הלינה בירנבאום

לגעת באפרם

עדותה של דובקה

Touch Their Ashes, The Testimony of Dobka

The story was written and published in Polish in the Tel Aviv weekly "Nowiny Kurier" 1982, and appeared in Halina Birenbaum's book "Crying for Remembrance", Auschwitz Memorial Museum Publishing House 1999.

הסיפור פורסם בשבועון הפולני "Nowiny Kurier" ב- 1982 והתפרסם בספרה של הלינה בירנבאום "זעקה לזיכרון", בית ההוצאה לאור של מוזיאון אושוויץ, 1999.

Dotknąć ich prochów, Dobka

Dobka in Warsaw near the window of the Publishing House Czytelnik, 1985

הכרתי את דובקה דרך תוכנית רדיו בה סיפרה על רשמיה מנסיעה לעיירת מוצאה, גורליצה Gorlice. גם השכנה שלי תרמה להכרות זאת בכך, שטלפנה אלי בדחיפות להקשיב לרדיו. נמנמתי, כשהטלפון צלצל. בשעות הצהרים אני לא נוהגת להקשיב לרדיו ועכשיו קפצתי מהר, התיישבתי על קצה השרפרף כאילו לרגע, רק להיוודע מה העניין, מה הדהים כל כך את שכנתי. וכבר נשארתי מרותקת למקום למשך שעה תמימה.

מהמקלט בקע קול אישה נמרץ, צלול, מלא בטחון עצמי ובו ביטוי חזק של כאב. קולה אילץ לשמוע, חדר ללב ולמוח, מילא את הבית יחד עם תוכן הסיפור שהביעה ברורות כל כך. הורגשו בו מתח, עומק, געגועים לבית הילדות, לקרובים הרבים שהושמדו – ועוצמת חיים בלתי רגילה. דומה שאיש לפניה לא דיבר ברדיו בצורה כל כך פתוחה ואמיתית. רעד עבר בגופי, דמעות כיסו את עיני.

... "אני נכנסת כאן היום כאדם חופשי, אזרחית של מדינת ישראל, אני, שיצאתי מפה כעבד! שטוטהוף STUTTHOF... רציתי לבוא לכאן, זה בטוח. עד עצם היום הזה לוחץ עלי כובד הזיכרונות". במלים אלה פתחה דובקה ואלדהורן Dobka Waldhorn את עדות-הוידוי שלה בקולה המחוספס שצלילו לא פינק את האוזן והמלים את הלב. קולה היה קשה וחד, וכך המלים, שלא משתדלים למצוא – אבל מושכים אליהם ומרתקים בעוצמה לא רגילה.

... "ידעתי שהחזרה לגורליצה Gorlice שם נולדתי, תהיה קשה ומכאיבה. בכל זאת החלטתי לנסוע, כדי לראות שוב את הכל כשאני מסוגלת עדיין לחוש ולהתרגש. אני לא בורחת משום דבר, לא שוכחת. לא רוצה לשכוח. בכיתי שם ללא הפסקה, אבל רציתי בזה. הייתי מוכרחה לחזור הביתה. לראות אותו שוב – לנסוע לבלז'ץ BELŻEC מקום בו רצחו ושרפו את בני משפחתי, את כל קרובי ובני עיירתי. הייתי מוכרחה לנסוע לשם, כדי להמחיש לעצמי פעם אחת לתמיד שזאת אמת – שהם אינם עוד. לפזר את האשליות. לא הייתי איתם אז. אנשים סיפרו באיזה נסיבות הם נספו. שמעתי על מחנה המוות בלז'ץ. ידעתי – אבל בעומק הנשמה לא האמנתי, אמרתי לעצמי שאולי זאת לא אמת... היה עלי להשתכנע, לנגוע באפרם, לראות את המקום במו עיני. לכן נסעתי לגורליצה ולבלז'ץ. ידיד פולני, קרול, הוביל אותי לכל המקומות האלה. הוא תמך בי ברגעים הקשים. הייתי קרובה להתמוטטות כמה פעמים – אני מודה.  עצבי לא תמיד החזיקו מעמד. קרול קרע אותי בכוח מהאדמה אליה נצמדתי מטורפת מכאב. אותו דבר היה איתי בבית הקברות היהודי בגורליצה. אמי נקברה שם. היה נדמה לי שהיא שומעת אותי עכשיו פונה אליה: "אימא, באתי אליך. עברתי אלפי קילומטרים כדי להגיע אליך!"

דובקה מדברת בחרדת קודש ממש על אמונתה שהמתים שומעים וחשים בנו. אמונה זאת נובעת אולי מהעובדה שהיא בעצמה לא חדלה לחוש בנוכחותם סביבה ובתוכה. היא נושאת את דמותם לנגד עיניה תמיד.

