הלינה בירנבאום

 לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית

מתוך ספרי בפולנית "חזרה לארץ האבות", 1991  "Powrót do ziemi praojców",

(Back to Fathers'  Land), Czytelnik, 1991.

במאי 1945 הייתי בת חמש עשרה ושוחררתי מהמחנה האחרון נוישטאדט-גלבה Neustadt-Glewe,  בשטח גרמניה. ברגע שזה קרה לא הייתי מסוגלת אפילו לשמוח בחופש שהוחזר. כאילו לפתע הרגשתי את כל כאב הסבל שהתנסיתי בו. לא ידעתי מי אני בעצם, מאיפה באתי ולמי אני שייכת? עבר עלי כל כך הרבה, אנשים רבים כל כך שפגשתי נספו ברעב, מחלות, תשישות. רבים כל כך הומתו בגז ואילו אני - כמו פירור אבק שלא נוגב - נשארתי, שרדתי מבין כולם! חלפתי על פני דורות, נצח, זמן ואירועים.

הקיף אותי עולם לא מובן, לא מוכר וגדוש בבעיות. לא תיארתי לעצמי שהחיים אחרי המלחמה יהיו קשים ומסובכים כל כך. השתדלתי לחדור לעומק של כל תופעה באינטואיציה ורגש, לנחש איך אני חייבת לנהוג. נגרמו מכך שגיאות רבות ואכזבות, כיון שלא כל מה שהלב מכתיב הוא מתאים ואפשרי. צריך היה ללמוד להבחין, לנתח, לבחור - פשוט לחיות כך, שלא לגרום סבל לאנשים, אבל גם לא להיות מנוצלים ומרומים על ידם. זה היה קשה במיוחד כיון שבבדידות שלאחר המלחמה נאחזנו עם כל הלב בביטויים הזעירים ביותר של ידידות ואפשרות אמונה בטוב כלשהו. נתפשנו נואשות בכל זיק של ידידות, אהדה...

בכל אדם הנקרה בדרכי ראיתי מישהו קרוב, מישהו שהתקשר בזכר החום והלבביות המשפחתיים שאבדו לי מזמן. הידע והשכל לא יכלו לעזור כאן הרבה, הכרחי היה אמון ואהבה. בלעדיהם לא הייתי מתנערת מסיוטי העבר ומשתרשת בעולם החדש. אולי בגלל זה לא היה בכוחם של חיכוכים ואכזבות לשבור את אמונתי בטוב, לערער את האמון באנשים. בכל פעם נדהמתי באותה מידה מחדש כשהתברר שמישהו לא היה ראוי לאמון: כשפתאום אכזב.

מכל אותם בעיות וסכסוכים (בבית אחי ובבית-הספר הפולני) גאל אותי רעיון העלייה לארץ ישראל - פלסטינה אז.

כל אחד בקיבוץ השתוקק להימצא בין הנוסעים. ציפו הרי בחוסר סבלנות לאפשרות להגשים את החלומות והתוכניות האישיים: להגיע סוף סוף לארץ המובטחת ולהתחיל שם בחיים חדשים. לא פחות משכו הרפתקאות הקשורות במסע הבלתי-רגיל. לא נמניתי על חברי הקבוצה שנכנסו מוקדם יותר לקיבוץ, לכן לא הייתי בטוחה, אם אני גם נכללתי בין הנבחרים ליציאה לדרך. המתח וההתרגשות שלי גברו. הייתי כבר נוכחת במספר פרידות כאלו מחברים. הרגשתי אז ריקנות ובדידות מוזרה. הייתי כאן זמן קצר מדי, ההם היו ראשונים - חשובים יותר. הבנתי זאת למרות שהיה לי לא נעים. כל אחד חייב לחכות לתורו וזה אורך הרבה זמן. חסרו הרי ספינות ומובילים המוכנים להשיט יהודים בדרך בלתי-חוקית לארץ ישראל ולהסתכן על כך אצל האנגלים, ששלטו אז בארץ ולא הרשו כניסת פליטים יהודים אליה.

