הדף מוקדש באהבה להלנה (אילנה) ויטקובסקי, משפחתה  ויוצאי העיר פלוצק שלהנצחתם הקדישה את כל כוחותיה וליבה

 

We Remember the Szlachter Family from Płock!

 

אמי

 

My Mother

 

לזכר מנק רוינו ומשפחתו To the Memory of Menek Ruino

 

  משפחת ברן The BARAN Family from PŁOCK

 

 אחיינו של הכומר נתן שמיגא  Natan SZMIGAThe Nephew of the Priest

 

  A.K. (Armia Krajowa)  א.ק. רוצה להכיר אותי

 

  יעקב מונקה הנהג הראשון בפלוצק  Jakob MONKA the First Driver in Plock

 

חיים פשוטים- Autobiography My Simple Life

 

פרס המתנדבים לאילנה וויטקובסקי

 

In Memoriam

 

 

אמי

 

 גב' אסתר שלכטר הלכה בצעד מהיר מהשוק הביתה, בידיה היו שני סלים מלאים בירקות. היה זה ב-30.10.1939 – יום יפה כמו שיכול להיות בסתיו פולני. התחלת שלכת בפולין, מאוד יפה, כל העצים עומדים בצמרות זהב, והשמים כבר חיוורים, אך עדיין עם גוון מעט כחול בהיר.

 

אסתר הלכה וחשבה מה יהיה הלאה, האם לצבעי עוד נכונה עבודה בזמן המלחמה  והכיבוש? מזל ששמעון קיבל עבודה בשבוע האחרון אצל משפחה פולנית שעברה לדירה של יהודים שברחו לרוסיה ואפילו לא נעלו את הדירה.

 

הדירה היתה גדולה, 4 חדרים שרק עשירים יכלו להרשות לעצמם לרכוש. שמעון פשוט קיבל סכום נמוך יותר עבור עבודתו. ובאמת מה יהיה הלאה?

 

אסתר באה לרחוב ירוזולימסקה (ירושלים) ושאלה את עצמה, מדוע כל כך הרבה אנשים מתהלכים בכביש? פתאום עומד לפניה קצין גרמני צעיר אלגנטי, כמו כל החיילים והקצינים הגרמנים, יפה, מגולח למשעי, ושואל: "מדוע את הולכת על המדרכה?" , "אני ממהרת לילדיי שמחכים כדי שאביא להם אוכל", ענתה אסתר. הקצין אמר לה : "את לא יודעת שליהודים אסור ללכת על המדרכה?", אסתר לא הגיבה. הוא שאל שנית את אותה שאלה והיא ענתה לקצין, "לא ידעתי שאסור לצעוד על המדרכה", הקצין הגיב ושאל, "האם את לא רואה על הקירות את ההודעות שמציינות זאת"?" אסתר ענתה : "ראיתי את ההודעות, אך אינני קוראת גרמנית". "את חוצפנית" השיב הקצין בצעקה, "ואני כרגע מוציא אותך להורג", ושאל "האם את פוחדת?" ", ואסתר ענתה "לא אינני פוחדת, אתה יכול להרוג אותי, אם אני לא יכולה להביא אוכל לילד יי, אין טעם לחיי". הקצין הביט באסתר והחליט להחזיר את האקדח למקומו ולהצילה, ואמר לה: "תרוצי עכשיו לכביש ותרוצי מיד הביתה ושלא אראה אותך יותר" היא כמובן ירדה לכביש וצעדה לאט לאט אל ביתה כיוון שהכביש איננו סלול ולכן איננו ישר.

 

אסתר הגיעה לביתה וישבה על הכסא, הניחה את הסלים על ידה והבת הקטנה שראתה כך את האם, שאלה אותה מדוע את נראית כך חיוורת מאוד, ענתה אסתר "שום דבר לא קרה, פשוט אני עייפה", והסתירה את אשר קרה.

 

את הסיפור הזה סיפרו לי ב-14.11.1939, כאשר חזרתי מביילורוסיה לקחת את משפחתי מהעיירה פלוצק Płock לסוויסלוץ (Bel) Svislach, Świsłocz שנמצאת על יד וולסקוביץ Vawkavysk, שם התגורר מאיר,  אחיו של אבי, אשר עבד כמנהל בית-ספר ושהיה פרופסור למתמטיקה ופיזיקה.

 

כשנסעתי לוארשה מפלוצק יצאתי מהאוניה תחנה לפני פלוצק והמשכתי עם סירה, כיוון שליד האוניה ניצבו הגרמנים שלקחו את היהודים למחנות והוציאו אותם להורג. ברדתי מהסירה חצי קילומטר לפני העיר שלי והלכתי על המדרכה, ניגשו אלי תושבים  שמכירים אותי וסיפרו לי על מעשיה של אימי. שאלו אותי האם אני מודעת לכך שאימי גיבורה. עניתי שכן, אני מכירה את אימי וזה אופייני לה.  אז כמה אנשים אמרו לי : "את גיבורה ואמך גיבורה". אני? לא - אני פח㢛נית, אני גאה - אמת אבל פחדתי. קיבלתי שיער לבן - 2 פסים בשני צדדים על השביל, כי לא רציתי למות. אז אני גיבורה? אבל אימי, כמו באגדות, הכי יפה, הכי חכמה, הכי טובה, ובאמת גיבורה, אז למה בכל זאת הרגו אותה?.

 

אילנה (הלנה) ויטקובסקי – חולון, 15.6.2009

Home

 

 

My Mother

 

By Ilana (Helena) Wojtkowska
 
Holon, 15.6.2009

 

Translated by Anat Alperin and edited by Ada Holtzman

 

Mrs. Ester Szlachter went with a brisk walk from market to her home. In her hands were two baskets full of vegetables. It was on Oct. 30th 1939, a beautiful day, as only a Polish autumn day can be. It was the beginning of fall, foliage season with its full beauty of golden leaves against a pale sky with still a slight bright light blue tone.

 

Ester was walking and thinking what will happen next. Will there still be work for a painter during the war and occupation? It was lucky that Szymon got work last week at a Polish family that moved to an apartment left by a Jewish family who ran away to Russia without even locking it. The apartment was big, 4 rooms that only rich people could afford to buy. Szymon simply got a lower pay for his work. Indeed what will be next?

 

Ester came to Jerozolimska (Jerusalem) street and asked herself why so many people are walking on the road? Suddenly a young elegant German soldier stood in front of her. He was like all the German soldiers and officers handsome, cleanly shaved. He asked her: "why are you walking on the sidewalk?" "I am in a hurry to my children who are waiting for me to bring them food" she answered. The officer told her: "don't you know that Jews are forbidden to walk on the sidewalks?" Ester did not react. He asked once more the same question and she answered: "I didn't know that it is not allowed to walk on the sidewalk". The officer then reacted and asked:  "Don't you see on the walls the announcements specifying this fact?" Ester answered to that: "I saw the announcements but I do not read German". "You are insolent" shouted the officer. "I will execute you momentarily". He then asked: "are you afraid?" Ester replied to this: "no, I am not afraid. You can kill me because if I cannot bring food to my children there is no sense to my life." The officer looked at Ester and decided to return his gun back to his holster thus saving her. He looked at her and said: "run right now to the road and go quickly home, I don't want to see you again." Needless to say she stepped down to the road and walked slowly towards her home on the crooked road.

 

Ester arrived home and sat on a chair placing her basket on the floor next to her. Her little daughter who saw her mother so distraught asked her why she is so pale. Ester replied that nothing happened and she is just tired, hiding what had really happened.

 

This story was told to me on November 11, 1939 when I came back from Byelorussia to take my family from the town of Plock to Svislach (Świsłocz), Byelorussia that is located near Vawkavysk, where my father's brother resided and was a principal of a school and a professor of mathematics and physics.

 

When I went from  Warsaw to Plock  I left the ship one station earlier and continued the voyage by boat getting off one stop earlier because next to the ship stood the Germans who were deporting Jews to extermination camps and killing them. After getting off the boat, half a kilometer before my town I walked on the sidewalk and several inhabitants of Plock who knew me came up to me and told me the story about my mother's courage. They asked me if I was aware how brave my mother was. I answered that I knew how courageous my mother was and wasn't surprised to hear the story and this was very characteristic of her. Several people remarked at that point that both my mother and I were heroines. I said that I was proud but scared as well. I got grey hair on both sides of my head because I didn't want to die. So was I a heroine? My mother on the other hand, just like in legends was the prettiest, the wisest, the kindest and truly a heroine so why did they still kill her?

 

Home

 

 

לזכר מנק רוינו  ומשפחתו

To the Memory of Menek Ruino

 

סיפור זה סיפרה לי החותנת שלי שבזמן השואה קיבלה דירה ברחוב קולגלנה 4 דלת מול דלת למשפחת רוינו, שבת ובן שלה היו חברים שלי הכי קרובים.

 

( לודקה Ludwika (Lutka היתה בלונדינית עם שער עד המותניים , יפיפיה עם עינים כחולות. אח שלה מנק  Menek היה עוד יותר יפה: שחרחר עם עור כהה ותווי פנים חדים ואורגינליים. את הפנים האלו יכל לעשות רק הפסל מיכאל אנג׳לו...

 

יום אחד כמה שבועות לפני גירוש היהודים מפלוצ׳ק בא אוטו של גסטפו לחצר, מהאוטו יצאו 2 חיילים והביאו לקומה שנייה ארגז גדול. כל הארגז היה מלא במסמרים ארוכים שחדרו פנימה. הגרמנים דפקו בדלת של משפחת רוינו וקראו למנק לצאת ולהכנס לארגז. מנק לא הבין אותם ושתק.

 

אחד הגרמנים דחף אותו בגסות לתוך הארגז וסגר בכוח את המכסה. הגרמנים לקחו את הארגז זרקו אותו מהמדרגות, האבא האמא והאחות רצו אחרי הגרמנים אבל הם היו זריזים יותר, העלו את הארגז לאוטו וברחו.

 

מנק לא צעק, לא בכה, אולי התעלף. אף אחד לא ראה ולא שמע ממנק יותר, לא ידוע מה עלה בגורלו ומי שלח את הגרמנים. המשפחה נספתה יחד עם יהדות פולין בטרבלינקה.

 

וויטקובסקי הלנה  

Home

 

 

משפחת ברן The BARAN Family from PŁOCK

 

הלנה שלכטר-וויטקובסקי

 ערכה: עדה הולצמן

 

 

ברחוב "רחבה" Szeroka מספר 16 הייתה חנות צבעים.

 

בחנות עמדו חביות בצבע לבן, כחול, אדום, צהוב, על המדפים עמדו קופסאות צבע שמן, לק ושכבו מברשות.

 

בדלפק ישבה גברת ברן BARAN כמו מלכת החנות, לא הייתה לה מכונת חשבון, לא היה לה מחשב, אבל היה לה ראש של מנהלת חשבון. היא עשתה חשבון יותר מהר ממחשב.

 

בעלה אף פעם לא בא לחנות כי הייתה לו אסטמה. מזמן לזמן היה פותח את הדלת מהכניסה ושואל מתי ארוחת הצהריים תהיה מוכנה, והאם הוא יספיק ללכת עוד לחברו, לשוחח עימו על פילוסופיה ופוליטיקה. הוא הלך לנתן גראוברט Natan GRAUBART חבר העירייה, או מר הזן HAZAN.

