Dobka in
הלינה בירנבאום
לגעת באפרם
עדותה של דובקה
Touch Their Ashes, The Testimony of Dobka
The story was written and published in Polish in the Tel Aviv weekly "Nowiny Kurier" 1982, and appeared in Halina Birenbaum's book "Crying for Remembrance", Auschwitz Memorial Museum Publishing House 1999.
הסיפור פורסם בשבועון הפולני "Nowiny Kurier" ב- 1982 והתפרסם בספרה של הלינה בירנבאום "זעקה לזיכרון", בית ההוצאה לאור של מוזיאון אושוויץ, 1999.
Dobka in
הכרתי את דובקה דרך תוכנית רדיו בה סיפרה על רשמיה מנסיעה לעיירת מוצאה, גורליצה Gorlice. גם השכנה שלי תרמה להכרות זאת בכך, שטלפנה אלי בדחיפות להקשיב לרדיו. נמנמתי, כשהטלפון צלצל. בשעות הצהרים אני לא נוהגת להקשיב לרדיו ועכשיו קפצתי מהר, התיישבתי על קצה השרפרף כאילו לרגע, רק להיוודע מה העניין, מה הדהים כל כך את שכנתי. וכבר נשארתי מרותקת למקום למשך שעה תמימה.
מהמקלט בקע קול אישה נמרץ, צלול, מלא בטחון עצמי ובו ביטוי חזק של כאב. קולה אילץ לשמוע, חדר ללב ולמוח, מילא את הבית יחד עם תוכן הסיפור שהביעה ברורות כל כך. הורגשו בו מתח, עומק, געגועים לבית הילדות, לקרובים הרבים שהושמדו ועוצמת חיים בלתי רגילה. דומה שאיש לפניה לא דיבר ברדיו בצורה כל כך פתוחה ואמיתית. רעד עבר בגופי, דמעות כיסו את עיני.
... "אני נכנסת כאן היום כאדם חופשי, אזרחית של מדינת ישראל, אני, שיצאתי מפה כעבד! שטוטהוף STUTTHOF... רציתי לבוא לכאן, זה בטוח. עד עצם היום הזה לוחץ עלי כובד הזיכרונות". במלים אלה פתחה דובקה ואלדהורן Dobka Waldhorn את עדות-הוידוי שלה בקולה המחוספס שצלילו לא פינק את האוזן והמלים את הלב. קולה היה קשה וחד, וכך המלים, שלא משתדלים למצוא אבל מושכים אליהם ומרתקים בעוצמה לא רגילה.
... "ידעתי שהחזרה לגורליצה Gorlice שם נולדתי, תהיה קשה ומכאיבה. בכל זאת החלטתי לנסוע, כדי לראות שוב את הכל כשאני מסוגלת עדיין לחוש ולהתרגש. אני לא בורחת משום דבר, לא שוכחת. לא רוצה לשכוח. בכיתי שם ללא הפסקה, אבל רציתי בזה. הייתי מוכרחה לחזור הביתה. לראות אותו שוב לנסוע לבלז'ץ BELŻEC מקום בו רצחו ושרפו את בני משפחתי, את כל קרובי ובני עיירתי. הייתי מוכרחה לנסוע לשם, כדי להמחיש לעצמי פעם אחת לתמיד שזאת אמת שהם אינם עוד. לפזר את האשליות. לא הייתי איתם אז. אנשים סיפרו באיזה נסיבות הם נספו. שמעתי על מחנה המוות בלז'ץ. ידעתי אבל בעומק הנשמה לא האמנתי, אמרתי לעצמי שאולי זאת לא אמת... היה עלי להשתכנע, לנגוע באפרם, לראות את המקום במו עיני. לכן נסעתי לגורליצה ולבלז'ץ. ידיד פולני, קרול, הוביל אותי לכל המקומות האלה. הוא תמך בי ברגעים הקשים. הייתי קרובה להתמוטטות כמה פעמים אני מודה. עצבי לא תמיד החזיקו מעמד. קרול קרע אותי בכוח מהאדמה אליה נצמדתי מטורפת מכאב. אותו דבר היה איתי בבית הקברות היהודי בגורליצה. אמי נקברה שם. היה נדמה לי שהיא שומעת אותי עכשיו פונה אליה: "אימא, באתי אליך. עברתי אלפי קילומטרים כדי להגיע אליך!"
דובקה מדברת בחרדת קודש ממש על אמונתה שהמתים שומעים וחשים בנו. אמונה זאת נובעת אולי מהעובדה שהיא בעצמה לא חדלה לחוש בנוכחותם סביבה ובתוכה. היא נושאת את דמותם לנגד עיניה תמיד.
... "אני לא יודעת אם בכלל רציתי לעזוב את בלז'ץ, לחזור משם. בבלז'ץ שרפו את כל אחי, אחיותיי, את אבי! בלז'ץ הוא הקבר שלהם. וזה רק מקרה שלא שרפו אותי אז יחד איתם.
המסע הזה היה קשה ביותר. לא כל אחד מסוגל להתמודד עם דברים כאלו. התאבנתי בבלז'ץ. הרגשתי שאני שייכת לכאן ולעולם לא אוכל לנתק את הקשר. ידידי קרול, הוציא אותי משם בכוח. ניסיתי להסביר את רגשותיי, אבל ספק רב אם הוא הצליח לרדת לסוף דעתי. לקחתי קצת אדמה מבלז'ץ כדי לקבור בישראל... עם האוצר הזה חזרתי הביתה."
דובקה מרימה ומנמיכה את קולה. לעיתים שומעים בו התייפחות חנוקה לעיתים התמרדות חסרת אונים כלפי העולם כולו ואפילו מרירות כנגד ילדיה שלה על כך שהם לא מבינים ולא מוכנים להקשיב ולהזדהות. היא מעבירה זאת על המאזינים כמו בכוח מאגי.
... "שואלים אותי לא פעם בישראל למה קוראים לי דובקה? איזה מין שם זה? היא מספרת. אבל כך הרי קראו לי בבית, בגורליצה Gorlice כפי שכאן קוראים לילדות רינה או לימור... דובקה זאת מהמלה דוברה ("טובה" בפולנית), אחרי אמו האהובה של הסבא. סבא קרא בשם "דוברה" את מכרה הנפט החדש שלו שהקים כשאני נולדתי."
דובקה הייתה בת למשפחה גדולה. הם היו תשעה ילדים בבית, אחים ואחיות, זוג הורים, סבים ודודים מצד האם והאב. היא מספרת עליהם בלהט ובאהבה גדולה. אביה, בייריש פרוינד Bajrisz FROJND היה אדם דתי מאוד, היו לו פאות וזקן ארוך, שחור. איש נמרץ, בעל עקרונות דת חזקים, חמורים. היה בעל חנות לנעלים ועורות בגורליצה. אימא לאה-הדסה לבית הולנדר HOLENDER נהלה את הבית.
דובקה הבכורה בין אחיה תכופות הסתכסכה עם אביה הקשוח. היא לא הסכימה ולא נכנעה לדרישותיו העיקשות הקשורות בדת, למרות שהעריצה אותו.היא קיבלה בשתיקה כל עונש מידיו בגלל שכיבדה את דעותיו, גם אם התנגדה להן. היא לא הגיבה כשכעס עליה או הרביץ לה, לא בכתה אף פעם. התנהגה על פי ראות עיניה ורצונה, מוכנה מראש לקבלת עונש על מעשיה שנאסרו על ידי אבא. היא ידעה לעמוד על שלה. אולי בזכות כוח האופי שלה הצליחה לשרוד בשואה... רק דובקה ואח אחד נשארו מכל משפחתם הגדולה.
האב טען שבת יהודיה חייבת לשבת בבית, ללמוד לבצע עבודות בית וטיפול במשפחה. דובקה באופייה הסוער הייתה צמאה לדעת, לספרים, מוזיקה, עיסוקים חברתיים. היא ידעה שלא תשכנע את אבא להסכים לכך. אבל לא חשבה לוותר. הייתה פעילה מאוד בחברת נוער ציוני "עקיבא" . לא פעם היו רגליה אדומות ונפוחות מהמקל של סבא משה פרוינד FROJND אביו של אביה, בו אבא השתמש נגדה... בכל זאת המשיכה ללמוד, לקרוא ספרים, להרצות לנוער שהדריכה. השתדלה להשיג ולאסוף כסף לכרטיס הפלגה לארץ ישראל, לכשיגיע הסרטיפיקט הנשגב למצוא כסף לשלם עבור הדירה בה התאסף הנוער של תנועתה.
סבא הולנדר HOLENDER אביה של אימה של דובקה היה יותר סלחני ומבין לליבה. הוא לא ניסה לשנות את אופייה הדינאמי. התגורר בקרבת ביתם לכן יכלה לבקרו תכופות. הוא אהב אותה מאוד והייתה לו השפעה גדולה עליה מילדותה המוקדמת.