אבל התברר שאני גם נמצאת ברשימת היוצאים. רציתי להתחלק מיד בידיעה זאת עם אחי. איש לא הורשה לצאת מהדירה. כל פרטי הנסיעה הוחזקו בסוד חמור, לא ידעתי אפילו, באיזה שעה נעזוב את רחוב פוזנאנסקה ולאן נפנה. היה קיץ, ימים ראשונים של יוני. הרכבת הביאה אותנו לעיר קטוביץ Katowice, נשארנו כאן ללון באחד הקיבוצים. אחר כך פנינו לעיר ז'ילוניה-גורהZielona Góra  ומשם התגנבנו בלילה דרך ההרים לצ'כיה. לכל המסע התלווה מתח גדול ודממה. אנשים הפכו קרובים זה לזה, עזרו ועודדו אחד את השני. מספר ימים הצטופפנו באיזה מלון מלא פשפשים בבראטיסלבה Bratislava, מכאן לפראג Praha (Prague) הנקייה, המסבירה פנים שאנשיה התייחסו אלינו באדיבות רבה. גם לאוסטריה התגנבנו בדרך בלתי-לגאלית.

במשך כמה ימים שהינו במחנה אסירים לשעבר באיירינג Airing  , עיירה גרמנית בגבול אוסטרי ובבד-רייהנהל Bad Reihenhall, עיירת נופש יפהפיה בהרים. המזון במנות לא מספיקות חולק במחנה על ידי  אונרא. שלטונות  אונרא לא רצו להכניס למחנות את הבורחים שזרמו מארצות שונות.

היה קשה. בכל מקום התנגדו לנוכחות שלנו, בכל מקום הימצאותנו הייתה בלתי חוקית. לחמנו ממש על כל דבר הכרחי לקיום, על קורת גג מעל הראש, על מזון. לא היה לנו מושג לאן ניזרק ביום הבא וכמה זמן ימשכו הנדודים. במחנות פגשנו את אלה שהגיעו לכאן לפנינו וכל כך קינאנו ביוצאי פולין, שהם יצאו ראשונים. הם היו תקועים כאן ללא תקווה, לשווא מצפים לאפשרות להגיע למטרה. לא היה להם במה לנחם אותנו ולהרגיע את חוסר הסבלנות שלנו. הם כבר הספיקו להסתגל ולהתאים עצמם לשהייה ממושכת במחנות אלה. בדרך כלל גרו פה אסירי מחנות נאצים לשעבר בני עמים שונים שלא היה להם למי לחזור, או שלא רצו מסיבות רבות לחזור לארצות הולדתם באירופה ונשארו במקום בתקווה להגר מכאן לארצות הברית, אוסטרליה או ארץ ישראל. היה זה סיכוי יחידי לעזוב את אירופה, לברוח מניסיונות זוועה, מזיכרונות המלחמה. אבל צריך היה לחכות לזה שנים! אלפים הצטופפו במחנות אלה: בודדים ומשפחות. הם התקיימו מהקצבת מזון של אונרא, ממלאכה פרימיטיבית וממסחר בלתי חוקי במטבע זר וסחר חלופי עם הגרמנים במצרכי מזון  מאונרא.
החנויות של הגרמנים עמדו ריקות, אי אפשר היה לקנות בהן כלום כמעט - המארקים גרמנים היו חסרי ערך. תמורת קפה, סיגריות או שוקולד אמריקאי היו מוכנים "אדוני העולם" מאתמול לתת דברים בעלי ערך רב ביותר!

From Zeew Klasner album: DP camp Eschwege, Kibbutz L'Shihrur in a roll-call before demonstrarion against the British, to open the gates of Eretz Israel to free immigration of the Jews, photograph: Kerber.
From right to left: Benjamin Gurewicz, Icchak Pirkus, Mendel, Chaim Birenbaum, Zarywacz (brother of  Marysia), Yona Blank, Arie Rozenfeld from Turobin, Sara, Miszka, Abraham Cygielman, Abraham Kac (killed years later in military service at the IDF), Fajga Kiferbaum, Zlata Rozen, Chana Gonszewska, not identified, Bronia, Zeew Klasner, behind him Chajka Migdalowicz, Batia Zarywacz and her sister.
 

הקבוצה שלנו הייתה נתונה להשגחת ההנהגה הראשית של "השומר הצעיר" בגרמניה. לא תמיד היינו שבעי רצון מהשגחה זו, תכופות התנגדנו, לעגנו ואפילו התמרדנו. בכל זאת נאלצנו לציית - אחרת סילקו מהקיבוץ.

