הלינה בירנבאום

 

שלום חבר...

(מזיכרונותיי הישראלים הטריים)

 

לפתע הפך הכל רגיל ויומיומי ככל מציאות שדינאמיקת החיים מעמידה אותנו בפניה. לוחיות  עם כתוביות על מכוניות עם המלים: "שלום חבר", שנאמרו על ידי נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בהלוויה של ראש הממשלה יצחק רבין. זרם ידיעות חדשות ללא הפסק, זעזועים מקפיצים המקהים את היכולת לספוג את האירועים הבאים אחריהם, דוחים הצידה את הקודמים, מבטלים את חשיבותם.

 

במהלך נסיבות מוזרות נקלעים חיי האישיים הפרטיים בתוך זרם אירועים הסטורים גדולים.

נופל בחלקי כל הזמן להיות להם עד או קורבן. ואפילו הרוצח של ראש ממשלתנו, יגאל עמיר התגורר מרחק תחנת אוטובוס אחת מביתי...

 

קיבלתי מברקים ומכתבים מידידיי מפולין וגרמניה המביעים השתתפות בצער ואבל על רצח ראש ממשלתנו, כאילו הייתה זאת טרגדיה שלי אישית. ואמנם עד מהרה התברר שהייתה זאת טרגדיה של כולנו לישראל ולאזור המזרח התיכון כולו אם לשפוט על פי ריבוי האסונות מאז.

 

חודש לאחר הרצח התקיימה עצרת אבל גדולה גם בברלין. אולם ענק של בנין הקהילה היהודית Jόdische Gemeinde היה צר מלהכליל את המון האנשים, בני לאומים וגילאים שונים, בעלי עמדות למיניהם, דיפלומטים, שגריר אמריקאי, יפני, מצרי ועוד. ובאופן לא צפוי לחלוטין גם אני הזדמנתי להיות שם בקשר עם הרצאותיי בנושא השואה בפני הנוער הגרמני.

 

* * *

 

זה קרה ביום סתיו יפה וחם כמו באמצע של הקיץ. הייתה שבת. האורח שלנו מפולין, דר אנדז'י שטז'לצקי Andrzej Strzelecki  היסטוריון ממוזיאון אושוויץ-בירקנאו נהנה ברחצה בים התיכון החם אצלנו בהרצליה. הוא הגיע לארץ למספר ימים לגבות עדויות מאנשים ממוצא פולני שהובלו בשנות השואה לאושוויץ. שוחחנו ארוכות על מוראות השואה, על מחקרים עכשויים של אירועים אלה, על מסירתם לדורות הבאים והחובה לשמר את זיכרון העבר.

 

בפולין התקיימו בזמן זה בחירות לנשיאות והאורח שלנו נסע מוקדם בבוקר לשגרירות הפולני בתל אביב כדי למסור את קולו. ואילו אצלנו השתוללו  מהומות של הימין הקיצוני נגד שיחות שלום עם הפלשתינאים, נגד הממשלה והעומד בראשה, יצחק רבין. ברחובות ירושלים ותל אביב הפגנות תוקפניות נגד רבין, קריאות "בוגד", "רוצח", התנופפו  שלטים עם תמונת רבין בדמות הנאצי גרינג   Goeringבמדי ס"ס עם צלב קרס בזרועו! הטירוף השתולל ללא מעצורים, ללא עונש.

 

מישהו מאותם מפגינים הצליח לקרוע את סמל המדינה ממכוניתו של ראש הממשלה והכריז בראיון לטלוויזיה בשיא החוצפה, שכפי שהשיג את הסמל כך גם ישיגו את ראשו של רבין, כי הוא אויב ובוגד וכזה איננו יהודי כבר. אכן לא יהיה זה חטא לרצוח אותו בשם הביטחון, שלמות הארץ, אהבת העם – והאלוהים!... הרבנים הפנאטים מצאו סעיף שדמו של רבין מותר. כתבו על כך בעיתונים, צילמו את הדוברים המאיימים, התווכחו – וכלום לא עשו להם.

"חופש" המלה הקדושה!... רבין רק הזהיר בפני אימת הפגנות השנאה הזאת נגד מחזיקים בדעות פוליטיות אחרות, אבל כל זה נחשב רק למלים, מלים כואבות, נוראות, ולא יותר. איש הרי לא יעיז כאן לפגוע פיזית ביריב פוליטי מהכנסת או הממשלה...

