חיים בירנבאום

    

 

In memory of my parents Rachel & Benjamin and my brother Bolek Birenbaum

לזכר הורי רחל ובנימין ואחי בולק בירנבאום

 

בסערת המלחמות

מווארשה ספטמבר 1939 – עד מערכות ישראל...

 

Henryk... W zamieci wojen (Polish) (Henryk - from the Storms of War, September 1939 Warsaw Campaign until those of Israel) (Zwoje 37)

 

בוורשה שלפני המלחמה ותחת הכיבוש

 

נולדתי ב 1924-בוורשה. גרתי ברחוב נובה מיאסטו Nowe miasto  עם הורי ועם אחי בולק שהיה בשנתיים גדול ממני. עד פרוץ המלחמה הספקתי לסיים לימודי בבית ספר קתולי לבנים. היה זה בית הספר מס. 4 על שם קילינסקיגו  Kilinskiego שנמצא ברחוב סטארה Stara  בבנין מנזר סקרמנטק  Sakramentek ושהצטיין במשמעת חינוכית חמורה.

 

אבי בנימין נולד בעיר לוביץ', Lowicz פולין.  הוא היה ספר במקצועו ובעל מספרה, אבל בשנים האחרונות עסק בגביית תשלומים  של התאחדות מנקי ארובות. אימי הייתה ממוצא רוסי, ממשפחה ענפה, שבפרוץ המהפכה ברוסיה ברחה ברובה לווארשה. למשפחתי היו יחסים רחבים והרבה מכרים בין הפולנים בקשר לעבודה של אבא, איתם היו נפגשים, התארחו ואירחו אלה את אלה.

 

 

משפחת בירנבאום בוורשה, רחוב נובה מיאסטו Nowe Miasto שנות  1930.

חיים מימין. התמונה נמצאה בישראל.

 

אחרי סיום הלימודים התחלתי לעבוד אצל הבן של בעל הבניין שהורי שכרו אצלו את הדירה. הוא ניהל מתפרה מפוארת למעילי פרווה באותו בנין בקומה עליונה.

 

 

על שפת נהר הוויסלה, 1936.

בולק הרביעי משמאל. התמונה נמצאה אצל מכר בישראל ששרד מהשואה בברית המועצות.

 

בסוף אוגוסט 1939 גויס אבי לצבא הפולני. הוא לחם בסביבות העיר קוטנו  Kutno, אחר כך נלקח לשבי הגרמני. אחרי זמן מה הגרמנים שחררו אותו. הוא חזר הביתה שבור ומיואש.

 

כבר בימים הראשונים של כיבוש וורשה, חטפו אותי הגרמנים מספר פעמים ברחוב לעבודות כפיה. אחר כך  העבירו אותי במשאית יחד עם עוד נחטפים ושלחו למחנה בסביבות עיירה לגיונובה Legionowa. להורי לא היה מושג לאן נעלמתי לפתע ודאגו מאוד. בכל זאת כעבור זמן מה הצלחתי לברוח משם ביחד עם קבוצת אסירים פולנים.

 

נמלטנו בלילה בזחילה תחת גדר תיל והתחלנו לרוץ קדימה – באופן עיוור. לא ידעתי כמה זמן רצתי ככה עד שנפלתי תשוש לחלוטין. העיר אותי קור חודר של סתיו מאוחר. צמוד לאדמה בעוויתות שמעתי פתאום רעש עגלות מתקרבות. היו אלה האיכרים שהובילו מזון לוורשה. אחד מהם החביא אותי תחת הספסל. לפני הגשר הגרמנים ערכו ביקורת תוך שהם מכים על ימין ועל שמאל בקתות הרובים. למזלי לא נתקלו בי כששכבתי מקופל תחת ספסל העגלון. בבית מצאתי את בני משפחתי מיואשים בגלל היעדרותי. מה גדולה הייתה השמחה בשובי הפתאומי! אבל לא לזמן רב... הגרמנים שוב תפסו אותי ושלחו למחנות עבודה, שם הצלחתי לשרוד ולזכות בשחרורי למרות התנאים הנוראים.

 

חזרה לאיי מפולת

 

כשחזרתי באפריל 1946 לוורשה לא מצאתי כאן אף אחד, לא כלום! תעיתי לבדי בין ים של הריסות וגלי מפולת - שום זכר אחרי קרובים ומכרים כלשהם! שום זכר מהבתים, הרחובות. לא נודע לי לעולם באיזו נסיבות נספו בני משפחתי הקרובים ביותר: אבא, אימא, אח!...

 

שליחים מתנועות פוליטיות שונות מארץ ישראל חיכו בתחנות הרכבת ליהודים החוזרים ממחנות הנאצים ומברית המועצות. הם שכנעו, עשו תעמולה רבה למען הצטרפות לקיבוצים שאורגנו בערים שונות בפולין במטרה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל – פלסטינה דאז.

 

 

בדרך... בחדר האוכל בקיבוץ באשווגה ביי קאסל  Eschweige bei Kassel שטח שליטה אמריקאי של גרמניה, 1946. חיים הראשון מימין הלינה השנייה משמאל.