 

לגברת ברן היו שלוש בנות: מניה הבכורה, אסתר הבינונית, ודינה הצעירה ביותר. כל הבנות ידעו היטב את השפה העברית והאנגלית. עברית יכול להיות שבנות עוד לא ידעו, אך אנגלית אף אחד מהנוער לא ידע. הבנות נסעו יחד עם אמא שלהן לישראל, האבא בוודאי מת לפני מלחמת העולם השנייה.

 

הם החליפו את שם משפחתם ברן לברעם. אני הייתי אורחת בבית הבנות בפלוצק בתור ילדה קטנה, אני זוכרת אותן, אני אהבתי אותן מאוד מאוד והרגשתי איתן כמו בביתי.

אני זוכרת את דינה שישבה על עדן החלון עם מנדולינה בידה, ובצד השני ישב רובין (אחר כך בעלה), והוא היה גם עם מנדולינה.

 

הם ניגנו ואני עמדתי על יד החלון במשך שעות ושמעתי אותם מנגנים. אחר כך אני זוכרת איך שדינה הכינה כדים משברי פורצלן. אני חיפשתי שברים ברחוב והייתי מאושרת כשמצאתי, כמה מהם היו צבעוניים עם ציורים. בשנת 1922 גברת מניה ודינקה פתחו גן ילדים מיוחד לילדות. אני זוכרת את שני החדרים הגדולים של הגן, השולחנות והכיסאות בשביל ילדות קטנות, בצבע אדום, ירוק, כחול וצהוב.

 

ווילונות גם כן צבעוניים בחלון, ותמונות קטנות של ילדים על הקירות. היה זה אושר להיות בגן הזה. בדרך כלל היו ילדות מבתים יותר עשירים, ואותי קיבלו חינם, אולי בגלל זה שהייתי לעתים יותר רחוקות אורחת בבית  הגננות או בגלל זה שהייתי די אמיצה ועניתי לכל שאלה.

 

הגננות התייחסו אלינו בכבוד, כמו לבן אדם מבוגר. אנחנו למדנו להיות יותר טובות, יותר מנומסות, ולא מתחצפות. אני הייתי בגן הזה שנה וחצי, כי לא קיים יותר זמן. אנחנו כמעט כולנו הלכנו לבית ספר מוכנות יותר כמו שאחרים.

 

משפחת ברן הספיקה לנסוע לארץ ישראל לפני מלחמת העולם השנייה. גברת מניה הספיקה להתחתן עם מר הזן, הבן של חברו של אביה, ללדת בן ובת ושמה רות. גברת דינה התחתנה עם מר רובין, שהיה בישראל שנים רבות מנהל של ארגון עולי פלוצק.

 

את גברת אסתר ברן, הכרתי בישראל, היא עבדה בתור מורה בפולין ובישראל גם כן.

 

בישראל באתי לדינה ולאסתר לעיתים קרובות, דיברנו על העבר ועל העתיד, קראתי את המאמרים של אסתר, אותם כתבה בעיתון בבית אבות (ברח' ברודצקי) ברמת אביב.

כל גברות משפחת ברן נפטרו בגיל שיבה, ובראש צעיר.

 

זיכרונם לברכה.

 

וויטקובסקי הלנה  

Home

 

 

אחיינו של הכומר נתן שמיגא Natan SZMIGA

 

הלנה שלכטר-וויטקובסקי

 ערכה: עדה הולצמן

 

ילד יפה וחמוד הלך בדרך מלאה בחול, וחשב כמה ק"מ הוא צריך ללכת כדי להגיע לעיר פלוצק.

"למה אבא השאיר אותי לבד?", "למה אמא בכתה והיו לה עיניים אדומות?"

אבא אמר שאני גדול, ושילדים במלחמה גדלים מהר מאוד. הילד הלך וחשב. הוא עוד לא היה רעב, אבל גם לא היה שבע. הוא הלך קדימה, אולי כבר 5 ק"מ ולמזלו עבר עגלון, על עגלה עם שני סוסים.

 

העגלון שאל:"ילד איפה אמא?". "אמא רחוק" השיב הילד, והחל לבכות.

"אתה אוהב סוסים?" שאל העגלון. "כן" ענה הילד.

"בוא לעגלה וניסע הרחק הרחק עד הערב" אמר העגלון.

ה

ילד ישב על יד העגלון וסיפר את כל מה שידע, שגרמנים לקחו את הוריו יחד איתו, ושאביו אמר לו שהוא מוכרח לחזור לפלוצק, לשכנה.

הוא נסע עם העגלון הרחק הרחק כמו שאמר אבא, והם באו בערב לביתו. אשתו של העגלון נתנה לו לאכול, יחד עם בעלה.

היא רחצה את פניו ואת ידיו, והניחה אותו במיטה יחד עם ילדיה על מנת שישן. עבר לילה, והילד עזב את הבית הנעים והלך כמו שאביו אמר לו, לעיר מולדתו, לפלוצק.

ו

שוב בדרך היו עגלונים, ואחד שוב לקח אותו על העגלה. בערב היו כ-8 ק"מ מפלוצק. העגלון לקח אותו ובא לביתו. אשתו רחצה את הילד, כיבסה את הכותונת ואת התחתונים, והרדימה אותו יחד עם ילדיה. כשהילד הוריד את אפודתו, הוא סיפר לה שיש לו בכיס פתק שאביו כתב לו.

הם הוציאו את הפתק, קראו אותו, ובוא היה כתוב: "בן שלנו מהיום יתום, עזרו לו לחיות. קוראים לו נתן שמיגא Natan SZMIGA, הוא בן 5 וחצי שנים, תודה."

 

הם עזרו לו, ולא סיפרו לו את מה שהיה כתוב בפתק.

 

אשתו של העגלון הלכה לשכנה וסיפרה לה את כל העניין, ושאלה אותה מה לעשות. השכנה ענתה לה: "הכומר אמר לפני שבועיים בכנסייה, שכל האנשים הם אחים אחד של השני, ואנחנו צריכים לעזור להם, ולהתייחס אליהם כמו אל אחינו, כמו ליתום."

 

היא הציעה שהם ילכו איתו אל הכומר, אך לפני כן הם יצטרכו לספר זאת לשכנים, ולהתייעץ איתם.

יום שבת הגיע, זה היה בערב, כל דיירי הכפר, עם הילדים, עם נתן שמיגא, הלכו לכומר. הם סיפרו לו בסוד שנתן הוא יתום יהודי, שגרמנים הרגו את הוריו.

 

הכומר יצא מהבית ובקש מתושבי הכפר שיכנסו אל הכנסייה.

הכומר אמר: "עשיתם מעשה טוב שבאתם אליי, טוב שזכרתם את מה שאמרתי לכם, הילד נשאר אצלי, הוא בן של אחי, הוא יהיה האחיין שלי, ועקרת הבית גברת ברברה  Barbaraתהיה דודה שלו."

האנשים היו שמחים, התפללו והלכו שמחים אל בתיהם.

נתן נשאר אצל הכומר, הוא נשאר כמעט 5 שנים בכפר, 8 ק"מ מפלוצק.

 

דודה ברברה הייתה שמחה שיש לה ילד, שהיא יכולה לתת לו את כל האהבה, ואת העזרה שהוא צריך. כל ילדי הכפר היו חברים של נתן, בהתחלה הוא עזר לדודה ברברה, הוא נתן גרעינים לתרנגולות, הלך עם העז לשדה. דודה ברברה לימדה אותו אותיות פולניות, וכשהגיע לגיל 7, הוא התחיל ללכת לבית ספר יסודי, על ילדי הכפר.

בבית הספר הוא למד לקרוא, לכתוב,למד חשבון, כמו כל הילדים.

 

במאי 1945 נגמרה המלחמה. נתן היה בן 10 וחצי.

 

הכומר וגברת ברברה הכינו ארוחת ערב, ואחרי שאכלו הם הודיעו לו בעדינות בעדינות: "נתן אתה נשאר אחיין שלי, אך אני קתולי נוצרי ודודה ברברה אותו הדבר. אתה ילד יהודי, בוודאי הורייך אמרו לך זאת בבית. אולי אתה לא זוכר את זה, אבל אתה יהודי, ואתה צריך להתנהג בכבוד לדת היהודית. אנחנו ניסע איתך השבוע לוורשה, לקהילה יהודית. אתה תישאר עם הילדים היהודים בבית היתומים, כי הורייך נהרגו ע"י גרמנים, והם לא יחזרו אף פעם."

 

הכומר עשה את מה שאמר. נתן הלך לבית היתומים "אוטווצק", וע"י הנוער היהודי הוא בא לקיבוץ בישראל.

 

ביער חסידי אומות העולם גדלים שתי עצי תמר גבוהים, הראשון על שמו של הכומר, והשני על שמה של ברברה.

 

הערות-

 

את נתן שמיגא אני הכרתי בישראל, בחולון, בשנת 1961, והיא סיפק לי את הביוגרפיה שלו.

 

הוא עזב את הארץ יחד עם אשתו והוריה שהיו ארגנטינאים, והם עברו לגור באמריקה.

 

וויטקובסקי הלנה  

Home

 

 

A.K. (Armia Krajowa) רוצה להכיר אותי

 

הלנה שלכטר-וויטקובסקי

 ערכה: עדה הולצמן

 

חזרתי לפולין, בתחילת סתיו 1946, נסעתי לוורשה. המשכתי את דרכי אל פוזנאן Pozań, הייתי צריכה להגיע לשצ'צ'ניק Szczecinek, אך למזלי הייתה תאונה ברכבת על יד פוזנאן, ולא יכולנו לנסוע יותר. היינו מוכרחים לחכות 24 שעות.

 

 באנו למשפחת בעלי. למחרת בערב החותנת שלי פתחה את הדלת, היא בכתה. יכולים לבכות גם כן משמחה, אך עיניה היו אדומות ועצובות. נכנסנו עם שתי מזוודות קטנות ביד.

 

מה ראינו? אנחנו ראינו את הגברים לבושים בפיז'מות, המיטות היו בלי כלי מיטה, רק מזרנים. שמשות החלון היו שבורות, וראו סימן עגול של ירי.

מה קרה? באנו לגיהנום? היו כאן גרמנים? הרי זו שנת 1946. חמתי משמחה, שלשום, סיפרה לכל השכנים שלהם, שהבן שלה מגיע עם אשתו היהודייה מחוץ לארץ לביקור.

 

מי רצה להכיר אותי? A.K. רצה להכיר אותי.

 

 A.K.היו מאוד מרוגזים כשחמותי סיפרה דברי שקר.

איפה הבן? איפה כלתה? למה הם לא באו?

מנקמה הם שדדו את כלי המיטה, הבגדים, ואת כל הכסף שהיה בבית. מה לעשות? באנו ופתחנו את המזוודות ונתנו לגברים ללבוש את מכנסיו של בעלי ונתנו להם גם חולצות. למחרת בבוקר הלכנו לשוק למכור כמה דברים כדי לקבל עבורם כסף, שאותו נתנו לחמתי. היינו רק יום בשצ'צ'ניק וחזרנו לפלוצק, מדבר ללא יהודים.

 

הערות
 A.K. היתה תנועת המחתרת בזמן כיבוש פולין ע"י הגרמנים, אשר היה נגד רוסיה, נגד יהודים, וקצת נגד הגרמנים עקב הכיבוש.

 

וויטקובסקי הלנה  

Home

 

 

יעקב מונקה הנהג הראשון בפלוצק  Jakob MONKA the First Driver in Plock

 

הלנה שלכטר-וויטקובסקי

 ערכה: עדה הולצמן

 

לאבא שלי היה חבר הכי טוב: יעקוב מונקה, שניהם עבדו בבית חרושת, מכונות חקלאות- אבא שלי בתור צבאי מכונות, יעקוב למד מכונאות. בשנת 1921 קנה בעל הבית של בית החרושת מכונת משא, על מנת שיהיה יותר קל להביא את המכונות לרפת של האיכר אשר קנה אותם.