... "אני לא יודעת אם בכלל רציתי לעזוב את בלז'ץ, לחזור משם. בבלז'ץ שרפו את כל אחי, אחיותיי, את אבי! בלז'ץ הוא הקבר שלהם. וזה רק מקרה שלא שרפו אותי אז יחד איתם.

המסע הזה היה קשה ביותר. לא כל אחד מסוגל להתמודד עם דברים כאלו. התאבנתי בבלז'ץ. הרגשתי שאני שייכת לכאן ולעולם לא אוכל לנתק את הקשר. ידידי קרול, הוציא אותי משם בכוח. ניסיתי להסביר את רגשותיי, אבל ספק רב אם הוא הצליח לרדת לסוף דעתי. לקחתי קצת אדמה מבלז'ץ כדי לקבור בישראל... עם האוצר הזה חזרתי הביתה."

דובקה מרימה ומנמיכה את קולה. לעיתים שומעים בו התייפחות חנוקה – לעיתים התמרדות חסרת אונים כלפי העולם כולו ואפילו מרירות כנגד ילדיה שלה על כך שהם לא מבינים ולא מוכנים להקשיב ולהזדהות. היא מעבירה זאת על המאזינים כמו בכוח מאגי.

... "שואלים אותי לא פעם בישראל למה קוראים לי דובקה? איזה מין שם זה?– היא מספרת. אבל כך הרי קראו לי בבית, בגורליצה  Gorlice– כפי שכאן קוראים לילדות רינה או לימור... דובקה זאת מהמלה דוברה ("טובה" בפולנית), אחרי אמו האהובה של הסבא. סבא קרא בשם "דוברה" את מכרה הנפט החדש שלו שהקים כשאני נולדתי."

דובקה הייתה בת למשפחה גדולה. הם היו תשעה ילדים בבית, אחים ואחיות, זוג הורים, סבים ודודים מצד האם והאב. היא מספרת עליהם בלהט ובאהבה גדולה. אביה, בייריש פרוינד Bajrisz FROJND היה אדם דתי מאוד, היו לו פאות וזקן ארוך, שחור. איש נמרץ, בעל עקרונות דת חזקים, חמורים. היה בעל חנות לנעלים ועורות בגורליצה. אימא לאה-הדסה לבית הולנדר HOLENDER  נהלה את הבית.

דובקה הבכורה בין אחיה תכופות הסתכסכה עם אביה הקשוח. היא לא הסכימה ולא נכנעה לדרישותיו העיקשות הקשורות בדת, למרות שהעריצה אותו.היא קיבלה בשתיקה כל עונש מידיו בגלל שכיבדה את דעותיו, גם אם התנגדה להן. היא לא הגיבה כשכעס עליה או הרביץ לה, לא בכתה אף פעם. התנהגה על פי ראות עיניה ורצונה, מוכנה מראש לקבלת עונש על מעשיה שנאסרו על ידי אבא. היא ידעה לעמוד על שלה. אולי בזכות כוח האופי שלה הצליחה לשרוד בשואה...  רק דובקה ואח אחד נשארו מכל משפחתם הגדולה.

האב טען שבת יהודיה חייבת לשבת בבית, ללמוד לבצע עבודות בית וטיפול במשפחה. דובקה באופייה הסוער הייתה צמאה לדעת, לספרים, מוזיקה, עיסוקים חברתיים. היא ידעה שלא תשכנע את אבא להסכים לכך. אבל לא חשבה לוותר. הייתה פעילה מאוד בחברת נוער ציוני "עקיבא" . לא פעם היו רגליה אדומות ונפוחות מהמקל של סבא משה פרוינד FROJND – אביו של אביה, בו אבא השתמש נגדה... בכל זאת המשיכה ללמוד, לקרוא ספרים, להרצות לנוער שהדריכה. השתדלה להשיג ולאסוף כסף לכרטיס הפלגה לארץ ישראל, לכשיגיע הסרטיפיקט הנשגב – למצוא כסף לשלם עבור הדירה בה התאסף הנוער של תנועתה.

סבא הולנדר HOLENDER אביה של אימה של דובקה היה יותר סלחני ומבין לליבה. הוא לא ניסה לשנות את אופייה הדינאמי. התגורר בקרבת ביתם לכן יכלה לבקרו תכופות. הוא אהב אותה מאוד והייתה לו השפעה גדולה עליה מילדותה המוקדמת.

דובקה למדה, המשיכה בפעילות בתנועה ונלחמה בבית שיאפשרו לה ללמוד לנגן בפסנתר... אביה ממש יצא מגדרו מכעס. עצם הצליל של המלה פסנתר הווה חטא לאדם אדוק כמוהו. הוא צעק עליה: "איזה פסנתר בראשך?! בת יהודיה כשרה לא חושבת על דברים כאלה, וגם לא יוצאת לטיולים עם בן!" והיא תיקנה אותו, שבתנועה משתתפים הרבה בנות ובנים בטיולים. ונחמה אותו, שאין ביניהם גוים... התגובה של אבא הייתה מוכרת, כאמור מכות. היא קיבלה בשתיקה את ה"מנה", כרגיל... היום היא נזכרת בכל אלה באהבה, בהערצה לאביה, מתגעגעת ומכבדת ביותר את זכרו. בכל זאת צר לה על שלא נתן לה ללמוד וסגר בפניה אפשרויות שונות בגלל אמונתו העיקשת.

