סיפורו האישי של מיכאל פוש

 

The Personal Story of Michael Fosh (Pusch)

 

Polish Version: Moja opowieść

 

בשנת 1939 נכרת ההסכם הירוע לשמצה בין שר החוץ הגרמני ריבנטרופ  Ribbentropלבין שר החוץ הסובייטי מולוטוב Molotov, לפיו תפלוש גרמניה לשטחי רפובליקת פולין ובאותו זמן יפלוש הצבא האדום של ברית המועצות (לשעבר) אל החלקים המזרחיים של פולין והמרינה תחולק לשניים, כאשר בחלק המעדבי עד המרכז ישלטו הגרמנים ואילו מזרחה מנהר הוויסלה Wisla ישלטו כוחות ברית המועצות.

 

בחודש ספטמבר 1939 בוצעה התכנית הזאת ואז אני, שהייתי בן 12 והתגוררתי בעיר סטאניסלבוב (מזרח גליציה), נשארתי עם משפחתי תחת הכיבוש של ברית המועצות.

 

הגרמנים, באמצעות ההסכם הזה, השיגו יתרון של שקט בחזית המזרח והתפנו להילחם בחזית המעדב ואולם, בשנת 1941, בחודש יוני, הם בצעו מעשה רמייה מהגדולים בהיסטוריה ותקפו את ברית המועצות בכול אורך הגבולות שביניהם. התקרמות הגרמנים נגר הרוסים המופתעים הייתה מהירה מאד והם התקרבו לעיר שלי, סטאניסלבוב.

 

נוכח מצב זה, התכנסה משפחתי וכן משפחת גיסי קובה על מנת לרון בדרכי מילוט מפני הצבא הגרמני. הרוב צידד בדעה, שהגרמנים יפגעו רק בגברים אך לא בזקנים ובנשים ולכן נפלה החלטה, שכל הגברים משתי המשפחות, כולל אחי פנחס, אחי לאון (אריה) ואני וכן גיסי יעקב קובה ויזלברג  ואחיו אנדז'יו, יחד  חמישה איש, נברח מיד אל שטחי ברית המועצות. בתקווה שתוך שבועיים הצבא הארום ינצח ויחזור אל העיר,וכמובן גם אנחנו נחזור. ההורים והאחיות שלי נשארו, על כן, בעיר. בדיעבד, זאת הייתה החלטה שגויה, כי בניגוד לכל היגיון ומוסר, לא תיארו לעצמם המחליטים, כי הגרמנים, כאשר יכנסו לעיר, יבצעו את הטבח הגדול בהיסטוריה.  בעקבות זאת המשפחה שנשארה בעיר, נספתה.

 

חופשה בנהר פרוט Prut river  1933

   עומד: פילו (פיליפ) פוש ז"ל, ניצל כי היה חייל בצבא האדום, יושב משמאל לימין: אריה פוש ז"ל, ניצל, יושב באמצע: פנחס פוש ז"ל, נפטר ממחלה ורעב במסע המילוט, יושב מימין: מיכאל פוש, הצעיר מתוך 8 אחיות ואחים, ניצל.

Wakacje nad Prutem, 1933. Stoi: śp. Filo (Filip) Fosz, ocalony jako żołnierz Armii Czerwonej. Siedzą od lewej do prawej: śp. Arie Fosz, ocalony, śp. Pinchas Fosz, zmarł schorowany i zagłodzony w drodze na wschód, Michał Fosz, ocalony, najmłodszy z ośmiorga rodzeństwa.

 

בינתיים אנו, חמשת הניצולים, המשכנו במסע הבריחה, אשר בשלב ראשון כלל נסיעה ברכבת אל שטחי אוקראינה. בהגיענו לקרבת העיר חארקוב (Charkow, now: Kharkiv Ukr.) , אולצנו לרדת מהרכבת כי הצבא הארום גייס את כל הרכבות למאמץ המלחמתי ואנו נאלצנו להמשיך ברגל. כך עברנו במשך כמה ימים מאות קילומטרים עד שהצלחנו לתפוס נהג משאית, אשר תמורת תשלום שקיבל, הביא אותנו אל עיר הנקראת רוסטוב-על-הדון Rostov-na Donu) ).

