הלינה בירנבאום

קרול: הבריחה מידי הנאצים

היה זה סתיו 1939, שבועות ראשונים של הכיבוש הנאצי בפולין.

החברים של אחי התכוננו לבריחה מזרחה לשטחים הכבושים על ידי הרוסים. אחי הגדול אמור היה לצאת איתם. רציתי להתלוות אליו, אבל הוא טען שאני צעיר מדי למסע כזה. אבל אבא התערב ואמר שהוא לא ירשה לו ללכת עם חבריו אם לא ייקחו גם אותי. אבא נתן לנו מעט כסף ויצאנו לדרך.

באותם הימים אלפי יהודים ברחו לרוסיה דרך נהר הבוק ,Buk כדי להינצל מידי הגרמנים. גם אנחנו יצאנו בדרך זו. יצאנו לעיר שידלצה Siedlce ברכבת, למרות שכבר היה אסור ליהודים לנסוע ברכבות. נשארנו ללון בבית הכנסת בעיר הזאת ולמחרת בלילה יצאנו ברגל לאיזה כפר קטן ליד נהר הבוק. הלכנו בלילות שלא ניתפס.


Jewish Refugees Source & Copyrights Tomasz Wisniewski)

מבריח מיוחד העביר אותנו בסירה לצידו השני של הנהר. הגרמנים ירו אחרינו. מצד השני של הגבול בקרבת העיר סלונים Slonim עצרו אותנו הרוסים והובילו לבית מעצר לחקירה, אבל אחרי ביקורת וחקירה קצרה שיחררו אותנו. הגענו לעיר סלונים. שוב נשארנו ללון בבית הכנסת. הודות לתמיכת וועד מיוחד לעזרה לפליטים משטחים הכבושים על ידי הגרמנים הצלחנו להגיע לבתיהם של הביאלו-רוסים Byelarussian  בקרבת הכפר הקטן קאבאקי Kabaki. קיבלנו כאן מקומות לינה ועבודה.

כעבור מספר חדשים, בתחילת שנת 1940, מצאה אותנו בסביבת סלונים, אימא של אחד החברים שהביאה מכתב מוורשה מההורים שלנו. הורי מסרו לנו באותו מכתב שהחיים בוורשה חוזרים לאורח נסבל ואנחנו יכולים לחזור הביתה. אחי עם החברים שלו החליטו לשמוע לעצת ההורים וחזרו. אני, שכבר הספקתי קודם לחוש על גבי את האגרוף הנאצי, לא רציתי לשמוע על חזרה לשם. ונפרדנו – הסתבר – לתמיד!

הביאלו-רוסים בסביבת סלונים, שם שהיתי במשך זמן מסוים, התייחסו אלי בלבביות. עבדתי בסלילת כביש סלונים-ווילנה  Wilno-Slonim. בתשלום לא גדול הכפריים כיבסו לי את הבגדים, נתנו לי מקום לינה ואפילו אכלתי איתם כמו אחד ממשפחתם. בחורף עזרתי להם בעבודות המשק, לדוש תבואה במורג, נסעתי ליער להביא ולחטוב עצים.

הרוסים הכריחו את הפליטים לקבל דרכונים רוסיים ולנסוע לעומק רוסיה. אני, שלא כמו הרוב שסירב, לא התנגדתי לכך. נסעתי לעבוד בברנאול Barnaul אחרי שחתמתי על חוזה עבודה לשנה. בהתחלה קיבלתי בברנאול מכתבים מהורי שכתבו מגטו וורשה. אבל אחרי פרוץ המלחמה בין רוסיה וגרמניה הקשר איתם נותק לחלוטין. לא נודע לי לעולם באילה נסיבות ניספו כל בני משפחתי!...

