The Testimony of Frieda Binder née Becker: A Night in the Gas Chamber of Majdanek

בנין המשרפה והארובה במחנה הריכוז מיידנק (ג'פרי ויגודר) (Majdanek: The Crimatoria, (Geoffrey Wigoder

מקור: ישראל גוטמן, האנציקלופדיה של השואה, ת"א 1990

We were discovered on May 4^th 1943 on Smocza Street in the ruined Warsaw ghetto. We had escaped from our hiding place because the house was already on fire. After the Umschlagplatz (this building used to be a school in the past), where I had suffered humiliation, fear, hunger and worst of all the terrible thirst, we were loaded onto cattle cars, about one hundred and fifty people to a car.

During the trip from Warsaw to Lublin there was no air to breath and no room n which to fall down, we were simply all one mass of human flesh. This was the state we were in when the train stopped on May 7 at the Lublin “Airfield”.[1] I was still with my father and my friend Fela, who was like a sister to me. My brother who had been sent to the camp of Trawniki on March 1^st. had already been in the Lublin area. Maybe he had expected us to arrive. He managed to take father away from me, so that he would not be sent to Majdanek

Me and Fela went with the transport. All along the way (to the camp) the stench of burning bones was felt. The thirst was unbearable and indescribable. I was willing to die but first of all I craved to quench my thirst.

First night we stayed in the open field. In the morning we were taken to the showers. There was my first selection. After the shower they took all our belongings. I was given a dress with a pointed strip of cloth in the front, which turned out to be very useful for about two months. Each time I cut a small piece to wipe myself, as there was no toilet paper and no toilets to speak of. There were boxes. We had to turn our behinds to the guards, we were not ashamed because of them but we were ashamed amongst ourselves. I also got a jacket. After one week there were more lice in it than knitting hooks. My entire body was so scratched that one couldn’t tell its true color. I was assigned to stay in field number 5 at block number 9. I don’t know how many of us were there but I do remember one thing well, the three tiered bunk beds standing in a very crowded manner. Each bunk was one meter and eighty cm. long and 70 cm wide. We slept three on the lower bunks and two on the top ones. There was nothing to cover our bodies with. When I had the fever my Fela kept me warm with her own body.

We were taken to work in the field. There was no drinking water. The weather in Majdanek was rough: very cold and windy in the mornings and evenings, very hot in midday. We received something to drink in the morning. Until today I’m not sure whether it was tea or some sort of a mint drink. Instead of drinking it I used it to wash my hair with – ah, the lice! There was also some tasty thick soup, which led me to believe that hunger will not be the cause of my death. While I was working in the field I saw a barrel of water, I took a drink and got sick with fever and stomach aches. It was a barrel of garbage. I couldn’t go to work. I hid between the walls of the barracks. Some of the Polish prisoners felt like they had owned the place and I had to hide myself from them as well. They enjoyed hitting, made them feel like they were on the side of the strong.

I was waiting for my friend to come back from work, pick up the soup and feed me as well. On top of all that, there were selections every few days. Each time there were fewer of us. And then, they were transferring people from Majdanek to other camps, to Birkenau, Oswiecim (Auschwitz). Three transports have been sent. Each one included about 750 girls. I was not taken; I was too weak and each time I was thrown back into the barrack by the blockelteste. My Fela was on the third transport. I was left all alone. I felt very bad.

In early July 750 more girls were selected for a transport. For several days we were taken from one block to another. And then one night we were taken to the showers, but instead of a shower it was a gas chamber. We started to cry and refused to get in. The men at the entrance convinced us, [saying] that we were only going to spend the night there and in the morning we would be off to Oswiecim. And so it was. I slept on the bear floor. I saw the holes through which the gas used to go in … I don’t know the reason we were not put to death that night. On July 7^th 1943- onto the cattle cars once more and we were taken to Oswiecim.

It is very painful for me to write what I am telling you here, and this is but a small token of what I’ve been through. When I think about it my blood pressure goes up, I get dizzy, my thoughts are scrambled and I can’t organize them. Also, I can’t read what I have written and for sure there are a lot of mistakes, which I will not correct. I was the only survivor of my entire family. We had lived in Warsaw. My maiden name was Frieda Beker. I was 14 years old when the war broke out. I had just finished elementary school and was enrolled in a commercial school on 2 Nalewki Street in Warsaw. Today I live in Israel. My last name is Binder. I have a family and this is my personal revenge. They wanted to destroy us completely, but have not succeeded. We have a country, our homeland and our next generation…

After several weeks we were taken to the showers. There were no towels after the washing. We had to stand on wooden ladders to get dry, many naked young girls, and amongst us sat a German woman and a German man both in uniform, chatting comfortably. I looked at them and thought to myself, how come they are not ashamed. I couldn’t stand it.

