו לעבר אותם אורות המהבהבים בידידות - לחוף, י㲙ר לתל-אביב! זרקורים של ספינות האנגלים הסורקים את השטח פילחו מדי פעם את החושך. בכל זאת הם לא השיגו אותנו. עוד כמה עשרות מטרים - ואנחנו במקום!

על שפת החוף ציפו לנו עשרות אנשים שאורגנו במיוחד על ידי ההגנה. מיד התערבנו בתוך ההמון כדי שלא נתפס בידי האנגלים, אם יופיעו לפתע. הוגש לנו תה חם, תפוזים, ממתקים וליוו אותנו למכוניות הממתינות, כדי להסיע אותנו לבתים שנקבעו בתל אביב. הכניסו 3-2 נפשות בכל דירה שם המארחים התחילו לטפל בנו בלבביות. לאחר שסידרו את האנשים במקומות בטוחים הביאו "השייטים הליליים" את החפצים שלנו מהספינה. הכל התנהל בזריזות ובמיומנות. הלילה הזה היה כמו סרט פנטסטי, סיפור אגדה... התגשמות חלום.

¹⁾ UNRRA: The United Nations Relief and Rehabilitation Administration (UNRRA) was created at a 44-nation conference at the White House on November 9, 1943. Its mission was to provide economic assistance to European nations after World War II and to repatriate and assist the refugees (Displaced Person) who would come under Allied control. The U.S. government funded close to half of UNRRA's budget

Eschwege 15.10.1947, photograph: Kerber The Kibbutz members working in the farm, which was a military airport in the War. The agriculture work included livestock, cattle stall, hen-house, sheep flock, cultivating vegetables, potatoes. They also had horses. Their Kibbutz supplied vegetables to other Kibbutzim in the camp. At the top of the hay is Yona Brochanski, Mendel Aharonowicz to the right, Zlata Rozen and Halina Balin (Birenbaum). Written in Polish: אשווגה, מחנה עקורים, 15.10.1947, צלם קרבר, חברי קבוץ השומר הצעיר "לוחמי הגיטאות"  עובדים בחווה חקלאית שנבנתה במחנה אשר  היה שדה תעופה צבאי גרמני בזמן המלחמה. בגב התמונה כתוב: תמונה זאת עדיין מהקיבוץ מגרמניה אני שולחת לך כדי שגם לך מארצ'ק תהיה מזכרת מאותם ימים "בריאים" של עבודתי הקשה - הלינה

Halina Birenbaum

 “Aliya Bet” – Nielegalna podróż do Palestyny (Erec-Izrael)

 Fragmenty z mojej książki Powrót do ziemi praojców, Czytelnik 1991

 W maju 1945 roku miałam piętnaście lat. Zostałam wyzwolona w obozie Neustadt-Glewe na terenie Niemiec. W chwili, gdy to nastąpiło, nie potrafiłam nawet cieszyć sią odzyskaną wolnością. Jakbym nagle odczuła ten cały ból przeżytych cierpień. Nie wiedziałam, kim właściwie jestem, skąd pochodzę, do kogo przynależę. Tyle przeszłam, tak wielu ludzi, których spotkałam, zginęło z głodu, chorób, wycieńczenia. Tak wielu zagazowano, a ja – jak pyłek kurzu nie starty – zostałam, przeżyłam ich wszystkich! Minęłam pokolenia, wieczność czasu i zdarzeń.

…Otoczył mnie niepojęty, nie znany świat i ogrom jego problemów. Nie wyobrażałam sobie, że życie po wojnie okaże się tak skomplikowane i trudne. Starałam się zgłębić intuicją i uczuciem każde zjawisko, odgadnąć, jak powinnam działać. Wynikały z tego liczne błędy i rozczarowania, gdyż nie wszystko, co dyktuje serce, jest zawsze trafne i możliwe. Należało nauczyć się rozpoznawać, analizować, wybierać, - po prostu żyć. Tak, aby nie sprawiać cierpienia ludziom, ale też i nie dawać się wykorzystywać, oszukiwać. Było to szczególnie trudne, gdyż w tej samotności powojennej czepiano się kurczowo i ufnie byle przejawu życzliwości i sympatii. W każdym człowieku widziałam kogoś bliskiego, kto kojarzył mi się z dawno utraconym rodzinnym ciepłem i serdecznością. Wiedza i rozum niewiele mogły pomóc, konieczna była wiara i miłość. Bez nich nie otrząsnęłabym się z przeżytych koszmarów, nie zakorzeniła w nowym świecie. Może dlatego nieporozumienia i rozczarowania nie były w stanie złamać mojej wiary w dobro i podkopać zaufania do ludzi. Wciąż jednakowo zdumiewałam się, gdy ktoś okazał się tego niegodny, gdy niespodziewanie zawodził.

