Halina Birenbaum: The Testimony of Anya (Szoszana) Kliger

Ania (Szoszana) Kliger (7th to the right, near Halina Birenbaum) Krakow 1986

במשך שבועיים נסענו על פני פולין. יצאנו אחרי ארבעים שנה למסע רחוק אל העבר שלנו. זה התחיל מפגישת היכרות מתוחה עם קבוצת נוסעים מקרית במשרד הנסיעות, הקשבה מרוכזת לכל פרטי המסע. אחר כך בא לילה ללא שינה ולחץ נפשי בשדה התעופה, "רייזה פיבר" ("קדחת נסיעות")... מזוודות, חבילות, פנים מהורהרות, התרגשות. נסעו בדרך כלל אנשים מבוגרים, זוגות נשואים, או יחידים. לא הכרתי אף אחד מהם ולא היה לי חשק לדבר עם איש. כל כך הרבה מחשבות הצטופפו בראש, שאלות רבות כל כך וזיכרונות! הכל היה בלתי ידוע – או אולי ידוע יותר מדי...

אישה קטנה, צנומה, בעלת שער כהה ישר, לבושה בצניעות, ללא שום קישוט, משכה את תשומת ליבי עוד במשרד הנסיעות. היו לה עיניים גדולות ושפתיים קמוצות. עישנה סיגריות ללא-הפסקה. בוארשה הכרתי מקרוב יותר כמה מחברי הקבוצה שלנו, אבל התעניינותי לא הייתה מכוונת אליהם. ספגתי לתוכי את פולין, זאת מפעם בתוך זאת של היום, וזה שמילא את כל-כולי. הרחובות של וארשה, זיכרונות ילדות, המחנות – מראות רחוקים, חרוטים לתמיד בזיכרון. ולא רק אצלי כך...

ביום האחרון לפני החזרה הביתה ביקרנו בתיאטרון היהודי ואחר כך ישבנו בבר במלון אירופסקי. לא הספיק לי הכסף הפולני כדי לשלם למדריך בעד כרטיס התיאטרון. האישה עם הסיגריה הנצחית בפה, לא דאגה הרבה ל"עניינים פיננסים" ולא מיהרה להפטר מהכסף הפולני, כמו האחרים... היא שילמה עבורי. הבטחתי לה שאחזיר לה כשנחזור הביתה. והיא לא רצתה לשמוע על כך. אשלח לה את ספרי, חשבתי... ביקשתי ממנה שם וכתובת.

בדרך חזרה יצא לנו לחכות הרבה זמן למטוס בציריך. ישבתי בקרב מספר נשים, שוחחנו על הרשמים הטריים מפולין. הקראתי קטע מהרשימות שלי. אניה (שושנה בארץ), שעמדה בקרבת המקום הסתובבה פתאום, כאילו שמעה צליל מוכר היטיב. משהו נדלק בעיניה. הסתכלה עלי - כמו אומרת – כן, זה בדיוק זה!... נדהמת שמישהו חש אותו דבר שהיא חשה.

בשובי הביתה שלחתי לה את הספר בו תיארתי את קורותיי בזמן הכיבוש הגרמני. אניה, כפי שסיפרה לי אחר כך, חיה דרכו בשנית את עברה שלה. היא לא דיברה על כך מזמן. מאז בואה לישראל, בנתה לה בית ומשפחה, חדלה להיות אניה – הפכה לשושנה... ולא הזכירה כמעט את גורל הראשונה (אניה) מרחוב פרטה Freta בוארשה. רק לפני בעלה התוודתה. הוא עלה לארץ לפני המלחמה, לא עבר את השואה. הוא היחידי שהיה מסוגל להקשיב לה בתשומת לב – ולא לשאול שאלות. פגשה אותו אחרי המלחמה בפולין כחייל הבריגדה וחבר קיבוץ רמת הכובש בארץ ישראל. בשנת 1948 הגיעו ביחד לארץ.

היא הייתה בת 16 כשהגרמנים תפסו אותה ברחוב ניסקה Niska לא רחוק מהאומשלגפלץ. היה זה בזמן אקציית הגירוש הראשונה בגטו וארשה בסוף יולי 1942. ראשית-כל הגרמנים אספו לקרונות המוות את מבקשי הנדבות השוכבים במדרכות הרחובות, ילדים חסרי בית, מגורשים מערים שבסביבת וארשה.

אניה (שושנה) התכופפה כדי להרים עיתון מחתרת שהתחלק לה מהכיס. ראה זאת ז'נדרם גרמני שעבר בדיוק... הוביל אותה לגסטאפו. מוכה ושבורה מעינויים דחפו אותה אחר כך לפאוויאק ל"מעבר", אחרי זמן מה שלחו אותה לקרנטינה ומשם לתא היהודיות מס. 15 ומס. 8 - היה זה שווה לגזר דין מוות.

את היהודים חטפו אז והסיעו לטרבלינקה להשמדה – לא על פעילות מחתרתית, על כלום. על כך פשוט שהיו יהודים. את הוריה ואחיה הצעיר שלחו גם שם קרוב לוודאי. היא לא יודעת אפילו מתי נלקחו ובאיזה נסיבות. בגטו הם גרו ברחוב זמנהוף.

למשך חודשים ארוכים של אקציות, עד ל-17 לינואר 1943 החזיקו אותה בפאוויאק. חריקת המפתח המסתובב במנעול היווה בימים הנוראים האלה בשורת מוות. הדלתות נפתחו לפעמים כדי להכניס אסירות חדשות – או כדי להוציא את הכלואים ולהרוג אותם בירייה. כל הזמן היה צריך להיות מוכן לרגע הסוף. הלב קפא בכל פעם למשמע חריקת המנעול. המוות הביט בעיניים ללא רחם. בכל זאת פסח עליה.

בינואר הוציאו את אניה בקבוצת פולניות מהפאוויאק והסיעו למיידאנק. הגיעו לשם בלילה. למחרת ערכו בצריף רישום. אחרי יום יומיים קראו לה לשרייבסטובה Schreibstübe, מזכירות. קיבלו אותה שם משגיחה מס"ס וסטפן המתורגמן, ששאל אם היא יהודיה. ענתה שכן. הוא הכריז שהיא תעבור לאחד המחנות יהודים בסביבת לובלין. בכל זאת הזמן חלף ואניה נשארה בבלוק של "פאוויאק". קיבלה גם מספר עם משולש אדום כמו האסירות הפולניות. סטפן לפעמים חלף על פניה כשקבוצת עבודה שלה הובלה לעבודה, הם נפגשו במבטים – אבל הוא שתק. כאילו נדברו – כאילו היה להם סוד משותף...

ה-3 בנובמבר 1943 היה יום הדמים – יום ההוצאה להורג במיידאנק. הגרמנים הביאו אלפי יהודים מלובלין והסביבה, הוציאו את כל האסירים היהודים ממיידאנק והרגו אותם, כ-18.000 גברים, נשים, ילדים. הציבו מגברים, שידרו מוסיקה קצבית, רעשנית כדי להחריש את היריות והצעקות. כל הזמן צרחו שכל האסירים והאסירות היהודים יצאו למגרש. תעלות שנחפרו למטרה הזאת התמלאו בגוויות. פעם אחרי פעם חדרה לאוזניים הקריאה: Alle Juden heraus!!!""