I would also like to tell you about one of the many selections in Majdanek. It was in the afternoon. They gathered all those who had stayed in the camp, I mean, those who did not go out to work. We were to stand in three long lines. One of my friends stood in front of me, and another behind me. They put me in between them because I was very pale and they thought that in so doing, the German would not notice me. They started talking to each other. Then the one who was in front of me said: ”if they take me, you come as well”. I told them they should not behave like that. We have nothing to fight with, but to help the Germans kill us – that is not the way. When the murderers stood in front of us, they took the first one to the right, me to the left and the one behind me to the right, and again I survived… I must tell this story again and mention those two. I don’t even know their names.

Checked with the original given to the archives by Andrzej Nowodworski November 27^th, 1987

I am presenting here the testimony of Frieda Beker-Binder from Afula about what she had gone through during the period of May-July 1943 in Majdanek, as I was in the same transport from Warsaw, which was taken to the gas chamber after a selection and was held there the entire night.

When we were taken out the next morning, the men who had worked there told us that there was a shortage of gas and that’s why we were not killed. We were also told that the transport of prisoners from Majdanek, which came right after, was killed in the gas chamber.

The first women’s transport to have been selected in Majdanek was brought to the labor camp of Skarzysko. Among the girls in this transport was also my cousin Rachelka Zak from Biala Podlaska. Her mother Huma Zak née Grynsztejn was shot and killed in front of her eyes on the train from Miedzyrzecze to Majdanek.

Years later in a school in Israel where I was telling my memories from the Holocaust, I ran into Guta Blau from Tel Aviv. After a short conversation we found out that we had been hiding with Guta in the same bunker on 3 Mila Street at the time of the Warsaw Ghetto Uprising in April 1943. We also noticed our tattoo numbers from Auschwitz are very close, which means we had arrived there in the same transport from Majdanek. Guta said suddenly: ”and do you remember how they made us run to the gas chamber in the middle of the night, made us strip naked, locked us in until morning and we were knocking with our fists with all our might on the door?!…”

[1] A labor camp next to Majdanek, where aircraft parts were produced for the German air force. The camp was named “flugplatz” (Airfield) and was in the vicinity of the train station in Lublin [translator’s note]

מקור: ישראל גוטמן, האנציקלופדיה של השואה, ת"א 1990

ב-4 למאי שנת 1943 גילו אותנו ברחוב סמוצ'ה Smocza בגטו וארשה החרב. נמלטנו מהמסתור שלנו כי הבית עמד כבר בלהבות. אחרי האומשלאגפלאץ (הבית הזה שמש לבית-ספר בעבר) שם התנסיתי השפלות, פחד, רעב וצמא נורא מכל, העמיסו אותנו על רכבות משא כמאה חמישים נפש בקרון.

בזמן הנסיעה מוארשה ללובלין לא היה מה לנשום, לא היה גם מקום ליפול בו, הינו כולנו פשוט מסה אחת. במצב כזה עצרה הרכבת ב-7 למאי בשדה התעופה בלובלין. הייתי עדיין עם אבי וחברתי פלה Fela, שהייתה לי כאחות. אחי שנשלח למחנה טראבניקי ב-1 למרץ היה כבר בלובלין. יתכן שציפה לנו. הוא הצליח לקחת ממני את אבא, כדי שלא ישלח למיידנק. אני ופלה הלכנו עם המשלוח. לכל אורך הדרך הורגשה צחנת עצמות שרופות. הצמא היה נורא ובלתי ניתן לתיאור. הייתי מוכנה למות, אבל השתוקקתי מאוד לשתות קודם לרוויהי