דובקה למדה, המשיכה בפעילות בתנועה ונלחמה בבית שיאפשרו לה ללמוד לנגן בפסנתר... אביה ממש יצא מגדרו מכעס. עצם הצליל של המלה פסנתר הווה חטא לאדם אדוק כמוהו. הוא צעק עליה: "איזה פסנתר בראשך?! בת יהודיה כשרה לא חושבת על דברים כאלה, וגם לא יוצאת לטיולים עם בן!" והיא תיקנה אותו, שבתנועה משתתפים הרבה בנות ובנים בטיולים. ונחמה אותו, שאין ביניהם גוים... התגובה של אבא הייתה מוכרת, כאמור מכות. היא קיבלה בשתיקה את ה"מנה", כרגיל... היום היא נזכרת בכל אלה באהבה, בהערצה לאביה, מתגעגעת ומכבדת ביותר את זכרו. בכל זאת צר לה על שלא נתן לה ללמוד וסגר בפניה אפשרויות שונות בגלל אמונתו העיקשת.
כשנתיים לפני פרוץ המלחמה בפולין, בשנת 1937, הציעה דובקה לאביה שכל המשפחה תעלה לארץ ישראל. היא הפצירה בו, השתדלה מאוד לשכנעו התחננה ממש. הוא הסתכל עליה כאילו נטרפה עליה דעתה. איך היא מעזה לרצות להקדים את בואו המשיח?! מאוחר יותר, כשעמד על עוצמת האימה הנאצית - אותו אדם מאמין בכל נפשו, הגאה, הודה במכתב אליה, שהיא צדקה והיה עליו להקשיב לה. הודה שעשה שגיאה בלתי נסלחת והיא תעלה בחיים שלו ושל כל משפחתם אבל כבר מאוחר מדי לתקן. הוא רק מתפלל לאלוהים שלפחות דובקה תנצל. הביע אמון בכוחה ובתושייתה. השתוקק בכל ליבו שהיא תחיה!
* * *
בפרוץ המלחמה וכיבוש פולין על ידי הגרמנים, דובקה הייתה בת עשרים. כבר הייתה אז נשואה. בשאיפה להציל את בעלה האהוב מהתעללות הכובשים הנאצים, שתחילה התאכזרו במיוחד לגברים יהודים ברחה איתו מגורליצה מזרחה. המשפחה התנגדה שתעזוב את הבית, אבל אימא פסקה שמקום האישה הוא לצד הבעל וכך נפרדו... לתמיד.
הם כולם נרצחו בבלז'ץ BELŻEC יחד עם כל יהודי גורליצה. נודע לה על כך אחרי המלחמה. היא סירבה להאמין. אחרי שלושים וחמש שנה חזרה לעיירה. מתגוררים שם עכשיו רק אנשים זרים, פולנים. היא עמדה ליד חלון הבית שבו נולדה וגדלה, ליד קיר החנות שם מכר אבא את סחורתו במשך עשרים שנה... ליטפה את הקירות, שטפה אותם בדמעות. היה נדמה לה שהיא מרגישה את הריח והטעם של החיים שזרמו כאן אז. הדיירים החדשים הסתכלו עליה בחשדנות, בעוינות. הסבירה להם שהיא לא באה לכאן כדי לקחת משהו, היא לא רוצה מהם שום דבר. לא באה לחפש איזה אוצרות שהחביאו, או חפצים כלשהם. רוצה רק לראות את הבית ולהיווכח שקרוביה באמת אינם עוד.
הם הקשיבו לה מזועזעים, מאובנים. לא הכירו אותה ואת משפחתה, אבל המבוגרים מבני גורליצה זכרו את אביה ואת הסבא. סבא מצד אימא היה אדם ידוע ומכובד בעיירה. הפועלים הפולנים הנוצרים אהבו אותו, כאילו הוא היה אחד מהם. למרות היותו מעבידם וחבר וועד העיירה, ראו בו קודם כל ידיד המוכן לעזור להם, להבין את בעיותיהם. הזמינו אותו אפילו לעצרת ה-1 במאי... זכרו שדאג להם ומרצונו היה מגדיל את שכרם, תמך בהם ככל האפשר. סבא הכיר אותם היטב, היה מודע לפרטים מחייהם. ביתו היה תמיד מלא, פתוח למי שהזדקק לעזרתו.
* * *
דובקה נחשפה לזוועות המלחמה מיד עם התפרצותה ב-1 לספטמבר 1939 תוך בריחתה מגורליצה. לפתע בכל מקום שרפות, הרס, דם ומוות - והיא צעירה, מלאת אמונה בחיים, לצד בעלה האהוב והאוהב. סביבם עכשיו רק אימה מחרידה מכל עבר! הגרמנים הפציצו, ירו ביום ובלילה על הדרכים בהן התקדמו קדימה גם היא ובעלה. בכל מקום גופות מנוקבות מכדורים ורסיסים, חפצים זרוקים מגואלים בדם. המוות השתולל באין מפריע, זרע יגון ואימה על כל צעד ושעל. המוני פליטים יהודים בדרכים, ובייחוד נוער שהשתדלו להימלט מידי הגרמנים ולהגיע לשטחים שבשליטת ברית המועצות, כדי למצוא שם מקלט.
בעיר ווילנה WILNO התרכז נוער ציוני חלוצי רב בתקווה שיתאפשר להם להגיע מכאן לארץ ישראל. מעטים מהם אומנם הצליחו, אבל את הרוב השמידו הגרמנים כשכבשו את השטחים מידי הרוסים, הוציאו אותם למחנות המוות, או ירו בהם במקום. רק בודדים שרדו. את יולקJULEK , ישראל פרויליך, ISRAEL FRΦHLICH, בעלה של דובקה, שלחו בטרנספורט עם גברים צעירים למחנה קלוגה KLUGA באסטוניה. אחרי המלחמה סיפר לה חבר שהיה יחד איתו במחנה הזה, שיולק נספה שם. מישהו העביר אליו שמועה שווא על שהיא נהרגה כביכול... ואז איבד את הרצון להיאבק עוד על חייו. לא היה גבול לכאבה, כשנודע לה הסיפור. עד היום הפצע לא מגליד ודמות בעלה לא נעלמת מעיניה. גם היא נתפסה ונשלחה למחנות נאצים, עברה אין ספור סלקציות ועינויים. קודם, בגטו ווילנה, היא נאבקה על החיים יחד עם יולק בתנאים קשים ביותר בתקווה שיצליחו להתגבר למרות הכל ולשרוד.
ב-23.09.1943 התחיל חיסול של גטו ווילנה. דובקה הוצאה אחרי סלקציה למחנה קייזרוואלד KAISERWALD בריגה RIGA. מתוך עשרת אלפים נשים שהחוטפים הגרמנים ריכזו בכיכר רוסה square ROSSA שמונה אלפים נלקחו שמאלה כלומר למוות ורק אלפיים ימינה. דובקה נמצאה בין אותם האלפיים. לאלה שמיינו שמאלה קראו להשאיר כל חפציהם במקום. הם לא יזדקקו להם עוד... הבינו מכך שדינם מוות!
דובקה זוכרת מחזות מקפיאי דם בעורקים שהתרחשו ביום ההוא. יגון של אנשים שכל כך השתוקקו לחיות וחוסר האונים שלהם המעביר על הדעת, כשהבינו מה גורלם ושאין להם ולקרוביהם שום מפלט, שום סיכוי להצלה. בכי, פרידות נואשות. מלים אחרונות ותחנונים לזיכרון לאלה שבינתיים הוענקו להם החיים. אולי ישרדו ואז שלא ישכחו אותם, שיספרו הכל על מבטם האחרון, על דמעותיהם האחרונות, את החיוך המאולץ האחרון כדי להרגיע ילד לפני ההריגה!
אחרי שבוע התחילו לבחור נשים לעבודה בבית-חרושת AEG בריגה. דובקה התייצבה שם מרצונה, כיון שהרגישה שהיא תחוסל בקייזר-וואלד. העבודה כאן הייתה קשה, התנהלה בשלוש משמרות בתנאי רעב איום מתמיד. מדי יום צריך היה לטפס לאולם בקומה האחת-עשרה! דובקה הייתה בחורה בריאה, יפה, בעלת תושייה ורצון עז לחיות. היא תמיד נבחרה לעבודות הקשות ביותר בגלל היותה מלאה, בעלת גוף. ב-AEG הקימו האסירות "בנק" לחם... הן אספו חלק מהמנות הלחם הזעירות שקיבלו, כדי לסייע לנשים החלשות שביניהן. דובקה טוענת שבימים ההם נחשב לגבורה לא רק לתת זאת, אלא לשלוט בעצמך ולא לסחוב את הלחם של מישהו אחר... במחנה שטוטהוף STUTTHOF נאלצה דובקה לנקות את בתי השימוש, לפנות את ההפרשות הקפואים של חולות בדיזנטריה, טיפוס, דלקות בשלפוחיות השתן. עכשיו זיהתה את המקום בסיורה על פני המחנה לשעבר בעת ביקורה בפולין. נכנסה לכאן הפעם בתור אדם חופשי, כאזרחית של מדינת ישראל!
כעבור שנה שלחו אותה בטרנספורט נשים מבית החרושת בריגה לשטוטהוף. למזלה לא הוחזקה בתופת הזאת זמן רב, בכל זאת כל יום שם היה ארוך כנצח. אחרי שבועיים הגרמנים בחרו מתוך 512 הנשים מ-AEG מאתיים. הסיעו אותן לבית-חרושת AEG בעיר טורון Toruń והיא נמצאה ביניהן.
