מסע שבע השנים

ספור חייו של

עקיבא ורשבצ'יק (רשף)

בשנים  1946-1939

 העדות נמסרה להנצחה באינטרנט באתר "זכור" ע"י הבן ד"ר אבנר רשף, אוקטובר 2009

 

The Seven Years Journey

 

The Life Story of Akiwa Warszawczyk (Reshef)

 

In the Years of 1939-1946

 

 The testimony has been submitted to the web sie "ZCHOR" by the son Dr. Avner Reshef, October 2009

 

 
                    Akiwa Warszawczyk (Reshef)

Chapter 1)

Warsaw My Hometown

וורשה עיר מולדתי

פרק א'

Chapter 2)

The Escape

הבריחה

פרק ב'

Chapter 3)

In the Hospital

בבית החולים

פרק ג'

Chapter 4)

In Jail of the N.K.V.D. in Kiev

במאסר הנ.ק.וו.ד בקייב

פרק ד'

Chapter 5)

Hunger Strike

 שביתת רעב

פרק ה'

Chapter 6)

The Long Journey to Siberia

מסע ארוך לסיביר

פרק ו'

Chapter 7)

Life in the Forced Labor Camp

החיים במחנה העבודה

פרק ז'

Chapter 8)

A Glimmer of Hope

זיק של תקווה

פרח ח'

Chapter 9)

The War Arrives to Russia

המלחמה מגיעה לרוסיה

פרק ט'

Chapter 10)

Liberation from the Camp

השחרור מהמחנה

פרק י'

Chapter 11)

New Life in the Kolkhoz

חיים חדשים בקולחוז

פרל י"א

Chapter 12)

New Life in the Town of Fergana

בעיר פרגנה- חיים חדשים

פרק י"ב

Chapter 13)

Again in the Hands of the Secret Police...

שוב בידי המשטרה החשאית...

פרק י"ג

Chapter 14)

Liberation

יוצא לחופשי

פרק י"ד

Chapter 15)

End of The  War - New Hopes

סיום המלחמה- תקוות חדשות

פרק ט"ו

Chapter 16)

On the Road to Eretz Israel

בדרך לארץ ישראל

פרק ט"ז

Chapter 17)

In Italy

באיטליה

פרק י"ז

Chapter 18)

Ha'apala

העפלה

פרק י"ח

 

Our Goal Was Palestine

המטרה היתה פלסטינה

 

 

Epilogue

סוף דבר

 

     

 

 

 

פרק א'

וורשה עיר מולדתי

 

נולדתי וחייתי כל שנותיי בעיר וורשה- WARSZAWA עיר הבירה של פולין. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה הייתי בן 28. אחד הצעדים הראשונים שעשו הגרמנים עם פרוץ המלחמה היה לפלוש לפולין הסמוכה, שהייתה מדינה חלשה, ולכבוש אותה. העיר וורשה נפלה לידי הגרמנים ב-27 בספטמבר 1939. שלושה חדשים קודם לכן, בחודש יוני, עזבה אביבה אשתי את העיר שהייתה בהריון בחודש השישי, ועלתה באנייה לארץ ישראל. אני התכוונתי להצטרף אליה, אך נשארתי בוורשה לחכות לאנייה הבאה וכך תפסה אותי המלחמה.

 

 
אביבה ועקיבא בוורשה- 1937

 

אמנם ב-7 לספטמבר הודיעה הממשלה הפולנית שמותר לצעירים לצאת מהעיר, אך תוך שעה היא שינתה את הודעתה מכיוון שוועד העיר החליט בכל זאת להגן עליה בכל מחיר. קשה לתאר את זוועות העיר וורשה בזמן המצור וההפצצות הכבדות אשר נמשכו כ-12 יום.

 

באחד הימים עברתי מדירתי שנפגעה ובערה באש ורצתי אל דירת הורי, אשר נהרסה כליל. לקחתי את הורי ועזרתי להם להעביר את החפצים שנשארו לבית של אחי, אך לאחר כשעתיים נאלצנו לברוח גם משם. בימים הראשונים חייבו הפולנים את התושבים לפנות את הריסות המלחמה ואני הייתי ביניהם. בנוסף הייתי צריך לדאוג למזון עבורי ועבור הורי הזקנים. נשארנו מחוסרי כל אמצעים כספיים. ראש השנה, ה-30 לספטמבר 1939 היה יום של הפצצות מאסיביות של הגרמנים על העיר. נראה היה שהם מכוונים את התקפתם במיוחד ליום הזה, המקודש ליהודים. יום זה היה יום שחור ליהדות וורשה. משבע בבוקר ועד שש בערב שבו וחזרו המטוסים הגרמניים והפציצו את הרבעים היהודים, ההרס המאסיבי בהם נמשך עד כניעתה של וורשה.

 

ב-1 לאוקטובר נכנסו הגרמנים אל העיר. ראיתי אותם נכנסים בעת שיצאתי אל מחוץ לעיר, מרחק כ-8 קילומטר, כדי לאסוף תפוחי אדמה עבור משפחתי. השלטון הגרמני החל לתת את אותותיו לאחר מספר ימים. גרתי ברחוב יהודי בו התרכזה התעשייה והמסחר היהודי. הגסטאפו (המשטרה החשאית הגרמנית) הייתה חוטפת יהודים ושולחת אותם למקומות עבודה שונים. רק אחרי המלחמה נודע לי שיהודים אלה נשלחו למחנות ריכוז ולא חזרו.

 

מן הימים הראשונים לכניסת הגרמנים היה ברור לי שמקומי לא כאן, אלא בארץ ישראל עם אשתי ועם קבוצתי מן התנועה. ראיתי את עצמי כתושב זמני בוורשה וחיפשתי דרך לצאת מן העיר בכל מחיר. פגשתי כמה חברים וטיכסנו עצה כיצד לצאת. המאמץ התרכז במציאת נהג מונית שיוציא אותנו מהעיר.

 

לבסוף, ב-20 לאוקטובר מצאנו נהג נוצרי, ארגנו קבוצה של שלושה בחורים ושלוש בחורות וביחד אספנו סכום כסף גדול. הגעתי לבית הורי, היה זה יום שישי  לפני כניסת השבת. בבית ההורים לא היה חשמל או מים והאווירה הייתה קשה מאד כי לא ניתן היה לחוג את ערב שבת בדרך המסורתית.

 

הודעתי להורי שמחר אני עוזב את העיר. אבי ניסה לשכנע אותי שיש לפולין בני ברית רבים והם יעזרו למגר את השלטון הגרמני, אך החלטתי הייתה נחושה, לעזוב. הורי ואחי פרצו בבכי מר לשמע ההחלטה. בבית נשארו הורי, אחותי-חווה (אווה) ובעלה עם התינוק ואח אחד. אחי השני –אלי- היה באותה העת בעיר ביאליסטוק (BIAŁYSTOK).

 

 
אסתר לבית רוטמן  מגורה קלווריה Góra Kalwaria     ואהרון וורשבצ'יק ממורדי Mordy - הורים  - נספו בשואה

home

 

פרק ב'

      הבריחה

 

למחרת יצאתי בריצה למקום הריכוז עליו סיכמתי עם נהג המונית. הנסיעה דרך רחובות וורשה הייתה מסוכנת ביותר. הגרמנים בדקו כל רכב בקפדנות. לאחר מספר קילומטרים עצר הנהג את הרכב ודרש לקבל את כל הכסף. החלטנו לא לשלם לו, אך הוא איים שיסגיר אותנו לגרמנים. לא נותרה בידנו ברירה אלא לשלם לו ולהמשיך בדרך. עזבנו את הרכב והתקדמנו בדרכים שונות, ברגל ועל עגלה של איכרים, לכיוון אזור נהר הבוג.

לבסוף מצאנו מדריך שהסכים להעביר אותנו את הגבול הפולני. הוא קיבל אותנו יפה ונתן לנו מזון וכשהחשיך התחלנו להתקדם בזחילה לכיוון הגבול. לאחר כ-45 דקות הגענו למקום חשוך. שמענו דיבורים באידיש, יצאנו ממקום מחבואנו וההתרגשות הייתה רבה מאד כאשר גילינו שהגענו למקום ריכוז של יהודים, אשר בישרו לנו שעברנו את שטח האויב ואנו חופשיים. התקדמנו לתחנת רכבת שתוביל אותנו לביאליסטוק, שהייתה אז תחת שלטון סובייטי. אלפים חיכו לרכבת והתרחש מאבק נורא כדי להצליח ולהידחק לתוכה. היו לנו מעט מאד חפצים, לכל אחד מזוודה קטנה עם כלי גילוח, מגבת ומספר פריטים קטנים. הגעתי לביאליסטוק שם חיפשתי את אחי. יצרתי קשר עם קן ה"שומר-הצעיר" בעיר, אך שם כבר לא נשארו חברים רבים והיה ברור שהשלטון הסובייטי לא ירשה לתנועה להמשיך להתקיים. פגשתי חברים אחדים שידעו שאני חבר ותיק בתנועה והציעו לי להתקדם לכיוון ווילנה VILNIUS, אך לפי חשבוני הדבר היה מעכב את התקדמותי לכיוון הארץ והחלטתי לחפש דרכים אחרות. יצאתי את ביאליסטוק כדי לחפש דרכים להתקדם דרומה לכיוון הגבול הרומני. נסעתי מספר פעמים לעיר המחוז לבוב (LVIV) ובדקתי את האפשרות למצוא קשר עם מוסד עליה ב' (תנועת העלייה הבלתי חוקית לישראל) מאחר והייתי משוכנע שהתנועה מצאה דרכים כדי לעזור לאנשים לברוח. בביאליסטוק פגשתי את ד"ר הקר, שחזר מהארץ וחשבתי שיוכל לעזור לי, אך הוא אמר לי שהוא עצמו בצרה גדולה ולא יוכל לעזור. לבסוף מצאתי חבר מוורשה, בשם לוי, שהיה צעיר ממני והכיר אותי עוד מהתנועה. למרות שלא רצה לדבר על כך, הייתי בטוח שעסק בענייני עליה ב'. מצאתי עבודה ברכבת בלבוב ולאחר זמן מה מסרתי לידיו סכום כסף וחיכיתי להודעה ממנו.

 

לאחר שבוע מסר לי לוי שקטע הגבול שניתן לחצות בו שונה ועלינו יהיה לעשות דרך ארוכה יותר. בתאריך 30 לדצמבר 1939 עזבנו את לבוב בדרך לעיירה ידועה ששמה קולומיאה (KOLOMYYA). הדרך הייתה מסוכנת כי הסובייטים אסרו להתקרב למרחק 100 ק"מ מהגבול.

 

היינו שישה חברים, כולם בוגרי השומר הצעיר, ונסענו בתור סוחרי שטיחים. כשהגענו לקולומיאה עברנו במשך שבוע מבית לבית והצענו שטיחים למכירה. ב-7 לינואר 1940 עברנו את קטע הדרך האחרון לכיוון הגבול. קטע זה היה באורך של כ-20 קילומטר, וארך זמן עד שהגענו לעיירת גבול קטנה בשם הורודנקה (HORODENKA). בדרך הצטרף אלינו שלמה קלס (כעת בניר דוד) שהיה פעיל של השומר הצעיר שעזר לבריחת יהודים. לוי הזהיר אותנו שעם הגיענו לעיירה עלינו להתפצל ולנסות ולהתנהג כאנשי המקום ולכן דאגנו ללבוש כובעי פרווה ומגפיים גבוהות, כפי שנהוג ברומניה. היה יום חורפי וקר, 36 מעלות מתחת לאפס, כאשר צעדנו חברי ואני ברחובות העיירה. בלכתנו ברחוב עצר אותנו שוטר ולאחר שלא נתנו לו הסבר מניח את הדעת הוא דרש שנצטרף אליו לחקירה בתחנת המשטרה הקרובה.

 

בתחנה היו כבר אנשי הנ.ק.ו.ד (המשטרה החשאית הרוסית) ושם הוחזקנו תחת משמר של המשטרה. ישבנו במעצר עד שעות הערב. בינתיים הצלחנו לתאם בינינו את הגרסאות, לפיהן באנו מביאליסטוק כדי לקנות סוכר (מאחר וידענו שבעיירה יש מפעל לסוכר). לרוע המזל היה בידנו כסף פולני, אתו התכוונו לשחד את שומרי הגבול הרומניים, ודבר זה היה עלול להסגיר אותנו. נלקחתי לחדר החקירות, שם ישבו גם חוקרי הנ.ק.וו.ד ומתורגמן יהודי מן העיירה. החוקרים האשימו אותי בניסיון לברוח מהשלטון הסובייטי, אך אני השבתי להם וטענתי שאין להם רשות לעצור אדם הנמלט על נפשו מהמשטר הנאצי. החקירה נמשכה כ-3 שעות, ולמזלי לא מצאו את הכסף הפולני והחליטו לשחרר אותנו ולהחתים אותנו על התחייבות לעזוב את העיירה תוך 24 שעות.

 

לאחר שעזבנו את תחנת המשטרה הלכנו לישון במלון קטן ולמחרת התכנסנו בדירתו של איכר, מורה הדרך אתו סיכמנו על מעבר הגבול. בדירה הקטנה הסתתרנו בארונות, כדי שלא יימצאו אותנו שכנים שנכנסו מדי פעם. שלמה קלס פגש אותנו בדירה זו ונתן לנו הנחיות אחרונות לגבי הדרך. סוכם שנגיע לעיר צ'רנוביץ'  CHERNIVTSI ושם נפגוש את חברי השומר-הצעיר. נמסר לנו שאם ניפול לידי הסובייטים, אנו עלולים לקבל עונש מאסר של 3-10 שנים. אני הייתי מוכן לקחת את הסיכון ובלבד שאגיע לארץ. בשעות הערב הכינונו בגדי בד לבנים (להסוואה) ולאחר זמן מה יצאנו עם מורה הדרך למסע של כ-10 ק"מ בדרך קשה בין כפרים שונים. בשעה 12 הגענו לנקודה מסוימת ומורה הדרך הודיע לנו שהגבול (בין בריה"מ ורומניה) נמצא במרחק 50 מטר בלבד. העברנו למדריך פתק ובו סימן מוסכם לשלמה קלס, שהצלחנו לעבור. היינו מאושרים ומרוב שמחה התחלנו לרקוד בשלג העמוק. המשכנו בדרכנו,  הדרך נמשכה הרבה יותר משציפינו. הכפור הציק אך התעלמתי ממנו ובינתיים רגלי קפאו מבלי שארגיש. עזרתי לאחרים ועודדתי אותם להמשיך. עברו כשעתיים ואנו עדיין צועדים בשלג. לבסוף ראינו בשלג דמויות. החלטנו לשלוח אליהם שתי בחורות, בתקווה שאם יהיו אלו רוסים, הם לא יחשדו בנו. לאחר כמה דקות התבררה הטעות הטראגית שעשינו, שמענו קללות ברוסית והבנו שאנו בשטח רוסי. התחלנו לברוח, משאירים את הבנות מאחורינו והשומרים יורים בעקבותינו. לאחר זמן מה מצאנו הוטייר (בקתה של איכר) וניסינו להיכנס, אך האיכר סרב לקבלנו. המשכנו והתדפקנו על דלתות, עד שאיכר אוקראיני אחר הסכים להכניסנו. הוא הגיש לנו תה ועוגיות ואירח אותנו יפה. תוך כדי ישיבה בחדר המחומם התחלתי לחוש כאבים עזים ברגליים, שהלכו וגברו ככל שהרגליים הפשירו מהכפור. האיכר, למוד ניסיון, חתך את הנעלים שלי, הסיר אותן והביא דלי עם קרח כדי לשפשף בו את רגלי הקפואות. באותו רגע נשמעו דפיקות על הדלת. נכנסו קצין וארבעה חיילים והחלו לצעוק על האיכר שהוא מסתיר מבריחים. שלושת חברי נלקחו מייד לתחנת המשטרה ואני נשארתי עד הבוקר בבקתה מתפתל בייסורים נוראים.

 

בבוקר נלקחתי בעגלה לתחנת משמר הגבול הסובייטי, שם פגשתי את חברי. נסינו להעמיד פנים שאיננו מכירים אחד את השני. קצין משמר הגבול הסובייטי האשים אותנו בכך שאנו כנופיה פולנית מאורגנת המנסה להיכנס לבריה"מ. חברי נלקחו מהמקום ואני נשארתי לחקירות, מאחר ולא יכולתי ללכת על רגלי.

 

סיפרתי לחוקר שהגעתי לעיירה הרומנית כדי לקנות סוכר וטעיתי בדרכי, לאחר שניסיתי להגיע לאחיי בביאליסטוק. תוך כדי החקירה הלכו וגברו הכאבים ברגלי והקצין ראה שאין טעם להמשיך בחקירה, הוא ציווה לתת לי זריקות הרגעה וכך הצלחתי "לזכות" בכמה שעות שינה.

home

 

 

פרק ג'

בבית החולים

 

בשעות הבוקר הועברתי לבית החולים בהורודנקה. בית החולים היה קטן וצפוף ושימש לשעת חירום. השכיבו אותי במסדרון, אך לאחר שהקמתי צעקות הכניסו אותי לחדר חולים. בבוקר הגיע הרופא הראשי, הסיר את השמיכה והתבונן ברגלי. לאחר מספר שניות הוא עשה בידו תנועת ידיים חדה ואמר בפולנית: "קאפוט!" (לחתוך!). מתוך ייסורים איומים קראתי אליו: "כן, עשה עמי חסד ותוריד לי את הרגליים, אינני יכול לסבול יותר!", אך הוא הסביר שיש לחכות עדיין. הועברתי לחדר ובו 11 חולים, כולם אסירים. היו שם אנשי כנופיות פולנים, אוקראינים, יחד עם אזרחים פשוטים, כמו איכר שקפאו לו הרגלים וסטודנט גרמני בשם בראון שניסה לעבור את הגבול יחד עם כנופיית מבריחים. הסטודנט ניסה לברוח באחד הלילות, בעזרתה של אחות צעירה, אך לאחר כמה ימים הם נמצאו מסתתרים באחד מבתי העיר. בחדר היה מוצב משמר של חיילים רוסיים ועלי אישית שמר חייל של משמר הגבול. החולים הלא-יהודים, למרות שבדיבוריהם ביטאו דעות אנטישמיות ואנטי-סובייטיות, לא פגעו בי,  להפך, הם התרגשו מאד כשסיפרתי על ניסיונותיי להגיע לארץ אל אשתי.