הנהגה הראשית מצאה לנו מקום שהייה ממושכת במשק חקלאי בכפר ווינדישה – לייבאך Leibach Windische. לא היה לנו מושג מי הוא בעל המשק שיעניק לנו לא רק גג "מארח" לראשנו, אלא גם אפשרות ללמוד בתחום החקלאות, תחום כל כך נחוץ בארץ ישראל. אבל מיד התברר שבעל הבית הוא נאצי בהשקפותיו, חבר מפלגה נאצית לשעבר ומעריצו נלהב של היטלר. הוא החזיק אותנו בתנאים הדומים לאלה ששררו במחנות ריכוז. עבדנו מבוקר עד לילה, רעבים, מושפלים. בכפר כולם ידעו מי הוא בעל המשק, אבל עובדה זו לא הקטינה מידת הכבוד שרכשו לו השכנים, להפך. איש בכפר לא טרח להסתיר את התלהבותו לפיהרר שלהם מאתמול ואת העוינות כלפינו. תבוסתם במלחמה הכריחה אותם לסבול את נוכחותנו. חנק אותנו ממש חוסר-האונים שלנו. בערבים חילקנו בינינו את מנות הרעב, החלפנו הרהורים והערות מרות כלפי ההנהגה הראשית של השומר הצעיר. איך יכלו לשלוח אותנו למקום כזה?!

אבל נאלצנו לחכות עד אשר ימצא המחנה לפליטים-מהגרים שאונרא יסכים לקבל אותנו בו. בינתיים לא היה לנו אפילו רשות שהייה בגרמניה. בכל רגע איים עלינו מעצר ובית סוהר. נאלצנו לסבול ולשתוק. חרקנו שיניים מזעם וחוסר אונים נוכח אותו מצב מגוחך.

כעבור מספר שבועות הגיע קץ לעינוי זה. הותרה לנו שהייה באשווגה שליד קסל Eschwege bei Kassel. לפרק זמן נגמרו הנדודים, ההשפלה והפחד. נשארנו באשווגה למעלה משנה עד לנסיעה למרסיי ולבנדול. בזמן הזה היינו כמעט לגמרי מנותקים מהעולם, לא היה לנו רדיו, טלפון - אפילו המכתבים הגיע אלינו בקושי ובאיחור רב אחרי שנבדקו זמן ממושך על ידי צנזורה של השלטונות האמריקאים.

באשווגה הייתה ל"השומר הצעיר" חווה חקלאית גדולה שהוקמה בשטח שדה התעופה צבאי לשעבר. נמצאו כאן כמה קיבוצים. משפחות וזוגות נשואים לא קיבלו בדרך כלל לקיבוצים. להם היה קשה יותר לצאת לדרך הקשה והמסוכנת. הם גם לא התלהבו מרעיון שיתוף הרכוש, עבודה, הכנסות ויתר החובות הקשורים בקולקטיב. אנשים צעירים ובודדים ללא אמצעי קיום היוו גורם נוח יותר, הם סיגלו לעצמם ביתר קלות את עקרונות החיים בקיבוץ והוויתורים הנדרשים לכך. היו גם חזקים ובריאים יותר - היה פחות בעיות איתם.

לכל קיבוץ בחווה היה שם משלו, כגון "מרדכי אנילביץ'", "טושיה אלטמן", "חביבה רייך", "לשחרור" - ומדריך משלו. לחווה כולה קראו "לוחמי הגטאות". היינו כ-150  איש. עבדנו יחד בחווה בגן ירק, שתילה ואיסוף תפוחי האדמה, גם במטבח ובחדר האוכל. כל אחד עבד במקום שנקבע לו על ידי מי שנבחר לתפקיד סדרן העבודה. בקשר לכך היו גם לא מעט בעיות ובירורים שונים באסיפות הקיבוץ. לא כל אחד הסכים לבצע את שהטילו עליו. לא כל אחד התאים לתפקיד שהטילו עליו. כל קיבוץ ישב בנפרד לארוחות באותו חדר- אוכל. הוא גם ניהל את אסיפות חבריו בנפרד. כולם השתייכו לאותה תנועה פוליטית.