...Z licznych tarapatów i konfliktów wybawił mnie pomysł wyemigrowania z kibucem do ówczesnej Palestyny (Erec Izrael). W kibucu każdy pragnął być wśród wyjeżdżających. Oczekiwano wszakże z niecierpliwością na możliwość zrealizowania własnych marzeń i planów. Dotrzeć wreszcie do Ziemi Obiecanej i rozpocząć tam nowe życie. Nie mniej pociągały przygody tej niezwykłej wyprawy. Nie należałam do grupy towarzyszy, którzy wstąpili wcześniej do kibucu w Warszawie, nie byłam więc pewna, czy i ja wchodzę w skład wyruszających w drogę wybrańców. Wzmagało to moje wzruszenie i napięcie. Byłam już obecna przy kilku takich rozstaniach. Odczuwałam wtedy dziwną pustkę i osamotnienie. Byłam tu zbyt krótko, tamci byli pierwsi – ważniejsi. Rozumiałam to, ale było mi przykro. Należało czekać na swoją kolejką, i to długo. Brakowało bowiem statków, które były gotowe przewieźć Żydów nielegalnie do Palestyny, narażając się władzom brytyjskim, sprawującym wówczas kontrolę nad Palestyną i nie wpuszczającym żydowskich rozbitków.

...Okazało się jednak, że znajduję się na liście wyjeżdżających. Nie pozwolono nikomu opuszczać mieszkania. Wszystkie szczegóły podróży utrzymane były w ścisłej tajemnicy, nie wiedziałam nawet, o której godzinie będzie wymarsz z Poznańskiej w Warszawie i dokąd. Było lato, pierwsze dni czerwca 1946 roku.

...Pociąg odwiózł nas do Katowic, gdzie przenocowaliśmy w jednym z kibuców. Następnie udaliśmy się do Jeleniej Góry, skąd nocą przekradliśmy się przez góry do Czechosłowacji. Całej przeprawie towarzyszyło wielkie napięcie i cisza. Ludzie stali się sobie bliscy, pomagali sobie nawzajem i dodawali odwagi. Przez kilka dni tłoczyliśmy się w jakimś zapluskwionym hotelu w Bratysławie, potem w czystej, gościnnej Pradze, gdzie ludzie okazywali nam wiele życzliwości. Do Austrii również przekradliśmy się nielegalnie.

Kilka następnych tygodni spędziliśmy w obozie dla byłych więźniów w Airingu, miasteczku na granicy austriackiej, i w Bad-Reichenhall, pięknej miejscowści uzdrowiskowej w górach. Żywność w niedostatecznych ilościach wydzielała w obozie UNRRA. Władze UNRRA nie chciały wpuszczać napływających wciąż uciekinierów z różnych krajów.

Było ciężko. Wszędzie sprzeciwiano się naszej obecności, wszędzie byliśmy nielegalni. Walczyliśmy dosłownie o wszystko, co było konieczne do życia, o dach nad głową, jedzenie. Nie mieliśmy pojęcia, dokąd rzucą nas nazajutrz i jak długo będzie się ciągnąć nasza wędrówka. W obozach emigrantów spotkaliśmy tych, którzy dotarli tu przed nani, a którym zazdrościliśmy tego pierwszeństwa. Tkwili tu beznadziejnie wypatrując na próżno możliwości dotarcia do celu. Nie mieli czym nas pocieszyć i złagodzić naszego zniecierpliwienia. Oni już zdążyli się oswoić i przystosować do wegetacji w tych lagrach. Przeważnie mieszkali tutaj byli więźniowie obozów hitlerowskich różnych narodowości, którzy nie mieli do kogo albo nie chcieli wrócić do swych krajów ojczystych w Europie i zostali na miejscu w nadziei na emigrację do Ameryki, Australii, bądź Palestyny. Była to jedyna szansa opuszczenia Europy i ucieczki od strasznych doświadczeń i wspomnień wojennych. Ale trzeba było czekać na to lata! Tysiące ludzi tłoczyło się w tych obozach: samotni, rodziny. Utrzymywali się z przydziałów UNRRA, z prymitywnego rzemiosła, z nielegalnego handlu walutą i handlu wymiennego produktami UNRRA z Niemcami. Sklepy niemieckie były puste, niemal niczego nie można tam było kupić – marki niemieckie były bezwartościowe. Za kawę, papierosy lub czekoladę amerykańską niedawni „panowie świata” byli gotowi oddać najcenniejsze rzeczy!

Nasza grupa podlegała opiece Głównego Zarządu Haszomer Hacair w Niemczech. Nie zawsze byliśmy zadowoleni z tej opieki, często sprzeciwialiśmy się, drwiliśmy, a nawet buntowaliśmy się. Musieliśmy być jednak posłuszni – inaczej wydalano z kibucu.