 

לאחר מספר שבועות של כאבים קשים, הודיעו לי שאצטרך לעבור קטיעה. ניתח אותי פרופסור פולני בשם פרופ' דוברובולסקי, שניחם אותי לפני הניתוח והבטיח שיעשה הכול כדי להשאיר את רגלי בשלמות. עם תום הניתוח כשהתעוררתי, חשתי כאילו אני עומד בפני שופטים הרוצים לגזור עלי גזר-דין מוות. סיפרו לי שנכנסתי למצב של הלם והתחלתי לצעוק ולתאר את כל תולדות חיי ואת כוונותיי להגיע לארץ ישראל כדי להתאחד עם משפחתי. הפרופסור טלפן לנ.ק.וו.ד (המשטרה החשאית) ולמקום נשלח מאיור (קצין גבוה) שהחל לרשום את הודאתי באופן מפורט. במשך הזמן עברתי ניתוחים נוספים ולבסוף, כשהורידו את התחבושות התברר לי לאושרי שרק אצבעותיי נקטעו ובכל זאת אוכל ללכת על הרגלים.

 

ביקשתי מהאחות להעביר פתק סודי לאחי בביאליסטוק כדי להודיע לו על מצבי. בפתק, אותו כתבתי מתחת השמיכה מתחת לאפו של השומר הרוסי, בקשתי ממנו להודיע לאשתי אביבה על מצבי ולנסות לקבל מידע עליה, האם כבר ילדה ומה נולד לנו? ואמנם, לאחר כשלושה שבועות הגיע דוור וניסה למסור לי מכתב. לפי החותמת של המנדט הבריטי ידעתי שהמכתב מהארץ, אך השומר חטף אותו מידי ולמרות תחנוני סרב להראותו לי. מדי פעם ניסו הרוסים להוציאני מבית-החולים, אך הפרופסור הפולני סירב, בטענה שלא החלמתי עדיין.

 

באחד הימים הגיע המאיור הרוסי וניסה להשפיע עלי לעבור למקום בו יש יהודים רבים, מכיוון ש"שם יהיה לי טוב". בעודו מדבר רמז לי הפרופסור, שעמד מאחריו, שלא אסכים, אך אני בכל זאת האמנתי לקצין והסכמתי להעברה. ביום של כפור הוציאו אותי מבית החולים תחת משמר והובילו אותי לרכבת. עברנו בנסיעה תחנות רבות, כשאנו יושבים ללא אוכל ובקור מקפיא עצמות. לבסוף הגענו לעיר צ'ורטקוב (CHORTKIV), שם היו צריכים לבדוק את הפצעים שלי ולחבוש אותי מחדש. במקום לקבל טיפול רפואי הובלתי לקומה השלישית של בניין שהתברר לי אחר כך ששימש כמטה של המשטרה החשאית, הנ.ק.וו.ד.

 

במהלך החקירות במטה חקר אותי איש צעיר שהאשים אותי בחתירה נגד המשטר הסובייטי. תוך החקירות, מרוב כאבים ולחץ התחלתי לזעוק זעקות איומות והתעלפתי מספר פעמים. לאחר 4 שעות נוספות של חקירה אכזרית העבירו אותי באלונקה לבית מעצר ששכן במחסן עצים סמוך לבניין.

 

הייתי עייף מאד, מיוסר מכאבים ומאוכזב מאד מהתפנית שחלה. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני צריך לקבל את העובדה שאשאר אסיר לתקופה ארוכה. האסירים, שראו את רגלי החבושות, פינו לי מקום. שהיתי במעצר כשבוע ואז הועברתי למתקן מעצר אחר. רק במקום הזה זכיתי לקבל טיפול רפואי ע"י רופא ואחות שהיו במקום. שם קבלתי את ה"שעורים" הראשונים בהליכה, בעזרת האחות הרחמנייה.

 

לאחר מספר שבועות שוב הועברתי יחד עם אסירים נוספים, בקרונות משא של רכבת לעיר קייב (KIEV) בבריה"מ (אוקראינה). המסע נמשך שמונה ימים, במהלכם נסענו בקור מקפיא וסבלנו רעב. רק כ-400 גרם לחם חולקו לכל אחד ביום. האסירים היו ערב-רב של אנשים, ביניהם אנשי כנופיות אוקראינים וקציני משטרה וצבא פולנים, כולם אנטישמים ואנטי-סובייטים.

 

 
דרך הנדודים מוורשה לקייב

home

 

פרק ד'

במאסר הנ.ק.וו.ד בקייב

 

בשעות הלילה הגענו לבית הסוהר בקייב ושם צופפו אותנו, חמישים איש בחדר קטן עם מיטה אחת. מכיוון שהייתי חולה השכיבו אותי על המיטה יחד עם אסיר אחר. בימים הראשונים ניהלתי וויכוחים על שאלת היהודים והגנתי על המשטר הסובייטי, אותו חשבתי למתקדם יותר מאשר המשטר הפשיסטי הפולני. לרוע מזלי היו בתא שני אוקראינים אנטישמיים אשר חיכו למשפט בעוון בגידה והם הצטרפו לאנטישמים הפולנים בדברי שטנה ארסיים נגד היהודים. תנאי המאסר היו קשים ומשעממים. קיבלנו קופסת גפרורים ובה מעט סוכר ו-450 גרם לחם שאותו היה צריך לחלק לכל היום. חיפשנו שיטות שונות איך לחלק את הלחם כך שיספיק לכל היום, אך תמיד נשארנו רעבים. בצהרים היו מביאים מים דלוחים שנקראו מרק, אך לא הכילו כלום. בכלא הזה התחלתי ללמוד רוסית, מקריאת ההוראות לאסירים שהיו תלויות על הקיר.

 

כדי להעביר את הזמן "פיסלנו" דמויות שח מלחם ומשחת שיניים ושיחקנו אתם על הרצפה, עד שהסוהרים היו באים ואז אנו נאלצנו ל"אכול את המשחק" ולהתחיל מחדש בפעם אחרת. במשך הזמן המשכילים בינינו החלו לארגן חוגים בנושאים חברתיים, היסטוריה ואפילו מוזיקה. ישבנו על הרצפה בחבורות של כמה אנשים ודיברנו בלחש, כדי שהשומרים לא יישמעו. כל אחד בתורו היה מרצה על נושא שהיה קרוב ללבו. ניסיתי במסגרת חוג כזה לדבר על מוזיקה יהודית שכל כך אהבתי. ביום מן הימים לקחו אותי לחקירה והזהירו אותי שלא אארגן חוגים אלה. הבנתי שהאוקראינים האנטישמים העלילו עלי שאני המארגן של החוגים כדי להתנכל לי. אותם אוקראינים התנפלו עלי יום אחד כדי להכות אותי ולולא הגנו עלי האסירים האחרים הייתי עלול לספוג מכות קשות. לבסוף הוציאו אותם מאתנו וזכיתי לשקט. כל משך השהייה בכלא ידענו שיגיע הרגע שייקראו לנו להעברה (אֶטאַפ) ואז תוך 15 דקות אנו חייבים לאסוף את כל חפצינו הדלים ועלולים להישלח למרחקים.

 

זכור לי שבתאריך ה-8 או ה-10 באפריל 1940 נקראתי לחקירה והועברתי באלונקה למכונית שלקחה אותי למטה הנ.ק.וו.ד. ראיתי ממרומי הבניין את העיר קייב, שהיתה עיר יפה ביותר, שטופת שמש. על שולחנו של החוקר נערמו מאכלים מכל טוב ואני הסתכלתי עליהם ולא האמנתי שייתכן שיש מקום בעולם בו אנשים אוכלים, מעשנים סיגריות טובות ושותים תה כאוות נפשם. בחקירה האשים אותי החוקר בכוונה לחזור לפולין ולשתף פעולה עם הגרמנים. חזרתי וסיפרתי על משפחתי- על אחי המתגורר בביאליסטוק ועל המשפחה שהשארתי בוורשה ועל אשתי שעלתה לארץ-ישראל.

 

ברגע מסוים התבוננתי בתיק שהחזיק החוקר. מהתיק בצבצו מכתב וגלויה, אותה גלויה שנלקחה ממני בבית הסוהר בהורודנקה!. פניתי אל החוקר בהתרגשות רבה והתחננתי אליו לתת לי לקרוא את המכתבים. החוקר צעק עלי בגסות ואמר שאין לי כל זכות לבקש דבר, רק הוא יחליט מה שייך לי. בו במקום גמלה החלטה בלבי ששום דבר לא יעצור בעדי, אני חייב לקבל את הידיעה על מצבה של אשתי ויהי מה. הודעתי לחוקר שמעתה לא אענה על שום שאלה עד שלא אקבל את המכתבים. הוא צעק ואיים והכה באגרופיו על השולחן, אך אני ישבתי בשקט והחלטתי שבאיומים לא יוציא ממני דבר. אשתו של החוקר נכנסה לחדר כדי להזמין אותו לאכול ואולי דבר זה שכנע אותו. לאחר איומים נוספים הוא שלף את שני המכתבים והשליכם על הארץ. התנפלתי עליהם והתחלתי לקרוא, תוך שאני מתייפח בבכי מר. מהמכתב נודע לי לראשונה שאשתי אביבה הגיעה לארץ וילדה בת. מרוב התרגשות לא הצלחתי לקרוא את המכתב השני, שנשלח מאחי אלי שגר בביאליסטוק. אשת החוקר מאד התרגשה כשראתה את מצבי והסתובבה בדמעות אל החלון. נראה היה לי שהחוקר התרשם מדברי והמכתבים חיזקו את טענתי שאכן אני מנסה להגיע לארץ, אל אשתי ובתי. הוא הודיע לי שיעביר את החומר ובקרוב אעמוד למשפט על ניסיון לעבור את הגבול ואשוחרר, או שאשפט לתקופה קצרה. חזרתי אל חדרי בכלא עם תקווה חדשה בלב. חיכיתי כ- 10 ימים ולקראת ה-1 במאי החלטתי לכתוב מכתב בקשה לשלטונות הכלא כדי שיאיצו את המשפט. הסוהרים סרבו לתת לי נייר אך לאחר מחאות רבות הגיע מנהל הכלא ולאחר דין ודברים הסכים לקבל ממני מכתב.

 home

 

פרק ה'

 שביתת רעב

 

למרות זאת עברו ימים רבים ודבר לא השתנה. ב-18 במאי הכרזתי על שביתת רעב, שתימשך עד שאקבל את מבוקשי. הכניסו לי אוכל לתא, אך לא נגעתי בו. לבסוף העבירו אותי לאגף שובתי רעב, לחדר קטן, כ-2  מטר על 3 ובו שתי מיטות. פגשתי שם אסיר גדול ממדים בשם סמיון ליבוביץ פריגוב, קצין רוסי שנאסר במסגרת ה"טיהורים" של סטאלין ב-1938, באשמה שריגל לטובת פולין. הוא שבת רעב יותר משלושים יום והיה תשוש מאד. סמיון גילה לי שבמשך כל השנים הסתיר את מוצאו היהודי וחי כרוסי לכל דבר ועתה הוא מצטער שניתק את הקשר עם היהדות. במשך הזמן נקשרה בינינו ידידות ושוחחנו על פוליטיקה, ספרות ומוזיקה. במשך הזמן נחלשנו שנינו מאד, אך ניסינו להעסיק את עצמנו בדברים שונים. כאשר הגעתי ל-22 ימי שביתה הגיע רופא והודיע לי שממחר יתחילו להאכיל אותי בכוח, אוכל מלאכותי. ואמנם, למחרת הופיעה רופאה, מלווה בסוהרים אשר התנפלו עלי וניסו בכוח להחדיר צינורית לפי כדי להאכיל אותי. נאבקתי בכוח רב והיה צורך ב-10 סוהרים כדי להכניע אותי. לבסוף הם "הצליחו" במאמציהם, אך ברגע שעזבו את החדר הכנסתי אצבע לפה והקאתי את הכול. הסוהרים חזרו גם למחרת וכך בכל יום חזר המחזה מחדש. לאחר 31 ימי שביתה, לקחו אותי שוב אל מפקד הכלא לחקירה, ושם מצאתי את עצמי עומד פנים אל פנים מול החוקר "שלי". הוא פנה אלי ואמר: "דע לך שמי ששובת רעב הוא אויב המשטר הסובייטי. אם תמות בין כה וכה אף אחד לא יידע על כך. חשוב על אשתך וילדתך והפסק את השביתה!". עניתי לו שהוא אשם במה שקרה מאחר והטעה אותי ולא טיפל בפניותיי כפי שהבטיח. החוקר דרש שאפסיק מייד את השביתה ללא כל הבטחה מצדו. לכך סירבתי ואז הוחזרתי לתא. ביום ה-40 לשביתת הרעב של שכני לתא, המאיור (רב-סרן) הרוסי, הופיע בתאנו חוקר דובר אידיש שפנה אלי וניסה להשפיע עלי לשכנע את המאיור להפסיק את שביתתו. המאיור פרץ בבכי וצעק שהוא מוחזק בכלא כבר 9 חדשים מבלי שזכה להגיע למשפט. הוא חשש שבכל מקרה יוצא להורג ולכן הודיע שהוא מפסיק את שביתתו. נשארתי לבדי בתא, אך המשכתי בעקשנות את השביתה. בימים האחרונים לא יכולתי לישון בלילות.

 

כוחותיי אפסו בהדרגה, הזיתי ולא ידעתי אם אני חולם, או רואה ושומע דברים מציאותיים. ביום ה-34 לשביתה נגררתי ע"י השומרים לחדר גדול ומואר, חדרו של מפקד הכלא. שם עמד איש שהציג את עצמו כתובע של מחוז קייב ושאל אותי "מדוע אתה שובת?". סיפרתי לו את קורותיי מאז יצאתי את וורשה ואת כל האמת על בריחתי. הוא השתומם שזו סיבת השביתה שלי והודיע לי: "התיק שלך נשלח למוסקבה". היה זה סימן טוב עבורי, והאמנתי שענייני יידון בקרוב. למרות שחששתי שהכול מבוים, הודעתי בו במקום על הפסקת השביתה. הובילו אותי לחדר ובו מצאתי לחם לבן, דייסת סולת מתוקה וחלב. התחלתי לאכול, אך רופא הכלא הסביר לי שאני עלול לחלות אם לא אחזור לאכילה באופן הדרגתי.

 

נשלחתי שוב לאגף המאסר, שם הייתי עוד לפני השביתה. מצאתי שם מספר יהודים עשירים שהואשמו בגניבה והעלמה של מצרכים מבתי המסחר שלהם. הם קיבלו חבילות שהכילו מכל טוב: לחם לבן, שוקולד וממתקים. כתוצאה מאכילה לא מבוקרת חליתי במחלת מעיים קשה, ממנה הבראתי לאחר כשבוע. עברו עוד עשרים יום ואז נקראתי יחד עם אסירים נוספים למפקד הכלא. הוא הקריא בפנינו פסקי-דין שהתקבלו ע"י בית דין במוסקבה, שלא בנוכחותנו. הודיעו לי שגזרו עלי מאסר של 5 שנים עקב ניסיון לחצות את הגבול! כל האסירים האחרים קיבלו עונשים שונים, משלוש ועד עשר שנים. חלקם התבדחו ואמרו: "לכם היהודים לא ישנה בכלל אם תקבלו 3 או 10 שנים"... ידעתי למה הם מתכוונים, מאחר והיו לנו כבר אז ידיעות ושמועות שהנאצים הולכים ומתקדמים וכובשים את מרבית אירופה. מצב רוחי היה קשה מאד. ידעתי שיעברו עוד שנים רבות עד שאזכה להגיע לארצי ואראה את משפחתי.

home

 

 

פרק ו'

מסע ארוך לסיביר

 

לאחר מתן גזר הדין הועברתי למקומות שונים, שאינני זוכר את שמם, אך מכל המקומות אני זוכר שהגענו לחרקוב (KHARKIV) באוקראינה, שהייתה התחנה האחרונה בדרך לצפון הרחוק. היה זה באוגוסט 1940. הוציאו אותנו מבית הסוהר בחרקוב ודחקו אותנו, 100 איש בכל קרון, לרכבת משא ללא אוכל או חימום. אנשים שכבו על הרצפה הקרה ולא היה מקום לזוז. התנאים הסניטאריים היו איומים, שלוש פעמים ביום יכולנו לגשת לשירותים ושם לרחוץ ידיים. במשך יותר משבוע של נסיעה לא יכולנו להתרחץ. המים ניתנו במשורה והאוכל כלל סוכר בקופסת גפרורים וקצת מרק. לאחר כ-5 שבועות הגענו לסיביר, לתחנת המעבר בקוטלאס (KOTLAS), מקום הנמצא כ-1500 ק"מ צפונה ממוסקבה. מקום זה שימש כמחנה מעבר ענקי לקראת העברה למחנות השונים בסיביר. היה זה בחודש ספטמבר והחלו כבר שלגים. במקום היו צריפים עצומים ובכל מקום בוססנו בבוץ מעורב בשלג שהגיע עד הברכיים. היינו כ-1100 איש במשלוח שהגיע למחנה. שעות על שעות ספרו אותנו ולבסוף הודיעו שנקבל ארוחה חמה. התברר שכדי לאכול צריך כל אחד להשיג לעצמו "כלי אוכל". המנוסים בינינו כבר ידעו להכין זאת מראש, אבל אני לא ידעתי איך אוכל לאכול. באותו רגע הוציאו החוצה סיר גדול עם דייסה. מאות ידיים נדחפו לתוך הסיר ואני מצאתי את עצמי ביניהם, לחוץ בין מאות אנשים רעבים. לאחר רגע נדחפה לתוך ידי כף עם דייסה חמה. חטפתי אותה והתחלתי לבלוע ברעבתנות. זו הייתה הארוחה החמה הראשונה שאכלתי לאחר יותר מחודש! עברו עוד מספר שעות עד שהרשו לנו להיכנס לצריפים. עד היום אינני מבין איך הצליחו 1100 איש להידחס לתוך שני צריפים?!.