 

הדרך לארץ ישראל

 

הצטרפתי לקיבוץ בלובלין ב 1946 יחד עם קבוצת צעירים יהודים מיותמים כולם כמוני אחרי השואה כדי להגיע בדרך בלתי לגלית לארץ ישראל. בהעברה עסקו אנשים מארגון הקרוי "בריחה".

 

עברנו בגניבה גבולות לסלובקיה, אוסטריה, גרמניה וצרפת. רוב עצום של ניצולי שואה יצא בדרך הזאת את אירופה בשאיפה להתחיל חיים חדשים רחוק מהריסות ומקבר אינסופי של מיליוני בני עמנו – מבטויי אנטישמיות הקיימת עד היום ומפוגרומים שאחרי המלחמה.

 

בבראטיסלבה Bratyslawa הקבוצה שלנו מקיבוץ לובלין התחברה עם נוער מקיבוץ מוורשה. לקבוצה המאוחדת נתנו שם "לשחרור". מכאן המשכנו את  הדרך  יחד. כאן גם פגשתי את הלינה, אשתי לעתיד.

 

התחילו שנתיים של נדודים על פני ערים וארצות שונות, על פני מחנות עקורים שהוחזקו על ידי ארגון סעד אונררא .UNRRA אסירי מחנות נאצים לשעבר רבים - קראו להם דפס DPs (Displaced Persons), נשארו אחרי השחרור במחנות האלה בגרמניה – כיוון שפשוט לא היה להם כבר לאן ולמי לחזור במקומות מהם הגרמנים גירשו אותם והשמידו הכול.

 


בדרך... חיים בקיבוץ באשווגה
Eschweige, 1947.


בדרך... חברי הקיבוץ באשווגה
Eschweige, 1946. חיים הרביעי משמאל.

 

 

בדרך..., חברי הקיבוץ באופן ארעי בכפר Windischelebach  בדרום גרמניה, שטח שליטה אמריקאי, 1946. חיים השלישי משמאל בשורה ראשונה.

 

על עצמאות ישראל

 

היו אלה זמנים, כידוע, שהאנגלים שלטו בארץ ישראל ואסרו כניסת פליטי השואה לארץ. אניות מלחמה אנגליות עצרו ספינות מלאות פליטים ובכוח שלחו אותם למחנות מעצר  בקפריסין.

 

ב- 29 לנובמבר 1947 - ואנחנו באותו יום עדיין בבטן הספינה שעליה כ-150 פליטים מטולטלים במפרשים בלב ים - הכירו באומות המאוחדות במדינה יהודית עצמאית – ישראל. היה זה בהתחשב ברדיפות וברציחות יהודים על פני מאות שנים והגרוע מכל – השואה, שלא היה בתולדות האנושות כדוגמתה. בתחילה הכירו במדינת ישראל רק  de jureובשנת 1948 – de facto. אנחנו הצלחנו ב-3 לדצמבר 1947להתגנב לחופה של תל אביב מבלי שהאנגלים ירגישו בנו, כספינה ראשונה במדינת ישראל! לספינה שלנו קראו "הפורצים". האנגלים הכחישו את הודעת ההגנה על בואנו לתל אביב...

 

במחצית מאי 1948 אנגלים יצאו מישראל. במועצת הביטחון של האו"ם קבעו חלוקת פלסטינה לשתי מדינות לעם יהודי ולעם ערבי. אנחנו היינו אז בקיבוץ עין שמר בתור גרעין העובר הכשרה לפני יציאה לעצמאות...

 

כידוע הערבים לא השלימו עם חלוקת הארץ והקמת המדינה היהודית. מסות גדולות של צבאות מכל הארצות השכנות התקיפו את המדינה שרק הוקמה. ארצות הברית הכריזה ב-1948 על איסור מכירת נשק לאזור שלנו, ולארץ.  הייתה זאת צ'כוסלובקיה שהצילה את המצב בכך שמכרה נשק לישראל.

 

עוד לפני עזיבת האנגלים התקיפו ערבים כל הזמן ישובים יהודיים, קיבוצים. צלפים שלהם ירו מיפו על תל אביב ממסתור, על הכבישים. היו אלה הפדיונים... הם חדרו בלילות למושבים ולקיבוצים לגנוב צינורות השקיה, פרות, סוסים, ציוד חקלאי – הרגו ממארב את העובדים בשדות, התקינו מוקשים. וכך זה נשאר במשך שנים עד היום הזה בין מלחמה אחת לשנייה "גדולה" או "קטנה יותר" – בין שביתת נשק אחת ושנייה... רק שמות המלחמות והארגונים משתנים...

 

בארץ לא היה אז נשק, מזון, מקומות מגורים וציוד ראשוני בשביל עולים חדשים. לא היה לאנשים האלה לאן ללכת, הם ישנו בחצרות הבתים, על ספסלים בגנים ציבוריים, על דשאים. זרם יהודים שניצלו בנס מהשואה הגיע ללא הרף באניות וספינות ישנות, רעועות, מסוכנות לשימוש, בתנאים בלתי אנושיים ומחסור מכל הסוגים. שום דבר לא היה בכוחו לעצור את הגל האדיר הזה שלחץ להגיע לארץ בה ראו מעגן יחיד שנשאר להם אחרי זוועות השואה. ובתוך כך גברה והתרחבה הלוחמה עם הערבים. ישובים מסוימים נפלו בידי מסות של ערבים חמושים ומי שלא הספיק או לא הייתה לו אפשרות לסגת נרצח באכזריות.