Główny Zarząd znalazł nam miejsce na dłuższy pobyt w gospodarstwie rolnym we wsi Windische-Lebach. Nie mieliśmy pojęcia, kim jest właściciel tego gospodarstwa, który zaofiaruje nam nie tylko „gościnny” dach nad głową, lecz także możliwość nauki w dziedzinie rolnictwa, dziedzinie tak przydatnej w Erec Izrael. Okazało się rychło, że był to nazista z przekonania, były członek partii narodowosocjalistycznej, wielbiciel Hitlera. Trzymał nas w warunkach podobnych do tych, które panowały w obozach koncentracyjnych. Pracowaliśmy od rana do nocy o głodzie, upokorzeni. Wszyscy we wsi wiedzieli, kim jest gospodarz, nie ujmowało mu to szacunku sąsiadów, przeciwnie. Nikt we wsi nie ukrywał swego entuzjazmu do wczorajszego fürera i wrogości do nas. Klęska w tej wojnie zmuszała ich do tolerowania naszej obecności. Dławiła nas ta bezsilność. Wieczorami dzieliliśmy między sobą głodowe porcje jedzenia, wymienialiśmy gorzkie refleksje i uwagi o Głównym Zarządzie. Jak mogli nas posłać w takie miejsce?!

The youth pioneers from the Kibbutz of Hashomer Hatzair  in the DP Eschwege. Standing to the right: Yona Brochanski, Dawid Ostrolenker, Halina Balin (Birenbaum), Binyamin Gorewicz, Miszka Fendel, Szoszana his wife, Sara Presler, Lea, Abraham Kac.

Sitting from the right: Zlata Rozen, Ewa, Leopold, Chana Gonszewska, Jankele Oszman, Icchak Pirkus, Icchak Rozen. Lying: Mendel Aharonowicz.and Zeev Klasner

Należało czekać, aż znajdzie się jakiś oboz emigrantów, gdzie UNRRA zgodzi się nas przyjąć. Na razie nie mieliśmy nawet prawa pobytu w Niemczech. W każdej chwili groziło nam aresztowanie i więzienie. Musieliśmy więc cierpieć i milczeć. Ściskaliśmy zęby w bezsilnej wściekłości wobec naszej absurdalnej sytuacji.

Po kilku tygodniach nastał kres tej męki. Zezwolono nam na pobyt w Eschweige koło Kassel. Skończyła się tymczasowa tułaczka, upokorzenie, głód i strach. Pozostaliśmy w Eschweige ponad rok, aż do odjazdu do Marsylii i Bandolu. W tym okresie byliśmy niemal zupełnie odcięci od świata, nie mieliśmy, radia, gazet, telefonów – nawet listy z ledwością do nas docierały, a i to z ogromnym opóźnieniem i po długotrwałym sprawdzaniu przez cenzurę władz amerykańskich.

... W Eschweige Haszomer Hacair posiadał dużą farmę, którą założono na terenie byłego lotniska wojskowego. Znajdowało się tutaj kilka kibuców. Małżeństw czy rodzin przeważnie do kibuców nie przyjmowano. Im byłoby trudniej ruszyć w tak ciężką i niebezpieczną drogę. Nie byli także entuzjastami wspólnoty mienia, pracy, dochodów i wszelkich innych obowiązków dotyczących kolektywu. Ludzie młodzi i samotni, bez żadnych środków utrzymania, stanowili element o wiele bardziej podatny na kibucowe ideały i różne wyrzeczenia z nimi związane. Byli też silniejsi i zdrowsi – sprawiali mniej kłopotów.

Każdy kibuc na farmie miał swoją nazwę (np. „Mordechaj Anielewicz”, „Tosia Altman”,”Chawiwa Reich”, „La Szychrur” tzn. „Do wyzwolenia”). Farmę nazwano „Lohamej Hagetaot” („Bojownicy Gett”). Było nas tu około 150 osób. Pracowaliśmy razem w ogrodzie warzywnym, przy sadzeniu i zbieraniu kartofli, a także w kuchni i jadalni. Każdy pracował tam, gdzie wyznaczył go wybrany przez kibuc administrator. Było z tym niemało kłopotów, dociekań i wyjaśnień na zebraniach. Nie każdy godził się wypełniać to, co mu nakazano. Nie każdy był odpowiedni do wskazanej funkcji. Każdy kibuc zasiadał oosbno w jadalni do posiłków, osobno też prowadził zebrania swych członków. Wszyscy należeli do tego samego ruchu politycznego.

Nasz kibuc przybył ostatni na farmę i oczywiście miał też odjechać stąd ostatni. Nasi poprzednicy znali tu już każdy kąt i rozeznawali się doskonale w panujących warunkach. Dawno zapomnieli o niedostatku i głodzie – ku naszemu zdumieniu. Z początku trudno nam było wierzyć, że kiedyś najemy się w Niemczech do syta. Teraz uczyliśmy się z ich doświadczeń, zaprzyjaźniliśmy się z nimi i spędzaliśmy razem wieczory na tańcach i śpiewie pod gołym niebem. Śpiewaliśmy po żydowsku i hebrajsku, tańczyliśmy horę w wielkich kręgach i inne tańce chaluców z Palestyny.

Niektórzy członkowie poszczególnych grup znajdowali sobie „sympatie” w sąsiednich kibucach i przechodzili tam, chcąc być razem ze swymi wybrankami. A mimo że znajdowaliśmy się w tym samym gmachu, porzucenie jednego kibucu dla drugiego uważane było niemal za zdradę...