 

מישהו מצא לי מקום על דרגש ושם העברתי את הזמן עד שהודיעו לנו שוב על אֶטאַפּ ("העברה"). הועברנו דרך מקום נידח שלפי מיטב זכרוני נקרא סווירניה-דז'וינה (SEVERNYY DEJVINA) העמיסו אותנו על גבי מעין רפסודה ענקית- אסדה (BARGA) ששימשה להעברת עצים. היה כבר חודש ספטמבר והכפור הגיע במקומות אלה ל-30 מעלות מתחת לאפס.

 

הנסיעה נמשכה 10 ימים, אך יקשה לתאר במלים את הסבל האיום שלנו. האסדה הייתה פתוחה והאסירים שכבו על המשטח הענקי הזה, חלקם רק בלבוש קל לעורם בקור המקפיא. אף אחד מאתנו לא האמין שנישאר בחיים לאחר מסע שכזה. קיבלנו לאכול דגים מלוחים ומים קפואים בלבד. היו אנשים שחלו בדיזנטריה, הקיאו ושלשלו מבלי לקבל כל עזרה רפואית. על האסדה כל אחד היה עסוק בעצמו ולא יכול היה להושיט עזרה לאחרים. לבסוף הגענו למחנה מס' 18  שהיה ביער גדול הנמצא במרחק כ-320 ק"מ דרומית לים הצפוני, במעמקי האזור הענקי הנקרא קומי אסס"ר KOMI A.S.S.R) ). היה זה מחנה מעבר לאסירים שהועסקו בבניית מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית.

 

KOMI- A.S.S.R.

 

עם הגיענו הייתה לנו הרגשה נהדרת- חשבנו שהנה הנה הגיע הקץ לסבלנו. אני זוכר שעמדנו, מאות אסירים, מחוץ למחנה והמתנו שיכניסו אותנו, אך במחנה לא היו מוכנים עדיין לקבלנו. נשארנו שעות רבות בחוץ, בקור המקפיא של הטונדרה (הערבה הסיבירית). אסירים מנוסים החלו לקושש עצים ולהעלות מדורות ובהדרגה החלו להיווצר מעגלים של מאות אנשים סביב כל מדורה. בינתיים הלילה הולך וקרב, הקור והרוח המקפיאה מתגברים וכך עוברות שעות על שעות ואנו עדיין מחכים ביער. הציפייה לכניסה למחנה נמשכה יומיים. אנשים חלשים וחולים החלו ליפול ולגווע. והאווירה הייתה קשה מאד. כאשר גברה ההתמרמרות בין האנשים, החלו אחדים לנסות ולפרוץ את שער המחנה ואז נכנעה הנהלת המחנה ופתחה את השערים. התחלנו לרוץ פנימה בבהלה, דורסים אחד את השני.

 


דרך היסורים

 

במחנה היו רופאים שבדקו ופינו את החולים לחדרי החולים. במחנה היו 3 בתי חולים והוא שימש למעבר ולאשפוז של אסירים חולים מבין אלו שעבדו בבניית גשר באוכטה (UKHTA) ופצ'ורה (PECHORA- על נהר הפצ'ורה). ממחנה 18 נשלחו אסירים לעבוד גם בוורקוטה, הנמצאת בחלק הצפוני והקר ביותר של סיביר. מכיוון שמצב הרגליים שלי החמיר במשך המסע באסדה ובקושי יכולתי לצעוד על רגלי, הרופאים בדקו אותי והחליטו שצריך להכניס אותי מייד לאחד מבתי החולים, אך מכיוון שמנהל המחנה התנגד הגעתי לבסוף לאחד מצריפי החולים ה"מחלימים". צוות הרופאים במחנה היה מבין האסירים.

 

זכור לי במיוחד אחד מהם, ד"ר שרגל, היה יהודי שנידון ל-10 שנות מאסר בעוון פעילות ציונית. הוא הסביר לי שהנהלת המחנה נמצאת בידי אסירים פליליים וביניהם אנטישמים ופושעים מחוסרי השכלה השולטים ללא מיצרים על המחנה. גם צריף החולים לא היה מוסק ולא ניתן היה להתקלח, בימים מסוימים הגיע הקור ל-55 מעלות מתחת לאפס והתנאים היו איומים ובלתי אנושיים.

home

 

פרק ז'

החיים במחנה העבודה

 

לאחר מספר ימים ציוו גם עלי לצאת לעבודה. האסירים היו יוצאים לעבודה כל יום בשעה בחמש בבוקר, בחושך מוחלט. היו מעירים אותנו בצעקות, נותנים לנו את מנת האוכל היומית, 600 גרם לחם ומוציאים אותנו ליער, לעבודה. ביציאה משער המחנה היו נותנים מרק. רבים עשו את עצמם חולים וניסו להתחמק והשומרים היו יוצאים לחפש אותם. בשער היו מצטופפים אלפי אסירים ומחכים כשעתיים בכפור המקפיא, עד שיגיע האסיר האחרון. המחזות היו קשים ביותר, אנשים שכבו על השלג ובכו והתחננו למעט חום. לבסוף היו מגיעים שומרים חמושים בנשק אוטומטי ומלווים בכלבים, שהיו מוציאים אותנו לצעדה של כ-10 קילומטר עד היער. במשך הצעידה, המרק שקיבלנו קפא והיה לקרח. ביער חולקנו לקבוצות, כמה מאות אסירים בכל אחת והיינו אמורים לחטוב עצים. האנשים היו כבר חלשים וחולים, הדלקנו מדורות ענקיות כדי להתחמם. כמובן שעבודה ממשית לא ניתן היה לעשות במצב כזה ורק העברנו את הזמן כמה שניתן. עבדנו ביער מספר שבועות בתנאים בלתי אנושיים. למרות שלפי החוק אסור היה לעבוד כאשר הטמפרטורה בחוץ נמוכה מ-52 מעלות, היו ימים שהטמפרטורה ירדה ל-35 מעלות מתחת לאפס. האסירים עבדו בבגדים שהביאו אתם, בלי שקיבלו בגדים חמים או נעליים מתאימות לתנאים במקום. הסבל היה כה קשה שהחלטתי שלא אוכל להמשיך כך ואני חייב לנסות ולמצוא מוצא ולהתחמק מהעבודה ביער. להפתעתנו החליטו ביום מן הימים שהגיע הזמן שנתרחץ. הובילו אותנו לבית מרחץ ענקי, מעלה אדים וקיבלנו קערית קטנה עם סבון. הרחצה עצמה ארכה מספר דקות ושוב צריך היה ללבוש את הבגדים המלוכלכים ולחזור לצריף. בבית המרחץ הצלחתי לחטוף שיחה עם יהודי בשם קאופמן שסיפר לי שנתן את חולצתו למנהל העבודה הרוסי והצליח לקבל עבודה כסניטר (אח) בחדר חולים. בביקורי השני בבית המרחץ הצלחתי להתיידד עם המנהל האוקראיני וסיפרתי לו את קורותיי. הוא ריחם עלי והסכים לקבל אותי לעבודה בבית המרחץ. העבודה הייתה כרוכה בסחיבת חביות גדולות מבאר מים שהייתה מצויה במרחק כ-100 מטר מבית המרחץ. שני אנשים היו נושאים את החביות על הכתפיים עם מוט מיוחד. הסכמתי לקבל את העבודה מתוך חוסר ברירה, כי ידעתי שלא אוכל להחזיק מעמד ביער. למרות העבודה המפרכת, החום ששרר בבית המרחץ והאפשרות לקבל מנה נוספת של לחם היו עבורי ממש גן עדן. היו אלה עבורי הימים היפים ביותר במחנה.

 

האחראי לבית המרחץ, אסיר פוליטי בשם קרבצ'נקו, הציע לי לפנות לד"ר שרגל ולבקש את עזרתו וכך עשיתי. נכנסתי בערב אחד לבקתה בה גר והתיישבתי על הכיסא. הדוקטור סגר את החלונות ונעל את הדלת ואז סיפר לי שהוא חשב הרבה איך לעזור לי, אבל מצבו מאד עדין מאחר והנהלת המחנה נמצאת בידי פושעים פליליים ואנטישמיים ואלו עלולים לגלות את זהותו היהודית ולהעניש אותו אם יעזור לי. הוא סיפר לי שמגיעים לבית החולים אנשים עם מחלות קשות ביותר ולעומתם מצבי נחשב טוב.

 

ד"ר שרגל הפציר בי לספר על התנועה הציונית בפולין וניחם אותי שביום מן הימים אזכה להגיע למחוז חפצי. למחרת הגיעה הוראה להכניס אותי לבית החולים, שם נשארתי כעשרה ימים. תוך כדי כך התחלתי לעזור בבית החולים. הייתי קם בארבע בבוקר להבעיר את התנורים בחדרים ולהשיג עצים להסקתם. לאט לאט התרגלו לראות אותי שם וקיבלו אותי לעבודה כאח מן המניין. גרתי בצריף מיוחד של האחים ואנשי הסגל הרפואי האחרים. היה זה צריפון קטן ומוסק ובו דרגשים בכמה קומות. עבדתי בחדרי החולים ושם ראיתי מחזות קשים מאד.

 

אנשים במחנה ירקו דם לילות וימים. היו אנשים עם מחלות מדבקות שונות, ביניהם אנשים שהשתייכו למנהלה של המחנה ונדבקו במחלות מין כתוצאה מביקורים במחנה ששכן בסמוך למחנה שלנו. במחנה שררה תחושה של חוסר בטחון מוחלט לגבי העתיד, מדי יום היו לוקחים אנשים כדי לשלוח אותם לצפון לעבודה. האסירים חיפשו כל דרך אפשרית כדי לשחד את הממונים בחולצה, נעלים או חפצי ערך ולהימלט מהמשלוח. באותו הזמן הגיעו אלינו אסירים חולים שהגיעו מהמחנות הצפוניים, כמו המחנה בפצ'ורה, שם בנו גשר על הנהר הקפוא. רבים מאד חלו במחלות קשות תוך כדי עבודת הפרך הקשה. הרגשתי שהדרך שלי לשרוד ולא להיכנס למשלוחים הייתה להמשיך ולעבוד ללא הפסקה כדי להוכיח את יכולתי, וכך גם עשיתי. היו ימים בהם עבדתי 63 שעות ברציפות.

 

זכור לי חולה, אסיר יהודי שהיה עורך דין מכובד בפולין והתברר לי שהיה אחד מפטרוני פלוגת ההכשרה של ה"קיבוץ" שלנו בוורשה (קיבוץ "מסד"). האיש סבל מהתקפים קשים של פחדים ופשוט סירב בתוקף לאכול. בשעות הפנויות מעבודה ישבתי על ידו, דיברתי אתו והחזקתי אותו על הידיים, אך הוא הלך ודעך במשך מספר שבועות עד שנפטר. כדי לחלוק לו כבוד אחרון נטלתי את גופתו, שהייתה קלה כשל תינוק, ונשאתי אותו אל חדר המתים. היה זה בלילה ופחדתי שמישהו יתעורר ויגלה אותי. הלילה היה בהיר, כמו כל הלילות בסיביר, וכך צעדתי כמה מאות מטרים אל מחוץ לבנין ושם הנחתי את גופתו. למחרת הגופה כבר לא הייתה שם. לנפטרים במחנה לא היה קבר ולעולם לא ניתן לדעת ומתי נפטרו והיכן הם קבורים. הודות לעבודתי המסורה זכיתי לעלות בדרגה וכאשר האדמיניסטראטור של בית החולים נשלח לצפון, קבלתי את מקומו. תפקידי היה לדאוג לאוכל, לניקיון ולאספקה השוטפת. בצוות היו גם הם אסירים אשר עשו מעל ומעבר ליכולתם כדי לתת טיפול טוב לאסירים. האמצעים היו דלים ביותר, התרופות מעטות והמכשירים בסיסיים בלבד, אך הצוות עבד בהקרבה בלתי רגילה. הבעיה העיקרית הייתה הניקיון.

 

בבית החולים לא היו מקלחות והיינו צריכים לשאת גם את החולים הקשים ביותר לבית המרחץ שהיה מצוי במרחק מסוים מהבניין. החיים במחנה היו מנותקים לחלוטין מן העולם החיצון. כאסיר דאגתי רק למה שקורה היום, לקום  בבוקר, לדאוג לאכול לשובע, להתחמק מגזרות שונות שהוטלו עלינו ולהישאר תמיד בריא. אנשים שחלו הסתובבו במחנה נפוחים מרעב וחיטטו חיפשו מזון בפחי האשפה שמאחרי המטבח.

home

 

פרק ח'

זיק של תקווה

 

והנה, בתוך המציאות הנוראה הזו התרחש יום אחד אירוע שהחזיר לי בבת-אחת את התקווה. כמו בחלום ניגש מישהו והושיט לי מעטפה ובה מכתב. היה זה מכתב מארץ ישראל ובתוכו תמונתה של בתי. אביבה אשתי, כתבה לי שבתנו נולדה ב-16 לנובמבר 1938 והיא מתפתחת יפה. רק אז נודע לי לראשונה ששמה של בתי הוא - אילנה. היא הייתה אז בת שנה וחצי וצולמה כשלראשה חבוש כובע אוסטרלי רחב שוליים (של חיילים שהיו אז בארץ). קשה לתאר איזו התרגשות אחזה בי למראה המכתב והתמונה.

 

אביבה כתבה שכל החברים בקיבוץ מחכים לבואי. היה זה המכתב היחידי שהגיע במחנה הזה למישהו מיוצאי פולין. אסירים, חברים, באו לחבק ולנשק אותי ולברך אותי על מזלי ומייד החליטו לערוך לי מסיבה. המכתב הזה החזיר לי את יצר החיים ונתן לי להבין שיש אנשים יקרים שאני חייב להמשיך ולחיות עבורם. המכתב הבודד הזה נתן לי אומץ ותקווה להינצל מהתופת של המחנה בסיביר ועם התקווה הזו המשכתי לחיות כל יום ויום. במשך הזמן קיבלתי גם גלויה מביאליסטוק ובה התברר לי שאחד מאחי, אלי, וחלק ממשפחתו נשרפו חיים על ידי הנאצים יחד עם עוד 2000 יהודים בבית-הכנסת הגדול.

 


אלי וורשבצ'יק (תמונה מ-1937) 


עקיבא ושני אחיניו נוחם ואפרים, נספו באושוויץ

 

כן נודע לי שני אחי האחרים עזבו את וורשה ונדדו בברית המועצות. הם נשלחו לכפרים בהם מותר היה להם לחיות כאנשים חופשיים, אך אסרו עליהם לעזוב את הכפר. קיבלתי גם ידיעה שאחד מאחי (יוסף?) נמצא בארכנגלסק (ARCHANGELSK) וממנו נודע לי שאחי השני (נתן) נמצא באזור הנמצא במרחק  כ-100 ק"מ מהמחנה שבו הוחזקתי. רציתי מאד לחפש דרך ולהגיע לאחי, אך איך עושים זאת? יום אחד שמעתי שמארגנים משלוח של אסירים לאזור בו ידעתי שאחי עשוי להימצא. בתמימותי חשבתי שאם אגיע לאזור זה, יתאפשר לי לפגוש אותו. לאחר המלחמה הבנתי שגם אם הייתי בסביבתו, הרוסים לא היו מאפשרים לי לצאת מהמחנה ולפגוש אותו.

 

פניתי לד"ר שרגל והודעתי לו שהחלטתי להצטרף למשלוח. ד"ר שרגל אמר לי: "האם יצאת מדעתך?, הרי קיבלת תנאים שאף יהודי לא היה חולם לקבל במחנה הזה!, איך עולה בדעתך לעזוב את כל זה עכשיו?". עניתי לו: " אני יודע זאת ואני גם מעריך מאד את כל מה שעשית למעני, אבל מכל משפחתי נשארו לי רק שני האחים האלה ואני חייב למצוא דרך להיפגש אתם". פניתי למנהל המשלוחים והודעתי לו שאני רוצה להצטרף למשלוח.

 

יצאנו כ-600 אסירים וצעדנו ברגל כחמישה וחצי קילומטר, למחנה אחר שהיווה מקום ריכוז לקראת העלייה לרכבת. שם התברר לי שהמשלוח יוצא לכיוון אחר לחלוטין, הרחק מהמקום בו ידעתי שבו נמצא אחי. הבנתי שהכנסתי את עצמי לצרה גדולה והתחלתי לחפש דרך להיחלץ. בזמן הציפייה להגעת הרכבת הקמנו להקה מאולתרת והתחלנו לשיר שירים ולרקוד. בצד עמד אסיר, אחד ממנהלי התחנה, אשר הבחין שאני יודע לשיר שירים באידיש וביקש מני לשיר עוד משירים אלה.

 

היה זה בחור צעיר, כבן 22, מעיירה יהודית באוקראינה. הוא לקח אותי הצידה וביקש שאשאר לעבוד בתחנה. כמובן שקפצתי על המציאה בהתלהבות והוא הוציא אותי מרשימת המשלוח.

 

בשעות הערב התפנו אחרוני האסירים ואני נשארתי, שמח למזלי הטוב וכמעט מאמין שכוח עליון כלשהו עוזר לי להישאר בחיים. הצעיר, ווסילי היה שמו, לקח אותי לחדרו ואירח אותי בחביבות רבה. הוא כיבד אותי באוכל טוב, ישב אתי, הראה לי תמונות וסיפר לי על חייו. הוא כבר השלים ארבע או חמש שנות מאסר ונחשב כאסיר וותיק ולכן קיבל עבודה אחראית. ווסילי הציע לי לעבוד במטבח של התחנה ואכן למחרת נשלחתי למטבח, שם פגש אותי הטבח הראשי ששאל אותי מה אני יודע לבשל. עניתי שאין לי כל מושג על בישול ולא נראה לי שאוכל לעזור בדבר כלשהו.