 

חיילים יהודים בצעדה לירושלים למען הפסקת כיתור העיר,  1948 (צילום: Robert Capa,  Magnum).

 

עם זאת שררה רוח התלהבות והקרבה בארץ ובעולם למען המדינה החדשה. מתנדבים יהודים ושלא יהודים, אנשי צבא, טייסים – אנשים שונים מכל מיני ארצות שהרגישו צורך לעזור למדינה בשעותיה הראשונות הקשות. ביניהם היה אז גם קצין צבא אמריקאי, גיבור מפורסם של חציבת דרך בבורמה במלחמת העולם השנייה, (מכאן אחר כך השם ל"דרך בורמה" שהיתה הדרך לירושלים הנצורה...) קולונל מרכוס, יהודי במוצאו. בואו לארץ מילא את כולם התלהבות ועידוד.

 

בכל זאת היה קל יותר לחיות אז בקיבוץ מאשר בעיר. לפחות על דברי מזון לא היה צורך להיאבק כאן. בערים הכול היה בהקצבה, בתלושים, בכרטיסי מזון.  רוב המצרכים מכל הסוגים היו חסרים והיה צריך לעמוד בתור לכל דבר. דחיפות, מריבות בכל מיני שפות... היו אלה הרי יהודים מארצות שונות, תרבויות ומנהגים שונים.

 

על הישרדות המדינה

 

בתקופה זאת  נדרשו הקיבוצים למתנדבים לצבא. מזכירות קיבוץ עין - שמר שם נאלצה הקבוצה שלי להישאר לשנת הכשרה והסתגלות לחיי שיתוף, החליטה שאנחנו חייבים לשלוח שני בחורים מתוכנו לפלמ"ח ("פלוגות מחץ"). והרי היינו בארץ רק מספר חודשים, אפילו לא שלטנו עדיין בשפה העברית. את הידיעה המקפיצה הביא לנו המדריך שטיפל בענייני הגרעין שלנו. היה זה חבר קיבוץ וותיק, יהודי מגרמניה.

 

הארץ כולה דיברה על גבורה ומוכנות להקרבה של לוחמי הפלמ"ח, סופר על כך אגדות ופלאים ממש. דובר שבין הלוחמים שרר שוויון ויחסי חברות, לא קיימו הבדלים בין קצינים וחיילים רגילים, לא היה נהוג להצדיע, להוריד כובע בפני מישהו בעל דרגות גבוהות יותר. כולם אכלו יחד באותו מקום ואותן ארוחות.

 

העונש הכי גדול ללוחם פלמ"ח היה שאסרו עליו להשתתף בפעולה צבאית. הפלמחניקים היו יוצאים דחופות לפעולות קרב שונות. התקיפו בעיקר כפרים שמהם הערבים יצאו למארבים, פגעו וסיכנו את הישובים היהודים. לא תמיד חזרו כולם בחיים. ערבים התעללו אפילו בגופות ההרוגים.

 


חיים בירנבאום 1949.

 

 התקיימה ישיבה באוהל פעולות התרבות שלנו. כולנו ישבנו במתח רב סביב המדריך. איש לא העז להשמיע קול. היה עלינו להחליט בעצמנו מי ילך לחזית! לקחת אחריות על חיים של מישהו שהצליח בנס להינצל מהשואה יחיד ממשפחתו, מהעיירה כולה! המדריך גילה חוסר סבלנות גובר. מחר בבוקר הבחורים חייבים לצאת לדרך... אז מי? השתררה אווירה כבדה ומכוערת באוהל. לאנשים יש רעיונות שונים ומשונים לפתור בעיות, כפי שהתברר... מישהו הציע שילכו כאלה שעדיין לא קשורים עם אף אחד! פרץ וויכוח סוער והחלטתי להפסיק אותו. הייתי באותו זמן חבר וועד הגרעין שלנו ובמקום להציע מועמדים אמרתי פשוט שאני הולך. אחרי גם עוד חבר והודיע שהוא מצטרף. כולם השתתקו ונשארו במקומם מופתעים. אבל המתח השתחרר במהרה ואת מקומו תפסה דאגה מדכאת. בכל זאת למחרת בבוקר עדיין לא שלחו אותנו, הפקודה שונתה. החברים הספיקו עוד לערוך לנו ערב פרידה באוהל התרבות.

 

בהתחלה שלחו אותי ואת ומיכאל למספר שבועות לקיבוץ נגבה, שם התקיימו אימונים צבאים. אחר כך מצאנו עצמנו בגדוד שבדיוק התארגן להגנה על שיירות הספקת מים ומזון לירושלים הנצורה. השתתפנו בלחימות על שחרור קטעי חזית שונים.

 

אימונים של הפלמ"חניקים, ירושלים, 1948.

