יח' ניסן תשס"ד, 19.4.2004

 

טקס יום השואה – 2004 – ליד אנדרטת "טרבלינקה" בבית עלמין "נחלת יצחק", גבעתיים, ישראל

 

                ברכה גולדברג:

   בשם דור ההמשך...

 

במשפט אייכמן אמר האוזנר שהוא אינו לבד, איתו נמצאים ששה מליון קטגורים.

בעקבות כך אומר גם אני, איני נמצאת לבד, איתי נמצאים בני ובנות הדור השני והשלישי שמהווים את הניצחון האמיתי על הנאצים.

אני ברכה גולדברג, בת הדור השלישי, נכדתו של שרגא גרשוני, הוא פאבל טרדייקה, מטומאשוב מזובייצקי  Tomaszow Mazowiecki שבפולין נרגשת וגאה לשאת דברים בשם דור ההמשך.

 

השואה תמיד הייתה בתודעה של המשפחה. זיכרונות כמעט ולא שמעתי אלא אם כן הם נפלטו מפי סבי, במקרה, כהערת אגב ואני בשקיקה צרפתי כל פיסת זיכרון, כל פיסת מידע.

לימים התברר לי שבבתים רבים של שורדים יש קשר שתיקה סביב הנושא. לא מדברים על הזוועה אך חיים בצילה.

 

אמיר גוטפרוינד בספרו "שואה שלנו":

 

"אוכל לא זורקים.

למה?

ככה.

למה ככה?

כי אוכל לא זורקים.

הסיבות האמיתיות:

כי אנשים מתו בשביל תפוח אדמה אחד.

כי אנשים הסגירו את ההורים שלהם בשביל קצת כרוב.

כי אנשים אכלו קרשים בצריפיהם בבוכנוואלד מרוב רעב.

כי אנשים גנבו מרק.

כי הצליפו להם בראש, והם המשיכו לאכול כי הגוף כבר מת מהמכות, והפה המשיך ללעוס.

אבל לנו לא הסבירו. ... היינו צריכים 'להגיע לגיל' כדי לשמוע דברים. 'להגיע לגיל' היתה תכלית, משימה. כל שנה במינון הזוועות המתאים. כדי לעלות בסולם הזוועות היינו צריכים להמתין, להתאפק, 'להגיע לגיל'.

בינתיים, ללא הסברים, אוכל לא זורקים."

 

 

כך התפתח בי מושג השואה, לא מדברים על הזוועות, "כשתגדלי..., אולי. עכשיו בוודאי לא צריך לדבר על זה. כי מה זה משנה? מספיק שאנחנו עברנו את זה, עליכם, הילדים, הנכדים, אפשר לשמור, אז זה לא משנה מה היה שם. את מי זה מעניין?"

"אותי", אמרתי; בהתחלה בלחישה מבוישת, בהמשך בלחישה מפויסת והיום באמירה ברורה, מוצהרת וחד משמעית.

התחלתי לבדוק בעצמי. בהתחלה בזהירות, ממש על קצות האצבעות, חוששת להכאיב... בהמשך חיפשתי את נתיבי המידע שלי המשלבים את הזיכרונות.

 

חיפשתי מילים / י. הדרי

 

חיפשתי מילים.

כל המילים במילון

כל המילים בזיכרון

כל המילים שבלב

כל המילים

שנוצרו, שנותרו.

כל המילים שהיו,

כל המילים החסרות

כל המילים

שיספרו מה היה שם.

פחד ובהלה

חרדה ומנוסה

בדידות ומרירות

השפלה ובכי

בושה וכלימה

מזימות והתנכרות

פראות ואכזריות

רעל וחנק

עוון ופשע.

רשע וחטא

פלצות ואכזריות.

חוסר אונים

אסון ויגון

גרוש וביזה

עושק ושוד

עוני וסבל

הרס וחמס

חבלה ועינוי

מכות וכאב

שסע וטרף

הכחדה והשמדה

רעב וצמא

דיכוי ופצע

חולי ומגפה

אנקה ואנחה

תועבה ואונס

הרג ורצח

קטל וחנק

גסיסה ופרפור

דעיכה וקץ

מוות וחידלון

יתמות, שכול ואבל

קבר וצלמוות.

חיפשתי את כל המילים במילון.

כל המילים בלשון

ולא מצאתי מילים

לתאר את גודל האסון.

 

כילדה חיפשתי תשובות לשאלות על המשפחה; חיפשתי תמונות של הורי סבי, סבא וסבתא של אמי, אך התשובה היתה לקונית -– אין!

תשובה קצרה שבמבט לאחור אני מבינה שהכילה את התקווה שאת הנושא הזה אעזוב במנוחה.