 

לאחר ניסיונות שונים הטבח נואש ממני ושלח אותי לווסילי בחזרה. לבסוף בעזרתו של ווסילי נשלחתי לעבוד כמרכזן במרכזיית הטלפונים של התחנה. עבדתי בעיקר בלילות, כאשר היו מגיעות שיחות רבות מכל התחנות באזור. אמנם למדתי כבר רוסית, אך קשה לי היה לשלוט בשפה באופן מוחלט ולהסתדר עם כל העומס של השיחות והצעקות. מעניין שחלק מהשיחות שקיבלתי היו בנושאים סודיים הנוגעים למשלוחים של אסירים, אך כנראה לאף אחד לא היה אכפת שאסיר כמוני יושב ושומע אותן. בשעה 7 בבוקר הייתי מגיע למנהל המחנה ומוסר לו את ההודעות שקיבלתי במשך שעות הלילה. הרגשתי מאד לא נוח בעבודה זו ופחדתי שאדע דברים שאסור לי לדעת, דבר שיסבך אותי אחר כך.

 

לאחר זמן מה נודע לי שבמחנה ישנה מתפרה בה מתקנים את בגדי האסירים, למרות שבחיי לא תפרתי אפילו כפתור, ביקשתי מווסילי שיסדר לי עבודה שם. הגעתי למתפרה והוצגתי בפני המנהל, אסיר יהודי כבן 38, שקיבל 10 שנות מאסר בגלל מעילה בכספים. הוא הבחין די מהר שאינני יודע לתפור ובאחד הימים הכניס אותי לחדרו ושם סיפר לי על יהדותו והקשיב לסיפור חיי. היה זה זמן קצר לפני פסח והוא הוציא ממקום מחבוא חבילה קטנה של מצות וסיפר לי שהוא מנסה בכל הזדמנות לשמור על מצוות המסורת היהודית. למרות שזה כמעט ולא ניתן במסגרת החיים במחנה. דאגתי מאד שלא אוכל להמשיך ולעבוד במתפרה, מאחר והעבודה מחייבת עמידה במכסות (נורמות), אך הוא הבטיח שידאג לחפות עלי. כך המשכתי בעבודתי במתפרה במשך מספר חדשים. למדתי לעבוד במכונות התפירה וגם לתפור ביד. המתפרה שכנה בצריף גדול ממדים ששרצו בו חולדות ענקיות, ואלו היו מתרוצצות על הקורות מעל לראשינו כמו ציפורים ענקיות, אך אף אחד לא התלונן.  היה זה מקום חם  וטוב ובו חיינו למעשה כל הזמן. עם סיום העבודה היינו מסדרים לעצמנו מקום לישון, מתרחצים ומכינים את עצמנו לשינה.

home 

 

פרק ט'

המלחמה מגיעה לרוסיה

 

ב-22 ביוני 1941 כינסו את כולנו בחצר. היה זה יום יפה, שטוף שמש ונעים. הוליכו אותנו כ-10 קילומטר מחוץ למחנה, לתחנת רכבת, שם היינו צריכים לפרוק רכבת עם אבנים. באמצע העבודה התייצב מנהל התחנה, מלווה בקצין בעל דרגה גבוהה, אשר הודיע לנו שהנאצים התקיפו את ברית המועצות והוכרזה מלחמה על גרמניה. הוא חזר ואמר שמכיוון שכולנו, אזרחי בריה"מ ואזרחי מדינות אחרות כאחת, נידרש לשאת בעול המלחמה האכזרית. התגובות בקרב האסירים היו מעורבות. היו רבים, כמו האסירים האנטי-סובייטיים מבין הפולנים הנוצרים, ששנאו את המשטר הבולשביקי (הסובייטי) וחיכו להזדמנות שהנאצים יפלשו לבריה"מ וישחררו אותם. אני קיבלתי את הידיעה בתחושה קשה של חרדה, מאחר וקיבלתי בתנועה חינוך סוציאליסטי והאמנתי בערכים שבריה"מ מייצגת. חזרנו למחנה והמשכתי לעבוד במתפרה במשך זמן רב. הייתה תחושה של מתח באוויר ועבדנו שעות ארוכות, 12 עד 14 שעות ביום.

 

רציתי לספר קצת על האסירים במחנה בסיביר. היה זה ערב רב של אסירים מלאומים שונים, מכל רחבי אסיה ואירופה. זכורים לי 4 סינים שהיו מסתובבים במחנה, שני מבוגרים גבוהים ורזים ושני ילדים בני 8 ו-10 שניסו לעבור את הגבול ממונגוליה ונתפסו בשנת 1938. היו גם שני מהנדסים גרמנים שנשלחו למחנה בשנת 1937. אסיר אחר, בולגרי שבא לבריה"מ ב-1937 כנציג לוועידה קומוניסטית הוגלה לסיביר ולא הוחזר לארצו. הוא נפטר בבית החולים בו עבדתי. מעבודתי ביער בחטיבת העצים זכור לי במיוחד כומר אוקראיני, מחסידי אומות העולם, שנשפט ל-10 שנות מאסר על הפצת הדת. הוא היה כבר בן 60 זקן, לבוש סחבות, והיה מעודד כל אחד שכשל והתקשה בעבודה. היו אסירים רבים מאסיה התיכונה, אוזבקים למשל. גם אלו נשפטו לתקופות קצרות, 3 שנים, היו חייבים לנסוע במשך חודשים ולעבור מרחקים של עד 9000 ק"מ כדי להגיע למחנות בסיביר. אלו סבלו קשות מהקור והיו רבים מביניהם שפשוט "נעלמו" בין לילה.

 

כמעט לא היה לאום שלא היה מיוצג בין האסירים. קבוצה מיוחדת מבין האסירים היו הקצינים הפולנים. עם הקצינים הללו נפגשתי רבות בעת שהייתי בתפקיד האדמיניסטראטור של בית החולים. הקצינים הפולנים היו אנשים גאים ששמרו על זהותם הלאומית ודרשו זכויות כאסירי מלחמה לפי אמנת הצלב האדום. הם סרבו לצאת לעבודה בטענה שזו השתתפות במאמץ המלחמתי של בריה"מ. לא תמיד הסכמתי עם דעתם, בפרט שבהזדמנויות שונות הם הביעו דעות אנטישמיות, בנוסף לעמדות האנטי-סובייטיות הקיצוניות שלהם. למרות זאת, בתפקידי כאדמיניסטראטור, התחברתי אליהם וניסיתי לשמור על אובייקטיביות. הם הזמינו אותי למסיבות שלהם ונהגו בי בחברות.

home

 

פרק י'

השחרור מהמחנה

 

בתקופה זו, חודשי יוני-יולי שנת 1941, נפוצו שמועות שממשלת פולין הגולה, בראשות הגנרל סיקורסקי, חתמה על הסכמים עם הממשלה הסובייטית לפיהם ישוחררו כל האסירים הפולנים בקרוב. ואכן, ב-13 באוגוסט 1941 הודיעו לנו רשמית שאנו חופשיים ונוכל ללכת לאן שנרצה. כמובן שקיבלנו את הידיעה בהתלהבות רבה, אם כי ידענו שהמלחמה עם הנאצים רק החלה וצפויים לנו זמנים קשים ביותר. הועברנו למחנה ארעי, שם גרנו כחודש ימים. בינתיים החלו שוב ימי הקור והשלג. כל אחד מאתנו קיבל תעודה של אזרח פולני, "מצרך" מבוקש ביותר בבריה"מ של אותם הימים. נקראנו למנהל המחנה ובמשרדו הייתה תלויה מפה ענקית של המדינה.

 

במשרד ובחוץ היו עשרות אסירים משוחררים ונאמר לנו שנוכל להגיע כמעט לכל מקום שנבחר. כל אחד מאתנו חיפש לעצמו מקום בו יוכל לחיות בביטחון, רחוק ככל האפשר מן החזית. מובן מאליו שאני, כמו גנב החוזר תמיד למקום הפשע, חשבתי רק על דרך להגיע לארץ ישראל. בלבי תכננתי למצוא מקום קרוב ככל האפשר לגבול האירני, קרוב ככל האפשר למזרח התיכון. מייד נאמר לי שדבר כזה אינו בא בחשבון מאחר והואשמתי כבר בחציית גבול בניגוד לחוק. אמרתי: "איך ייתכן שאתם מציעים לי להגיע לכל מקום ואז אתם מונעים ממני לבחור?" לבסוף בחרתי להגיע לקזחסטן אשר בדרום ברית המועצות. יחד עם עוד מספר חברים מהמחנה יצאנו לדרך, הפעם כבר ברכבת נוסעים. הייתה זו ממש רכבת פאר לעומת הקרונות המזוהמים בהם הגענו למחנות סיביר הצפוניים. קיבלנו תלושים ללחם ומזון ומאתיים רובל להוצאות שונות.

 

לאחר טלטולים רבים הגענו לצ'קאלוב ((CHKALOV, אשר בקזחסטן ושם מצאנו את עצמנו מחוסרי כל, ללא כסף ומזון. חיפשנו דרך להרוויח מעט כסף ומכיוון שנמצאנו באזור תחנת הרכבת הצעתי לחברים להיות סבלים ולשרת את אלפי האנשים שהסתובבו בתחנה. עבדנו קשה ותוך מספר שעות הצלחנו לאסוף כ-600 רובל.

 

יכולנו להמשיך בכך עוד ועוד, אך הסבלים המקומיים איימו עלינו שיעשו בנו שפטים אם לא נסתלק מהמקום. קנינו שק של לחם. זה הדבר הראשון שחשבנו לעשות כדי להתקיים. רכבות הנוסעים כבר יצאו ונאלצנו לחכות מספר ימים, עד שהגיעה רכבת משא ("שלון") שהובילה פליטים לאסיה התיכונה.

 

הנסיעה ברכבת הפליטים הייתה חוויה קשה שלא אשכח. ברכבת נסעו אנשים שהצליחו להיחלץ ברגע האחרון ממקומות אשר נכבשו ע"י הצבא הנאצי. רובם של הפליטים יצאו ללא כל, בעיקר יהודים שהיו מאושרים מכך שהצליחו לצאת בחיים. האספקה בדרך הייתה מאד לא מסודרת. בחלק מהמקומות בהם עצרנו לא היה לחם וגם כאשר היה,  לא כדאי היה להסתכן בעמידה בתור, מאחר ולרכבות לא היה לוח זמנים מסודר. מי שהחמיץ את הרכבת עלול היה להישאר ימים רבים בתחנה. כך קרה פעמים רבות שמשפחות שלמות הופרדו בדרך ומצאו את יקיריהם רק בסוף המלחמה. אחרים בחרו לא לאכול ולהישאר עם המשפחות. אנחנו היינו חופשיים לרדת ולחכות בתור ללחם ומים  ואילו את שק הלחם שלנו חילקנו בין האנשים ברכבת. בדרך קרה יותר מפעם אחת שאיחרנו את הרכבת שלנו, אך עלינו על הרכבת הבאה והמשכנו בדרכנו.

 

בסוף מסע שארך ימים רבים הגענו לאותה עיירה בקזחסטן שאליה קיבלנו אישור להגיע (את שמה אינני זוכר...). התברר לנו שזוהי עיירה קטנה ואין הרבה מה לעשות שם. ניגשנו אל המשטרה החשאית במקום (נ.ק.וו.ד) וסיפרנו שאכן בחרנו את המקום כי חשבנו שקרובינו נמצאים כאן, אך עתה משלא מצאנו אותם, אנו מעוניינים להגיע לאוזבקיסטן. הקצין לא היה מרוצה מהעניין ואסר עלינו לעזוב את העיירה, אך אנחנו החלטנו בכל זאת להמשיך את דרכנו באחת מרכבות הפליטים. הנסיעה ארכה שמונה ימים ובסופה הגענו לבירת אוזבקיסטן- טשקנט. היה זה בתחילת נובמבר 1941, העיר הייתה הומה מאלפי פליטים שהציפו אותה ממש. ניגשנו אל תחנת המשטרה החשאית והסברנו שהגענו לעיר מכיוון שאנו חושבים שקרובינו נמצאים בה. השוטרים לא הסכימו לשמוע את טיעונינו והודיעו לנו שעלינו לעזוב את העיר תוך 24 שעות, אחרת יגרשו אותנו בלווי משמר חמוש.

 home

  

פרק י"א

חיים חדשים בקולחוז

 

מכיוון שלא היו לנו תעודות שהייה, אסרו עלינו ללון בבית מלון או באכסניה ולכן יצאנו שוב לתחנת הרכבת שם סידרנו לנו מקום לשינה. בבוקר קמנו רועדים מקור הלילה, רעבים ומלוכלכים. בתחנה התאספו נציגים של קולחוזים (כפרים שיתופיים) מהסביבה שהודיעו שהם מחפשים אנשים לעבודה ומוכנים לקבל כל אחד. הצטרפנו בשמחה לקבוצה גדולה של פליטים ועלינו על עגלה שהסיעה אותנו לקולחוז. הדבר הראשון שעשו כאשר הגענו למקום היה לפזר כל כמה עשרות מאתנו לחדר גדול בו התפשטנו וערכו חיטוי (דיזינפקציה) של גופנו ושל הבגדים שלנו. אני התמניתי לנציג הפליטים והוצגתי בפני יושב ראש הקולחוז. אמרתי לו שאנו רעבים ובקשתי שייתן לנו אוכל, אך הוא הודיע לי שמי שאינו עובד לא מקבל אוכל... עזבתי את המקום ונסעתי לעיירה סמוכה כדי להתקשר לוועד האזורי ולהודיע שאין מאפשרים לנו לאכול. כאשר חזרתי נודע לי שחברי קיבלו בינתיים אוכל וכך התחלנו את תקופת עבודתנו בקולחוז.

 

עיקר העבודה בקולחוז הייתה בקטיף של כותנה. תנאי העבודה היו פרימיטיביים ביותר, צעדנו עם שקי בד קשורים על הצוואר וליקטנו את הכותנה. בין העובדים היו חיילים ואנשי עיר שלא היו רגילים לעבודה פיזית ולא יכלו להגיע למכסה היומית הנדרשת. השלמנו עם העובדה שנצטרך להסתגל ולהישאר במקום הזה עד תום המלחמה.  הראשונה היה מספיק לחם או פיתות לאכול, אך בהמשך, עקב המלחמה, הוכרז על קיצוב בבריה"מ והתחילו לחלק לנו מנות של 400 גרם ליום בלבד.

 

 החורף החל מתקרב ולחברי הקולחוז חילקו הקצבה של תוצרת חקלאית וקמח לקראת החורף. לנו לא התכוונו לתת אספקה זו, אלא על סמך הספק העבודה של כל אחד והדבר גרם להתמרמרות רבה.

 

פניתי לוועד האזורי בתלונה חריפה והצבעתי על כך שהאנשים רעבים וממורמרים. מסתבר שבקולחוזים אחרים, פחות מוצלחים משלנו, חילקו אוכל בשפע ללא קשר עם הספק העבודה. הקולחוז שלנו היה מרוחק ומבודד, כ-50 ק"מ מהגבול עם סין, והיה חשש שאנשים יברחו ככל שהמצב ייעשה קשה יותר. כאשר באמת החמיר המצב, עברתי עם חברים מבית לבית והצענו את עצמנו לעבודות תמורת קערת מרק או לחם. עם כניסת החורף קיבלנו בקתה (קיביטקה) עם גג מחמר ששימשה כמחסן בתקופת הקיץ. קיבלנו שמיכות צמר ענקיות, קרועות אמנם, אך הם הצילו אותנו.

 

את ליל הגשם הראשון לא אשכח. מכיוון שלא דאגנו לצפות את הגג בחמר הוא החל לדלוף בעצמה שהלכה וגברה. שמנו את כל הכלים שהיו ברשותנו, אך הגשם המשיך בזעף ובאמצע הלילה חשנו שהתקרה עומדת ליפול על ראשנו. עזבנו בריצה את המקום ורצנו אל מחסן ששימש לאכסון כותנה. היינו רטובים עד לשד עצמותינו וברכנו את עצמנו שנכנסנו אל המקום, שהיה חם ונעים. השומר ניסה לגרש אותנו משם כי חשש שאנו שודדים, אך לבסוף התרצה והשאיר אותנו עד הבוקר.

 

שוב פנינו ליושב ראש הקולחוז והתלוננו על תנאי המחיה, אך דבר לא עזר. נשארנו באותה בקתה הרוסה למחצה ועבדנו קשה כדי לסדר אותה למחיית בני אדם. התקנו חלונות ודלתות והעמדנו במרכז החדר תנור לבנים שהפיץ חום נעים והיינו מבשלים עליו ארוחות חמות.

 

בתקופה ההיא הגיעו אלינו שמועות שמרכזים טרנספורטים לנסיעה לכיוון ארץ-ישראל. לא ידענו אם שמועות אלה נכונות, אך החלטנו לצאת, אני ועוד שנים מחברי, לעיר סמוכה, אנדיז'ן (Andizhan), כדי לבדוק את אמיתות השמועות. בעיר לא מצאנו שום ריכוז של יהודים העומדים לעלות ארצה, אך התייצבנו במטה המקומי של הנ.ק.וו.ד עם החבילות, מוכנים לצאת ארצה... קיבל אותנו קצין צעיר, שהיה יהודי. סיפרנו לו שאנו עובדים בקולחוז סמוך ושמענו שיש טרנספורטים (משלוחים) לארץ ישראל. הקצין הסתכל עלינו ברחמים ואמר: "אני בא מהחזית ואני יודע ממקור ראשון מה עושים הנאצים ליהודים בשטחי הכיבוש. אני מציע לכם לחזור למקום שממנו באתם, שם אתם בטוחים ומוגנים. אל תתפתו לשמועות שווא, כי סופכם יכול להיות רע ומר". לא השתכנענו מההסבר, אך הבנו שאנו חייבים לקבל אותו. כאשר הקצין שמע שלא נשאר לנו כסף לחזור לקולחוז, הוציא מכיסו 50 רובל ונתן לנו, כסף שהיה בו די והותר לקניית לחם לנסיעה חזרה.