 

מי למד נהגות? ברור שיעקוב. אחרי כמה שבועות ישב מתחת למנוע ונסע דרך העיר. כולם הסתכלו כי בזמן הזה היו בעיר אולי 4 מכוניות קטנות ואף אחת לא כל כך גדולה. יעקוב אהב את המכונית, נסע בשמחה.

 

בשנת 1922 יעקוב התחתן ואחרי כשנה נולדה לו בת, אבל גורל רע רצה שאשתו האהובה גולדה  תמות בשעת הלידה. יעקוב לא ידע מה לעשות, פחד שייפול לדיכאון, ובסופו של דבר השאיר את הילדונת אצל ההורים, ונסע לארץ ישראל. הוא גר בתל אביב. אחרי מספר שנים הילדה, ציפורה שמה, הגיעה גם היא לארץ ישראל עם משפחת דומב.

 

אחרי שנתיים מעלייתו לארץ הכיר בחורה נאה, יפהפייה, חיננית, היא הייתה כל כך חיננית שהיא יכלה להיות מיס חן של המדינה... שמה היה פרידה.

הם שכרו דירה ברחוב הגדוד העברי ליד התחנה המרכזית ועבדו בבלוקים ממלט ברחוב אלנבי, ליד כיכר רוטשילד. פרידה היפהפייה הייתה כבר בחודשים מתקדמים של הריון, ועדיין עבדה עם בעלה. בשנה הזו נולדה בתם ושמה היה מאשה, אחרי שלוש שנים נולד בן ושמו היה גדליה, ולאחר עוד שלוש שנים נולדה הבת הכי קטנה, אסתר, שהייתה העתק של האמא. עכשיו אסתר בת 70 וכמה שנים והיא חיננית כמו שהייתה בגיל צעיר, וכמו שהייתה אמה.

 

לא היה ליעקוב שותף לעבודה בבלוקים, והוא חיפש מקצוע אחר. קיבלו אותו בתנובה בתור נהג, עם ניסיון עוד מימי פולין, והם היו מרוצים מאד ממנו. יעקוב שוב אהב את המכונית, כמו את ילדיו, עבד ביושר ברצון ובשמחה, עד שפרש לגימלאות.

 

יעקוב היה אדם נפלא, ביתם של פרידה ויעקוב היה תמיד פתוח לאורחים, תמיד מוכן לתת עזרה. אנשים שהכירו את יעקוב מונקה לא ישכחו אותו.

 

וויטקובסקי הלנה  

Home

 

 

חיים פשוטים My Simple Life 

 

הלנה שלכטר-וויטקובסקי

ערכה: חנה ניסים ועדה הולצמן

 

נולדתי ב- 29.8.1918, בתוך השלייה. בפולין כולם מאמינים שהשלייה מביאה מזל לכל החיים. היה בוקר יפה ואיכר שבא לכנסייה הביא איתו עגלה מלאה בתפוחי-אדמה גדולים ויפים. היתה שעת בוקר מוקדמת ואימי הלכה למאפיה לקנות לחם. ברגע שהיא ראתה את העגלה עם תפוחי האדמה לפני שער הבית, מיד קנתה 25 ק"ג תפוחי אדמה והביאה אותם הביתה. היא היתה בחודש השביעי להריונה. וכך נולדתי בלידה מוקדמת. סבתא הֵנָה שגרה יחד עם הורי, עטפה אותי  בצמר גפן ועשתה לי אמבטיה במי צמחים.

 

הייתי בת חמישה שבועות "שנפטרתי", שכבתי בשקט וללא תנועה תחת החיתול הלבן. לאמי היה חבל על התינוקת הקטנה והחלשה. היא באה להיפרד ממני לפני הלוויה, והיא שמה לב שאני זזה.

 

גדלתי כילדה רגילה, הלכתי לפני גיל שנה, ובגיל מאוד מוקדם דיברתי. דיברו אצלנו בבית פולנית ואידיש.

 

אמי אסתר נולדה ברציונז   Raciążכפר המרוחק כ-20 ק"מ מפלוצק. הוריה היו שמיה פומפר והנה לבית מיירנץ. כשהייתה בת 17, באה לעיר לחפש עבודה, והייתה יפיפייה. אבותיה באו בודאי מספרד, כי היה לה שיער שחור כפחם עיניים כמו שקדים, צבע עור היה חום בהיר, והיו לה שיניים לבנות ויפות. קראו לה אסתר היפה. בעלה שמעון שלכטר היה בעל קומה בינונית, עיניים ירוקות ואף די גדול. הוא לא היה יפה כמו אמא. לעיתים קרובות כשהסתכלתי על תמונות החתונה של הורי, שאלתי בנאיביות של ילדה: "אמא את כל כך יפה, למה בחרת את אבא?" - ואמי ענתה לי, כשתגדלי את תביני שלא הכל זה פנים יפות. הרבה יותר חשוב הרגש או הנשמה. הורי היו זוג לדוגמא, אף פעם לא רבו ביניהם. האווירה בבית תמיד היתה טובה, וזה נתן לי את הכוח לעבור את הגיהינום של המלחמה.

 

אני ואחי היינו דומים לאמא, ואחותי הקטנה היתה בלונדינית ובהירה מאוד והיו לה פנים ארוכות, כמו לאבא. אהבתי אותה מאוד.

 

לא פעם חשבתי איזה גנים ירשתי מהורי? מאמי ירשתי את בהירות המחשבה והתגובה. מאבי ירשתי את הרומנטיות והאופטימיות. הוא תמיד אמר שמחר יהיה יותר טוב.

 

בבית היה מצב כלכלי קשה ביותר. אבי עבד בבית חרושת לייצור מכונות חקלאיות, בתור צבעי של מכונות, ואחר כך עבד כצבעי של דירות. בקיץ כשלא ירד גשם היתה יותר עבודה ואפשר היה לחסוך ללחם בחורף. אבי היה קם מוקדם בבוקר לבית-הכנסת להתפלל ובעיקר להתעניין אם מישהו זקוק לתיקוני צבע בבית. לצבוע איזה חדר, או לתקן קיר שהיה שחור מעובש.

 

הוא היה מאושר כשמישהו הציע לו עבודה, והוא יכול היה להביא מעט פרנסה הביתה. לחורף היינו מכינים חבית כרוב חמוץ, תפוחי אדמה וקצת שומן, ומעט עץ לבישול וקצת פחם.

 

לעיתים קרובות כבר לפני האביב לא היתה מצויה פרוטה בבית והיה מחסור גם באוכל. מגיל 12 עזרתי לאבא בחופש הגדול, ובגיל 14 כבר ידעתי לעשות רוזטות (קישוט-תמונות טבע) על התקרה, והתחלתי לעזור בהכנת שלטים לבעלי חנויות ועל עגלות של איכרים. רשמתי על העגלות את שם האיכר ושם הכפר. קיבלתי 1 זלוטי עבור שלט. היו ימים שהכנתי מספר שלטים בלילות לאור מנורת הנפט, כי עדיין לא היה חשמל בכמה רחובות בפלוצק. החשמל הגיע לרחוב שלי רק בשנת 1938.

 

נמצאה תמונה של בית פינתי מרח' ירוזולימסקה (ירושלים) Zerozolimska  ורח' שירוקה Szeroka. בבית היתה חנות גדולה של נעליים של פינקלשטיין. האבא והבן נראו יושבים בפתח החנות ועל הקיר שלט גדול ועליו ציור של מגפיים של נשים וגברים, סנדלים ונעלי סירה. את השלט ציירתי כשהייתי בת 13.

 

גרנו ברח' שירוקה 22. בחצר שלנו גרו משפחות יהודיות ופולניות. אמהות יהודיות היו משאירות את הילדים אצל השכנות הפולניות ולהיפך. גרו בחצר שלנו אסתר מינדל ומָשָה. לא היתה אנטישמיות גלויה.

 

הפעם הראשונה שפגשתי באנטישמיות, היתה במחנה ריכוז של הַלֵר Haller (מחנה ריכוז הלר היה מחנה לחיילים יהודים ששירתו בצבא הפולני). המחנה נמצא ביבלונה Jabłonna, ע"י וורשה. אבא שלי נמצא בתמונה באמצע. הצילום נמצא בספר של קהילת פלוצק שיצא בתל-אביב ב-1967. אימי סיפרה לי שאבא נמצא במחנה הַלֵר והוא היה חולה בדיזנטריה. אימי לקחה סל עם אוכל ומיץ מאוכמניות שחורות, ונסעה מפלוצק ליבלונה. השומרים לא נתנו לה לראות את אבי. הם נתנו לה מכות עם הקַת של הרובה, ודחפו אותה מהשער. למרות זאת הצליחה להעביר לו בקבוק מיץ אוכמניות והרבה מילים טובות. היא חזרה הביתה ושאלה, מדוע מחזיקים את החיילים היהודים מאחורי גדרות תיל. באותה תקופה, הייתי בת 3,  השנה היתה 1921. לא הבנתי מה זה ז'יד Żyd.

 

כשהייתי בת 5, חליתי בסקרלטינה (שַנִית). שכבתי לבדי בבית-החולים. בבית, אימי נשארה עם אחותי שהיתה בת שנתיים. אימי היתה בהריון עם ילד שלישי.

 

ידעתי לקרוא פולנית ואידיש. סבתי הביאה לי ספרים ובכל ביקור שלה בכיתי, כי חשבתי שישאירו אותי בבית החולים. חולי שַנִית היו צריכים להישאר 6 שבועות בבית חולים, ובשביל ילדה בת 5, זה ניראה כנצח. בימים האחרונים בבית החולים בכיתי בקול רם. ניגשה אלי גב' פלושינסקה, פולניה, שמה לי סדין על הראש ואמרה לי: "תסתמי את הפה" (ז'ידובה). סיפרתי על כך לאימי ולסבתי ולכל השכנות היהודיות והפולניות, והם עשו חרם על גב' פלושינסקה.

 

כשהייתי בת 7 בכיתה א' אהבתי מאוד לקרוא, אבל לא היו לנו ספרים. למזלי שכן שלנו מר קובלסקי, עבד בסמינר לכמרים בתור שמש וכל חודש הביא לי ז'ורנל שנקרא "האביר של מריה הקדושה". קראתי את העיתון, כמו שקוראים אגדות ילדים, על אהבת האם הגדולה לבן, על תחיית המתים ועל לחם אחד שחילקו להמון אנשים.

אהבת הספרות, נשארה אצלי עד עצם היום הזה.

 

כשהייתי בת 12, אימי קנתה לי מעיל (מחברה עשירה פרנקה ניידורף), מצמר משבצות אדום עם שחור וצווארון מפרווה.

אמא קנתה את המעיל באביב, ובסתיו לבשתי את המעיל בפעם הראשונה. השרוולים היו קצרים, וראו מתחת את השרוולים של השמלה.

 

להורי לא התאפשר לשלוח אותי לגן אקסקלוסיבי עם ילדים שמצב הוריהם טוב. התמזל מזלי ומנהלת הגן קיבלה אותי ללא תשלום, כי הייתי ילדה מוכשרת.