Podobnie jak inni mieszkańcy emigranckich obozów, otrzymywaliśmy przydziały z UNRRA. Mieliśmy również własną żywność pochodzącą z farmy, jak jarzyny, mleko, mięso. Większość tych produktów oraz część przydziałów amerykańskich wymienialiśmy u Niemców na cenny sprzęt techniczny, który trudny był do osiągnięcia w Palestynie. Z nadwyżek pieniężnych uzyskanych ze sprzedaży niektórych produktów zakupiono nam nową odzież, zegarek dla każdego - aparat fotograficzny i duży akardion na użytek ogołu. Tak więc nie korzystaliśmy z kawy, czekolady i innych przysmaków dzielonych przez UNRRA. Stały się one podstawą wymiennego handlu. Wciąż żądano od nas wyrzeczeń i poświęceń dla dobra ogółu: dla własnego kibucu, dla Zarządu Głównego naszej organizacji i dla tych w dalekim i nie znamy dotąd w Palestynie. Zwłaszcza ci ostatni liczyli się ponad wszystko. Po nich następowali w hierarchii najwyższego zaszczytu dawni członkowie organizacji, sprzed wojny... I ci, co już znali język hebrajski. Oni wszyscy stanowili elitę cieszącą się największą sławą i uwielbieniem. Byli naszymi przewodnikami, przykładem.

Rozliczne kłótnie i nie kończące się zebrania wynikały z powodu tej nowej odzieży zwanej „Bigdej Alija” – odzież na wyjazd do Erec. Oznaczało to, że zabrania się bezwzględnie noszenia jej na farmie. Jednak Palestyna i droga do niej były bardzo, bardzo dalekie, a chcieliśmy czasem wystroić się w nowe odzienie. No i zaczynały się skandale, posiedzenia – a nawet groźby wydalenia z kibucu. Rozumieliśmy, że chodzi o nauczanie nas bezwzględnej dyscypliny w kolektywie. Jednak po tym, co przeżyliśmy w czasie wojny, bylo to więcej niż absurdalne.

... Ludzie w obozach emigracyjnych starali się zorganizować jakoś swój byt. Utworzyli szkoły, gdzie uczono różnych zawodów. Powstały trupy aktorskie, w których występowali uzdolnieni artyści, istniały kluby sportowe. Odbywały się rozgrywki między drużynami rozmaitych obozów i kibuców. Nie było to jednak normalne życie. Wszystko wszak było tymczasowe, chwiejne, oparte na chwilowych improwizacjach.

W kibucu panowała inna atmosfera. Tutaj nikt nie myślał o prywatnych korzyściach, nie zabiegał o pieniądze czy jakiekolwiek mienie. Uczyliśmy się podstaw języka hebrajskiego, słuchaliśmy referatów o syjoniźmie i socjaliźmie, o Palestynie (Erec Izraelu). Uczono nas śpiewać, pracować, maszerować, być posłusznymi i dumnymi robotnikami na farmie, a zwłaszcza w przyszłości - w kibucu w Palestynie. Co dzień, przed posiłkami, musieliśmy śpiewać całą serię hebrajskich pieśni. Siedzieliśmy wszyscy wzdłuż stołów i nie wolno nam było zacząć jeść, dopóki nie ukończyliśmy tego repertuaru. Śpiewaliśmy głośno, oczarowani hebrajskimi tekstami, które kaleczyliśmy niemiłosiernie, nie rozumiejąc niemal ani słowa. W ciągu tygodnia, po pracy, przygotowywaliśmy się do wieczorków piątkowych – „Oneg Szabat”. Wybrano w tym celu komisję kulturalną, w której skład weszli towarzysze o zdolnościach pisarskich, muzycznych, malarskich. Redagowaliśmy gazetkę poświęconą sprawom wewnętrznym naszego kibucu, ale i inym tematom, jak wspomnienia, plany na przyszłość. Po uroczystej wieczerzy czytaliśmy te prace. Niektórzy pisali je po żydowsku, część – ja także – po polsku. Na zakończenie tańczyliśmy horę. Tango i walc były zabronione w kibucu (zaliczano je do starego, zdemoralizowanego świata burżuazji). Ale gdy madrych (przewodnik) „ulatniał się - nie przestrzegaliśmy tego zakazu. Wydawało mi się to absurdalne, jednak z przepisami kibucu nie można było dyskutować. Źle było z tymi, których przewodnik przyłapał na łamaniu zakazów.

...Byliśmy pochłonięci jedynie myślą o życiu w kibucu w Palestynie. Najtrudniejsze było dotarcie do upragnionej przystani. Tam, na miejscu, poradzimy sobie ze wszystkim – byle tylko dojechać!  Przywódcy syjonistyczni przyjeżdżali do Niemiec i entuzjastycznie nawołali Żydów do osiedlenia się w Palestynie. Byli wśród nich Ben Gurion, Zerubawel, Meir Yaari – przywódca Haszomer Hacair. Słuchano ich w skupieniu i przejęciu. Ich słowa były dla nas marzeniem i nadzieją.