דובקה לא השלימה עם דין המוות שגזרו הגרמנים על היהודים. היא סירבה להאמין שאין דרך אחרת ליהודים מלבד למות. גם לא יכלה להשלים עם העובדה שעכשיו היא רק מספר במחנה. כשקראו את המספר שלה, לא ענתה מייד, לא הזדהתה בצליל הספרות שהפכו לתחליף לשמה. המספר איננו דובקה, זאת לא היא בשום אופן! כך נשאר במודעותה, בליבה ובנפשה משהו נוסף שאולי אפשר לה במידת מה שמירה על צלם אנוש בתוך כל הזוועות האלה. בגלוח שערותיה במחנה ראתה השפלה הכי גדולה, כאילו חדלה להיות אישה, לא היא עצמה. זה גרם לה סבל בלתי נסבל, למרות אסונות כבדים יותר ללא שיעור. לגביה גילוח ראש לא היה פחות מגזרות הנאצים אחרות. לא כל האסירות הגיבו בצורה דומה. לא לכולן היה עוד כוח להלחם על אישיותן במאבקן הנואש על האפשרות חסרת התקווה לשרוד עוד יום, עוד שעה, עוד רגע - על פירור לחם ומראה חיצוני הנותן עדיין סיכוי לעבור סלקציה במחנה, הבאה בתור. הרוב נשבר מהר בתנאים האיומים ששררו במחנה, ונספה.
בסוף דובקה ברחה. היא החליטה על כך ביום ראשון ה-20 לינואר 1945, כשהבינה שהרוסים מתקרבים והגרמנים רוצחים את האסירים ברגע האחרון לפני שחרור המחנות. היא שכנעה עוד שלוש אסירות, שפגשה במקרה, לברוח איתה. מנהל בית החרושת התייחס כלפיה בעבודה קצת יותר טוב. לפעמים נתן לה אפילו חתיכת לחם, סבון רחצה. הוא רמז פעם שאם היא תחליט להימלט, הוא מוכן להסתיר אותה במקום העבודה... עכשיו החליטה לנצל את ההזדמנות והצליחה בכך בדרך נס. אבל התברר אחר כך שכל העינוי הקשור בבריחה היה בלתי נחוץ... הרוסים השיגו את מצעד האסירים שהובלו על ידי הגרמנים למותם תוך מסע נדודים מפרך, אכזרי והם שוחררו על ידי הרוסים עשרה ימים לפני שהצליחה דובקה עם חברותיה להשתחרר... הן הסתתרו בחממה של בית החרושת. שכבו שם בפחד, במתח נוראי, בלי לנשום כמעט במשך עשרה ימים! אבל מי יכול היה לחזות זאת מראש?
ארבעת הנשים התגנבו לבית החרושת. השוער הצטלב בחרדת קודש כשראה אותן. צעק בתדהמה: "יזוס כריסטוס!" והוסיף, שאם אלוהים עזר להן לחמוק מהצעדה ולהגיע עד כאן, פירוש שגם הוא חייב לעזור ולהכניסן. הן התחבאו בתוך הארובה הצרה, עמדו שם במשך שעות רבות, רבות. קפאו שם בכפור העז ונאלצו לחמם אחת את השניה בנשימתן. מדי פעם אחת מהן שאפה אויר לתוכה ונשפה אותו על חברותיה ובזמן הזה האחרות אספו כוח להחליפה כך לפי התור... לפתע פרצו הגרמנים למבנה בית החרושת. באו לחפש את האסירות שנמלטו. התבוננו מסביב, חיפשו, אבל בסוף הכפור הכבד הכניעם למרבה המזל והם ויתרו על המשך החיפוש. הסתלקו. כעבור עשרה ימים הגיעו הרוסים!...
על סף החופש הנשגב הן נעצרו בידי המשחררים. הרוסים לא נתקלו עד רגע זה באסירות יהודיות שיצאו בחיים מידי הנאצים. בגלל שהנשים היו דוברות מספר שפות ולקחו זאת להוכחה שהן מרגלות גרמניות... לא הועילו שכנועים ותחנונים. הם הובילו אותן למטה הצבא הרוסי המקומי. המלחמה עוד לא הסתיימה, המצב היה עדיין חמור. הגאולה התגלתה בדמות קצין רוסי ממוצא יהודי. הוא החליט לבחון אותן אם הן יודעות את התפילה העתיקה בשפת האבות ופתח במלים הראשונות של "מודה אני"... דובקה סיימה מיד את המשפט העברי. הלימוד של אבא היה המושיע! הרוסים שיחררו אותן לחופש. לחופש!
* * *
אכן, דובקה שרדה. נמלטה מציפורני הנאצים. לבדה, מיותמת אבל ניצחה את הסיוט הגרוע מכל עלי אדמות. אספה את כוחותיה והחלה בנדודים על פני ארצות אירופה, כדי להגיע לארץ ישראל. באיטליה נישאה בשנית ליהודי ממוצא גרמני, גם הוא קורבן מחנות הנאצים לשעבר - ומשם הפליגו יחד לארץ. הם הגיעו לישראל בסוף יוני 1946, הקימו בית, נולדו להם שני בנים. תחילה הצטרפו לקיבוץ מזרע שם נמצאה אחותו של בעלה עם משפחתה, שבאה לארץ לפני המלחמה והייתה ממקימי הקיבוץ. למרות השמחה הגדולה שבמציאת משפחה, לא היה קל להסתגל לאורח חיים החדש והנוקשה. האנשים בקיבוץ לא היו מסוגלים להבין את ניצולי השואה. הם גם לא קיבלו את האופי הסוער של דובקה שעברה בחייה תופת והכל נשאר טרי כל כך בזיכרונה, כל הפצעים והצלקות שעדיין לא הגלידו. הקיבוץ דרש להתנתק מהזיכרונות, מהעבר בגלות, דרש להשתנות, דרש ויתורים רבים צודקים לעתים ולא, תכופות בלתי אפשריים לגמרי. כשדובקה צעקה בצירי הלידה של בנה הראשון, המיילדת מיד שאלה מאיפה היא, כיון שחברות מזרע לא צועקות כשכואב...
דובקה איננה אחת שמעמידה פנים, משחקת מישהי שהיא לא, לא משתוקקת למצוא חן בעיני מישהו. היא עושה ומדברת איך ומה שהיא מבינה ומרגישה. בקיבוץ לא הבינו אותה ואת גודש הסבל שעברה. אבל עכשיו דובקה רק השתוקקה לראות את הילד החיים החדשים שתביא לעולם אחרי כל כך הרבה מוות מסביבה למשך שנים! האם הילד באמת בריא ושלם? יש לו ידיים, רגלים כמו לילדי כל האמהות שלא עברו גטאות ומחנות? היא פשוט לא יכלה לדמיין זאת לעצמה ולהאמין בנס הזה שהיא ישנה, ויש לה בן! כשבבית החולים התמהמהו להביא לה את תינוקה ליניקה, או שרק היה נדמה לה שזה כך כבר פחדה שהוא איננו. מניסיונות השואה למדה עד כמה שבריריים החיים ובייחוד של הילדים! רק המוות היה אז בטוח, אדיר ובלתי מנוצח. באופן דומה הגיב בעלה של דובקה, פולדי ואלדהורן Poldi Waldhorn. הוא היה חולה מאוד כשהילד נולד והוחזק בבידוד, לכן לא הראו לו מיד את הילד. אבל התגנב כשלא הרגישו בו, כדי להביט עליו. הוא לא האמין שיהיה מסוגל להוליד ילד לאחר שנים של גיהינום מחנות הנאצים.
הם נאלצו להיאבק על הקיום בארץ החדשה, הלא מוכרת להם, בתנאים קשים מאוד, ללא שום אמצעים חומריים. דובקה מספרת לי על כך בקולה המחוספס שמכסה על התרגשותה הרבה והמבטא כל כך הרבה. היא צוחקת תוך דמעות. ובכל זאת הצליחה להגשים את שחלמה ושאפה אליו. נשארה בחיים, הקימה משפחה, בנתה בית ואפילו נעזרה בכך בשרותיה של פלורה, ידידתה האהובה מהמחנה, הארכיטקטית, כפי שהבטיחה לה ולעצמה אז שם על סף המוות... היה זה אז חלום-עידוד בלתי אפשרי לחלוטין. בכל זאת התגשם.
אחרי עזיבת הקיבוץ, התגוררה דובקה עם בעלה ובנם הקטן בעליית הגג של בית בתל-אביב, ללא מטבח ושירותים. היא עזרה לבעלה לפרנס את המשפחה. עבדה בתור עוזרת בית אצל אנשים עמידים, ותיקים בעיר. כיבסה, ניקתה את דירותיהם. לא פעם חשבה בתוך כך שנכדתו של סבא הולנדר, בעל מכרה נפט "דוברה" (טובה) לא מתביישת בשום עבודה ולא חוסכת מכוחותיה, כדי להבטיח קיום למשפחתה. בנם השני נולד כבר בתל-אביב.