 

 

היה זה כבר תחילת שנת 1942, רבים מחברי עזבו כבר את הקולחוז יחד עם פליטים אחרים ואני נשארתי לבדי.

כשהייתי מרגיש בדידות נהגתי ללכת לעיירה סמוכה, במרחק של כ-16 ק"מ מהקולחוז, כדי לקרוא בספריה הציבורית. בפעם הראשונה כשהופעתי שם ניסתה הספרנית הראשית למנוע ממני להיכנס. הסברתי לה שאני פליט ומשתוקק לראות עיתון, כי זמן רב לא היה לי קשר עם העולם החיצון. סיפרתי לה פרטים על חיי והיא ריחמה עלי ואמרה: "לא אוכל להכניס אותך לבוש בבגדים כה בלואים ומלוכלכים", אך הסכימה להשאיל לי עיתון בתנאי שאקח אותו הביתה ואחזיר למחרת. כך הלכתי מדי יום מהקולחוז לספריה והחלפתי עיתונים וספרים שעזרו לי להעביר את הזמן. הימים חלפו ובאחד הפעמים, כשהייתי בדרכי לעיירה, עשיתי קיצור דרך ועברתי דרך חווה חקלאית בה מגדלים פרות לבשר. ראיתי שם אנשים יושבים ואוכלים קציצות בשר ושותים חלב. הייתי רעב וחלש ומייד חלפה בי מחשבה לנסות ולהתקבל לעבודה בחווה זו. ביררתי ומצאתי שמנהל העבודה הוא יהודי וביקשתי את העובדים שיפנו אותי אליו. כשנכנסתי פניתי אליו באידיש, אך הוא לא ענה, כאילו שאינו מבין את השפה.

 

למרות זאת סיפרתי לו את סיפור חיי והתחננתי בפניו שייתן לי עבודה בחווה. הוא הסביר לי שהעבודה קשה ביותר ועובדים אצלו רק עבריינים, בעלי עבר פלילי, מכיוון שאחרים אינם מסוגלים להחזיק מעמד בעבודה זו. אמרתי לו שכבר שלוש שנים לא שתיתי חלב ואני מוכן לעשות כל דבר תמורת מזון הגון. בסופו של דבר התקבלתי לעבודה, לתקופת ניסיון, למרות התנגדות ועוינות מצד העובדים האחרים. העבודה הייתה אכן קשה מאד. העובדים התנכלו לי ונתנו לי להרגיש שאינני שייך ל"מעמד" שלהם ובפרט שמוצאי הוא יהודי.

home

 

פרק י"ב

בעיר פרגנה- חיים חדשים

 

באחד הימים קיבלנו הוראה לאסוף כ-2000 ראש בקר ולהוביל לאותם לשחיטה בעיר הראשית פרגנה (Fergana) שהייתה במרחק של יותר מ-100 ק"מ מהקולחוז. בדרך התחלתי להכיר את אופיים האמיתי של האנשים שעבדו אתי. רובם היו פושעים מאורגנים די טוב שידעו לעשות רווחים מהעבודה. היה שם קצין לשעבר שהיה אחראי על חלוקת המזון והיה שוחט את הפרות ומוכר אותן בדרך ובמקומן היה גונב פרות מקולחוזים דרכם עברנו, כדי לשמור על המספר המקורי של העדר.  במקרה אחד שגילו אנשי הקולחוז את המעשה, רדפו אחריו והכו אותו מכות רצח. זה לא עזר הרבה ולאחר תקופת החלמה, חזר והמשיך את מעשיו. הדרך ארכה כ-10 ימים ארוכים וקשים ביותר. כשהגענו סמוך למחוז חפצנו פרצה סערה איומה ואני זוכר איך עבר עלינו לילה סוער וגשום. לא עצמנו עיין כי חששנו שהפרות יתפזרו בשטח ונצטרך לתת את הדין אם נאבד אפילו ראש אחד של בקר.

 

למחרת הגענו לפרגנה (FERGANA), עיר של 60,000 תושבים. עבורי היה זה ממש הלם ללכת ברחובות ולראות אנשים מלובשים יפה, רחובות רחבים ובתים. עברתי על יד מסעדה ובאותו רגע יצאה משם אישה לבושה סינר לבן והרחתי ריחות של תבשילים מעוררי תאבון יוצאים מן המסעדה. שאלתי אותה אם היא תסכים לאפשר לי לבשל את מנת הבשר שהייתה לי והיא הזמינה אותי להיכנס. הייתה זו אישה כבת 60 שבעלה ושני בניה היו מגויסים לצבא. ישבנו לשולחן וסיפרתי לה את קורותיי. היא מאד התרגשה והזמינה אותי לארוחה, שהייתה עבורי ארוחת מלכים. הביקור בפרגנה עורר בי מחדש את התקווה להגיע למקום חפצי. פניתי לאחראי ובקשתי להישאר בעיר, אך הוא סירב ואיים עלי שינקוט באמצעים אם לא אחזור לקולחוז. כאשר חזרנו פניתי למנהל העבודה וסיפרתי לו כמה קשה לי לחיות במחיצתם של פושעים לשעבר. הוא התרשם מדברי והסכים לשחרר אותי מהעבודה.

 

כך מצאתי את עצמי חוזר לפרגנה ומתחיל פרק נוסף בחיי. הגעתי לעיר יחף ולבוש רק בבגדים בלויים ומלוכלכים. ראיתי אנשים לבושים יפה ושמחים ושמעתי בהתרגשות רבה שירים פולניים שכבר מספר שנים לא שמעתי. חיפשתי עבודה ופניתי למקומות שונים. יום אחד, כאשר בקרתי בבית חרושת, ניגשה אלי בחורה צעירה, הסתכלה בי ופרצה בבכי. תוך זמן קצר התברר לי שהיא מכירה אותי עוד מקן התנועה בוורשה (שמה הוא נחמה רימר והיא חיה היום בארץ, בקיבוץ שער הגולן). נחמה סיפרה שהיא נמצאת כשנה בעיר ועובדת ככובסת בבית חולים. מייד לקחה אותי אליה וסידרה לי חולצה נקיה, הראשונה מזה כשנתיים! הלכנו לבית חרושת לכותנה, שהיה מחוץ לעיר ושם היא סידרה לי עבודה כסבל. בבית החרושת היו מקומות לינה לעובדים וקיבלתי כרטיס ללחם. בית החרושת הזה היווה מפנה חשוב מאד בחיי. עבדו בו כ-120 פועלים יהודים-פולנים שהיו מאורגנים מאד. תוך זמן קצר מינו אותי כראש הקבוצה והייתי אחראי בפני הנציגות הפולנית שישבה בעיר. בעיר חיו כ-1000 יהודים. רבים עבדו והתקיימו ומעטים עסקו בספסרות.

 

ביולי 1942 קבלתי לראשונה חבילה מהארץ ובה הודעה שנשלח עבורי סרטיפיקט (רשיון עליה) לארץ ישראל. פניתי מייד לנ.ק.וו.ד ולאכזבתי התברר שהעניין לא פשוט. הם עיכבו את ההחלטה על מתן הרישיון מכיוון שבאותה תקופה הייתה מתיחות בין הממשלה הפולנית, של סיקורסקי, לממשלה הסובייטית ואזרחים פולנים לא הורשו לצאת. המשכתי את עבודתי בבית החרושת, שם עליתי תוך זמן קצר מדרגת סבל פשוט, לאחראי קבוצה (בריגדיר).

 


 עקיבא בפרגנה, דצמבר 1942 (תמונה שנשלחה לאביבה)

 באחד הימים נקראתי למנהל בית החרושת ושם מצאתי איש לבוש אזרחית שהחל לחקור אותי ולהציג לי שאלות שונות בנוגע ל"חזית השנייה" במלחמה. לאחר כחודש קבלתי הודעה שעלי להתייצב במטה הנ.ק.וו.ד בשעה 12 בלילה ל"שיחה". חברי בעבודה ייעצו לי לקחת את בגדי אתי מכיוון שלעתים מי שמזומן לנ.ק.וו.ד אינו חוזר משם. לא חשדתי בכלום ולא חשבתי שיכול להיות להם עניין כלשהו בפועל פשוט העושה את מלאכתו. בנין המשטרה החשאית היה אחד היפים בעיר. היה זה ארמון ממש שהיה בתוך אגם, בו שטו ברבורים וסביבו גן נהדר.

 

במשטרה החשאית הסובייטית היה נהוג שהחקירות נערכות תמיד בלילה, דבר מאד מפחיד. באותו לילה מצאתי את עצמי צועד לבדי במסדרונות הארוכים עד שהגעתי לדלת עץ מפוארת. כשפתחו לי את הדלת גיליתי שם את האיש בלבוש אזרחי שהיה בזמנו במפעל ושאל אותי שאלות. התברר לי במהרה שהאיש הוא חוקר מטעם הנ.ק.וו.ד. הוא החל בשיחה נעימה, אך בהמשך השיחה החל לשאול אותי שאלות על אזרחותי ועל הסיבות שהביאו לשליחתי למחנה בסיביר. הראיתי לו את תעודת השחרור מהמחנה והוא טען שתעודה זו לא שווה כלום והוא אינו מכיר בה. לאחר מכן הראיתי לו את הדרכון הפולני שלי ובו אשרת מעבר לטהרן, פרס. הוא התרגז וטען שאינו מכיר בכלל בממשלה הפולנית, לקח את הדרכון והתעודה והכניס אותם למגירה שלו. הגבתי מייד בחריפות ודרשתי שיחזיר מייד את התעודות כי אין לו כל זכות חוקית להחרים אותן. לבסוף, בשעה 3 בלילה הסתיימה החקירה, התעודות הוחזרו לי ושוחררתי הביתה. התברר לי שבשנת 1942 החלה מתיחות בין הממשלה הסובייטית והפולנית. הסובייטים גם טענו נגד ארצות המערב שבכוונה אינן פותחות ב"חזית שנייה" נגד האויב הנאצי ובכך הן מחלישות את כושר העמידה של רוסיה. חשבתי אז שהחקירה נגדי הייתה כנראה חלק מאמצעי לחץ שהסובייטים הפעילו על אזרחים זרים כדי להשפיע על מדינות המערב להיכנס למלחמה.

 

בעת עבודתי במפעל הייתי אחראי לקבוצה של כ-200 עובדים שארזו חבילות של כותנה כדי להכין אותן למשלוח דרך מיצרי ברינג, בים הצפוני. עשיתי את עבודתי בנאמנות ובמסירות, עבדתי יומם ולילה כדי שהמשלוחים ייצאו בזמן. כל זה נמשך עד תחילת שנת 1943. אני זוכר שביום האישה הבינלאומי, ב-8 למרץ 1943, פנה אלי ראש האיגודים המקצועיים וביקש שאכין תכנית אומנותית לערב.

 

הייתי אחראי לארגון מקהלה של זמרים ורקדנים והתכוננתי לשיר בעצמי, כסולן. בערב נכח קהל עצום של כאלף חמש-מאות איש. התחלתי לשיר שיר באידיש כשלפתע פרצו אנשים מבוהלים לתוך האולם וצעקו שפרצה שריפה במפעל.

 

מייד קראתי לכל האנשים ויצאנו בריצה לאולמות בית החרושת. השריפה הייתה עצומה, השמים היו אדומים מאש ועשן. לילה שלם עמלנו לכבות את השריפה, לא ישנו ולא הפסקנו כדי לאכול וסיימנו רק למחרת בבוקר, בשעה עשר. כל הזמן קיננה בי הרגשה שמשהו כאן אינו כשורה. חזרנו כל אחד למקומו, ניסיתי להירדם, אך לא מצאתי מנוחה. כבר אז החלו לחישות שאולי מישהו מנסה ליצור פרובוקציה, מעשה שיגרום לסובייטים להאשים את הפולנים בבגידה. מספר שבועות לפני כן החלה המשטרה המקומית ללחוץ על אזרחים זרים לקבל עליהם אזרחות סובייטית ושמענו שדבר כזה נעשה בכל רחבי בריה"מ. אזרחים פולניים נחטפו ברחוב והובאו לתחנת המשטרה, שם איימו עליהם. מי שהתנגד לקבל אזרחות נכלא בתנאים קשים ביותר עד שנאלץ להסכים. השריפה הגדולה במפעל גרמה לאנשים רבים לפנות לתחנת המשטרה החשאית ולוותר על האזרחות הזרה שלהם. במשך הימים הבאים נקראו מדי פעם פועלים במפעל לבוא למשטרה ולהיחקר. מכיוון שלי לא קראו, למרות שהייתי פעיל מרכזי במפעל, חששתי שהם מכינים נגדי משהו. מנהלת הבית, שניהלה את רישום התושבים, פנתה אלי מספר פעמים ושאלה איזו אזרחות יש לי, אך אני דחיתי אותה בתשובות ותירוצים שונים. לבסוף היא הודיעה לי רשמית שעד תאריך מסוים אהיה חייב להחליף את אזרחותי ולא אצטרך לעזוב את העבודה במפעל.

 

החלטתי שלטובת העניין עלי "להיעלם" מהשטח לתקופה מסוימת, עד שיעבור זעם. עברו כ-21 יום מאז התחלתי להתחבא ולא יצאתי מהבית והנה הגיע בחור פולני שעבד איתי והודיע לי שיש לי חבילה בבית הדואר. לא היססתי הרבה, לקחתי את תעודת הזהות שלי  ורצתי אל הדואר. שם החתימו אותי על החבילה וביקשו ממני להמתין. לאחר שחיכיתי כרבע שעה הדבר נראה חשוד בעיני. יצאתי החוצה ואז ראיתי מכונית שחורה מתקרבת אלי במהירות. המכונית עצרה ומתוכה יצא החוקר שהכרתי מהחקירה בנ.ק.וו.ד. ניסיתי לפנות על עקבותיי ולברוח, אך הוא הודיע לי שאני עצור ועלי לבוא עמו.

 home

 

פרק י"ג

שוב בידי המשטרה החשאית ...

 

הובלתי אל הבניין המפואר של המשטרה החשאית ומייד לקחו לי טביעות אצבעות והודיעו לי שאני נתון במאסר. הוכנסתי לחדר קטן ובודד, כמו שנותנים שם לאסירים הנמצאים ב"בידוד פוליטי". לכאורה הייתי צריך להיות "גאה" על כך שהושיבו אותי בין אלו שנחשבו כפוליטיים מדרגה הראשונה, אך כמובן שהרגשתי מאד אומלל ובודד. חששתי מאד מבידוד כי עבורי זה היה גרוע מכל מה שעברתי עד כה.

 

היו מקימים אותנו בשש בבוקר ועד שעה עשר בערב אסור היה לשבת על המיטות או לעסוק בדבר כלשהו כמו קריאה והאוכל ניתן בצמצום רב. המשטר הסובייטי נהג ביד קשה מאד באותה תקופה ודיכא כל אדם, ולו החזק ביותר.

 

החקירה הראשונה שלי החלה לאחר חודש ימים של בידוד מוחלט. לאחר תקופה כה ארוכה של ישיבה בתא בודד כל אדם נעשה עצבני וחסר סבלנות וזה עוזר לחוקרים לשבור את רוחו. לחקירה היו מובילים באמצע הלילה. לאחר יום ארוך אתה מחכה כבר לצלצול של שעה עשר בערב, כדי לצנוח על המיטה ולנוח קצת ואז סוף-סוף מגיע הצלצול הגואל ואתה שוכב על המיטה ונרדם לעשר דקות והנה נפתחת הדלת וקוראים לך לחקירה. כך הוציאו אותי מהמרתף המבודד, רעב ועייף והובילו אותי דרך מסדרונות ארוכים ומדרגות אינסופיות עד לקומה העליונה. הוכנסתי לחדר ענקי ושטוף אור, שם ישב איש צעיר ועל השולחן לפניו אוכל מכל טוב. החוקר החל לשאול שאלות רבות, מרביתן ללא כל טעם ותכלית.

 

הרגשתי שאני כדור משחק בו החוקר משתעשע להנאתו. על השולחן היו לחמניות מרוחות בחמאה, עגבניות, נקניקיות וסיגריות טובות. ישבתי שם שעתיים, אולי שלוש והחוקר ממשיך ושואל שאלות שונות שאינן מובילות לכלום ותוך כדי כך אוכל להנאתו בתיאבון רב.

 

בגמר החקירה הוציאו אותי ושוב העבירו אותי דרך מסדרונות רבים עד לחדר "שלי". שוב חשבתי שאוכל לישון קצת בשעות שנשארו עד הבוקר, אך המחשבות מציקות ואי אפשר להירדם. הרגשתי מין ריקנות, לא רק מתוך רעב אלא מתחושת פחד סתום. לאחר שלושה ימים שוב קראו לי לחקירה שנמשכה מ-12 בלילה עד 2 ואחר כך שוב קוראים לחקירה חוזרת, עד שעות הזריחה. כך נחקרתי במשך שבוע. עיקר דאגתי הייתה שאולי איש אינו יודע על העדרי. הדבר היה שכיח בברית המועצות של אותה תקופה. אלפים נעלמו ואף אחד לא ידע לאן.