 

בחופשות הקצרות הייתי חוזר לעין שמר לחברי בגרעין. הם שאלו והקשיבו בשקיקה לסיפורי על האווירה בין החיילים, על הקרבות. כל מה שהארץ סערה ונשמה בו עכשיו היה למציאות היומיומית שלי, רחוקה משלהם בשגרה אפורה של הקיבוץ. לא הצטערתי על החלטתי להתגייס לפלמ"ח. כשהכרתי מקרוב את היחס המשפיל של רבים מחברי קיבוץ הוותיקים כלפינו ניצולי השואה, ידעתי שלא אוכל להישאר שם ובכל מקרה אצטרך להתייצב לשירות צבאי, אז מוטב היה עכשיו.

 

יום אחד יצאתי במחלקה של עשרה לוחמים לכיוון המערך הערבי שהתמקם על ההר. התרכזו כאן כמאה ערבים שירו על הכביש ועל הגבעות עליהם ישבו הישראלים. הערבים היו מופנים עם הגב אל הכפר דיר איוב, מפני שלא ציפו משם לשום סכנה.

 

לפנות בוקר חמקנו דרך הוואדי בין ההרים. בינתיים יחידת פלמחניקים אחרת פתחה באש מקדימה למערך הערבי, כדי להשיא את תשומת ליבם מאיתנו. במכונת ירייה אחת, מרגמה ורובה התקפנו את המערך מאחור.

הערבים המופתעים והמפוחדים פתחו בבריחה בהולה והשאירו אחריהם את הפצועים והמתים שלהם. תוך רדיפה אחריהם כבשנו באותו אופן את ההר הזה ואת הסמוך לו.

 

בלילה של שביתת נשק הראשונה, הקולונל מרכוס נמצא בקרבת ירושלים במפקדת קצינים גבוהים בתור יועץ. ברגע מסוים יצא החוצה לעשיית צרכיו... החייל שעמד בשמירה ראה פתאום דמות עטופה בסדין לבן מתקרבת. סיסמה?! - הצטעק. הקולונל הפטיר בו בחריפות: Shut up, you!...  החייל חזר על הבקשה לסיסמה ומשלא קיבל תשובה, ירה.  הוא היה משוכנע שזה ערבי המתגנב לעמדתו. אחרי רגע התגלתה הטעות האיומה. קולונל מרכוס שכב מת. איש לא ידע על הימצאותו בסביבה כל כך קרובה. אחרי זמן מה הידיעה המחרידה הקפיאה את הארץ, את העולם כולו.

 

אחר כך לחמתי בקיבוץ רמת רחל שהיה כמעט כולו בידי הערבים. רק בבנין חדר האוכל עדיין החזיקו הישראלים. התנהלו כאן קרבות נואשים, היו פצועים והרוגים במקום. את הפצועים אחסנו באולם גדול בקומה תחת חדר האוכל. לפתע התגנב לשם ערבי וזרק רימון. הוא הרג כמה פצועים ואת האחות שטיפלה בהם. למחרת הצליחו הלוחמים הישראלים לפוצץ את המפקדה הערבית והודות לכך שיחררו את רמת רחל.

לא ידעתי בתקופה זאת לאן יביא אותי היום הבא או השעה הקרובה. אבל לא היססתי, הייתי מוכן לכול. השלמתי עם הגורל ולא השתדלתי לברוח מפניו.

 

בגדוד "הראל" היה איתי בחור אחד, עולה חדש מרומניה, שכמו רבים בזמן זה המכריע בגורל המדינה, התנדב לפלמ"ח. מנשה ברקוביץ הגיע לגדוד הזה מקבוצה שעברה הכשרה בקיבוץ רוחמה. היה זה בחור גבוה וחסון, מאומן בספורט, הצטיין במיוחד בריצה. אבל הייתה לו יד אחת משותקת. הוא נהג להקפיץ את הרובה שלו ביד השמאלית הבריאה.

 

 

ברקוביץ היינריך מנשה ז"ל, בן פייגה ואברהם, 28/11/1926 - לטרון, מבצע יורם 9/6/1948
ברקוביץ היינריך מנשה ז"ל, בן פייגה ואברהם, 28/11/1926 - מבצע יורם 9/6/1948

 


הפלמ"חניקים, משה לאופר וחיים על רקע שרידי "אלטלנה", 1948.

כשבחרו יום אחד לוחמים להתקפה על המבצר הערבי בלטרון בקרבת ירושלים, שבבנין המשטרה הבריטית לשעבר, לא רצו לקחת את מנשה בחשש שצפוי שם קרב קשה במיוחד. אי אפשר היה אז לפגוע יותר באיש פלמ"ח. מנשה הצליח לשכנע את המפקד שייקח גם אותו.

 

הגדוד לחם במשך לילה שלם. הצלחנו לכבוש חלק ההר השולט אסטרטגית על לטרון ולשמר את העמדה עד השחר. מנשה נפצע קשה מאוד בבטן בלילה באותו קרב על פסגת ההר. בקול חלוש הוא קרא בשמי. לקחתי אותו על הגב ונשאתי אותו עד למקום של עזרה ראשונה בשטח מת – במורד ההר. הייתי משוכנע שאחרי מתן עזרה ראשונית יסיעו אותו לבית חולים. לפנות בוקר הגיע פקודה לסגת מחוסר סיוע באנשים ובנשק. בדרך חזרה שמעתי אנחות וגיליתי את מנשה שוכב באותו מקום בו הבאתי אותו לפני כמה שעות. יחד עם אחד הלוחמים השכבנו את מנשה על שמיכה והורדנו אותו מההר לאוטו. בדרך לבית חולים מנשה נפטר.