 

קוממה אותי הסובלנות הזאת הבלתי נתפשת, אבל מה יכול קולי החלש של היחיד במסה האדירה של האחרים – חשבתי בליבי בעוגמה וחוסר אונים מדכא. ברצון הייתי מפסיקה לראות טלוויזיה ולהאזין לרדיו ובלבד שצרחות החצופים לא יחדרו למוח, ללב!

 

* * *

 

החיים של הפרט זורמים באורח עצמאי סביב העניינים והבעיות האישיים, בתוך אוירה כללית זו או אחרת, עד אשר לא יחדור משהו מבחוץ ויערער אותם. ובכך ממלאים את המשימות היומיומיות, מטפחים קשרים, חלומות. יום אחרי יום חולף ואתו השמחות שלנו, רגעי העצב, הציפיות, הישגים, אכזבות –  אהבות ושנאות מוצדקות או פחות... וזיכרונות העבר הרחוק בתוך ההווה כמו במקרה שלי, או אולי לא רק שלי.

 

ביוזמת ראש העיר תל אביב אמורה הייתה להתקיים אותו שבת עצרת תמיכה גדולה לצעדי השלום של ממשלת רבין. לא חשבתי להשתתף בה. איני אוהבת להידחף בין המוני אנשים משום סיבה שהיא, לא מאמינה כל כך ביעילות הפגנה כזו, למרות שאני מבינה שבני אדם רוצים באיזה אופן להביע את התנגדותם המשותפת לאי צדק, עוול או תמיכה במאבק נגדם.

 

ההפגנה הזאת נראתה לי במיוחד בלתי נחוצה, כיוון שלממשלה היה רוב בכנסת לביצוע תוכניותיה - אז לשם מה לארגן אסיפות רחוב המוניות? וכך גם עניתי לפניות המכרים שטענו לעומתי שנוכחות של כל אחד שעניין השלום קרוב לו,היא הכרחית ביותר. היום אני יודעת במאוחר שהצדק היה אתם ולא אתי. רבין לפחות הלך מהעולם כשבפני עיניו המוני אנשים התומכים בו והמריעים לו, ולא השלטים הגועליים, מלאי קללות, עלבונות ואיומים. ללא ההפגנה הזאת לעולם לא היה מתוודע על האהבה הגדולה שרוכש לו רוב רובו של העם. הוא כבר קיבל את "המנדט" לא רק לתוכניות השלום שלו – אלא הישר השמימה!... שהרי מתנגדי מדיניות השלום שלו צעקו שאין לו מנדט לכך.

 

* * *

 

באותו ערב ה-4 לנובמבר הוזמנו יחד עם האורח שלנו לארוחת ערב אצל ידידתנו ברמת השרון. לא יכולנו לסרב לשרה בייחוד שהיא הזמינה לכבודו של אנדרז'י שטז'לצקי עוד מספר חברים שהעבר שלהם באושוויץ עניין אותו מאוד בקשר למחקרים שערך בנושא, והם מצדם היו מעוניינים לא פחות למסור לו את זיכרונותיהם. ידעתי גם, שהבנים שלנו עם חבריהם ילכו להפגנה הזאת ויחליפו אותנו. בצהרים התקשרה אלי חברה מקרית מוצקין שהיא פוחדת מאוד שישפך דם הערב בתל אביב... ’מדוע‘, טענה, ’רבין לוקח על עצמו סיכון כזה ללא צורך?! ’היא הזכירה בסערת רוחות את האיומים המחוצפים של הקיצונים. התייחסה אליהם ברצינות רבה. מרישיה שרדה מהשואה בתור ילדה על ניירות אריים, הייתה נתונה בפחד בלתי פוסק שיזהו את מוצאה היהודי ויסגירו אותה לגרמנים. עד היום היא פוחדת מכל דבר וחושדת תמיד בסכנות האורבות מכל מקום.

 

החרדות שלה נראו לי מגוחכות. הרגעתי אותה שבהפגנה הזאת יהיו יותר שוטרים למיניהם ממפגינים ואין סיבה לחשש. יהיו שם נציגי ממשלה חשובים, ראש הממשלה בלב עיר יהודית במדינתו, מה יכול לאיים עליו? השלטון והכוח בידיו!