... Mijały miesiące. Marek, mój jedynie ocalały z całej rodziny, starszy brat, który zadecydował o moim wstąpieniu do kibucu w celu dotarcia do Palestyny, nie wyobrażał sobie, że ta podróż będzie tak skomplikowana i długa. On sam został w Warszawie, gdzie kończył swe studia medycyny  rozpoczęte dwa lata przed  wojną w Paryżu. Kilku jego kolegów z lat studenckich uratowało się i zostało tam, zwrócił się więc do nich, aby mu pomogli przewieźć siostrę z Niemiec do Francji. Napisał mi o swym nowym planie. Pojadę do Paryża i tam będę się uczyć. Jego przyjaciele zatroszczą się o mnie. Po ukończeniu gimnazjum i uniwersytetu będę mogła pojechać do Palestyny, jeśli zechcę... Musiałam być posłuszna o jedenaście lat starszemu bratu. Kibuc przyjął tę decyzję, jak zdradę.

****

From the album of Zeew Klasner, members of Hashomer Hatzair Kibbutz in a parade at Eschwege, DP camp, photographer: Kerber. From right to left: Hercke Migdalowicz, Chaim Intrator, Fajga Kiferbaum, Zeew Klasner, Zlata Rozen, Szoszana Fendel, Marysia, Bronia.

... W końcu października niespodziewanie otrzymałam telefon od naszego madrycha. Znajdował się u swych krewnych paryskich i nie mógł się w żaden sposób porozumieć z nimi. Nalegał, abym mu pomogła. Opanowało mnie niesamowite wzruszenie, gdy usłyszałam jego głos w słuchawce. Miałam wrażenie, jakbym wróciła do dawnego, mniej skomplikowanego świata wśród swoich. Nazajutrz zjawiłam się w domu jego krewnych. Natychmiast dowiedziałam się, że nasz kibuc jest już w Marsylii i oczekuje na odpłynięcie do Palestyny. Ostatni etap podróży! Słowa madrycha przyprawiły mnie o przyśpieszone bicie serca. Chciałam usłyszeć jak najwięcej. Tylko on mógł się wyrwać do Paryża, inni nie mieli takiej możliwości. Żałowałam bardzo, jednak ucieszyłam się tym spotkaniem, jabym przez madrycha powitała cały kibuc. Tłumaczyłam na francuski, co mówił, cenzurując jakoś, aby nie dotknąć jego krewnych. Byli urodzeni we Francji, zakorzenieni w tym kraju, przywiązani do niego. Nie znali swego polskiego krewnego – nie rozumieli go nie tylko dlatego, że nie mówił ich językiem. Szumne hasła o syjoniźmie i Erec Izraelu, które zwykł był głosić z powodzeniem na odciętej od świata farmie w Eschweige, wśród ludzi nie posiadających nikogo i niczego – tutaj nie brzmiały tak samo. Gdyby raczej opowiedział coś o sobie w latach zagłady, o losach rodziny, zapytał o szczegóły ich życia! Nie znali się nawet, a on odrazu o powinności wyjazdu każdego Żyda do Palestyny i o wyższości moralnej takich jak on ludzi, żyjących w kibucach...

... Ledwie zebrałam się w sobie i weszłam z powrotem w trans nauki. Nie mogłam jednak pogodzić się z myślą, że oto nadszedł ostatni etap przeprawy do Palestyny, a ja pozostanę we Francji. W dniu, w którym madrych miał wyjechać z Paryża, wiedziałam już, że nie dam mu zniknąć mi z oczu. Tylko ja mogę postanowić, co jest dobre dla mnie! Z początku bałam się, że kierowniczka internatu w Viroflay (miasteczko niedaleko Paryża) zwróci się do policji i w ten sposób uniemożliwi mi wyjazd za granicę bez zezwolenia moich opiekunów. Myślałam już o ucieczce... A tu nagle gorące poparcie! (Kierowniczka po kilku latach też przyjechała z rodziną do Izraela).

...Nazajutrz rano przybyliśmy do obozu imigrantów w Marsylii. Wszyscy w kibucu okazali zdumienie i radość na mój widok. Mieszkali w barakach, było w nich szaro, nędznie. Żelazne łóżka pokryte ciemnymi kocami, zwykłe drewniane stoły, ciasno. I ja tutaj w swym paryskim, modnym stroju, wysokiej fryzurze, długiej spódnicy, pantoflach na wysokich obcasach!... Wszyscy dotykają mnie, pytają o Paryż trochę z podziwem, trochę z drwiną. Jakby pragnęli pokryć swe zmieszanie, że nie mogą sami zobaczyć z bliska osławionegp Paryża. Czułam się wśród nich trochę jak bogacz w biednym, zapomnianym miasteczku. Tłoczyli się wokół mnie, przedrzeźniali... Nie byłam tą, która ich opuściła parę miesięcy temu w Eschweige, która została wypędzona jak zdrajca. Oni tak. Rozprawiali o tych samych problemach, mieli te same fryzury, nosili te same ubrania. Dla nich czas stanął w Eschweige.

