עדה הולצמן ויעל לוי

 

יום השואה והגבורה כ"ח ניסן תשס"ז, 16.4.2007

ליד מצבת "טרבלינקה" בית עלמין נחלת יצחק

 

בנימין יערי היקר, לא שוכחים! כבר שנה חלפה מאז פטירתך, תנוח על משכבך בשלום ראה...

 

חלפה שנה ואנו שוב כאן, כואבים אך ממשיכים... אנו ממשיכים לזכור ולהזכיר זוכרים, כי ב"זכירה סוד הגאולה" (הבעש"ט) ועלינו לזכור הכל כדי שאולי אי פעם נוכל לשכוח...  כדי שאולי אי פעם הרשע ימוגר...

 

יום השואה נקרא מתחילתו יום השואה ו"הגבורה".  נושא הגבורה מתחבר אצל רובנו למרד גיטו וארשה, אך היו גם מרידות במחנות העבודה, במחנות הריכוז ומחנות המוות עצמם, בסוביבור, באושוויץ וגם בטרבלינקה. המרד התחולל ב-2 באוגוסט 1943. מרד מתוכנן, ללא כל קשר עם העולם החיצוני, ע"י קומץ אנשים, יהודים, אשר מצאו במקום האפל ההוא המבודד מהעולם, תעצומות נפש, תעוזה, אמונה.... וכנגד כל הסיכויים התמרדו בפעולה נועזת. אסירים שראו את מותם של אחיהם במשרפות יום יום ולילה לילה ורוחם לא נשברה, קיימו פעולה חסרת תקווה אך מופלאה בנחישותה והישגיה. התקיימה מחתרת פעילה שבעצם קיומה היה כבר ניצחון גדול. הושג נשק ממחסן הגרמנים, מפקד ס"ס נפצע וכ-7 אוקראינים נהרגו. תוכנית משתבשת ואז ברגע האמת נעשה אלתור  של אלטרנטיבה לתכנית המקורית, נפרץ גדר התיל בפריצה נועזת אל החופש.  ראוי שנדע שבטרבלינקה גם התחולל נס, ניצחון הרוח האנושית, הרוח היהודית...  מכ-400 אסירים מורדים שהצליחו לעבור את גדרות המחנה, לברוח, להימלט מהסריקות, היריות והמחסומים שהקימו הגרמנים הצליחו לשרוד כ-200 מורדים ביממה הראשונה. בהעדר סיוע מצד רוב האוכלוסיה המקומית,  שרדו לבסוף רק מספר עשרות  כי השאר נרצחו או הוסגרו לגרמנים. חלק מהבורחים ששרדו ניצל בזכות חלק קטן אחר מהאוכלוסיה המקומית שכן העז והושיט יד ועזרה ברגעים הקריטיים שאחרי ההתקוממות והבריחה.

 

המרד שתוכנן בתנאים קשים ביותר הצליח במרבית סעיפיו והודות לו ניצלו עשרות אסירים שאחרת היו מושמדים כפי שקרה בבלזץ שם לא התקיימה מרידה. יש לציין שחלק גדול מהמחנה נהרס וכך זירז המרד את חיסולו של מחנה ההשמדה טרבלינקה שפורק וחוסל שלושה חודשים אחר כך בנובמבר 1943. המטרה העיקרית של המרידה היתה הצלת האסירים אך מטרה נוספת היתה ההכרח העליון להביא לידי העולם את סיפור טרבלינקה ומה מעוללים הגרמנים לעם היהודי המושמד. אחד מהניצולים היה יעקב ויירניק ז"ל, שכתב מיד אחרי שובו לוארשה את ספרו: "שנה בטרבלינקה". הספר הוברח לאנגליה במאי 44 ובאותה שנה פורסם בארה"ב   כלומר, העולם ידע! ידע ושתק, ידע והתעלם, ידע והיה אדיש. תודה גדולה אנו חייבים ליעקב ויירניק וחבריו גיבורי התהילה העלומים. יום שואה זה מוקדש הפעם לעדים ראוי שנזכור את יעקב ויירניק שהעדות בערה בעצמותיו ונמסרה מייד אחרי בריחתו מטרבלינקה כשעוצמת האירועים מועברת לכתב-היד ללא פגעי הזמן...

 

בבואו לארץ המשיך ויירניק במפעלי הנצחה שונים והקים את דגם מחנה המוות "טרבלינקה" בבית לוחמי הגטאות שנפתח ב-1959 והיה בו מוצג ראשי. הוא נמצא שם כמוצג מרכזי גם היום במוזיאון המחודש שנחנך לאחרונה.