אניה קפצה ממקומה, לא יכלה לשאת עוד את המתח. שיגמר כבר הכל אחת לתמיד! פנתה לדלת. במחנה שרר עוצר, רק היהודיות חייבות לצאת – למוות! סטפה, הידידה הפולנייה מהמחנה שמה לה רגל ומשכה אותה בחזרה על הדרגש. "לעזאזל, לא קראו את שמך! לאן?!... הצילה אותה. יהודיות בודדות ששהו כאן בניירות אריים שרדו בנס את הרצח הזה בנובמבר. אבל לא להרבה זמן עזבו אותן בשקט. התחילו לצוד אותן, לקרוא להן לחקירות, שמהן כבר לא חזרו. הגיע תורה של אניה. במפקד בישרו לה שלא תצא לעבודה למחרת. היה עליה להתייצב לפוליטישה אבטיילונג Politische Abteilung. זה היה כגזר דין מוות. דוניה, ידידה פולניה מהדרגש התפללה כל הזמן בקול: "יזו, אל תיקח לי את אניה, אל תיקח לי את אניה!" בלילה באה אליה ידידה אחרת, יהודיה ששהתה במחנה על ניירות אריים.

"מה תעשי מחר?" – שאלה. אניה לא חשבה לעשות כלום. "זה הסוף שלי, אמרה. היא לא יכלה יותר לסבול את המתח. הידידה השביעה אותה שלא תיכנע, שתגיד כי מוצאה מעיירה זלווה Zelwa, היא פולניה ונתפסה במקרה על הברחות בגטו וארשה. היא מוכרחה להגיד כך! העיירה זלווה נמצאת כבר בידי הסובייטיים והגרמנים לא יוכלו לבדוק אם היא דוברת אמת.

אניה נאבקה עם עצמה, רצתה כבר לגמור עם כל זה, אבל הבטיחה לחברתה שתשמע בקולה. בכל זאת, ברגע אחרון ראתה את המתורגמן סטפן ומיד החליטה לסגת מסיפורה הבדוי. לא יכולה להגיד בפניו שהינה פולניה, הוא יודע שהיא יהודיה. התקרבה לחדר החוקר, נמצאו בו כמה מהם. באותו רגע ממש סטפן יצא לטלפון לחדר אחר! אניה הכריזה על גרסת מוצאה מזלווה הבדויה. הם הכו אותה. אבל קרה נס. רשמו אותה כארית טהורה... היא חזרה מ-Politische Abteilung בתור "Rein Arisch Geprüft" .

סטפה, דוניה, מטה, אווה ופולניות האחרות "מבלוק הפאוויאק" עזרו לה לשרוד במיידאנק פיזית ונפשית. אלה אחיותיה, שותפות לגורל בפאוויאק ובמיידאנק. את המחנות שבהמשך, רבנסבריק והאחרים עברה כבר בתור פולניה.

אחרי ארבעים שנה הן שוב חיבקו את אניה שלהן מישראל והצמידו לליבן. הזמן לא שם את עקבותיו על הידידות שלהן וגם לא ערפל שום פרט מההתנסויות המשותפות. אניה ביקשה שהן לא יבואו לחכות לה בשדה התעופה, אבל בבית המלון כבר ציפו לה פרחים ומכתב בקשה שתודיעה מיד על הגעתה לוארשה.

סיפורי גטו וארשה, פאוויאק, מיידאנק, ה-3 לנובמבר במיידאנק, מחנות וצעדת המוות בגרמניה, עליה וקיבוץ בישראל

למדתי בתיכון בתחילת הכיבוש הגרמני בוארשה, אבל היו אלה ימים ספורים ואחר כך היה אסור ליהודים. אנחנו למדנו בבתים בקבוצות קטנות.

- האם היה זה ברחוב פרטה Freta? לא, זה כבר לא היה ברחוב פראנצ'ישקנסקה Franciszkańska אלא בדירה אחרת. ההורים שלי גרו ברחוב זמנהוף .Zamnhof

- את מתכוונת שהקבוצות (לימוד) האלה היו כבר בגטו? לא, זה היה קודם. היה לי ידיד אחד והוא אמר לי כשהגרמנים כבשו... את יודעת, כשהגרמנים כבשו את וארשה הם פתחו לכמה ימים את בתי הספר. ואז הם סגרו אותם בתירוץ שהתפרצה מחלת הטיפוס. וכך לא חזרתי יותר לבית הספר הזה.

- באיזה כיתה היית? היו לך אחים ואחיות? כן, היה לי אח צעיר ממני. פעם בא אלי ידיד וראה שאני לומדת לבד. הוא אמר לי שברחוב דז'ילנה 24 Dzielna לומדים בקבוצות כאלה.

- את לא גרת שם? באת רק ללמוד בקורסים האלה (של הארגון הציוני "דרור")? כן.

- היה זה כבר אז בעברית? לא, לימדו בפולנית. כולנו היינו תיכוניסטים.

- האם כבר אז השתייכתם לארגון הזה? כן, אבל לא דיברו על כך.

- איך זה קרה שהתחלת לחלק את העיתונים האלה? והיית שם במשך שנה? הייתי שם עד ל-23 ליולי 1942, יום אחד לפני תחילת ה"אקציות".

- הוריך הסכימו לכך? את יודעת, לא תמיד שואלים את ההורים. ישנו גיל כזה, את יודעת, לי בכלל לא היו נעורים. הייתה לי ילדות ומכאן עברתי ישר לבגרות. מה שחסר לי, אלה שנות הנעורים.

- איך כל אלה ניתן לחבר למרד גטו וארשה? אז עדיין לא דיברו כל כך הרבה על המרד אלא על התנגדות.

- ואת עסקת בזה, בחלוקת העיתונים? כן. היו אנשים שנהגו לקבל את העיתונים באופן סדיר. ב-23 ליולי הייתה לנו רשימת בתים המיועדים לפנוי. שלחו אותנו להזהיר את האנשים שיברחו או שיתחבאו. בין הבתים האלה היה גם בית הורי. אני הלכתי מוקדם בבוקר כדי לבשר להם על כך. אימא אמרה לי שאבי יצא מהבית יום קודם ולא שב עוד.

- האם תפסו אותו? כפי הנראה. לא, אני לא ראיתי אותו יותר. ואז רצתי לאומשלגפלץ כדי לחפש את אבא.

- הם לא נתנו לך להיכנס? ליד הכניסה התכופפתי לקשור שרוך ואז נפל מכיסי עותק אחד של העיתון. וכך זה התחיל.

- אבל היית עוד קודם אצל אימך להזהיר אותה? בערב חברי הלכו אליה וסיפרו לה שעצרו אותי. והיא ענתה: "אני מבינה שכבר אין לי בת."

- יכול להיות שלא היה לה כבר רצון להתחבא? אני לא יודעת, מה שיש לי היא האבן הגדולה בטרבלינקה עם הכתובת וארשה וזה מהווה עבורי את הקבר שלה.

- ומי סיפר לך על כך? הושלכת הישר לפאוויאק[1] Pawiak ? האם הרביצו לך שם? כן, אבל זה לא היה בפאוויאק.

- האם ז'נדרם הגרמני לא הוביל אותך ישר לפאוויאק? זה לא היה הוא אלה היו יותר גרמנים. הם הכניסו אותי למכונית והביאו לרחוב ז'לאזנה Żelaznaשם שכנה משטרה גרמנית. הם שאלו ממי קיבלתי את העיתונים.

והם ידעו מיד שאלה עיתוני מחתרת? כן. אני אמרתי שמצאתי את העיתונים ואני בכלל לא יודעת מה כתוב שם. אבל זה לא כל כך עזר לי. ואז הובילו אותי לפאוויאק.

- האם גם בפאוויאק חקרו אותך? לא. הם עשו זאת בתחנת הגסטפו ברחוב Szucha Aleje (קודם WDH).

- באמת, מי נתן לך את העיתונים? שם, ברחוב דז'ילנה, הקבוצה.

- ואת יודעת מי זה היה? כן, אני יודעת, גם מי כתב. אני שתקתי, לא מסרתי. הם הפסיקו לחקור אותי. ישבתי בתא מסוים. כשמבקרים היום בתא זה מספר 8, כתוב שם שזה היה תא הנדונים למוות.