כשנתיים לפני פרוץ המלחמה בפולין, בשנת 1937, הציעה דובקה לאביה שכל המשפחה תעלה לארץ ישראל. היא הפצירה בו, השתדלה מאוד לשכנעו – התחננה ממש. הוא הסתכל עליה כאילו נטרפה עליה דעתה. איך היא מעזה לרצות להקדים את בואו המשיח?! מאוחר יותר, כשעמד על עוצמת האימה הנאצית - אותו אדם מאמין בכל נפשו, הגאה, הודה במכתב אליה, שהיא צדקה והיה עליו להקשיב לה. הודה שעשה שגיאה בלתי נסלחת  והיא תעלה בחיים שלו ושל כל משפחתם – אבל כבר מאוחר מדי לתקן. הוא רק מתפלל לאלוהים שלפחות דובקה תנצל. הביע אמון בכוחה ובתושייתה. השתוקק בכל ליבו שהיא תחיה!      

* * *

בפרוץ המלחמה וכיבוש פולין על ידי הגרמנים, דובקה הייתה בת עשרים. כבר הייתה אז נשואה. בשאיפה להציל את בעלה האהוב מהתעללות הכובשים הנאצים, שתחילה התאכזרו במיוחד לגברים יהודים – ברחה איתו מגורליצה מזרחה. המשפחה התנגדה שתעזוב את הבית, אבל אימא פסקה שמקום האישה הוא לצד הבעל – וכך נפרדו... לתמיד.

הם כולם נרצחו בבלז'ץ BELŻEC יחד עם כל יהודי גורליצה. נודע לה על כך אחרי המלחמה. היא סירבה להאמין. אחרי שלושים וחמש שנה חזרה לעיירה. מתגוררים שם עכשיו רק אנשים זרים, פולנים. היא עמדה ליד חלון הבית שבו נולדה וגדלה, ליד קיר החנות שם מכר אבא את סחורתו במשך עשרים שנה... ליטפה את הקירות, שטפה אותם בדמעות. היה נדמה לה שהיא מרגישה את הריח והטעם של החיים שזרמו כאן אז. הדיירים החדשים הסתכלו עליה בחשדנות, בעוינות. הסבירה להם שהיא לא באה לכאן כדי לקחת משהו, היא לא רוצה מהם שום דבר. לא באה לחפש איזה אוצרות שהחביאו, או חפצים כלשהם. רוצה רק לראות את הבית ולהיווכח שקרוביה באמת אינם עוד.

הם הקשיבו לה מזועזעים, מאובנים. לא הכירו אותה ואת משפחתה, אבל המבוגרים מבני גורליצה זכרו את אביה ואת הסבא. סבא מצד אימא היה אדם ידוע ומכובד בעיירה. הפועלים הפולנים הנוצרים אהבו אותו, כאילו הוא היה אחד מהם. למרות היותו מעבידם וחבר וועד העיירה, ראו בו קודם כל ידיד המוכן לעזור להם, להבין את  בעיותיהם. הזמינו אותו אפילו לעצרת ה-1 במאי... זכרו שדאג להם ומרצונו היה מגדיל את שכרם, תמך בהם ככל האפשר. סבא הכיר אותם היטב, היה מודע לפרטים מחייהם.  ביתו היה תמיד מלא, פתוח למי שהזדקק לעזרתו.

* * *

דובקה נחשפה לזוועות המלחמה מיד עם התפרצותה ב-1 לספטמבר 1939 תוך בריחתה מגורליצה. לפתע בכל מקום שרפות, הרס, דם ומוות - והיא צעירה, מלאת אמונה בחיים, לצד בעלה האהוב והאוהב. סביבם עכשיו רק אימה מחרידה מכל עבר! הגרמנים הפציצו, ירו ביום ובלילה על הדרכים בהן התקדמו קדימה גם היא ובעלה. בכל מקום גופות מנוקבות מכדורים ורסיסים, חפצים זרוקים מגואלים בדם. המוות השתולל באין מפריע, זרע יגון ואימה על כל צעד ושעל. המוני פליטים יהודים בדרכים, ובייחוד נוער שהשתדלו להימלט מידי הגרמנים ולהגיע לשטחים שבשליטת ברית המועצות, כדי למצוא שם מקלט.