הקיבוץ שלנו הגיע לחווה האחרון - וכמובן, היה האחרון בתור ליציאה ולעליה. אלה שבאו לפנינו לחווה באשווגה הכירו כאן כל פינה והתמצאו מצוין בתנאים השוררים. התפעלנו מהעובדה שהם כבר מזמן שכחו את הרעב והמחסור. בהתחלה לא האמנו שאי פעם נאכל לשובע בגרמניה. עכשיו למדנו מניסיונם, התיידדנו איתם ובילינו יחד בערבים בריקודים ובשירה תחת השמים הפתוחים. שרנו באידיש ובעברית. רקדנו במעגלים גדולים הורה ועוד ריקודים של החלוצים הארצישראלים.

חברים אחדים מקבוצות שונות מצאו להם "אהבות" בקיבוצים השכנים ועברו לשם ברצונם להתאחד עם בחירי ליבם. אבל למרות ששהינו באותו בנין - עזיבת קיבוץ אחד לטובת האחר נחשבה לבגידה כמעט...

בדומה לשוכני מחנות המהגרים האחרים גם אנחנו קיבלנו הקצבות מאונרא ¹⁾  UNRRA (The United Nations Relief and Rehabilitation Administration) בנוסף היה לנו מזון מהחווה כמו ירקות, חלב, בשר. רוב המצרכים מתוצרת עצמית וחלק מההקצבה האמריקאית החלפנו אצל הגרמנים בציוד טכני רב-ערך שהיה קשה להשגה בארץ ישראל. תמורת הכסף שנשאר ממכירת מצרכים אחדים קנינו לנו בגדים חדשים, שעון לכל אחד, מצלמה ואקורדיון גדול לשימוש של כלל הקיבוץ. ובכך לא טעמנו כמעט מהשוקולד, הקפה ועוד מטעמי או.נ.ר.א. דברים אלה היו ליסוד המסחר החלופי. כל הזמן נדרשנו לוויתורים והקרבה לטובת הכלל: לקיבוץ שלנו, להנהגה הראשית, וכמובן לקיבוץ בארץ ישראל הרחוקה, הלא מוכרת לנו עדיין. האחרונים בייחוד נחשבו מעל הכל. אחריהם ניצבו בסולם הכבוד העליון חברי התנועה מפעם, מלפני המלחמה... ושכבר ידעו עברית! ואלה שכבר ידעו עברית, היוו את העלית הנהנת מהערצה ומתהילה הגדולות ביותר. הם היו לנו למדריכים ולמופת.

אין-ספור מריבות ואסיפות ללא סוף נבעו מעניין הבגדים החדשים שכינו אותם "בגדי עליה" - הבגדים לנסיעה לארץ ישראל. זאת אומרת שאסור באופן מוחלט להתלבש בהם בחווה. אבל הארץ, כמו הדרך אליה, היו מאוד מאוד רחוקים ואנחנו השתוקקנו להתקשט בבגד חדש. וכך התחילו סקנדלים, ישיבות, נזיפות - ואפילו איומי סילוק מהקיבוץ. ובעצם, על מה?! הבנו שרצו ללמד אותנו משמעת חמורה של הקולקטיב. עם זאת אחרי כל מה שעבר עלינו במלחמה היה זה יותר ממגוחך. 

האנשים במחנות השתדלו לארגן איכשהו את חייהם. הקימו בתי-ספר בהם לימדו מקצועות שונים. נוצרו קבוצות אומנים בהן הופיעו שחקנים מוכשרים והתקיימו מועדוני ספורט. אבל לא היו אלה חיים נורמלים. הכל היה ארעי, רופף, מבוסס על ספסרות ומשחית. בעיקר חיפשו שעשועים, תענוגות, רווחים מהירים.

בקיבוץ שררה אוירה שונה לחלוטין. איש כאן לא חשב על תועלת פרטית, לא השתדל להשיג כסף או רכוש כלשהו. למדנו את יסודות השפה העברית, שמענו הרצאות על ציונות, סוציאליזם, על ארץ ישראל. לימדו אותנו לשיר, לעבוד, לצעוד, להיות פועלים ממושמעים וגאים בחווה, ובעיקר בעתיד - בארץ ישראל.