...Dwa tygodnie później przewieźli nas do pięknej posiadłości w Bandolu, południowej Francji, skąd mieliśmy odpłynąć do Palestyny. Posiadłość należała do pewnego bogatego Żyda, który podarował ją uratowanym z zagłady, czekającym na statek do Palestyny. Posiadłość leżała nad brzegiem morza. Klimat był tu łagodny, ciepły. Mały raj, w którym zapominało się o świecie. Tłum ludzi z rozmaitych krajów, mówiących różnymi językami, różniących się między sobą wiekiem, wyglądem, światopoglądem, ale zjednoczonych wspólnym dążeniem dotarcia do Palestyny. Dobrze było czuć tą jedność, obserwować, słuchać i nie krępować się żydowskich imion i mowy. Obcy nie mieli tu wstępu. Kierownictwo organizacji syjonistycznej „Brycha” (Ucieczka) dbało o to przezornie. Pilnowano tej „twierdzy”.

Wciąż przekazywano tu sobie wiadomości, pogłoski lub przypuszczenia o życiu w Palestynie i szansach rychłego do niej dotarcia. Mówiło się najwięcej o statkach, przewodnikach, o tych, którzy wyjadą pierwsi. Plotki, miłostki, zdrady, pojednania i rozstania. Rozmaite grupy, prądy polityczne, sprzymierzeńcy i przeciwnicy. Rozbudzało to dziwną energię, porywało, mimo ciężkich warunków, ciasnoty i wszelkich niedostatków. Zapomniałam o pięknym, skąpany w słońcu i zieleni internacie, wciąż jednak oddychałam atmosferą Francji, z którą nie wiązały mnie koszmarne wspomnienia z zagłady.

... Pobyt w Bandolu był stosunkowo krótki. Jesienią 1947 roku ktoś zbudził nas w środku nocy. Natychmiast zerwaliśmy się z łóżek i wciągnęliśmy na siebie ubrania. Nasza kolej nadeszła! Inni zazdrościli nam, nareszcie opuszczamy Europę. Oczekiwaliśmy wszak niecierpliwie wraz z setkami ludzi chwili, gdy przypłynie po nas statek. Z trudem mogłam uwierzyć, że teraz już pojedziemy. Wydawało się, że nigdy nie nastąpi kres naszej wędrówki. We Francji mogła nas zatrzymać i zawrócić policja francuska,  to samo niebezpieczeństwo groziło ze strony Anglików, którzy rządzili Palestyną i nie wpuszczali tam Żydów. Zatrzymywali na morzu statki przewożące imigrantów żydowskich, których następnie internowali w obozie na Cyprze... Pamięć drutów kolczastych była jeszcze tak świeża!

Każdy miał prawo wziąć ze sobą dziesięć kilko bagażu. Żadnych pieniędzy, dokumentów, fotografii. Nasza grupa liczyła około trzydziestu chłopców i dziewcząt. Szliśmy prędko za specjalnym przewodnikiem, nie znając ani drogi, ani kierunku. Posuwaliśmy się w skupieniu, ciszy, zamyśleni i szczęśliwi. Kiedy dotarliśmy do wyznaczonego punktu, zaczęliśmy schodzić ze stromych, wysokich skał, potykając się raz po raz. Oglądaliśmy się uważnie na wszystkie strony, czy ktoś nas nie śledzi. Obawialiśmy się głównie patroli francuskich, które – w razie wykrycia nas – uniemożliwią nam wyjazd, kto wie, na jak długo?! Staraliśmy się podtrzymywać na duchu jeden drugiego. Droga stawała się coraz trudniejsza, plecaki ciążyły i przeszkadzały, dokuczało pragnienie. Z ledwością wlokłam się za kolegami. Nie byłam nigdy wysportowana, a przed przyjazdem do Marsylii przeszłam operację ślepej kiszki i nie czułam się jeszcze dobrze. Bałam się okropnie, że w jednym z tych trudnych momentów schodzenia ze skał stoczę się w przepaść. Chłopcy, którzy czołgali się w pobliżu mnie i widzieli mój przerażony wzrok, śmiali się do mnie lub ze mnie... Ale w ten sposób dodawali mi odwagi. Nie było innej, lżejszej drogi. Musiałam zebrać wszystkie siły, zdławić strach, nie patrzeć w dół i posuwać się naprzód krok za krokiem. W końcu dotknęliśmy miękkiego piasku. Nie wierzyłam własnym oczom, gdy już stanęłam na brzegu. Spoglądałam na wysokie, wrogie szczyty skał i nie wierzyłam, iż zdołałam zejść z nich... Gdybym przedtem widziała ich ogrom, nie odważyłabym się pójść tędy za żadną cenę! Teraz patrzyłam na nie z dołu, wyczerpana doszczętnie i szczęśliwa, że jednak udało mi się przebyć tę drogę. Coraz więcej ludzi schodziło na brzeg i dołączało do naszej grupy. Razem było nas 120 osób.