בעיר ווילנה WILNO התרכז נוער ציוני חלוצי רב בתקווה שיתאפשר להם להגיע מכאן לארץ ישראל. מעטים מהם אומנם הצליחו, אבל את הרוב השמידו הגרמנים כשכבשו את השטחים מידי הרוסים, הוציאו אותם למחנות המוות, או ירו בהם במקום. רק בודדים שרדו. את יולקJULEK  , ישראל פרויליך, ISRAEL FRÖHLICH,  בעלה של דובקה, שלחו בטרנספורט עם גברים צעירים למחנה קלוגה KLUGA  באסטוניה. אחרי המלחמה סיפר לה חבר שהיה יחד איתו במחנה הזה,  שיולק נספה שם. מישהו העביר אליו שמועה שווא על שהיא נהרגה כביכול... ואז איבד את הרצון להיאבק עוד על חייו. לא היה גבול לכאבה, כשנודע לה הסיפור. עד היום הפצע לא מגליד ודמות בעלה לא נעלמת מעיניה. גם היא נתפסה ונשלחה למחנות נאצים, עברה אין ספור סלקציות ועינויים. קודם, בגטו ווילנה, היא נאבקה על החיים יחד עם יולק בתנאים קשים ביותר בתקווה שיצליחו להתגבר למרות הכל ולשרוד.

ב-23.09.1943 התחיל חיסול של גטו ווילנה. דובקה הוצאה אחרי סלקציה למחנה קייזרוואלד KAISERWALD  בריגה RIGA. מתוך עשרת אלפים נשים שהחוטפים הגרמנים ריכזו בכיכר רוסה square  ROSSA  – שמונה אלפים נלקחו שמאלה כלומר למוות ורק אלפיים ימינה. דובקה נמצאה בין אותם האלפיים. לאלה שמיינו שמאלה קראו להשאיר כל חפציהם במקום. הם לא יזדקקו להם עוד... הבינו מכך שדינם מוות!

דובקה זוכרת מחזות מקפיאי דם בעורקים שהתרחשו ביום ההוא. יגון של אנשים שכל כך השתוקקו לחיות וחוסר האונים שלהם המעביר על הדעת, כשהבינו מה גורלם ושאין להם ולקרוביהם שום מפלט, שום סיכוי להצלה. בכי, פרידות נואשות. מלים אחרונות ותחנונים לזיכרון לאלה שבינתיים הוענקו להם החיים. אולי ישרדו ואז שלא ישכחו אותם, שיספרו הכל –  על מבטם האחרון, על דמעותיהם האחרונות, את החיוך המאולץ האחרון כדי להרגיע ילד לפני ההריגה!

אחרי שבוע התחילו לבחור נשים לעבודה בבית-חרושת AEG  בריגה. דובקה התייצבה שם מרצונה, כיון שהרגישה שהיא תחוסל בקייזר-וואלד. העבודה כאן הייתה קשה, התנהלה בשלוש משמרות בתנאי רעב איום מתמיד.  מדי יום צריך היה לטפס לאולם בקומה האחת-עשרה! דובקה הייתה בחורה בריאה, יפה, בעלת תושייה ורצון עז לחיות. היא תמיד נבחרה לעבודות הקשות ביותר בגלל היותה מלאה, בעלת גוף. ב-AEG הקימו האסירות "בנק" לחם... הן אספו חלק מהמנות הלחם הזעירות שקיבלו, כדי לסייע לנשים החלשות שביניהן. דובקה טוענת שבימים ההם נחשב לגבורה לא רק לתת זאת, אלא לשלוט בעצמך ולא לסחוב את הלחם של מישהו אחר...  במחנה שטוטהוף STUTTHOF נאלצה דובקה לנקות את בתי השימוש, לפנות את ההפרשות הקפואים של חולות בדיזנטריה, טיפוס, דלקות בשלפוחיות השתן. עכשיו זיהתה את המקום בסיורה על פני המחנה לשעבר בעת ביקורה בפולין. נכנסה לכאן הפעם בתור אדם חופשי, כאזרחית של מדינת ישראל!

כעבור שנה שלחו אותה בטרנספורט נשים מבית החרושת בריגה – לשטוטהוף. למזלה לא הוחזקה בתופת הזאת זמן רב, בכל זאת כל יום שם היה ארוך כנצח. אחרי שבועיים הגרמנים בחרו מתוך 512 הנשים מ-AEG – מאתיים. הסיעו אותן לבית-חרושת AEG בעיר טורון Toruń  והיא נמצאה ביניהן.