הנסיעה מבארנוביצ'ה  Baranowicze לעומק ברית המועצות קשורה בפגישה מקרית ברחוב עם פקיד ממשלתי חשוב, יהודי רוסי, ששאל אותי על איזה כתובת. הסברתי לו בקצרה שאני לא מכיר את העיר הזאת, אני פליט מוורשה. האיש מיד הפציר בי שאתרחק יותר ככל האפשר מהגבול הפולני, מפני שבקרוב לבטח תפרוץ מלחמה בין גרמניה וברית המועצות. אין מה להסתמך על הברית מולוטוב-ריבנטרופ …Molotov - Ribbentrop. אני בדיוק התכוונתי לחזור לסלונים, אבל מילותיו של האיש שבמקרה פגשתי חדרו עמוק לתודעתי ושיניתי את החלטתי. הלכתי למשרד רישום אנשים לעבודה בעומק רוסיה.

עבודת פרך בסיביר

הדרך לברנאול ברכבת משא ארכה חודש ימים. הרכבת עצרה תכופות בקרבת קולחוזים, עיירות וכפרים. אנשים קנו להם מזון בתחנות רכבת. בכל תחנה אפשר היה לקבל "קפייטוק" Kipiatok כלומר מים רותחים בחינם.

בברנאול צירפו אותי תחילה לעבודה בקבוצת יהודים זקנים, חולים וחלשים, שלא היו רגילים לעבודה פיסית ולא היו מסוגלים לבצע את הנורמות. כתוצאה מכך קיבלנו תשלום זעיר, לא מספיק אפילו לאוכל. הייתה זאת עבודה בבניית קומפלקס ליצור טקסטיל ענק, אבל כשפרצה המלחמה עם הגרמנים כל זה הפך לשרת מטרות צבאיות. הועסקו כאן לפחות כ- 10000אנשים. את המזון חילקו בטלונים2) מיוחדים שניתנו פעם לחודש. על הדרמות של אובדן או גניבת הטלונים האלה מוטב שלא לדבר!... גרנו כאן באוהלים בקיץ, בסתיו העבירו אותנו למבנים חדשים.


Siberia  I Source & Copyrights Tomasz Wisniewski

באחד במאי 1940 הופיע מנהל הראשי של פרויקט הבנייה ופתח בשבחים לשלטונות ברית המועצות ובמילות עידוד לחריצות גדולה יותר ולהקרבה למען המדינה הסובייטית. הקשיבו לו המוני הנאספים במגרש. אחרי הנאום הלוהט של המנהל קם פתאום גבר מבוגר מהקהל ואמר שהוא הגיע לכאן עם אשתו וילדיו, הוא לבד עובד לפרנסתם וזה לא מספיק כדי לאכיל את המשפחה, הם פשוט רעבים ללחם. למחרת האיש כבר לא היה... לקח אותו, מה שהיה קרוי," העורב השחור"... "Czorny Woron"

פניתי למנהל הבנייה בבקשה שיעביר אותי לקבוצת עבודה (בריגאדה) בה אוכל להרוויח יותר. הוא מילא את בקשתי ומאז עבדתי במקום הזה עד להתקפת הגרמנים על ברית המועצות ביוני 1941. הייתי מוביל בטון במשך יום שלם בעגלה דו גלגלית, אבל לא סבלתי רעב יותר. בחורף הכפור העז כאן היה עוצר את הנשימה, האדים קפאו על השפתיים, על השפמים והזקנים... בקיץ החום היה מגיע עד ל 30% - ובלילות היה יורד לאפס.

בבטליון עבודה

התחיל הגיוס הכללי. אותי גייסו לStroicielny Batalion – בטליון הבנייה ומשם העבירו אותי לסובחוז1)  sowhoz שנמצא 16 ק"מ מנובוסיבירסק Nowosybirsk.

התקופה בבריגאדות העבודה בקריבושצוקובו Krywoszczokowo, לא רחוק מנובוסיבירסק, הייתה הקשה מכולן בכל המובנים. הוחזקו כאן כ 150 אנשים מרוכזים יחד כמו בבית סוהר עד אשר לא פיזרו אותם לנקודות עבודה שונות. כאן לא הועסקנו בשום עבודה. אסור היה לנו לצאת, הקציבו לנו אוכל במנות רעב, מפני שמנהלי הבריגאדות גנבו אותו, כפי שהתברר מאוחר יותר. ישנו על דרגשים תלת קומתיים בצריפים ארוכים. העברה לסובחוז הייתה הצלה ממש.