לילה ראשון בשדה תחת כיפת השמים. הובילו אותנו בבוקר למקלחות. שם הייתה הסלקציה הראשונה שלי. אחרי המקלחת לקחו לנו כל שהיה עלינו. קיבלתי שמלה עם שפיץ ארוך מקדימה אשר היה לי לשימוש רב למשך חודשיים. בכל פעם קרעתי ממנו פיסה קטנטנה להתנגב בה, כיון שלא היה ניר וגם בית שימוש לא היה. היו שם ארגזים שבהם עשו את הצרכים. הסתובבנו עם האחוריים לשומרים, לא התבישנו בפניהם, אבל מפנינו כן. קיבלתי גם ז'קט שכעבור שבוע היו בו יותר כינים מעיני הסריגה. כל הגוף היה כל כך שרוט עד שלא ראו איזה צבע יש לו. שהיתי בשדה 5 בבלוק 9. אני לא יודעת כמה נפשות היינו שם אבל דבר אחד אני זוכרת היטב, היו מיטות תלת-קומתיות נצבות בצפיפות רבה מאוד. כל מיטה מטר שמונים על שבעים צנטימטר וישנו שלוש על המיטות למטה ולמעלה שתיים. לא היה במה להתכסות. כשהיה לי חום פלה שלי חיממה אותי בגופה.

לקחו אותנו לעבודה בשדה. מים לשתיה לא היו. האקלים במיידנק היה קשה מאוד. בבוקר ובלילה קר מאוד, רוחות נשבו ובצהריים מאוד חם. בבוקר קבלנו מעט שתיה. עד היום אני לא יודעת אם זה היה תה או מנטה. במקום לשתות חפפתי את הראש – אה, הכינים! היה גם מרק סמיך וטוב, אשר נתן לי להאמין שמרעב אני לא אמות. בעבדי בשדה ראיתי חבית עם מים, שתיתי מהם וקיבלתי מזה חום וכאבי בטן. הייתה זאת חבית זבל. לעבודה כבר לא יכולתי לצאת. הסתתרתי בין קירות הצריפים. היו שם פולניות שחשו עצמן כבעלות הבית וגם מפניהן צריך היה להתחבא. הן אהבו מאוד להרביץ, להיות הצד החזק.

חכיתי לחברתי שתבוא מהעבודה, תקח את המרק ותאכיל גם אותי. בנוסף לכל אלה היו מדי מספר ימים סלקציות. בכל פעם היינו פחות ופחות. ואז החלו להוציא ממיידנק למחנות אחרים, לבירקנאו, אושביצים Oświęcim (Auschwitz). נשלחו שלושה טרנספורטים. כל אחד מנה כ-750 בחורות. אותי לא לקחו, הייתי חלשה והאחראית על הבלוק זרקה אותי בכל פעם חזרה לבלוק. פלה שלי הייתה במשלוח השלישי. נשארתי לבד. היה לי רע מאוד.

בתחילת יולי בחרו עוד 750 בחורות לטרנספורט. במשך מספר ימים העבירו אותנו מבלוק אחד למשנהו. ולילה אחד לקחו אותנו להתרחץ, אבל במקום למקלחת לקחו אותנו לתא הגז. התחלנו לבכות ולא רצינו להכנס פנימה. הגברים שעמדו ליד הכניסה שכנעו אותנו, שרק נלון כאן ובבוקר יסיעו אותנו לאושביצים. וכך היה. ישנתי על הרצפה הגלויה. ראיתי את כל הפתחים מהם עבר הגז... איני יודעת מה הייתה הסיבה שלא המיתו אותנו בגז באותו לילה. ב-7 ליולי 1943 שוב קרונות מסע - הובילו אותנו לאושביצים.

קשה לי מאוד לכתוב על מה שאני מספרת כאן, ואלה כמעט כלום לעומת מה שעבר עלי. כשאני רק מתחילה לחשוב על כך, עולה לי לחץ הדם, אני מקבלת סחרחורות, המחשבות רצות ואיני מסוגלת לסדרן. אני גם לא מסוגלת לקרוא את שכתבתי ובטח יש הרבה שגיאות. גם לא אתקן אותן. מכל משפחתי נשארתי בחיים רק אני. גרנו בוארשה. שמי מהבית היה פרידה בקר Frieda Beker. בפרוץ המלחמה הייתי בת 14. הספקתי לסיים בית ספר יסודי ונרשמתי לבית ספר מסחרי ברחוב נלבקי 2 Nalewki בוארשה. היום אני חיה בישראל, שמי בינדר Binder, יש לי משפחה והיא נקמתי האישית. הם רצו להשמידנו כליל, אבל לא הצליחו בכך. יש לנו ארץ, מולדת משלנו ואת דור ההמשך..