דובקה לא השלימה עם דין המוות שגזרו הגרמנים על היהודים. היא סירבה להאמין שאין דרך אחרת ליהודים מלבד למות. גם לא יכלה להשלים עם העובדה שעכשיו היא רק מספר במחנה. כשקראו את המספר שלה, לא ענתה מייד, לא הזדהתה בצליל הספרות שהפכו לתחליף לשמה. המספר איננו דובקה, זאת לא היא בשום אופן! כך נשאר במודעותה, בליבה ובנפשה משהו נוסף שאולי אפשר לה במידת מה שמירה על צלם אנוש בתוך כל הזוועות האלה. בגלוח שערותיה במחנה ראתה השפלה הכי גדולה, כאילו חדלה להיות אישה, לא היא עצמה. זה גרם לה סבל בלתי נסבל, למרות אסונות כבדים יותר ללא שיעור. לגביה גילוח ראש לא היה פחות מגזרות הנאצים אחרות. לא כל האסירות הגיבו בצורה דומה. לא לכולן היה עוד כוח להלחם על אישיותן במאבקן הנואש על האפשרות חסרת התקווה לשרוד עוד יום, עוד שעה, עוד רגע - על פירור לחם ומראה חיצוני הנותן עדיין סיכוי לעבור סלקציה במחנה, הבאה בתור. הרוב נשבר מהר בתנאים האיומים ששררו במחנה, ונספה.

בסוף דובקה ברחה. היא החליטה על כך ביום ראשון ה-20 לינואר 1945, כשהבינה שהרוסים מתקרבים והגרמנים רוצחים את האסירים ברגע האחרון לפני שחרור המחנות. היא שכנעה עוד שלוש אסירות, שפגשה במקרה, לברוח איתה. מנהל בית החרושת התייחס כלפיה בעבודה קצת יותר טוב. לפעמים נתן לה אפילו חתיכת לחם, סבון רחצה. הוא רמז פעם שאם היא תחליט להימלט, הוא מוכן להסתיר אותה במקום העבודה... עכשיו החליטה לנצל את ההזדמנות והצליחה בכך בדרך נס. אבל התברר אחר כך שכל העינוי הקשור בבריחה היה בלתי נחוץ... הרוסים השיגו את מצעד האסירים שהובלו על ידי הגרמנים למותם תוך מסע נדודים מפרך, אכזרי – והם שוחררו על ידי הרוסים עשרה ימים לפני שהצליחה דובקה עם חברותיה להשתחרר... הן הסתתרו בחממה של בית החרושת. שכבו שם בפחד, במתח נוראי, בלי לנשום כמעט במשך עשרה ימים! אבל מי יכול היה לחזות זאת מראש?

ארבעת הנשים התגנבו לבית החרושת. השוער הצטלב בחרדת קודש כשראה אותן. צעק בתדהמה: "יזוס כריסטוס!" והוסיף, שאם אלוהים עזר להן לחמוק מהצעדה ולהגיע עד כאן, פירוש שגם הוא חייב לעזור ולהכניסן. הן התחבאו בתוך הארובה הצרה, עמדו שם במשך שעות רבות, רבות. קפאו שם בכפור העז ונאלצו לחמם אחת את השניה בנשימתן. מדי פעם אחת מהן שאפה אויר לתוכה ונשפה אותו על חברותיה ובזמן הזה האחרות אספו כוח להחליפה – כך לפי התור... לפתע פרצו הגרמנים למבנה בית החרושת. באו לחפש את האסירות שנמלטו. התבוננו מסביב, חיפשו, אבל בסוף הכפור הכבד הכניעם למרבה המזל והם ויתרו על המשך החיפוש. הסתלקו. כעבור עשרה ימים הגיעו הרוסים!...

על סף החופש הנשגב הן נעצרו בידי המשחררים. הרוסים לא נתקלו עד רגע זה באסירות יהודיות שיצאו בחיים מידי הנאצים. בגלל שהנשים היו דוברות מספר שפות ולקחו זאת להוכחה שהן מרגלות גרמניות... לא הועילו שכנועים ותחנונים. הם הובילו אותן למטה הצבא הרוסי המקומי. המלחמה עוד לא הסתיימה, המצב היה עדיין חמור. הגאולה התגלתה בדמות קצין רוסי ממוצא יהודי. הוא החליט לבחון אותן אם הן יודעות את התפילה העתיקה בשפת האבות ופתח במלים הראשונות של "מודה אני"... דובקה סיימה מיד את המשפט העברי. הלימוד של אבא  היה המושיע! הרוסים שיחררו אותן לחופש. לחופש!

* * *

אכן, דובקה שרדה. נמלטה מציפורני הנאצים. לבדה, מיותמת – אבל ניצחה את הסיוט הגרוע מכל עלי אדמות. אספה את כוחותיה והחלה בנדודים על פני ארצות אירופה, כדי להגיע לארץ ישראל. באיטליה נישאה בשנית ליהודי ממוצא גרמני, גם הוא קורבן מחנות הנאצים לשעבר - ומשם הפליגו יחד לארץ. הם הגיעו לישראל בסוף יוני 1946, הקימו בית, נולדו להם שני בנים. תחילה הצטרפו לקיבוץ מזרע שם נמצאה אחותו של בעלה עם משפחתה, שבאה לארץ לפני המלחמה והייתה ממקימי הקיבוץ. למרות השמחה הגדולה שבמציאת משפחה, לא היה קל להסתגל לאורח חיים החדש והנוקשה. האנשים בקיבוץ לא היו מסוגלים להבין את ניצולי השואה. הם גם לא קיבלו את האופי הסוער של דובקה שעברה בחייה תופת והכל נשאר טרי כל כך בזיכרונה, כל הפצעים והצלקות שעדיין לא הגלידו. הקיבוץ דרש להתנתק מהזיכרונות, מהעבר בגלות, דרש להשתנות,  דרש ויתורים רבים צודקים לעתים – ולא, תכופות בלתי אפשריים לגמרי. כשדובקה צעקה בצירי הלידה של בנה הראשון, המיילדת מיד שאלה מאיפה היא, כיון שחברות מזרע לא צועקות כשכואב...