 

במשך כל המסע שלנו לא הצלחנו כמעט לקנות מזון כלשהו כי נוצר בברית המועצות (Soviet Union) מחסור גדול במצרכי מזון, שכן הצבא השתלט על כל מקורות המזון, פרט להקצבה מזעדית של לחם ועוד כמה מצרכים לאוכלוסייה האזרחית כנגר תלושים, אשר לנו לא היו. אחי פנחס וגיסי כנראה ציפו לכך שתהיה בברית המועצות בעיה של השגת מזון ולכן כאשר יצאנו לררך, הצטיידנו בהרבה צנימים, ביסקוויטים וכו', בתחנות הרכבת ניתן היה לקבל בחינם מים רותחים לצורך הכנת משקה חם וכן במסעדות היה אך ורק מרק המכונה "מרק אטריות", אך בפועל אלה היו מים חמים עם שתיים, שלוש אטריות.

 

הצבא הגרמני התקרב מהר מאור אל הנהרות וולגה  (Volga)ודון (Don)  ואנו חשנו בסכנה המתקרבת אלינו, ומה גם שהמטוסים הגרמנים כבר צללו על שיירות של משאיות, רכבות וכו'. באחת הגיחות שלהם נפצעתי ברגלי מרסיס.

 

מאחר וההנחה הייתה, שהצבא הגרמני ישאף לכבוש את אזור הים הכספי   (Caspian Sea)על שדות הנפט שלו, הפליטים ניסו להגיע לאסיה התיכונה, לאזורי אוזבקיסטאן (Uzbekistan), קזחסטאן (Kazakhstan) ותורכמניסטן (Turkmenistan). אך לצורך זה היה עליהם להגיע לנמלים מחצ'קלה (Machaczkała)  ובאקו (Baku)  ובאוניות לחצות את הים הכספי אל העבר המזרחי שלו.

 

לא היו אמצעים תחבורתיים להגיע לשם, בקושי שיחדו אחי וגיסי עובד בתחנת רכבת בעיר רוסטוב-על-הדון והוא אפשר לכל החמישייה לעלות על קרונות רכבת משא, שהיו בצורת פלטפורמה פתוחה, כאשר מעלינו רק השמיים ואלה לא הסבירו פנים לפליטים. גישמי זעף ירדו עלינו במשך כל תקופת הנסיעה, שנמשכה כמה ימים, בלי לתאר את הסבל הרב שהיה מנת חלקינו, עם בגדים רטובים ובקור של הסתיו הרוסי.

 

במרחק של כמה עשרות  קילומטרים מהים הכספי נעצרה הרכבת ולא המשיכה. כל החמישייה ירדה רצוצה, רטובה ורעבה. למזלנו, בקרבת תחנת הרכבת היה קולחוז, שמזכיר רק במעט את הקיבוצים שלנו, ושם כל החמישייה נאלצה לעבוד עבורה פיזית בחקלאות כנגד קורת גג והעיקר, כנגד אוכל. לאחר מספר ימים של עבורה והתאוששות, אגרנו קצת מזון (כי במשקים הקולקטיביים הנקראים "קולחוזים"  הייתה תוצרת חקלאית) ויצאנו לררך, לנמל בים הכספי ומשם באונייה אל הגדה המזרחית שלו.

 

בגדה המזרחית כבר היו מעט רכבות נוסעים וכך הגענו אל העיר אשחאבאד ((Aşhgabat בתורכמניה ומשם אל עיירה בשם קיזל-ארבט (Kizel-Arbat), כאן אני ואחי אריה נאלצנו לצאת עם קבוצת פועלים אל מדבר קרא-קום (Kara Kum Desert) לצורך ביצוע עבורות תשתית עם תיאודליט  כהכנה לסלילת כביש.

 

אני ואחי, שהיינו בני 14 ו-17 עבדנו כמו מבוגרים, הלכנו כל יום ברגל ררך המדבר במשך כמה שבועות עד לסיום העבודות. כאשר חזרנו אל העיירה, אל אחי הגדול פנחס ואל גיסי ואחיו, התבשרנו בבשורת איוב: אחינו הגדול פנחס נפטר ונקבר שם: פשוט מהיעדר תזונה.