Ben Gurion makes a speech in Eschwege DP camp, 1946. To his right stands Shika Bruk, a delgate from Eretz Israel

כל יום לפני הארוחות נאלצנו לשיר סידרה שלמה של שירים עבריים. ישבנו כולם לאורך שולחנות גדולים ואסור היה להתחיל לאכול עד שלא נסיים את הרפרטואר... שרנו בקולי קולות, נלהבים מהתכנים העבריים אותם עיוותנו ללא רחמים, כיון שלא הבנו כמעט אף מלה מהם.  במשך השבוע התכוננו אחרי העבודה לערבי שישי - "עונג 㬝בת".  למטרה זו נבחרה ועדת תרבות שכללה חברים בעלי כשרון כתיבה, ציור ונגינה.

ערכנו עיתון המוקדש לענייני הקיבוץ שלנו. בערבי שישי ערכנו שולחנות במפות לבנות, במאכלי חג. לבושים בחצאיות או במכנסיים כחולים, חולצות לבנות ועניבות שחורות סביב הצוואר ישבנו ראשית כל במעגל - וכרגיל - פתחנו בסדרת השירים הקולנית. אחרי האוכל קראנו את הרשימות שהוכנו קודם לכן. חלק כתבו באידיש, חלק, ואני גם - בפולנית. הנושאים היו שונים: זיכרונות, תוכניות לעתיד. לפעמים ערכנו הצגות קצרות. לסיום רקדנו תמיד הורה סוערת. ריקודי טנגו או ואלס היו אסורים בקיבוץ, אבל בכל פעם כשהמדריך "התנדף" מהמקום לא הקפדנו על האיסור. זה ניראה לי מוזר אבל לא ניתן להתווכח עם סדרי הקיבוץ. אוי למי שהמדריך תפס אותו בעבירה על הוראותיו.

היינו שקועים במחשבה יחידה על החיים בקיבוץ בארץ ישראל. הכי מסובך היה להגיע לתחנה הנשגבת. שם, במקום נסתדר כבר עם היתר - ובלבד להגיע! בייחוד כשהמנהיגים הציונים ביקרו בגרמניה בזה אחר זה וקראו ליהודים בנאומים לוהטים לבוא ולהשתקע בארץ ישראל. היו ביניהם בן- גוריון, זרובוול, מאיר יערי - מנהיג התנועה שלנו. הקשבנו להם בדריכות ובהתרוממות רוח. המלים שלהם היו לנו חלום ותקווה.

חלפו חדשים. מארק אחי הבכור, היחיד שניצל מכל משפחתי, אשר החליט על הצטרפותי לקיבוץ במטרה להגיע לארץ ישראל, לא תיאר לעצמו שהמסע יהיה כל כך ארוך ומסובך. כמה מבין הידידים שלו משנות לימודיו בפריס לפני המלחמה ניצלו והם עדיין היו שם. הוא פנה אליהם עכשיו שיעזרו לו להביא את אחותו מגרמניה לצרפת. הוא כתב לי על תוכניתו החדשה. אני אסע לפריס ואלמד שם. ידידיו ידאגו לי. הם ישלחו לי ניירות ויטפלו בי בפריס. הוא ואשתו בקרוב יסיימו את לימודיהם ויבואו אלי. שוב נהיה יחד. לאחר סיום הלימודים בתיכון ובאוניברסיטה אוכל לנסוע לארץ ישראל, אם ארצה בכך... נאלצתי לציית לאח המבוגר ממני ב-11 שנים. נסעתי לפריס. הקיבוץ קיבל זאת כבגידה.

