עדותו של זאב בלגלי Zeew Balglej
ב-3 ביוני בשנת 1941 נשלחתי למחנה קיץ של ילדים בדרוסקניק Druskieniki למנוחה ולהבראה. זמן קצר אחר כך פרצה המלחמה ודרוסקניק הייתה קרובה לגבול. במאמץ עליון של המדריך שלנו, סמואל מרקוביץ' Samuil Markowitz Pewzner, הוא הכניס את כל הילדים לרכבת, דרך כל פתח פתוח. הרכבת נסעה לכיוון ביאליסטוק אבל העיר כבר הייתה כבושה ע"י הנאצים וחזרנו בחזרה מזרחה עמוק עמוק לפנים רוסיה. בדרך תקפו המטוסים הנאצים את הרכבת ורק במזל לא נפגענו. הגענו לאודמורטסקיה ס.ס.ר Udmurtia לישוב ששמו כפר קרקולינו Karakulino.
ב-1942 נפגשתי עם מיור (רס"ן) יהודי פצוע שהתעקש לקבל ממני את כתובתי ופרטי משפחתי בביאליסטוק. ניסיתי להסביר ולשכנע אותו שהגרמנים על יד מוסקבה ואין סיכוי עכשיו לחשוב על ביאליסטוק. הוא התעקש ונתתי לו. אחרי שחרור העיר על ידי הצבא האדום קיבלנו מן המיור (רס"ן) הזה מכתב שהוא היה בין משחררי העיר, התעניין במשפחה שלי וכתב לי את המילים האלה: "אמך ואחותך נשארו בחיים ואת אבא רצחו". אני אז כבר הייתי חייל ושֵרַתּי צפונה ממורמנסק Murmansk באי אוסטרוב קילדין Ostrov Kildin. המכתב הגיע לקרקולינו ומשם העבירו אותו לכתובת הצבאית שלי.
אחרי סיום המלחמה עם הנאצים העבירו את הגדוד שלנו לחזית היפנית על יד פורט ארטור Port Arthur. ביקשתי חופשה כדי לראות את אמי ואחותי וקיבלתי. הגעתי ברכבת לוילנה , (Vilnius) Wilna לאחר מסע ארוך מוולדווסטוק Vladivostok דרך מוסקבה לוילנה ושם פגשתי קצין רוסי שאמר לי שהוא נוסע לביאליסטוק. הוא הסכים לקחת אותי. הייתי אז לבוש במדי חיל הים הרוסי. המדהים הוא שהקצין שלקח אותי מוילנה הוריד אותי במקרה בדיוק על יד הבית של אמי ואחותי.
אחר כך נודע לי שהקבוצה שלנו מקרקולינו הגיעה לוורוצלב Wrocław. אמרתי לאמי ולאחותי שאני נוסע להביא כמה חברות ביאליסטוקאיות לעיר שלנו. כשהגעתי לתחנת הרכבת בביאליסטוק ראיתי את הרכבת שנסעה לוורשה וקבלתי בטחון. בראש הרכבת ובסופה היו יחידות צבא מלוות להגנת הנוסעים. להפתעתי עצרו את הרכבת ליד מלקין Małkinia Górna והתחילו לחפש יהודים בכל קרון וקרון אבל יחידות הצבא ברכבת לא הגיבו בכלל, אפילו לא ירייה אחת. אני הייתי גם יהודי וגם חייל רוסי במדים והחוש רמז לי לא לסמוך על אף אחד. נכנסתי לשירותים של הרכבת ונעמדתי הרחק מהחלון, שלא יראו אותי דרך החלון. אז ראיתי איך הוציאו את היהודים ורצחו אותם. אחרי שהרכבת זזה חזרתי למקום שלי בקרון הרכבת. אני זוכר את הדממה של כל הנוסעים. זה קרה ביוני 1946. כך הגעתי לוורשה, מוורשה לוורוצלב. הבאתי את הבנות לביאליסטוק. את קורבנות הרצח הלא-אנושי הזה קברו בביאליסטוק. אני שומר על שתי תמונות מההלוויה שהתקיימה ביוני 46', הרבה שנים חלפו מאז אבל תמונות אכזריות אלו נשארו בזכרוני ואני מרגיש שחובתי לתאר את זה.