כעבור מספר שבועות לקחו אותנו להתקלח. אחרי הרחצה לא היו מגבות. עמדנו על סולמות עץ כדי להתיבש, בחורות צעירות רבות, ערומות וביננו ישבו גרמניה עם גרמני לבושי מדים ושוחחו ביניהם בנוחות. הסתכלתי עליהם וחשבתי בליבי, איך הם לא מתבישים, לא יכלתי לשאת זאת.

אני אספר גם על סלקציה אחת מיני רבות במיידנק. היה זה אחרי הצהרים. הם אספו את כל אלה שנשארו במחנה, כלומר שלא יצאו לעבודה. העמידו אותנו בשלוש שורות ארוכות. לפני עמדה אחת משתי חברותי ואחורי השניה. הן לקחו אותי ביניהן, כיון שהייתי חיוורת מאוד וחשבו שבכך הגרמני לא ישים לב אלי. שתי אלה התחילו לדבר ביניהן. זאת שעמדה לפני פנתה לשניה: "אם יקחו אותי, בואי גם את". אז אני הפצרתי בפניהן שכך אסור לנהוג. לנו אין במה ללחום, אבל לעזור לגרמנים להרוג אותנו – זה לא! כאשר הרוצחים נצבו בפנינו, לקחו את הראשונה ימינה, אותי שמאלה וזאת שאחורי ימינה. ושוב נשארתי בחיים... אני חייבת שוב לספר ולהזכיר אותן. אני לא יודעת אפילו איך קראו להן.

נבדק עם המקור אשר מסר לארכיון אנדז'י נובודבורסקי Andrzej Nowodworski .27.XI.1987

אני מוסרת כאן את עדותה של פרדז'ה בקר-בינדר מעפולה על שעבר עליה בתקופת מאי-יולי 1943 במיידנק, כיון שהיתי באותו משלוח מוארשה שהובל אחרי סלקציה לתא הגז והוחזק שם משך לילה שלם.

כאשר הוציאו אותנו למחרת בבוקר, אמרו לנו הגברים שעבדו שם, שהיה חסר גז ולכן לא רצחו אותנו. נאמר לנו אחר כך שמשלוח האסירות ממיידנק הבא בתור אחרנו הומת בגז.

משלוח נשים ראשון שנבחר בסלקציה במיידנק הובא למחנה עבודה ב סקרז'סקו Skarzysko. בו היתה גם בת דודתי רחלקה זק Rachelka Zak מביאלה פודלסקה Biała Podlaska. אימה חומה Huma זק לבית גרינשטין Grynsztejn נרצחה לעיניה ביריה ברכבת ממזריץ' Międzyrzec למידנק.

אחרי שנים פגשתי בבית הספר בארץ בו סיפרתי את זכרונותי מהשואה, את גוטה בלאו Guta Blau מתל אביב. אחרי שיחה קצרה התברר שהסתתרנו עם גוטה באותו בונקר ברחוב מילה 3 בזמן המרד בגטו וארשה באפריל 1943. שמנו לב שמספרי הקעקוע שלנו מאושוויץ קרובים מאוד זה לזה, מה שהצביע על כך שהגענו לכאן באותו טרנספורט ממיידנק. גוטה קראה לפתע: "ואת זוכרת איך הריצו אותנו לתא הגז באמצע הלילה, צוו לנו להתפשט ערומות, סגרו אותנו עד הבוקר ואנחנו דפקנו בכל כוחותינו באגרופים על הדלת?!..."

...K.L. Majdanek: These shoes belonged once to babies, children, men, women, human beings...