בסוף אוקטובר קיבלתי במפתיע טלפון מרמי, מדריך הקיבוץ שלנו . הוא נמצא אצל קרוביו הפריזאים ולא היה מסוגל בשום אופן לתקשר איתם. הוא לחץ עלי שאעזור לו. אפפה אותי התרגשות בלתי רגילה כששמעתי את קולו בשפופרת. היה לי הרושם שחזרתי לעולם הישן והפחות מסובך. למחרת התייצבתי בבית קרוביו. נודע לי מיד שהקיבוץ נמצא כבר במרסיי ומצפה להפלגה לארץ ישראל... השלב האחרון במסע! המלים של רמי גרמו לי לדפיקות-לב מזורזות. רציתי לשמוע ממנו כמה שיותר. רק הוא יכול היה לזנק לפריס, לאחרים לא ניתנה אפשרות כזאת. הצטערתי על כך מאוד. בכל זאת שמחתי מהפגישה, כאילו דרך רמי קיבלתי את פני הקיבוץ כולו. אבל כאן, בדירה הפריזאית, הצטייר בעיני המדריך באור שונה לחלוטין. עלוב כלשהו, חסר חינוך. הוא עורר בי הרגשה לא נעימה של רחמים משפילים. היו רגעים שפשוט התביישתי בשבילו... תרגמתי לצרפתית את דבריו וצנזרתי אותם כדי שלא לפגוע בקרוביו. הם נולדו בצרפת, היו מושרשים בארץ הזאת, קשורים אליה. לא הכירו את בן משפחתם הפולני - לא הבינו אותו, לא רק בגלל שלא דיבר בשפתם. סיסמאות קולניות על ציונות ועל ארץ ישראל שהמדריך נהג להשמיע בהצלחה בחווה המנותקת מהעולם באשווגה לאנשים שלא היה להם איש ודבר - כאן נשמעו מגוחכים  ואפילו חסרי טעם-טוב. אילו סיפר משהו על עצמו, על גורל המשפחה או שאל פרטים עליהם! הרי הם לא הכירו בכלל זה את זה, והוא ישר נאם על החובה של כל יהודי לנסוע לארץ ישראל ועל העליונות המוסרית של אנשים כמוהו, החיים בקיבוצים.

בקושי התאוששתי וחזרתי למסלול הלימודים, אבל לא יכולתי להשלים עם המחשבה שהגיע השלב האחרון של המסע לארץ ואני אשאר בצרפת. ביום בו המדריך אמור היה לעזוב את פאריס, ידעתי כבר שלא אתן לו להיעלם. רק אני יכולה להחליט מה טוב בשבילי! תחילה פחדתי שאם הבית תפנה למשטרה ובאופן כזה תמנע ממני את אפשרות הנסיעה לחוץ-ארץ בלי רשות האפוטרופוסים שלי. חשבתי כבר על בריחה... וכאן פתאום גיליתי דווקא  תמיכה חמה מצדה!

למחרת בבוקר הגענו למחנה עולים במרסיי. כולם בקיבוץ גילו הפתעה ושמחה לשובי.  הם גרו בצריפים עלובים, אפורים. מיטות ברזל מכוסות בשמיכות כהות, שולחנות-עץ פשוטים, צפיפות. ואני כאן בבגדים פריסאים אפנתיים, תסרוקתי הרמה, חצאית קלוש ארוכה ונעלי עקב גבוהים... כולם נוגעים בי, שואלים שאלות בהתפעלות מעורבבת בלעג. כאילו ביקשו להסתיר את מבוכתם ומרירות שלא יכלו לראות בעצמם את פריס המפורסמת. הרגשתי ביניהם כמו גביר בעיירה ענייה ונשכחת. הם הצטופפו סביבי, חיקו אותי... לא הייתי עוד זו שעזבה אותם ואת אשווגה לפני כמה חדשים, שגורשה משם כמו בוגדת. הם דנו באותן בעיות, היו להם אותן תסרוקות, לבשו אותם בגדים. עבורם הזמן נעצר מלכת המחנה העקורים באשווגה.

Eschwege DP camp: Chaim Birenbaum, photographer: Kerber. Written in Polish:

 to my dear friend Miszka, for memory, Haim Eschwege 26/7/1947.

מחנה עקורים  אשווגה , חיים בירנבאום. כתוב בגב התמונה (פולנית) :  למישקה חברי היקר למזכרת, חיים 27.7.1947

כעבור שבועיים העבירו אותנו לאחוזה יפהפייה בבנדול Bandol – כפר נמל קטן בדרום צרפת, משם היינו אמורים להפליג לארץ ישראל. האחוזה השתייכה ליהודי עשיר, שהועיד אותה לניצוליי השואה המחכים כאן לספינה לארץ ישראל. היא שכנה על שפת הים. האקלים כאן היה נוח וחמים. גן-עדן קטן בו אפשר לשכוח את העולם כולו. היו המון אנשים מכל מיני ארצות, דוברי שפות שונות, נבדלים זה מזה בגילם, במראם ובהשקפות עולם, אבל מאוחדים בשאיפה המשותפת להגיע לארץ ישראל. היה טוב לחוש את האחדות הזאת, להתבונן, לשמוע ולא להרגיש מבוכה בגלל השמות היהודים ושפה. לזרים לא הייתה כאן דריסת רגל. אנשי "הבריחה" דאגו לכך בחומרה. שמרו בקפידה על ה"מבצר" הזה.