 

אני זוכרת שבהצגה הראשונה, דקלמתי בשפה העברית, שיר של ביאליק, שלא הבנתי מילה מהדקלום, אבל ידעתי שזה שיר על ציפור שמתגעגעת לחופש. כולם מחאו לי כפיים ובעיני סבתי היו דמעות, היא בודאי חשבה שהנכדה שלה יודעת כבר את השפה השלישית. לגן הגיע רב שלימד אידיש. למדתי לקרוא ולכתוב אידיש. הרב זכור כאדם נוח שמעולם לא צעק עלינו. אחרי הגן הלכתי לבית הספר מס' 8. זה היה בית ספר לילדים יהודים, אך לימדו שם בשפה הפולנית. זה היה בית ספר מעורב, בנים ובנות למדו יחד, והיה ברמה מאוד גבוהה. היו ועדות בכל כיתה. היה חוג לספרות והיה עיתון של ביה"ס שנקרא ביכורים - POKŁOSIE SKOLNE. שירים שכתבתי הודפסו בשנת 1931-1932. כשהייתי בת 12, קיבלתי מספר העתקים של העיתון מחברה שהגיע לישראל בשנת 1936, קראו לה מרים דוב. למדתי 6 שנים בבית הספר וקיבלתי מילגה ממשלתית והתחלתי ללכת לתיכון HETMÀNOWEJ REGINY ŹÓŁKIEWSKIEJ. התיכון היה ברמה גבוהה מאוד, למדו בו כ- 600 תלמידות, ביניהן היו 10-12 תלמידות יהודיות. בנות של עשירי העיירה, כמו הלינקה מרגוליס.

 

לא היתה אנטישמיות גלויה, אך לא קיבלו לגדנ"ע בנות יהודיות.

 

בחורף חוץ משיעורי התעמלות הרגילים, היתה חובה ללמוד סקי. ליד בית-הספר היה אגם גדול. באביב היה האגם מכוסה בפרחי מים ובחורף היתה שכבה עבה של קרח מכסה את האגם. פעמיים בשבוע היינו הולכות ללמוד סקי בבית-הספר. בתחילה לא אהבתי את שיעורי הסקי, אך מאוחר יותר זה הפך לעונג. למרות שהיה קר מאוד והיה לי מעיל מצמר דק, למרות שזה היה תענוג, היה לי חבל על הזמן, כי לימדתי שיעורי עזר תמורת תשלום, והסקי גזל ממני מספר שעות בכל שבוע. את שיעורי הבית עשיתי בהפסקות. בערב הלכתי לטייל עם רֵנְיָה קוז'ן - נערה עם כישרון ציור מדהים, ועם לודְקָה רואִינו - בחורה יהודיה עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני, שתיהן נספו בשואה.

 

הנוער היהודי בפלוצק, היה נהדר, היו תנועות נוער: השומר הצעיר, בני עקיבא, החלוץ, בונד, ונוער קומוניסטי. נוער נפלא מלא יוזמה והומור. את התיכון סיימתי בסוף מאי 1938, היתה בגרות מצוינת, אך התמונה שלי לא מופיעה בתמונת המחזור, וזה הסיפור:

ב- 30.4.1938, אסרו אותי, כי הייתי בנוער הקומוניסטי (עזרה לאסירים פוליטיים) MOPR, הייתי בבית המעצר 48 שעות. כששחררו אותי, הלכתי עם אבי ברחוב ומכרים שאלו, האם היה כדאי לשבת בבית המעצר?, אני זוכרת את התשובה של אבי, אשר הלך לאסיפות פועלי ציון. "אני לא מבין, אבל אם בתי היתה מוכנה לשבת בשביל דעותיה, אז זה בוודאי טוב והיה כדאי".

 

אני חוזרת לתקופת הלימודים שלי בתיכון סופיה ג'רזינובסקה, פרופ' למתמטיקה, סופיה שימפלינסקה, מורה לגיאוגרפיה. חשבנו שהן אנטישמיות, אך מסתבר ששתיהן היו במחנות ריכוז מפני שהם לא קיבלו את יחס הגרמנים ליהודים. אולם מריה פיינקובה, המורה לגרמנית עבדה בתור המזכירה של הגסטפו. היא היתה בת של כומר גרמני. לי אישית היא עזרה ב-20.11.1939, יום לפני החובה לענוד את הטלאי הצהוב. היא נתנה לי אישור שאנחנו 8 נפשות יכולים לנסוע מפלוצק לביילורוסיה. חוץ מזה שרק תודות לה לא זרקו אותי מהתיכון, אחרי שהייתי במעצר, ובזכותה קיבלתי את תעודת הבגרות.

 

לפני פרוץ המלחמה, הספקתי לסיים שנה  של לימודים פדגוגיים בסמינר ע"ש קונַרְסקִי בוורשה.

 

בשנים 1955-1957 למדתי בסמינר גבוה לכלכלה, למרות שהיתה לי ילדה בת 5. את השנה השלישית לא התחלתי ועליתי לישראל. נשארה לי התעודה מהאוניברסיטה עם ציונים מאוד יפים, אך בלי דיפלומה. יש הרבה דברים בחיים שלי שלא סיימתי והפסקתי באמצע.

 

ביום הולדת ה-20 שלי, חבר ילדות ששמו צִ'יזִיק, עשה לי הפתעה. הוא שלח לי ז'ורנל מלמברג (לבוב), את השיר שלי שיצא לאור במחלקת "כישרונות צעירים".

 

 את הבית ברח' שירוקה מס' 22, הרסו כי היה ישן. משעות הבוקר הפציצו הגרמנים את מחנות הצבא הפולני והיו כמה הרוגים. ההפצצה הרסה את הבית של הסופר הפולני ברונייבסקי ודיסלאב. יותר לא הפציצו את פלוצק, כי גרו שם יותר מעשרת אלפים גרמנים. ע"י פלוצק האזרחים התבקשו לעזוב את העיר וללכת לגומבין ואחר-כך לגוסִיטִינִין. הלכנו כולנו על הכביש, ולצידי הכביש היו הרבה חיילים יהודים ופולנים מתים.

 

בגומבין Gąbin, גרנו אצל זקן שקיבל אותנו יפה. ברחנו מהפח לפחת. מצרה אחת לצרה יותר גדולה. פלוצק נשארה שלמה, אך את גומבין, הם הפציצו יום ולילה ללא הפסקה. הרבה מאוד אזרחים נהרגו בהפצצות. בהפצצה נהרג אח של אבי שנולד לו בן אחרי 20 שנות נישואין. עברנו גיהינום, אפילו גיהינום לא יכול להיות כל כך נורא.

 

מגומבין הלכנו לגוסטינין Gostynin, קיבלנו בקתה והפציצו אותה אז החלטנו לחזור לפלוצק. הגשר על הוויסלה  הופצץ ע"י הפולנים. הם חשבו שכך הגרמנים לא יגיעו לפלוצק. ישבנו מספר ימים על שפת הנהר, מחכים לסירה, או למעבורת שתעביר אותנו. ישבנו ובכינו, היה חסר רק הנבל. סיבות לבכי היו די והותר. חזרנו שבורים ומיואשים ללא פרוטה. חבר שלי בחזית, ואני בת 22, לא יודעת אם הוא חי. פלוצק היתה מלאה בגרמנים, היו כמה אלפי פולקס-דויטשים וכן ואוקראינים. במשך מספר ימים פני העיר שונו לחלוטין, התחילו לתפוס אנשים ברחוב. אנשים שהלכו לעבודה נתפסו, הוכו וגזרו ליהודים את הזקן יחד עם חלקי פנים. וראינו את הדם הניגר מהם על הבגדים. הגרמנים הכו את אבי שהלך להביא שני דליים עם מים. אותי תפסו וגייסו אותי לעבודה במטבח של הגסטפו, עבדתי בקילוף תפוחי-אדמה.

 

בסוף ספטמבר, עזבתי את פלוצק ונסעתי לסוויסלוץ(Bel) Svislach, Świsłocz  . הדוד שלי, אח של אבי, מאיר שלכטר, היה מנהל בית-ספר יסודי ופרופ' למתמטיקה בגימנסיה. תוך כדי נסיעה עברתי חיפוש גופני, ומאוד פחדתי, הייתי ממש בפאניקה.

 

באמצע נובמבר, החלטתי לחזור לקחת את הורי ואחי לסוויסלוץ (ביילורוסיה). גם בעלי לעתיד חזר מהחזית. במלקיניה Małkinia היה צייד של יהודים. בסוויסלוץ, ביאליסטוק  Białystokומלקיניה הוציאו מהרכבת 4 יהודים. אני מרגישה שעכשיו תורי. באופן פתאומי בא אלי צעיר גרמני במדים, לקח אותי ביד לקרון ברכבת שהיה מיועד לנשים גרמניות עם ילדים. לפי הפחד בעיני הוא ראה שאני יהודיה. זה היה הלילה הכי ארוך והכי גרוע בחיי. את ארבעת היהודים הרגו במקום ביריות. כל הזמן הרגשתי שעכשיו תורי. בבוקר הרכבת נסעה לוורשה, לפלוצק נסעתי באוניה. ירדתי בכפר שויניאר Świniary ומכאן לקח אותי איכר תמורת תשלום בסירה לפלוצק.

 

אמרו לי שבפלוצק חוטפים את היהודים לעבודות פרך. דרך רחובות צדדיים הגעתי הביתה. כל האנשים ראו בי גיבורה ואמי בכתה ללא הפסקה. כי מי שראה אותי בכה, הסיבה היתה ששערותיי שהיו בצבע הערמונים, הפכו ללבנות בין לילה.

 

נסענו כולנו מפלוצק ב- .20.11.1939. היינו חייבים לתפור על המעילים שלנו טלאי צהוב. לקחנו איתנו מעט בגדים, מצעים, אוכל למספר ימים, כמה דליים וכלי עבודה של צבעי, ומפתחות של הבית שכבר לא חזרנו אליו לעולם.

 

שכרנו עגלה עם שני סוסים. חלק מהכסף שילמנו במקום ואת השאר שילם אח של אבי. אחרי שבוע הגענו לכפר קצ'ינצ'יה דרך מלקיניה. בכפר, האדם שהוביל אותנו וקיבל מאתנו כסף, הוביל אותנו בכוונה לגרמנים, כי הוא רצה עוד כסף, אבל נגמר לנו הכסף, ושוב ראיתי את המוות מול העיניים.

 

החלטתי לקחת את העניינים לידיים, ניגשתי עם חברי לקצין הגרמני, סיפרתי לו בגרמנית מה שקרה לנו והראיתי לו את האישור מהגסטאפו, ויש ניסים בעולם, הגרמני גירש את הפולני ונתן לחייל הגרמני שיעביר אותנו את הגבול.

 

8 ימים שכבנו בבוץ ושלג, מצד אחד גרמנים ומוות, ומצד שני  הרוסים שצועקים לנו לחזור. זה היה בסוף נובמבר ותחילת דצמבר. חשבנו שהסבל שלנו אף פעם לא יגמר. ביום התשיעי בערב, הרוסים פתחו את הגבול ולמחרת היינו כבר בסוויסלוץ Swicłocz. אח של אבי עזר לנו למצוא דירה קטנטונת, ואבי קיבל עבודה. יצא חוק שצריך לצבוע את כל הארובות בצבע לבן. בעלה של אחותי עזר לאבי בעבודה. אני קיבלתי עבודה  ע"י וולקוביץ Wołkowisk, בבית-ספר פולני. עבדתי בתור מורה. הייתי מחנכת של כיתה שביעית. אהבתי את עבודתי. היה חורף קשה, וירד המון שלג.