בהמשך השאלות היו יותר מורכבות וב"עבודת נמלים" ובהרכבת פאזלים קיבלתי תמונה איומה; תמונה מוכרת במשפחה שיש בה שורד שואה.

 

למדתי, ואני עדין לומדת, על העיר טומאשוב מזובייצקי, שבין לודז' לורשה, בה נולד סבי, אחיו ואחיותיו, שם התהוותה משפחה בת כשלושים נפשות ממנה נותרו, בתום הזוועות בני משפחה כמניין יד אחת...

למדתי על עיר מסחר תוססת שהתמחתה בטקסטיל עליה הסתער הכובש הנאצי כנחיל ולטריבלינקה, בסוף נובמבר 1942 את כולם הוביל.

 

בשעות הצהרים הוקראו שמות רבים של נספים.

רוצה אני להדליק נר נשמה, נר תמיד – במילים,

לזכר ...

ילדות שאבדה

משפחה שאבדה

עיר שאבדה

עולם שאבד

ולכבוד השורדים,

מי יתן וימיהם יהיו רבים.

 

 

לכל איש יש שם / זלדה

 

לכל איש יש שם

שנתן לו אלוהים

ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש שם

שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו

ונתן לו האריג

לכל איש יש שם

שנתנו לו ההרים

ונתנו לו כתליו

לכל איש יש שם

שנתנו לו המזלות

ונתנו לו שכניו

לכל איש יש שם

שנתנו לו חטאיו

ונתנה לו כמיהתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו שונאיו

ונתנה לו אהבתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו חגיו

ונתנה לו מלאכתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו תקופות השנה

ונתן לו עיוורונו

לכל איש יש שם

שנתן לו הים

ונתן לו

מותו.

 

 

 

לכבודם ולזכרם של חיים גרשון, אבי סבי, מינדל'ה הקטנה, אחותו ושאר בני משפחת טרדייקה מטומאשוב מזובייצקי ומלודז' שבפולין'.

לסבי לאחותו ולאחיו הזיכרונותת ולנו, בני המשפחה האחרים נותרו רק השמות.

 

סבי, אחותו ואחיו יצאו מהתופת, הם שרדו. הם בנו את עצמם בעצמם  מחדש. הדחיקו את כל מה שחוו, ואת מי ש"שם" נותרו...

כך, במשך שנים, רבות מידי, במדינת ישראל, השורדים נהגו שלא לספר, חלקם התבייש במה שחווה ולחלקם ניתנה ההרגשה שהעבר נגמר וצריך להסתכל רק אל המחר. מעטה ההדחקה הגדיש את הסאה, והיום באופן גלוי ובלתי ניתן לדיכוי אני לומדת, בודקת, חוקרת ונוברת בכל שביב זיכרון ומידע. אני רוצה, לפחות לדעת, על התרבות, על המולדת הישנה וכמובן על המשפחה.

 

פרק בהיסטוריה האנושית-האישית תם,

נהרס, נרמס, נעלם,

דור חדש שואל

רוצה לדעת, להרגיש

למרות שלא הכיר איש

כדי להיות זהיר, מזהיר,

שלדור הבא לא יאלץ להסביר...

 

אני בת דור ההמשך...

למה הכוונה? האם הכוונה להמשך של "שם"? האם הכוונה להמשכיות ולבנייה?

ואולי החיבור של שני המושגים הוא בעצם המהות של ה"תואר" בת דור ההמשך?

כבת הדור השלישי לשורד שואה אני מוצאת שני תפקידים עיקריים לבני דורי, בני ובנות דור ההמשך: להעביר את מסר "זכור אשר עשה לך העמלק"; ולהזכיר את הסולידאריות וההצלה תוך הוקרת תודה למי שסייע בתקופה כה אפלה.

 

אנו מחויבים למחות את זכר העמלק - סמל הרע - ולהלחם ברוע, גם בזה שבתוכנו.  אין אדם או אומה שנהנים מחסינות בפני העמלקיות שכן, העמלקיות היא סמל הרוע:

היא הפטרונות.          

היא השנאה וההתנכלות לאחר.       

היא התאכזרות לחלשים.

היא התיוג עפ"י דת, גזע ומין - הגזענות.

עלינו לזכור ולהזכיר את הרוע שנעשה לנו בכדי שאף אדם ואף עם לא יחוו את רוע העמלקיות.

 

באופן טבעי אנו מקשרים את השואה לזוועה אך עלינו להשתדל לראות ולהראות גם את החמלה וההצלה שהיו כנקודות אור באפלה הגדולה. היום, במדינתנו הריבונית חובה עלינו למצוא ולהוקיר את ההצלה. חסידי אומות העולם היוו את נקודות האור באפלה הגדולה.