Podała do internetu w oryginale i w swoim tłumaczeniu na hebrajski Halina Birenbaum

W 1943 roku 4 maja odkryli nas na ulicy Smoczej. Uciekliśmy ze skrytki, gdyż dom już stał w płomieniach. Po „umszlagplacu” (ten dom był szkołą powszechną), gdzie przeszliśmy poniżenia i strach i głód i najgorsze pragnienie załadowano nas do pociągów towarowych, około 150 osób w wagonie. Podczas tej podróży z Warszawy do Lublina, nie było czym oddychać, też nie było gdzie upaść, po prostu była to jedna masa. Tak pociąg zatrzymał się 7 maja na lotnisku w Lublinie. Byłam jeszcze razem z tatusiem i moją koleżanką Felą, która była dla mnie jak siostra. Mój brat, który został wywieziony do lagru 1 marca na Trawniki był już w Lublinie. Widocznie oczekiwał nas. Udało mu się zabrać ojca ode mnie by nie poszedł na Majdanek. Ja z Felą poszłyśmy transportem. Przez całą drogę był smród spalonych kości. Pragnienie było straszne. Byłam zdecydowana na śmierć, ale bardzo chciałam się przedtem napić. Po pierwszej nocy na polu pod gołym niebem z rana zaprowadzili nas do łazienek. Tam była moja pierwsza selekcja.

Po kąpieli zabrali od nas wszystko co było na nas. Dostałam suknię z długim szpicem z przodu, która bardzo mi się przydała przez dwa miesiące. Za każdym razem urywałam kawałeczek do wycierania, gdyż papieru nie było i też ubikacji. Były tam skrzynie, w których robiono potrzeby. Wykręcałyśmy się tyłkiem do warty, przed nimi nie krępowałyśmy się, ale przed nami tak. Dostałam też żakiecik, w którym po tygodniu było więcej wszy jak oczek. Całe ciało było tak podrapane, że nie widziało się jaki ma kolor. Byłam na piątym polu na bloku 9. Nie wiem ile nas tam było, ale jedno pamiętam dobrze, że były tam łóżka trzy piętrowe bardzo gęsto nastawiane. Każde łóżko 1.80/70 cm i spałyśmy na dolnych po trzy, a na górnych po dwie. Czym nakryć się nie było. Gdy miałam gorączkę moja Fela ogrzewała mnie swoim ciałem.

Brali nas do pracy na polu. Wody do picia nie było, a klimat Majdanka ciężki. Z rana i w nocy bardzo zimno i wiatry, a w południe bardzo gorąco. Dostawaliśmy jakieś picie. Do dzisiaj nie wiem czy to była herbata, czy mięta. Zamiast pić myłam sobie głowę (ach, te wszy!). Była też zupa gęsta i dobra, która dała mi wierzyć, że z głodu nie umrę. Pracując na polu widziałam beczkę z wodą i popiłam sobie, dostałam gorączkę i bóle brzucha. To była beczka od gnoju. Do pracy już nie mogłam wyjść. Przechowywałam się między blokami pod ścianami. Były tam Polki, które czuły się jak gospodynie i też przed nimi trzeba się było schować. Bardzo lubiły bić. Być silnym. Czekałam na moją koleżankę aż przyjdzie z pracy, weźmie zupę i też mnie nakarmi. Do tego wszystkiego były co kilka dni selekcje. Za każdym razem było nas mniej. Wtedy zaczęli wywozić z Majdanka do innych lagrów, do Birkenau (Oświęcim) poszły 3 transporty. Każdy był po 750 dziewcząt. Mnie nie wzięli, byłam taka słaba, że blokowa za każdym razem wrzucała mnie z powrotem do bloku. Moja Fela była w trzecim transporcie. Zostałam sama. Było mi bardzo źle. Z początkiem lipca wybrali jeszcze 750 dziewcząt na transport. Przez kilka dni prowadzili nas z jednego bloku do drugiego. I jednej nocy zabrali nas do kąpieli. Zamiast do łazienek wzięli nas do gazowni. Zaczęłyśmy płakać i nie chciałyśmy wejść. Mężczyźni co stali przy wejściu przekonali nas, że my tylko tu przenocujemy i z rana nas wywiozą do Oświęcimia. I tak było. Spałam na gołej podłodze. Widziałam wszystkie otwory przez które wychodził gaz... Co było powodem, że nie zagazowali nas wtedy ja nie wiem? 7.VII. 1943 roku znów w wagonach towarowych powieźli nas do Oświęcimia.