עוד כשהייתה באיטליה, רצו קרובי משפחה שאיתרה באמריקה, להביאה אליהם, אבל היא לא רצתה לשמוע על כך. העדיפה לסבול כל מחסור וקשיים ובלבד לחיות במדינת היהודים לאחר כל שהתנסתה בו בגלל מוצאה היהודי מידי. ענתה לקרוביה באמריקה שהילד שלה חייב להיוולד בארץ היהודים, כדי שלעולם לא יסבול את שהיה מנת חלקה. ניקתה בתים של אחרים, ניערה שטיחים, חיממה מים לכביסה על פרימוס והייתה מאושרת. השיגה את מטרתה, מימשה את האידיאל מימי נעוריה בתנועת נוער ציוני בגורליצה, גם אם לא הכל אהבה, לא הכל יכלה להבין, להסתגל אליו. דברים רבים נאלצה ללמוד. העולם החדש היה כל כך שונה ממה שהכירה ואהבה בעיירה שלה. נוף אחר, אנשים, אורח מחשבה וחיים, צמחים, צבעם וריחם. היא נזכרת תכופות בריח הפרחים והאדמה של ארץ הולדתה בעונות שנה השונות ונתקפת בגעגועים לאותו עולם שאבד. היא פגשה בו שוב לזמן מה לאחר 35 שנה מאותו ספטמבר בלתי נשכח שנת 1939 שהרעיד ושיסע חיים של מיליוני בני אדם, מיליוני יהודים.
Halina Birenbaum
Dobka
Z mojej książki Wołanie o pamięć, wyd. Auschwitz Birkenau Memorial Muzeum
Poznałam Dobkę przez audycję radiową, w ktσrej opowiadała swe wrażenia z podrσży do rodzinnych Gorlic. Do naszej znajomości przyczyniała się rσwnież sąsiadka. Zatelefonowała, żebym szybko nastawiła radio. Przysiadłam na brzeżku taboretu aby posłuchać co tak zafascynowało moją sąsiadkę. I już pozostałam, przykuta do miejsca przez całą godzinę do końca audycji.
Z radia wydobywał się energiczny głos kobiecy, dźwięczny pełen bolesnego wyrazu i pewności siebie. Musiało się go słuchać. Wciskał się w mσzg, w serce, opanowywał i wypełniał dom jak cała treść opowiadania, ktσre wyrażał w każdym swym tonie. Napięcie, tęsknota do domu w Polsce, gdzie upłynęło dzieciństwo wśrσd bliskich, ktσrych zgładzono, bσl i siła życia! Nikt dotąd nie wystąpił u nas w radiu, w tak szczery i prawdziwy sposσb. Dreszcz wstrząsnął mym ciałem, łzy cisnęły się do oczu.
Ja wchodzę tu dziś jako wolny człowiek, obywatelka żydowskiego państwa, ja, ktσra wyszłam stąd jako niewolnik! Stutthof... Pragnęłam przyjść tutaj, to jest pewne. Do dziś dręczy mnie ciężar tych wspomnień.
Tymi słowami rozpoczęła Dobka swσj reportaż - zeznanie. Jej głos nie miał słodkiego, pieszczącego ucho dźwięku. Był zdecydowany, nie starający się przypodobać słuchaczom ale przykuwający uwagę z nieopisaną potęgą.
Wiedziałam, że powrσt do moich rodzinnych Gorlic będzie bardzo bolesny i trudny, jednak pragnęłam pojechać tam, chciałam zobaczyć to wszystko, dopσki jestem jeszcze zdolna odczuwać i wzruszać się. Nie uciekam od niczego, nie zapominam, nie chcę zapomnieć. Płakałam bez ustanku, ale chciałam tego. Musiałam powrσcić do domu, zobaczyć go znσw. Pojechać do Bełżca, gdzie zostali zamordowani i spaleni moi najbliżsi, wszyscy krewni i rodacy z mojego miasteczka. Musiałam pojechać tam, żeby uświadomić sobie raz na zawsze, że to jest prawda że nie ma ich więcej. Musiałam rozwiać złudzenia. Nie byłam z nimi wtedy... Opowiadano mi, w jaki sposσb zginęli. Słyszałam o Bełżcu, wiedziałam ale w głębi duszy nie wierzyłam, mσwiłam sobie, że może jednak to nie jest prawda. Musiałam przekonać się, dotknąć, zobaczyć na własne oczy. Dlatego pojechałam do Gorlic i do Bełżca.
Mσj przyjaciel Karol Polak, towarzyszył mi i prowadził do wszystkich miejsc. Wspierał mnie w trudnych chwilach. Niejednokrotnie byłam bliska załamania się przynaję. Moje nerwy nie zawsze wytrzymywały. Karol siłą odrywał mnie od ziemi, do ktσrej przylgnęłam w Bełżcu, nieprzytomna z rozpaczy. To samo działo się ze mną na żydowskim cmentarzu w Gorlicach, gdzie została pochowana moja matka. Wydawało mi się, że ona słyszy teraz, jak do niej mσwię:
-Mamo, przyszłam do Ciebie, tysiące kilometrσw przebyłam, żeby do Ciebie przyjść tutaj!...
Dobka wyraża z nabożeństwem wprost swą wiarę, że umarli słyszą nas i czują... Przekonanie to wynika z faktu, iż właśnie ona nie przestała nigdy czuć ich obecności wokσł siebie, w sobie. Nieustannie ma przed oczyma ich postacie.
Nie chciałam w ogσle opuścić Bełżec, wrσcić stamtąd. W Bełżcu spalili moje rodzeństwo, braci, siostry, ojca. Bełżec jest ich grobem. To tylko przypadek, że nie spalili mnie wtedy tutaj razem z nimi. Było mi niesamowicie trudno. Nie każdy potrafiłby się zmierzyć z czymś podobnym. Skamieniałam tam. Czułam, że przynależę do tego miejsca i nigdy tych węzłσw nie zdołam rozerwać. Karol wyprowadził mnie stamtąd siłą. Prσbowałam mu wytłumaczyć, ale wątpię czy mσgł mnie zrozumieć. Wzięłam z Bełżca trochę ziemi do woreczka, żeby ją pogrzebać... Z tym skarbem wrσciłam do domu w Izraelu.
Dobka podnosi i zniża głos czuje się w nim chwilami zduszone łkanie, łzy czasem bezsilny, rozpaczliwy bunt przeciw całemu światu, a nawet żal do własnych dzieci, że nie rozumieją, nie chcą słyszeć, utożsamić się. Przelewa je na słuchaczy z magiczną siłą.
... Pytają mnie nieraz w Izraelu, dlaczego nazywam się Dobka? Co to za imię? Tak przecież nazywali mnie w domu, w Gorlicach jak tutaj na przykład: Rina czy Limor... Dobka od słowa Dobra po ukochanej matce dziadka. Dziadek nazwał imieniem Dobra, po moim urodzeniu, swą kopalnię ropy naftowej.
Dobka posiadała liczną rodzinę w Polsce. Było ich dziewięcioro rodzeństwa, bracia, siostry - rodzice, dziadkowie i wujostwo z rodzinami ze strony matki i ojca. Opowiada o nich z entuzjazmem i gorącą miłością. Jej ojciec był bardzo pobożny. Nosił długą brodę, pejsy. Był energicznym człowiekiem o surowych zasadach religijnych, właścicielem sklepu obuwia i skσr w Gorlicach. Matka zajmowała się domem.
Dobka, najstarsza z rodzeństwa, często popadała w konflikty z ojcem, choć go ubσstwiała. Szanowała jego poglądy na świat i dlatego nie odpowiadała gdy ją łajał lub nawet bił czasem. Ale też nie płakała nigdy. Postępując według własnej woli i upodobań, z gσry przygotowana na zapłatę za swe niedozwolone czyny, obstawała przy swoim. Może właśnie dzięki temu zdołała uratować się od zagłady hitlerowskiej. Tylko ona i jeden z braci uratowali się z całej wielkiej rodziny.
Ojciec utrzymywał, że żydowska cσrka powinna siedzieć w domu, nauczyć się pracy domowej i opieki nad rodziną. Dobka ze swym burzliwym charakterem i temperamentem była spragniona wiedzy, książek, muzyki, teatru, towarzystwa i pracy społecznej. Zdawała sobie sprawę, że nie przekona ojca, ale też nie myślała zrezygnować ze swej działalności. Była bardzo aktywna w organizacji młodzieży syjonistycznej Akiva. Referowała przed młodzieżą w organizacji, gdzie była instruktorką dla młodszych wychowankσw.
Wyciągała pieniądze z szufladki ojca, aby zebrać sumę konieczną
na bilet okrętowy do Palestyny, gdy nadejdzie upragniony, oczekiwany certyfikat.
Pod nieuwagę dziadka wyciągała butelki z naftą i dawała je swym wychowankom do
sprzedania na rynku, aby zdobyć pieniądze na opłatę czynszu za nędzny lokal, w
ktσrym zbierali się członkowie organizacji. Dziadek
wiedział o poczynaniach wnuczki ale śmiał się. Czasami wtrącał żartobliwie:
Przynajmniej sprzedawałabyś naftę po tej samej cenie co ja sprzedaję. Nie dość
na tym, że bierzesz bez pozwolenia, to jeszcze mi robisz konkurencję!...