כל הזמן הועברו כאן שמועות, ידיעות חדשות או השערות על החיים בארץ ישראל ועל הסיכויים להגיע אליה מהר. דובר הכי הרבה על ספינות, על מובילים, על אלה שיסעו הראשונים. היו רכילויות שונות, התאהבויות, בגידות, פרידות והשלמות. התקיימו ביחד קבוצות שונות, זרמים פוליטיים - בעלי ברית ויריבים. הדבר עורר מרץ מוזר וסוחף למרות התנאים הקשים, הדוחק והמחסור מכל הסוגים. שכחתי את המוסד ליתומים יהודים בשםVirofly  ליד פריס בו שהיתי, מוסד יפה, הטובע בשמש ובירק, אבל עדיין נשמתי את האוויר של צרפת שבה לא עינו אותי זיכרונות וסיוטים מהשואה.

השהייה בבנדול הייתה קצרה יחסית. בסתיו 1947 מישהו העיר אותנו באמצע הלילה. קפצנו מהמיטות ומשכנו עלינו את הבגדים. תורנו הגיע! האחרים קינאו בנו שסוף-סוף אנחנו עוזבים את אירופה. ציפינו הרי בחוסר סבלנות יחד עם אלפי אנשים לרגע שתגיע הספינה עבורנו. בקושי יכולתי להאמין שעכשיו כבר ניסע. היה נדמה לי שלעולם לא יבוא קץ לנדודים שלנו. בצרפת יכלה המשטרה לעצור אותנו ולהחזיר מהדרך, ועכשיו איימה אותה סכנה מידי האנגלים ששלטו בארץ ישראל ומנעו את כניסת היהודים אליה. האנגלים עצרו ספינות בים שהסיעו יהודים ושלחו אותם אחר כך למחנות הסגר בקפריסין, וזאת כאשר זכר גדרות-התיל היה עדיין כל כך טרי!

לכל אחד הייתה זכות לקחת איתו 10 ק"ג מטען בלבד. שום כסף, מסמכים, תמונות. הקבוצה שלנו מנתה כשלושים בחורים ובחורות. הלכנו מהר אחרי המוביל, מבלי לדעת את הדרך, או את הכיוון. נענו בדריכות, בשקט, מהורהרים - מאושרים. כשהגענו לנקודה שנקבעה, התחלנו לרדת מצוקי סלעים גבוהים ותלולים, מועדים כל פעם. הסתכלנו בתשומת לב לכל הצדדים אם מישהו לא עוקב אחרינו. פחדנו עכשיו בעיקר מהפטרולים הצרפתים, משום שאם יגלו אותנו, יעצרו את הפלגתנו, ומי יודע לכמה זמן?! השתדלנו לתמוך אחד בשני, להרגיע, לעודד. הדרך הייתה מדי פעם קשה יותר, התרמילים הפריעו והכבידו, הצמא הציק. בקושי נסחבתי אחרי החברים.

מעולם לא הייתי ספורטאית טובה, לפני בואי למרסי עברתי ניתוח אפנדיציט ועדיין לא הרגשתי טוב. פחדתי מאד שבאחד הרגעים הקשים של הירידה מהסלעים אתגלגל לתוך התהום. הבחורים שזחלו בקרבתי וראו את מבטי המבוהל צחקו אלי, או עלי... אבל בצורה כזאת רק הוסיפו לי אומץ. לא הייתה דרך אחרת, קלה יותר. נאלצתי לאסוף כל הכוחות, לחנוק את הפחד, לא להסתכל למטה ורק להמשיך קדימה צעד אחר צעד. בסוף נגענו בחול הרך. לא האמנתי למראה עיני כשכבר עמדתי על החוף. הסתכלתי על ראשי הסלעים הגבוהים, העוינים ולא האמנתי שהצלחתי לרדת מהם... אילו ראיתי קודם את גודלם, לא הייתי מעזה ללכת דרך כאן בשום מחיר! עכשיו הבטתי מלמטה, תשושה ומאושרת, שבכל זאת הצלחתי לעבור את הדרך הזאת. עוד ועוד אנשים ירדו אל החוף והצטרפו לקבוצה שלנו. היינו יחד כ-120 איש.