דובקה איננה אחת שמעמידה פנים, משחקת מישהי  שהיא לא, לא משתוקקת למצוא חן בעיני מישהו. היא עושה ומדברת איך ומה שהיא מבינה ומרגישה. בקיבוץ לא הבינו אותה ואת גודש הסבל שעברה. אבל עכשיו דובקה רק השתוקקה לראות את הילד – החיים החדשים שתביא לעולם אחרי כל כך הרבה מוות מסביבה למשך שנים! האם הילד באמת בריא ושלם? יש לו ידיים, רגלים כמו לילדי כל האמהות שלא עברו גטאות ומחנות? היא פשוט לא יכלה לדמיין זאת לעצמה ולהאמין בנס הזה – שהיא ישנה, ויש לה בן! כשבבית החולים התמהמהו להביא לה את תינוקה ליניקה, או שרק היה נדמה לה שזה כך – כבר פחדה שהוא איננו. מניסיונות השואה למדה עד כמה שבריריים החיים ובייחוד של הילדים! רק המוות היה אז בטוח, אדיר ובלתי מנוצח. באופן דומה הגיב בעלה של דובקה, פולדי ואלדהורן Poldi Waldhorn. הוא היה חולה מאוד כשהילד נולד והוחזק בבידוד, לכן לא הראו לו מיד את הילד. אבל התגנב כשלא הרגישו בו, כדי להביט עליו. הוא לא האמין שיהיה מסוגל להוליד ילד לאחר שנים של גיהינום מחנות הנאצים.

הם נאלצו להיאבק על הקיום בארץ החדשה, הלא מוכרת להם, בתנאים קשים מאוד, ללא שום אמצעים חומריים. דובקה מספרת לי על כך בקולה המחוספס שמכסה על התרגשותה הרבה והמבטא כל כך הרבה. היא צוחקת תוך דמעות. ובכל זאת הצליחה להגשים את שחלמה ושאפה אליו. נשארה בחיים, הקימה משפחה,  בנתה בית ואפילו נעזרה בכך בשרותיה של פלורה, ידידתה האהובה מהמחנה, הארכיטקטית, כפי שהבטיחה לה ולעצמה אז שם על סף המוות... היה זה אז חלום-עידוד בלתי אפשרי לחלוטין. בכל זאת התגשם.

אחרי עזיבת הקיבוץ, התגוררה דובקה עם בעלה ובנם הקטן בעליית הגג של בית בתל-אביב, ללא מטבח ושירותים. היא עזרה לבעלה לפרנס את המשפחה. עבדה בתור עוזרת בית אצל אנשים עמידים, ותיקים בעיר. כיבסה, ניקתה את דירותיהם. לא פעם חשבה בתוך כך שנכדתו של סבא הולנדר, בעל מכרה נפט "דוברה" (טובה) לא מתביישת בשום עבודה ולא חוסכת מכוחותיה, כדי להבטיח קיום למשפחתה. בנם השני נולד כבר בתל-אביב.

עוד כשהייתה באיטליה, רצו קרובי משפחה שאיתרה באמריקה, להביאה אליהם, אבל היא לא רצתה לשמוע על כך. העדיפה לסבול כל מחסור וקשיים ובלבד לחיות במדינת היהודים לאחר כל שהתנסתה בו בגלל מוצאה היהודי מידי. ענתה לקרוביה באמריקה שהילד שלה חייב להיוולד בארץ היהודים, כדי שלעולם לא יסבול את שהיה מנת חלקה. ניקתה בתים של אחרים, ניערה שטיחים, חיממה מים לכביסה על פרימוס – והייתה מאושרת. השיגה את מטרתה, מימשה את האידיאל מימי נעוריה בתנועת נוער ציוני בגורליצה, גם אם לא הכל אהבה, לא הכל יכלה להבין, להסתגל אליו. דברים רבים נאלצה ללמוד. העולם החדש היה כל כך שונה ממה שהכירה ואהבה בעיירה שלה. נוף אחר, אנשים, אורח מחשבה וחיים, צמחים, צבעם וריחם. היא נזכרת תכופות בריח הפרחים והאדמה של ארץ הולדתה בעונות שנה השונות ונתקפת בגעגועים לאותו עולם שאבד.  היא פגשה בו שוב לזמן מה לאחר 35 שנה מאותו ספטמבר בלתי נשכח שנת 1939 שהרעיד ושיסע חיים של מיליוני בני אדם, מיליוני יהודים.  