 

החקירות נמשכו לסירוגין ולאחר שבעה שבועות הודעתי שיותר לא אשתף פעולה עד שלא אקבל הסבר במה מאשימים אותי. כנראה שאיום זה השפיע ובחקירה הבאה קראו בפני את "כתב האישום". לא התפלאתי לגלות שלא היה קשר בין מה שהיה כתוב שם לבין המציאות. הואשמתי בכך שארגנתי מחתרת ציונית בורגנית שפעלה ברחבי המדינה (שהייתה גדולה מכל שטחה של ארץ-ישראל!). בסעיף האישום השני הואשמתי שאני סוכן של הממשלה הפולנית והייתי בקשר עם הנציגות שלה. סעיף האישום השלישי האשים אותי בכך שבחגיגות ה-8 במרץ (יום האישה הבינלאומי) שרתי שירים אנטי-מהפכניים. ההאשמה האחרונה הייתה המגוחכת ביותר, הרי במסיבה השתתפו כ-1500 איש, חלקם יהודים דוברי אידיש שידעו שלשירים ששרתי לא היה שום הקשר פוליטי. היו אלה שירים מתקופת שלום עליכם ומנדלי שעסקו בפשוטי העם ובעיירה היהודית. החוקרים הקפידו לשאול מהיכן לקחתי את השירים ולמה שרתי שירים כנגד המהפכה.

 

חקרו אותי על קשרי עם הנציגות הפולנית ומנהיגים ציוניים שמעולם לא הכרתי. בעיקר שאלו אותי על קשרי עם מנהיג של ה"בונד" בשם ברנשטיין שעד היום אינני יודע מיהו בכלל. ראיתי שאין טעם לשום הסבר, כי החוקרים רצו לקבל רק תשובות המתאימות להם. הזמן חלף והחקירות תכפו והלכו. החוקרים התחלפו כל פעם, לפעמים במהלך אותה חקירה. הבנתי שמנסים פשוט לשבור את רוחי ולהביא אותי לידי הודאה בדברים שלא עשיתי. בכל חקירה אמרתי לחוקרים: " אני יודע שאתם רוצים לשבור אותי ולאלץ אותי לקבל את האזרחות הסובייטית, אך דעתי נחושה להגיע לארץ-ישראל ולהיפגש עם אשתי ובתי ועל זכותי זו לא אוותר לעולם". השתמשתי בנימוק שיש בידי דרכון נסיעה לארץ ישראל, אך הם לעגו לי כי ידעו כבר שממשלת בריה"מ החליטה אז שלא לכבד את ההסכמים שנעשו בעבר עם ממשלת פולין (בראשותו של סיקורסקי).

 

הרגשתי לאחר כל החקירות הממושכות הללו הייתה איומה. האסירים בחדר בו הוחזקתי התחלפו כל הזמן ורק אני נשארתי. התעודדתי מהעובדה שלאחר כל החקירות בכל זאת רוחי איתנה ואינני נשבר.

 

האסיר האחרון שהוכנס לחדרי ניסה להתיידד אתי וסיפר לי על מעילה גדולה שהייתה בבית החרושת, חשתי שהוא הוכנס בכוונה כדי ל"סחוט" ממני וידוי שישמש כאישום נגדי. לאחר שראה שאינני משתף אתו פעולה, עבר למתקפה והאשים אותי שאני כפוי טובה כלפי בריה"מ שהצילה יהודים מהשלטון הנאצי.

 

לאחר שלושה חדשים של חקירות רצופות החלטתי להשתמש בנשק האחרון שנשאר לי והכרזתי על שביתת רעב. חששתי שהדרכון הפולני יכול להיות לי למכשול, אך ידעתי שממה שקיבלו מהחקירות שלי לא יוכלו להעמיד הוכחות שיהיו קבילות במשפט. לא הבנתי מה רוצה הנ.ק.וו.ד. ממני שכל תקופת שהותו בבריה"מ עסק רק בעבודה ובניסיון נואש להישאר בחיים. אזרח סובייטי שישב אתי בתא הסביר לי שלמעשה לכל בסיס של הנ.ק.וו.ד. יש מכסה שהוא חייב למלא ואני נפלתי קורבן לכך. לאחר שלושה ימי השביתה קרא לי מפקד המשטרה החשאית והודיע לי שלא מצאו נגדי דבר ואוכל להשתחרר. הוא גם הזהיר אותי שעלי להחליף את תעודת הזהות שלי, כלומר לקבל אזרחות של בריה"מ. אני זוכר איך ישבתי שם, היה זה בשעות הבוקר, כשבידי כל רכושי: שלוש מנות לחם, חולצה ומכנסיים ומעיל עליון דק.

 

כך יצאתי מהתחנה לרחוב, כשכיכרות הלחם בידי ואני רועד מפחד ככל שאני מתרחק מהבניין האיום הזה . מרוב בלבול ופחד אכלתי את כל הלחם (כ-2 ק"ג) בדרך. חיפשתי את ביתו של ידיד שלי, מהנדס יהודי מקרקוב ודפקתי על הדלת. הוא קיבל אותי יפה, הציע לי אוכל והחל לשאול שאלות על מה שעבר עלי, אך לא רציתי לענות. ביקשתי אותו שייתן לי כמה רובלים כדי שאוכל להסתפר והוא הסכים. כך יצאתי לעשות תספורת ותגלחת וקניתי כמות גדולה של משמשים אותם אכלתי להנאתי. משם פניתי אל בית החרושת בו עבדתי, אך לאכזבתי הודיעו לי שלא יקבלו אותי בחזרה לעבודה. שוב נשארתי ללא מקום לגור בו וכמובן ללא עבודה. פניתי לאכסניה ציבורית שהייתה בעצם "בית תה", כפי שהיה נהוג באוזבקיסטן באותו הזמן.

 

הייתה זו כעין מסעדה עם ריצפת חמר עליה היו פרושים שטיחים מלוכלכים ובעד כמה רובלים ניתן היה לישון שם בלילה. למקומות אלה היו מגיעים אנשי עולם תחתון וגם גנבים קטנים שחיפשו אזרחים עם תעודות זרות כדי לקבל באמצעותם תמיכות שונות או לעזוב את המדינה בזהות שאולה. נשארתי באותו לילה בבית התה וכמעט ולא ישנתי מפחד שיגנבו ממני את הדרכון הפולני. בבוקר הלכתי לסניף הדואר ושם שמחתי למצוא את החבילה עליה חתמתי זמן קצר לפני שעצרו אותי. לא היה קץ לאושרי כאשר פתחתי את החבילה, שנשלחה אלי על ידי אביבה, ומצאתי בה זוג נעלי עבודה, מגבות וסבון. הייתה זו דרישת שלום מרגשת מאד עבורי. מכיוון שלא היה לי כסף החלטתי מייד לגשת לשוק ושם מכרתי את הנעלים בעד 4000 רובל וחלק מסכום זה קניתי נעלים זולות יותר. בסכום שנשאר הצלחתי להתקיים במשך קרוב לחדשים.

 home

 

פרק י"ד

יוצא לחופשי

 

מצבי הגופני לאחר המאסר היה ירוד ביותר. לא היה לי מקום מגורים קבוע ונאלצתי לישון בבית התה. ניסיתי לקבל עבודה אך בכל מקום קיבלו אותי מספר ימים ופיטרו אותי לאחר מכן. חשתי שמישהו מנסה להכשיל אותי במכוון. יום אחד אזרתי אומץ ופניתי לתובע האזורי ודרשתי לשוחח אתו. סיפרתי לו שהייתי עצור במשך כמעט ארבעה חדשים על לא עוול בכפי ובקשתי את עזרתו, אך הוא טען שלא יוכל לעשות דבר. לבסוף הציע לי חבר יהודי שעבד בבית החולים העירוני, עבודה בתור חצרן. תפקידי היה לשאוב מים מתעלות שהיו בצדי הרחובות ולהתיז את המים על המדרכות כדי לנקות אותן. הייתה זו עבודה קשה ובזויה ומעטים הסכימו לעשות אותה. שמחתי לקבל את העבודה כי איתה קיבלתי גם מקום לינה בבית החולים. הקיץ בעיר היה חם מאד, יותר מאשר בארץ. עבדתי מספר חדשים ולאחר מכן קיבלתי עבודה נוספת בהובלת לחם לבית החולים. נהגתי עגלה קטנה עם חמור והייתי יוצא בשעה 2 בלילה למאפיה, מרחק כ-5 קילומטר מבית החולים, שם חיכיתי לסיום האפייה.

 

בזמן ההמתנה אכלתי פרוסות לחם טריות שהיו בשבילי מעדן מלכים. המשכתי לעבוד באותו מקום וחשבתי לי שהלוואי ומצב זה יימשך עד כמה שאפשר- עד שאוכל לעלות לארץ. חייתי בפחד מתמיד מפני חזרה לבית הסוהר הפוליטי, על כל החקירות והדיכוי שעברתי שם.

 

היה זה כבר סוף שנת 1943. ידעתי שקיימת בבריה"מ התארגנות של צבא פולני שייצא לעזור לבנות הברית במלחמתם בנאצים. קיוויתי שאוכל להתגייס לצבא הזה, ובדרך זו להגיע לארץ ישראל, אך נדחיתי בטענה שאינני כשיר מבחינה בריאותית. לי ידוע שהם דחו יהודים רבים, בשל יהדותם ובמקרים מסוימים אפילו בדקו פיזית לראות שיהודים לא מערימים עליהם.

 

לאחר שתקוותי נכזבו החלטתי לפחות להצטרף לארגון תרבותי-פולני ולהשתתף בפעולותיו. במסגרת הארגון היו חוגים בשפה הפולנית ואני ניסיתי את כוחי בחוג הדרמטי, כי קיוויתי שיעלו הצגות באידיש. עבדנו קשה מאד, החוג ערך חזרות כמעט כל יום עד שעות הלילה המאוחרות. אחד הבימאים היה ישראל בקר, שעלה אחר כך לארץ והיה שחקן ב"הבימה" ואחר שנקרא מנסדורף, שחקן להקת ה"ווילנער טרופה".

 

בהופעתנו הראשונה בה העלינו הצגה של שלום עליכם הגיע קהל של כ-1200 איש וההצגות התקבלו בהתלהבות רבה על ידי הקהל היהודי של העיר. במשך הזמן העלינו הצגות נוספות כמו "מאתים אלף", "מרד" ו-" קשה להיות יהודי" של שלום עליכם. לאחר מספר הצגות בעיר התחלנו לצאת לסיורים בערים ועיירות בסביבה, עד שהשלטונות ציוו עלינו להפסיק את ההופעות בטענה שיש בהם שמץ של שוביניזם והדבר הביא למעשה לפירוק הלהקה והפסקת פעילותה. במשך הזמן הוצעה לי עבודה בתור מרכז משק וגזבר של בית יתומים סמוך. המקום היה נעים וקיבלתי חדר לעצמי.

  בפרגנה- אוזבקיסטן, אפריל 1944

 

אחרי מספר חדשים שוב התעוררה בעיה חדשה. מנהלת בית היתומים פנתה אלי וביקשה מדי פעם "להלוות" כספים שהיו שייכים למוסד. היא הייתה חברת המפלגה הקומוניסטית וידעה לנצל את מעמדה כדי לגנוב את רכוש המוסד. מאחר והייתי צריך לתת דו"ח חודשי על המצב הכספי פניתי אליה ודרשתי להחזיר את ההלוואה, אך היא התעלמה ממני ורק לאחר איומים החזירה חלק מהכסף. במקרה אחר השומר הזעיק אותי באמצע הלילה והודיע לי שהייתה פריצה במחסן. נזכרתי שראיתי קודם לכן את המנהלת מסתודדת עם המחסנאי במחסן וכאשר שאלתי מה הם עושים, הם טענו שהם עושים ספירת מלאי. הגעתי למחסן ואכן הייתה חסרה סחורה.

 

הזעקתי את המשטרה אך המנהלת הצליחה ל"הסתדר" אתם בדרך כלשהי ולא הוגשה תלונה נגדה. למחרת פנתה אלי המנהלת ודרשה שאחתום על החסר במחסן. תקופת עבודתי בבית היתומים הייתה טובה. אמנם לא השתכרת הרבה בעבודה זו, אך היה לי מקום משלי והעבודה הייתה טובה. יחד עם החבילות שקיבלתי מאביבה הסתדרתי לא רע, אך התקרית עם מנהלת בית היתומים המחישה לי עד כמה מצבי הוא רגיש. פחדתי שאם תלשין עלי אני עלול למצוא את עצמי בפעם השלישית בבית הסוהר, חשתי שאני חייב למצוא כל דרך כדי לצאת מהמקום ולכן סירבתי לחתום והודעתי לה שהחלטתי להתפטר.

מפת הנדודים 1939-1945

 home

 

 

פרק ט"ו

סיום המלחמה- תקוות חדשות

 

מלחמת העולם השנייה הסתיימה ב-10 במאי 1945. אני זוכר שעמדתי בכיכר העיר פרגנה (FERGANA) בזמן שהרדיו הודיע על סיום המלחמה. השמחה הייתה בלתי ניתנת לתיאור. יחד עם זאת התעוררו בלבנו חששות כבדים לגבי יקירינו שנשארו בפולין. לא ידענו אז את היקף ההשמדה שביצעו הנאצים ולא האמנו שייתכן שיקרו מעשים כה איומים. פניתי לתחנת המשטרה וביקשתי אישור לצאת את ברית המועצות. את האישור קבלתי רק בסוף שנת 1945. יצאתי למוסקבה, כמעט ללא פרוטה בכיס. הקור במוסקבה היה מקפיא עצמות. היו אתי עוד שני חברים ויחד שהינו מחוץ לתחנת הרכבת שם התאספו אלפי פליטים, אזרחים פולניים שרצו לחזור לארצם וגם אזרחים סובייטיים שהיו בדרכם למקומות מושבם.

 

דיברתי עם פליטים שחזרו מקייב ומחרקוב וסיפרו סיפורי אימים על יחס עוין מצד האוכלוסייה הסובייטית באוקראינה. שהינו במקום כעשרה ימים, עד שעלה בדעתנו לפנות לנציגות הדיפלומטית הפולנית במוסקבה כדי לנסות ולקבל עזרה. קיבלנו סכום כסף קטן שבו יכולנו לקנות מעט אוכל.

 

התברר לנו שכדי לנסוע לפולין עלינו לשלם סכום נוסף, שלא היה לנו. הרכבות היו כה עמוסות וצפופות שגם אם היה לך סכום כסף לשלם, כמעט ולא ניתן היה לעלות עליהן. שילמנו שוחד וכך הצלחנו לעלות לרכבת שנסעה ללבוב (LVOV). בעיר סובייטית זו, שהייתה בעבר פולנית, ישבה הועדה שטיפלה באזרחים פולניים שרצו לחזור ונתנה להם דרכונים. המשטה הסובייטית ניסתה לעכב בטענות שונות את המעבר והייתה עוצרת אנשים בטענות שונות. אני פניתי לועדה וקיבלתי את האישור המיוחל. לאחר המתנה  קצרה עליתי סוף סוף לרכבת שנסעה לפז'מישל (PRZEMYŚL), שהייתה תחנת המעבר האחרונה לפולין. כאשר החלה הרכבת לנוע חשתי פתאום הקלה עצומה, הנה בא הקץ לסבל של כל כך הרבה שנים. כולנו חיינו בציפייה שסיום המלחמה יביא אתו שינויי בכל דבר, אך כנראה ששמחתנו הייתה מוקדמת כי כאשר הגענו לפז'מישל שוב חשתי כזר. בפולין בה הושמדו כמעט כל היהודים היה ביטויים גלויים של אנטישמיות כמעט בכל מקום. מטרתי הייתה להגיע לוורשה ומשם להמשיך הלאה, לארץ ישראל.

 

לא ניתן לתאר במלים את מה שהרגשתי כאשר הגעתי לוורשה, ממנה נעדרתי במשך שש שנים. היה זה בסוף שנת 1945. למעשה כמעט ולא הכרתי את העיר בה נולדתי וחייתי כל ימי חיי. את החלק היהודי לא הכרתי כלל, ראיתי רק ערימות- ערימות של אבנים והריסות. ניסיתי להגיע לבית הורי, אך לא היה כל ציון וסימן שמישהו יכול היה להישאר שם.

 

חיפשתי קשר למישהו מהעולם היהודי וכך הגעתי לפראגה (PRAGA) שהייתה רובע חשוב של ורשה, מעבר לנהר הוויסלה, שנפגע פחות מהמלחמה. ניגשתי לבית הוועד היהודי ושם ראיתי אנשים רבים המחפשים את קרוביהם. כל אחד בדק בספרים כדי לוודא שקרוביו נשארו בחיים. מצאתי פרטים על שני האחים שלי, נתן ויוסף, שיצאו לברית המועצות דרך לבוב, בתחילת המלחמה. בחיפושי אחרי קשר עם הארץ הגעתי לקיבוץ שהיה ממוקם באחד הרבעים העשירים של ורשה. בבית היו בחורים צעירים שנאספו על ידי שליחים מכל רחבי פולין הם קיבלו אותי בהתלהבות רבה.

 

משך מצאתי בבית הקיבוץ היהודי מספר אנשים שהכרתי בתקופת התנועה, ביניהם חבר טוב שלי שהיה בין לוחמי הגטו - שלום (סטפן) גראייק. לראשונה שמעתי משלום על מה שקרה בוורשה בזמן המלחמה ועל גורלו של הגטו היהודי. החברים פנו אלי וביקשו שאעזור בתפקידים שונים. במשך כשבועיים הדרכתי את הצעירים ועסקתי בתפקידים ארגוניים שונים, ביניהם ארגון השתתפותנו בהלוויה ענקית בה השתתפו כל תנועות הנוער. בהלוויה, שהייתה רבת משתתפים ומרשימה נקברו עצמות של לוחמים שהיו שייכים לתנועת ה"בונד" ונתלו ביער שליד העיר. בהלוויה זו בא לידי ביטוי שיתוף פעולה יפה בין הזרמים והתנועות השונות. לא אשכח ששמעתי בזמן הצעידה פולנים האומרים "נשארו עוד יהודים, חבל שגם אותם לא הרגו"

 home

 

פרק ט"ז

בדרך לארץ ישראל

 

לאחר שהייה של שלושה שבועות בוורשה נפרדתי מחברי וחזרתי שוב לעיר לודז' (ŁÓDŹ), שם גם מצאתי חיים יהודיים מאורגנים ותוססים. חיפשתי ומצאתי את הקומונה של השומר הצעיר ושם גיליתי להפתעתי חבר שחזר מהארץ ואותו הכרתי עוד לפני המלחמה (שייקה וינר). שייקה מסר לי דרישת שלום מקיבוץ אילון ומאביבה, אשתי.  גיליתי גם שאחי הגדול יוסף שהה בלודז' לפני שהגעתי ועזב את העיר כמה ימים לפני בואי. שייקה הסביר לי את התוכניות הקשורות לפעילות הציונית באירופה של אחרי המלחמה וביקש ממני להצטרף לפעולות ההצלה של נוער יהודי. קיבלתי על עצמי להעביר גדוד של כ-50 נערים ונערות יהודים בדרכים בלתי חוקיות לארץ ישראל.