- כמה היו שם? היו שם רבים, כל פעם זרקו לשם נוספים. כאשר תפסו מישהו בצד הארי היו מביאים לפאוויאק ואז גורלו היה תלוי במוצאו.

- היו שם אסירות פוליטיות או יהודיות? האם את היהודיות הוציאו מיד להורג? כן. ואני אמרתי ישר שאני יהודיה, עצרו אותי בגטו ואני שהיתי שם. מהתא הזה הוציאו כל פעם מישהו ומיד נשמעה ירייה. בכל פעם שנשמע צליל מפתח מסתובב במנעול חשבו את מי יקראו עכשיו. תכופות הביאו חטופים נוספים – ואחרים הוציאו. וכך זה הלך מספר חודשים עד ינואר 1943 .

- קיבלתם באותו זמן משהו לאכול, לשתות? מותר היה לכם ללכת לשירותים? כן. שרר רעב, לשירותים הובילו אותנו בשעות שנקבעו.

- האם ידעת שמתקיימות "אקציות" בגטו ואנשים נשלחים משם? כן.

מי סיפר לך אז בפאוויאק על אימא שלך? ידידה כלשהי? לא, רק במיידאנק, כשהגיעו משלוחים אחרי המרד בגטו וארשה.

- מתי בינואר הגעת למיידאנק, האם בתחילתו? זה היה ב-17 לינואר 1943. הייתה אקציה גדולה בוארשה, חטפו הרבה מאוד אנשים.

- האם היו אלה פולנים? כן. הפולנים גם לא לקקו דבש. אני רואה שלא יודעים על כך הרבה. ואז שלחו משלוח למיידאנק.

ולא ידעתם לאן יביאו אתכן? - הם שלחו אותכם יחד עם אלה מהאקציה הגדולה? לא, אותם השאירו בפאוויאק. אני חושבת שהם עשו אז רשימה של 311 נשים וגם אני הייתי ברשימה הזאת. לא ידעתי לאן זה. היה זה בערב, בלילה. הגענו לאיזו תחנת רכבת וקראנו: לובלין Lublin.

- האם זה היה משהו רע, האם כבר ידעתם משהו על מיידאנק, ששם יש מחנה? לא ידענו שום דבר במדויק. ואז הביאו אותנו למיידאנק.

- היו שם עוד הרבה אנשים אז? האם כבר היו גדרי תיל מחושמלים? לא.

- היו עדיין כל כך הרבה צריפים? לא, אבל היה שדה מספר 5. לפנינו שהו שם שבוים רוסים ויהודים.

- הייתן כמה מאות נשים? המחנה לא היה עדיין מאורגן.

- האם ישר עבדת? לא. לא היו מים, אבל ירד שלג ואנחנו לא רק אכלנו את השלג אלא גם התרחצנו בו.

- כמה הייתן שם? האם היו כל הנשים בצריף אחד? כן.

- האם גם קריסטינה Krystyna ואווה Ewaהיו שם אתך? בלילה הראשון כששכבנו לישון לא היו עדיין מיטות, שכבנו על קש והיה נורא צפוף. כשאחת הסתובבה, נאלצו כולן להסתובב. על ידי שכבה אישה חולה עם חום גבוה. הייתה לה שושנה. אני קמתי, כדי להקל עליה. ואז כשעמדתי כך לא יודעת כמה זמן, נגשה אלי קאזיה Kazia (יהודיה) ושאלה מדוע אני עומדת.

- האם גם היא קמה כדי לשאול אותך? כן. אווה שלחה אותה. היא שאלה למה אני עומדת, אז סיפרתי לה שקמתי למען האישה החולה הזאת. וקאזיה אמרה: בואי אלינו, אנחנו נזוז קצת ונעשה מקום בשבילך. מאז ההכרות שלי עם קאזיה ואווה.

- ומה עם קאזיה? היא הייתה עכשיו כאן בקיבוץ ליום כיפור.

- האם היו כבר אז מפקדי ספירה מדי בוקר וערב? אחרי מספר ימים הם ריכזו אותנו במגרש והתחילו לקרוא את השמות שלנו. וגם אותי רשמו.

- האם נמצא אז סטפן שסיפרת לי עליו? חכי, חכי, אני אגיע אליו. למחרת אחרי המפקד קראו לי Schreibstübe (מזכירות). הייתה שם משגיחה מס"ס, אני לא זוכרת את שמה ומכיוון שהצהרתי שאני לא מבינה גרמנית, הפך סטפן הפולקסדויצ'ה מאוקראינה למתורגמן שלי. הם שאלו אותי אם אני יהודיה ואני אמרתי כן.

- אמרת את שמך? כן. הם שאלו אותי מה אני עושה כאן. אז אמרתי: מה זאת אומרת, "מה אני עושה כאן?" קראו לי, לכן ובאתי. הם בדקו ומצאו את שמי ברשימה. אבל הוא (סטפן) אמר: "אין עכשיו יהודים במיידאנק".

- האם בפאוויאק היו רק פולניות? את היית שם יהודיה יחידה? היו עוד כמה, אבל בעלות ניירות אריים. אני הייתי לבד. הוא ענה שבמחנה ליד לובלין ישנם יהודים ויעבירו אותי לשם. חיכה להסכמתי. אבל בסופו של דבר לא באו להעביר אותי. הוא הבטיח שיבוא לקחת אותי, אבל לא בא.

- אולי בגלל שהיית יהודיה אחת בלבד לא היה כדאי לו? לא. עד היום אני לא יודעת, אחרי ה-3 בנובמבר מיינו אז את כל הניירות של הנשארות בחיים. הגרמנים ערכו חיפושים קפדניים אם לא נשארה עוד איזה יהודיה, בדקו מסמכים, השתמשו בחשדות והלשנות והוציאו להורג.

- אחרי שהם רצחו את כולם? כן. מדי ערב הם קראו שמות של אלה החייבים להתייצב במחלקה הפוליטית Politische Abteilung. יום אחד קראו גם את שמי. הגיעו כל ידידותי להיפרד ממני.

- האם נאלצת להתייצב מיד כשקראו לך? לא, רק למחרת בבוקר. באמצע הלילה קראה לי ידידה שהיו לה ניירות אריים, היא שרדה את המלחמה.

- האם ידעת באותו זמן שהיא יהודיה? כן, בטח. היא שאלה אותי מה החלטת לעשות. אמרתי, שהגיע סופי. היא ענתה: "לא, זה לא סופך. נסי להתנגד להם. אני מגיעה עכשיו מצריף נשים רוסיות. שמעתי שיש איזו עיר זלווה Zelwa שהיא כבר משוחררת, הרוסים כבר שם. תשקרי שאת משם. אני כבר סומכת עליך שתמציא מראשך מה לספר להם". "לא אני לא אעשה זאת", עניתי. "די לי כבר מזה. אני לא יכולה לשאת את זה יותר". והיא ענתה שלא תעזוב אותי עד שאני אבטיח לה שאנסה לשקר להם.

- האם היא הייתה ידידה שלך? הייתה מכרה שלי. ואני אמרתי שדי לי. ידוע לי שמשם איש לא חוזר. אבל כדי להפטר ממנה אמרתי: "טוב, בסדר". היא הלכה ובבוקר הובאתי למחלקה הפוליטית.

- האם בא לקחת אותך רץ או מישהו במדים? מישהו במדים, הם לא קראו רק לי אלא לעוד כמה נשים. וכשהגענו למחלקה הפוליטית ראיתי את סטפן, הוא היה המתורגמן. וכאן החלטתי להגיד שאני יהודיה. בזמן שהותי במיידאנק מבטנו נפגשו, אבל אף פעם לא החלפנו מלה. לא ידעתי גם את שם משפחתו. עכשיו גם כן מבטנו נפגשו ואני החלטתי לא לשקר בפניו. אבל כשקראו את שמי כדי שאכנס פנימה, סטפן אמר שהוא מוכרח לצאת לטלפון והביאו מתרגם אחר. ועד היום אני לא יודעת אם הוא בכוונה יצא או באמת נאלץ לצאת לטלפון. איש לא נכנס לקרוא לו לטלפון, אני לא יודעת, לא יודעת, לא יודעת. סטפן לא חזר.