 

בסוף שנת 1942  בעקבות הסכם בין בעלות בנות הברית, ברית המועצות ונציגות גולה של פולנים, הוקם בשטחי אסיה התיכונה צבא פולני, אשר היה צריך לעזוב את ברית המועצות אל איראן ועיראק ומשם להצטרף לצבא הבריטי בחזית האיטלקית. גיסי ניצל הזדמנות זאת והצליח להשפיע על קצין פולני, שייקחו אותי אל יחידה קדם-צבאית של פולנים צעירים. למרבה הצעד, באותו זמן, המשטרה נ.ק.ו.ד. N.K.V.D של הרוסים, תפסו את אחי אריה (לאון) ושלחו אותו לכיוון החזית המזרחית לחפור תעלות מגן, כך שנשארתי לבדי, מנותק מכל משפחה. אך לעומת זאת, הייתי במסגרת נוקשה ואנטישמית של יחירה קרם-צבאית.

 

יחירה זאת, לאחר אימונים שעברנו, הוסעה שוב אל הים הכספי על מנת להעבירה לשטחי איראן ושוב עברתי שלושה ימים של הפלגה קשה באוניה, תוך הקאות בים סועד עד שהיגענו לעיר נמל באיראן הנקראת פחלבי  ((Pahlevi.

 

בעיר הזאת, בשטח המחנה, מכרו לנו המקומיים כמויות גדולות של מישמשים ואנו, אחרי מעט תזונה, התנפלנו על פרי זה והתוצאה הייתה שלשולים איומים ודיזנטריה. לסוכנות היהודית נודע כי בין הפולנים ישנם גם מעט יהודים ולכן שליחי סוכנות באו בדברים עם קצינים פולנים על מנת, שישחררו את החיילים היהודים והתוצאה הייתה, שאני בהיותי אז בן 15, הועברתי עם עוד מספר צעירים אל מחנה של יתומים יהודיים ליד טהרן. במחנה זה היו כ-800 פליטים, שהסוכנות הצליחה להעביר מרוסיה אל איראן, ויורגש כי אלה היו יתומים מהגיל הרך ועד גיל 17 יחד  עם מספר מרריכים מבוגרים, לרוב יוצאי הצבא הפולני.

 

הסוכנות היהודית רצתה להעביר את כל 800 הילדים במשאיות ררך עיראק ועבר הירדן אל ארץ ישראל, ואולם העיראקים סירבו לתת מעבר לילדים יהודיים ואז נפלה ההחלטה להעביר את הילדים להורו ומשם באונייה לארץ ישראל.

 

בסוף רצמבר 1942, העמיסו את כל הילדים על משאיות ואחר כך ברכבת עד לנמל בסרה  (Basrah) ומשם על האונייה, אשר העבירה את כל המחנה אל העיר קראצ'י (Karachi) בגבול פקיסטן-הודו. במחנה זה התקיימה פעילות הסברתית, התעמלות, התארגנויות, עד שנמצאה אניה בריטית ועל סיפונה ובתאיה השונים, שיכנו את הילדים. ההפלגה ארכה שבועיים דרך נמל עדן (Aden) ועד להגעה לעיר סואץ (Suez). כאן חיכתה לנו הפתעה נעימה, כאשר נתקלנו בפעם הראשונה בחיילים יהודים מארץ ישראל במסגרת הצבא הבריטי.

 

בסואץ העלו את הילדים על רכבת אשר דהרה ררך מדבריות מצריים וסיני עד לארץ ישראל ובעיר רחובות נערכה קבלת פנים חמה ל-800 ילדים אשר הגיעו לעיר בתאריך 19.2.1943, וזאת לאחר הפסקה של ארבע שנים, שלא הגיע אפילו עולה אחד בשל מגבלות המלחמה.

 

הילדים הועברו למחנה עתלית ומשם התחילה חלוקתם לקיבוצים ומוסדות ילדים שונים, כאשר התווית שהורבקה לנו היא "ילדי טהרן" וכך באה לסיומה תקופת נדודים וסבל.