 

אני זוכר שהמושג "ארץ ישראל" היה עבורי רחוק ולא מציאותי. אז לא ידעתי שהתפקיד שלקחתי על עצמי יימשך כשלושת רבעי שנה. קיבלתי משייקה כסף וקניתי לעצמי ולכל הנערים והנערות נעלים. העברת הקבוצה ביחד הייתה כרוכה בסכנות רבות. בתקופה ההיא הייתה כבר השפעה קומוניסטית חזקה והממשלה הפולנית אסרה על הגירה. החלטנו שנופיע כקבוצה יוונית של פליטים, ניצולי מחנות השמדה החוזרים מצ'כוסלובקיה. עברנו מלודז' לעיר וורוצלב (WROCLAW) ושם היינו אמורים לחכות לשעת כושר כדי לחצות את הגבול. מצאנו שם דירה קטנה והעברנו בה את הזמן. היו אתי עוד שני מדריכים שגם הם היו בדרכם לארץ ויחד העברנו פעולות לחניכים, כדי להכין אותם להכיר את התנועה ואת חיי הקיבוץ. היו לנו הרצאות ופעולות חברתיות. בעיר וורוצלב היו יהודים רבים, ביניהם כאלה שחזרו מבריה"מ והיו בעלי נטייה אידיאולוגית קומוניסטית ברורות. קומוניסטים אלה הצטרפו למסגרת הפוליטית היחידה שהייתה מותרת אז והיא הפ.פ.ר. מפלגה זו התנגדה באופן גלוי לציונות ותמכה באיסור העלייה לארץ ישראל.

 

בתקופת שהייתנו בעיר ארגנו פעילות תרבותית ענפה שכללה מקהלה ולהקה שהופיעה בערבי תרבות במקומות שונים בעיר. אנשי הקהילה פנו אלינו להימנע מלשיר שירים בעברית או שירים שיש בהם קשר לארץ, אך אנו עמדנו על כך שבהופעותינו נכלול את השירים הללו. על אפם וחמתם של אנשי הקהילה והקומוניסטים הופענו באולמות רבים בעיר ובכל מקום הכנסנו שירים חלוציים וניסנו לעורר בקהל את הרגש והגעגועים לארץ.

 

בסוף חודש ינואר 1946 קיבלנו הודעה שעלינו להתקרב עם הקבוצה לגבול הצ'כי. לאחר מספר ימים של הליכה חצינו את הגבול והגענו לבירת סלובקיה- ברטיסלבה (BRATISLAVA), שם נכנסנו למלון ריץ (RITZ) שהיה די עלוב, אך העיקר שמצאנו שם קבוצות יהודיות אחרות ובפרט קבוצת חברים שהייתה מיועדת לקיבוץ העוגן ומהם באו המדריכים שהיו צריכים להמשיך עם הקבוצה. ידענו שהמשטרה הצ'כית כבר חושדת בנו והזהות השאולה של "יוונים" לא תוכל להחזיק מעמד הרבה זמן. החלטנו שבמקרה ויהיו שאלות אף אחד לא ידבר, כדי שלא נסגיר את מוצאנו. כאשר הגענו לפראג (PRAGUE) נעצר באמת אחד המדריכים על ידי המשטרה. לקחתי את הקבוצה למקום מחבוא שנקבע מראש ופניתי אל הנציגות הארץ-ישראלית בצ'כיה, כפי שהנחו אותי עוד בוורשה. פגשתי שם את רפי בן-שלום, הקונסול ששמח מאד לראותי ודאג מייד להתקשר למשטרה ולבקש את שחרור המדריך. לפי הנחיותיו לקחנו את הקבוצה, שמנתה כזכור כ-50 חניכים ועברנו למחנה פליטים גדול. הגורל המשיך להתל בי, בעת שהותי במחנה שמעתי ממישהו שאחי הגדול יוסף שהה גם במחנה זה ועזב אותו שבוע קודם לכן, בדרכו לגרמניה.

 

יצאנו לאחר זמן מה מצ'כיה לאוסטריה ברכבת. הגענו למחנה פליטים בעיירה בשם אֶנס (ENNS), שם שהינו זמן קצר ומשם המשכנו לבירת אוסטריה, וינה VIENNA)). בווינה התמקמנו במבנה בו היה בעבר בית חולים ע"ש רוטשילד. רק כאן התחלתי לחוש באמת את תחושת החופש, אוסטריה הייתה ארץ ניטרלית ואנו הרגשנו בה חופשיים. בהתעלות רוח מיוחדת והתחלנו לשיר שירים של ארץ ישראל, ניהלנו את פעולות התנועה באופן חופשי וללא פחד. בווינה עלינו לקברו של חוזה המדינה, הרצל. ביקור זה היה עבורי רגע מיוחד במינו. לאחר שנות הסבל שעברו על כולנו הרגשנו גאווה עצומה לעמוד מול קברו של הציוני הדגול, חוזה מדינת היהודים. היינו בוינה מספר שבועות ומשם יצאנו לגרץ (GRAZ) ואחריה לזלצבורג (SALZBURG) הקרובה יותר לגבול, שם הכניסו אותנו למחנה פליטים שהיה כעין בית-הבראה בו שהו פליטים מכל רחבי אירופה. המתנו במתח גדול לרגע בו נוכל לעזוב את המחנה ולצאת לארץ. לא פעם כעסנו שחניכי תנועות נוער אחרות שהגיעו אחרינו, יצאו לפנינו.

 home

 

פרק י"ז

באיטליה

 

סוף סוף, בפברואר 1946, יצאנו בחשכת הלילה במשאיות לכיוון הגבול בין אוסטריה ואיטליה. עברנו דרך מעבר ברנר (BRENNER)  ומשם נסענו לעיר מילנו (MILANO), בה היה מקום ריכוז גדול של פליטים שרצו להגיע לארץ.  בלילה הראשון לא מצאו לנו מקום לשהות בו, אך לאחר מכן הכניסו אותנו למשרדי הסוכנות היהודית ברחוב ויאואוננה שהיו קטנים וצפופים. התנאים בבית הסוכנות היו קשים ביותר, אבל כולנו היינו בטוחים שלא ירחק היום ואנו נגיע לארץ. לאחר מספר ימים שוב הועברנו, הפעם למחנה פליטים גדול ליד העיר. מוסדות התנועה שלי -ה"שומר הצעיר", הטילו עלי להיות מזכיר המחנה, בו שהו כ-1200 חניכי תנועות נוער שונות. במחנה היו רק 130 חברי התנועה שלנו, והשאר חניכי תנועות אחרות.

 

למרבה הצער היו במחנה יריבויות פוליטיות ומאבקים שונים בין התנועות. השתדלתי לנסות לגשר על הפער על ידי ארגון פעולות תרבותיות וחברתיות. אני זוכר שארגנתי אולימפיאדה של תחרויות ספורט והופעות של חוגים דרמטיים. לאחר שהיה של כשבועיים במחנה  נפרדתי בהתרגשות מהחניכים אותם ליוויתי עד כה, אשר לאחר מכן הפכו להיות קבוצת השלמה לקיבוץ מגידו.

 

עברתי למחנה אחר, בעיירה רג'יו-אמיליה (REGGIO EMILIA) עם קבוצה חדשה של כ-50 חניכים שהיו מיועדים להקים את קיבוץ זיקים. כבר בהתחלה חשתי שיהיה לי קשה עם הקבוצה הזו, כי היו בה נערים ונערות שהגיעו מרומניה, רובם בעלי דעות קומוניסטיות קיצוניות ביותר. ניסיתי לערוך אתם שיחות אידיאולוגיות ולהתווכח אתם על נושאים שונים, אך זה לא עלה יפה.

 

 עקיבא במילנו איטליה, מאי 1946

 

מקום המגורים שלנו היה בצריף שבו היו אורוות של סוסים, אך הוא נוקה והוכשר והיה די נוח.התחלנו לארגן את חיינו במחנה בעזרת הנהגה שהורכבה ממדריכים, נציגי תנועות הנוער השונות, לא לפי יחסי הכוחות של מספר החניכים בכל קבוצה, אלא לפי ייצוג של כל תנועה. אני קיבלתי את תפקיד מזכיר המחנה שהיה תפקיד קשה ביותר מאחר וכל הזמן טענו נגדנו (תנועת "השומר הצעיר") שאנו "משתלטים" על החיים במחנה. ההתקפות עלי גרמו לכך שלא פעם רציתי להתפטר מהתפקיד, אך אנשי הנהגת התנועה עודדו אותי להישאר ולא לוותר. לאחר מספר שבועות הגיעו למחנה פליטים אוקראינים שהיו שייכים לאנשי וולאסוב וכנראה שהם קשרו קשרים עם קומוניסטים אחרים, כמו אנשי זיקים שלנו. לקראת ה-1 במאי הציעו לנו הקומוניסטים לציין את האירוע במסיבה מיוחדת. היו וויכוחים גדולים בינינו, כאשר המתנגדים החריפים היו אנשי "ביתר". לאחר וויכוחים קיבלתי במזכירות ייפוי כוח לאשר את המסיבה והתחלנו להכין אותה. בין אנשי זיקים היו ציירים ואמנים שהכינו תכנית אמנותית יפה.

 

מפקד המחנה שהיה קצין אנגלי, התיר לנו לערוך את המסיבה. עוד בערב קודם לכן הגיעו אלי שליחים שונים והתריעו על כך שהקומוניסטים רוצים לתלות את תמונתו של סטאלין ורבים מתושבי המחנה מתנגדים לכך. פניתי לאנשי זיקים ובקשתי מהם לסלק את התמונה כדי לא לגרום למהומה, אך הם עמדו על דעתם. בבוקר המסיבה הוזמנתי למפקד המחנה, שהיה קצין אנגלי מאד קשוח והוא דרש ממני לדאוג לכך שלא ייתלו את התמונה. הוא הודיע לי שחזר בו מהאישור לקיים את החגיגה, אך אני עמדתי בתוקף על כך שהיא בכל זאת תתקיים. המפקד התעקש, אך אני הודעתי לו שמאחר ואנשים רבים רואים ב-1 במאי תאריך חשוב ביותר הם יקיימו את החגיגות מחוץ לאולם וזה עלול ליצור תסיסה גדולה במחנה. המפקד הסכים לבסוף לקיום החגיגה, אך המשיך להתעקש על כך שתמונתו של סטאלין לא תהיה תלויה באולם.

 

למחרת בשעה 10 פתחתי בנאום חגיגי את עצרת ה-1- במאי. תוך כדי הטקס נשמעו צעקות וחבטות על הדלת. התברר שאנשי וולאסוב ניסו לפרוץ בכוח לאולם. רק מאוחר יותר נודע לנו שהם תקפו באלימות חבר שלנו ששמר על הדלת ורגמו אותו באבנים. באותה שעה המשכנו את הטקס כרגיל, כדי להראות להם שאנו מסוגלים להמשיך את העצרת והם לא יפחידונו. עם סיום העצרת התברר לנו שאחד החברים ששמרו על פתח האולם נפצע מפגיעת אבן בראשו, הועבר לבית חולים במצב קשה מאד ושם נפטר מאוחר יותר מפצעיו. המקרה זעזע קשות את המחנה. היו שטענו נגדנו שהעמדה הקיצונית שלנו היא שגרמה את האסון והיינו צריכים לוותר מראש על קיום העצרת.

 

אני טענתי שהאשמים האמיתיים הם אנשי וולאסוב שכבר מאז בואם למחנה היו מטרידים אותנו ועושים פרובוקציות כנגדנו. למעשה הרגשנו שמפקד המחנה עומד מאחרי אנשי וולאסוב ולאחר המקרה דרשנו ממנו להעביר אותם למחנה אחר.

 

ידעתי שינסו להאשים אותי ולנסות לדרוש את סילוקי מהמזכירות ולהביא לפגיעה במעמדה של תנועת ה"שומר הצעיר" במחנה, אך פעלתי בכמה מישורים כדי למנוע זאת ובעיקר כדי למנוע ניצול המצב הטרגי על ידי יריבינו הפוליטיים. לרוע מזלנו היו מספר גורמים שלא אהבו את פעילותנו במחנה,  ביניהם גם ראש ארגון אונר"א UNRWA, ארגון בינלאומי שהיה אחראי על שיקום הפליטים. איש זה היה יהודי אמריקני שלא היה מעוניין שתהיה במחנה פעילות פוליטית כלשהי. הוא אסף את המדריכים והסביר להם שמאחר ואנו פליטים אין לנו כל זכות לקיים פעילויות פוליטיות במחנה. אנחנו טענו כנגדו שאיננו יכולים להיות מנותקים מהעולם והוא חייב לקבל שיש בינינו מפלגות וארגוני נוער בעלי אידיאולוגיה. המתח במחנה גבר והיו שדיברו בקול רם על האפשרות לצאת ולעשות שפטים באנשי וולאסוב.

 

הצבנו שמירה על יד בנייני המגורים של אנשים שחששנו שייקחו את החוק לידיהם. דיברנו עם מפקד המחנה וביקשנו שייפתח בחקירה לגילוי מבצעי הרצח ואף טענו שיש בידנו שמות של הפורעים, המפקד הבטיח לעשות זאת. למחרת הוקף המחנה בכוחות משטרה וצבא שהיו מצוידים בנשק קל ובינוני. נערך מסדר זיהוי גדול ואנו נקראנו להצביע על האנשים שהיו מעורבים באלימות. לאחר גמר המסדר הודיע המפקד שיעביר את האנשים הללו למחנה אחר ושם תיערך חקירה ומי שיימצא אשם יישפט, אך אנו לא האמנו לו. חששנו שהרוצחים ייצאו לחופשי. שוב החלה תסיסה בין האנשים וכאשר ראו שמגיעות משאיות ואנשי וולאסוב עולים עליהם, החלו אנשים רבים מהקהל להתקרב למשאיות ואף לרוץ אחריהן. לפתע נשמעו יריות רבות והתרחשה מהומה גדולה מאד. לאחר שהכול התפזר התברר ששוב נפצע חבר שלנו, אשר נפטר מפצעיו באותו היום. שילמנו מחיר יקר מאד על דבקותנו בדרך האידיאולוגית שלנו. הרגשנו אז שהאנגלים משתפים פעולה עם הפשיסטים כדי להלחם בנו מאחר ונחשבנו ל"קומוניסטים". המקרה הסעיר מאד את דעת הקהל באיטליה. נערכו חקירות רבות והגיעו עיתונאים, בעיתונות הימנית דיווחו שאנו גרמנו לאי שקט במחנה על ידי עצרת ה-1 במאי ועקב דרישתנו להציג תמונות של סטאלין. בעיתונות הליברלית והשמאלית הופענו כגיבורים ונשלחו אלינו שליחים מהמפלגה הקומוניסטית שניסו לבוא אתנו בדברים, אך אנו סירבנו לכך בכל התוקף.

 

לאחר המקרה החליטו להעביר אותנו למחנה אחר, לקראת עלייתנו ארצה. המאורעות השפיעו עלי קשה ביותר. בעיקר חשתי את גישתם השלילית של האנגלים כלפינו היהודים שכבר נרדפו ונפגעו כה קשה על ידי הגרמנים וארצות אירופה ששיתפו אתן פעולה. הגעתי לרומא (ROMA) ושם פגשתי את שלמה קאלו (מניר-דוד) ואת ישקה גולדברג (ממסילות) מהם קיבלתי הוראה לצאת ולשמש מדריך ב"קיבוץ" אחר. התקוממתי מאד נגד ההנחיה הזו. טענתי כלפיהם שעברתי כבר מספיק ואינני מסוגל להמשיך יותר בעבודה תנועתית. לאחר כל השנים הללו רציתי כבר בכל נפשי לחזור ארצה ולהתאחד עם משפחתי. ישקה טען שהוא מבין אותי, אך מצב התנועה באיטליה הוא בכי רע והחברים הוותיקים חייבים לתת יד. נעניתי לו בהרגשה קשה מאד ונשלחתי לעיירה אסטה (ESTE) כדי לעבוד עם חניכים מספר שבועות. תוך כדי שהייתי במקום קיבלתי הודעה להתכונן לעליה לארץ. הוטלה עלי אחריות לקבוצה של 167 צעירים, בתוכם רבים מאנשי זיקים, אותם פגשתי במחנה הקודם. היה זה בחודש אוגוסט 1946


   אביבה ואילנה בתמונה משנת 1945

   


   גלויה שנשלחה לאילנה ביולי 1946 לקראת העלייה לארץ

 

home  

 

 

פרק י"ח

העפלה

 

באישון לילה עלינו על סירות קטנות שהובילו אותנו לספינה, אשר מטעמי בטחון עגנה בלב ים. עלינו בעזרת סולמות חבלים על ספינת המעפילים הקטנה ששמה היה: "ארבע החירויות". על סיפון הספינה היו כ-900 איש. לא ניתן היה להלין את כל העולים ולכן סודרו ערסלים שהיו בנויים משני צינורות ברזל וביניהם מתוח בד פשוט. למרות הצפיפות הגדולה פעלו אנשי "הבריחה" לארגון החיים על האונייה. כמדריך ישבתי אתם בישיבות כדי לתאם ולארגן את החיים בזמן ההפלגה. הכינו אותנו לאפשרות של מחסור במים ובמזון וגם לאפשרות שניתפס על ידי האנגלים שספינת המלחמה שלהן ארבו לספינות המעפילים בהתקרבן לארץ. היה חם מאד על האנייה והצפיפות הייתה גדולה. קיבלנו חצי ליטר לאדם ליום, שהיו צריכים לשמש גם לשתיה וגם לרחצה כמובן שלא התרחצנו במים האלה. היה צריך לשמור כל הזמן על מיכלי המים, כדי שאנשים לא ייפרצו אותם. האוכל היה איום, נתנו לנו לאכול ביסקוויטים וסרדינים מלוחים מאד שרק הגבירו את הצמא. לחם לא היה ולא ירקות או מאכלי חלב. לא כל העולים היו חניכי תנועות נוער והיו רבים שהיו זקנים וחולים.