 

אחרי זמן מה התברר שמפקד המחלקה, סגן עמוס בן אריה לפין, גם כן פצוע אנושות. רימון ערבי שיסע את גבו.

 
סגן בן אריה לפין עמוס, בן בלה ואריה
תל יוסף 13/12/1926 - לטרון, מבצע יורם 9/6/61948-

 

הקרבות הקשים ליד לטרון נמשכו עם הפסקות קצרות. נפצעתי שם ברגלי ליד מכונת הירייה. רסיס של פגז פגע לי בשריר ונתקע לתמיד במוח העצם. ניתחו אותי מיד בבית חולים שדה, אבל ללא הצלחה. בזמן ניתוח הפכו את השריר הפגוע ואחרי שנה נאלצתי לעבור ניתוח בשנית.

 

אחרי הניתוח הראשון קיבלתי חופשה לכמה שבועות. אחר כך העבירו אותי ליחידה בחייל אויר. עבדתי שם במסגרייה. בתקופה זו ביקרתי את החברים בקיבוץ רק לעתים רחוקות. הם היו אז בהכשרה ובעזרת הקיבוץ שאר הגולן, אחד הקיבוצים שהערבים הצליחו לכבוש ולהחזיק בידיהם מספר ימים ולהרוס אותו ברובו. חברי הגרעין שלנו עמדו שם בשמירה ימים ולילות, עבדו בבנייתו מחדש, בחדר אוכל, מכבסה. בזמן הזה הנשים  וילדי קיבוץ שהו בחיפה.

 

חיים (מימין) בבית הבראה בנתניה אחרי הפציעה ברגל,  1949.

 

ההתחלות המשותפות שלנו

 

כשיפו עברה לשלטון ישראל מצאתי לי שם דירה. מאוחר יותר בהיותי כבר נשוי החזרנו את הדירה הזאת לאפוטרופוס על הרכוש הנטוש תמורת קבלתנו למושב שותפי חירות. נסינו וקיווינו להקים שם משק חקלאי...

 

נאלצתי כאן לבצע תורנויות שמירה אחת לשבוע עם נשק ביד. זאת אחרי יום עבודה ארוך וקשה, ולמחרת לקום שוב מוקדם בבוקר אחרי לילה ללא שינה. עבדתי גם בערבים שעות נוספות כיוון שהכסף לא הספיק למחייתנו. הבן הראשון נולד לנו ב 1951 במושב הזה בחירות. גרנו שם בצריף מפח אלומיניום מגולגל שהרכבתי... ואחר כך גרנו עם התינוק באוהל במעברה, כשנאלצנו לעזוב את המושב יחד עם קבוצת עולים חדשים כמונו, בגלל חוסר אפשרויות לעמוד בתנאים החומריים שלנו במושב בין הוותיקים. קיבלנו בחזרה את הזכויות של עולה חדש, כלומר זכות לשיכון בעתיד...

 


חיים והלינה, תל אביב, 1948
.


  חיים והלינה בטיול עם בנם יעקב, חירות, 1951.

 


 חיים, הלינה ויעקב, 1951.

 


בני, 1955.

 
     

 

בשנת 1950 הגיעו אלפי יהודים מעיראק  בגלל צעדים חמורים נגדם מצד השלטונות העיראקים שהשתתפו במלחמה נגד ישראל. מחוסר מקום מגורים לכל האנשים המגיעים (היו אלה משפחות גדולות ומרובות ילדים לרוב) הוקמו אוהלים בשטחים שרוקנו מעצים של פרדסים עזובים, מיובשים. וכך צמחו "ערי" האוהלים כפטריות אחרי גשם... אנשים אלה הובאו גלים, גלים במטוסים על חשבון המדינה, מפני שלא היה להם כלום. שלטונות עיראק החרימו ליהודים העוזבים את כל רכושם. ואנחנו במעברה, באוהל קטן ועגול ביניהם.

 


מחנה אוהלים לעולים חדשים ליד חיפה, אוקטובר-נובמבר 1950,
צילום:
         .Robert Capa, Magnum

 

   

מחנה האוהלים (עם "הגינות") לעולים חדשים,
.1948-1949 אנחנו קשרנו לחבל של האוהל את כלבינו "זריז". היהודים מעיראק שעברו מכאן היו ממלמלים מלים של אמונות ותפילות שונות נגד השפעה רעה של כלבים...

 


אוהלים לעולים חדשים בנתניה, 1949.

 


צריפי פח במחנה עולים בטבריה, בשנות החמישים המוקדמות.

 

 כעבור שנה היה לנו שם צריף ברזנט במעברת חירייה ובסוף, בשנת 1953 עברנו לבית קטן דו משפחתי עם חדר אחד ומטבחון בשיכון לעולים, בבית דגן. זמן רב לא היה בבתים אלה חשמל ומים. תוך כדי כך נמשך עוד שנים רבות שירותי הצבאי. פעמיים – שלוש בשנה קראו לי למילואים למספר שבועות בכל פעם.