 

מסע שורשים קייץ 2006, בבית העלמין היהודי של סטאניסלבוב. מיכאל  ליד אנדרטת זיכרון לקרבנות השואה של קהילת סטאניסלאבוב נושא תפילה עם הרב קולסניק.

Podróż śladami korzeni, latem 2006. Na cmentarzu żydowskim w Stanisławowie. Michał obok pomnika pamięci ofiar Zagłady gminy stanisławowskiej zmawia modlitwę wraz z rabinem Kolesnikiem.

 

 

 

תמונה מבית הספר של מיכאל אותו זיהה מיד, עם הרב קולסניק ושני הבנים גיורא (משמאל) ודורון.

Zdjęcie szkoły, którą Michał rozpoznał natychmiast. Michał drugi od prawej, wraz z rabinem Kolesnikiem, i dwoma synami, Giorą (z lewej) i Doronem.

 

 

 לזיכרון עולם  In Memoriam

 

נספו בשואה, זיכרם יהיה לעד

 

 

 

 

 

 


סלה פוש


ז'
ולה פוש


פנחס פוש


אדולף פוש

לינה ויזלברג לבית פוש, אחות,  ובנה הקטן אדז'יו

הנריק פוש ופפי (רוזה), אבא ואימא

                                 

 

 

 

Michał Fosz

 

Moja opowieść

 

Z hebrajskiego przełożył Tomasz Korzeniowski

 

W 1939 roku Ribbentrop, minister spraw zagranicznych Niemiec, wraz z sowieckim ministrem spraw zagranicznych Mołotowem, zawarł znany pakt o nieagresji, w myśl którego Niemcy mają wkroczyć do Polski, a w tym samym czasie Armia Czerwona Związku Radzieckiego zajmie wschodnie tereny Polski. Częścią zachodnią aż do centrum kraju mają rządzić Niemcy, natomiast na wschód od Wisły miał panować Związek Radziecki.

 

We wrześniu 1939 plan ten wykonano, a ja, dwunastolatek mieszkający w Stanisławo­wie (we wschodniej Galicji) znalazłem się wraz rodziną pod okupacją sowiecką.

 

Niemcy za pomocą tego paktu, osiągnęły spokój na froncie wschodnim i rozpoczęły walkę na zachodzie, jakkolwiek w czerwcu 1941 roku dokonali jednej z największych historycznych zdrad, atakując Związek Radziecki na całej długości granicy. Atak Niemców na zaskoczonych Rosjan był niezwykle szybki, i Niemcy byli już blisko naszego miasta, Stanisławowa.

W  takiej sytuacji nasza rodzina, razem z rodziną mojego szwagra Koby, zebrała się celem naradzenia nad sposobami ucieczki przed armią niemiecką. Większość uważała, że Niemcy zabiorą jedynie mężczyzn, ale nie starców ani kobiety, dlatego zapadła decyzja, że wszyscy mężczyźni z obu rodzin, włącznie z moim bratem Pinchasem, bratem Leonem (Arie) i mną, a także szwagrem Jakowem Kobą Wizelbergiem i jego bratem Andrzejem, razem pięć osób, uciekną bezzwłocznie na tereny Związku Radzieckiego, z nadzieją, że w ciągu dwóch tygodni armia radziecka zwycięży i powróci do miasta, a z nią także, oczywiście, i my. Rodzice i siostry pozostali zatem w mieście. Okazało się, że była to decyzja błędna, bo wbrew wszelkiej logice i zwyczajom, podejmujący decyzję nie wyobrażali sobie, że Niemcy wchodząc do miasta dokonają największej w historii rzezi. I tak, rodzina, która pozostała w mieście, zginęła.

Tymczasem my, pięciu ocalonych, kontynuowaliśmy ucieczkę, podczas której na pierwszym etapie jechaliśmy pociągiem przez Ukrainę. Kiedy dotarliśmy w pobliże Charkowa, musieliśmy wysiąść z pociągu, bo Armia Czerwona zajmowała wszystkie pociągi na potrzeby wojska, dalej zatem szliśmy pieszo. Tak, w ciągu kilku dni przebyliśmy setki kilometrów, aż udało nam się złapać kierowcę ciężarówki, który za opłatą zawiózł nas do Rostowa nad Donem.