 

למרות מזג האוויר הגרוע, הילדים הגיעו יום-יום לבית-הספר. העבודה גרמה לי לשמחה רבה. למרות שעבדתי, שכרי היה נמוך. היינו רעבים לעיתים קרובות. אמא הצילה אותנו. היא הכינה משחת נעליים שחורה ומכרה אותה לחיילים. במקום כסף, הביאו לנו החיילים קצת לחם, ריבה או סבון.

 

בשנת 1940, נרשמתי לאוניברסיטה בווינה. הייתי צריכה להתחיל ללמוד בסתיו 1940. את השפה הרוסית הבנתי ודיברתי גם ברוסית.

 

אני ובעלי גרנו במושב חְנְיֶזנו, זה היה קודם בשטח פולין ועבר לשלטון הרוסי. ב- 30.7.1940, חילקתי את התעודות לילדים. מאוחר בלילה, היינו בערך 12 מורים, לקחו את כל סגל בית-הספר לתחנת הרכבת בוולקוביסק היה לנו כל כך מעט רכוש שלא היתה בעיה עם האריזה.

 

החיים בסיביר

 

החליטו להגלות אותנו לסיביר. התחלנו במסע מפרך, דרך ביאלורוסק לסִלונִים Slonim ברָנוביץ Baranavichy (Bel) Baranowicze, מִינְסק Minsk, סמולנסק Smolensk, מוסקבה Moscow, ירוסלבל Yaroslavl  וולוגדה Vologda. שם חיכתה לנו אוניה גדולה שהכילה כ- 2000 איש. שטנו באוניה ימים רבים. עברנו דרך טוצְ'ימָה נויקשנִיצָה ואושְצ'ויק, וכך הגענו לסיביר, למקום שהיה כמעט ריק לחלוטין והיה בבניה. זוהי היתה קרחת יער ע"ש טֶלְמָן (קומוניסט גרמני). היו שם מספר צריפים גדולים ומספר בתים קטנים מעץ. היינו כ- 500 איש בקבוצה. היתה ריקנות ודלות. מצד אחד היה מדבר חולי ומצד שני היה נהר גדול סוחונָה. שפת הנחל היתה תלולה מאוד וישרה ומכל הצדדים היו יערות גדולים וחשוכים.

 

מיד למחרת קיבלנו גרזנים ומשורים והביאו אותנו ליער. לימדו אותנו לכרות את העצים ולהוריד את הענפים מהגזעים וכן להוריד את הקליפה של הגזע.  הנשים הצעירות עבדו יחד עם הגברים. הנשים המבוגרות יותר, הורידו את הענפים מהגזעים הגדולים. אותי שלחו לעבודה קלה יותר, לשרוף את הענפים הקטנים כדי למנוע שריפות ביער. הדבר הגרוע ביותר בשבילי, היה להדליק את האש. קיבלתי רק גפרור אחד. אבל לעיתים קרובות הגפרור כבה ולא יכולתי להצית אש. לפעמים הלכתי לקבוצה הקרובה שהיו במרחק כמה מאות מטרים להביא גץ של פחם, ולעיתים הגץ כבה בדרך.

 

יום אחד עמדתי לפני ההר של הענפים כמו לפני אל רע. הקור היה 40 מעלות צלסיוס. היה כל כך קר ולא הצלחתי להדליק את ערימת העצים. פתאום הופיע האחראי, שהיה יפה כמו אפולו, הוא התחיל לצעוק עלי שבגללי כל רוסיה תלך לאיבוד, ואני מחבלת במאמץ הרוסי. אמרתי לו שאין לי גפרור, היה רק אחד והוא כבה. הוא לקח גפרור אחד חילק אותו לשני חלקים והדליק את האש בקלות.

 

במחנה היה רעב, טיפוס וקדחת. על יד המחנה היו ביצות עם שיחי פטל. למרות סכנת הקדחת, הלכנו לקטוף פטל. הרווחנו מעט מאוד. לחם קיבלנו תמורת תלושים כל אחד קיבל כ- 300-400 גר' לחם ליום. ופעם ביום קיבלנו דייסת גריסים. גם אם רצינו לקנות מנה נוספת לא היה ולא אפשרו. במשך הזמן בנו בתים קטנים של חדר מעץ מאורן. כל בית עלה 240 רובל. קנינו בית ושילמנו כל חודש 2 רובל. גרנו בבית 10 חודשים. הכנתי וילונות מסדין ישן, גזרתי צורות של פרחים ועלים ובעלי הכין 4 שרפרפים מעץ לבן. על השולחן שמתי כד עם פרחים. על הקירות תליתי שתי תמונות שציירתי בטוש לבן ואדום, כי לא היו צבעים אחרים, והחדר היה מאוד יפה.

 

לאחר מספר חודשים העבירו אותנו למחנה אחר לתעשיית הלבנים. לקחו חימר והכניסו לארגזי עץ קטנים בגודל לבנה. תפקידי היה לסדר את הלבנים על מדפים לייבוש. ובעלי עבד בהובלת הלבנים למשרפה.

 

עבדנו מ- 6 בבוקר עד 6 בערב, עם הפסקה קצרה בצהריים שבה קיבלנו צלחת דייסה. בסיביר היה אור בלילה עד שעה מאוחרת. בעלי עבד מ- 6 בבוקר עד חצות, ואני עבדתי מחצות עד הבוקר. לבסוף קיבלתי עבודה להזין את התנור בעצים. כל הזמן הסתובבתי פעם עם הגב לאש ופעם עם הפנים לאש, כדי להתחמם. קפצתי כמו ליצן כדי להתחמם. הכי קשה היתה עלי ההליכה מהחדר למקום העבודה שהיה חשוך, והיה שביל ומשני צידי השביל היה שלג.

 

היתה לנו עוד חוויה במחנה, מאחר ובעלי היה פועל מצטיין, בינואר 1941, הוא קיבל תלושים לקניית בד וזוג נעליים. קניתי בד לחולצה לבעלי, ולי קניתי בד קייצי לשימלה (כי לא היה בד חורפי), וזוג נעליים גבוהות מידה 36. למחרת הלכתי לעבודה בנעליים החדשות.

 

היה קור שלº40  מעלות צלסיוס ושלג עד הברכיים. חזרתי בערב עם נעליים רטובות, שמתי אותם ליד התנור לייבוש, אך הנעליים התכווצו ולא יכולתי לנעול אותם. שלחתי אותם להורי, לאחותי בת ה- 9. רציתי לכתוב להורי, אך לא היה לי נייר למכתב. היו לי כמה ספרים של "ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית", בשפה הפולנית. גזרתי את שולי הספר וכתבתי עליו מכתב, אך לא שמתי לב שבצד השני נשארו כמה מילים בשפה הפולנית, ושלחתי את הנעליים עם המכתב.

 

כעבור שלושה ימים, בשעה 2 בלילה קראו לי לחקירה ב- נ.ק.וו.ד. והתחילו לשאול אותי שאלות לגבי המכתב. לאחר 7-8 לילות של חקירות, חליתי בדלקת ריאות ושכבתי עם 40 מעלות חום. המרגלת חלתה והחקירה הסתיימה.

 

בדיוק אחרי חצי שנה קיבלתי את החבילה חזרה. קיבלתי את הנעליים, אך בלי המכתב. "השדר הסודי של המרגלת". היה לי משפט והייתי צריכה לשלם 20% מהשכר, במשך 4 חודשים, לא שילמתי, כי לא עבדתי, הייתי כל כך חולה, חלשה ומיואשת, שרוסיה היא לא מדינה כמו שחלמתי. לא היה לי חשק לחיות. היה לי שיער ארוך והייתי כל כך חלשה שלא יכולתי לסרק אותו, וביקשתי מבעלי לגזור לי את השיער.

 

המשפט

לקחו אותי חולה בסירה, לנוקשניצה, מרחק של 15 ק"מ, ומשם חזרתי ברגל, כולם חשבו שאני אמות בדרך. חזרתי בלילה ולא היה לי כוח אפילו לדבר. לא רציתי יותר לחיות. זה לא היה דיכאון, זה היה ייאוש מהמשטר הקומוניסטי. לא יכולתי להשלים עם מציאות כל  כך עגומה, היחס של מנהלי העבודה האוקראינים אלינו. היו לילות שיצאתי ב-º40- מעלות ורציתי למות. למחרת היה לי חום 39 מעלות, שיעול נוראי ורעד מהקדחת.

 

במחנה היו מספר אנשים שלא יכלו לשאת את ההשפלה והתאבדו. לא האמנתי שסטלין יודע מה קורה במחנות העבודה הרוסיים ביערות, הייתי נאיבית.

 

אחרי שעזבנו את המחנה, עברנו לקולחוז (אַוַנְגָרְד), לא היה שם כלום ושלט שם הרעב. כל הגברים היו בחזית, ובעלי עבד בעבודות מזדמנות. אני הייתי אחרי מחלה קשה והייתי כל כך חלשה שלא יכולתי לחשוב על עבודה.

 

היינו רעבים, קיבלנו כל שבוע קצת קמח שלא הספיק אפילו ללחם. בזמן שבעלי הלך לעבודה, אני הלכתי לספריה, ליד המחנה, היתה עיירה בשם נוקְשְנִיצָה, והיה בה בית תרבות. ישבתי כל היום בספריה ולפחות לא היה לי קר, קראתי את כל הקלאסיקה הרוסית: דוסטויבסקי, גוגול ארנבורג שולוקוב, מיאקובסקי.

בערב בעלי בא לאסוף אותי. לפעמים הלכנו לאכול קצת לחם עם סלט, זאת היתה ארוחת בוקר צהריים וערב יחד.

 

בשנת 1942, קיבלנו מסמך גיוס לארמיה הפולנית.

הייתי חולה מאוד, שכבתי עם חום גבוה. בא אלי ד"ר מצְקֵבִיץ, הייתי חברה של בתו אירנה, והוא אמר לי שיש לי קָוֶרְנָה - חור בריאות. הרופא הסתובב ובכה, הוא היה בטוח שאני אמות בסיביר.

 

ברגע שקיבלנו את מסמך הגיוס לארמיה, קיבלתי כוחות חדשים, רק חבל שהיו לי נעליים עם חורים בסוליות. יצאנו לדרך עם שני כיכרות לחם, היה לנו קצת כסף מכרית שמכרתי. כל מה שהיה לנו זה גרזן וסיר. הלכנו 7 ימים כ- 40 ק"מ ביום עד לקוטְלַס. המרחק בין כפר לכפר היה כ- 40 ק"מ, ישנו על תנור בבית של איכרים. רק אני ישנתי. בעלי עזר לאיכרה תמורת הלינה בתיקונים שונים בבית. כי הגברים היו בחזית. הוא תיקן צירים של דלתות ואפילו נעליים מלבד. היו לו ידי זהב ובעוני לומדים הכל.