Dziadek Holender, ojciec matki,
miał wielki wpływ na Dobkę od najwcześniejszego dzieciństwa. Mieszkał w pobliżu
ich domu, to też odwiedzała go codziennie z radością. Kochał ją bardzo i nie
starał się zwalczać jej dynamicznego charakteru. Wiedział, że to daremne. Dobka
uczyła się, a nawet walczyła w domu, aby umożliwili jej
naukę gry na pianinie... Ojciec wprost wychodził z siebie, gdy to słyszał. Sam
dźwięk słowa pianino był grzechem dla tak pobożnego
Żyda! Co za pianino masz w głowie! krzyczał w uniesieniu i bezsilnym
gniewie. Koszerna, żydowska cσrka nie myśli o takich
rzeczach i nie chodzi też na żadne wycieczki z chłopcem. Dobka wyjaśniała, że w
organizacji syjonistycznej w wycieczkach uczestniczy wielu chłopcσw i wiele
dziewcząt. Pocieszała go, że nie biorą w nich udziału goje... Odpowiedź ojca
była wiadoma. Zaciskała usta i odbierała swoją porcję jego gniewu. Do dziś
wspomina to... z miłością. Ubσstwiała ojca i czci jego pamięć. Ale żal jej, że
nie dał się jej uczyć, że tyle drσg zamykał przed nią, przez wzgląd na swą
fanatyczną religijność.
Na krσtko przed wybuchem wojny w roku 1937, zaproponowała ojcu wyjazd całej rodziny do Palestyny. Namawiała, przekonywała, błagała. Patrzył na nią jak na szaloną. Jak ośmieliła się chcieć wyprzedzić przyjście Mesjasza? Wierzył, na podobieństwo tysięcy nabożnych Żydσw, że Mesjasz zjawi się kiedyś, przywrσci do życia zmarłych i zaprowadzi narσd Izraela do Ziemi Obiecanej... Jednak ten bogobojny, dumny człowiek przyznał pσźniej w liście do Dobki, gdy uświadomił sobie wreszcie morderczą potęgę terroru niemieckiego, że ona miała rację wtedy i powinien był słuchać jej rad! Pisał, że popełnił niewybaczalny błąd, za ktσry zapłaci życiem, oraz życiem rodziny, ale jest już niestety za pσźno naprawić. Modli się jedynie do Boga, aby choć ona się uratowała. Wierzył w jej zdolności i siły. Z całego serca pragnął, aby ocaliła swe życie!
Dobka miała 20 lat kiedy wybuchła wojna i Niemcy zajęli Polskę. Była już wtedy zamężna. Pragnąc ratować ukochanego męża od prześladowań niemieckich, opuściła Gorlice i udała się z nim na Wschσd. Na początku okupacji przypuszczano, że tylko młodym mężczyznom grozi niebezpieczeństwo. Krewni sprzeciwiali się opuszczeniu rodzinnych stron, ale matka oświadczyła, że miejsce żony jest u boku męża. I tak rozstali się... Na zawsze. Wszyscy zostali wymordowani w Bełżcu, wraz z innymi Żydami z Gorlic!
Teraz, po trzydziestu pięciu latach powrσciła do swych Gorlic. Stanęła pod oknem domu, w ktσrym się urodziła i wychowała, przy ścianie sklepu, w ktσrym ojciec przez dwadzieścia lat sprzedawał towary. Głaskała te ściany, zmywała łzami. Wydawało się jej, że czuje zapach i posmak życia, ktσre tutaj wσwczas upływało. Nowi lokatorzy spoglądali z nieufnością, wrogo. Wyjaśniła, że niczego nie chce... Nie przychodzę tu szukać ukrytych skarbσw, czy jakichkolwiek rzeczy pragnę jedynie zobaczyć dom, w ktσrym mieszkaliśmy, gdzie wyrosłam - i przekonać się, że moich bliskich nie ma. Słuchali jej w osłupieniu, wstrząśnięci. Nie znali jej, ani jej przodkσw. Ale starsi gorliczanie w mieście pamiętali ojca i dziadka.
Dziadek ze strony matki był znanym i wielce szanowanym człowiekiem w Gorlicach. Polscy robotnicy, katolicy, kochali go, jakby był jednym u nich. Chociaż był pracodowcą i członkiem rady miejskiej, widzieli w nim przede wszystkim przyjaciela, gotowego pomσc i zrozumieć ich problemy. Zapraszali go na akadamie z okazji 3 Maja. Pamiętali, że troszczył się o nich zawsze, z własnej woli powiększał im pensje, pomagał w rσżny sposσb, finansowo, dobrą radą. Znał ich dobrze. Ich życiowe problemy nie były mu obojętne. Jego dom zawsze był pełen ludzi, otwarty dla każdego komu potrzebna była pomoc.
Dobka zetknęła się z koszmarem wojny już w chwili jej wybuchu, w czasie swej niezmiernie uciążliwej wędrσwki z Gorlic na Wschσd. Wszędzie pożary, zniszczenia, krew, śmierć. Była wtedy jeszcze młoda, pełna wiary i radości życia, u boku kochanego i kochającego męża. A nagle tyle grozy dookoła! Niemcy ostrzeliwali dniami i nocami drogi, przez ktσre przedzierali się. Wokσł leżały ciała zabitych od kul i szrapneli, porzucone rzeczy. Śmierć panoszyła się samowolnie, zawładnęła wszystkim, siejąc rozpacz i strach.
Wielu uchodźcσw żydowskich, a zwłaszcza młodzież, starało się wydostać z rąk niemieckich okupantσw, uciekając na terytoria rosyjskie, aby tam znaleźć schronie. W rejonach wschodnich, a szczegσlnie w Wilnie koncentrowało się moc młodzieży chalucowej z organizacji syjonistycznych. Spodziewali się, że będą mieli możliwość pojechać stąd do Palestyny. Nielicznym udało się tam. Większość jednak została wywieziona do obozσw koncentracyjnych lub rozstrzelana na miejscu. Niektσrzy tylko ocaleli z obozσw śmierci. Męża Dobki wywieźli wraz z transportem innych młodych mężczyzn do Kloogi, w Estonii. Po wojnie dowiedziała się od przyjaciela, ktσry był z nim w obozie, że Julek tam zginął. Ktoś mu powiedział, że Dobka została zabita... Nie chciał więcej żyć po jej śmierci, przestał walczyć o przetrwanie. O mało nie oszalała, gdy dowiedziała się o tym. Do dziś nie może otrząsnąć się z tej tragedii. Ją rσwnież zawlekli do rozmaitych obozσw przeszła niezliczone selekcje. W getcie wileńskim borykała się ze swym ciężkim losem w najokropniejszych warunkach, ale byli jeszcze wtedy razem z Julkiem. Jeszcze wtedy wierzyli, że przetrwają cierpienia, przeżyją.
W czasie likwidacji getta w Wilnie, 23 września 1943 roku wywieźli Dobkę po selekcji do Kaiserwald, Ryga. Z około 10 000 kobiet, ktσre niemieccy łapacze zagnali do Rosy (miejsca gdzie zostało pochowane serce Jσzefa Pilsudskiego), 8000 zabrano na lewo 2000 na prawo. Dobka znalazła się wśrσd tych ostatnich. Do odstawionych na lewo wołali Niemcy, żeby zostawili wszystkie rzeczy, nie będą więcej potrzebowali niczego... Zrozumieli, że idą na śmierć. Dobka pamięta z owego dnia na tym cmentarzu sceny mrożące krew w żyłach! Tragedie ludzi, ktσrzy tak pragnęli żyć, ich bezradność i rozpacz, gdy pojęli, że nie ma już dla nich, ani dla ich najdroższych żadnego ratunku, żadnego wyjścia!... Płacz, rozpoczliwe pożegnania, ostatnie słowa i prośby do tych, ktσrym tymczasowo darowano jeszcze życie. Może uda się im przetrwać, więc niech nie zapomną, niech opowiedzą o wszystkim nawet o ich ostatnim spojrzeniu w niebo, ostatnie łzy. Uśmiech, aby uspokoić dziecko na chwilę przed zabiciem!
Po tygodniu zaczęli wybierać kobiety do fabryki AEG w Rydze. Dobka sama się zgłosiła, gdyż czuła, że wykończy się w Kaiserwald. Praca była ciężka, na trzy zmiany, ustawiczny głσd. Uciążliwa spinaczka w gσrę i w dσł codziennie, gdyż hala mieściła się na jedenastym piętrze! Dobka była zdrowa, ładna, zaradna i pełna niezwyciężonej woli życia. Zawsze wybierano ją do najcięższych robσt, bo była dobrze zbudowana. W AEG więźniarki utworzyły bank chleba. Składały maleńką część swych głodowych porcji, potem dzieliły najsłabszym. Dobka mσwiła, że w owych czasach było bohaterstwem, gdy człowiek opanował się i nie ściągnął czyjeś porcji chleba, a nie tylko gdy oderwał sobie od ust i coś z niej oddał...