W dali rysowały się kontury jakiegoś statku. Światła zgaszone – czarna plamka na pełnym morzu. Była od kilku lat naszym celem, marzeniem! Przy brzegu czekały na nas gumowe łódki. Wsiadaliśmy do nich małymi grupami. Woda wlewała się bez przeszkód do środka. Mężczyźni z „Hagany”, przysłani po nas z Palestyny, ciągnęli łódki za pomocą lin do statku. Przysłuchiwałam się w skupieniu huczącemu wokół żywiołowi – bezkresnym wodom, potężnym, zatykającym dech w piersiach. Wszyscy milczeli. Zabroniono rozmawiać. Podniosła atmosfera, pełna napięcia i tajemnicy.

Z bliska statek wydawał mi się prawdziwym okrętem... Chłopcy pomagali dziewczętom zejść do środka po hustającej się sznurowej drabince. Przy hałaśliwym śmiechu stojących u wylotu chłopców wpadłam głową do wnętrza statku, ale na szczęście prosto w ramiona jednego z nich. Odprowadził mnie wąskim, ciemnym korytarzem do nary na naznaczone miejsce. Nary były trzypiętrowe, panowała nieopisana ciasnota. Układano nas jak śledzie w beczce! Musieliśmy leżeć pod pokładem. Aby zmylić patrole francuskie i angielskie, zawieszono na maszcie  flagę turecką, a kadłub statku pomalowano kolorami tureckich statków rybackich. Natychmiast rozdzielono nam torebki na wypadek wymiotów. Nary były niskie i ciasne, można się było na nich poruszać jedynie w pozycji leżącej. Był to statek rybacki przeznaczony na piętnaście osób załogi – nas było tu 120 osób! Nazwano statek „Haporcim” (Włamywacze...).

Nagle zgrzytnął chrapliwie stary motor, sapiąc ciężko jak parowóz. Przewalając sią z boku na bok – statek ruszył. Wreszcie płynęliśmy. Nawoływania, postękiwania, śmiech. Wszyscy rozprawiali, opowiadali, myśleli na głos. Przewodnicy daremnie starali się nas uciszyć. Ostrzegali i grozili, że Francuzi złapią nas i zaaresztują. Nie mogliśmy zamilknąć. Zbyt wielki był ciężar wrażeń. Trudno było powstrzymać chęć podzielenia się nimi. Nikt nie zasnął tej nocy. Dopiero nad ranem, gdy już zabrakło sił do rozmów i kłótni o miejsca, uciszyło się – ale i tak daleko było do spokoju. Coraz inny głos przerywał ciszę. Na końcu korytarza paliło się mizerne, żółtawe światełko.  Śmieliśmy się z otaczających nas warunków, z ciasnoty, braku świeżego powietrza. Modliliśmy się o szybki przyjazd, bez przykrych niespodzianek, do Palestyny. Statek trząsł się coraz bardziej. Niemal wszystkich zaatakowały mdłości.

 
"Haapala" on the ship "Lohamei Hagetaot", carries illegal immigrants, survivors to Eretz Israel

... Podróż przedłużała się. Niedługo po wypłynięciu na pełne morze popsuł się silnik. Francuski kapitan, krępy człowieczek, ciągle pijany, rozkazał rozpiąć żagle. Ludzie zapadali na chorobę morską, mdleli. Dusiliśmy się pod pokładem, gdyż niezmiernie rzadko pozwalano nam wychodzić na zewnątrz. Anglicy obserwowali morze z powietrza i ze specjalnych okrętów, aby wykryć udających się nielegalnie do Palestyny imigrantów żydowskich. Znikł podniosły nastrój , który towarzyszył nam dotychczas. Znużyły ciągłe pogłoski o trudnej sytuacji w Palestynie i o naszych szanszach bezpiecznego tam dotarcia. Z trudem przełykano solone, obrzydliwe ryby z konserw i twarde jak kamienie keksy. Stanowiły jedyne pożywienie, które przydzielali nam przewodnicy z „Hagany”. Nie otrzymywaliśmy nawet wody w dostatecznej ilości. Posuwaliśmy się wolno po burzliwych falach. Rezygnacja pogłębiała się. Marzyliśmy już tylko o dopłynięciu do twardego gruntu, nieważne, gdziekolwiek by to było – Cypr czy inne miejsce – byle tylko dobrnąć wreszcie do jakiegoś brzegu! A wokół nas jedynie woda, niebo i fale kołyszące statkiem.

... Nagle zauważono, że w pobliżu nas tonie statek podobny do naszego. Natychmiast rzucono się na pomoc. Na pokładzie znajdowali się żydowscy imigranci z Maroka, około 50 osób. Wśród rozbitków byli chorzy, ranni, kobiety ciężarne. Przeprowadzono ich do nas. Jeden Bóg wiedział, jak w tej ciasnocie zdołano ich pomieścić! Nowo przybyli zaczęli śpiewać, przyklaskując rytmicznie w takt orientalnych melodii, nie zważając na ogólny zamęt i wyczerpanie. Może był to wyraz dziękczynienia za ratunek, radości z ocalenia życia?