 

W ciągu całej wędrówki nie udało nam się kupić niemal żadnej żywności, bo w Związku Radzieckim zapanował wielki brak produktów żywnościowych z powodu armii rekwirującej wszelkie pożywienie, z wyjątkiem przydziałów chleba i kilku innych rzeczy wydawanych obywatelom na kupony, których my nie mieliśmy. Mój brat Pinchas i szwagier chyba spodziewali się problemów z pozyskaniem żywności w Związku Radzieckim, dlatego kiedy ruszalśmy w drogę, zaopatrzyliśmy się w mnóstwo sucharów, herbatników itp. Na dworcach kolejowych można było dostać za darmo wrzątek do przyrządzenia napoju, a w restauracjach była tylko zupa zwana „zupą z kluskami”, choć praktycznie była to gorąca woda, a kluski były dwa, albo trzy.

 

Armia niemiecka szybko zbliżała się do Wołgi i Donu, a my czuliśmy nadchodzące zagrożenie. Samoloty niemieckie już ostrzeliwały konwoje cięzarówek, pociągi itp. Podczas jednego z takich wypadów zostałem ranny odłamkiem w nogę.

 

Ponieważ zakładano, że armia niemiecka zechce zapanować nad rejonem Morza Kaspijskiego, gdzie są pola naftowe, uciekinierzy próbowali dotrzeć do Azji Środkowej, do rejonów Uzbekistanu, Kazachstanu, Turkmenistanu, i z tego powodu musieli dotrzeć do portów Machaczkała i Baku i okrętem przeciąć Morze Kaspijskie w kierunku jego wschodniego wybrzeża.

 

Nie było środków transportu, by tam dotrzeć, mój brat i szwagier z trudem przekupili pracownika stacji kolejowej w Rostowie nad Donem, który umożliwił całej piątce wejście do pociągu towarowego z otwartymi platformami, z niebem nad głowami, które nie okazało uprzejmości uciekinierom. Podczas całej, trwającej kilka dni drogi, padały na nas deszcze podczas burzy, nie mówiąc już o cierpieniach z powodu mokrych ubrań, i o chłodzie rosyjskiej jesieni.

Pociąg zatrzymał się kilkadziesiąt kilometrów od Morza Kaspijskiego,  nie ruszając ponownie. Cała piątka, rozbita, przemoknięta i głodna, wysiadła. Na nasze szczęście, w pobliżu stacji kolejowej był kołchoz, który jedynie odrobinę przypominał nasz kibuc, i tam cała piątka musiała pracować fizycznie na roli, w zamian za dach nad głową, i co najważniejsze, za żywność. Po kilku dniach pracy ogarnęliśmy się, zebraliśmy trochę żywności (bo w gospodarstwach rolnych zwanych kołchozami były produkty rolne) i ruszyliśmy w drogę, do portu na Morzu Kaspijskim, a stamtąd, okrętem na wschodnie wybrzeże.

Na wschodnim wybrzeżu było już trochę pociągów i w ten sposób dotarliśmy do miasta Aszchabad w Turkmenistanie, a stamtąd do miasteczka Kizel-Arbat, gdzie ja i mój brat Arie musieliśmy wyjść z grupą robotników na pustynię Karakum, by pracować przy budowie drogi.

 

Ja i brat mieliśmy 14 i 17 lat i pracowaliśmy jak dorośli, codziennie przez kilka tygodni chodząc pieszo przez pustynię, aż do zakończenia prac. Kiedy wróciliśmy do miasteczka, do starszego brata Pinchasa i do szwagra i jego brata, otrzymaliśmy hiobową wieść: nasz najstarszy brat Pinchas zmarł, najzwyczajniej z głodu, i został pochowany.

 

Pod koniec 1942 roku, w ślad za porozumieniem między Związkiem Radzieckim i przedstawicielami polskiego rządu emigracyjnego, na terenach środkowej Azji powstało polskie wojsko, które miało opuścić Związek Radziecki, ruszając do Iranu i Iraku, i tam, na froncie włoskim, dołączyć do Armii Brytyjskiej. Mój szwagier skorzystał z okazji i zdołał wpłynąć na polskiego oficera, by wzięli mnie do paramilitarnej jednostki młodych Polaków. Co gorsza, w tym samym czasie NKWD schwytało brata Arie (Leona) i posłało go na front wschodni do kopania rowów obronnych. I tak zostałem sam, oderwany od całej rodziny. Na dodatek, znalazłem się w antysemickiej jednostce paramilitarnej.