Po roku wysłano ją w transporcie kobiet z fabryki w Rydze do obozu Stutthof. W Stutthofie sprzątała klozety, odbijała zamarznięte eskrementy chorych na dezynterię, tyfus, zapalenie pęcherza. Odnalazła te wszystkie klozety w swym obchodzie po tym straszliwym obozie, podczas swej podrσży do Polski. Weszła tam przecież teraz jako wolny człowiek!
Na szczęście trzymali ją w tym piekle niedlugo, choć wσwczas każdy dzień był wiekiem. Po sześciu tygodniach wybrali 200 z grupy 512 kobiet z AEG. Zawieźli je do fabryki AEG w Toruniu. Dobka znalazła się wśrσd nich.
Nie godziła się z niemieckim wyrokiem śmierci, nie chciała uwierzyć, że jedynym przeznaczeniem dla Żydσw jest śmierć. Rσwnież w obozie nie mogła pogodzić się z myślą, że odtąd jest jedynie numerem, nie utożsamiała się z nim. Nie od razu odpowiadała gdy ją wywoływano z numeru. Numer to nie ona nie był w żaden sposσb Dobką. Nie zdołali wbić do jej świadomości, że jest numerem! I nie stała się nim, przynajmniej wobec samej siebie, we własnej duszy i sercu. Pozwoliło jej to zachować swe poczucie człowieczeństwa pośrσd największych nawet okropności.
W zgoleniu włosσw w obozie widziała swe największe upokorzenie. Jakby przestała być kobietą, a to - mimo ogromu nieszczęść bardziej tragicznych - sprawiało jej niesamowity bσl. Dla niej zgolenie włosσw miało nie mniejsze znaczenie od innych, strasznych wyrokσw niemieckich. Ale nie wszystkie więźniarki reagowały w podobny sposσb. Nie wszystkie miały dość sił, aby walczyć o swą osobowość pośrσd tych rozpaczliwych, beznadziejnych zmagań o każdą chwilę życia, o kęs chleba, o lepszy wygląd, aby mσc przejść przez selekcję w obozie. Większość załamywała się szybko w tych okropnych warunkach i ginęła.
Dobka uciekła w końcu z obozu. Zdecydowała się na ucieczkę 20 stycznia 1945 roku. Zorientowała się, że Rosjanie zbliżają się, a Niemcy mordują więźniσw w ostaniej chwili przed swą klęską. Spotkane przypadkowo trzy więźniarki też namσwiła do ucieczki. Dyrektor fabryki okazywał jej trochę łaski przy pracy. Czasami dawał kawałek chleba, mydło. Napomniał kiedyś, że jeśli Dobka postanowi uciec, ukryje ją w fabryce. Teraz zdecydowała się skorzystać z tej szansy. Udało się to cudem, ale okazało się potem, że cała ta męka i ryzyko były już zbyteczne. Rosjanie dogonili pochσd więźniσw wyprowadzonych przez Niemcσw z obozu na śmierć. Zostali oni uwolnieni dziesięć dni przed Dobką, ktσra ukrywała się w cieplarni w fabryce, leżała tam zamknięta w okrpnym napięciu i strachu. Ale ktσż mσgł to przewidzieć?
Z trudem przekradły się we czworo do fabryki. Strσż przeżegnał się, zdumiony ich zjawieniem się, wykrzyknął: Jezu Chryste! I oświadczył, że jeśli Bσg im pomσgł dotrzeć tutaj, to znaczy, że on winien je wpuścić...
Schowały się w wąskim kominie. Marzły wskutek siarczystego mrozu. Stały tam wiele godzin i ogrzewały jedna drugą własnym oddechem. Co raz jedna z nich nabierała powietrza w płuca i chuchała, podczas gdy koleżanki odpoczywały chwilę i ogrzewały się od tego... Nagle pojawili się Niemcy. Przyszli szukać zbiegłych więźniarek. Rozglądali się wokoło, ale z powodu silnego mrozu zrezygnowali z dalszych poszukiwań. Po dziesięciu dniach przyszli Rosjanie...
U progu swej wymarzonej wolności, zostały wszystkie cztery zatrzymane przez Rosjan. Żołnierze rosyjscy nie natknęli się dotąd na Żydσw, a fakt że zatrzymane kobiety rozmawiały kilkoma językami i uszły cało z rąk niemieckich, to właśnie niezbity dowσd, iż są niemieckimi szpiegami! Nie pomogły błagania ani perswazje. Zaprowadzili je do sztabu odcinka linii frontowej. Wojna toczyła się nadal z całym natężeniem. Na szczęście znalazł się tutaj młody oficer pochodzenia żydowskiego. Powiedział, że sprawdzi czy znają modlitwę w starozakonnym języku i rozpoczął pierwsze słowa: Mojde ani..., czyli Dzięki Tobie... Dobka dokończyła natychmiast hebrajskie zdanie. Nauka ojca okazała się ratunkiem. Rosjanie uwierzyli nareszcie, że są żydowskimi więźniarkami, ktσre uciekły z obozu, a nie żadnymi szpiegami. Wypuścili je na wolność.
Dobka ocalała, wyrwała się z hitlerwskich szponσw! Samotna, osierocona ale zwyciężyła koszmar. Zebrała wszystkie siły i rozpoczęła wędrσwkę po Europie, w drodze do σwczesnej Palestyny obecnie Izraela. Wyszła we Włoszech powtσrnie za mąż, za Żyda pochodzenia niemieckiego, ktσry był jej drugą wielką miłością. Był on rσwnież więźniem obozσw niemieckich. Z Włoch odpłynęli oboje do Palestyny.
Pod koniec czerwca 1946 roku Dobka ze swym mężem przybyła do Palestyny. Z początku wstąpili do kibucu Mizra, gdzie znajdowała się siostra męża z rodziną, ktσra przyjechała tu przed wojną i była jedną z założycielek tego kibucu. Mimo wielkiej radości odnalezienia rodziny, nie łatwo było przyzwyczaić się do nowego trybu życia. Ludzie w kibucu nie przeżywali okupacji niemieckiej i zagłady. Nie byli w stanie zrozumieć tych, ktσrzy ten koszmar przeszli, nie chcieli o nim nawet słyszeć. Nie pasował do ich surowych zasad charakter Dobki, żywiołowy, spontaniczny - naturalny, niezdyscyplinowany sposσb zachowania. Przeżycia Dobki były jeszcze świeże, rany nie zabliźnione. Kibuc wymagał rygoru, posłuszeństwa, rozmaitych wyrzeczeń usprawiedliwionych, ale też często niedorzecznych.
Podczas porodu pierwszego syna, w szpitalu w Afuli, Dobka krzyczała, dając upust bσlom. Akuszerka natychmiast zapytała ją skąd pochodzi, gdyż kobiety z kibucu Mizra nie krzyczą jak boli... Dobka nie potrafi udawać, przed nikim nie gra komedii i nikomu nie pragnie się przypodobać. Mσwi i robi co czuje, uczciwie, po lprostu. Nie rozumieli jej, a może jej osobowość i ogrom przeżyć były zbyt potężne dla nich? Jej doświadczenia, siła życia przytłaczały?
Dobka pragnęła wtedy zobaczyć szybko to nowe życie, ktσre wydała z siebie, po tylu śmierciach oglądanych codziennie, w ciągu tylu lat. Czy jest zdrowe i całe, czy ma rączki, nσżki jak dzieci innych matek, ktσre nie przeszły męczarni gett i obozσw? Nie mogła uwierzyć w ten cud, że ona żyje i ma syna! Jeżeli długo nie przynosili jej dziecka do karmienia, albo wydawało się jej, że zbyt długo bała się, że ono nie żyje... Tak kruche było wszak życie ludzkie, a tym bardziej dzieci w czasie wojny! Jedynie śmierć rządziła, była wszechpotężna! Tak samo reagował mąż Dobki, ktσremu nie od razu pokazano dziecko, gdyż był chory i trzymano go w izolacji. Zakradał się, aby na nie spojrzeć. Nie wierzył wtedy, że przeżyje to piekło, a tym bardziej, że doczeka się syna.
Dobka musiała walczyć o egzystencję w nowym, nieznanym kraju, zmagać się z problemami w trudnych warunkach, bez środkσw materialnych. Opowiada o tym głosem, ktσry pokrywa wzruszenie i tak wiele wyraża - śmieje się przy tym przez łzy. Jednak zdołała osiągnąć niemal wszystko do czego dążyła. Nawet wybudowała po latach własny dom, a jego architektem była przyjaciσłka z obozu Flora. Było to ich niemożliwym marzeniem-pocieszeniem w najcięszych chwilach w obozie u kresu sił...