 

מלחמת סיני 1956

 

מלחמת סיני 1956 מצאה אותנו כבר בדירה בת שני חדרים בבית משותף ברמת גן. הגענו לכך אחרי שנים של נדודים והמון קשיים למיניהם חומריים ופיזיים. כאן נולד לנו הבן השני. שני הבנים שלנו נושאים שמות הסבים שלהם, הגדול את שם אבא של אשתי יעקב והצעיר של אבי, בנימין. אבא של אשתי ושלי נספו בשואה יחד עם כל בני משפחות שלנו בפולין.

 

ושוב גיוס. אחד החיילים שחילקו צווי גיוס בבתים, דפק על גב הדלת שלנו. שוב נלקחתי למלחמה. בתקופה זו שרר מחסור חמור בעבודה בארץ והתעניתי בבעיות מציאת מקום עבודה, אבל דאגות אלה בבת אחת נדחקו הצידה עם הגיוס החדש למלחמה. לעומת איום המלחמה כלום לא נחשב כבר. ובבית אישה ושני ילדים קטנים עכשיו!...

 

מלחמה זאת הסתיימה – כמו קודמותיה – ללא פתרון. מצב של לא מלחמה ולא שלום נמשך. התקפות הפדיונים ויריות על הקיבוצים בעמק הירדן מהרי הגולן על ידי הצבא והצלפים סוריים, וחזרה אינסופית על גיוס לצבא, לאימונים צבאים, לתרגילים שונים.


 

 חיים בזמן עבודה במסגרייה  של בית חרושת גומי בהרצליה 1958.

 

הרס"רים של כל הארמיות התאחדו!...

 

יום אחד, אחרי תרגיל אימונים בנגב קרה לי מקרה מרגיז עם רס"ר חטיבתי מסוים. אני ועוד שלושה חיילי מילואים עבדנו מהצהרים יום קודם ובמשך לילה שלם עד ליום הבא בהתקנת קילומטרים של חוטי טלפון.  ללא אוכל, ללא מנוחה, בקיץ - בחום המדבר! בסביבות שעה 10.00 בבוקר הגענו בסוף למקום שם היה מטבח שדה וחילקו לנו מרק לתוך מסטינגים צבאיים. ישבנו מיד לאכול בקרבת המקום, בצל השיחים. לפתע, כמו מתחת לפני האדמה הופיע הרס"ר - נקי, אחרי מנוחה טובה, לבוש במדים מצוחצחים, מגוהצים, עם שרביט בידו. הוא ניגש לכל אחד ואחד מהחיילים האוכלים אחרי השעות המפרכות של עבודה ותוך שהוא מנענע את השרביט תחת לאפם של כל אחד, צווה  לקום ולהתרחק מהמטבח!

 

חיילי המילואים המופתעים נתקפו הלם ברגע הראשון מהתנהגותו אליהם, הפסיקו לאכול ובסערת רוחות ביצעו את הפקודה. ואז הוא ניגש אלי והצטעק בהצביעו עלי בשרביטו: "ואתה מה?! לקום!"  עניתי לו בשקט שאני אקום כשאסיים לאכול את המרק. הרס"ר התרתח, התחיל לרקע ברגליים, לנענע את שרביטו ולצרוח. עניתי לו אם לא תפסיק לצרוח המרק ינחת עליך – ושפכתי עליו את כל תכולת המסטינג שלי.

 

מיד באו בריצה החיילים שנמצאו בקרבה והקצין שלי. הסברתי לו את העניין. הקצין היה מודע כבר למצב והבטיח לסדר את הכול. והמשכתי עם יתר החיילים לבצע את עבודתי.

 

למחרת בשעת הצהרים הגעתי שוב יחד עם שלושת החיילים שהיו תחת פיקודי למטבח השדה אחרי שעות רבות של ביצוע משימה הבאה. בכל המגרש סביב המטבח ועל המטבח ישבו חיילים רבים, אכלו, נחו. והרס"ר שוחח עם כמה קצינים כשידיו מקופלות לאחור עם שרביטו. המראה הרתיח אותי בגלל הסקנדל מיום אתמול והסלחנות שלו עכשיו לגבי דבר דומה.  ישר ניגשתי אליו, הפסקתי את דיבורו באמצע המלה, ושאלתי: "למה עכשיו אתה לא מצווה לזוז מהמטבח?" הוא התחיל לגמגם ורק חזר על עצמו: "בגלל... בגלל זה..." התפרצתי: "בגלל שאתה כזה וכזה בן...זונה!..."  באותו ערב הועברתי לחטיבה אחרת.

 

מלחמת ששת הימים – על הקיום

 

אחרי מלחמת סיני פרצה מלחמת ששת הימים. זה התחיל בשלושה שבועות של מתח מטרף.  אי שקט חונק כמו מלקחיים השתלט על הארץ. כל אחד חש בחומרת המצב – כולם, אפילו ילדים באימה שנושא בחובו הענן הכבד שמעל הארץ. קראו על כך כותרות העיתונים, קולו של קריין הרדיו המוסר ידיעות על סגירת מיצרי טירן מפני ישראל, מברקים היוצאים ומגיעים מהעולם ופרשנות סביבם; ידיעות מארצות הערביות על השמדה שהם מכינים לנו, על קנוניות והסכמים למימוש ההכרזות הרצחניות; על הצבת כוחות צבא גדולים בגבולות וכיתור.