 

תפקידנו, המדריכים, היה קשה ביותר מאחר ובשעות היום אסור היה להישאר על הסיפון, כדי שלא נתגלה על ידי מטוסים בריטיים. היינו צריכים לעבור כל הזמן בין האנשים שעלו למעלה לשאוף אוויר צח ולבקש מהם להישאר בבטן האנייה. לאחר 10 ימי שייט עברנו את מיצרי מסינה בנסיעה ללא תקלות.

 

צוות "הבריחה" החל לבחור מתוכנו אנשים שיוכלו להחליף את אנשי הצוות של הספינה במקרה ותהיה היתקלות עם האנגלים. אנשי "זיקים" היו אנשים מאד מוכשרים כבעלי מקצוע ובעלי יוזמה. צוות הספינה היה איטלקי ברובו, כולל הקפטן. יום לאחר שעברנו את מיצרי מסינה ראינו שני מטוסים חגים מעלינו. למזלנו לא היו באותה שעה אנשים על הסיפון, אך ידענו שהאנגלים ימשיכו ועקבו אחרינו מעתה. במעמקי ליבנו חשנו שאנו צפויים לעמוד בפני אירועים קשים ודרמטיים. אנשי "הבריחה" (ביניהם מספר חברים הנמצאים היום בקיבוץ "העוגן") אספו את המדריכים והודיעו שאנו יורדים למחתרת ויש להפעיל את הצוותים הטכניים שהוכנו מראש. הם ביקשו מאתנו לצאת ולהסביר לכל המעפילים שאנו שטים לכיוון חופי הארץ ויש סיכוי רב שניעצר על ידי האנגלים וינסו לשלוח אותנו למחנות מעצר בקפריסין. הסברנו לאנשים שעליהם להיות מוכנים לגלות התנגדות אקטיבית שתמנע מהאנגלים לבצע את כוונותיהם.

 

סידרנו את האנשים המבוגרים מסביב לסיפון כטבעת אנושית שתימנע מהאנגלים לעלות לאנייה. את צינורות הברזל של הערסלים הורדנו והכנו אותם כנשק קר כנגד כל מי שיעז לעלות על הספינה. חששותיו התאמתו במהרה. ביום יפה אחד הבחנו בשתי ספינות מלחמה גדולות המתקרבות אלינו במהירות. מתוך הספינות הורדו חיילים לסירות קטנות, אשר החלו מתקרבות אלינו.

 

עמדנו על הסיפון, מוכנים לקבל את פניהם. הבריטים לא ציפו להתנגדות ונראה שהיו מופתעים מכך. בחשאי התקרבו שתי ספינות המלחמה אל שני צדי הספינה שלנו וניסו למחוץ אותה. הבריטים הודיעו לנו ברמקולים שאם נתנגד הספינה עלולה לטבוע. כאשר ראו שאיננו נכנעים הם הורידו לסירות חיילים לבושים במסכות גז וחמושים בנשק, אשר ניסו לעלות על הספינה שלנו. באותו הזמן נשמעו יריות מכיוון הספינות הבריטיות, אך במהרה הבנו שאלו רק יריות אזהרה והן נורו מעל לראשינו כדי להפחיד אותנו. עמדנו בשקט והסברנו לשאר המעפילים שאם נגלה התנגדות מאוחדת ונחושה הבריטים לא יצליחו להשתלט על הספינה. רבים מהמעפילים ה"בלתי מאורגנים" ניסו להציע שנפסיק את התנגדותנו מאחר והבריטים חזקים מאתנו.

 

כאשר נוכחו הבריטים שאנשיהם אינם מצליחים לעלות על הספינה החלו להתיז עלינו סילוני מים עצומים. זרמי המים שטפו את הסיפון וקשה היה לעמוד כנגדם. היה חשש שאנשים יישברו והטבעת שהקמנו תיפרץ. ואמנם, במקום אחד לא הצליחו חלק מהאנשים לעמוד בפני פרצי המים ואולי חששו מהיריות שנורו מעל לראשם. צוות של סירה בריטית, 8-10 חיילים, הצליח לעלות לספינה, אך אנו הצלחנו לבודד אותם בירכתי הספינה. היו בינינו שרצו לזרוק אותם מייד מהסיפון, אך אנו המנהיגים ביקשנו מהם לשלוט ברוחם כדי לא להחמיר את מצבנו.

 

במשך כשעתיים עמדה קבוצת החיילים הבריטיים הללו בירכתי הספינה ולא זזו ממקומם, כאשר המעפילים מתקרבים אליהם, מקללים אותם ואפילו יורקים בפניהם. באותו זמן נמשך ה"קרב" והבריטים המשיכו לשלוח אלינו סירות עם חיילים. היו לנו 4 פצועים, ביניהם שניים פצועים קשה. גם לבריטים היו פצועים, ביניהם אחד שסירתו נמחצה על ידי סירה בריטית אחרת בזמן שהתקרב אל הספינה. הפצוע הזה שכב בסירה ללא תנועה וסבל כנראה משברים רבים עד שפינו אותו לאחת מספינות המלחמה הבריטיות. בשלב מסוים נפצע גם קצין בריטי בכיר שהצליח לעלות על הספינה עם אקדח שלוף בידו ונפגע בראשו ממוטות הברזל בהם אנו הגנו על עצמנו. היו בינינו שרצו להשליך אותו לים, אך לבסוף הרגענו אותם והחובשים שלנו טיפלו בו. הקרב ארך שעות רבות וההתנגדות שלנו הביאה לכך שהבריטים לא הצליחו להשתלט על הספינה. הוכחנו לבריטים שיותר לא ניתן יהיה להוביל את היהודים כצאן לטבח! בינתיים עבר הלילה ולמחרת בבוקר ראינו מספר ספינות נוספות מתקרבות אלינו, ביניהן יאכטה (סירת טיולים) שהתקרבה למרחק כ-50 מטר מאתנו.

 

שמענו ברמקול שהיה מורכב על היאכטה איש שדיבר גרמנית והודיע לנו שעל הספינה נמצא גנרל פארקר שהיה האחראי מטעם הבריטים על העברת העולים הבלתי חוקיים למחנות בקפריסין. המתורגמן הודיע לנו שהגנרל מעוניין למנוע שפיכות דמים והוא פונה אלינו לשלוח אליו את "המנהיג" לשוחח איתו.

 

חברי פנו אלי והציעו שאעלה אל היאכטה. הייתי לבוש בתחתונים בלבד ומגבת רטובה על הראש ובאמת לא נראיתי כלל כמנהיג... היה חם מאד וכולנו היינו מותשים. עליתי אל ספינת הטיולים שם הפגישו אותי עם הגנרל, שהיה איש מבוגר בשנות ה-70. המתורגמן אמר שהגנרל יודע מה הסבל שנגרם לנו על ידי הנאצים בשנות המלחמה אך הוא יודע גם שיש לנו על הספינה זקנים, חולים נשים בהריון וילדים רבים שעלולים להיפגע מהמאבק. הגנרל הציע לנו לפנות בשקט את כל אנשי הספינה בעזרת שתי הספינות הבריטיות למחנות בקפריסין. ייתכן שאילו ידעתי בדיוק בפני מי אני עומד, לא הייתי אומר את מה שאמרתי, אך באותה שעה לא איכפת לי היה מי הוא, ואמרתי: "אנחנו יודעים היטב איך אתם הבריטים שומרים על ניצולי מחנות ההשמדה" ותיארתי בפניו את מה שהתרחש במחנה באיטליה. אמרתי לו שאנו בדרכנו לארצנו שלנו ואין לנו ארץ אחרת ללכת אליה ולכן איננו מתכוונים להתפנות לספינות הבריטיות. המתורגמן אמר בשם הגנרל פארקר שהוא מאד נרגש ממה שאני מספר לו והוא יכול להבטיח שממשלת הוד-מלכותה עושה את כל המאמצים כדי לפתור את בעיית הפליטים היהודים, ניצולי השואה. עניתי לו שאנחנו יודעים שממשלת הלייבור הבריטית שאמורה לייצג את הפועלים היא המגרשת פליטים יהודים מארצם. במהלך השיחה מאד התרגשתי ואף השוויתי בין הבריטים והנאצים בכך שאמרתי שבאירופה נערכה בנו השמדה פיזית וכעת מבצעים בנו השמדה בדרך אחרת. ראיתי שהגנרל מתרגז מאד והמתורגמן ביקש אותי בשמו לצאת לחצי שעה, לנוח ולהרהר בעמדותיו לפני שאמסור את החלטתי לגבי מה שהציע לי. עניתי לו שאין לי מה להרהר והחלטתנו היא נחושה - לא לקבל את עמדת הבריטים.

 

הוציאו אותי מהתא והעלו אותי לסיפון בתקיפות ומעט בכוח. באותו זמן שמעתי את המתורגמן פונה בגרמנית ברמקול לאנשי הספינה שלנו ומודיע להם שאני הסכמתי שהם יתפנו לספינות הבריטיות. רצתי לעברו וחטפתי ממנו את המיקרופון והודעתי ברמקול לאנשים שזהו שקר וקראתי להם להמשיך ולהתנגד בכוח לכל ניסיון להעביר אותם מהספינה. המתורגמן פנה לגנרל ולאחר דין ודברים הוא פנה אלי חזרה והציע שהבריטים יורידו בחיפה את החולים והנשים בהריון מהספינה כדי למנוע פגיעה בהם. תוך כדי המשא ומתן לא שמתי לב שהספינות הולכות ומתקרבות לנמל חיפה. הודעתי להם שאיננו מסכימים ל"עסקה" ואז לקחו ממני את המיקרופון בכוח והכניסו אותי לאחד התאים בספינה. דרשתי שיחזירו אותי לספינה, אך הם ביקשו ממני להירגע וטענו שעלי לנוח קודם.

 

הבנתי שהם רוצים לנצל את הרגע כדי לפנות שוב למעפילים ואמנם שמעתי מבחוץ את המתורגמן חוזר וקורא למעפילים להיכנע. הצלחתי להשתחרר מהתא, פרצתי וחטפתי ממנו פעם נוספת את המיקרופון והודעתי לחברי שאני מוחזק כאסיר ולא מאפשרים לי לחזור לספינה שלנו. חברי החלו לארגן מקהלה של צעקות ודרשו מהבריטים להחזיר אותי מייד. לבסוף הבריטים נכנעו והוחזרתי לספינה.

 

זמן קצר לאחר שחזרתי לספינה ומסרתי את מה שקרה, קבלתי התקף קשה של חום גבוה. קדחתי מחום ואבדתי את הכרתי. עוד בהיותי ברוסיה ב-1943 חליתי בקדחת והיו לי מאז מספר התקפים דומים של חום וצמרמורת. כנראה שהמאמץ, החום הכבד והמתח הכריעו אותי לבסוף. התעוררתי לפנות ערב ומצאתי את עצמי שוכב במיטה בתא של ספינה כששני חיילים שומרים עלי. הים היה רגוע, מזג האוויר היה יפה והיה שקט מסביבי. שכבו על ידי כמה חולים, ביניהם בחורה מתנועת "דרור" שהכרתי במחנה באיטליה. פקחתי את עיני ושאלתי: "היכן אני?". לא ידעתי אנגלית וביקשתי שיבוא מישהו שיודע גרמנית. החייל שנכנס אלי אמר לי שאנו נמצאים בחיפה, אך לא האמנתי לו אפילו כשראיתי את הר הכרמל דרך החלון. הבחורה בחדר תרגמה את דברי החיילים ואישרה שאכן אנו בחיפה. באותו ערב הורידו אותי עם אלונקה לנמל והכניסו אותי למכונית סגורה. נסענו במשך זמן שנראה לי אז כנצח, אך בדיעבד מסתבר שהובילו אותי לבית חולים "רוטשילד" בחיפה שם העמידו עלי שומרים. התנהגות השומרים אלי הייתה מאד קשוחה וגסה. הם ציינו כל הזמן שאני "מנהיג המרד" ושמרו עלי בשבע עיניים. לא ידעתי אנגלית אבל את הביטוי "Leader" הצלחתי להבין. באותו לילה העבירו אותי למחנה המעפילים בעתלית.

 

כאשר הגעתי למחנה ניגש אלי נציג של הסוכנות היהודית וביקש ממני להיזהר מאד ולא לספר דבר על אנשי "הבריחה" שהיו אתנו האנייה. למעשה חששו אנשי ההגנה שהאנגלים חושדים שאני ישראלי שהיה על האנייה כחלק מהצוות שארגן את ההעפלה הבלתי חוקית.

 

על גורלה של "ארבע החירויות" שמעתי לאחר מכן מחברים שהיו בה. הספינה הייתה במשך שבוע בנמל חיפה כאשר המעפילים נשארו בה ללא מים וללא אוכל, בתנאים מחרידים ממש. הבריטים הודיעו למעפילים שהם מוכנים לחלק להם מים ואוכל ואז נשברה התנגדותם. לאחר שהורדו ממנה 165 זקנים וחולים הספינה נגררה לקפריסין והמעפילים הוכנסו למחנות מיוחדים אליהם הובלו כל המגורשים שניסו להיכנס לארץ ונתפסו על ידי הבריטים. ביום השני לשהותי במחנה עתלית הגיעה אביבה, אשתי. היא הוצגה בפני האנגלים כאחות שבאה לטפל בי. לא ניתן לתאר את הפגישה בינינו, לאחר שבע שנים תמימות שעברו בנדודים וייסורים כה גדולים.

 

במחנה בעתלית ישבתי כשנים-עשר יום בלבד עד ששוחררתי בשם בדוי, כנראה בהתערבותם של גורמים רבים. יחד איתי הוצא מהמחנה פעיל אחר (נציג "הפועל המזרחי") שהיה על האנייה "ארבע החירויות". הובלנו אל הכביש לחיפה ושם חיכתה לנו מכונית שהעבירה אותנו לבית ההסתדרות בחיפה, שם קיבלנו תעודות עולה. לאחר שהייה של יומיים במחנה עולים בקרית שמואל הגעתי סוף-סוף למחוז חפצי - לקיבו㲕 אילון. יקשה לתאר את הפגישה עם אשתי ובתי ועם חברי קיבוץ אילון. עבורי זו הייתה הגשמת כל החלומות. המון חברים חיכו לי וכל אחד רצה לשמוע מה עבר עלי בשבע שנות נדודים ותלאות. רבים מהחברים בדקו את מצב הרגלים שלי, כי הייתה שמועה ששתי רגלי נקטעו בשבי בסיביר....

... כך שבתי, לאחר שבע שנים ארוכות של סבל ונדודים, אל משפחתי ואל ארצי שכה אהבתי.

 

 

   תמונה ראשונה עם אביבה ואילנה בישראל, 1946

 home

 

Our Goal Was Palestine המטרה היתה פלסטינה

 

 

סוף דבר
   (מאת אבנר רשף)

 

עם שובו לארץ בשנת 1946, השתלב אבי, עקיבא בין חברי קיבוץ אילון תוך קשיים לא מעטים. בקיבוץ של "השומר הצעיר" שבחר לדבוק בנאמנותו העיוורת לרוסייה הסובייטית, הוא נחשב זמן רב כ"עוף מוזר" בביקורתו נגד משטר העריצות של סטאלין. שנתיים לאחר הגיעו לישראל הוכרזה מדינת ישראל ופרצו הקרבות בגליל. אביבה שהייתה אז בהריון, פונתה עם אילנה ועם הנשים והילדים באישון לילה מאילון הנצורה דרך הים לחיפה. ב-31 באוגוסט 1948 הודיעו לעקיבא באמצעות איתות מורס שנשלח מהר הכרמל שנולד לו בן זכר - אבנר (נקראתי על שם אחיה של אמי) ולא היה קץ לגאוותו באותו הרגע. באפריל 1952 נולד אחי - אלי, ש&##1504;קרא על שם אחיו של עקיבא שנספה בשואה. עקיבא השתלב בחיי הקיבוץ, עבד בתעשייה ועסק שנים רבות בתחומי תרבות שונים, ובמיוחד בהנחלת זכר השואה.

 

למרות שעוד שנים רבות עינו אותו בלילות זיכרונות העבר, היה איש שמח ואופטימי מטבעו, חובב אמנות, שירה ומוסיקה ואוהב כל אדם באשר הוא.

 

משפחתנו חייתה בקיבוץ אילון במשך כל השנים עד עזיבתנו- הילדים, כל אחד לדרכו. עקיבא נפטר משבץ מוחי בערב ראש השנה 1977 והוא רק בן 66. אביבה חייתה עוד 19 שנה אחריו ונפטרה בשיבה טובה בשנת 1996 כשהיא בת 85.

 

  יהא זכרם ברוך 

 

הסיפור מבוסס על עדות שעקיבא מסר לגרישה שפר באילון, 22 למרץ 1963

 שכתוב למחשב ע"י אבנר: 17 אפריל 1995 עד  18 נובמבר 1995, הגהה ואיורים נוספים: 14 מאי 2004

home

 

A Lettr by Avner Reshef M.D.  to Mr. T.

 

 

Return to the Testimonies Web Page

 

Returnn to Bialystok Memorial Web Page

 

Last updated October 23rd, 2009

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!