Po opuszczeniu kibucu zamieszkała Dobka z mężem i synkiem w Tel Avivie, w pokoiku na poddaszu. Bez umywalki, kuchni, ubikacji. Pomagała mężowi zarobić na utrzymanie rodziny. Tu urodził się im drugi syn. Pracowała jako pomocnica domowa u zamożnych ludzi, sprzątała im, prała. Wnuczka Holendera, właściciela kopalni ropy naftowej Dobra nie wstydziła się żadnej pracy, nie szczędziła swych sił i zdrowia, żeby stworzyć byt rodzinie. Krewni, ktσrych odnalazła w Ameryce, pragnęli zabrać ich do siebie jeszcze z Włoch, ale Dobka nie chciała o tym słyszeć. Wolała znosić wszelkie trudy i niedostatki po tym co przeszła z powodu swego pochodzenia z rąk nazistσw niemieckich, ale żyć w żydowskim państwie. Odpowiedziała krewnym, że jej dziecko musi się urodzić w kraju żydowskim, w ktσrym nie będzie cierpiało tego, co było jej udziałem. Czyściła dywany, grzała wodę do prania na prymitywnych prymusach ale była szczęśliwa. Przeżyła, zrealizowała swe ideały z lat młodości w Gorlicach.
Wielu rzeczy jednak musiała się nauczyć od nowa. Niejednego nie mogła pojąć, ani przyswoić sobie... Otaczał ją nowy świat, tak inny od tego jaki znała i kochała w Gorlicach. Inny krajobraz, ludzie, ich mentalność, a nawet zapach roślin. Nieraz przypomina sobie zapach kwiatσw i ziemi swych rodzinnych stron z rσżnych pσr roku i płacze z tęsknoty za nimi.
Ujrzała to wszystko znσw po trzydziestu pięciu latach od owego pamiętnego września 1939 roku, ktσry zmienił i rozrzucił losy ludzkie, jak najstraliwszy huragan. Wrσciła na moment dotknęła ich prochσw!
דובקה
במאבק עם השטן
Dobka: Fighting the Devil.
המאמר נלקח מהספר: נתן ליבני, "לוחמת-נשים סיפורו של מחנה כפיה נאצי AEG)), ת"א 1979, עמ' 81-86.
Women's War, the story of a Nazi forced labor camp (AEG)'Tel Aviv 1979, pages 81-86
אצלי החלה המלחמה ממש ב-1 בספטמבר 1939 בבוקר. יום ששי היה זה. אנחנו לא חיכינו עד שהגרמנים יבואו לעיירה שלנו, גורליצה, Gorlice, שבגליציה המערבית, על מנת לקבל את פניהם. אני ובעלי הצלחנו לברוח מזרחה יום אחד לפני שהגרמנים נכנסו לעיירה.
המפגש הראשון שלי עם פצועים, הרוגים, פצצות וכיוצא באלה, הביך אותי כליל. משום-מה התחלתי דווקא, באותו יום, לנהל יומן. אולי בכדי להפיג את המתח. בדרגים-לא-דרכים, בחשכת הלילות, 20 מעלות מתחת לאפס, הצלחנו להבריח את הגבול ולהגיע מלבוב לווילנה. משם עברנו לקיבוץ ועבדנו בעבודות חקלאיות.
זה לא היה קיבוץ הכשרה דוגמת הקיבוצים של תנועות הנוער הציוניות בפולין לפני הפלישה הגרמנית. היה זה קיבוץ-הכשרה לצעירים בתמיכל הג'וינט. המינימום הדרוש לקיום היה, אפוא, מובטח.
כשנתיים לפני מבצע ברברוסה של הצבא הגרמני נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. כזכור הוחזרה אז וילנה לליטאים, שהחזיקו בה כשנתיים (1939 1941). הליטאים עוד קיימו קשר כלשהו הם המערב ועדיין הייתה קיימת אפשרות לעלות ארצה או להימלט לארץ מערבית אחרת.
העלייה לארץ היתה קשה, שכן היא הובילה, בעיקר, דרך מוסקבה ונתונה לחסד ממשלת המנדט הבריטית. היו, רבים או מעטים, שהלכו אמנם בדרך זו ואף הצליחו. ביניהם משה סנה, זרח ורהאפטיג ואחרים. הבריחה לארצות אחרות, כגון סין, ועוד, היתה קשורה בהוצאות כספיות מרובות, שרק יחידי-סגולה יכלו לעמוד בהן. הנוער הציוני, כיתר התנועות, התרכז, אפוא, בווילנה, והיו שהתרכזו בקיבוצים, כמו זה שאנחנו נכנסנו אליו (השתייך לנוער הציוני ב'). למעשה לא היה מי שייעץ נכונה לכל הנוער הזה ומי שיעזור לו הלכה למעשה. הצפייה הממושכת וחסרת התוחלת ל"סרטיפיקטים" היתה בעוכרינו. הם חולקו, במספר זעום מאוד, לפי מפתח מפלגתי. ימים שלמים היו הצעירים מבלים בקריאת רשימות ה"מאושרים", הקצרות למדי. "נקבל ויזה אן לא נקבל" היתה השאלה הגורלית, וכמובן שהרוב הגדול מאוד, לא קיבל. מהקיבוץ שלנו, למשל, הצליח לצאת רק זוג אחד, ואחר, בודד עם עליית הנוער. אני הייתי השלישית בתור ונשארתי תקועה. דרך אגב, מהקיבוץ ההוא נשארו בחיים שני אנשים בלבד...
(ובסוגריים ברצוני לספר כאן סיפור אישי שלי. לי ולבעלי היתה גם ויזה לקירסו. סידר זאת מישהו מהתנועה. היה קשה למדי לקבל ויזה שכזאת, אך לשם כך היינו צריכים לשלם 400 דולר, שלא היו לנו, כמובן. שלחתי אז מברק לידיד אחד של סבא שלי, שפגשתיו בגורליצה עיירתנו והיה מעובדי ה"ג'וינט" בניו-יורק. ביקשתיו שישתדל ב"ג'וינט" למען נכדתו של יחיאל הולנדר, אך תשובה לא הגיעה. למרות שעדיין היה האיש עובד "ג'וינט" ואת המברק הוא, אכן קיבל. לימים נודע לי הדבר. אני מספרת זאת כהוכחה שגם ה"ג'וינט" היה אז למעשה "משענת קנה רצוץ", אפשר מפני שהמצב הכספי של ה"ג'וינט" היה אז רעוע ואפשר מפני שהממשל בארה"ב לא הרשה להעביר כספים לאירופה, פן יסייע הדבר למאמץ המלחמה הגרמני).
* * *
אני תולה את קולר-האשמה של אי-הצלת רבבות בני-נוער בממשלת בריטניה של הימים ההם בלבד, שסדרה את שערי הארץ בפניהם. במעשה זה היא שיתפה עצמה במעשה-ההשמדה של הנאצים. ותמהתני, שעד היום הזה לא שמעתי שהאנגלים יכו עצמם "על חטא" על כך.
אני מספרת על כך בקיצור, כי זה שימש, לדעתי, רקע והקדמה לכל מה שאירע אחרי כן, כאשר הגבולות נסגרו והיהודים בכל הארצות הכבושות נשארו בתוך מלכודת. זו גם הסיבה שחלק גדול מיהודי וילנה ואלה שנמלטו לשם, נשאר מחוץ לגיטו והגיע, דרך בית הסוהר "לוקישקי" אל סוף הדרך.
אנחנו "הצלחנו" להיכנס לגיטו רק במחצית פברואר 1943, כאשר חוסלו היהודים בכל המקומות שבסביבה. ובסך-הכל היינו בגיטו ולינה כחצי שנה, עד לחיסולו.
הבית בו "גרנו" בגיטו היה כמעט בקרבת הצד הארי ממש (רח' רודניצקה 16). ואני זוכרת שראיתי את ראש היודנראט, יעקב גנץ, יוצא בשער. היתה זו כנראה הפעם האחרונה שיצא משם, שכן מיד אחרי-כן סופר שהגרמנים עצרו אותו והרגוהו.
לפי עניות דעתי, כל העניין הזה, כל הבעיה הזאת עמוקה ומסובכת ביותר. היה אז הרבה יותר קל לא לעשות שום דבר מאשר לעשות. אפשר שכעבור שנים, לאחר מרווח של זמן, יוכלו חוקרים אובייקטיבים לחקור ולפסוק בעניין. אנחנו, שהעניין נגע לנו סובייקטיבית, אל לנו לדון בו ולאמור "אשם" או לא "אשם". אני כשלעצמי, לאחר שהפכתי והפכתי בעניין, סבורה, ואפילו משוכנעת, שהיתה לגנץ דרך מסוימת רצופה כוונות טובות, למרות שמקובל לחשוב שדרך זו "מובילה לגיהינום". הגרמנים אילצו אותו "לתת" והוא העדיף להשאיר בחיים את הצעירים יותר. היתה זו כמובן תרמית שקופה של הגרמנים לטפח אשליות בקרב ראשי היודנראטים, כי תרמיתם היתה להשמיד ולהרוג ולא להשאיר שריד ופליט מהיהודים שבתחום שליטתם; אך כלום לא הונו הגרמנים גדולים וחכמים מגנץ?
* * *
ונמשיך בסיפורנו שלנו. עם חיסול הגיטו הפרידו הגרמנים ביני לבין בעלי. הוא נלקח לאסטוניה ואותי הפנו, יחד עם עוד כ-2000 נשים, ימינה, וכך נתגלגלתי לקייזרוואלד שבריגה.