בסובחוז

יום אחד שלחו אותי יחד עם שני בחורים אחרים להביא שקי זרעים לאיזה כפר מרוחק כ300-  ק"מ מהסובחוז. אחד הבחורים, יגולניקוב, Jegolnikov שמזה זמן מה קיבל חנינה מבית סוהר לאחר שנים של כליאה על פשעים כלשהם שביצע. הבחור השני סבל ממחלת הנפילה, כפי שהתברר כשהגענו למקום, וכאן בדיוק קיבל את התקף... נסענו ברכבת עד הכפר הזה ומתחנת הרכבת לקחה אותנו למקום עגלת סוסים שנשלחה על ידי מנהל הקולחוז בכפר הזה. יגולניקוב מיד התוודע, על פי סימנים הידועים רק לו, שמנהל הכפר גם כן "ישב" פעם...

יגולניקוב הלך מיד אל המנהל לדרוש משהו לעצמו ולא זרעים בשביל הסובחוז בלבד... הוא התייצב לפני המנהל ללא מילה ורק מסר לידיו את תעודת הזהות שלו. המנהל החוויר, התחיל לגמגם, ומיד הביא לו כמויות חמאה, סוכר – כל שדרש לעצמו בעל התעודה שנמסרה לו. בתעודת הזהות של יגולניקוב נכתב: "מקרה סוציאלי מסוכן לציבור", ומספר הסעיף שעבורו ישב שנים ארוכות בגולג. זה התברר כמבטיח ומועיל למדי.

ראיתי פעם בסובחוז את יגולניקוב תופס דלי חלב שרק נחלב, התיישב שפוף, מרים אותו לפיו ומתחיל לשתות בשקיקה. המנהלת שראתה זאת פתחה בצעקות ומשכה ממנו בחזרה את הדלי עם החלב. בקרבת המקום עמד גרזן. יגולניקוב תפס אותו וזרק בכל כוחו לכיוון המנהלת – בדרך נס הגרזן פגע לידה...

בסובחוז הייתה נפחייה שתיקנו בה מכונות חקלאיות. מנהל הנפחייה היה נפח מקצועי, דייר וותיק במקום. הוא היה מנאמני הדת סטארוביר starowier. איש שקט, סגור בתוך עצמו ונמנע במיוחד מכל דיבור על נושאים פוליטיים (כל אחד בעצם נמנע מכך). היה אדם ענייני, מומחה מובהק בעשיית פרסות לסוסים. הוא לא הרשה לאיש להתקרב למלאכה זאת.

בנפחייה עבד פולני, פשקובסקי Paszkowski מהעיר זיטומיר Zytomir. גם הוא היה מגויס, גם הוא נפח במקצועו. הכרתי את פשקובסקי עוד בבטליון עבודה והתיידדתי איתו. לפשקובסקי היה נחוץ עוזר והוא הציע לי לעבוד איתו. הסכמתי ברצון. הייתה זאת עבודה קשה מאוד. במשך יום שלם נאלצתי להלום בפטיש שמשקלו היה שמונה קילוגרמים ...

למדתי מפשקובסקי לייצר כל מיני פריטים הנחוצים לאנשים בחייהם ובעבודתם בכפר, כמו עגלות דו גלגליות עבור איסוף זרדים מהיער לחורף, לעשות סירים, מחבתות, לתקן כלים וציוד. יצרתי זאת, כמו פשקובסקי, משברי מתכת המפוזרים בחצר הנפחייה. בתמורה קיבלתי מהכפריים גבינה, חלב, ביצים. אחרי שלושה חדשים המנהל הזקן של הנפחייה חלה ואני עבדתי במקומו, חוץ מהתקנת פרסות לסוסים.