Home

Halina Birenbaum

Dotknąć ich prochów

Dobka

Z mojej książki Wołanie o pamięć, wyd. Auschwitz Birkenau Memorial Muzeum

Poznałam Dobkę przez audycję radiową, w której opowiadała swe wrażenia z podróży do rodzinnych Gorlic. Do naszej znajomości przyczyniała się również sąsiadka. Zatelefonowała, żebym szybko nastawiła radio. Przysiadłam na brzeżku taboretu – aby posłuchać co tak zafascynowało moją sąsiadkę. I już pozostałam, przykuta do miejsca przez całą godzinę – do końca audycji.

Z radia wydobywał się energiczny głos kobiecy, dźwięczny pełen bolesnego wyrazu i pewności siebie. Musiało się go słuchać. Wciskał się w mózg, w serce, opanowywał i wypełniał dom – jak cała treść opowiadania, które  wyrażał w każdym swym tonie. Napięcie, tęsknota do domu w Polsce, gdzie upłynęło dzieciństwo wśród bliskich, których zgładzono, ból i siła życia! Nikt dotąd nie wystąpił u nas w radiu, w tak szczery i prawdziwy sposób. Dreszcz wstrząsnął mym ciałem, łzy cisnęły się do oczu.

„Ja wchodzę tu dziś jako wolny człowiek, obywatelka żydowskiego państwa, ja, która wyszłam stąd jako niewolnik! Stutthof... Pragnęłam przyjść tutaj, to jest pewne. Do dziś dręczy mnie ciężar tych wspomnień”.

Tymi słowami rozpoczęła Dobka swój reportaż - zeznanie. Jej głos nie miał słodkiego, pieszczącego ucho dźwięku. Był zdecydowany, nie starający się przypodobać słuchaczom – ale przykuwający uwagę z nieopisaną potęgą.

„Wiedziałam, że powrót do moich rodzinnych Gorlic będzie bardzo bolesny i trudny, jednak pragnęłam pojechać tam, chciałam zobaczyć to wszystko, dopóki jestem jeszcze zdolna odczuwać i wzruszać się. Nie uciekam od niczego, nie zapominam, nie chcę zapomnieć. Płakałam bez ustanku, ale chciałam tego. Musiałam powrócić do domu, zobaczyć go znów. Pojechać do Bełżca, gdzie zostali zamordowani i spaleni moi najbliżsi, wszyscy krewni i rodacy z mojego miasteczka. Musiałam pojechać tam, żeby uświadomić sobie raz na zawsze, że to jest prawda – że nie ma ich więcej. Musiałam rozwiać złudzenia. Nie byłam z nimi wtedy... Opowiadano mi, w jaki sposób zginęli. Słyszałam o Bełżcu, wiedziałam – ale w głębi duszy nie wierzyłam, mówiłam sobie, że może jednak to nie jest prawda. Musiałam przekonać się, dotknąć, zobaczyć na własne oczy. Dlatego pojechałam do Gorlic i do Bełżca.

Mój przyjaciel Karol – Polak, towarzyszył mi i prowadził do wszystkich miejsc. Wspierał mnie w trudnych chwilach. Niejednokrotnie byłam bliska załamania się – przynaję. Moje nerwy nie zawsze wytrzymywały. Karol siłą odrywał mnie od ziemi, do której przylgnęłam w Bełżcu, nieprzytomna z rozpaczy. To samo działo się ze mną na żydowskim cmentarzu w Gorlicach, gdzie została pochowana moja matka. Wydawało mi się, że ona słyszy teraz, jak do niej mówię:

-Mamo, przyszłam do Ciebie, tysiące kilometrów przebyłam, żeby do Ciebie przyjść tutaj!”...

Dobka wyraża z nabożeństwem wprost swą wiarę, że umarli słyszą nas i czują... Przekonanie to wynika z faktu, iż właśnie ona nie przestała nigdy czuć ich obecności wokół siebie, w sobie. Nieustannie ma przed oczyma ich postacie.

„Nie chciałam w ogóle opuścić Bełżec, wrócić stamtąd. W Bełżcu spalili moje rodzeństwo, braci, siostry, ojca. Bełżec jest ich grobem. To tylko przypadek, że nie spalili mnie wtedy tutaj razem z nimi. Było mi niesamowicie trudno. Nie każdy potrafiłby się zmierzyć z czymś podobnym. Skamieniałam tam. Czułam, że przynależę do tego miejsca i nigdy tych węzłów nie zdołam rozerwać. Karol wyprowadził mnie stamtąd siłą. Próbowałam mu wytłumaczyć, ale wątpię czy mógł mnie zrozumieć. Wzięłam z Bełżca trochę ziemi do woreczka, żeby ją pogrzebać... Z tym skarbem wróciłam do domu w Izraelu”.