איזה חוש אינטואיטיבי לחש לי, כאילו, שרק על ידי עבודה יש סיכוי כלשהו, קלוש אמנם, להישאר בחיים. לפי-כך, כשהכריזו על עבודה בא.א.ג. .A.E.G (מפעל מפורסם הקיים ומשגשג עד היום בגרמניה!) לנשים מתנדבות קפצתי מיד על המציאה והתנדבתי. לא ידענו, כמובן, בדיוק, מה מצפה לנו שם ו"מהיכן ירק זה חי".
במחנה הוכנסנו מיד לבלוק מס. 2, בו רוב הנשים היו יהודיות מווילנה. ולמען הקיצור: כאשר הכרתי שם את פלורה, נמשכתי מיד אליה ואף נאבקתי על-מנת להיות בקרבתה ככל האפשר, עד שזכיתי גם לישון לידה. כה הוקסמתי אז מאישיותה. ואכן, לא התאכזבתי ממנה לאורך כל הדרך ועד היום אני מברכת על כך.
שני קוריוזים קטנים על פלורה:
היה לה זוג גרביים, גרב אחד בפסים ואחד בקוביות ונעלי-עץ "בני קומתיים", שלהלך בהן בשלג היה משהו איום. אהבתי מאד את פלורה, וכי מאיתנו לא אהבה אותה? והנה נודע לי שמחלקים נעלים. אני ממהרת לבשר, אך מה לעשות בכדי שהיא תלך הראשונה? שכן עד שהיא תזוז ללכת כבר לא יהיה להם זכר, לנעליים. אני אומרת לה אפוא, בפולנית" "פלורה נותנים" ובעברית אני אומרת את המילה "נעלים", אלא שהיא לא הבינה עברית: "מה זה נעליים?" עד שהיא שאלה ואני הסברתי לה החלו אחרות לרוץ. כולן קיבלו נעלים, פרט לפלורה. היא נשארה בנעלי-העץ שלה. הכלל "כל הקודם זוכה" פעל אז ביתר שאת.
וקוריוז שני: אני וארה"ב חוגגות את יום ההולדת שלנו באותו יום. נודע הדבר לפלורה וביום הקובע אני מקבלת סכין בצירוף פתק (איך היא גייסה כסף או לחם, כל כך מהר לכבוד ה"מאורע"?) כתוב בכתב-ידה (איזה כתב-יד!) "סכין שתוביל אותך ושבה תחתכי את הסרט בדרכנו לחופש... ובינתיים תחתכי בה לחם"? שוב לא תשמח אותי לעולם ולו המתנה היפה ביותר, כפי ששימחה אותי המתנה ההיא.
חגיגת "ימי הולדת" של חברות במחנה קשורה כמובן בחיים החברתיים, התרבותיים והמוסריים שהשתדלנו ליצור שם. "תיאטרון הבובות" וכל היוצא בזה ועולם האשליות שבנינו לעצמנו ואשר קראנו לו בשם "אנחנו מסריטים סרט". אפילו "חוג" דוברות עברית יסדנו שם. וזה כל כך הרים את המוראל! זה עזר לנו לעבור את כל מדורי הגיהנום הזה. את כל הפגיעות בנו בגוף וברוח. תארו לעצמכן: יום אחד ושוב אין דובקה קיימת בעולם. מה שנשאר ממנה זה המספר 5522. מספר! או הזוועה הזאת של גילוח ראשיהן של 812 נשים צעירות... סדיזם כזה רק לפגוע באישה, עוד לא ברא השטן!
אלא שאנחנו השתדלנו להתעלם מכל הפגיעות האלו. העיקר היה להחזיק מעמד בכל מחיר! לצאת מהמחנה המקולל הזה אם נצא פעם כפי שנכנסנו אליו: בריאות, אם לא בגוף בכל מחיר, ברוח!
ואכן כולנו חיינו בתקווה ובאמונה שנישאר בחיים. היתה זו אמונה עמוקה, לפיכך גם שמרנו על צלם אנוש שלנו. "קראנו" ספרים שלא היו לנו, מלבד איזה יוצאים מן הכלל. היו כאלו שהיו "מספרות" ספרים. מההתחלה עד הסוף ממש. כפי שהיו חרותים בזיכרונן. הכוונה כמובן לסיפורת. היינו יושבות ומקשיבות, ממש כפי שאנו מקשיבים כיום לתסכיתים ברדיו, אלא שה"תסכיתים" ההם בתנאים ובנסיבות ההם ריתקו אותנו יותר!
* * *
אני כשלעצמי, עשיתי לי איזשהו חשבון-נפש מהחיים שלי במחנה-הריכוז שנים לאחר מכן, כאשר "נולדתי מחדש" בעלותי ארצה הגיל 26. היתה זו מכה איומה בשבילי שאנשים או ממשלות מנעו זאת ממני כשהייתי בגיל צעיר יותר, ובכך הם גם אילצו אותי, ואותנו, ללחום עד "טיפת-הכוח האחרונה" על הישארות בחיים. יתר-על-כן, גם אם הצלחת "להתגבר כארי" על מנת להישאר בחיים לא היה מספיק. שכן "סלקציות" ו"ימינה-שמאלה" וכל השאר, השאירו אותך בחיים רק אם שיחק לך קצת המזל, אם לא שיטה בך הגורל עד כלות. לפיכך צריכה כל אחת מאיתנו לברך על הזכות הגדולה שעלתה בחלקנו לחיות במדינת ישראל, כם אם לא שפר כאן גורלה האישי, או מצבה הכלכלי. כל יום בשבילנו כאן הוא מתנת-אלוהים.
אך גם בארצנו שלנו, שומה עלינו להיאבק, ובחזקה, על כך שלקח השואה יילמד בדור הזה ובדור הבא, ובדורות הבאים, שהרע הזה והשגיאות הרבות ש ל נ ו, לא יישנו עוד. לשם כך, נחיל נא קודם-כל מהבית. מהבנים שלנו. מה פירוש, הדור הצעיר "אוטם אוזניו מלשמוע על השואה"? "את פתח לו!" אני ובעלי שבילה שש שנים תמימות במחנות ריכוז עשינו זאת, ובכוונה תחילה, החל מגיל רך. אפשר שמדי פעם נסכנו טיפת רעל בחייהם הצעירים, אך אמרנו לעצנו: "לא לברוח! הוריהם עברו את השואה, הם חייבים להתמודד!" ועשינו זאת בשיטתיות, ודומה, הצלחנו במידת-מה, ואולי גם במידה רבה. זה לא הזיק להם. אני סבורה ש/זה אף עזר להם להבין מה זה "עם" ומה זאת "מדינה" וכיצד לחיות את חייהם הם.
לצערנו הרב לא ירדנו, כאן בישראל, לעומק הדברים במשך הרבה שנים. השאלות הסטריאוטיפיות ש"שארית הפליטה" נשאלה היו: "למה לא התנגדתם?" "למה לא ברחתם?" "מה זה כצאן לטבח ממש?" זה הרי חוסר-הבנה משווע ופרי של חינוך מסולף. חיינו בפחד מתמיד והפחד הוא שמשתק את האדם כולו כאשר הוא מרגיש את עצמו אין-אונים. אלא שגבורה עילאית היא להישאר בן-אדם בתנאים ההם, שרק השטן בעצמו יכול היה לבדות. וזה מה שאנחנו השתדלנו לעשות. וזה לא רצו להבין אצלנו.
אמשיל לכם משל. "המשכונאי", סרט שואה "חזק" לכל הדעות, ברגע מסוים הוא אף מזעזע במיוחד. מאחורינו ישבה קבוצת סטודנטים, "צברים". בגמר הסרט אני שומעת רב-שיח ביניהם. "בשביל מה מראים לנו את זה?" וכו', אותו נוסח. ואני הרי אינני מאלו "הנשארות חייבות" ואני קמה ואומרת להם: "רבותי, אם אנחנו ע ב ר נ ו את כל זה, אתם יכולים לפחות ל ר א ו ת את זה. כלום לא הלך שם אף אלד מבני משפחותיכם לאבדון, לא דוד, לא דודה, לא סבא או סבתא?" החברה התקפלו. היו ביניהם הכל זאת שנים שהחלו, על רגל אחת, להשמיע רישא של הרהורים אחרים.
מכאן, שלא מאוחר מדי לעשות זאת עכשיו, כלומר הסברה מעמיקה יותר של השואה וכל הרקע ההוא. אני כשלעצמי משוכנעת, למשל, שלו עשינו זאת בזמנו, ובכישרון, ובכל האמינות, היה מספר היורדים כיום קטן בהרבה, וגם מאלה היו חוזרים יותר. אם במדבר היו שתי האלטרנטיבות "סיר הבשר" ו"מעמד הר סיני", הרי כיום, האלטרנטיבה השניה היא קיום העם והמדינה. השואה בלבד ביכולתה להמחיש, בפני כל יהודי באשר הוא, חשיבותה של ה"אלטרנטיבה" השניה, שאין לא אלטרנטיבה כלל. אין אחרת.
Back to Halina Birenbaum Web Page
Back to Holocaust Testimonies Web Page
Last updated October 4th, 2007