המחנה בסיביר ומכרה פחם

לקראת סוף 1942 גייסו אותי מהסובחוז לצבא. מלאו לי כבר אז 18 שנים. אחרי ארבע חודשי אימונים מפרכים בברסק Bersk שלחו את כולם, כפי שהיה נהוג, לחזית, פרט לפליטים מהמערב שאליהם לא היה להם אמון. אנשים אלה צוינו בסימנים מיוחדים בדרכוניהם בתור גורמים חשודים. בברסק ישנו ב"זימלנקה" Ziemlanka כלומר במבנה ארוך עשוי גזעי עץ כרות שבחלקו היה תקוע באדמה ורק החלונות והגג היו בחוץ. שלוש פעמים ביום קיבלנו ארוחות בחדר אוכל משותף, התרחצנו במקלחת משותפת שקראו לה - "באניה" bania .

אותי ועוד מספר חיילים ממרשובה רוטי Marszowe Roty שלחו למחנה צבאי בשם צ'רמושקה Czeremuszka באומסק Omsk , שם עברנו אימונים במשך מספר חודשים וקורס צלפים. אחרי סיום הקורס שלחו את רוב החיילים לחזית ואותי עם עוד כמה בחורים העבירו למכרות פחם בקוזבסקי בסן Kuzbaski Basen, ליד העיר קיסילובסק Kiesielowsk . עבדתי שם במכרות עד לרפטריאציה (Repatriation) - שיבה לפולין באפריל שנת 1946.


Siberia II  (Album: Elzbieta Kniaz  copyrights Tomasz Wisniewski)

היה חורף, מאוחר בערב מצויד במסמכים שונים יצאתי מהרכבת בקיסילובסק. דפקתי על גב הדלת של בית קטן, הראשון ממנו ראיתי אור בוקע. אישה מבוגרת פתחה לי את הדלת. היא נתנה לי אוכל ומקום ללון. כשהתעוררתי בבוקר הלבנים שלי כבר היו תלויים מכובסים על חבלים. למחרת הלכתי למשרד מסוים לסדר את עניני הנוהל בקשר לעבודה במכרה ונסעתי לשם.

בהתחלה לא ירדתי מתחת לפני האדמה, עבדתי במסגרייה. אבל הרוויחו כאן מעט מאוד ובקושי אפשר היה לחיות מזה. עד אשר יום אחד מנהל קבוצה של המכרה שתיקנתי בשבילו דברי ציוד למיניהם, העיר את תשומת ליבי על כך שללא צורך אני נשאר במסגרייה – אצלו במכרה אוכל להרוויח לפחות כפליים! שמעתי לעצתו. הצטרפתי לצוות של ארבע אנשים שהועסק בהעמדת תמוכות. ובכך מצבי השתפר במידה ניכרת.

ביום חג מהפכת אוקטובר 1943 אחרי האימונים בעיר ברסק Bersk שבקרבת נובוסיבירסק Nowosybirsk קיבלנו חופשה בת יומיים. עוד בזמן שהייתי בסובחוז פגשתי פעם ביום ראשון אחד בשוק של נובוסיבירסק חבר של אחי. מכרתי כאן תפוחי אדמה מחלקת אדמה שלי. סחבתי לשוק את שק תפוחי האדמה על גבי בהליכה ברגל של 16 ק"מ!... החלטתי עכשיו לנצל את החופשה הקצרה לפני שאשלח לחזית ולבקר את המכר מוורשה, להיפרד ממנו ולהשאיר אצלו לשמירה תמונות משפחתיות ועוד מזכרות היקרות לי. היה זה לשווא, כפי שהתברר אחרי שנים כשנפגשנו שוב בישראל. הוא טען שאבד לו הכול ואפילו לא השתדל להצטדק.

בדרך חזרה מהביקור אצל המכר למחנה צבאי, לא הייתה כבר רכבת באותו לילה בתחנה מרכזית של נובוסיבירסק למה שקרוי היה "עיירת – מלחמה" ברסק wojenny gorodok) Bersk)  שהיתה במהותה עיר צבאית קטנה. מנהל התחנה אמר לי שמתחנה צדדית יוצאות לברסק רכבות משא עם פחם ומשם אוכל להצליח להגיע לברסק.