מרחוק הצטיירו קווי ספינה כלשהי. אורות כבויים - כתם קטן, שחור בלב-ים. מזה כמה שנים היא היתה מטרתנו, חלום! סירות גומי חיכו לנו ליד החוף. ישבנו בהן בקבוצות קטנות. המים חדרו פנימה באין מפריע. גברים מ"ההגנה" שנשלחו מארץ ישראל משכו את הסירות אל הספינה בעזרת חבלים. הקשבתי בדריכות לאיתני הטבע הרועשים מסביב - לאין סוף מים אדירים עוצרי נשימה. כולם שתקו. אסרו עלינו לדבר. אוירה מרוממת, מלאת מתח ומסתורין.

מקרוב נראתה לי הספינה כאוניה אמיתית... הבחורים עזרו לבחורות לרדת פנימה בסולם מחבל מתנדנד. לצחוקם הקולני של הבחורים שעמדו בפתח, נפלתי עם הראש פנימה לספינה, אבל למרבה המזל, ישר בזרועות אחד מהם. הוא הוביל אותי דרך פרוזדור צר ואפל לדרגש במקום שקבעו לי. הדרגשים היו תלת קומתיים, שררה בהם צפיפות שלא ניתנת לתיאור. סידרו אותנו כמו דגים בחבית! נאלצנו לשהות מתחת לסיפון. כדי להטעות את הפטרולים הצרפתים והאנגלים הניפו דגל תורכי על התורן וצבעו את גוף הספינה בצבעים של ספינות דייג תורכיות. חילקו לנו מיד שקיות למקרה של הקאה. הדרגשים היו נמוכים מאוד וצפופים, אפשר היה לנוע בהם בשכיבה בלבד. הייתה זאת ספינת דייג שנועדה לכ-30 אנשי צוות - ואנחנו היינו  120 נפשות! קראנו לספינה "הפורצים"...

לפתע המנוע המשומש חרק בצרידות, התנשף בכבדות כקטר. מתהפכת מצד לצד - הספינה זזה. קריאות, אנחות, צחוק. כולם דיברו, סיפרו, חשבו בקול רם. המובילים השתדלו לשווא להשתיקנו. הזהירו ואיימו שהצרפתים יגלו ויעצרו אותנו. לא יכולנו להירגע. עומס הרשמים היה רב מדי. היה קשה  להתגבר על הרצון להתחלק בהם. איש לא נרדם באותו לילה. רק לפנות בוקר, כשכבר חסר כוח לצעקות ולמריבות על מקומות - השתתק הכל, אבל גם זה רחוק היה מרגיעה מוחלטת. מדי פעם קול אחר הפריע את השקט.

בסוף הפרוזדור דלק אור חלוש, צהבהב. על הדרגש היה חושך. התברר כי גולדה ואדם נמצאים לידי. החלפנו כמה מלים, התחלקנו בחוויות האחרונות. צחקנו  על התנאים הקשים בהם שהינו, על הצפיפות, חוסר אויר טרי. התפללנו להגיע במהרה לארץ ישראל ללא הפתעות בלתי נעימות. הספינה רעדה מדי פעם יותר. כמעט כולם נתקפו בבחילות.

המסע התמשך. זמן קצר לאחר ההפלגה ללב-ים התקלקל המנוע. הקברניט הצרפתי, אדם קטן, גוץ, שתוי כל הזמן, פקד לעלות מפרשים... אנשים נתקפו במחלת ים, התעלפו. נחנקנו מתחת לסיפון, כיוון שרק בפעמים נדירות מאוד הורשנו לצאת החוצה. האנגלים סקרו את הים גם מהאוויר ומספינות מיוחדות, כדי לגלות פליטים יהודים הפונים בדרך בלתי-לגאלית לארץ ישראל. נעלמה האווירה המרוממת שלוותה אותנו עד כה. התעייפנו מהשמועות על ה–