- אולי הוא שלח את האחר במקומו? אני לא יודעת, לא רוצה לפתור את החידה הזאת. הייתי רק רוצה לדעת איפה הוא ולדבר אתו. וכאן מתחיל הסיפור. אני אמרתי שמוצאי מעיר זלווה Zelwa ובאתי לגטו וארשה להבריח סחורות. חשבתי לומר שאני יהודיה, כי אז העונש היה פחות חמור.

- לאלה שאינם יהודים אסרו להיכנס לגטו? כן. זאת הייתה החקירה הגרמנית האחרונה.

- אמרת את אותו שם? כן, שמי היה מצוין: גז'נדה אניה Grzęda Ania. לא נאלצתי לשקר בזה וגם לא היו לי שום ניירות. למחרת, כשלא הגעתי לעבודה, שאלה לוטי מאיר Lotti Meier איפה אני. אמרתי לה קודם לכן שאני יהודיה. ופתאום חזרתי ואז היא אמרה "תודה לאל שאת שוב כאן".

- היא הייתה גם קודם טובה אליך? כן. היא שלחה מישהי למטבח הס"ס שתביא לי ארוחת צהריים.

- ובסוף האמינו לך ורשמו שאת לא יהודיה? נתנו לי קודם לחתום על משהו.

- ואת חתמת? לא, אני לא רציתי. אמרתי שאני לא אחתום כיון שזה שקר, לא חונכתי לשקר. אז הם כתבו שאובחנתי כארית טהורה.

- האם נתנו לך את המסמך ליד? לא. אמרו לי מה כתוב בו וחתמתי.

- הלכת ישר חזרה לעבודה? הייתה זאת עוד תמיד המתפרה? עבדת שם מהתחלה? לא. עבדתי הרבה זמן במכבסה, במטבח, בגן ירק (Ogródki).

- היו לכן אחראית על הבלוק, סדרניות? (Blockälteste, Stübendienst ). היו לי. שהיתי בבלוק שגרו בו האסירות מהפאוויאק ולהן נתנו כל התפקידים.

- האם ידעתן שנרצחו כל כך הרבה אנשים? באותו בוקר לא שלחו אותנו לעבודה.

- אמרו לכם אחרי המפקד לא ללכת לעבודה ? כן. בכל זאת ראינו שהם מובילים המון אנשים לכוון שדה 6.

- האם המכבסה והמתפרה היו בשדה הראשון? לא, זה היה על הדרך. היה שם איזה רחוב. בצד אחד גרו האסירות, בצד השני היו מחסנים... כאן ראיתי הרבה פעמים את סטפן.

- ואז אחרי המפקד הזה ראיתם את המוני האנשים? כן, ואז התחילה מוסיקה רעשנית נוראה. ואז התחילו לשרוף.

- מה לשרוף? את הגופות. אבל קודם ירו. אחר כך הוציאו מהבורות, הם הכינו הכל.

ראיתם זאת? לא, כיון ששהיתי במחנה הראשון. אפשר היה להרגיש בריח הבשר השרוף ולראות את העשן. זה התחיל אחרי הצהרים עם ה: "!Alle Juden Raus". כשהם גמרו עם היהודים מהמחנות הסמוכים ללובלין, התחילו עם יהודי מיידאנק. כאן היו אלה מגטו וארשה, מביאליסטוק Białystok ואחרים.

- האם אתן עמדתן במפקד יחד עם אלה שהגיעו מאוחר יותר? כן. ואז הם התחילו לצעוק כמו מטורפים: Alle Juden raus! אני גם רציתי לצאת אבל סטפה Stefa שמה לי רגל: לאן את הולכת לעזאזל?! אל תדחפי לצאת, חכי עד שיקראו לך, הרי לא קראו את שמך עדיין! נשארתי. אחרי שנשארו כבר רק מעט יהודיות הם התחילו לבדוק ניירות. צריפים רבים נותרו אז ריקים. זימנו אותי למחלקה הפוליטית.

- האם המשכת לעבוד במתפרה? כן. שהיתי במיידאנק עד שנת 1944, עד פירוק המחנה. לא עזבתי בטרנספורט האחרון, אותנו הביאו קודם לרבנסנריק Ravensbrück .

- מה פירוש התרוקנות של כל הצריפים? זה היה תלוי גם בכך איפה מישהו עבד.

- האם את אלה שעבדו ברוויר[2] Rewir לא הוציאו? האם גם קאזיה Kazia נלקחה?
לא, אותה כבר קודם הובילו לרבנסבריק, אחרת היא הייתה הולכת, כשהוציאו ב-3 לנובמבר את כל היהודיות.

- כמה זמן את היית ב"רוויר"? אני הייתי שם מספר שבועות. משם לקחו אותנו לאיזה מחנה חוץ של Buchenwald ל-Haassag , בית חורשת לתחמושת.

- איפה זה היה? בלייפציג Leipzig .היו שם רק נשים. אנחנו שמחנו על ההפצצות. האמריקנים זרקו פצצות ביום – האנגלים בלילה. אני הייתי גם בדרזדן Dresden זה היה בצעדת המוות. העבירו אותנו מהחזית המזרחית לחזית המערבית. הרוסים באו, והאמריקאים והאנגלים הגיעו ממערב ואותנו הם (הגרמנים) טלטלו הנה והנה. בדרך לא קיבלנו שום אוכל.

- איפה נגמרה צעדת המוות? בדרזדן. שם עזבו אתכן בשקט? לא. אבל הוא (Churchill) עשה עבודה טובה ואני לא מצטערת על כך.

- האם שיחררו אתכן? לא. אנחנו ברחנו. היינו חמישייה. ברחנו בלילה והתחבאנו ביער. בבוקר הלכנו לכפר שממול היער. פתאום ראינו שורות רבות של חיילים ושוב התחבאנו ביער. אלה היו הרוסים ובכך התחילה בעיה חדשה.

- נשארת בדרזדן? הלכתי למערב. פחדנו מהרוסים אחרי לייפציג Leipzig.

- לאן הלכתן? זה ארך זמן. פחדנו להצטרף לנסיעה עם החיילים ואז לקחנו מבתי הגרמנים עגלות יד וגררנו בהם את חפצינו. נודע לי שבאיזה עיירה גרמנית Burg בורג בסביבת הצבא האנגלי נתנו מקום לצבא פולני. פתחו שם בית ספר תיכון לחיילים. זה היה במחנה צבאי פולני. ואנחנו נדדנו ממחנה אחד למשנהו. בדרך היינו נכנסות לבתים גרמנים כדי להתרחץ, דרשנו מהם אוכל ואם לא רצו לתת לנו, איימנו שנבוא עם החיילים. כשבועיים לקח עד שהגענו למחנה הנכון. כאן התחלנו ללמוד. עשיתי שם את הבגרות בפולנית. זה היה מערבית מדרזדן בוואלדהיים .Waldheim

- איך הגעת לישראל? הגעתי אחרי כשנה. השפה השניה שלמדתי הייתה צרפתית ורציתי ללכת לבלגיה או לגרנובל .Grenoble ניסיתי להשיג מלגה אבל אמרו לי שאין להם יותר, הבטיחו לדאוג לי בשנה הבאה. בכל זאת, לא רציתי לחכות, וכך נסעתי חזרה לפולין לסטפה בוארשה.

- למה עזבת את וארשה? הלכת שוב לגרמניה? לא, הלכתי לצ'כוסלובקיה, לאוסטריה ודרך ההרים לאיטליה. אז כבר הייתי ביחד עם קבוצה אחרת. הייתי כבר אז עם י'.