 

מכבדת אותנו בנוכחותה כאן בתו של יעקב ויירניק, יעל לוי, כפי שהיא נוהגת לעשות מזה שנים ארוכות. היא תרגמה את המבוא השלם לספר של אביה "שנה בטרבלינקה", מבוא שמעולם לא התפרסם בשום מקום ואני קוראת אותו פה לראשונה.  המקור נכתב חלקו באידיש וחלקו בפולנית, סמוך מאד לאירועים ועוד בטרם הצטרפותו למחתרת הפולנית ויצירת קשר עם חברים נאמנים, אחרי שובו לוארשה. נשמעת בו זעקתו של ניצול השואה, עד לזוועות, שכל מילה בו שוברת את הלב, אז והיום ותמיד...

 

והרשע ימוגר...

 

המבוא (מקורי) ל"שנה בטרבלינקה" מאת יעקב ויירניק.

 

יום אחד כל זה יבוא אל קיצו והרשע ימוגר. יום יבוא ועל חורבות ערים נשמות יבנו בתים חדשים, תינוקות שוב ייוולדו וילדים ישחקו בשולי הדרכים. החיים יזרמו כי זו דרך העולם, השמש תזרח, הכל שוב ישגשג ואיש אולי לא יזכור.

 

אני רועד לעצם המחשבה שאיש לא ידע ועוד יותר אני פוחד שאיש לא יאמין.

 

אני חרד למחשבה שאנחנו, המעטים, פליטי הלהבות וניצולי האימה נחשב כלא שפויים אם נספר את קורותינו.

 

דור יעבור מן העולם; את עיני אחרוני העדים יכסו רגבי עפר ויחד איתם יגיע קץ הזיכרון.

 

כעת אני עייף. עייף ומרוט וחדל כוחות.

 

רק דבר אחד בוער בי ומאיץ בי לספר! לספר במדויק ומיד. לספר עכשיו, היום, שמא מחר תשיג אותי היד הרשעה ולא אחיה עוד ולא אספיק. לספר עכשיו, כל עוד הזיכרון טרי, חי וקיים נאמנה ואיש לא יוכל לטעון שהזמן שיבש את האמת. לספר מייד, כדי שהעולם ידע, כדי שהעולם יקום ויעשה מעשה ללא דיחוי. כדי שהארץ תרעד...

 

עבורך הקורא ולמענך, אני מתאמץ להמשיך את קיומי הדווי. עבורי אבד קסמם של החיים. שכן, כיצד אוכל לנשום לרווחה ולשמוח בכל מה שנברא על פני האדמה?

 

לעיתים קרובות אני מתעורר בלילה באנחה איומה. מראות מחרידים מפסיקים את השינה המיוחלת. אני מביט על אלפי שלדים הזוקרים אלי זרועות בתחנונים. אני מזנק משנתי הטרופה, משפשף את עיני וחש רווחה לרגע על כך שהיה זה אך חלום ביעותים.

 

חיי מורעלים. רוחות המתים ניצבות לנגד עיני. ילדים, תינוקות ועוללים. שוב ושוב.

 

את הקרובים לי שיכלתי שם. היום הנני ערירי איש זקן, בלא בית, בלא קורת גג, בלא משפחה, בלא קרובים, מדלג ממחבוא למחבוא, נרדף ומבוקש; מדבר לעצמי; משיב לעצמי; הנני נווד; עוקף בחשש יישובי אדם.

 

דומה כי כל אשר חוויתי חרוט על פני.

כאשר אני מתבונן בבועתי, בפלג מים מזדמן או בנהר, הפחד והפליאה מעוותים את פרצופי. האם עדיין דומה אני לבן-אנוש? לא, אין ספק שלא. מוזנח, עלוב, בלוי...

 

מאה דורות אני נושא על כתפי. הנטל כבד, כבד מאד. והרי אני חייב לשאתו! חייב מרצון ומכורח; אני, שחזיתי בהשמדת שלשה דורות חייב לחיות למען העדות הזאת. העולם כולו חייב להתוודע אל מעשי הרשע. דורות העתיד יהיו חייבים לסלוד, לגנות ולזכור! אני מבקש למסור הכל בנאמנות, במדויק, שידע העולם. מעכשיו זהו יעוד חיי.

 

בתוך בדידותי אני  עורך את מחשבותיי ותר אחר מילים וביטויים שישכילו לתאר נכונה את אשר מעולם קודם לכן לא התרחש עלי אדמות.

ורק כאשר אמצא את המילים ואקיים את נדרי, יסורו אולי הרוחות מנגד עיני ואדע שעת חסד נדירה של רוגע.

 

יעקב ויירניק 1943

The Complete Tetsimony of Yankel Wiernik: A Year in Treblinka 1944

Last updated on April 20th, 2007

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!