 

בכבישים מכוניות עמוסות שקי חול, מכילות מים, נשק, חיילים. ולפתע גיוס כללי. צווי קריאה הולמים בכל בית. גם בשלנו. שוב פרידות מיואשות, חיבוקים, דמעות פרידה שחונקים אותן בגרונות וחיוכים מודבקים של חוסר דאגה כביכול על שפתיים מאובנות: ...הכול יחזור לנורמות רגילות, יהיה טוב, מוכרח להיות טוב... העולם לא יאפשר השמדת יהודים בשנית!

 

שבת, ל"ג בעומר והילדים כמו בכול שנה הכינו ערימות עצים וענפים יבשים. הרשו להם להדליק מדורות לא גדולות אבל שיכבו אותם מוקדם. המוני ילדים עליזים הציבו בלהט בובות עץ במעלה הערימות, שיסמלו את הפוליטיקאים והשלטים העוינים לישראל שהשמות שלהם היו עכשיו על שפתיים של כולם: נאצר, אל אטסי, קוסיגין Nasser, El-Atasi, Kosygin.

את הבובות האלה אחרי שהילדים ירו בהן, כמובן, מחץ וקשת כדוגמת הלוחמים הגיבורים של בר- כוכבא שלכבודם עורכים בכל שנה את החגיגות האלה, שרפו במדורות האש. אחר כך סיימו לאכול את תפוחי האדמה האפויים במדורות, שפכו מים על ערימות העצים השרופים, החמים עדיין ובמילה שלום התפזרו בריצה כל אחד לצידו. נכנסנו הביתה. הבן הגדול הדליק את האור – על הרצפה תחת לדלת היה מונח דף נייר שמישהו שלשל בהעדרנו מהבית. צוו קריאה: היה עלי להתייצב עם שחר ביחידה שלי.

 

שוב ארזתי בתרמילי כמה דברים הכי נחוצים, השתדלתי להרגיע את האישה והילדים הבוכים, המבוהלים, לעורר בהם חיוך, תקווה. אבל כלום לא היה יכול להסיר מליבנו את ההרגשה הקשה, המעיקה שמשהו נורא מאיים עלינו, על הארץ כולה.

 

הקשבנו בדריכות עצומה לחדשות, ניסינו לפרש אותם ביחד עם השכנים, שבזמן הזה הלבבות ודלתות הבתים נפתחו אלה לאלה. ברדיו לא נשמע אף דבר מנחם. אותו מתח, אותן הכרזות של ממשלות ערביות על שחרור פלסטינה, על מלחמת קודש נגד ישראל. אפילו מנהיגי המפלגה הקומוניסטית העזו לטעון בניגוד לעמדת מוסקבה, שסגירת מיצרי טירן זאת אגרסיה נגד מדינת ישראל. אבל "בלוק השלום" הקומוניסטי הודיע על תמיכה מלאה באחד הצדדים, ומצווה להיכנע לשני, כלומר  על ישראלי!...

 

  5ליוני 1967. קול אזעקת אמת החריש הכול. מלחמה! - למרות כל התקוות והאשליות שהיא לא תפרוץ!

 

בצהרים חזרו הילדים מבית הספר ולמחרת כבר לא הלכו. הם שיחקו במקלטים, שוחחו על נושאים פוליטיים כמו המבוגרים. כולם הכינו מים, תרופות, תחבושות. האזעקה של הערב הביאה כבר איתה קול התפוצצויות. הלחימה התרחשה בקרבת קלקיליה משם הירדנים והעיראקים ירו על הסביבה עד לתל אביב. זרקורים, רקטות ופגזים צבעוניים פילחו את השמים.

 

לא היה לי שום קשר עם משפחתי, לא ידענו כלום זה על זה. רק על הנפגעים הודיעו למשפחות. קולות ההתפוצצויות הפכו דחופות וקרובות יותר, התפוצצות אחרי התפוצצות שלא פסקו לילות וימים. רוב האנשים נשארו במקלטים. הכול, האנשים וכלי רכב היה מגויס לצורכי המלחמה. הילדים חילקו דברי דואר – אנשי צבא ורבנים –  ההודעות על נופלים...

 

ביומו השישי לפנות בוקר, עצבנות מייאשת וציפייה דרוכה לחדשות כמו לגזר דין. הקריינים הערבים מכריזים בצהלה על ניצחונותיהם שכביכול ומבשרים את בוא סופה של ישראל, אומרים לתושביה להכין לעצמם ארונות מתים.

 

ולפתע מלים: "... כל מטוסי האויב הוצאו מיכולת פעולה, לא הספיקו להתרומם ולצאת להתקפה!..." אנחה אדירה של הקלה – גורל המלחמה הוכרע. לא יזרקו אותנו לים, כפי שאיימו ימים ולילות השלטים הערבים. אפשר לעזוב את המקלטים, להוריד נייר האפלה מהחלונות.