- האם היית שוב ביחד עם האנשים מ"דרור"? הם מצאו אותי. אצל סטפה שמעתי שקאזיה נמצאת בלודז' ויום אחד ביקרתי אצלה. היה לה עיתון של "פועלי ציון שמאל" ומצאתי שם שמות מוכרים, ביניהם שם של טוביה בוז'יקובסקי. הוא היה המדריך שלי בזמן המלחמה בוארשה. כתבתי לו מכתב במילים כאלה: אם אתה עומד - אז שב, אם אתה יושב – תשען, כותבת לך... אחרי כמה ימים באו לקחת אותי מהתנועה הציונית. הם לא האמינו שאני בחיים. כתבו עלי שאני מתה.

- הגעת לארץ בדרך לגאלית? אני באתי עם בעלי מצרפת. טסתי ממרסיי Marseille לאיטליה.

- לא היו בנמצא אז אניות? שירתתי בבריגדה. הוא היה המדריך שריכז את העבודה של כל המדריכים שנשלחו לאירופה.

היה זה התחלה של הקיבוץ? לא, הוא היה קיים בערך משנת 1932, קרוב לטירה, אז היה שם מסוכן.

השאלות לצורך כתיבת עבודת דוקטורט וספר מחקר על מחנה ריכוז-השמדה מיידאנק - היסטוריונית גרמניה ברברה שווינדט Barbara Schwindt

תרגום השאלות והתשובות (שושנה לא הסכימה לדבר גרמנית בגלל זיכרונות השואה) – הלינה בירנבאום.

Das Konzentrations- und Vernichtungslager Majdanek Funktionswandel im Kontext der "Endlösung" by Barbara Schwindt, Published in 2005, Königshausen & Neumann (Würzburg)

[1] פאוויאק (Pawiak): בית-הסוהר המרכזי של משטרת הביטחון סיפ"ו והס"ד הגרמני במחוז וארשה. הוא שימש למטרה זו מ- 2באוקטובר 1939 עד 21 באוגוסט 1944. פאוויאק היה ברובע היהודי במפגש הרחובות פביה ,(Pawia) ודז'יאלנה (Dzielna) ומכאן שמו. פאוויאק היה בית הסוהר לגברים והחלק לנשים נקרא "סרביה". פאוויאק הוקם ב 1835- בידי השלטון הצארי והיה בית-סוהר בתקופת הצאר וכן בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. הגרמנים הפכו את פאוויאק לבית-הסוהר המרכזי בוארשה.

צוות בית-הסוהר היה מורכב בעיקר מאנשי ס"ס ומאנשי משטרת העזר האוקראינית. בימי המלחמה נאסרו חלק מן הפולנים שעבדו בשירות בתי-הסוהר ושתחילה היו בפאוויאק, ובחלקם פוטרו מן השירות. בסך-הכול עברו דרך פאוויאק וסרביה כ 65,000- אסירים, בעיקר פולנים מוארשה. מספר היהודים שעברו דרך פאוויאק אינו ידוע. האסירים היהודים בפאוויאק היו בעיקר אותם שנתפסו בצד הארי של העיר, וכן היתה בפאוויאק קבוצה של שבויי מלחמה סובייטים. היהודים והשבויים הסובייטים נורו כעבור זמן קצר מאוד. כ 32,000- אסירים נורו בהוצאות להורג פומביות וחשאיות. כ 23,000- אסירים נשלחו למחנות ריכוז ב 95- משלוחים. כמה אלפי אסירים שוחררו. המשטר בפאוויאק היה קשה ביותר, למרות המאמצים של ארגוני סעד פולניים והצוות הפולני של בית-החולים של פאוויאק להקל את גורל האסירים. היו כמה מקרי בריחה מפאוויאק. נסיון המרד בפאוויאק ביולי 1944 נכשל. המשלוחים האחרונים מפאוויאק יצאו ב 30- ביולי .1944 . אחר-כך שוחררו כמה אסירים והשאר נורו למוות. ב-21 באוגוסט פוצצו הגרמנים את פאוויאק ועמו את סרביה. כל זמן קיומו פעל בפאוויאק ארגון מחתרת, וקיים קשר עם העולם שמחוצה לו.

מקור: יד ושם

[2] "רוויר": בלוק החולים במחנות

W ciągu dwóch tygodni jeździliście po Polsce. Po czterdziestu latach odbywaliśmy swą daleką wyprawę w przeszłość. Zaczęło się od pełnego napięcia spotkania grupy w biurze turystycznym, gdzie wysłuchaliśmy w skupieniu wszelkich szczegółów dotyczących tej podróży. Potem nastąpiła nieprzespana noc i wielka trema na lotnisku. "Reise Fiber"...

Walizki, torby, zamyślenie na twarzach, poruszenie. W grupie przeważnie ludzie starsi, małżeństwa lub samotni. Nie znałam tu nikogo. Głowa była przepełniona myślami – tyle wspomnień, pytań! Wszystko było niewiadome lub może wiadome zbyt dobrze...

Mała szczupła kobieta o gładkich, ciemnych włosach w skromnym odzieniu bez jakichkolwiek ozdób, przyciągnęła moją uwagę jeszcze w biurze w Tel Avivie. Miała duże oczy i zaciśnięte wargi. Wciąż paliła papierosy. W Warszawie poznałam bliżej niektórych członków naszej grupy. Jednak moje zainteresowanie nie skupiło się na nich. Wchłaniałam w siebie Polskę, tą dawną w dzisiejszej, co wypełniło mnie całkowicie. Ulice Warszawy, widoki dawno niewidziane, wyryte na zawsze w pamięci – obozy. Nie tylko ja tak... Dwa tygodnie w Polsce minęły jak chwila i jednocześnie wiek doznań.

Ostatniego dnia przed powrotem do domu byliśmy w teatrze żydowskim, a potem siedzieliśmy wszyscy razem w barze Hotelu Europejskiego. Nie wystarczyło mi polskich pieniędzy na zapłacenie przewodnikowi za bilet do teatru. Kobieta z odwiecznym papierosem w ustach, niewiele myślała o "sprawach finansowych" w tej podróży, i nie pośpieszyła się, jak inni wyzbyć się polskiej waluty... Wyłożyła na mój bilet. Zapewniłam z wdzięcznością, że zwrócę jej gdy przyjedziemy do domu. Nie chciała słyszeć o tym. Poślę jej swą książkę, pomyślałam, i poprosiłam o adres w Izraelu.

W drodze powrotnej wypadło nam długo czekać na samolot w Zurychu. Siedziałam na lotnisku w gronie kilku kobiet, wymieniano wrażenia z tej podróży. Przeczytałam fragment moich zapisków. Szoszana, która stała nieopodal, odwróciła się nagle, jakby usłyszała dobrze znany sobie dźwięk. Coś zabłysło w jej oczach. Jakby powiedziała – tak, to jest dokładnie to!... Zdziwiona, że jeszcze ktoś czuje to samo.

Po powrocie do domu przesłałam jej książkę, w której opisałam swe losy w latach Szoa. Szoszana, jak się okazało przeżyła poprzez nią swą własną przeszłość, o której dawno nie mówiła. Odkąd przybyła do kibucu, gdzie stworzyła sobie dom i rodzinę, przestała być Anią Grzęda – stała się Szoszaną Kliger... Nie wspomniała prawie dziejów tej pierwszej, z ul. Freta w Warszawie. Zwierzała się jedynie swemu mężowi, który wyemigrował do Palestyny przed wojną i nie przeżywał okropności okupacji niemieckiej.

On jeden potrafił ją słuchać uważnie – i nie zadawać denerwujących pytań niezrozumienia. Poznała go po wojnie w Europie. W roku 1948 pojechała z nim do Izraela, do jego kibucu, Ramat Hakowesz.