Bardzo trudno mi o tym pisać, co ja tu opowiadam, a to prawie że nic. Gdy zaczęłam tylko myśleć o tym, czułam, że dostaję wysokie ciśnienie krwi... Mam zawroty głowy, myśli lecą i nie jestem zdolna ich uporządkować. Ja też nie mogę przeczytać co pisałam, tak że nawet są błędy. Też ich nie naprawię. Z całej mojej rodziny zostałam sama przy życiu. Mieszkaliśmy w Warszawie. Z domu nazywam się Frieda Becker miałam 14 lat jak wojna wybuchła, zdążyłam ukończyć szkołę powszechną i byłam zapisana do handlówki na Nalewkach 2 w Warszawie. Dzisiaj żyję w Izraelu nazywam się Binder i mam rodzinę. To jest moja osobista zemsta. Chcieli nas gruntownie wyniszczyć, ale to im się nie udało. Mamy nasz kraj – naszą ojczyznę i trzecie pokolenie.

Po kilku tygodniach wzięli nas do kąpieli. Po umyciu ręczników nie było, stałyśmy na drabinkach z drzewa by się wysuszyć, dużo młodych dziewcząt nagich, między nami siedziała Niemka i Niemiec ubrani w mundurach i spokojnie rozmawiali między sobą. Patrzyłam na nich i myślałam sobie, jak oni się nie wstydzą, nie mogłam tego znieść.

Opowiem też o jednej z wielu selekcji na Majdanku. Było to po południu, zebrali wszystkich co zostały w lagrze, czyli nie wyszły na pracę. Wystawione byłyśmy w trzy długie rzędy. Przede mną stała jedna z dwóch koleżanek i za mną druga. Wzięły mnie między nimi, gdyż byłam bardzo blada i myślały, że tak Niemiec nie zwróci na mnie uwagi. Te dwie dziewczynki zaczęły z sobą rozmawiać. Ta która stała przede mną zwróciła się do drugiej: jak mnie wezmą to chodź ty też. Wtedy odezwałam się do nich, że nie wolno nam tak postąpić. My nie mamy czym walczyć, ale pomóc Niemcom nas zabić to nie. Gdy ci mordercy stanęli przed nami, wzięli tą pierwszą na prawo, mnie na lewo i tą za mną na prawo.

I znów zostałam przy życiu i jestem dłużna opowiedzieć i wspomnieć ich, nawet nie wiem jak się nazywały.

Sprawdzone z oryginałem, które przekazał do archiwum Andrzej Nowodworski 27.XI.1987 r.

PS. Podaję tutaj zeznanie Fredzi Becker-Binder z jej przeżyć z maja-lipca 1943 roku, ponieważ byłam w tym samym transporcie z Warszawy, który został odprawadzony po selekcji na Majdanku do komory gazowej i przetrzymany tam przez całą noc. Kiedy nas wyprowadzono stamtąd nazajutrz rano, powiedzieli nam zatrudnieni tam mężczyźni, że zabrakło gazu tej nocy i dlatego nie zostałyśmy uśmiercone. Ponoć następny po nas transport więźniarek Majdanka został zagazowany.

Pierwszy wyselekcjonowany na Majdanku transport kobiet, w tym moja kuzynka, Rachelka Zak z Białej Podlaskiej, wysłano do obozu pracy w Skarżysku.

Po latach spotkałam się przypadkowo w szkole w Izraelu, gdzie opowiadałam swe wspomnienia młodzieży, z Gutą Blau z Tel Avivu. Po krótkiej rozmowie okazało się, że ukrywałyśmy sięz Gutą w tym samym bunkrze na Miłej 3 podczas żydowskiego powstania w getcie warszawskim w kwietniu 1943 roku. Zauważawszy, że nasze numery wytatuowane w Oświęcimiu są bardzo sobie bliskie, co oznaczało, że przybyłyśmy tutaj w tym samym transporcie z Majdanka, Guta wykrzyknęła nagle: „a pamiętasz jak nas zagnali do komory gazowej wśród nocy, kazali rozebrać się do naga, zamknęli nas tam do rana, a my waliłyśmy ze wszystkich sił pięściami w drzwi?!...”

ניצולי מחנה מיידנק בעת שחרור המחנה ביולי 1944
The survivors of Majdanek upon liberation, July 1944
מקור: ישראל גוטמן, האנציקלופדיה של השואה, ת"א 1990

Home	My Israel	Father	Album	Gombin	Plock	Trip	SHOAH	Communities
Heritage	Searching	Roots	Forum	Hitachdut	Friends	Kehilot	Verbin	Meirtchak
Treblink	Bialystok	Halina	Chelmno	Mlawa	Testimonies	Personal	Links	Guest Book
WE REMEMBER! SHALOM!