 

* * *

 

אצל שרה היה שמח, אוירה מרוממת, שולחן ערוך גפילטע פיש לצדם של מאכלים המזרחיים כמו חומוס, טחינה ופיתה שהאורח מפולין טעם בהתעניינות והנאה. שתינו לחיים עם וודקה פולנית וקוניאק ישראלי, התחלקנו בזיכרונות מעיירות הילדות והנעורים שלנו שם בפולין.

דר. שטז'לצקי הקשיב בדריכות, שאל שאלות ורשם בקפידה. השעות חלפו מהר ובנעימים. בזמן הפרידה עוד הוספנו הבהרות, הוחלפו ברכות, כתובות ומלים של תודה לשרה על קבלת הפנים הנהדרת. השעה הייתה כבר אחת עשרה בלילה. לא שמתי לב אפילו מי הדליק לפתע את הטלוויזיה כדי לשמוע את החדשות.

 

ו... על המרקע המוני אנשים נחרדים, מזועזעים, מלים מקפיאות דם, אמיתיות עד כאב. מהדורה מיוחדת: "ירו מקרוב מספר יריות  בראש הממשלה יצחק רבין, שירד במצב רוח מרומם ממרפסת בית העירייה בתום העצרת הענקית, כשסיים לשיר יחד עם מאות אלפי הנאספים את השיר: "תנו לשמש לעלות, תביאו השלום" ואת "התקווה". ’מצבו של ראש הממשלה קריטי! היורה נעצר‘ – המשיך הקריין.  

 

כמו ממוסמרים למקום, מאובנים צדנו כל מלה ותזוזה של הדוברים. עמדנו צפופים מול מקלט הטלוויזיה מבלי יכולת להאמין למשמע אוזנינו. הראש פשוט לא קלט! רגע אחד בלתי ניתן להחזירו – ומפנה לא נתפש בחיינו,  בחיי המדינה!

 

* * *

 

לא, זה בלתי אפשרי! יצאתי בריצה מהחדר כשאני מחזיקה בשתי ידי את ראשי וזועקת:

הרגו אותו! הם הרגו אותו!

אל תעשי בהלה – כעס עלי בעלי, הודיעו שרבין פצוע. ואני המשכתי בשלי:

הרגו אותו!

מלמלתי כאילו רק לעצמי כבר ועדיין משתוקקת להאמין במה שאמר חיים בעלי. הכאב שפתאום תקף אותי לא פחת. לא יכולתי להשלים עם העובדה שזה קרה, שהם העיזו והצליחו לממש את האיומים הנפשעים אשר בכוחם לא האמנו!

 

רמינו את עצמנו באמונתנו שההם לא רציניים, שלא יהיו מסוגלים להרוג. הרוצח לא נרתע מכלום ולא היה בכוחו של איש לעצור בעדו! שוב האמון האנושי בגד, הפעם המי יודע כמה כבר?! שכחנו לאן מובילה השנאה, צרות הדעת, הפנאטיות.

 

לא יודעת למה, מהרגע הראשון הייתי משוכנעת שרבין איננו בחיים עוד. אבל גם אם בעמקי הנשמה הבהבה התקווה שהוא, כפי שנמסר בחדשות, רק פצוע קשה, זה לא כאב פחות. העיק חוסר האונים מול עוצמת הרוע שממנו, כפי שהתברר, אפילו אדם המאובטח ביותר, ראש הממשלה ושר הביטחון בזמנים נורמאלים, במדינה עצמאית – לא ימצא מפלט. אז מי עוד יכול להיות בטוח במשהו עלי אדמות?!

 

יהודי רצח יהודי! – פלט משהו בחדר. המלים האלו נשמעו לי בנאליות, חסרות טעם. מה החשיבות בלאום של הרוצח? משמעות של מה שקרה הייתה הרבה מעבר לזה. התגלמות הרוע המנצח את הסברה שאפשרית הבנה ושלום בין אנשים באזור שלנו, זה שדיכא. פתאום כאילו שקעתי בחשכת הרוע הזה ולא היה לי איכפת מה מוצאו של הרוצח הפעם - סטודנט למשפטים,  דתי המציית באופן עיוור לרב הפנטי שלו, או מישהו משולי החברה.