Kiedy Niemcy złapali ją na ul. Niskiej w pobliżu Umschlagplatzu, miała 16 lat. Było to podczas pierwszej "akcji" wysiedleńczej w getcie warszawskim, pod koniec lipca 1942 roku. Zbierali najpierw do wagonów leżących na trotuarach żebraków, chorych, dzieci bezdomne, wygnańców z okolic Warszawy.

Ania schyliła się po tajną gazetkę, która wypadła jej z kieszeni. Przechodzący akurat blisko żandarm niemiecki zauważył... Zaprowadził ją na gestapo, na Aleję Szucha. Pobitą i zmaltretowaną wepchnięto ją potem na Pawiak na "przejściówkę", a po pewnym czasie na kwarantannę, stamtąd zaś do celi Żydówek nr 15 i nr 8. Równało się to wyrokowi śmierci.

Żydów łapano w tym czasie i wywożono na zagładę do Treblinki – nie za działalność konspiracyjną, za nic. Za to, że urodzili się Żydami. Rodziców i brata Ani wywieźli tam również. Ona nie wie nawet kiedy dokładnie i w jakich okolicznościach. Mieszkali w getcie na ul. Zamenfofa.

Podczas długich miesiącach blokad i łapanek, aż do 17 stycznia 1943 roku trzymali ją na Pawiaku. Zgrzyt przekręcanego w zamku klucza był w ciągu tych strasznych dni stałym zwiastunem śmierci. Drzwi otwierały się czasami, aby wprowadzić nowe więźniarki – albo, żeby wyprowadzić więzionych na rozstrzelanie. Wciąż musiało się być przygotowanym na tą chwilę ostateczną. Serce zamierało w piersi za każdym razem, gdy słyszało się ten zgrzyt w zamku. Śmierć zaglądała w oczy nieubłagalnie. Jednak ominęła ją.

W styczniu wyprowadzono Anię w grupie Polaków z Pawiaka i wywieziono na Majdanek. Zajechali tam nocą. Nazajutrz przeprowadzono w baraku rejestrację. Po kilku dniach zawołano ją na Schreibstube. Znajdowała się tu aufzejerka i tłumacz, Stefan, który zapytał ją czy jest Żydówką. Odpowiedziała twierdząco. Oświadczył, że będzie musiała zostać przewieziona do jednego z obozów żydowskich w okolicy Lublina. Jednak czas mijał, a Ania została na bloku "pawiackim". Otrzymała także numer z czerwonym winklem, jak polskie więźniarki. Stefan czasem przechodził obok niej, gdy prowadzono jej komando do pracy, spotykali się wzrokiem - ale on milczał. Jakby byli w porozumieniu – posiadali wspólną tajemnicę...

3 listopad 1943 to krwawy dzień (środa) – dzień egzekucji na Majdanku. Niemcy sprowadzili tysiące Żydów z Lublina i okolicy, powyciągali wszystkich więźniów żydowskich z Majdanka i rozstrzelali. Około

18 000 Żydów – mężczyzn, kobiety i dzieci. Ustawili głośniki, włączyli skoczną, hałaśliwą muzykę, aby zagłuszyć strzały i jęki zabijanych. Wciąż wrzeszczeli, aby żydowscy więźniowie i więźniarki wystąpili na plac. Rowy specjalnie wykopane do tego celu, wypełniały się trupami. Raz po raz wdzierało się do uszu: "Alle Juden herauss!!!"

Ania zerwała się. Nie mogła dłużej wytrzymać napięcia. Niech się skończy raz na zawsze! Ruszyła ku drzwiom baraku. Panowała ogólna szpera – nie wolno było opuszczać baraków – jedynie Żydzi i Żydówki. Na rozstrzelanie!

Stefa, polska przyjaciółka z obozu, podstawiła Ani nogę i wciągnęła z powrotem na pryczę. "Cholera, nie wołali twojego nazwiska! Dokąd?!"...

Uratowała ją. Nieliczne Żydówki, niektóre uchodzące za Aryjki, uniknęły cudem egzekucji. Ale niedługo dano im spokój. Zaczęto szukać ich, łowić, wzywać na śledztwa, skąd już nie wracały. Przyszła kolej na Anię.

Na apelu powiadomiono ją, aby nazajutrz nie wychodziła do pracy. Miała zgłosić się na śledztwo do Politische Abteilung. Równało się to wyrokowi śmierci. Dunia, polska przyjaciółka z pryczy, modliła się bez przerwy na głos: "Jezu, nie zabieraj mi Ani! Nie zabieraj mi Ani!"

W nocy przyszła inna przyjaciółka, Żydówka uchodząca w obozie za Polkę. "Co zrobisz jutro? – spytała". Ania nie myślała robić czegokolwiek. "To jest koniec" – powiedziała. Miała juś dość tego wszystkiego. Przyjaciółka zaczęła zaklinać, aby podała, że pochodzi z Zelwy, jest Polką przypadkowo złapanł za szmugiel w getcie warszawskim. Musi tak powiedzieć! Miasteczko Zelwa znajdowało się już w rękach sowieckich i Niemcy nie mogli sprawdzić, czy mówi prawdę.

Ania zmagała się ze sobą, chciała już skończyć z tym wszystkim, ale przyrzekła, że ją posłucha. Jednak w ostatniej chwili zauważyła tłumacza Stefana i natychmiast postanowiła wycofać się z tego zamiaru. Nie może przy nim powiedzień, że jest Polką, on wie, że jest Żydówką. Zbliżyła się do drzwi pokoju śledczego. Siedziału tu ich kilku. W tej samej chwili Stefan wyszedł do telefonu w innym pokoju! Ania podała zmyśloną wersję o swym polskim pochodzeniu z Zelwy. Bito ją. Jednak stał się cud. Zapisali ją jako czystą Aryjkę... Wróciła z Politische jako "Rein Arisch Gepruft!"

Stefa, Dunia, Marta, Ewa i inne Polki z bloku "pawiackiego" pomogły jej psychicznie i fizycznie przeżyć Majdanek. To jej siostry, towarzyszki losu na Pawiaku i na Majdanku. DAlsze obozy, Ravensbrück i inne już przeżyła jako Polka.

Po czterdziestu latach powitały znów swą Anię-Szoszanę z Izraela i przycisnęły do serca. Czas nie położył swego piętna na ich przyjaźni, nie przyćmił żadnego szczegółu ze wspólnych przeżyć. Ania prosiła, żeby nie przyjeżdżały na lotnisko. W hotelu już czekały na nią kwiaty i listy z prośbą, aby natychmiast dała znać o swym przybyciu do Warszawy

Przedruk z mojej książki "Wołanie o pamięć" Wydawnictwo Muzeum Auschwitz-Birkenau w Oświęcimiu, Halina Birenbaum

Getto Warszawskie, Pawiak, Majdanek, 3.11.1943 na Majdanku – obozy i Marsz Śmierci w Niemczech, Przyjazd do Izraela, kibuc

Na początku okupacji niemieckiej w Warszawie uczyłam się w gimnazjum, ale tylko kilka dni; potem Żydom nie wolno było. Uczyliśmy się w małych grupach w domach.

Nie. To już nie było także na Franciszkańskiej, a w jakimś innym mieszkaniu. Rodzice mieszkali na Zamenhofa.

Nie. To było wcześniej. Ja miałam przyjaciela, który powiedział, gdy Niemcy zajęli Warszawę, że otworzyli na kilka dni szkoły (później je zamknęli pod pretekstem wybuchu epidemii tyfusu). I wtedy już nie wróciłam do szkoły.

Tak, miałam młodszego brata. Pewnego razu przyszedł do mnie przyjaciel i zobaczył, że ja sama się uczę. Powiedział mi, że na

Wiesz, nie zawsze pyta się rodziców. Jest taki wiek… Wiesz, ja w ogóle nie miałam młodości, od dzieciństwa wkroczyłam od razu w dorosłość. Czego mi brak… lat młodzieńczych.