לוויה ממלכתית להרוגי הרכבת בשנת 1946 (3 החיילים הם יהודים שהתגייסו לצבא הפולני)
State funeral to the Jews murdered by Poles in the train 1946
אז נתחוור לי שאין לי מה לעשות בפולניה ועם הקבוצה הראשונה של הקיבוץ יצאנו לדרך לארץ ישראל. יצאנו מהעיר שצצ'ין Szczecin שעל יד הים הבלטי, משם לגרמניה המערבית, משם לאוסטריה, משם לאיטליה ומשם בספינת המעפילים "אומות מאוחדות" (בהתחלה היה שם האוניה "תגבורת" ובים שינו את השם לפי הוראות מישראל) הגענו לנהריה ב-1.1.1948, בשעה 12 בצהריים מבלי שהבריטים תפסו אותנו.
התמונה השנייה
מההלוויה הממלכתית להרוגי הרכבת, ביאליסטוק 1946 "הייתי באותה רכבת אך ניצלתי"
Second photograph from the state funeral "I was on that train but was saved"
נאומו של זאב בלגלי, יו"ר ארגון יוצאי ביאליסטוק בישראל, בטכס בפולין לציון 60 שנה לחיסול גטו ביאליסטוק
Testimony of Zeev Balglej
On June 3rd, 1941 I was sent to a children summer camp at Druskieniki for resting and recuperation. Short after that, the war started and Druskieniki was close to the border.
In a supreme effort of our guide, Samuil Markowitz Pewzner, to save us, he put all the children up on a train, through every open entrance. The train left to Bialystok, but the city was already occupied by the Nazis, so we returned back east, deep into Russia land.
On the way, the train was attacked by airplanes and it was only luck that saved us from being hurt. We arrived to Udmurtia USSR, to a village called Karakulino.
In 1942, I met a wounded Jewish Major that insisted in receiving my address and my family details in Bialystok. I tried to explain to him that the Germans were near Moscow and that it was useless to think about Bialystok. However, he insisted, so I gave him the details. After the city was liberated by the Red Army, we received a letter from this major, saying that he was among the liberators of the city and that he asked for information about my family. He wrote to me the following words: "Your mother and your sister survived. Your father was murdered."
At that time I was already a soldier and served north of Murmansk, at the island of Ostrov Kildin. The letter arrived to Karakulino and was sent from there to my military address.
After the war against the Nazis ended, our regiment was transferred to the Japanese front near Port Arthur. I asked permission for a leave to go and see my mother and sister and I received it. I arrived by train to Wilna (Vilinius) after a long journey form Vladivostok, through Moscow to Wilna. There I met a Russian officer that told me that he was going to Bialystok. He agreed to take me with him. At that time I was wearing the uniform of the Russian navy. The amazing thing was that the officer that gave me a ride dropped me off just next to the house of my mother and sister.
Later I found out that our group form Karakulino arrived to Wrocław. I told my mother and my sister that I was going to bring over some girlfriends form Bialystok to our city. When I arrive to the train station in Bialystok, I saw the train that was heading to Warsaw and I felt self-assured. At the head of the train and at its end there were army troops, which accompanied the train in order to protect the safety of the passengers. To my surprise, the train was stopped near Małkinia Górna and they looked for Jews in every car, but the soldiers did not react at all. They did not shoot even one shot. I was both a Jew and a soldier in uniform and my instincts indicated that I trust no one. I went to the train lavatory and stood far away from the window, so I won't be seen from the outside. Then I saw how the Jews were taken off the train and were murdered. After the train took off I went back to my seat at the train. I remember the silence of all the passengers. It happened in June 1946. This is how I arrived to Warsaw and from Warsaw to Wrocław. I brought the girls to Bialystok. The victims of this inhuman murder were buried in Bialystok. I keep 2 pictures from the funeral that took place in June 1946. Many years have passed since, but those cruel images remained in my memory and I feel it is my duty to describe it.