Dobka podnosi i zniża głos czuje się w nim chwilami zduszone łkanie, łzy – czasem bezsilny, rozpaczliwy bunt przeciw całemu światu, a nawet żal do własnych dzieci, że nie rozumieją, nie chcą słyszeć, utożsamić się. Przelewa je na słuchaczy z magiczną siłą.

„... Pytają mnie nieraz w Izraelu, dlaczego nazywam się Dobka? Co to za imię? Tak przecież nazywali mnie w domu, w Gorlicach – jak tutaj na przykład: Rina czy Limor... Dobka – od słowa Dobra – po ukochanej matce dziadka. Dziadek nazwał imieniem „Dobra”, po moim urodzeniu, swą  kopalnię ropy naftowej”.

Dobka posiadała liczną rodzinę w Polsce. Było ich dziewięcioro rodzeństwa, bracia, siostry - rodzice, dziadkowie i wujostwo z rodzinami ze strony matki i ojca. Opowiada o nich z entuzjazmem i gorącą miłością. Jej ojciec był bardzo pobożny. Nosił długą brodę, pejsy. Był energicznym człowiekiem o surowych zasadach religijnych, właścicielem sklepu obuwia i skór w Gorlicach. Matka zajmowała się domem.

Dobka, najstarsza z rodzeństwa, często popadała w konflikty z ojcem, choć go ubóstwiała. Szanowała jego poglądy na świat i dlatego nie odpowiadała gdy ją łajał lub nawet bił czasem. Ale też nie płakała nigdy. Postępując według własnej woli i upodobań, z góry przygotowana na „zapłatę” za swe niedozwolone czyny, obstawała przy swoim. Może właśnie dzięki temu zdołała uratować się od zagłady hitlerowskiej. Tylko ona i jeden z braci uratowali się z całej wielkiej rodziny.

Ojciec utrzymywał, że żydowska córka powinna siedzieć w domu, nauczyć się pracy domowej i opieki nad rodziną. Dobka ze swym burzliwym charakterem i temperamentem była spragniona wiedzy, książek, muzyki, teatru, towarzystwa i pracy społecznej. Zdawała sobie sprawę, że nie przekona ojca, ale też nie myślała zrezygnować ze swej działalności. Była bardzo aktywna w organizacji młodzieży syjonistycznej „Akiva”. Referowała przed młodzieżą w organizacji, gdzie była instruktorką dla młodszych wychowanków.

Wyciągała pieniądze z szufladki ojca, aby zebrać sumę konieczną na bilet okrętowy do Palestyny, gdy nadejdzie upragniony, oczekiwany certyfikat. Pod nieuwagę dziadka wyciągała butelki z naftą i dawała je swym wychowankom do sprzedania na rynku, aby zdobyć pieniądze na opłatę czynszu za nędzny lokal, w którym zbierali się członkowie organizacji. Dziadek wiedział o poczynaniach wnuczki – ale śmiał się. Czasami wtrącał żartobliwie: „Przynajmniej sprzedawałabyś naftę po tej samej cenie co ja sprzedaję. Nie dość na tym, że bierzesz bez pozwolenia, to jeszcze mi robisz   konkurencję!”...

Dziadek Holender, ojciec matki, miał wielki wpływ na Dobkę od najwcześniejszego dzieciństwa. Mieszkał w pobliżu ich domu, to też odwiedzała go codziennie z radością. Kochał ją bardzo i nie starał się zwalczać jej dynamicznego charakteru. Wiedział, że to daremne. Dobka uczyła się, a nawet walczyła w domu, aby umożliwili jej naukę gry na pianinie... Ojciec wprost wychodził z siebie, gdy to słyszał. Sam dźwięk słowa „pianino” był grzechem dla tak pobożnego Żyda!  „Co za pianino masz w głowie! – krzyczał w uniesieniu i bezsilnym gniewie. Koszerna, żydowska córka nie myśli o takich rzeczach i nie chodzi też na żadne wycieczki z chłopcem. Dobka wyjaśniała, że w organizacji syjonistycznej w wycieczkach uczestniczy wielu chłopców i wiele dziewcząt. Pocieszała go, że nie biorą w nich udziału goje... Odpowiedź ojca była wiadoma. Zaciskała usta i odbierała swoją porcję jego gniewu. Do dziś wspomina to... z miłością. Ubóstwiała ojca i czci jego pamięć. Ale żal jej, że nie dał się jej uczyć, że tyle dróg zamykał przed nią, przez wzgląd na swą fanatyczną religijność.

Na krótko przed wybuchem wojny – w roku 1937, zaproponowała ojcu wyjazd całej rodziny do Palestyny. Namawiała, przekonywa