Tak, byli ludzie, którzy otrzymywali regularnie gazety. 23 lipca dotarła do nas lista domów, które zostaną opróżnione. Posłano nas, by uprzedzić ludzi, by uciekli lub się ukryli. Wśród tych domów był także dom moich rodziców. Z samego rana poszłam do rodziców, aby im o tym powiedzieć. Matka powiedziała mi, że ojciec wyszedł z domu poprzedniego dnia i nie wrócił.

Prawdopodobnie. Ja go już więcej nie widziałam. I wtedy pobiegłam na Umschlagplatz szukać ojca.

Nachyliłam się przy wejściu, aby poprawić sznurowadło i wypadł mi z kieszeni egzemplarz gazety. I tak się to zaczęło.

Wieczorem poszli do niej przyjaciele, by zawiadomić ją, że zostałam aresztowana. I matka odpowiedziała: rozumiem, że nie mam już córki.

Nie wiem, co się z nią stało, ale kamień z napisem „Warszawa” w Treblince jest dla mnie jej grobem.

A kto ci o tym opowiedział? Czy od razu zaprowadzili cię na Pawiak? Czy bili cię tam?

To nie był on, Niemców było kilku. Wsadzili mnie do auta i zawieźli na ulicę Żelazną, tam stacjonowała niemiecka policja. Pytali mnie od kogo dostałam gazety.

Tak. Ja powiedziałam, że znalazłam gazetę i w ogóle nie wiem co tam jest napisane. Ale to nie bardzo mi pomogło. Potem zaprowadzili mnie na Pawiak.

Tak, ja wiem też, kto je pisał. Milczałam, nie wydałam. Przestali mnie prowadzić na przesłuchania. Siedziałam w celi, którą dziś zwiedza i widzi się napis „Cela nr 8”. To była cela skazanych na karę śmierci.

Było tam wiele osób, wciąż przybywali inni. Kiedy złapali kogoś na ulicy po aryjskiej stronie, przyprowadzali go na Pawiak, bo chodziło tu o pochodzenie.

Były tu polityczne czy Żydówki? Czy Żydówek nie prowadzono od razu na śmierć?

Tak i ja od razu podałam, że jestem Żydówką. Aresztowano mnie w getcie, ja tam byłam. Z celi ciągle wyprowadzano kogoś i natychmiast słyszało się strzał. Za każdym razem, gdy słyszało się zgrzyt klucza w zamku, myślało się o tym, kogo tym razem wywołają. A czasem inne przyprowadzali – i znów inne wyprowadzali. Tak się działo w ciągu kilku tygodni, aż do stycznia 1943 roku.

Dostawałyście w tym czasie coś do jedzenia, do picia? Mogłyście wychodzić za potrzebą?

Kiedy, którego dnia stycznia przybyłaś na Majdanek? Czy to było na początku stycznia?

17 stycznia 1943 roku. Była wtedy wielka łapanka w Warszawie, złapali bardzo wielu ludzi.

I wtedy wywieźli transport na Majdanek i nie wiedziało się, dokąd wywożą? Czy wysłali was razem z osobami z łapanki?

311 kobiet z jakiejś listy i ja też byłam wśród nich na liście. Nie wiedziałam dokąd nas biorą. To było wieczorem, w nocy. Dojechałyśmy do pewnego dworca i przeczytałyśmy napis „Lublin".

Czy to nie było takie złe, czy wiedziałyście coś o Majdanku? O tym, że jest tam obóz?

Czy nie było tam wtedy jeszcze tak wielu ludzi? Było już ogrodzenie z naelektryzowanych drutów kolczastych? Nie było jeszcze tak dużo baraków?

Nie, ale było pięć pól. Przed nami byli tam rosyjscy jeńcy i Żydzi ze Słowacji.

Kiedy wy przyjechałyście to oni jeszcze byli? Czy było was kilkaset kobiet?

Nie. Nie było wody, ale padał śnieg i my nie tylko jadłyśmy śnieg, a także myłyśmy się nim.

Pierwszej nocy, gdy leżałyśmy na podłodze na słomie – nie było tam jeszcze łóżek – było strasznie ciasno. Kiedy jedna obracała się z boku na bok, musiały wszystkie się obrócić. Obok mnie leżała bardzo chora kobieta z wysoką gorączką. Miała różę. Ja, aby ulżyć w jej sytuacji, wstałam. I gdy tak stałam, nie wiem jak długo, podeszła do mnie Kazia i zapytała dlaczego stoję.

Tak, Ewa ją posłała. Ona zapytała mnie, dlaczego stoję, więc opowiedziałam jej, że zrobiłam to dla chorej kobiety. Kazia odpowiedziała: chodź do nas, posuniemy się i zrobimy trochę miejsca dla ciebie. Wtedy zaczęła się moja znajomość z Kazią i Ewą.

Po kilku dniach zebrali nas na placu i zaczęli zapisywać nasze imiona i nazwiska. Mnie też zarejestrowali.

Następnego rana zawołali mnie po apelu do Schreibstübe. Była tam jedna aufzejerka, nie pamiętam już jej imienia. Ponieważ powiedziałam, że nie znam niemieckiego, wtedy Ukrainiec -Volksdeutsche Stefan stał się moim tłumaczem. Oni mnie zapytali czy jestem Żydówką. Odpowiedziałam, że tak.

Tak. Zapytali mnie co tutaj robię. Odpowiedziałam: co to znaczy? zawołano mnie, więc przyszłam… Oni sprawdzili i znaleźli moje imię na liście. Ale Stefan powiedział, że nie ma teraz Żydów na Majdanku

Było tam jeszcze kilka, ale na aryjskich papierach. Ja byłam sama. Stefan powiedział, że w okolicy Lublina jest obóz dla Żydów i przeniosą mnie tam. Nie czekał na moją zgodę. Ale w sumie nie przyszli, aby mnie przenieść. Nie było nas więcej (Żydówek) i nie opłacało im się przyjść po jedną.

Do dziś nie wiem, po 3 listopada, jak to się stało, bo oni sortowali wszystkie papiery…

Po tym. Każdego wieczoru wywoływali nazwiska, kto ma się zgłosić do Politische Abteilung. Jednego dnia wywołali też moje nazwisko. Przyszły do mnie wszystkie moje przyjaciółki, aby się ze mną pożegnać.

Nie, dopiero nazajutrz rano. Wśród nocy zawołała mnie przyjaciółka, która była tu na aryjskich papierach, ona przeżyła.

Tak, pewnie. Ona mnie zapytała, na co się zdecydowałam. Powiedziałam jej, że to już mój koniec. Odpowiedziała: nie, to nie jest twój koniec. Spróbuj się sprzeciwić. Przychodzę teraz z baraku ruskich kobiet, słyszałam od nich, że jest takie miasto Zelwa, które już zostało wyzwolone. Rosjanie już są tam. Skłam, że jesteś stamtąd. Polegam na tobie, że wpadniesz na pomysł, by cos powiedzieć.

Powiedziałam, ze nie, nic nie zrobię, mam już dość. Nie mogę znieść więcej. Odpowiedziała, że nie odejdzie, aż jej przyrzeknę, że spróbuję.

Powtórzyłam, że mam tego dość. Ja wiem, że stamtąd nikt nie wraca. Aby się jej pozbyć, powiedziałam w końcu: dobrze, w porządku.

Kiedy przyszłyśmy do Politische Abteilung, zobaczyłam Stefana. On był tłumaczem. I wtedy postanowiłam, że powiem, iż jestem Żydówką. W czasie mojego pobytu na Majdanku spojrzenia nasze spotykały się, ale nigdy nie zamieniliśmy słowa. Nie znałam też jego nazwiska. Tylko nasze spojrzenia.... I ja się zdecydowałam nie kłamać.