 

ירושלים שוב הפכה לעיר אחת לא מחולקת בחומה והוחזרה הגישה לכותל האגדי.

 


 חיים (ראשון משמאל) עם חיילי המחלקה, קלקיליה,    Kalkiliya 1967.   

 

אבל עדיין לא היה לי קשר עם משפחתי. שירתתי אז, אחרי קורסים שונים, בחיל קשר. הלכנו בעקבות הטנקים בחזית המזרחית לכיוון קלקיליה. הגענו עד שכם ואחר כך העבירו אותנו לקלקיליה. היחידה שלי התמקדה על הגבול הירדני, בסוף נשארנו בקלקיליה בתפקידי שמירה. במשך ימים ולילות שכבנו בשדות, אכלנו  במטבח שדה; בהתחלת המלחמה חילקו לכל החיילים מנות קרב, צנימים ושימורים צבאיים.

 

חזרתי הביתה אחרי מספר שבועות. שבתי ליומיומיות שלנו. עבדתי בבית חרושת גומי, במסגרייה, ואחר כך במשך שנים רבות הייתי מדריך ומטפל בילדים מפגרים. זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים קראו לי לאימונים צבאיים בגיפטליק בין שכם ויריחו.

 


חיים באימונים בגפטליק , G'ftlik 1967.          

 

מלחמת יום כיפור – שוב על הקיום

 

בספטמבר 1973 מצריים וכל מדינות ערב האחרים הפתיעו באמצע יום הכיפורים בהתקפה על כל גבולות  הארץ. צום יום כיפור, האנשים בבתי הכנסת, איש לא עובד, אין רדיו, עיתונים, תחבורה ציבורית, תנועת כלי רכב בכבישים – וברגע אחת – תהום! האווירה כמו בגטו וורשה לפני החיסול – ההשמדה!... המצב אז לא היה רחוק מזה. כבר בלילה נשמע רעש כבד בכבישים. הבן הצעיר שלנו התכונן בדיוק לבחינות הבגרות כשהבחנו מבעד לחלון בתנועה בלתי רגילה של רכב צבאי בכביש שליד ביתנו.

 

הייתי באותו זמן בהג"א, אבל באו גם לקחת אותי. היה זה סימן רע אם מגייסים שנתון כמו שלי! בכל זאת קראו לי רק לשרת בתחנת משטרה, להקשיב לידיעות ופקודות ולהפעיל את האזעקה כשהתקרב או חולף איום על אכלוסיה אזרחית. רבים כל כך שילמו בחייהם על הדיפת האסון הגרוע מכול – של כמעט חיסול!

 

ואחר כך מלחמות שבהמשך: ב 1983 עם לבנון; 1991 – המלחמה בין עיראק וארצות הברית ו... טילים (סקאדים) של סדאם חוסיין על הערים שלנו. ברגע אחת מחק טיל ערקי שורת בתים ובתוכם הבניין שגרנו בו ברמת גן בזמן מלחמת סיני. מלחמת ששת הימים, יום כיפור ומלחמת מפרץ הפרסי - מצאו אותנו בהרצלייה...

 

ושוב יומיומיות של ציפייה לאזעקה ברדיו המודיע על התקרבות הטילים בצופן: "נחש צפע!..." ריצות בהולות לחדר אטום כאל כלוב סגור עם מסכות נגד גז; נשיאת המסכות על הכתף לכל מקום ובזמן אמת – על הפנים.

 

                                                        ***

 

משנת 2000 עד היום, זמן כתיבת קורותיי אלה שולטים כאן ובכל עולם הטרור של מתאבדים למיניהם, לחימה מכל הסוגים. נקמות על הטרור – נקמות על נקמות, מין מעגל קסמים אינסופי. אני כבר לא משרת בצבא... ועדיין לא זכיתי ולא מפסיק לקוות לימים של שלום.

 

בשלווה הפרטית בביתנו...

 

יצאתי לפנסיה כשמלאו לי 73 שנים. סוף סוף אני יכול להתפנות לעיסוקים אהובים עלי,לאוסף הבולים שלי, צפייה בתוכניות ספורט, מוסיקה, טיפול בגינה הקטנה שלנו, בכלבנו הזקן ובחתולים שליד ביתנו...

 


חיים – בכדור רגל (חמישי בשורה), קיבוץ אשווגה,     Eschweige 1946.    

 

 
 


 חיים – קפיצה לרוחק, קיבוץ אשווגה, Eschweige 1946.

 


חיים והלינה עם הכומר פיוטר וורונה בטרבלינקה   Treblinka.

 


 במורסקה אוקו )הרי הטאטרה( Tatry  ,Morskie Oko משמאל: דר. הנריק שוויבוצקי,  ההיסטוריון של מוזיאון ממלכתי אושוויץ-בירקנאו, חיים והלינה בירנבאום יולי 2003,.

Od lewej: Dr Henryk Świebocki (historyk z Państwowego Muzeum Auschwitz-Birkenau), Halina i Henryk Birenbaum w Morskim Oku, lipiec 2003. (fot. Stanisław Momot)

                                                

 

רשמה, הלינה בירנבאום, 2003

 

 

Back to Halina Birenbaum Web Page

 

Page last updated June 10th, 2004

 

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!