Po przebytym szkoleniu jednostkę tą znów posłano na Morze Kaspijskie, celem dotarcia do Iranu, i znowu przebyłem trzy dni ciężkiej żeglugi na morzu, wymiotując podczas burzy, aż przybyliśmy do portowego miasta Pachlewi.

Tu, na terenie obozu, ludność miejscowa sprzedała nam olbrzymie ilości moreli, a my, po okresie niedożywienia, napadliśmy na te owoce ze skutkiem potwornej biegunki i dezynterii. Agencja Żydowska wiedziała, że pośród Polaków jest trochę Żydów, i dlatego doszło do rozmów wyłanników Agencji z oficerami polskimi, celem zwolnienia młodych żołnierzy żydowskich. Skutkiem tego, mając lat 15, zostałem przeniesiony wraz z innymi młodymi do obozu sierot żydowskich pod Teheranem. W obozie tym było około 800 uciekinierów, których Agencja zdołała przetransportować z Rosji do Iranu, razem z grupą dorosłych opiekunów, w większości byłych żołnierzy armii polskiej. Widać było, że to sieroty, od najmłodszych do lat siedemnastu.

Agencja Żydowska chciała wszystkie 800 dzieci przetransportować ciężarówkami przez Irak i Jordan do Kraju Izraela (Palestyny), ale Irakijczycy nie pozwolili na przejazd dzieci żydowskich i wówczas zapadła decyzja przewiezienia dzieci do Indii, a stamtąd okrętem do Kraju Izraela (Palestyny).

Pod koniec grudnia 1942 roku, wszystkie dzieci załadowano na ciężarówki, a potem pociągiem dowieziono do portu Basra. Stąd okręt przewiózł cały obóz do Karaczi na granicy pakistańsko-indyjskiej. W obozie tym prowadzono działalność propagandową, organizacyjną, gimnastykę, póki nie znalazł się brytyjski okręt, na którego pokładzie i w jego rozlicznych kabinach umieszczono dzieci. Podróż trwała dwa tygodnie, przez port Aden, aż do Suezu. Tu czekała nas przyjemna niespodzianka, kiedy natknęliśmy się na żołnierzy żydowkich z Kraju Izraela (Palestyny) w Armii Brytyjskiej.

W Suezie dzieci wsiadły do pociągu, który popędził przez egipskie pustynie i Synaj do Kraju Izraela (Palestynę). W Rechowot zorganizowano gorące przyjęcie 800 dzieci, które przybyły do miasta 19 lutego 1943 roku, po czteroletniej przerwie, kiedy to nie przybył ani jeden imigrant z powodu ograniczeń podczas wojny.

Przybyłych, do których przyległ szyld „Dzieci Teheranu” przewieziono do obozu Atlit i tam zaczęto przydzielać dzieci do kibuców i różnych zakładów dziecięcych. Tak dobiegł końca mój etap wędrówki i cierpienia.

 

 

LINKS

 

 


http://www.fosh.co.il

 

Back to "Tehran Children" Web Page

 

Back to Holocaust Web Page

 

Stanislawow, Stanislav (East Galicia, today: Ivano-Frankivsk, Ukraine) 46°56' / 24°43'

 

Towns and Mother-cities in Israel; Memorial of the Jewish Community which perished Vol. 5, Stanislawow

 

“Stanislawow” - Encyclopedia of Jewish
Communities in Poland, Volume II
(Ukraine) - Translation to English

 

Stanislawow Lists of Victims
Transliteration of Unpublished List of Citizens Murdered by the Nazis from the documents of the Russian Commission to Investigate Nazi Crimes

 

Unpublished List of Inscriptions and Map of Ivano-Frankivsk
(Ivano-Frankovsk) Cemetery

 

Ivano Frankivsk, Ukraine (Stanislawow, Stanislau) in Shtetlink of JewishGen

 

 

 

Last updated June 13th, 2007

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!