Ale kiedy wywołano moje nazwisko, żebym weszła do środka, Stefan powiedział, że musi iść do telefonu i sprowadzili innego tłumacza. Do dziś nie wiem, czy on to zrobił specjalnie. Może naprawdę musiał pójść do telefonu…

Ja nie wiem, nie chcę rozwiązywać tej zagadki. Chciałybym tylko wiedzieć, gdzie on jest i z nim też rozmawiać. No i wtedy zaczęła się opowieść. Powiedziałam, że pochodzę z Zelwy i byłam w getcie warszawskim, by szmuglować towary. Pomyślałam, że jeśli powiem, że jestem Żydówką, będzie to mniej karalne.

Tak, ja miałam cudowne nazwisko i imię: Grzęda Ania. Nie musiałam kłamać. Nie miałam żadnych papierów. Nazajutrz, gdy nie przyszłam do pracy, spytała Lotti Meier, gdzie byłam. Powiedziałam jej, że jestem Żydówką. Nagle wróciłam. I ona powiedziała: dzięki Bogu, że ty znów tu jesteś!

Tak. Posłała kogoś do kuchni esesmańskiej, jedną lauferkę, żeby mi przyniosła obiad.

Nie, nie chciałam. Ja powiedziałam, że nie podpiszę, bo to jest kłamstwo. Mnie tak nie wychowano. Napisali wtedy, że jestem „Rein Arisch Ggepruft", czyli sprawdzona jako czysta aryjka.

Poszłaś potem z powrotem do pracy? I czy była to wciąż szwalnia? Pracowałaś tam od samego początku?

Ja miałam, bo to był blok, w którym znajdowały się więźniarki z Pawiaka. Tym wszystkim dali funkcje w obozie.

Tak, jednak widziałyśmy, że bardzo dużo ludzi przeprowadzali w kierunku szóstego pola.

Nie, to było na drodze. Tam była pewna ulica. Po jednej stronie mieszkały więźniarki, po drugiej były magazyny... Tutaj widziałam tak wiele razy Stefana.

Nie, bo ja byłam na pierwszym polu, a to było na szóstym polu. Można było czuć zapach palonego mięsa ludzkiego i dymu. To się zaczęło po obiedzie krzykiem „Alle Juden rauss! Wszyscy Żydzi wychodzić!”.

Kiedy Niemcy skończyli z Żydami z lagrów z okolic Lublina, zaczęli z Majdankiem. Byli to więźniowie z warszawskiego getta, z Białegostoku i innych.

Tak. I wtedy oni zaczęli wrzeszczeć szaleńczo: „Alle Juden raus!" Ja też chciałam wyjść, ale Stefa podstawiła mi nogę: „Ty cholero, nie pchaj się do wyjścia, czekaj aż wywołają twoje imię! Dokąd idziesz, do diabła, przecież nie wołali twego nazwiska?!". Zostałam.

Kiedy już mało Żydów pozostało, zaczęli sprawdzać papiery. Wiele baraków opustoszało. Wtedy zawołali mnie do Politische Abteilung.

Tak, byłam na Majdanku do 1944 roku, aż obóz został rozwiązany. Byłam w ostatnim transporcie. Nas przedtem zawieźli do Ravensbrück.

Czy te, które pracowały na rewirze, nie zostały wyprowadzone? Czy Kazia też była przy tym?

Nie, ją już wcześniej wywieźli do Ravensbrück. Ja tam byłam kilka tygodni. Stamtąd nas wzięli do jakiegoś zewnętrznego obozu Buchenwaldu, do Haassagu, do fabryki amunicji.

W Lipsku. Były tam tylko kobiety. Cieszyły nas bombardowania: Amerykanie rzucali bomby w dzień, Angliy w nocy. Ja byłam także w Dreźnie w czasie Marszu Śmierci. Przenieśli nas z wschodniego frontu na zachodni front. Rosjanie przyszli i alinci z Zachodu, a nas posyłali wciąż tam i z powrotem. Nie dostawaliśmy żadnego jedzenia na drogę.

Nie, myśmy uciekły. Była nas piątka? Uciekłyśmy w nocy i schowałyśmy się w lesie. Potem rano ruszyłyśmy do wsi leżącej naprzeciw lasu. Nagle zobaczyłyśmy rząd nadchodzących żołnierzy i znów ukryłyśmy się w lesie. To byli Rosjanie i tu zaczął sią nowy problem.

Trwało to trochę czasu, bałyśmy się jechać z żołnierzami. Wzięliśmy od Niemców ręczny wózek i położyłyśmy na nim nasze rzeczy. Dowiedziałyśmy się, że w okolicy jakiegoś miasteczka (Burg) Anglicy dali miejsce na obóz dla polskiego wojska. Otworzono tam gimnazjum dla żołnierzy. To było w tym polskim obozie wojskowym. A my szłyśmy od jednego Burgu do drugiego. Po drodze wchodziłyśmy do domów niemieckich, by umyć się. Prosiłyśmy ich o jedzenie, a kiedy nie chcieli nam dać niczego, groziłyśmy, że wrócimy z żołnierzami. Aż dotarłyśmy do wspomnianego Burgu, trwało to dwa tygodnie. W tym Burgu zaczęłyśmy się uczyć. Zrobiłam tam polską maturę. Znajdowało się to na zachód od Drezna, w Waldheim.

Po roku. Drugi język, którego się uczyłam był francuski i chciałam dotrzeć do Belgii czy Grenobl. Starałam się o stypedium, ale powiedzieli mi, że nie mają więcej. Zatroszczą się, żebym otrzymała w przyszłym roku. Jednak nie chciałam czekać i pojechałam do Polski, do Stefy, do Warszawy.

Nie, pojechałam do Czechosłowacji, potem do Austrii i przez góry do Włoch. Wtedy byłam już z inną grupą razem. Byłam już razem z J.

Oni mnie znaleźli. U Stefy dowiedziałam się, że Kazia jest w Łodzi i jednego dnia odwiedziłam ją. Wtedy znalazłam tam gazety z Poalej Syjon Smol - lewicowej partii syjonistycznej. Znalazłam znajome nazwiska, między innymi Tuwji Bożykowskiego. On był moim przewodnikiem w czasie wojny w Warszawie. Napisałam do niego taki list: „Jeśli stoisz, siadaj, jeśli siedzisz, to oprzyj się. Pisze do ciebie...”. Po paru dniach odprowadzili mnie do tej organizacji. Oni nie wierzyli, że ja jeszcze żyję. Pisali o mnie, że zostałam zabita.

Ja wówczas służyłam w Brygadzie (wolontariusze żydowscy z Palestyny włączeni do wojska angielskiego, aby walczyć przeciw Niemcom). J. (mąż) był dyrektorem, który koordynował pracę wszystkich przewodników posłanych z Brygadą do Europy.

Nie, on istniał od 1932 roku. Znajduje się w pobliżu wsi arabskiej Tira. Wtedy było tu niebezpiecznie. Możesz w tym miejscu zakończyć wywiad.

Ania Szoszana Kliger nie zgodziła się mówić po niemiecku i Halina Birenbaum tłumaczyła z hebrajskiego na niemiecki (a obecnie na polski) dla Barbary Schwindt z Köln, która wykorzystała ten wywiad do swej pracy doktorskiej o obozie zagłady Majdanek, w opublikowanej książce „Das Konzentrations- und Vernichtungslager Majdanek : Funktionswandel im Kontext der "Endlösung".

Home	My Israel	Father	Album	Gombin	Plock	Trip	SHOAH	Communities
Heritage	Searching	Roots	Forum	Hitachdut	Friends	Kehilot	Verbin	Meirtchak
Treblink	Bialystok	Halina	Chelmno	Mlawa	Testimonies	Pesonal	Links	Guest Book
WE REMEMBER! SHALOM!