... Był już koniec listopada 1947 roku. Zbliżaliśmy się powoli do brzegów Palestyny. Przeważnie leżeliśmy w zaduchu i ciasnocie pod pokładem. Kto zemdlał, otrzymywał od Toski, przewodnika z Erec, dodatkową porcję wody i plasterek cytryny. Pocieszaliśmy się, że wkrótce będziemy jedli pomarańcze. Na razie jednak był to daleki sen. W takim niewesołym nastroju dotarła do nas wieść 29 listopada, że Organizacja Narodów Zjednoczonych postanowiła utworzyć państwo żydowskie na terenach zamieszkanym przez Żydów w Palestynie! Wszyscy zaczęli się całować i płakać z radości. Znów ogarnął nas entuzjazm, nadzieja. Zapomnieliśmy na chwilę o cierpieniu i niedostatkach. Odtąd płynęliśmy do swojego państwa Izrael, a nie do angielskiej Palestyny!

...Statek krążył kilkanaście godzin wokół południowych granic Palestyny. Przewodnicy z „Hagany”, którzy przez cały czas podróży utrzymywali kontakt telefoniczny-radiowy ze swymi towarzyszami w kraju i otrzymywali od nich wszelkie wskazówki, zamierzali tutaj wysadzić nas na ląd. Nie udawało się. Anglicy dokładnie pilnowali tych zaplanowanych przez „Haganę” punktów. Musieliśmy więc dalej krążyć po morzu i czekać szczęśliwej okazji, żeby przekraść się niespostrzeżenie do brzegu. Pływaliśmy w pobliżu Aleksandrii i innych miejsc, zbliżaliśmy się i oddalali.

W nocy 3 grudnia 1947 roku statek zarzucił kotwicę w pobliżu Tel-Awiwu. Przy zgaszonych światłach zatrzymał się z dala od brzegu, jak przed dwoma tygodniami w Bandolu. Koniec przeprawy? Modliliśmy się o to najgoręcej.

U wylotu na pokład widać już było migotanie światełek telawiwskich domów... Wszyscy cisnęli się teraz natarczywie do wylotu i na górne nary, aby przekonać się o tym na własne oczy i zobaczyć, co się dzieje na zewnątrz. Czy nie nadpływają Anglicy, aby odesłać nas na Cypr? Panowało ogromne napięcie, serca waliły nam mocno, wzruszenie nie miało granic. Przewodnicy krzyczeli, aby  odsunąć się od wylotu. Mogą nas zauważyć z zewnątrz i będzie źle. Ale niełatwo było opanować się. Coraz kto inny wyglądał i przekazywał reszcie, co widzi. Nasze zdenerwowanie i napięcie wzrastały z każdą chwilą.

Nagle z ciemności wyłoniły się kontury maleńkich łódek. Łódki zbliżały się do nas szybko i lekko. Wreszcie były przy nas. Mężczyźni wskoczyli bezszelestnie na statek. Po cichu wydawali rozporządzenia i pomagali ludziom zejść ze statku do gumowych łódek. Plecaki kazali nam zostawić – przewiozą je później. Musimy śpieszyć się, zanim Anglicy coś spostrzegą. Przewodnicy chwytali pewnymi rękami wiosła i prowadzili nas do tych migających przyjaźnie światełek – na ląd, wprost do Tel-Awiwu. Reflektory Anglików przeszywały raz po raz ciemności. Jednakże nie dosięgały nas. Jeszcze kilkadziesiąt metrów i jesteśmy na miejscu!

Na wybrzeżu czekały dziesiątki ludzi zorganizowanych przez „Haganę”. Natychmiast wmieszaliśmy się w tłum, aby w ten sposób nie dać się schwytać Anglikom, gdyby się nagle pojawili. Podawano nam gorącą herbatę, pomarańcze, słodycze i doprowadzano do czekających aut, którymi odwieziono nas do wyznaczonych domów w Tel-Awiwie. Lokowano po dwie – trzy osoby w jednym mieszkaniu, gdzie gospodarze serdecznie zaopiekowali się nami. Uporawszy się z rozmieszczeniem ludzi, „nocni żeglarze” sprowadzili nasze rzeczy ze statku. Wszystko poszło gładko i sprawnie. Ta noc była jak fantastyczny film, jak bajka... Była spełnieniem.

DP camp Eschwege: in the dinning-room of Kibbutz "L'shichrur" ("To Freedon"). Photograph: Kerber. On the wall the symbol of Hashomer Hatzair:
 !חזק ואמץ

In the photograph, among others: Chaim Birenbaum, Szerman, father of Sima who was the "waggoner" and took the people in his cart around the camp. Sitting to the left among others: Szmuel Kriger, Chana Gonszewska and Halina Balin (Birenbaum).
 

Back to  Halina Birenbaum Web Page

The "Shaliach"   שליח (delegate of the Jewish Agency to UNRRA) Szaja Bruk of blessed memeory 

Eschwege DP Camp in Photographs

Eschwege DP Camp

Steven Spielberg Film and Video Archive at USHMM: Congressmen Tour DP Eschwege camp; War Crimes Trials: Einsatzgruppen Case

העפלה - עלייה ב'
 

Last updated February 14^th, 2008