 

הגענו בלילה לעיירה בשם מורָשָה, בכל החלונות היה חושך. רצינו ללון בבית מלון, אך במלון אמרו לנו שאנו צריכים קודם ללכת לבית רחצה ולהביא אישור שאנחנו נקיים. הלכנו למקווה, אך לא קיבלו אותנו, כי לא היו לנו מגבות. חזרנו למלון, אך הם סירבו לתת לנו חדר. השעה היתה שעת חצות, רוח חזקה נשבה בחוץ והעיפה אותנו מצד לצד. התפללתי לאימי שתציל אותנו. אנחנו הולכים והולכים ובכל החלונות חושך, עברנו רחוב אחרי רחוב, ופתאום ראינו אור באחד הבתים, נכנסנו וסיפרנו שאנו נוסעים לקוטלס ושבעלי צריך להגיע לשם כדי להתגייס לצבא הפולני, והנה קרה הנס. האנשים קיבלו אותנו בתה חם וצנימים. בחדר השני ישנה הנכדה בת ה- 3, קיבלנו מזרונים גדולים, אמרנו שאולי יש לנו כינים ולא נעים לנו והאיכרה אמרה: "מחר אניח את המזרונים בחוץ בקור וכל הכינים ימותו, בינתיים תישנו טוב". אמרנו שאנו צריכים לקום ב- 5 לפנות בוקר, כי יש לנו 40 ק"מ ללכת. נתנו לנו לישון עד 9 בבוקר. הגברת הלכה וסידרה לנו "טרמפ", אחרי שעתיים היינו בקוטלס.

 

בקוטלס, ראיתי בפעם הראשונה עיתון פולני והתחלתי לבכות מאושר. מקוטְלַס נסענו שישה שבועות בקרון של הרכבת, שהיה עמוס ב- 51 נוסעים, כולם היו פולנים, רק 2 יהודים, בחור בן 19 בשם פרידמן ואנחנו. כולם היו גברים, היו רק 5-6 נשים בקרון. באמצע הקרון עמד תנור קטן מברזל שמילאו כל הזמן בעצים, שמו עליו סיר עם שלג כדי שיהיו מי רחצה. הרכבת עמדה כל שעה, אף אחד לא ידע לאן אנחנו נוסעים. נסענו דרך קִירוב אריש שוודלוב. כשהגענו לקירוב, שלושה גברים הלכו לקבל לחם לכל הנוסעים. הם לקחו את התעודות של הנוסעים כדי לקבל לחם.

 

הרכבת היתה צריכה לעמוד כמה שעות והמאפיה לא היתה רחוקה. הגברים הביאו כ- 25 כיכרות לחם. דרך החלונות ראינו את הגברים חוזרים עם הלחם, עוד כמה דקות ויהיה לנו מה לאכול.

פתאום הרכבת מתחילה לנסוע לאט לאט ומגבירה את המהירות. אנחנו נשארנו בלי הלחם ובלי תעודות הזהות. גם בעלי נשאר שם יחד עם הלחם. הייתי כל כך רעבה שחשבתי רק על הלחם וכעסתי שהם הלכו לאט ולא רצו.

 

אנחנו נסענו והם עלו על רכבת אחרת, היו להם 51 תעודות זהות והמון לחם. לקחו אותם לחקירה במשטרה. 3 ימים החזיקו אותם לחקירה במעצר. לבסוף צלצלו למאפיה ושיחררו אותם באריש, ירדתי מהרכבת וחיכיתי לבעלי, פה כבר היה אביב והשקדיות פרחו. שמחתי לפגוש את בעלי. אומנם בלי הלחם, אבל עם התעודות. באריש, אמרו לנו שהצבא הפולני כבר נסע והביאו אותנו לטשקנט Tashkent. בטשקנט היינו 3 ימים. יצאנו לגוזָר, קרמינֶה, שלידה היה הצבא. את בעלי קיבלו לצבא ואותי שלחו לינגיולו, 80 ק"מ מגוזר. לא היה לי יותר כוח, הלכנו ברגל אחרי הצבא, הייתי אזרחית, אשתו של חייל ושוב לא היה לנו איפה לגור ושוב רעב. היתה לי שם חברה קרובה סְטֶפְצָ'ה, בעלה היה יחד עם בעלי בצבא והם היו חברים טובים. לאחר שבעלה נפל במונטה קסינו באיטליה, היא נסעה לניירובי והתחתנה עם כושי.

 

לאחר מספר ימים באוזבקיסטן, נתנו לנו חדר קטן בעלית-גג אצל משפחה אוזבקית שלא ידעה רוסית. עלינו לחדר דרך סולם. לאחר מספר ימים, הגברת לקחה את הסולם וזה היה סימן שאנחנו צריכות לצאת מהבית. אני וסטפצ'ה עברנו לגור  בבאזַר (שוק), ישנו על שמיכות מקופלות. לאחר מספר ימים, עברנו ליד ארמון בלי דלתות ובלי חלונות ובלי גג. אך על הקירות היה ציפוי של בד מאוד יפה. הורדנו את הבד ותפרנו ממנו שמלות. היתה לנו אפשרות לאכול צהריים במחנה של הצבא הפולני. אך המחנה היה מחוץ לעיר במרחק רב ולא תמיד היה לנו כוח ללכת לשם. הצילו אותנו הצבים. תפשנו בשדה צבים ובישלנו אותם. סטפצ'ה עשתה מהצבים מרק נהדר. יכולנו לחשוב שאנו בפריז. בתחילה נגעלנו ממרק הצבים, אך במשך הזמן התרגלנו. לכל דבר אפשר להתרגל, אך לרעב, אי אפשר להתרגל.

 

הצבא הפולני עבר לעירק, ואנחנו נשארנו ברוסיה, בלי אוכל ובלי בגדים. מהבדים שמצאנו בארמון באחד האולמות תפרנו לנו שמלות, חולצות וחצאיות. אני גזרתי את הבד וסטפצ'ה ולוז'ה תפרו את הבגדים. היינו מאושרות שמצאנו בד לתפור לנו בגדים.

 

בתור אשת חייל היתה לי אפשרות לעזוב את רוסיה ולעבור לצד האיראני. זה היה פשוט נס. את האישורים, היינו צריכות לקבל מקפטן פולני. עמדנו אולי 2000 איש, אני הייתי בין האחרונים. דחפו אותי והגעתי לראש התור, נכנסתי ללשכה עם השמלה האפורה, אך לא היתה לי תעודת זהות (גנבו לי אותה בבאזַר). היה לי רק אישור שאני אשת חייל. הייתי צהובה מהצהבת, כמו סינית, ורזה כמו טויגי מאנגליה. נכנסתי והייתי בטוחה שלא אקבל אישור. אמרתי לקפטן, אין לי שום תעודה חוץ מהאישור שאני אשת חייל, אם אני אשאר כאן, אני אמות ואם אסע לאיראן אולי אשאר בחיים, אינני יודעת. "גברתי, את תחיי", אמר הקפטן ונתן לי אישור לנסוע לאיראן. באיראן היה מחנה פולני.

 

אני רוצה לספר לכם משהו מעניין שקרה לי בדרך מסיביר לטשקנט.

ברכבת נסעה איתנו גב' פאולינה. הגברת היתה בת 50-55. היתה אישה גבוהה ויפה והייתה לבושה בבגדים מאוד מפוארים, בניגוד לנו שהיינו לבושות בסמרטוטים. היתה לה פרווה אלגנטית, חצאית צבעונית מבד צמר משובח, כובע יפה ונעליים גבוהות אדומות כמו בז'ורנלים. היא סיפרה לי שבווילנה היה לה בית זונות מאוד גדול וזאת הסיבה ששלחו אותה למחנה עבודה. היתה לה בת בגילי שלמדה בפנימייה בפריז. היא נסעה אליה פעמיים בשנה לכמה שבועות, והבת הגיעה פעם בשנה לפולין, ואז נסעה איתה לעיר אחרת. הבת ידעה שאין לה אבא, אך לא ידעה ממה אימה מתפרנסת. הגברת פאולינה אמרה לי שאני מאוד דומה לבתה והיא רוצה לאמץ אותי ולהיות "אמי". ברכבת היינו כולנו רעבים, אך היא דאגה לי לממתקים וללחם. בדרך היא מכרה את הבגדים שלה תמורת וודקה. ולי דאגה ללחם. הגברים התגייסו לצבא. הגענו לקַנִימֶק ולנו אצל משפחות אוזבקיות. למחרת הלכנו עם הצבא כ- 80 ק"מ לעיירה קרמינה. אני וסטפצ'ה, גרנו אצל משפחה אוזבקית ופאולינה ישנה במקום אחר.

 

התחלנו לעבוד בתיקון אוהלים לצבא. חזרתי בערב לחדר לישון ולא מצאתי את מעט הבגדים שהיו לי. הגברת האוזבקית סיפרה לי שבאה "אימי" ולקחה את כל בגדי, כי היא רוצה שאגור איתה. היא לקחה לי את הבגדים כדי לקנות וודקה. כשהגענו לטהרן, סיפרו לפאולינה שגם אני הגעתי למחנה אחר. פאולינה היתה במחנה מס' 3 ואני הייתי במחנה מס' 1. ביום ראשון לא עבדנו ופתאום הופיעה פאולינה והביאה סל גדול מלא תפוחים והתנצלה על כך שגנבה לי את הבגדים, כדי לקנות וודקה. את התפוחים חילקתי בין חברותיי. וכך כל יום ראשון קיבלתי סל תפוחים. כשעזבתי את טהרן, פאולינה בכתה ואמרה: "איך את עוזבת את "אמא" שלך?" אמרתי  לה שאני יהודיה - אז מה השיבה, "גם אני יכולה להיות יהודיה". נסעתי מטהרן ויותר לא שמעתי ממנה.

 

מטהרן נסענו לישראל דרך קרצ'י Karachi שבפקיסטן. ושוב מחזה כמו מהסרטים, מישהו קורה בשמי, ולפני עומד חבר שלי מפְלוצְק, מוחַה מְיֶטֶק, במדים של טייס פולני. בקרצ'י היה בבית-ספר לטייסים והיו בו גם פולנים. גם הייתי בפקיסטן 3 שבועות. לא היה חסר לנו כלום. חברי הטייס דאג לנו לשוקולד ולכל טוב. הוא הביא לנו שימורי בשר ופירות. היינו מאושרים מהפגישה. אני לימדתי את אחותו שיעורים פרטיים. כולנו היינו שמאלנים. הוא ברח לרוסיה, אך הוא נהרג במלחמה. הטייסים עזבו את קרצ'י ונסעו לאנגליה. יותר לא שמעתי ממנו. יכול להיות שנפל כטייס בזמן ההפצצות על ערים גרמניות. אחרי המלחמה חיפשתי אותו, לו היה חי היה מחפש את אנשי פלוצק, כי שם היתה כל משפחתו, הסבים ואחותו.

 

ב-3.2.1943, נסענו באוניה מקרצ'י, היו בנמל הרבה מאוד אוניות קרב אנגליות. כנראה שדות מוקשים. שטנו דרך שדות מוקשים וכל הזמן נשמעו אזעקות וחייבו אותנו ללבוש חגורות הצלה. היינו באוניה כ- 200 מהגרים בגיל 20-25 ו-780 ילדים שנקראו "ילדי טהרן" . 7 אנשים נפטרו בדרך. כל הדרך חיבקתי את שרה שיפר ואת מרישה זבירוחה שנמצאו באוניה עם שני אחים קטנים, היא רק בת 12 ודואגת לאחייה, כמו אם קטנה. באוניה יש קבוצה של ילדים מפלוצק שכל אחד ניצל במקרה.

 

נסענו דרך האוקיינוס ההודי עד לעדן, דרך מצרים, תעלת סואץ Suez Canal ואיסמאליה. באיסמאליה קיבלו אותנו חיילי הבריגדה היהודית בשירת "התקווה". ומאיסמאליה נסענו ברכבת לפלסטינה. הדרך ארכה כ-5 שבועות. לא נתנו לנו להיכנס והיינו במחנה הסגר ברחובות או בגדרה.