Then I discovered that there was nothing else for me to do in Poland and with the first group of the kibbutz we took off to Israel. We left from the city of Szczecin near the Baltic shore, from there to West Germany, to Austria, to Italy and from there in the immigrants' ("Ma'apilim") Ship "The United Nation" (at first the ship was called "Reinforcement" and while at sea the name was changed according to the instructions fro Israel). We arrived to Naharya at January 1st 1948 at midday without being caught by the British.
עדותה של רישה The Testimony of Risza Balglej
ניצולים: אמא דובה,
אחות רישה, זאב בלגלי אחרי השיחרור
Survivors: Doba (mother), Risza (sister) and Zeew Balglej after liberation
אני, רות מלצמן, לשעבר רישה בָּלְגְלֶי (BALGLEJ), נולדתי בביאליסטוק Bialystok ברח' סוֹסְנוֹבָה 8 ((Sosnowa כשפרצה המלחמה בשנת 1941 הייתי ילדה בת 9. לפני כן אושפזתי בבית החולים לעבור ניתוח אפנדציט. גילחו אותי וחתכו את שיער הראש היפה שהיה לי. אבא ואמא הגיעו לבית החולים, הביאו לי בגדים והוציאו אותי משם הביתה. היו יריות ופצצות ובקשוי הגענו הביתה. הימים היו ימי פחד ואימה. אחי, זאב, היה במחנה קיץ לילדים בדרוסקניק Druskieniki שבליטא ולא ידענו עליו דבר.
בשבת ה-12 ביולי 1941 נחטפו 5000 יהודים והובאו לפטרשה Pietrasze. אבי ודודי, שהגיע מהעיירה ישינובקה Jasionowka היו בתוכם. השבת הזאת נקראת בפינו ה"שבת השחורה". נשארתי אני ואמא לבדנו. הגרמנים תבעו מן היודנראט להביא כסף וזהב כביכול כדי להציל או לשחרר אותם.
אז קיבלנו פקודה לעבור לגטו ואמא מצאה פינה אצל ידידים ברח' קופיצקה. פעם שכחתי לענוד את הטלאי הצהוב וגרמני שוטר ראה אותי ושאל איפה הטלאי.עניתי לו ששכחתי. הוא דרך את הרובה ואנשים שעמדו מסביב חששו לחיי. ברגע האחרון ריחם עלי, סטר לי כמה סטירות ואיים עלי שאם עוד הפעם זה יקרה לי – יירה בי.
החיים בגטו היו מלאי פחדים והתנהלו בצפיפות איומה. אפשר היה להשיג רשיון לעבור מהעיר ביאליסטוק לישובים בסביבה. אמא השיגה רשיון להגיע לישינובקה, שם הייתה המשפחה הקרובה. היינו שם פרק זמן עד שגם שם נשקפה סכנה לחיינו.
הדוד מרדכי פרמן השיג אצל המכרים הפולנים 2 מקומות מקלט (ברפת) – באחד מהם הוא ואחותו ובשני אני ואמא. היה בינינו סימן לפיו ידענו אם אנחנו חיים או לא: בין החריצים שמנו שעורה – וזה היה אות שאנחנו חיים. הסכנה הייתה גדולה והפחד נורא. הכנתי פתח בין אבני היסוד של הרפת ומשם יכולנו לברוח בעת צרה. ביקשנו מבעל הבית שיאפשר לנו להצטרף לפרטיזנים, כשאך יגיעו לכפר. הוא סרב.
כך עברו עלינו 19 חודשים של מסתור, של פחד וסכנות. לא פעם נאלצנו לעזוב את הרפת דרך פתח המילוט והתחבאנו בשדות החיטה עד הערב. היינו צמאים וביקשנו קצת מים מאישה אחת שעברה מהשדות. היא הביאה לנו קנקן עם לבן. אמא הייתה מבולבלת ואני הכרתי את נביחות הכלבים ולפיהם מצאתי את הרפת וחזרנו אליה. כשהרוסים שחררו את האיזור חזרנו לכפר לישינובקה ומשם לביאליסטוק.