באולם ההמתנה של התחנה הצדדית שרר חום מעיק ונרדמתי בזמן שחיכיתי לרכבת. מוקדם יותר שתינו קצת בערב הריקודים אצל המכר ונשארתי מעט מטושטש. משיכה חזקה בזרועי העירה אותי מהתרדמה האומללה. איש צבא שרכן מעלי צווה לי בחומרה להזדהות. לא היו עלי שום מסמכים!... הקצין ששחרר אותנו יומיים לכבוד חג המהפכה לא הזכיר שחייבים לקחת אישורים. כיסי המעיל שלי היו מלאים בחוברות שהפיץ ארגון ידידות פולין-ברית המועצות של וונדה וסילבסקה Wanda Wasilewska...

ליד האוטו הצבאי עמדו עוד כמה אנשי משטרה צבאית רוסים. הם הסיעו אותי לבית מעצר צבאי. צווו עלי להוריד את הכתפיות, חגורת מכנסיים, שרוכי נעליים ולקחו לי את כל החוברות. פעם אחר פעם הובילו אותי לקצין אחר לחקירה. זה ארך יומיים.

חוברות כתובות באותיות לטיניות שקרוב לוודאי הם לא ידעו לקורא בהן, שכנעו את החוקרים שהם תפסו מרגל חשוב... למזלי, אחד הקצינים הגבוהים התמצא בכתב לטיני ומכוון שהמחנה שלי היה מרוחק מנובוסיבירסק 40 ק"מ בלבד, הם יכלו די מהר לבדוק ביחידה שלי נתונים עלי ופרטי החופשה לרגל “Oktriabrskiej” מהפכת אוקטובר - לפני ששלחו את החיילים לחזית. לבסוף הצלחתי לנסוע לברסק ביום ברכבת נוסעים מנובוסיבירסק – בהיותי כבר ער למדי אחרי כול החקירות הללו. גם לא נשלחתי לחזית. השאירו אותי עד סוף שהותי בברית המועצות במכרות.

בשנת 1945 החיילים רוסיים שחזרו מהחזית סיפרו שוורשה נהרסה לחלוטין והגרמנים רצחו את כל היהודים. אבל אני, כמו כולם אז, לא האמנתי בסיפורים הנוראים ובלתי אפשריים האלה. הייתי מוכרח להיווכח במו עיני. כמה מהיהודים שהיו יחד איתי בבטליון העבודה, בסובחוז או במכרה פחם בקיסילובסק: החייט והרפד שהתחתנו שם עם נשים מקומיות נשארו בברית המועצות. החייט הרוויח מצוין בסובחוז במקצועו. כל "השמנת" של המפלגה הקומוניסטית מהסביבה הזמינה אצלו בגדים לעצמם ולבני משפחותיהם. האישה הרוסייה של הרפד הייתה בעלת בית וגינה משלה... ובנוסף ידיעות הזוועה על החורבן וההשמדה המוחלטת בפולין!...

באביב 1946 יצאתי בדרך חזרה לפולין ביחד עם רבבות פליטים שברחו מהנאצים בהתחלת הכיבוש הגרמני. שוב מסע של חודש ימים ברכבת מסע, בדומה לזה של 1940 לברנאול לסיביר... איש מבני משפחתי לא נשאר בחיים, שום זכר!

כעבור חודשיים יצאתי את פולין עם עוד הרבה יהודים, ניצולי השואה כמוני לדרך הנדודים לארץ ישראל.

הערות

1) סובחוז (sovkhoz) אירגון כפרי סובייטי בו העובדים קיבלו שכר, בניגוד לקולחוז (kolkhoz) שהיה קולקטיבי והעובדים קיבלו בו מוצרים במקום שכר עבודה.

2) טלונים: תלושי הקצבת מזון.

 

Appendix I: Non-Aggression Pact, "The Molotov-Ribbentrop Treaty"

Appendix II: German-Soviet Boundary and Friendship Treaty

Appendix III Polish-Soviet Agreement

The Tehran Children

Halina Birenbaum Web page

Last Updated June 15th, 2004

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!