 

מקבלי הפנים שלנו שמחו מאוד עם בואנו. כל הדרך עמדו עם שקים של תפוזים ובננות וחילקו לנו. הרגשנו כל כך הרבה חום ואהבה ממקבלי הפנים.

באותה תקופה בעלי היה באיטליה, הוא נפצע במונטה קסינו והיה 5 חודשים בבית חולים בקומְפָה בַסו.

 

אני קיבלתי חדר עם עוד מספר בנות, בבית החלוצות בתל-אביב. היינו 7 בנות בחדר, היה לנו אוכל בשפע. אך אותי הטרידה המחשבה מה קרה עם הורי, אחי, גיסי ואחיותיי. הם נשארו בביילורוסיה הפולנייה. לפני המלחמה האזור היה שייך לפולין ועכשיו הוא שייך לרוסיה.

 

בחדר בבית החלוצות, היינו מלה, רגינה, שושנה, גניה יולה הַלִינה ואני הֶלְנָה. דאגו לכולנו לעבודה, או במשק בית, או בבית חרושת. אכלנו כל יום אטריות, לחם וסלט. לא הפסקנו לאכול ונראינו לאחר תקופה קצרה, כמו סופגניות.

 

מספר שבועות, עבדתי אצל משפחה במשק בית. ביום שישי עשינו "עונג שבת", שרנו, סיפרנו סיפורים מחיינו ואכלנו מרק עוף עם בשר ואטריות.

 

היתה לנו מנהלת, אישה צעירה בשם גוסטה, נחמדה וחמה. היא היתה מנהלת ומחנכת והייתה בשבילנו, כמו אחות וחברה הכי טובה. דיברנו בבליל של שפות, פולנית, רוסית, אידיש, רומנית וגרמנית, והיינו מאושרות אם יכולנו פה ושם לומר מילה בעברית. אחרי 6 שבועות קיבלתי עבודה בבית חרושת "הארגז". ניקיתי את החלודה מהברזל. העבודה היתה קשה. יום אחד ציירתי על המגש של המנהל, ומאותו היום, כולם הביאו מגשים לציור והעבודה היתה יותר קלה. לאחר מכן קיבלתי עבודה בבית חרושת לתותבות בנחלת יצחק. היה לי מספיק כסף לקנות אוכל ואפילו חליפה.

 

בסתיו 1944, הגיע בעלי מאיטליה וגרנו בתל-אביב. עברנו לקיבוץ שפיים, בערך לחודשיים. בעיני בעלי מצא חן הרעיון השיתופי של הקיבוץ, אבל אני רציתי לחזור לעיר. שכרנו דירה בשכונת התקווה. לא נעלנו אף פעם את הדלת. בערב היינו משאירים כלי לחלב וכסף על אדן החלון. לא קרה שמישהו גנב את הכסף. היו לנו שכנים מתימן ועירק, והנשים קינאו בי שיש לי שיער שטני וחלק, ואני קינאתי בהן שהיה להן שיער שחור ומתולתל.

 

בשכנותנו גרה גברת צעירה בלונדינית מסלוניקי. יום אחד דיברתי עם בעלי בפולנית, והיא שאלה אם אנחנו מפולין, אמרנו כן. היא סיפרה שהיתה כמעט 5 שנים עם נשים פולניות במחנה ריכוז אושוויץ של מנגלה (שם עשו ניסיונות רפואיים בנשים). היא היתה נשואה, אך ידעה שלא תוכל ללדת ילדים, בגלל שעקרו לה את הרחם באושוויץ. אהבתי את שכונת התקווה, המכולת של טוביה, וחברים שגרנו מולנו.

 

יום אחד, בשבת, אפיתי עוגה, הנחתי אותה על השולחן להתקררות והלכנו לטייל. חזרנו אחרי שעתיים ופתאום ראינו שמישהו לקח חלק מהעוגה והשאיר פתק, "תודה, העוגה טעימה". עד היום, אינני יודעת מי זה היה. הייתי מאושרת.

 

בשנת 1945, בעלי החליט שחוזרים לפולין. לא ידעתי מה לעשות, עמדתי על פרשת דרכים. החלטנו לחזור לפולין. אני חושבת שהנסיעה חזרה לפולין, היתה החלטה מהירה מדי בשבילי, וזו היתה השגיאה הגדולה ביותר בחיי.

 

חזרנו לעיר שְצֶצִינְק Szczecinek, שבה גרו הורי בעלי. חמותי, סיפרה לכולם שבנה חוזר מפלסטינה מהארמיה של אנדרס ואמרה שאני יהודיה. למזלנו הרכבת איחרה ב-24 שעות, ובלילה שדדו את כל רכושם. כשהגענו וראינו מה קרה, חילקנו את הבגדים שלנו לחמותי ולחמי ולגיסותי. חמותי קיבלה אותי בשימלה של לודקה רוינו חברתי היפיפייה, יהודיה שהגרמנים רצחו בטרבלינקה. לא אמרתי כלום, אבל בליבי הרגשתי נורא, ושאלתי את עצמי למה חזרתי?

עד היום אני זוכרת את החלונות השבורים. למחרת, הלכתי  לשוק למכור את מעט הבגדים שהבאנו, כי לא היה במה לקנות לחם, והחלטנו לחזור לפלוצק.

 

חיילים פולנים, שדדו את הבית, כי הם היו נגד החיילים הפולנים שנלחמו במזרח התיכון והיו נגד יהודים.

היינו שם רק 3 שבועות, פחדתי לצאת לרחוב וחזרנו לעיר הולדתי פלוצק, בעיר נשארו רק 18 מתוך עשרת אלפים יהודים שחיו בה לפני המלחמה. זאת היתה עיר של מתים בלי קבר. את היהודים שרפו באושוויץ.

 

האמנתי שפולין השתנתה יותר לטובה, מלאת עושר ובלי אנטישמיות. זאת היתה טעות מצידי. אנשי פשע תפסו את השלטון בפולין, אחרי המלחמה. בתקופה הראשונה, עבדתי במעון לילדים יתומים ויהודים שהיה להם רק אבא או אמא. הילדים היו בגילאים 4-13, ילדים שעברו את הגיהנום של השואה.

 

היה בחור בשם ז'ניה בוק, שנפל בישראל במלחמת יום כיפור. היה ילד יפהפה בלונדיני, בנימין זילבר, שצייר מאוד יפה, הוא נפל בתור קצין במלחמת יום כיפור. הכי גדול היה יעקוב גוטרמן, ילד מאוד מוכשר. היום הוא נמצא בקיבוץ העוגן. הוא מחנך נוער ומורה לציור. הבן שלו נפל במלחמת לבנון. היתה אליזבט, ילדה בת 10, שבמשך 4 שנים, היתה בחדרון קטן בלי חלונות והיא לא רצתה לדבר. אני הייתי היחידה שהצלחתי ליצור איתה קשר. היא נשארה בפולין. הכי צעירה היתה סופיה פורת. הוריה התחזו לגרמנים. אביה נהרג בזמן ההפצצות על ברלין. סופיה נמצאת בישראל. היה ילד בשם קולַא, הוא היה בן 7. הוא נפטר לפני מספר שנים ממחלת הסרטן. היו בסך הכל כ- 25 ילדים. את כולם, אני זוכרת היטב. כולם רצו תשומת לב וחום. הייתי צריכה להתייחס אליהם בחום רב.

 

לאחר מכן, עבדתי בקומיטט (הועד) של המפלגה הסוציאליסטית PZPR, בתור מזכירה. כעבור מספר חודשים, שלחו אותי ללמוד בבית-ספר מרכזי של המפלגה שנמצא בלודז' וקיבלתי עבודה בתור מרצה לאקונומיה פוליטית, בבית ספר מחוזי בוורשה.  בעבודה הרציתי על אמונתי. עבדתי ביושר, עמדתי בצד הטוב והייתי נגד כל דבר רע. השתדלתי להוציא את הרע מהשורש. אין לי שום דבר להסתיר ואין לי שום דבר שאני צריכה להצטער עליו, ולא תמיד היה לי קל.

 

 בשנים 1950-1953, הייתי מובטלת עם בתי הקטנה בבית.

שלוש השנים הללו, היו שנים של אושר. כל יום מבט אחר, יום אחד חיוך, יום אחר חצאי מילים - ב-5 חודשים - שתי שיניים - ב-8 חודשים מילה "אבא", חודשיים יותר מאוחר - מילה "אמא" - ב-10 חודשים התחילה דניאלה ללכת , שבועיים יותר מאוחר לרוץ, היה לה טוב. אבל הילדונת היתה צריכה חברה ולי פרנסה.

 

בסוף 1953, התחלתי לעבוד על רקע תרבות. ארגנתי קונקורס ספרותי של זיכרונות מלפני המלחמה. ביקשנו מהפועלים לכתוב. קיבלנו 13 עבודות של פועלים. העבודות  היו מלאות שנאה למשטר הישן, לעוני, וחוסר האפשרות לרכוש השכלה. חלק מהעבודות מופיע בספר "החיים שהשתנו", שיצא לאור בשנת 1954.

 

ארגנתי בשבתות אחרי העבודה, ערבי פגישות של מבוגרים עם נוער וקריאת שירה. העבודה נתנה לי הרבה שימחה, אבל מעט מאוד כסף, ולבסוף שלחו אותי לעבוד בחברת החשמל של המחוז. איך קיבלו אותי בחברת החשמל? לא קיבלו אותי ולא רצו לקבל אותי. הם טענו שזה שייך רק למהנדסים וטכנאים ולפקידים גבוהים, ואני לא הייתי מהנדסת. היו שם יותר מ-500 עובדים. במשך שלושה ימים, אף אחד לא יצא מהחדר שלו ואף אחד לא דיבר איתי, היתה שביתה שקטה. איך אפשר לקבל מישהי שיודעים שלא תיתן יד לשחיתות ולא תרשה שעמודי העץ שמיועדים לחיבורי חשמל של כפרים, ילך לידיים פרטיות של איכרים עשירים, ומנסרות פרטיות. במשך הימים האלה למדתי את עקרונות העבודה. בחדר שלי עבדה כתבנית (ינינה מנצ'ק), שזכורה לי לטובה. היא סיפרה עלי שאני כבר נכנסתי לעבודה.

 

ביום הרביעי, כולם יצאו מהחדרים. ביקשתי שאף אחד לא יבקש סליחה, הבנתי אותם. בתקופה שעבדתי בחברת החשמל, הרבה כפרים התחברו לרשת החשמל. ביום שהתחלתי את עבודתי בחברת החשמל, קיבלתי החלטה לעזוב את פולין לנצח. זה לקח זמן עד שמימשתי את ההחלטה. בסוף שנת 1956, החזרתי את כרטיס המפלגה ואמרתי שאני לא רוצה להיות במפלגה, אשר לא יודעת להיות סמל של יושר, רק חבורה של עסקנים. ואני נורא מצטערת שחזרתי לפולין. זאת לא פולין שחלמתי עליה.

 

נסעתי למשרד החוץ וביקשתי לנסוע לישראל. בגלל שבעלי לא יהודי והיה כבר בישראל, הסוכנות דרשה מאיתנו חוות דעת מישראל. חברים שלנו שלחו את חוות הדעת. גם קיבוץ שפיים שלח לנו תשובה. כמובן שאותי פיטרו מיד מהעבודה. נשארתי ללא עבודה, ולאחר חודש פיטרו גם את בעלי מהעבודה. לא היו לנו חסכונות. התחלנו למכור את הריהוט והתמונות תמורת פרוטות. היה גם צד חיובי בעניין, לא היינו צריכים ארגז מטען ליפט, הספיק לנו ארגז קטן, כי לקחנו איתנו: שני זוגות אופנים, ספריה ריקה, 4 כסאות וסט צלחות.