רבים מחסידי אומות העולם נשארו אלמונים. לפעמים אין בידינו עדות על מעשי המצילים שכן היהודים נתפסו ונרצחו; במקרים אחרים, נהרגו גם המצילים. לעתים ניצלו ילדים צעירים אשר אינם מסוגלים לזהות את מיטיביהם.

 

אחת ממטרות יד ושם, מוסד אשר את פועלו אני מוקירה, תיעוד מעשי ההצלה והענקת תואר חסיד אומות העולם. עד היום הוכרו 20,205 כחסידי אומות עולם.

 

חסידי אומות העולם / חיים חפר

"אני שומע את הכינוי "חסידי האומות", ואני מנסה לחשוב על האנשים, שנתנו  מסתור ומחסה.

אני מנסה לחשוב, ושומע ושואל: לו הייתי במקומם -– מה הייתי עושה?

האם אני, בתוך אוקיינוס של שנאה, מול עולם מתמוטט ובוער, האם אני הייתי נותן מסתור לבן עם אחר?

האם אני הייתי מוכן? האם בני משפחתי היו מוכנים לחיות בפחד מתמיד כזה בתוך הרחוב, בין השכנים? לחלום בלילות את צעדם הכבד והמאיים של התליינים?

מוכן להמשיך ולהלך בין מטחי היריות ולהבי הסכינים בתוך לחשי הרכילות ומלמולי השמועות ותקוות המלשינים -– וכל זאת לא לילה אחד, לא חודש, אלא שנים!

וכל זאת -– בלי לבקש שכר מן הקורבנות, רק את לחיצת-ידם.

וכל זאת –- רק מפני שאדם לאדם חייב להיות אדם.

ואני חוזר ושואל את עצמי, עכשיו ומכאן: האם אני, האם אני הייתי מוכן?

בתוך המלחמה הנוראה -– הם-הם שעמדו יום-יום בקרב, והם הצדיקים שבסדום, שבזכותם העולם לא חרב.

הם, בתולדותיו של עמי הרצוח, החנוק, הירוי והמת, היו עמודי החסד והרחמים, שעליהם העולם עומד.

ובפניהם, בפני גבורתם, שהיא עדיין לנו חידה, אנחנו, היהודים, נרכין את ראשנו – - בתודה".                            

 

יש המכנים יום זה "יום השואה והגבורה". בדרך כלל גבורה מתקשרת ללוחמה ולהתנגדות. בעיני הגבורה היא מעבר ללוחמה.

גבורה  היא...

להיות נער בן 13 המוצא דרכי מילוט ובריחה מהגטו ובחזרה בכדי לדאוג למזון למשפחה.

להתדפק על דלתות האיכרים הפולנים ולבקש תפוח-אדמה.

להיות אדם בזהות שאולה שמעצב זהות חלופית טרם עוצבה זהותו האמיתית.

לשרוד את השואה

ולמצוא את הכוחות לבנות חיים ומשפחה.

לחזור לפולין כבן-חורין עם בני נוער, כמלווה עד ועם המשפחה, כסבא דואג ושם לחוות שוב בשקט אליו הורגלת, בכאב נורא

את מה שקרה...

והזיכרונות צפים עם כל שאיפה ונשיפה ועם כל צעד על פני האדמה.

להדליק נר נשמה במחנה ההשמדה כשכל פולין מסמלת מצבה אחת גדולה.

זוהי בעיני גבורה.

והגבורה באה לידי ביטוי עד היום ובכל יום במוסריות, בפטריוטיות ובאכפתיות מכל מה שקורה במדינה שבנית במו ידך וזו אינה קלישאה

זוהי בעיני הגבורה.

 

היום ברחבי הארץ נערכו טקסים, הודלקו נרות נשמה ונשמעה הצפירה.

בכל שנה עולה בכתתי השאלה - עבור מי בוכה הצפירה?

עבור בני הדור הראשון? - הם אינם זקוקים לצפירה, עבורם השואה היא צל בכל יום ובכל שעה.

ולכן המסקנה שהתבקשה היא שהצפירה עבורנו נשמעה, מזכירה את האימים ואת הניסים, מזכירה שמדובר במיליונים של אנשים

יהודים ובני עמים אחרים, מזכירה שנגד האנושות כולה נעשו הפשעים; מאחדת ומאגדת את כולנו בזיכרון ובהנצחה שמן הראוי שיהיו נר לרגלינו לאורך כל השנה.

 

אני ניצבת כאן ומבטיחה לעצמי כאדם חפשי, כאזרחית ישראלית וכבת הדור השלישי של שורדי השואה: לסבי, למשפחה, לקהילה ולתלמידי -  שזוועות השואה יונצחו לעד, ושהם, אתם השורדים לא לבד!

 

The destroyed grand synagogue of Warsaw  

 

 

We Remember Tomaszow Mazowiecki!

 

Treblinka

 

Last updated May 27th, 2004

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!