 

נפרדנו בשתיקה מכבידה. המלים לא יכלו כבר לשנות כלום. המילים "הרגו אותו" הדהדו בראשי יחד עם תפילה שיכחישו זאת. על שום דבר אחר לא הייתי מסוגלת לחשוב. הסענו את האורח שלנו לתל אביב. המכוניות חלפו בכבישים במין הלם כללי וחרדה. אנשים פתחו את החלונות במכוניתם בחפשם ידיעות על מצבו של רבין אחד אצל השני. מבטים עגומים, שואלים מכל הכיוונים. הלם, אימה מוחלטת.

 

* * *

 

סוף סוף עמדנו על סף ביתנו. ברדיו נשמע בדיוק סיום קריאת תולדות חיים – נולד בשנה... למד ב... לחם ב... שירת... לא טעיתי, הוא מת. הרגו אותו!!! הרגשתי כמו שדדו אותי מקרעיה האחרונים של תקווה ושווי משקל. לא יכולתי ולא רציתי להשלים עם העובדה הנוראה, רבת משמעות כל כך. התהלכתי על פני החדר בעצבנות והמשכתי להקשיב לרדיו כל הזמן. רציתי שמישהו יעזור לי להבין או אולי להפסיק להבין, שיאמר לי משהו טוב על שלא ידעתי ויעזור להאמין שעוד אפשרי שיהיה הכל, כפי שהיה לפני הרצח הזה.

 

טלפנתי לבנים שלנו. דיברנו בשקט, כמו מפחד בפני האסון הלא יאומן הזה, החלפנו הערות, השלמנו הדדית ידיעות ואין סוף פרטים שלא פסקו לזרום.

 

הרגו אותו! – אמרתי לבני בפעם המי יודע כמה. הרגו, הוא חזר אחרי מדוכא, הם עוד יהרגו את כולם... למחרת טלפונים מידידים וחברים, מלים מקוטעות הנשטפות בדמעות, בבכי חנוק.

הידיים נופלות, אי אפשר לעשות כלום – שמעתי מכולם וכזה היה גם מצבי.

 

התבוננו במסך הטלוויזיה לועסים כל ידיעה שנמסרה והפרשנות סביבה בחוסר יכולת להמחיש לעצמנו את העובדה, שראש ממשלתנו נרצח בהפגנת שלום בידי מישהו, שעבורו המלחמה על אדמות (לא שלו!) היא מקודשת יותר מחיי אנוש והשלום.

 

* * *

 

בכיכר בה כדור רצחני פילח ברגע אחד את אורח החיים של המדינה וזרע אבל בכל, מצטופפים המוני אנשים. המונים סביב ביתו של רבין ומשפחתו, שם במשך חודשים, מאז התחילו שיחות השלום עם הפלשתינאים, לא פסקו ימים ולילות  ההפגנות עם שלטים וצעקות: "רבין רוצח, בוגד!"

 

לפתע השתתקו. כאילו בעצמם נחרדו מאלם של אותו מוות רצחני. התפכחו. העם התעורר לרגע, הבין לאן מובילה השנאה. הכל כמעט נשם רק בחיים של רבין שכבו, של תקווה לשלום הנשגב –  נשמו בכאב התבוסה.

 

דמעות, זרעי פרחים, ערימות של פרחים, מכתבים, שירים, נרות. זקנים, צעירים, ילדים. ים של אנשים סביב ארון המתים של רבין בירושלים.

 

לא יכולתי להסיר מבט מהמסך ולהכניס למודעות שלי שבארון הזה המכוסה בדגל כחול-לבן טמון עכשיו אדם שמזה שנים ועד אתמול עדיין, שמעתי אותו בכל החדשות והדיווחים מאז בואי לארץ הזאת בשנת 1947!

 

דגלים, ראשי מדינות, משלחות כמעט מכל העולם מרחוק ומקרוב. התבוננתי בהם בלב לחוץ, לרגעים מבעד הדמעות של הוקרה ותודה על נוכחותם בעלת משמעות כה רבה בשעות הטראגיות האלה. התרגשות והוקרה מלאו אותי על שתי מלים שנכנסו לנוף הסוער, הקשה של המציאות שלנו הישראלית – "שלום חבר!" בייחוד שהיריות הרצחניות ביצחק רבין לקחו מאתנו את התקווה לשלום לזמן שלא נראה באופק.  

 

 

 

Halina Birenbaum

 

Szalom Haver... (z moich świeżych izraelskich wspomnień...)

 

          

 

Back to Halina Birenbaum Web Page

 

Back to Rabin web Page

 

Back to My Israel Web Page

 

 

Last updated November 2nd 2005

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!