 

יצאנו מפולין ב-22.7.1957, נסענו לוורשה ומשם לגנואה שבאיטליה. היינו שם שבועיים במלון (אחר כך שילמנו עבור המלון בתשלומים מישראל). מגנואה נסענו באוניה צ'ילסטון סטאר Cheilston Star לחיפה. זאת היתה אונית משא ישנה והתנאים היו גרועים ביותר. נתקפתי בחולשה והייתי בטוחה שאני אמות לפני שאגיע לישראל. זה היה בחודש אוגוסט ומקום השינה היה ליד צינורות הקיטור. לא היה לי כוח לעלות לסיפון. הדיאגנוזה היתה דלקת ריאות. לחיפה הגעתי חצי מתה. רצו לקחת אותי לבית-חולים, אבל התעקשתי שאני מוכרחה לסדר מקום לבתי. הביאו אותנו למעברה בפרדס חנה. קיבלנו צריף 16 מ"ר. את בתי מסרתי למשפחה שהיו לה 4 בנות ובתי היתה החמישית. היא היתה בדיוק בת 7 וכולם הלכו יחד לבית-הספר. בעלי בא יום-יום לבקר את בתי דניאלה.

 

בגלל סיבוכי המחלה, נשארתי בבית-החולים 9 חודשים. בבוקר הייתי חולה, ואחר הצהרים עזרתי לרופאה להכין את הכרטיסים של החולים. אינני אוהבת להתבטל. בשל המחלה והאשפוז הפסדתי את חוזה העבודה כמורה בגבעת אולגה. אחרי שנה קיבלנו שיכון בחולון בג'סי כהן, ובעלי קיבל עבודה. בתחילה עבדתי ככובסת בבית האבות, עבור כל שימלה קיבלתי לירה ו-5 אגורות. כל יום הבאתי 5 שמלות הביתה כיבסתי וגיהצתי. היו לי עוד מספר עבודות עד שקיבלתי עבודה קבועה ב"פזגז". פעמים רבות יכולתי להחליף לעבודה יותר מעניינת עם שכר יותר גבוה, אבל ב"פזגז" היתה לנו חברה נפלאה, וזה היה יותר חשוב משכר גבוה.

 

נפגשתי בארץ עם בת-דודה שגרה בנתניה.

 

באפריל 1972, בעלי עזב את הארץ וחזר לפולין - התגרשנו. הגעגועים שלו למולדתו, היו גדולים יותר מהאהבה אלי. אני ובתי דניאלה בחרנו להישאר בישראל.

 

התחתנתי בפעם השנייה בשנת 1988, אחרי 16 שנות בדידות. שלוש שנים הייתי אשתו של אדם שהיה חולה בסרטן. ביקשתי מהרופאים שלא יספרו לו שהוא חולה בסרטן וכך היה לו יותר קל לקבל את מחלתו. טיפלתי בו במסירות רבה, ואחרי 3 שנים הוא ניפטר.

 

אני לא מתגעגעת לפולין אחרי מה שעברתי בחברת החשמל. השנאה ליהודים השאירה אצלי פחד אדיר. אני פוחדת שבפולין דורכים על מצבות של יהודים. אני חושבת שהחזרה שלי לפולין אחרי המלחמה היתה השגיאה הגדולה ביותר בחיי. אני אוהבת את השפה הפולנית ומדברת בה לעיתים קרובות, אך מעדיפה את העברית. אני אוהבת את אדמת ישראל ואת השמים כאן, את השמש, והירוק היפה והעמוק של הדקלים. אני לא ציונית, אני רק תושבת פשוטה שמתנגדת למילחמות ולכיבוש. תושבת שמחכה לשלום.

 

לא היו חסרים בחיים שלי, ימים נוראים וכאב, ייאוש ועצב עמוק. מטבעי אני אופטימיסטית ומסתכלת על העולם דרך משקפיים ורודות ומשתדלת לחיות, מעל לחיי היום-יום האפורים.

 

בשנת 1972, התחתנה בתי, נולדו לי שני נכדים גליה (גל של ים), עכשיו סיימה את הצבא, ואיתי בן 17, הוא מסיים את התיכון ועושה בגרות וילך לצבא.

 

                                                                                                      חולון - 29.8.1994

שוב עברו שנתיים וחצי, אין הרבה שינויים בחיים שלי, נוספו לי עוד כמה קמטים. הנכדים גדלו, גליה היא חתול שהולך בדרכים. היא היתה במזרח הרחוק בתאילנד, קמבודיה ולאוס. עכשיו היא עובדת.

איתי סיים את התיכון, יש לו בגרות מצוינת. הוא קיבל תעודת הערכה על הישגיו הלימודיים, ועכשיו הוא בצבא. ואני ממשיכה לחכות לשלום שלא מתקרב, ובכל זאת, אני עדיין מקווה לשלום, טוב אני אופטימיסטית.

 

                                                                                                     חולון - 12.9.1997

ושוב עברו 7 שנים. איתי התחתן עם יעל, אהבתו הראשונה מזה 10 שנים.

גליה החתול הזה, התחתנה עם ברזילאי, בן של יהודי מרוקאי ואינדיאנית שהתגיירה. יש לה כבר בת עם עיניים כחולות ועור בהיר. ולי נוספו עוד קצת קמטים ואותה סבלנות לחכות לשלום.

מתי כבר יגיע?

 

                                                                                                    חולון - 1.5.2004

30.5.2005

ועכשיו נולד לגליה בן. היא גרה במנאוס בברזיל.

 

ושוב עברו כמה שנים. שנים דווקא טובות - עבדתי כמו שאומרים "בהתנדבות" - היסטוריה של העיר פלוצק, איפה שנולדתי, היסטוריה של השואה.

עדה הולצמן - שורשים מפלוצק - רב זלו&טניק, רב גדול, סבלני וסובלני, עבר להיסטוריה של הרבנות העולמית. הוא היה אח של סבתא שלה. היא עשתה עבודה ענקית באינטרנט.

שכחתי להגיד שקיבלנו ב- 3.6.2009 מראש העירייה, מר מוטי ששון, מגן למתנדבים. אף פעם לא חשבתי על זה, ועל מה שעשיתי, כי היה לי עם זה טוב, אפילו טוב מאוד.

תודה לגב' קהלני, שנתנה את שמי.

היא הכירה אותי מדברים קטנים, ועל עבודה שלי ממשית (היסטוריה של השואה), היא רק קיבלה הודעות מעדה.

 

ועכשיו עוד הודעה אחת:

לגליה נולד בן - יהונתן - הוא עכשיו בן 4, ולאיתי וליעל נולדה אוֹרִי, בת יפהיפיה, שעכשיו בת שנה וחצי.

ואני? יותר מבוגרת, אבל אופטימיסטית, כמו שהייתי...

Home

 

 

פרס המתנדבים לאילנה וויטקובסקי 3.6.2009

 

לעירית חולון                                                                               ת"א   15.3.2009

 

 אישור התנדבות גב' אילנה ויטקובסקי בהנצחת קהילה קדושה פלוצק, פולין

 

 

הנני לאשר בזאת שגב' אילנה ויטקובסקי פעילה מרכזית בהנצחת קהילת פלוצק מזה עשרות שנים ובאינטרנט מאז 1999 ועד היום!

 

פעילותה המבורכת באינטרנט ראויה להוקרה מיוחדת. התוצאה אתר זיכרון לפלוצק, שהיתה ממייסדיו זמן רב לפני שאנשים הבינו מה זה אינטרנט ואת היכולת לנצלו להנצחת קהילה יהודית שהושמדה בשואה. שם האתר: Płock Remembrance Initiative, P.R.I.

בכתובת: http://www.zchor.org/INDPLOCK.HTM

 

תחומי ההתנדבות של גב' ויטקובסקי כללו:

 

·        תרגומים מרוסית ופולנית לעברית ואנגלית

·        חיפושי קרובים ואינפורמציה לקרובים "משם" ותשובות למחפשי שורשים מכל העולם.

·        ראיונות עם עדים וניצולים

·        הכנת מאגר נתונים של הניצולים

·        הכנת מאגר נתונים של הנספים

 

כמו כן היתה גב' ויטקובסקי פעילה מאד בארגון יוצאי פלוצק ששומר עד היום על קשר עם יוצאי העיר ומקיים אזכרות שנתיות ומפגשים מרגשים של הניצולים ובני דורות ההמשך.

 

ראויה גב' אילנה ויטקובסקי לציון לשבח על מעשיה הטובים ועל נחישותה להמשך פעילות גם כשכבה מאור עיניה.

             

 

בכבוד רב,

 

                                                                                 עדה הולצמן

                                                          בעלת ומנהלת אתר: www.zchor.org

 

Home

 

 

לזכרון עולם IN MEMORIAM

 

 

לזכר בני משפחת אילנה ויטקובסקי וגם כל אלו ששמותיהם חסרים ברשימה זאת ובני העיר פלוצק, קרובים, מכרים, שכנים שנספו בשואה

 

Death Occupation Relationship Born Mother Father From Spouse Surname שם משפחה Name שם
נרצח ב-Świsłocz  צבע - Painter אבא - Father 1897 Chaja Sara Hirsz Płock Ester Szlachter שלכטר Chaim Szymon

חיים שמעון

נרצח ב-Świsłocz    אמא - Mother 1897 Hena née Majranc Szmaja Raciąż Chaim Szymon Szlachter שלכטר לבית Pomper Ester

אסתר

נרצח ב-Świsłocz    אחות -  Sister 1932 Ester née Pomper Chaim Szymon Płock   Szlachter שלכטר Ita (Ira)

איטה (אירה)

נרצח ב-Świsłocz    אח - Brother 1928 Ester née Pomper Chaim Szymon Płock   Szlachter שלכטר Eliahu (Elek)

אליהו (אלק)

נרצח ב-Świsłocz  תופרת Seamstress אחות - Sister 1921 Ester née Pomper Chaim Szymon Płock   Szlachter שלכטר Golda (Genia)

גולדה (גניה)

נרצח ב-Świsłocz  פרופסור לפיזיקה - Prof. of Physics and Mathematics דוד - Uncle 1900 Chaja Sara Hirsz Płock Felicja Szlachter שלכטר Meir (Maurycy)

מאיר (מאוריצי)

נרצח ב-Świsłocz  Teacher מורה דודה - Aunt 1901     Warsaw Meir Szlachter שלכטר Felicja

פליציה

נרצח ב-Świsłocz    בן-דוד - Cousin 1932 Felicja Meir Świsłocz  Szlachter שלכטר Icchak

יצחק (יז'ו)

נרצח ב-Świsłocz    בת-דוד - Cousin 1925 Felicja Meir Świsłocz  Szlachter שלכטר Halina

הלינה

נרצחה בטרבלינקה תופרת Seamstress דודה - Aunt 1910   Hirsz     Szlachter שלכטר Fajga (Fela)

פייגה (פלה)

נהרג בהפצצה בגומבין Gąbin 9.9.1939 פועל Worker דוד - Uncle 1895 Chaja Sara Hirsz Płock Rela Szlachter שלכטר Eliahu

אליהו

Lodz or Concentration camp פועלת Worker דודה - Aunt 1900 Hena née Majranc Szmaja Raciąż   Pomper פומפר Miriam Mara

מרים (מרה)

 

Home

Back to ock Memorial Web Site

Last updated Octobetr 21st, 2011

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!