כל אותו זמן לא ידענו על גורלו של אחי, זאב, עד שיהודי מישינובקה קיבל הודעה שהוא מחפש את משפחתו וחוקר מי ניצל. הוא הודיע לאמא, הביא את המכתב וידענו שהוא בחיים. אמא התקשרה עם עורך דין שיכין תעודה שמצבה הבריאותי רע וישחררו אותו לבוא לראות אותם. הצבא קיבל את המכתב, נתנו לו חופש והוא הגיע לביאליסטוק ושם נפגשנו.
Testimony of Ruth Meltzman
I, Ruth Meltzman, previously Risza Balglej, was born in Bialystok, 8 Sosnowa ST. When the war started I was a 9 year old girl. Prior to that beginning of the war, I was hospitalized for an appendicitis removal surgery. My beautiful hair was cut and shaved. Mother and father came to the hospital, brought me cloths and took me out of there. There were shootings and bombs and we barely made it home. Those days were full of fear and terror. My brother, Zeev, was in a children summer camp at Druskieniki in Latvia and we heard nothing from him.
On Saturday, July 12th 1941, 5000 Jews were kidnapped and were brought to Pietrasze. My father and my uncle, who arrived from the town of Jasionowka, were among those people. We call that day "The black Sabbath (Saturday)".
My mother and I were left all alone. The Germans demanded from the Judenrat to give them money and gold to supposedly free or release the captured Jews.
Then we received an order to move to the Ghetto and mother found a hiding place with some friends at Kopiszka ST. One day I forgot to put on the 'yellow patch' and a German policeman saw me and asked where the patch was. I told him that I forgot it. He cocked his riffle and the people that stood around were worried that he might kill me. At the last moment he had pity on me, slapped me a couple of times and threatened me that if it would happen one more time, he was going to shoot me.
Life in the ghetto was filled with fears and with terrible crowdedness. A passage permit could be obtained to move from Bialystok to the nearby towns. Mother got a permit to move to Jasionowka, where our nearest family lived. We stayed there for awhile until it became unsafe for us to remain there.
My uncle, Mordechai Ferman was able too find two hiding places with his Polish acquaintance (in the dairy barn). In one of them he stayed with his sister and in the other- my mother and I.
We had a sign according to which we could tell if we were still alive or not. Between the cracks we put some rye and that was a signal that we were still alive. The danger was great and the fear- terrible!
I made an opening between the foundation stones of the barn door from which we could have escaped in case of danger. We requested from the owner of the house to allow us to join the Partisans when they arrived to the village, but he refused.
We spent 19 months like this, in hiding, in fear and in danger. More than once we had to leave the dairy barn through the escape opening and we hid in the wheat fields until nightfall. We were thirsty and we asked a woman that passed by for some water. She brought us a jar with yogurt. Mother was disoriented and I recognized the dogs barking and according to them, I found the barn and we went back to it. When the Russians liberated the area, we returned to the village of Jasionowka and from there to Bialystok.
All that time we didn’t know what had happened to brother Zeev, until a Jew from Jasionowka received a message that he was alive, looking for his family and trying to find out who survived. This Jew told that to my mother, brought the letter to us and so we know that Zeev was alive. My mother contacted a lawyer and had him prepare a medical certificate to testify that her health was bad, so Zeev could get a leave of absence and would come to see us. The army got the letter; he received his leave and arrived to Bialystok, where we met.
Doba Balgjel - Mother with Risza Balglej - sister - after the war , Bialystok, Kupiecka St. 1946 .
אמא: בלגלי דובה עם אחות, בלגלי רישה, ביאליסטוק, רח' קופיצקה אחרי המלחמה, 1946.
Back to Bialystok Memorial Web Site
Last Updated March 10th, 2005